נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף פו.
גמ', כי מהני זכותייהו אעלמא אדידהו לא וכו' וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, עי' בספר תורת חיים שאמר בזה דבר נאה: גמ'. ורבנן מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש ספיא דפליגי, ומשני רישא אי אמרינן חייבין לכסות אמרי שחיטה מעלייתא היא ואתי למיכל משחיטתן ופריך סיפא נמי כיון דקאמרי רבנן אסור לשחוט אחריהם אמרי שחיטה מעלייתא ואתי למיכל משחיטתן. והקשו בתוס' תימה דמשום גזירה דלמא אתי למיכל נבילה יש לי להתיר לאו דאותו ואת בנו מספק מה לי לאו דאותו ואת בנו ומה לי לאו דנבלה וכו' יעו"ש:
והנה לכאורה יש לומר לפי מה שכתב הר"ן בפר' יוהכ"פ דהא דמותר לשחוט לחולה בשבת ואין עושין לו נחירה על ידי עכו"ם כי מה לי איסור שבת ומה לי איסור נבלה, ואדרבה שבת חמור, ותירץ כי בשחיטה בשבת נעשה עבירה פעם אחת אבל כשמאכילו לחולה נבלה שמא לא יצטרך לאכול הרבה עובר על לאו דנבלה הרבה פעמים. וה"נ אם מתירין לו לשחוט אותו ואת בנו יאכלו משחיטתן הרבה. אבל בשחיטה של אותו ואת בנו אינו עובר אלא פעם אחת, ולהכי פריך הש"ס שפיר דכיון דחיישו רבנן לדלמא יאכלו משחיטתן אמרו שלא יכסו את הדם, א"כ גם כשיראו הרואים שאסרו לשחוט אותו ואת בנו יאמרו ששחיטת חש"ו שחיטה מעלייתא היא ואתי למיכל משחיטתן, וא"כ טוב יותר להתיר לשחוט אותו ואת בנו בכדי שלא יכשלו בני אדם לאכול משחיטתן. ואח"כ ראיתי בספר עיני ישראל שנחית לזה גם כן:
ועוד דהתם בשמא יאכלו משחיטתן יצוייר שיכשלו הרבה בני אדם בספק נבלה, אבל באיסור אותו ואת בנו יעבור רק השוחט שעובר על ספק לאו דאותו ואת בנו, ומוטב שיעשה אדם אחד איסור מלהכשל הרבה בני אדם: ואפשר לומר דהכא יש לומר דסברת התוס' שאין אומרים לאדם חטא בשביל שתזכה לחבירך, עי' שבת ד' ומנחות מ"ח:
ובעיקר הסברא יש לומר דלא דמי להא דהר"ן גבי שחיטה בשבת לחולה, דהתם שבת הותרה לו שחיטה מצד הדין, רק מפני להקל על האיסור מטעם דשבת דחויה אצל פיקו"נ, ולא הותרה כמו"ש הרמב"ם בפר"ב משבת, יש מקום לומר לנכרי שינחור, ועל זה שפיר כתב הר"ן דטוב יותר לשחוט מטעם דעבירה אחת היא, אבל עכ"פ אין זה עבירה כיון שעכ"פ מותר לו לשחוט, משא"כ הכא לשחוט אותו ואת בנו בקום ועשה שהוא ספק איסור ממש ואין ביד חכמים לעבור באיסור לאו בקום ועשה:
וגם חזינן שהר"ן בחידושיו הקשה גם כן קושית התוס' ומדלא מתרץ כסברא שלו שכתב גבי שבת ע"כ צ"ל דלא שייך הכא סברא זו, וע"כ כמו שכתבנו: ותירצו התוס' דסברי רבנן דרוב מעשיהן מקולקלים ומן הדין פטורים מכסוי ורק מפני שלא להחמיר ולעשות כסוי אמרו חכמים לכסות שמא יבוא גם לאכול והוי חומרא דאתי לידי קולא. אבל כיון שמצד שחיטתן נבלה מפני הרוב דמעשיהן מקולקלים ומטעם זה פריך הש"ס דאם מחפשין עצה שלא יאכלו הבשר טוב להעמיד הדבר על צד הדין לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, כן נראה לבאר דברי התוס'. וכן הר"ן שם כתב דסברי רבנן דמצד הדין רוב מעשיהן מקולקלים:
ויש לעיין הא דאיתא לקמן בשלמא רבנן לחומרא אלא ר"מ מ"ט אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן מחייב היה ר' מאיר על שחיטתן משום נבלה, ופירש"י דחייב מלקות, וקשה כיון דסברי התוס' והר"ן דרבנן גמי סברי דרוב מעשיהן מקולקלים, וזהו מצד הדין, ומדוע לא לקי על נבלה גם לרבנן דהרי מלקין ושורפין על הרוב:
ועוד קשה דהתוס' בד"ה מ"ט דר"מ כתבו דלרבנן גם כן מספקא להו אם רוב מעשיהן מקולקלים או רוב מעשיהן מתוקנים, יעו"ש. וממילא אתי שפיר דלרבנן אין לחייבו מלקות כיון דסו"ס ספיקא הוי, וא"כ מאי פריך הש"ס לעיל דלרבנן יש להתיר אותו ואת בנו וע"כ צריך לומר דבתחלה סבר הש"ס אליבא דרבנן דבודאי רוב מעשיהן מקולקלין, אבל לבסוף דסברי דליכא חשש שמא יאכלו משחיטתן, ואסרו לשחוט אותו ואת בנו לחומרא, ממילא סברי רבנן דספיקא הוי אם רוב מעשיהן מקולקלין, וכמו שכתבו התוס' לקמן, ולחששא דאם לא ישחוט אותו ואת בנו יבואו לאכול משחיטתן לא חיישי רבנן מטעם שיאמרו דלא צריכין לבשר:
תוס' ד"ה מ"ט דר"מ וכו' ויש לומר דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהם מקולקלים או רוב מעשיהם מתוקנים וכו'. כוונתם בזה דאין לדון בזה חזקה כיון דאיכא רוב להיפך. ועי' בש"ש שמעתתא ג' פרט"ו. ושם מבואר פלוגתא דאחרונים אם בספק יש חיוב ברכה:
גמ'. מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה, ואיתרע לה רובא. ופירש"י משום חזקת אבר מן החי, וכן פירש הריב"א הובא בשבעות כ"ד דסבר דהשחיטה הוי תיקון הלאו. וא"כ הוי החזקה חזקת אבר מן החי. והקשה הפרמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה ד"ה עוד אבאר דהכא מיירי לר' מאיר והוא סבר בחולין ק"ב דאין אבמה"ח נוהג בחיה ובעוף, ולשיטת רש"י והריב"א ליכא הכא בחיה ובעוף חזקה דאיסור, דע"כ מפרש וזבחת רק שלא לאכול אינה זבוחה דהוי נבלה, וא"כ מאי חזקה איכא הכא, עכת"ד, יע"ש:
ולדעתי נראה דעיקר הא דאמר ר' מאיר הא דרוב מעשיהם מקולקלים לא קאי על חיה ועוף דרישא דמתניתין אלא אסיפא דמתניתין וכן לענין אותו ואת בנו לא קאי אחיה ועוף דליתא בהו דין אותו ואת בנו כמבואר בפרקין דלעיל, וע"כ הא דתנן וכן לענין אותו ואת בנו בחש"ו ששחטו דמתיר לשחוט אחריהם דמיירי בבהמה, ורש"י מדייק לחזקה שבהמה זו בחזקת איסור אבר מן החי ואעפ"י שמיירי המשנה ברישא גם לענין כיסוי, שזהו בחיה ועוף, ובזה ג"כ מיירי ר"מ ופוטר מלכסות, שהוא גם כן מטעם רוב מעשיהם מקולקלים, אבל הכא בעינן לטעם זה משום דאם לאו האי רובא מספק מחוים לכסות כמו דהוי לרבנן כמו שכתבנו לעיל. אבל הא דפריך הש"ס למה בעינן רוב הלא לר' מאיר דסבר דחייש למיעוט, ויש לומר סמוך מיעוטא לחזקה זה קאי אסיפא דמיירי במי שנוהג אותו ואת בנו, והיינו בבהמה דוקא דאיכא חזקה:
איברא דיש להקשות דאם כוונת ר' מאיר דוקא בבהמה, הלא איכא לשנויי דלהכי אמר ר"מ רוב מעשיהם מקולקלים משום רישא דהתם ליכא חזקה לר' מאיר, ואם לאו הא דרוב מעשיהם מקולקלים, והוי רק ספק נבלה, וגם היה מחויב לכסות מספק להכי אמר רוב מעשיהם מקולקלים, ומדלא משני הש"ס כן, ע"כ סבר הש"ס דכוונת ר' מאיר גם ארישא שהוא מטעם רוב, ובזה הדרא הקושיא לדוכתי' הא בחיה ועוף ליכא חזקה לרבי מאיר:
אמנם נראה דע"כ סבר הש"ס דלענין כיסוי הדם גם בספק פטור מלכסות ובכדי שלא יבואו לאכול משחיטתן, והא דמתיר לשחוט אחריהם סבר דבשביל זה לא יבואו להתיר משחיטתן כסברת רבנן מטעם דאמרי בשרא לא קא מיבעי להו, ואף לר"מ דחייש למיעוטא ואיכא מיעוט דשפיר שחטו, אבל זהו לחומרא חייש ולא לקולא כמו שכתבו התוס' לקמן ע"ב. ולזה לא בעינן לומר דרוב מעשיהן מקולקלין דגם אם הוא פלגא ופלגא גם כן פטור מלכסות. ולפי"ז הא דפריך הש"ס לר' מאיר מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי, מטעם דסמכינן מיעוט לחזקה, ע"כ אסיפא קאי בהא דמיירי לענין אותו ואת בנו דמתיר לשחוט אחריהם אמר ר"מ שהוא מטעם רוב מעשיהן וכו' וא"כ מוכח דקאי זה אסיפא דמיירי בבהמה, ומיושב קושיות הגאון בעל פרמ"ג:
והנה תצא מזה לענין כיסוי הדם בספק טרפה דפטור מלכסות מדמוכח דע"כ ר"מ סבר כן והוא מטעם דחיישינן שמא יבואו לאכול משחיטתן. ובכדי שלא לעשות מחלוקת בין רבנן לר"מ להכי יש לומר דגם רבנן סברי בספק טרפה דפטור מכיסוי מחששא דשמא יאכלו מהספק טריפה, ופליגי בזה הפוסקים, ואיכא דסברי כן, וזהו דלא כהש"ך:
אח"כ ראיתי בחדושי הגרע"א ז"ל למס' חולין שהקשה גם כן כמו שהקשה הפרמ"ג. ומחדש דאף אם אבר מן החי אינו נוהג בחיה ועוף לד' מאיר, אבל סבר דבשר מן החי נוהג בהם, ואיכא בחיה ועוף איסור בשר מן החי גם לר"מ והאיסור בזה משום הא דאמרה תורה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו יעו"ש. אבל עדיין קשה, והוא דלפי דברי מרן ליכא חזקת איסור רק על הבשר ולא על האבר אם אין עמו כזית בשר, ולפי"ז מאי פריך הש"ס מדוע אמר רוב מעשיהן והלא סבר דחיישי למיעוט ומצרף מיעוט לחזקת איסור. וקשה דהלא החזקה דאיסור אינו אלא על הבשר, אבל על האברים ליכא חזקת איסור, וליכא צירוף מיעוט לחזקה על האברין שאין עליהם כזית בשר בשביל דין אבר סגי במשהו בשר, ולהכי אמר רוב מעשיהן מקולקלין וזה מהני להיות גם האברים בנבלה:
וגם מדברי התוס' לקמן ק"ב ד"ה ורבי מאיר הקשה רבינו אפרים וכו' יעו"ש. ואם אמרינן דבבשר מודה ר' מאיר הלא יש לפרש המשנה דעוקצין על הבשר, וע"כ דהתוס' לא סברי כן, לכן נראה כמו שכתבנו לעיל דקאי הסוגיא על הבהמה כמו שכתבנו:
משנה חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולן רבי יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף. ובברייתא מבואר דרבנן סברי או לחלק ורבי יהודה סבר לחלק מדמו נפקא דהיינו דמו של כל אחד ואחד, ורבנן דמו טובא משמע:
והנה לכאורה אפשר לומר דאזלי לשיטתייהו דפליגי לקמן פ"ח, דרבנן סברי דצריך לכסות כל הדם מדכתיב דמו משמעותו כל דמו, ורבי יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו, יעו"ש. וה"נ סברי רבנן דמו טובא משמע, ולהכי מצריכין קרא דמו לחלק, ורבי יהודה סבר דמשמעותו של דמו אתא גם למקצת דם, ויש בזה הענין לחלק:
ויש לבאר בזה הא דכתבו התוס' ד"ה לחלק מדמו נפקא, ואע"ג דבפרק אותו ואת בנו דף ע"ט מספקא ליה לר' יהודה אי חוששין לזרע האב או לא, וביאור דבריהם דמבואר שם דמאן דסבר חוששין לזרע האב לא בעי קרא דלחלק וא"כ מדוע אמר הכא רבי למידרש לחלק. ותירצו הכא דאיצטריך ר' יהודה לחלק היינו משום דשמא אין חוששין עכ"ל. וקשה מה שייך לומר דקרא אתי לספוקי ואדרבה אם חזינן דאתי קרא לחלק תפשוט מזה דע"כ חוששין לזרע האב, ובעינן בכל מקום קרא לחלק, אבל לפי מה שכתבנו דר' יהודה לשיטתו דסבר דמו אפילו מקצת דמו, זה עצמו משמיענו לחלק אם אמרינן חוששין לזרע האב, ואם אין חוששין לזרע האב ולא בעינן לחלק אתי הקרא לאשמעינן דלא בעינן לכסות כל הדם אלא סגי גם במקצת דם: והנה מדחזינן דרבנן דרשי או לחלק ע"כ סברי דאין חוששין לזרע האב, ולפי"ז קשה להפוסקים כולם דאמרו להלכה הכא כרבנן דכיסוי אחד לחיה ולעוף, וכיון שכן הוא הכרעה לדינא בשו"ע יו"ד סימן כ"ח, וא"כ קשה מדוע נקטו הפוסקים בהא דחוששין לזרע האב שהוא מספיקא ומחמרי מספיקא. ויש לומר דאפשר דגם רבנן הכא ספוקי מספקא להו אם חוששין לזרע האב, ומ"מ בעינן קרא לחלק משום דכיון דלשיטתם דמו טובא משמע, ומשום זה יש לטעות דאין חיוב כיסוי רק בשחט חיה ועוף ביחד, להכי בעינן לחלק. ואין זה שייכות לחוששין לזרע האב משום דהכא שאני כיון דכתיב דמו שמשמעו טובא. עי' בשו"ת מהר"מ לובלין סימן ס"ה מה שטרח ליישב סתירת הפוסקים. ולפי מה שכתבנו מיושב לנכון כמוש"נ:
ובזה שכתבנו יש להוכיח כשיטת הרז"ה ביצה ח', שסבר דבעינן לכסות כל הדם, והיינו דכיון דקיי"ל הכא כרבנן דחיה ועוף דכסוי אחד להן, והיינו מפני שסברי דמו טובא משמע, ואזלי לשיטתייהו לקמן דסברי דמחויב לכסות כל הדם מטעם דדמו כולו משמע, וכיון דקיי"ל הכא כרבנן ממילא אית לן להלכה לכסות כל הדם, וזהו כשיטת הרז"ה:
אמנם בשו"ע סימן כ"ח פסק גבי דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם דם אחר חייב לכסותו, אבל אם יש דם אחר אין צריך לכסותו שאין צריך לכסות כל הדם, יעו"ש. - ולדעתי קשה דהלא לפי מה שביארנו יש לזה סתירה מהא דפסקו בחיה ועוף שכיסוי אחד להם:
והגאון במשכנות יעקב סימן י"ג מביא ג"כ ראיה שצריך לכסות כל דמו מהא דביצה ז' ע"ב. והוא דכיון דכו"ע אית להו לדרבי זירא דצריך עפר למטה וא"כ יקח מעט עפר מלמטה ויכסה מעט דם, ולא יצטרך לחפור עוד, וע"כ דצריך עפר לכסות כל הדם. אם כי הדברים נכונים, אבל יש לדחות דאף אם לא בעינן לכסות כל הדם, אבל ראוי לזה בעינן. ואם אין לעפר לכסות כל הדם, אם כן חסר בזה הראוי לכסות, וכל שאינו ראוי לבילה מצד איסור נקרא אינו ראוי ומעכב. ומזה הטעם אזדא הראיה שהביא מהא דרבי חייא נפיל ליה יאניבי בכתני' אתי לקמי' דרב וכו' צא נחור אמר ליה, ומוכח מזה דצריך לכסות כל הדם דאל"כ היה יכול לישקול מעט דם ולכסות, עכת"ד. אמנם לפי מה שכתבנו אין ראיה מטעם דבעינן כל הדם שתהיה ראוי לכסוי והיינו דהשחיטה מחייבת כל הדם, ואף אם מקיים במקצת גם כן סגי, אבל בעינן ראוי לזה. נמצא דאין דברי הגאון מוכרחים לדחות שיטת הפוסקים דסברי דסגי במקצת דם, אבל ההוכחה שכתבנו מוכרחת ביותר, וכמוש"נ:
משנה. שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן, הנה מדייק אחד, והוי כולן כמצוה חדא וסגי בכסוי אחד, אבל אם שינה המקום משמע דצריך לברך מחדש, והרי זה כשינוי מקום דערבי פסחים ק"א דשינוי מקום צריך לברך:
שם במשנה שחט חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולן, רבי יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף. - ונראה דפליגי בזה דרבנן סברי דמצוה חדא היא, ורבי יהודה סבר דשתי מצות הן, ולהכי צריך כל אחד בפני עצמו. ודוגמא לזה שאין עושין מצות חבילות כיון שמצות מיוחדות הן. ומבואר בגמ' דר' יהודה סבר כיון דכתיב חיה או עוף, הרי חלקן הכתוב לשתים, ורבנן סברי דבעינן לחלק, דלא תימא דליכא מצות כיסוי אלא בשוחט לשתיהן ביחד, ורבי יהודה דלחלק מדמו נפקא מדלא כתיב דם סתם, ע"כ הסוגיא. - והתוס' הקשו דלר' יהודה דמספקא לי' אי חוששין לזרע האב ע"כ סבר דלא בעינן לחלק כדאיתא לעיל דלמאן דסבר דגם בזכרים נוהג אותו ואת בנו מדכתיב אותו, ומאן דפטר זכרים מאותו ואת בנו סבר דאותו בא לחלק דלא תימא דלא מחייב עד דשחט שור ושה ובנו, ומאן דמחייב זכרים סבר דלא בעינן לחלק. ורבי יהודה דסבר חוששין לזרע האב על כרחך סבר דלא בעינן לחלוק, וזהו כוונת התוס', ותירצו דהא דאמר הכא דבעינן לחלק הוא דשמא אין חוששין, וזהו דלר' יהודה מספקא ליה אי חוששין או לא, וביארנו לעיל שיטתו. נמצא לפי"ז דספק הוי אם בעינן קרא לחלק או לא, והיינו דספק הוי לר' יהודה דקיי"ל כוותיה אם הוי ספיקא דדינא אם הלכה כר' יאשיה דבעינן לחלק או כר' יונתן דלא בעינן לחלק. ועי' בשו"ת למרן הגרע"א ז"ל סימן קכ"ט דבשביל ספק זה אם הלכה כר' יאשיה או כר' יונתן מתוך זה נמשך ספק אם הלכה כאביי או כרבא בענין אעל"מ כמבואר שם:
אמנם הרשב"א בתשובה הובא בב"י סימן רכ"ח דף קמ"ז ע"ב ראובן שצוה חנוך בנו והשביעו שלא ילוה לשום אחד ממונו יותר מסך פלוני כי אם ברשות שמעון ולוי ועכשיו מת שמעון היוכל חנוך להלות ברשות לוי לבדו, או לא. תשובה פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן כל מקום שנאמר פלוני ופלוני כגון אביו ואמו קלל, אם משמע שניהם כאחד דוקא או אפילו אחד אחד בפני עצמו ואנן קיי"ל כר' יונתן דאמר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו, ואף זה כשהשביעו לא השביעוהו אלא שלא ילוה כי אם ברשות שניהם או ברשות אחד מהן, עכ"ל. והובא כן ברמ"א בקיצור ביו"ד סימן רט"ז. ובזה הקשה מרן הגרע"א ז"ל במה"ת הא כיון דקיי"ל דספיקא הוי אם הלכה כר' יאשיה או כר' יונתן, ולר' יאשיה ע"כ הוי שניהם יחדיו, וא"כ יש להחמיר בשבועה, ומרן מסיים בצע"ג:
והנה אף שהיא קושיא חמורה מאד על הרשב"א אבל נראה שהרשב"א פוסק כר' יונתן מקורו מהא דאיתא ב"מ צ"ה דאיתא שם אביי סבר לה כר' יאשיה ומתרץ לקראי כר' יאשיה, רבא סבר לה כר' יונתן ומתרץ לקראי כר' יונתן, יעו"ש. הרי חזינן דפליגי אביי ורבא הלכה כמי. וכיון דקיי"ל דלהכתא כוותיה דרבא לגבי דאביי, להכי ראה הרשב"א לפסוק כר' יונתן משום דרבא סבר כוותיה:
אבל לפי"ז קשה הלכתא אהלכתא דהרי אנן קיי"ל כר' יהודה דספק הוי אם חוששין לזרע האב:
נראה דשאני הכא באותו ואת בנו דגם ר' יונתן יכול להיות מודה דבעינן לחלק, והיינו מדכתיב ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, דע"כ שה ובנו כתובים ביחד דהיינו דאסור לשחוט שניהם ביום אחד דע"כ מחוברים הם, להכי יש לומר דגם השור ביניהם, כיון דאו דכתיב לרבות כלאים בא להכי בעינן לחלק גם אליבא דר' יונתן, והא דקאמר הש"ס דתליא בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן. הביאור דלהאי תנא דמרבה זכרים לדין אותו ואת בנו, ודיוקא דיליה מדכתיב אותו, דע"כ לא אתיא כר' יאשיה דסבר דבעינן לחלק ודרש אותו לחלק ע"כ לא להיות מרבה זכרים, וזהו מדחזינן דבזה ע"כ בעינן לחלק גם לר' יונתן, ומכש"כ לר' יאשיה, אבל התנא חנניא שם דסבר לרבות זכרים, מוכרח לומר דלא בעינן לחלק, יאמר דסבר כר' יונתן, והיינו שהוא סבר כן דגם בזה סבר האי תנא דלא בעינן לחלק דבעינן לכסות:
אמנם לדידן דלא קיי"ל כחנניה אלא אנו סוברים דליתא בזכרים דין אותו ואת בנו, או מצד ודאי או מצד פסק, אבל זהו רק התם כיון דחזינן דהתורה כתבה בחיבור עם בנו בזה יש לטעות דגם השור הוא מחובר עמהם. משא"כ בעלמא יש לפסוק כר' יונתן וזהו שיטת הרשב"א בנידון דידי' פסק להלכה כר' יונתן, זהו מה שנראה להצדיק את רבינו הרשב"א ז"ל והרמ"א בשו"ע, שהביא כן להלכה, כן נראה בס"ד: