אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף פה.

דף פד.

אלא ספק איש ספק אשה ורבי יוסי לטעמיה דאמר אשה ודאית נמי תקעה: והנה מסוגיא זו מביא הגאון שאגת אריה הוכחה דמותר לתקוע בר"ה שלא לצורך דהיינו דגם לאחר שיצא ידי חובתו מותר לו לתקוע, ושלא כדברי הרמ"א בסימן תקצ"ו שכתב דלאחר שיצא אין לתקוע בחנם. והוא מדקאמר הש"ס אלא לספק איש ספק אשה, ורבי יוסי לטעמיה דסבר אשה נמי תקעה, ואם אמרינן דאיש אסור לתקוע שלא לצורך א"כ מאי קאמר רבי יוסי לטעמיה דאשה ודאית נמי תקעה, אכתי איכא להוכיח מתקיעת שופר שאף שאין ודאה דוחה שבת ספיקה דוחה יו"ט, והיינו בספק תקע ספק לא תקע דפשיטא שחוזר ותוקע כמו ספק קרא ק"ש ספק לא קרא, וה"נ בספק תקע חוזר ותוקע, אעפ"י שיש ספק שמא תקע ויעבור על איסור תקיעה ביו"ט שלא לצורך, וע"כ כיון שהותר לאיש קודם שיצא לקיים מצותו הותר לו לגמרי ואין כאן שום איסור, וא"כ לא משכחת לר' יוסי ספיקא דוחה יו"ט כיון דשלא לצורך נמי ליכא איסור, עכת"ד:

והנה מה שהביא דמיון ספק תקע ספק לא תקע מהא דספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש בודאי ניחא משום דבשניהם איכא חזקת חיוב, וא"כ אפשר לומר דע"כ מותר לתקוע כדי לצאת חובתו המחויב בודאי ואין נקרא שלא לצורך. ואין זה דמיון לכוי דהוי ספק בעצם החיוב, ולהכי כמו שודאה אינה דוחה שבת כך ספיקה אינה דוחה יו"ט, כיון שאין חזקה דחיוב ומספק אין מחללין יו"ט, ואין זה דמיון לדברי הרמ"א שאוסר שלא לצורך:

וראיתי בספר עונג יו"ט סימן מ"ז שנחית לזה ודחה דברי הגאון שאגת אריה, יעו"ש:

אמנם נראה דאכתי יש סנגוריא לדברי הגאון. והוא מהא דאשה דסבר רבי יוסי דרשות לה לעשות סמיכה וממילא יש לה רשות לקיים מצוה דתקיעת שופר, וזה ודאי דאם ספק להאשה אם שמעה קול שופר אם לאו דג"כ רשאה לתקוע כיון שיש לה מצוה, ומספיקא יש לה לקיים המצוה ולאשה אין לה חזקת חיוב כיון שרק רשות לה לקיים המצוה ולא חובה:

ויש לדון מזה דאם אסור לתקוע שלא לצורך, א"כ היאך אשה רשאה לתקוע בספק, וא"כ שפיר איכא למימר תקיעת שופר בגבולין תוכיח שאין ודאה דוחה שבת וספיקה דוחה יו"ט, וזהו לגבי אשה שמספק ג"כ מותרת, וע"כ צריך לומר דכיון דהותר לה לתקוע בראשונה שוב אין כאן איסור שלא לצורך, ולא שייך לומר דספיקא דוחה יו"ט כיון שאין כאן איסור כלל: רש"י ד"ה אלא ספק איש ודוחה יו"ט גמור, והיינו דאם יש ספק ביו"ט מפני חסרון קביעותא דירחא א"כ איכא ספ"ס שמא אינו איש ושמא היום חול, להכי פירש"י יו"ט גמור וליכא אלא חדא ספיקא. ולפי"ז לדידן דקיי"ל דנשיב אינן סומכות איכא בטומטום ספ"ס שמא נקבה היא ושמא חול, וא"כ יש לתמוה על זה דתניא דטומטום ואנדרוגינוס חייבין, וכן כתב הרמב"ם בפר"ב משופר ה"א. וקשה והלא איכא ספ"ס, ואפשר דכוונתו באופן שידוע שזה היום הוא יו"ט גמור, אבל לידדן דספיקא הוי, ורק עפ"י רוב קיי"ל שאין אלול מעובר, אבל עכ"פ יש מיעוט וא"כ ספיקא הוי לדידן, וממילא איכא ספ"ס לגבי טומטום ואנדרוגינוס, וצ"ע:

גמ'. ור' שמעון אשר יאכל כתיב, ור' מאיר ההוא למעוטי עוף טמא הוא דאתי. - וקשה הא כיון דבעינן שחיטה לכסוי הדם, ומטעם זה נוחר ומעקר פטור מכסוי. ולפי"ז בעוף טמא דלא שייכא בשחיטה, וממילא גם כששחט עוף טמא לא הוי יותר מנחירה, וא"כ קרא למ"ל למעט עוף טמא מכסוי, כיון דבלא"ה ליתא בעוף טמא ענין שחיטה. - ונתקשיתי זה מכבר, ועתה ראיתי בתוס' ר"ע שהקשה בזה ומסיים בצ"ע:

ונראה דאם אמרינן דרבי מאיר סבר אין שחיטה לעוף מן התורה, ולפי"ז כל שחיטה דבן עוף לא הוי יותר מנחירה, וא"כ אין הבדל בין עוף טהור לטמא ובעינן קרא למעט עוף טמא מכסוי. ואפילו אם אמרינן דר"מ סבר יש שחיטה לעוף מן התורה אפשר דר"מ שהוא תלמיד ר"ע סבר דבשר נחירה הותר להם במדבר, ושם לא היה הבדל בין שחיטה לנחירה, כיון דהנחירה היתה אז כשחיטה לדידן, ולכן אפשר לומר דעל הזמן שהיו במדבר נאמרה להם למעט עוף טמא מכסוי הדם:

והנה קשה טובא למה בעינן קרא למעט עוף טמא, והלא ממועט מההיקש לחיה כדאיתא בתורת כהנים עוף יכול אף עוף טמא במשמע ת"ל חיה מה חיה שהיא מטמא בגדים אף עוף שהוא מטמא בגדים יצא עוף טמא שאינו מטמא בגדים ע"כ יעוי"ש. הרי מבואר דעוף טמא ממועט מההיקש לחיה:

אבל יש ליישב מהסיפא דברייתא דאיתא שם אי מה חיה שאינה באם על הבנים אף עוף שאינה באם על הבנים, יצא עוף טהור שהוא באם על הבנים ת"ל אשר יאכל יצא עוף טמא שאינו נאכל יעו"ש. - נמצא מבואר דסו"ס בעינן אשר יאכל לומר דעוף טהור טעון כסוי, וממילא ממועט עוף טמא:

ובזה יש לפרש הכא גם דברי ר"מ שאמר אשר יאכל בא למעט עוף טמא. הנה עיקר הכוונה שבא ללמד על טהור שטעון כסוי מדאיתא בכלל אשר יאכל בכדי שלא למעט עוף טהור מדאיתא באם על הבנים:

והנה בתוס' רי"ד בקדושין נ"ו כתב בהא דאיתא שם והשתא דנפקא לן איסור אכילה מאיסור הנאה מלא יאכל כתב, ראיתי מקשים כיון דלא יאכל לכו"ע גם איסורי הנאה במשמע אם כן גבי כיסוי הדם דכתב אשר יאכל, נפרש אשר יהנה ונרבה גם חיה ועוף טמאים לכיסוי, יעו"ש:

אמנם לפי מה שאיתא בתו"כ דבההיקש עוף לחיה יש בזה גם טמאים, וא"כ למ"ל דכתב רחמנא אשר יאכל לפרש אשר יהנה לרבות טמאים כיון שכבר נכללו בהא דחיה ועוף שהוקשו להדדי מטעם שאין בשניהם אם על הבנים: והנה בתירוץ השני כתב שם אם גם הטמאים טעונים כיסוי לכתוב סתם חיה ועוף והכל במשמע אשר יאכל למ"ל, אלא ודאי אכילה דוקא קאמר עכ"ד. וקשה דהלא מבואר להדיא בתו"כ דאם לא כתב רחמנא אשר יאכל דאז הוי ממועט עופות טהורים מפני שישנם באם על הבנים. נמצא דאם לא כתב רחמנא רק חיה או עוף ג"כ אין כולם במשמע דע"כ עופות טהורים ממועטים מדין כיסוי כדאיתא בתו"כ. וממילא כתבה התורה אשר יאכל לרבות עופות טהורים לכיסוי:

והקושיא בלא"ה מתורצת כי ע"כ אין לפרש על הנאה ולא על אכילה, דהיינו למידרש אשר כל המינים הטמאים ולמעט עופות טהורים, כי ע"כ אעפ"י דהנאה בכלל אכילה, אבל יש בזה אכילה בודאי, ועוד דלרבות מינים טמאים לא בעינן קרא כי ההיקש מלמד על זה בזה שהוקשה לחיה:

והנה בתוס' רע"א מקשה על התירוץ השני מדוע לא אמרינן דאשר יאכל בא למעט איסורי הנאה יעו"ש, וע"כ כוונת מרן דכיון דיש לפרש אכילה הנאה בא הכתוב ללמדנו למעט איסורי הנאה, ור"מ מחייב איסורי הנאה בכסוי, אמנם לפי מה שתניא בתו"כ דאשר יאכל בא לרבות, וא"כ לא מידרש למעט, דהמיעוט בא ממילא לעוף טמא. ועוד דאין לשלול אכילה מפני שיש לפרש הנאה דע"כ לא יצאת אכילה מלא יאכל. ולזה כיוון התוס' רי"ד בתירוץ הראשון. ואפשר שכוונת מרן דיש לפרש אשר יאכל אכילה והנאה, דהיינו דבעינן תרתי, וממילא כשם שממעטין עוף טמא, יש בזה גם מיעוט לאיסור הנאה:

אבל בזה יש לומר דאיסורי הנאה נכלל בההיקש דלחיה כדאיתא בתו"כ דכל שהוא מטמא בגדים דינו כחיה. ואיסור הנאה להעוף הנסקל מטמא בגדים דבית הבליעה הרי הוא דומה לחיה, להכי אין למעטו מכיסוי, וזהו סברת ר"מ דמחייב באיסורי הנאה, ולהכי ע"כ מוכח דרק עוף טמא משולל מחיוב כיסוי, אבל לא ממועט עוף שהוא אסור בהנאה כיון שהוא בטומאת נבלות, וכמוש"נ:

תוס' ד"ה ואין דנין חולין מקדשים. והשתא הוי לי' למילף משחוטי חוץ שהוא קדשים מקדשים, עי' בספרנו נזר הקודש לזבחים דף מ"ח דף הספר:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה