נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף עב.
גמ', ור' ישמעאל האי מיבעי ליה לרביעית דם הבאה מן המת שמטמא שנאמר הנוגע במת בנפש אדם איזהו נפש של אדם שמטמא הוי אומר זו רביעית דם, ור"ע לטעמי' דסבר אף רביעית דם הבאה משני מתים שמטמא באהל שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבוא שתי נפשות בשיעור אחד. וכתבו התוס' דר' ישמעאל סבר דיש אם למסורת ונפשת כתיב כדאמר בסנהדרין ד', וקשה דתרי קראי ברביעית דם למ"ל יעו"ש. ביאור דברים, דלר' ישמעאל איכא תרי קראי, היינו הקרא קמא הנוגע במת בנפש האדם, וגם הפסוק השני ועל כל נפשות מת לא יבוא. ולכאורה בפסוק ראשון כתיב נוגע, וא"כ איצטריך קרא דלא יבוא, להורות שמטמא גם באהל, דאיל ומקרא קמא לא הוי ידעינן אלא נגיעה, וע"כ צריך לומר דסגי בקרא דלא יבוא וממילא אנו יודעין נגיעה דכל שמטמא באהל כש"כ נגיעה:
והנה לכאורה אפשר לומר דפליגי ר' ישמעאל ור"ע במת שלם ואין בו רביעית דם, כמו נפל שלא נתקשרו אבריו, ודם אין בו רביעית דר' ישמעאל סבר דאעפ"י שאין בו רביעית, אמנם כיון שזהו נפשו סגי גם בפחות מרביעית כיון שעכ"פ זהו נפשו, ויצוייר גם בגדול ודם אין בו רביעית דבזה מטמא גם בפחות מרביעית כיון שזהו נפשו, ולזה בעינן ריבוי, וחד קרא אתי להורות דרביעית דם הבאה מנפש שיש לו הרבה דמים מ"מ לא בעינן כל דמו, אלא סגי ברביעית, וחד קרא אתי להורות דגם בפחות מרביעית אבל זהו נפשו, דסגי גם בזה להיות מטמא. ולזה מפרש הקראי דקרא דהנוגע במת בנפש האדם בא להורות דאף שיש לו הרבה דמים, מ"מ רביעית מן הדם הרי הוא כאילו כל נפשו, וקרא השני בא להורות דאף אם אין לו רביעית, אבל הוא כל נפשו לא בעינן לצירוף ומטמא אף באהל, ור"ע סבר דבעינן תמיד רביעית, ובפחות מרביעית אין לו טומאה כלל:
אמנם התוס' ע"כ לא סברי כן, והיינו דסברי דכיון דהכתוב קורא נפש ע"כ הביאור נפש דהיינו שיעור דהאדם יכול לחיות, ובפחות מזה אינו נקרא נפש. ובזה כולי עלמא מודים, רק ר"ע סבר דגם אם השיעור בא משני מתים גם כן הוי שיעור חיותא לאדם ובזה סגי, ור' ישמעאל סבר דבעינן שיעור דם שהיה להאדם המת בעצמו, ואין מצטרפין השיעור שאין בכל אחד שיעור מטעם דזה לא נקרא נפש, ולא שייך צירוף לחיותא, ולהכי הקשו התוס' תרי קראי למה לי:
והנה יש לומר דלהרמב"ם ג"כ הוקשה לו זה שהקשו התוס' ולהכי כתב בפר"ג מטו"מ ה"ג דרביעית דם מן המת הוא מדרבנן, ומרן הכס"מ כתב דקראי אסמכתא בעלמא הוא יעו"ש. ובזה מיושב השגת הראב"ד שם, אבל לא כתב מנין להרמב"ם לומר כן, ואיזה הכרח היה לו בזה, ודוחק לומר שזה לחודיא מטעם דאין הנזיר מגלח עליה, אבל יש לומר דאם בשביל הקראי תקשה תרי קראי למ"ל, ולהכי כתב דהקראי המה לאו בדוקא:
אמנם דברי הרמב"ם מלבד שפשטות הסוגיא לא משמע כן מדחזינן דהסוגיא מדייקת מהקרא טובא, ודוחק לומר שכל זה לא הוי אלא באסמכתא בעלמא: עוד קשה טובא מהסוגיא דנדה ס"ב דדם תבוסה הוי דרבנן, ומבואר בנדה ע"א איזה דם תבוסה ומבואר שם דדם תבוסה פירש רבי אלעזר ברבי יהודה הרוג שיצא ממנו דם בין בחייו בין במותו ספק בחייו יצא ספק במותו יצא, יצא ממנו בחייו ובמותו זהו דם תבוסה, וחכ"א ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור, אלא איזהו דם תבוסה וכו' יעו"ש, והרמב"ם בפר"ב הי"ד פוסק כחכמים דבספק כולו מחיים או כולו לאחר מיתה בדה"י ספיקו טמא כמבואר שם, הרי מוכח דרביעית דם שיצא כולו לאחר מיתה טומאתו מדאורייתא, ורק דם תבוסה היא מדרבנן, וא"כ דברי הרמב"ם סותרים, וגם מה שאמר דרביעית דם מן המת הוא מדרבנן הוא נגד סוגיות הש"ס, ולפלא על הנושאי כלים שלא הקשו בזה, וצע"ג:
אמנם נראה ליישב כוונת הרמב"ם בזה שכתב דרביעית דם אינם מדברי תורה אין כוונתו שהוא מדרבנן אלא כוונתו שהוא מדברי קבלה הללמ"מ וזה ג"כ דין תורה ממש, ורק מפני שאינם מדין תורה ממש להכי אין הנזיר מגלח עליו, ואינו חייב על ביאת מקדש, אבל זה דעצם הטומאה הוי מן התורה מפני ההלכה למשה מסיני, וממילא הוי זה הטומאה כשארי הטומאות מצד ההלכה, ולהכי בספק טומאה זו ברה"י ספיקו טמא, ושאני מדם תבוסה שזהו מדרבנן ממש, ואפשר דלהכי לא כתב הרמב"ם הכא דרביעית דם הבא מן המת הוא מדרבנן, דאז הוי משמע שהוא לגמרי מדרבנן, וזה ליתא, להכי מדייק וכתב "כולן טומאתן אינן דין תורה", דזה משמע שאינו מן הכתבו בתורה אבל הטומאה הוי דאורייתא מן הקבלה, ובזה מיושב גם השגת הראב"ד: ואפשר ליישב גם דברי הכס"מ שכתב דהקראי אסמכתא היינו דעצם הדין דדם הבא מן המת שמטמא הוא מן הקבלה, ואסמכוהו רבנן אקראי, אעפ"י שפשטות הסוגיא לא משמע כן, אבל לפי שיטת הרמב"ם דסבר דעיקר הוא מהקבלה ע"כ סבר הרמב"ם דרבנן אסמכוהו אקראי:
וע"ד הקושיא שהקשו התוס' דלר' ישמעאל תרי קראי למ"ל, נראה ליישב דר"י ור"ע לשיטתם והוא, דתנן בפר"ב דאהלות מ"ב, דם קטן שיצא כולו, ר"ע אומר כל שהוא, וחכ"א רביעית. והביאור בזה דכיון דהמעט דם סגי להקטן להיות חי בו להכי קרינן לגבי' נפש, ומטמא כמו רביעית בגדול, אבל חכמים סברי דבעינן רביעית, ובפחות מרביעית לא קרינן נפש, והנה חכמים דפליגי על ר"ע ע"כ הוא ר' ישמעאל דסוגיין, ולפי"ז ר' ישמעאל דסבר תרי קראי לרביעית דם הבא מן המת שמטמא חד קרא בא לרבות וללמד דרביעית דם נקרא הנוגע במת בנפש וחד קרא אתי למעט דם כולו של קטן שכל דמו אין בו רביעית אינו מטמא וזה נלמד מהא דכתיב ועל כל נפשת מת לא יבוא לפי המסורת דבעינן דם רביעית אפילו מקטן דדם כולו אין בו רביעית לא סגי מטעם דבעינן נפש שזהו נפשו של כל אדם. ור"ע לשיטתו דסבר דדם קטן אעפ"י שאין בו רביעית אבל מפני שזה הדם הוא כולו מטמא, דריש מהא דכתיב ועל כל נפשות לפי הקריאה, דגם דם הבא משני מתים מצטרפין לרביעית ולא ממעט קטן, נמצא דר' ישמעאל ור"ע אזלי לשיטתם, ולתרווייהו בעינן תרי קראי לדרשה כמוש"נ:
תניא בספרי פ' חקת, כל הנוגע במת לכל נפש אדם, להביא את בן שמונה, משמע מביא את בן שמונה ומביא את דמו (היינו מהריבוי דלכל) ת"ל בנפש האדם להוציא את דמו דברי ר' ישמעאל, ר"ע אומר נפש האדם להביא את דמו יעו"ש. - ולכאורה במאי פליגי, ובפירוש התורה והמצוה להגאון מלבי"ם מפרש דאזלי ר' ישמעאל ור"ע לשיטתם בסוגיא דהכא דר' ישמעאל דסבר דבעי רביעית מאדם אחד ממעט לנפל שלא נתקשרו אבריו אין בו רביעית, ור"ע דסבר דסגי ברביעית גם משני בני אדם, וא"כ אין בכלל נפש דוקא רביעית, ולהכי בנפל סגי גם בפחות מרביעית עכת"ד יעו"ש:
והנה מה שמפרש לר"ע דכיון דסבר דסגי רביעית משני בני אדם, להכי סגי גם בנפל פחות מרביעית, אין זה הכרח ולא תלי זה בזה, והיינו דיש לומר דכיון דסבר ר"ע דעכ"פ פחות מרביעית אין בו טומאה, וא"כ נאמר דבקטן סגי בפחות מרביעית, ואם אמרינן דשאני נפל מפני שזהו כל דמו וקרינן לזה נפש, א"כ אפשר דגם ר' ישמעל מודה דלגבי קטן נקרא נפש בפחות, וא"כ אין הכרח לומר דכיון דבעי ר' ישמעאל בגדול דבעינן רביעית מאדם להכי בעינן גם בקטן רביעית, הלא יש לומר דשאני נפל שזהו כל דמו: ועוד קשה מדוע שנה הספרי בנפל, הלא גם בקטן שכלו לו חדשיו שייכא פלוגתא זו, וכמו דתנן במשנה דאהלות דם קטן, ולא שנה בבן שמונה שהוא נפל, וגם בתוספתא דאהלות פר"ג שנה קטן סתם דמשמע בקטן דעלמא, ולא בבן שמונה שהוא נפל, וע"כ דהאי דינא דהספרי הוי פלוגתא חדשה בדין נפל, וא"כ יש להבין מאי שנא דתנא התנא בהספרי בבן שמונה:
ונראה דהמשנה דאהלות והתוספתא לא מיירי בבן שמונה אלא בקטן שכלו לו חדשיו, ורק דם אין לו הרבה וכל דמו אין בו רביעית, וזהו לשון המשנה דם קטן שיצא כולו, ולשון התוספתא דם הקטן שיצא ממנו כולו, וכן גורס הגר"א ז"ל, ובזה פליגי ר' ישמעאל ור"ע דר' ישמעאל סבר דבעינן רביעית שהוא שיעורו של כל אדם לחיותו, וכמו שכתבנו לעיל דר' ישמעל סבר דהכתוב השני לקטן שאין בו רביעית, ור"ע סבר דהכתוב לא למעט אלא לרבות לרביעית הבא משני מתים, להכי סבר דלא משגיחין בנפשו של כל אדם כיון דלגבי דהאי קטן שזהו כל דמו מטמא בכל שהוא היינו במה שיש לו: והפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע בספרי בבן שמונה ע"כ מיירי באופן שיצא ממנו רביעית דם, אבל פליגי אם זה הדם של הבן שמונה שהוא נפל אם הדם שלו נחשב לדם לעיקר הטומאה, וזהו מפני שיש לומר דלא קרינן לדמו נפש כיון שאין לו חיים, ומשמעו של נפש שהוא חיותו של אדם, וזה מפני שאין לו חיות בלא"ה לא נחשב דמו לדם, ולא הוי אלא כציר היוצא ממנו, ובזה ר' ישמעאל מדייק מדכתיב בפסוק דלקמן בפרשה "כל הנוגע במת בנפש האדם" יש בזה מיעוט לנפשו של בן שמונה, מפני שזה לא נקרא נפש האדם כיון שאין לו חיות בלא"ה, ואין לזה תורת דם המת מטעם דלא קרינן כי הדם הוא הנפש, ור"ע סבר נפש האדם בא לרבות את דמו של הבן שמונה שג"כ מטמא, כיון שעכ"פ יש בו רביעית. כן נראה לפרש הביאור בהספרי: הנה יוצא מזה דבבן שמונה שאין בו רביעית לכו"ע אין בו טומאה, אפילו לר"ע משום דסגי לן אם אמרינן דבא לרבות אם יש בו רביעית, דיש בזה חדא לריעותא מפני שהוא בן שמונה ונחשב לנפל שאין רוח חיים גם אם יצא חי כיון דאין חיותו חיים, אבל כשיש לו עוד ריעותא שאין בו רביעית בודאי דאין לנו למידרש לרבות, ולהכי בזה לכו"ע בשאין בו רביעית שאין לו טומאת דם המת וזהו שזה לא נקרא בתורה מת שמשמעותו שהיה מקודם חי רק מפני הריבוי הכתוב סבר ר"ע דהתורה מרבה אותו מפני שעכ"פ יש בו רביעית, ור' ישמעאל סבר דלא מהני בזה כיון דלא קרינן בו נפש האדם כיון שבלא"ה אין בו חיים, ואינו בכלל נפש. ומבואר דהפלוגתא בספרי אין לו שייכות עם הפלוגתא דפליגי במשנה ובתוספתא כמוש"נ:
וסעד לפירושנו מצינו בעלמא דפליגי בדם של בן שמונה דמכשירין פר"ו משנה ד' ומשקה בן שמונה רבי יוסי אומר חוץ מדמו, ופירש רבינו עובדיה דפליגי אם דם הבן שמונה נחשב לדם יעו"ש. ונראה דפליגי בפלוגתא דר' ישמעל ור"ע דהספרי, וכמו שכתבנו:
והנה הרמב"ם בפר"ג מטו"מ הי"ד כתב וז"ל, דם הקטן שיצא כולו אם אין בו רביעית טהור. אעפ"י שהוא כל דם שבו עכ"ל. וזהו כחכמים דבפר"ב דאהלות כמו שכתב מרן יעו"ש. הרי מבואר דמפרש הפלוגתא ביצא דמו לגמרי. והא דלא כתב הדין בבן שמונה באופן שיצא ממנו רביעית דפליגי בספרי, היינו משום דפסק בפר"י מטו"א ה"ז וז"ל, והמשקין היוצאין מבן שמונה חדשים וכו' ולא מיתטמאין ולא מכשירין, וזהו מפני שדמו לא נחשב לדם וכולל הדם עם שאר המשקין היוצאין מהבן שמונה, וזהו כחכמים דר' יוסי, ולא סבר כר' יוסי דאמר חוץ דדמו, וזהו דר' יוסי סבר כר"ע דהספרי דדמו של בן שמונה נחשב לדם, וכיון דלא סבר כר"ע בזה, וגם כתב בפיה"מ במכשירין שם דליתא הלכתא כר' יוסי, להכי כתב דכל המשקין היוצאין מהבן שמונה נכלל גם דמו, וע"כ הכוונה אפילו ברביעית, מדלא מחלק בין רביעית לאין בו רביעית, וזהו שסבר שאין דמו נחשב לדם, ומזה מוכח להדיא כמו שפירשנו בפירושא דהספרי:
תניא בתוספתא דאהלות שם במה שהשיבו חכמים לר"ע דבר אחר לא אם אמרת בעצמות שבידוע שכולן לפניך, תאמר בדם שאם נשתיירה הימנה טפה כל שהוא טהור, אמר להן אף אני לא אמרתי אלא בזמן שיצא כולו, אמרו לו אי אפשר בכך יעו"ש. והמפרש מפרש הא דאמרו חכמים שאם חסר כל שהוא טהור, (מפני שכיון שחסר לחיותו שיוכל לחיות בה אין זה דם הנפש יעו"ש). ואין לזה ביאור כלל דהרי חכמים השיבו לר"ע דמטמא בדם שיצא בפחות מרביעית, והיינו שסברי דעדיין נשאר בבשרו עוד דם שלא יצא, ואם כן יש לו שיעור ליחות שהיה יכול לחיות, וא"כ סברי שזה הדם הוא דם הנפש, ועל זה השיב ר"ע שדינו ביצא כולו, והחכמים השיבו שאי אפשר שלא נשאר בו עוד דם, הרי עיקר הפלוגתא אם נשאר בו עוד דם או לא אבל אם באמת נשאר בו עוד דם גם ר"ע מודה דלא מטמא, אעפ"י שע"כ באופן זה הוי הדם שיצא דם הנפש, וע"כ האי פירושא ליתא:
אמנם הפירוש בהתוספתא דר"ע דסבר דם הקטן כל שהוא הביאור כיון שאין בגופו רביעית סגי גם בפחות מרביעית מפני שזהו שיעור חיותו, ועל זה השיבו חכמים דאפשר לומר שנשאר בו עוד דם, ובהדם הנשאר בצירוף מה שיצא יהיה שיעור רביעית, נמצא דחיותו היתה ברביעית וא"כ צריך להיות ברביעית, ובחסר רביעית היה טהור, ועל זה השיב ר"ע שדעתי רק באופן שידוע שאין עוד בפנים, והדם שיצא הוי כולו ממש, וכיון דחיותו היתה בזה דם המועט וקרינן בזה נפשו ומטמא גם בפחות מכשיעור, כיון שזהו כל דמו, ועל זה השיבו חכמים דאי אפשר להוציא כל דמו, וא"כ תמיד איכא לדון דאין זה כל דמו, וממילא אין לטמא אלא ברביעית זה נראה ברור: והנה גם לר"ע באופן שמספקא ליה אם זה הדם הפחות אם הוא דמו, אמר בהדיא שבזה אינו מטמא בפחות מרביעית, והוא מזה שאמר אף אני לא אמרתי אלא בשיצא כולו, ואם הדבר בספק הוי הדין כספק טומאה דעלמא דברה"י ספיקו טמא וברה"ד ספיקו טהור:
ומזה מוכח גם כן דלא כהגאון מלבי"ם דכתב דסברת ר"ע דמטמא גם בפחות מרביעית בקטן מטעם דסבר דרביעית משני בני אדם טמא הנה מלבד דאין זה שייכות זה לזה כמו שכתבנו לעיל, הנה הלא מבואר בתוספתא דטעמו מפני שזה חיותו, ובנפל שע"כ לא שייך סברא זו דבלאו הכי אין לו חיות, וע"כ הביאור בהספרי דמיירי בבן שמונה ויצא ממנו דם בשיעור רביעית. ורק פליגי אם הדם של בן שמונה נחשב לדם וכמוש"נ בס"ד:
והנה הא דתנן בפר"ב דאהלות מ"ו ברביעית דם הבא משני מתים דר"ע מטמא וחכמים מטהרין, כתב רבינו הגר"א ז"ל דפליגי גם כן באופן שיצאו השתי רביעיות משני מתים גם כן סברי רבנן בהא נמי דטהור יעו"ש. ביאור דברי רבינו, דמיירי שיצא מכל מת ומת בשיעור רביעית לכל אחד, ואח"כ נתערב חצי רביעית מזה וחצי רביעית מהשני. נמצא דכל אחד היה בו מעיקרא כשיעור לטמא, ומכל זה מטהרי רבנן, כיון שעכ"פ עכשיו ליכא שיעור מכל אחד ואחד, ושני נפשות כשהמה לחצאין אינם בצירוף:
וקשה דהלא איתא בתוספתא דאהלות פר"ג פליגי בזה תנאי, והיינו דאיתא שם אמר ר' יהודה לא נחלקו ר"ע וחכמים על רביעית דם שפרשה משני מתים שהיא טהורה, על מה נחלקו על רביעית דם שפרשה משתי רביעיות משני מתים, שר"ע מטמא וחכמים מטהרין ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון לא נחלקו ר"ע וחכמים על רביעית דם שפרשה משתי רביעיות משני מתים שהיא טמאה, על מה נחלקו על רביעית דם שפרשה משני מתים שר"ע מטמא וחכמים מטהרין. הרי מבואר דפליגי תנאי בשיטת חכמים, ור"ש פליג על ר' יהודה וסבר דגם חכמים מודים לר"ע באופן שבאה הרביעית משתי רביעיות משני מתים:
ונראה דסבר רבינו לפי מה דקיי"ל דבמקום דפליגי ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה כדאיתא בעירובין מ"ו ע"ב וביצה כ"ז, להכי מפרש המשנה אליבא דר' יהודה, ומיישב בזה מה דשנה התנא הא דרביעית דם משני מתים שני פעמים, מפני שבא להוסיף להודיע כחן של חכמים דגם באופן זה שבא הרביעית משני מתים, ונתערבו חצי מזה וחצי מזה גם כן מטהרין: ובזה אתי שפיר הא דפירש הרב ברטנורא בהא דאבר מן המת משני מתים, ואבר מן החי משני אנשים, מפרש חצי אבר מן זה החי וחצי אבר נתלש מחי אחד, ולכאורה קשה מדוע לא מפרש בניטל אבר שלם מחי זה, וכן אבר שלם מחי זה ונחלקו וצירף חצי מזה וחצי מזה דאעפ"י שהיה עליהם שם אבר מן החי מעיקרא, ומ"מ רבנן מטהרין. וע"כ צריך לומר דלא בעי לאשמעינן רבותא אליבא דרבנן משום דאיתא לקמן בהדיא אבר מן החי שנחלק לשנים טהור, הרי חזינן דאעפ"י שהיה עליו תורת אבר מן החי מקודם מ"מ טהור, וע"כ סברת הרב לאשמעינן רבותא אליבא דר"ע לומר שאעפ"י שלא היה עליו שם אבר מעולם מ"מ סבר ר"ע דמהני צירוף להיות דינו כאבר שלם ומטמא, וע"כ סברת ר"ע כמו שכתב הרמב"ם בפירושו להמשנה דכיון דר"ע דרש נפשות גבי דם לרבות דם הבא משני מתים, יליף מזה דהוא הדין בכל הדברים לגבי טומאה דמהני צירוף לעשותו כדבר שלם. ועי' בתוס' יו"ט שמביא גם כן דברי הרמב"ם, וסבר הרב כן לרבותא דר"ע שמטמא אפילו באופן שלא היה עליו שם אבר מעולם:
ולפי"ז מיושב הא דהקשה מרן הגרע"א ז"ל בתוסר"ע שם מדוע לא מפרש באופן שהיה עליהם שם אבר מעיקרא, וגם באופן זה מטמא ר"ע יעו"ש. - ולפי מה שכתב הרמב"ם בפירה"מ דר"ע יליף דין אבר מן החי מהא דרביעית דם, וכיון שגבי דם סבר ר"ע דאף באופן שלא היה להדם דין טומאה מעיקרא ג"כ מהני צירוף, וא"כ גבי אבר מן החי ג"כ הדין דאפילו באופן שלא היה עליהם דין אבר מקודם ר"ע מטמא:
אמנם קשה דהלא זה תליא בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון, ור' יהודה סבר דלא נחלקו ד' יהודה וחכמים כשפירשה משני מתים שהיא טהורה, על מה נחלקו כשפירשה משתי רביעיות, וכמו שכתבנו ואעפ"י שר"ש פליג שם, אבל הלא קיי"ל דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה, וכיון דלר' יהודה באופן זה גם ר"ע מטהר, וכיון שלמד ר"ע דין אבר מהא דרביעית דם, וכמו שמטהר גבי דם כשלא הוחזק בטומאה מעיקרא, א"כ אבר מן החי או באבר מן המת ג"כ דינא הכי דר"ע מטמא, וביותר לפי הביאור של הגר"א ז"ל דמפרש דהמשנה דידן אזלא כר' יהודה כמו שכתבנו לעיל, א"כ דברי הרב ברטנורא צ"ע:
משנה. בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וכו' שחט את אמו ואחר כך חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר"מ וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה. ביאור הדברים, דר"מ דן את האבר היוצא לאבר מן החי שטמא ומטמא את העובר, ושחיטת האם לא מהני לטהר את האבר היוצא, וחכמים סברי דשחיטה אינה עושה ניפול והאבר נטהר מטומאת אבר, אבל דין האבר כדין טרפה שנשחטה שמטמאת את הקודש כן נטמא העובר מהאבר היוצא, וזו היא טומאה דרבנן כדאיתא בסוגיא כדשמואל דאמר טרפה ששחטה מטמאה במוקדשין:
ויש לעיין בהאי עובר אם הוא חולין ומקבל טומאה מהאבר, ודינו כדין קדשים שמקבלים טומאה מטריפה שנשחטה, הנה כן העובד הזה מקבל טומאה מהאבר היוצא, או דלמא שמיירי בבהמת קדשים, והעובר הוא ג"כ קודש, ומקבל טומאה מהאבר היוצא מטעם שדין האבר כדין טרפה שחוטה:
אמנם נראה שע"כ כיון דאמר שמואל טריפה ששחטה מטמאה במוקדשין, משמע דבחולין ליכא טומאה, וע"כ צריך לומר דמיירי שהעובר הוא קודש וכן משמע מפיה"מ להרמב"ם שכתב ואעפ"י שאינו מטמא בחולין יעו"ש. וע"כ כוונתו דמיירי הכא בבהמת קדשים או שהעובר הוא קודש, ומקבל טומאה מהאבר היוצא שהוא ג"כ קודש, ואמרו חכמים שכמו שהדין בשחט טריפה במוקדשין מטמאה, כן הדין באותו אבר שמטמאה את העובר שהוא קודש. והנה לפירש"י שפירש בהדיא בדברי שמואל דשחיטת הטרפה של קדשים, עי' פירש"י ע"ג, וכן פירש"י לקמן קכ"ג ע"ב בד"ה מטמאה במוקדשין כלומר אם של מוקדשין היא, ע"כ מיירי הכא שהבהמה היא ג"כ של מוקדשין כגון חטאת או שלמים והיינו דע"כ סבר רש"י דבשחיטת בהמה של חולין לא גזרו חכמים שתהא מטמאה קדשים, וע"כ מיירי הכא בבהמה של קדשים ממש והעובר ג"כ קודש, ומקבל טומאה מהאבר היוצא שדינו כדין טרפה שחוטה:
ומטעם זה אין לפרש הכא דהבהמה היא חולין והעובר קודש, דהיינו שהקדיש את העובר דזה איתא גם לבר פדא דסבר בתמורה י' דאין קדושה חלה על עוברין, אבל זה דוקא במקדיש עובר בבעלת מום, אבל בתמימה חלה קדושה כמבואר בתמורה י"א, אמנם זה לא שייך הכא משום דכיון דמיירי בכלו לו חדשיו, והוא יוצא דופן נפסל הוא לקרבן, ואין בו קדושת קרבן. ובזה לא גזרו חכמים טומאה, וע"כ דמיירי שהבהמה היא של מוקדשין, וממילא העובר גם כן קודש ומקבל העובר טומאה מהאבר היוצא שדינו כדין טרפה שנשחטה, והיינו שדין האבר שהוא אסור מטעם בשר שיצא חוץ למחיצתו שהתורה קראתו טריפה כמו שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו שדרשו חז"ל בשר שיצא חוץ למחיצתו טריפה הוא, ודין העובר כמו שנגע בטריפה של קדשים שנשחטה, ויוצא מזה שטרפה של קדשים שנשחטה מטמאה קודש:
והנה יש לעיין האי עובר כיון דהוא יוצא דופן ופסול הוא לקרבן גם מלבד שיש בו אבר היוצא שהוא פסול, וא"כ מה שייך לומר בו שנטמא מטעם קדושה, ובשלמא אם אמרינן כר"ל דסבר בגמ' דאין מונין בו ראשון ושני והיינו דהעובר עם הבהמה חד גופא הוא אתי שפיר דכיון דנטמא העובר נטמאת גם האם אתי שפיר כיון דהאם היא קרבן ממש, אבל לר' יוחנן דסבר תרי גופי נינהו ואם לא שייך טומאה על העובר אם כן לא נטמאת האם: וע"כ צריך לומר דכיון דהדין דהיוצא דופן שנולד מן בהמה שהיא קרבן דיפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי להם כמו"ש הרמב"ם בפר"ד מתמורה ה"י, להכי קודם הפדייה יש להם קדושה לקבל טומאה לר' יוחנן דמונין בו ראשון ושני, הנה הפרה מקבלת טומאה מהעובר:
והנה איתא בגמ' לקמן ע"ד איתיביה ר"ל לר' יוחנן הבשר מגע נבלה דברי ר"מ וחכ"א מגע טרפה שחוטה בשלמא לדידי דאמינא חד גופא הוא היינו דאיתכשר בדמא דאמיה, אלא לדידך במאי איתכשר וכו'. והנה לפי מה שמבואר דמיירי בבהמת קדשים הלא איכא למימר דאיתכשר בחיבת הקודש. וראיתי בבעל המאור דפירש דעיקר הפירכא מר"מ דאי מדברי חכמים דמיירי במוקדשין הא איתכשר בחיבת הקודש יעו"ש. וכן פירש המהרש"א והביא שכן פירש הבעל המאור. והנה נשמע מזה דהעובר אעפ"י שקדושתו הוא רק להיות נפדה להקריב קרבן הראוי להם ג"כ שייך בזה חיבת הקודש להיות מוכשר על ידי זה וחידוש דין הוא, אבל ע"כ כן מוכח משיטת רש"י ובעל המאור כמו שפירשנו:
אמנם הרמב"ם מפרש ע"כ המשנה באופן אחר, והוא דכתב בפר"ב מאבוה"ט ה"ט וז"ל, שחט את אמו ואח"כ חתכה האבר כטרפה שנשחטה ושאר בשר העובר מגע טריפה שחוטה שהיא מטמאה את הקודש, אבל לא את התרומה עכ"ל. מבואר דמפרש דברי חכמים בבהמה של חולין ומפרש זה לשיטתו שכתב שם בה"ח טריפה שנשחטה אעפ"י שהיא טהורה מן התורה אם נגע בה הקדש נטמא מדברי סופרים יעו"ש. וזהו שמפרש דברי שמואל בבהמת חולין טריפה שנשחטה שמטמאה קודש, ולדבריו יש לפרש הסוגיא בהא דמותיב ר"ל לר' יוחנן דמותיב מדברי חכמים ג"כ והיינו דכיון דאמרו חכמים דהעובר מקבל טומאה מהאבר במאי איתכשר כיון דתר גופי נינהו האבר והעובר הרי לא מהני ההכשר דדם האם של השחיטה. ולכאורה זה מסתבר יותר לומר דהפירכא היא מחכמים מדמביא לדברי חכמים, דלדברי הבעל המאור לא היה להש"ס להביא רק דברי ד"מ, ומדמביא גם לדברי חכמים משמע שגם מדברי חכמים מותיב: אבל יש להבין כיון דהעובר הוא חולין וא"כ לא נטמא העובר בהאבר, וא"כ היאך יטמא העובר קודש כיון דהוא בעצמו טהור, וע"כ דסבר הרמב"ם דגזרו חכמים טומאה בשוחט את הטריפה אף של חולין דנטמא גם השוחט אותה בנגיעה להיות מטמא קדשים, וזה נלמד מהא דאמרו חכמים דנטמא העובר מהאבר שדינו כדין טרפה ששחטה והיינו דהעובר הנוגע בהאבר נטמא לטמא קודש, ומזה תצא הדין דגם השוחט את הטרפה אף בבהמת חולין נטמא להיות משמש בקודש:
והביאור בזה דסבר הרמב"ם דהגזירה היתה דכל הנוגע בטריפה שחוטה להיות מטמא קודש אעפ"י שלא נטמא הנוגע טומאת עצמו, והיינו דעשאו חכמים הנוגע בטריפה שחוטה להיות דינו כשרץ עצמו מדרבנן להיות מטמא קודש: ויש להוכיח זה משום דאל"כ תקשה היאך נטמא העובר מהאבר בלא הכשר מים לר' יוחנן דסבר דתרי גופי נינהו האם והעובר, וא"כ לא איתכשר בדם השחיטה, וכמו שמותיב ר"ל לר' יוחנן ומשני דסבר כר' שמעון דשחיטה עצמה מכשרת, אבל הרמב"ם לא סבר כר' שמעון, וא"כ יש להקשות האי עובר במאי איתכשר, וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם דעשאו חכמים להנוגע בטריפה שחוטה לטמא מחמת עצמה, והרי הוא הנוגע כנוגע בשרץ עצמו מדרבנן: ולפי"ז ע"כ גם להרמב"ם הפירוש בהא דמותיב ר"ל לר' יוחנן להוכיח מהא דהכשר דחד גופא הוא, ע"כ הוא מדברי ר"מ דסבר הבשר מגע נבלה אבל לחכמים דסברי הבשר מגע טריפה לא בעי הכשר כלל כמו שכתבנו. והנה יוצא מזה דפליגי רש"י והרמב"ם בהא דטריפה שנשחטה דלרש"י הוא רק בבהמה של קדשים, וכן הוא דעת בעה"מ. והרמב"ם סבר דבבהמה של חולין מיירי המשנה, ומסתמא מפרש שזהו גם דינו של שמואל:
ויש לעיין היאך סבר הרמב"ם בבהמה של קדשים טריפה שנשחטה אם על של קדשים ג"כ גזרו טומאה, או דלמא שרק על טריפה של חולין גזרו, ולא על של קדשים שנשחטו בעזרה. והנה בפר"ב מאבוה"ט ה"ח כתב סתם טריפה שנשחטה, והנה בהמת חולין בודאי כוונתו מדלא כתב של קדשים, ועוד דזה מוכח מהא דכתב שם בהלכה ט', וכמו שכתבנו לעיל, אבל טרם ידענו היאך כוונתו בבהמת קדשים, והלא אפשר לומר דלא גזרו על בהמת קדשים בטרפה שנשחטה שלא להרבות טומאה בעזרה:
ואם גם בבהמת קדשים כן הדין, א"כ תצא מזה שהכהן השוחט קרבן ונמצאת טרפה נמא הכהן אם נגע. וראיתי באור שמח שכתב לפרש כוונת הרמב"ם דגם בבהמת קדשים כן הדין. והנה כתב שם לפרש המשנה דפר' תמיד נשחט ס"ד ע"ב שחט ישראל ופריך הש"ס לא סגי דלאו ישראל, ומפרש דלהכי שחט ישראל מפני שאם ישחוט כהן פן ימצא הפסול טריפה ונטמא הכהן לקודש יעו"ש. אמנם כיון דחזינן דהש"ס משני שם דהתנא קמ"ל דזר כשר לשחיטה הרי חזינן דלא חש לזה הש"ס, וא"כ אדרבה יש מקום לומר דלא גוזר טומאה על טריפה שנשחטה בעזרה, ולהכי אם נפרש דהרמב"ם סבר דדוקא לטריפה של חולין גזרו אתי שפיר הסוגיא דפסחים שם:
אבל תקשה מזה לרש"י ובעל המאור מדוע לא משני הש"ס כן דחששו לטומאתו של כהן, ולהכי שחט ישראל:
אמנם בלאו הכי ליכא למימר דבשביל זה ישחוט ישראל דהרי יכול הכהן לשחוט בלא שיגע בבשר אחר השחיטה ולא נטמא, דע"כ רק בנגיעה נטמא כדאיתא ריש מכיליתן שלא נטמא בלא נגיעה, וכן פירש"י לקמן קכ"ג ע"ב ד"ה בטריפה: