נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף ע:
גמ' מ"ט דת"ק אמר רב חסדא קל וחומר אם הועילה אמו להתירו באכילה לא תועיל לו לטהרו מידי נבלה וכו' יעו"ש. - והנה יש לעיין באופן שהאם טריפה שאינה מתרת את העובר באכילה, ומת העובר אם מטמא משום נבלה דהרי ליתא בזה ק"ו מדמהני שחיטת אמו להתירו באכילה, כיון דבאמו טריפה איננה מתירתו באכילה, ויש לומר דכיון דבאמו כשרה מהני שחיטת אמו להתירו באכילה וזהו מפני שכח ההיתר דהאם מהני גם להעובר לפי"ז גם בדבר הטהרה דהאם שאינה בטומאה בחייה תועיל להציל את העובר גם כן מטומאת נבלות. והק"ו הוא מבהמה דעלמא דהיינו מכשרה, ופירוש הק"ו הכי הוא, שמצינו היתר אכילה כש"כ שיש בזה דכח האם לטהר מידי נבלה, והיינו דחיותו של האם תגן על העובר וסברת ר' יצחק על ההיתר דבכח ולא בהיתר דבפועל, והיינו שיש בכח הבהמה להתירו באכילה באופן שאם תשחט האם זה הוי ק"ו מעליא לטהר מידי נבלה, דהרי אין לומר דכוונתו על היתר דבפועל דהרי מיירי בבהמה חיה, ואין כאן עדיין היתר דאכילה, וגם אם אח"כ נעשית נבלה בשחיטה כמו נוחר ומעקר, מ"מ אין לטמא למי שנגע בעובר מקודם, דע"כ אין לטמאותו בלמפרע, כיון דבשעה שנגע היה להבהמה להיות ניתר באכילה, וגם להתיר את העובר:
גמ'. מהלכי כפים בחיה טמאתי לך, ופריך אלא מעתה קלוט במעי קלוטה לטמא. והיינו במעי קלוטה טהורה שנולדה מפרה לאחר שחיטה, ומ"מ יש לטמא את העובר הקלוט במעי הבהמה אף שהיא חיה מטעם דהוי קלוט במעי קלוטה. והקשו בתוס' דע"כ ר' יוה"ג סבר כר' שמעון דאסר קלוטה במעי פרה, וא"כ הרי"ז קלוט שנולד מן הקלוטה טמא, ובטמאה סבר ר' יוסי הגלילי דטמא. וקשה דהלא ע"כ מיירי הא דקאמר הש"ס קלוט במעי קלוטה דהאם הקלוטה מותרת היא, והיינו שהיתה בת פקועה הניתרת בשחיטת האם, ומזה מודה ר"ש ג"כ דמותרת כדאיתא לעיל, ואם כן קלוט זה במעי קלוטה טהורה לרבי שמעון וגם לריוה"ג, ושפיר פריך דליאסר וליטמא כטומאת נבלות מפני שהוא קלוט במעי קלוטה דמהלכי כפים בחיה הוא וא"כ מאי מקשו התוס'. - וראיתי במהר"ם שהביא קושיא זו בשם מקשין העולם, ומתרץ דאם מיירי באופן זה דהקלוטה היתה ניתרת בשחיטת האם לא הוי פריך מידי משום דכיון דלא בעי שחיטה לא שייך בה מיתה ולא טומאת נבלות, ולא שייך למיפרך ליטמא יעו"ש. ביאור דבריו, דבאופן זה הרי המה בשר שחוט לגמרי, וע"כ דמיירי קלוטה כזה שיצאת לאויר העולם, ולר' שמעון הרי היא טמאה:
והנה לפי"ז ע"כ הא דפריך הש"ס קלוט במעי קלוטה ליתסר, מיירי בקלוטה שנוצרה כך בתולדה, ומיירי לרבנן דמתירין קלוט הנולד כן מבטן האם, ולהתוס' מיירי גם לר"ש באופן שמתיר קלוט כגון שראשו ורובו דומה לאמו כמו שכתבו התוס'. ונראה שזהו גם כן כוונת רש"י שמפרש קלוט במעי אמו ואמו טהורה היא אלא שנולדה כך יעו"ש, וכוונת רש"י שלא תפרש קלוטה שהיא בן פקועה הניתרת בשחיטת האם, משום דבזה לא שייך שום טומאה וכסברת המהר"ם:
ויש לעיין היאך הדין בקלוט הנולד מבת פקועה הבא עליה בהמה דעלמא למ"ד חוששין לזרע אב דאמר ר' משרשיא לעיל דהולד אין לו תקנה, ואם מת בבהמה ונגע אחד בהעובר המת אם מטמא משום נבלה, דהכא אין כאן ק"ו דר' יצחק שהרי אין אמו מתירתו באכילה:
והנה בעיקר דין המשנה והברייתא וק"ו דרב חסדא יש לעיין דלפי מה דקיי"ל טומאה בלועה אינה מטמאה, וא"כ כל עיקר הילפותא דהעובר שמת בפנים דהנוגע בו אינו טמא הוי משנה שאינה צריכה. והנה רש"י מפרש דכל עיקרא דהאי דינא לר"ע דלא סבר להאי דינא דטומאה בלועה אינה מטמאה, וכן כתבו התוס' ד"ה מ"ט יעו"ש. אבל תמוה לפי"ז הלא מבואר דהקראי מורין על זה, וא"כ תקשה לדידן דקיי"ל טומאה בלועה אינה מטמא, א"כ למה בעינן הני לימודים דעובר במעי אמו אינו מטמא, הלא בלא"ה אין בזה טומאה מטעם דהוי בלועה:
ונראה לפרש דשאני משנה זו בהא דבהמה שמת עוברה במעיה להמשנה דלקמן באשה שמת עוברה, והיינו דבהא דטומאה בלועה מתפרשא בשני אופנים, אופן אחד דהטומאה הבלועה היא כשהיא לעצמה טמאה היא, ורק הנוגע בה לא נטמא מטעם דטומאת בית הסתרים אינה מטמא, אופן שני שהטומאה כשהיא בלועה היא בעצמה טהורה היא. ונפק"מ לדינא כאשר יבואר:
וזהו ההבדל שבין אשה שמת עוברה במעיה דהעובר מצד עצמו טמא, ובכחו לטמאות גם כן, והא דאין הנוגע בו נטמא הוא מטעם אחר, מפני שהנגיעה בסתר. אמנם בבהמה שמת עובר העובר מצד עצמו טהור כל זמן שמונח במעי אמו, וזהו הביאור בדברי רב חסדא שאמר אם הועילה שחיטת אמו להתירתו באכילה כש"כ שתועיל לו אמו לטהרו מידי נבלה. והנה ההיתר אבילה ע"כ פירושו שמותר באכילה גם כשהוא מונח בבטן בשעת השחיטה הותר בשרו באכילה הנה כן לענין טומאה תועיל לו אמו להיות טהור מן טומאה לגמרי, היינו שאין לו טומאה, והוא מפני שהרוח חיים של הבהמה תגן על העובר מלהיות טמא:
ונפק"מ לדינא דבעובר שמת במעי אשה אם נגע במקום מגולה כגון שהעובד עומד בפרוזדור, או שמגולה בטן האשה כנגד העובר, ונגע אדם בהעובר באותו מקום המגולה נטמא כיון שהעובר המת המונח בבטן טמא כדין מת דעלמא, משא"כ בעובר שמת בבהמה שהעובר מצד עצמו טהור הוא כל זמן שמונח בבטן ולא יצא לאויר העולם, דבזה גם אם נגע במקום מגולה גם כן טהור הוא. וזה מלמדנו הק"ו דר' יצחק, וגם הברייתא מלימוד הכתובים: והנה סעד לזה ראיתי ברבינו זרחיה הלוי שכתב ועוד יש לומר דבזו ששנינו בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו, הכי קאמר אעפ"י שהוציא העובר את ידו לחוץ ונגע בו הרועה טהור. ולהכי אהני ק"ו דרב חסדא אם הועילה לו שחיטתה להתירו באכילה לא תועיל לו לטהרו מידי נבלה שתהא היד שהוציא העובר לחוץ כאבר המדולדל בבהמה שהוא טהור עד שיפול וכו' עכת"ד. מבואר מזה דסבר דהעובר מצד עצמו טהור הוא, מדמועיל גם לטהר את ידו שהוציא לחוץ:
ונראה להוכיח שכן הוא דעת הרמב"ם, והוא דהנה הרמב"ם פוסק בפכ"ה מטומאת מת באשה שמת עוברה בתוך מעיה והחיה פשטה את ידה שהיא טהורה מטעם דטומאה בלועה אינה מטמאה, וא"כ קשה מדוע כתב הכא באבות הטומאות בפ"ב ה"ב בבהמה שמת עוברה במעיה, ונגע בו הרועה את ידו דטהור יעו"ש. וקשה הלא כיון שפסק בהלכה כ"ה בטומאת מת הקודמת בסידור דטומאה בלועה אינה מטמאה, וא"כ ע"כ גם בבהמה כן הדין. וביותר לפירש"י דהמשנה בעובר שמת בבהמה אתיא לר"ע דלא סבר הא דטומאה בלועה שאינה מטמאה, אבל להרמב"ם דפוסק דטומאה בלועה אינה מטמאה באשה, א"כ מה לי אשה ומה לי בהמה. ומרן הכס"מ מציין להרמב"ם בהלכה זו שפוסק כת"ק יעו"ש. וקשה מדוע שנה דינו פעמיים. אבל נראה כמו שכתבנו, דהרמב"ם סבר דשני דינים הן הא דאשה והא דבהמה, והיינו דבבהמה יש חידוש יותר שגם העובר מצד עצמו טהור הוא, ולהכי כתב להלכה שני הדינים האלו, דין דאשה בטומאת מת, ודין עובר דבהמה באבוה"ט. ובזה ניחא ג"כ שלא כתב דין דבהמה בטומאת מת. והיינו מטעם דהעובר שמת בבטן הבהמה אין דינו כמת ממש שהוא בעצמו טמא. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם בס"ד:
בדין טומאה בלועה דף ע"א אמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מיטמאה, טומאה בלועה מנלן דכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא טהור, ודלמא שאני התם דלא חזיא לגר, הניחא לר' יוחנן דסבר אחת זו ואחת זו עד לכלב שפיר, אלא לבר פדא דאמר טומאה חמורה לגר וטומאה קלה עד לכלב משום דלא חזיא לגר וכו', ע"כ הסוגיא:
א והנה יש לדייק מדוע מסיים הש"ס הא דבר פדא הא דטומאה קלה עד לכלב, דהלא עיקר הפירכא מהא דטומאה חמורה דבאופן דלא חזיא לגר אינה מטמאה אדם. והנה אעפ"י שיש לומר דהש"ס מסיים מימרא דב"פ, אבל כיון שאין זה מקום הפלוגתא, והי' להסוגיא לומר בקצרה דלב"פ ליתא בזה טומאת אדם מטעם דלטומאה חמורה בעינן חזיא לגר:
ב ונראה דיש לומר דידע הש"ס דיש ליישב גם לב"פ והוא דכיון דטהור הוא לאכול תרומה וא"כ כשיאכל תרומה תיכף לאחר הערב שמש יטמא התרומה בביה"ב, ואסור לטמאות את התרומה, ומוכח מזה דטומאה בלועה אינה מטמאה, אבל מפני שכוונת הש"ס בדברי רבה לחדש דגם טומאה חמורה אינה מטמאה בבלועה, להכי מסיים הש"ס דברי בר פדא גם סוף דבריו הא דטומאה קלה עד לכלב לומר דאעפ"י שע"כ זה נשמע דהטומאה בלועה אינה מטמאה אוכלין ומשקין, אבל איכא למימר דזה דוקא בטומאה קלה, אבל טרם שמענו בטומאה חמורה שאינה מטמאה בבלועה, וסבר הש"ס דכוונת רבה להודיענו הדין בטומאה בלועה היינו בטומאה חמורה, לומר דכשם שטומאה בלועה היינו טומאה חמורה אינה מטמאה כך טהרה בלועה מטומאה חמורה אינה מיטמאה, וזה לא שמענו מהא דאוכל תרומה שזה טומאה קלה, ועל זה משני הש"ס דשלא בפניו מיחזי חזי והרי היא הנבלה בטומאה חמורה, ומוכח דטומאה חמורה גם כן אינה מטמאה בבלועה:
ג ומטעם זה גם במסקנא דמסיק הש"ס דרבה מטהר גם בשתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה דהטהורה לא מיטמאה מטעם שהיא בלועה,. וזה נלמד גם כן מהא דאמרה תורה והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו, וזהו כמו שכתבו התוס' לקמן שהקשו וא"ת מנא ליה לרבה הא דטהרה בלועה לא מיטמאה מטומאה שאצלה הא לא אתי מק"ו דצמ"פ, ויש לומר דכולה מילתא דריש רבה מן האוכל את נבלתה מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור אפילו לאכול בתרומה ונוגעת התרומה בטומאה שבמעיה ואסור לטמאה יעו"ש. והנה ע"כ צריך לומר דזה ידע הש"ס גם בראשונה דהוכחת רבה גם מאכילת תרומה וראיה לזה דלא קאמר הש"ס אלא דמיירי רבה בשתי טבעות, וזה נלמד מהא דמותר לאכול בתרומה וא"כ לפי"ז תקשה דמאי פריך הש"ס לעיל לב"פ דליתא בטומאה חמורה, והלא עכ"פ איתא התרומה בטומאה הקלה. ומהרש"א עמד בזה בקושיא וכתב דהס"ד דמודה רבה בב' טבעות כמו"ש התוס' לעיל, וכוונתו לזה שכתבו בד"ה דלמטה). לכך הוצרך הש"ס לשנויי דשלא בפניו מיחזי חזי, אבל השתא אין אנו צריכין לזה עכת"ד. אבל לדעתי תמוה טובא לומר דלהס"ד לא ידע רבה מהאי סברא דהנטהר יאכל תרומה ואסור לטמאה, וגם מדלא קאמר הש"ס אלא משמע דגם מעיקרא היתה זה פשוטה לרבה. לכן נראה יותר לומר דזה סבר רבה גם מראש דטהרה בלועה בטומאה קלה דהיינו אוכלין ומשקין לא נטמאו בבלוע. אבל אכתי לא ידעינן בטומאה חמורה וגם כוונת התוס' שכתבו דהשתא ס"ד דמודה רבה בשתי טבעות גם כן יש לפרש כוונתם שהוא מטעם דאין הבלועה מצלת בטומאה חמורה כמו הא דשתי טבעות טומאת כלי מתכות שדין אב הטומאה אצלם. משא"כ אוכלין ומשקין שאין בהם אב הטומאה, ושפיר פריך הש"ס לב"פ גם לפי האמת שרבה מטהר גם בשתי טבעות, והיינו גם בטומאה חמורה שהוא אב הטומאה, ופריך הש"ס שפיר דלבר פדא ליכא טומאה חמורה מטעם שנפסל מאכילת אדם, ומשני הש"ס דשלא בפניו מיחזי חזי ולא נפסל מאכילת אדם ומזה נלמד דטומאה בלועה, וגם טהרה בלועה מצלת מלקבל טומאה אפילו מאב הטומאה:
ד איברא ברא דאכתי יש לדייק דהלימוד הזה מהא דהאוכל את נבלתה יש ללמוד לטהרה בלועה שניצלת מלקבל טומאה מטומאה חמורה, אבל טרם ידענו לשתי טבעות, והיינו דיש לומר דדוקא אוכלין ומשקין שטומאתן קלה שאינם נעשים אב הטומאה בהם הבלוע מצלת, אבל בכלי מתכות שטומאתן חמורה שנעשין אב הטומאה אכתי לא ידעינן שניצולין בבלוע. אבל על זה נצרך הק"ו מהא דצמ"פ שמזה נלמד גם לכלי מתכות מכח הק"ו. ובזה מיושב הא דבעינן גם להק"ו, מטעם דמשמע מהסוגיא דלא הדרינן מהק"ו, והמהרש"א כתב דלא בעינן להק"ו לפי המסקנא, ותמוה כמו שכתבנו:
ה והנה הגאון בתורת חיים כתב דבעינן גם להק"ו דאם מהא דהאוכל את נבלתה לחודיא, אכתי איכא למימר דטעמא לאו משום דטהרה בלועה לא מיטמאה, אלא משום דטומאה בלועה הוא דלא מטמאה, אבל הא דטהרה בלועה הוי אמינא דלא מהניא מידי לכך איצטריך להק"ו עכת"ד יעו"ש. ודבריו תמוהין דהרי לפי מה שכתבו דעיקר ההוכחה מהא דאוכל תרומה, והתרומה נוגעת בביה"ב בהנבלה, בזה אין לומר הטעם דמשום דטומאה בלועה אינה מטמאה. מטעם דהרי זה כאילו מונחים בתיבה, וכמו שפירש"י בד"ה כי קאמר רבה לענין מגע בית הסתרים, דבזה לא שייך בית הסתרים מטעם דהרי הם כמונחים בתיבה יעו"ש. וה"נ לענין בלוע לא שייך לומר דהבלוע לא מטמא להמונח אצלה בשכינות, כיון דהרי זה כמונחים בתיבה, ורק לענין לטמא את הבע"ח שייך לומר דהבלועה לא תטמאנו. משא"כ בשתי טבעות המונחים יחד, אבל העיקר כמו שכתבנו דהק"ו נצרך לדין כלים אעפ"י ששייך טומאה חמורה, ומכל זה בטהרה בלועה ניצלת:
ו איברא דאכתי יש להעיר דהלא מהק"ו לא נלמד דטהרה בלועה ניצלת מלקבל טומאה מטומאה שאצלה, וזה נלמד רק מן והאוכל את נבלתה מטעם דהתרומה שוכנת אצל הנבלה וכמו"ש התוס' וא"כ אכתי לא ידענא דטהרה בלועה אינה מקבלת טומאה מטומאה שאצלה, והא דתרומה שאני מטעם שאינה בטומאה חמורה, אבל יש לומר דבזה סגי גם בגילוי מילתא והיינו דכיון דחזינן בתרומה דאינה מטמאה גם בנגיעה, הרי זה לימוד גם לטומאה חמורה, וא"כ איצטריך לשני הלימודים, וכמוש"נ:
ז ובזה הונח לנו הא דקאמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מיטמאה. והנה משמע מזה דטומאה בלועה פשוט ביותר, וקשה הלא אדרבה אותה מסתבר לומר דטהרה בלועה אינה מיטמאה, והיינו מטעם הק"ו מהא דצמ"פ שמועיל לטהר הבלוע, ואינו מועיל לטומאה הבלוע בתוכה, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דכוונת רבה באופן שהטהרה הבלועה שוכנת אצל הטומאה הבלועה, שזה לא נלמד מהק"ו מהצמ"פ. והיינו מפני שזה לא שיך בלוע מטעם דהרי הם כמונחים בתיבה, ומטעם זה לענין טומאה בלועה שאינה מטמאה את האדם הנושאה פשוט יותר, וכוונת רבה להודיענו שגם טהרה בלועה אינה מיטמאה, וזה חידוש יותר דהבלוע בהאדם שהוא חי מגין על הטהרה, אעפ"י דלא שייך אצל הטהרה בלוע, ושפיר אמר רבה כשם וכו', ומזה מוכח גם כן דסברת רבה גם מראש בהא דתרומה, וע"כ הביאור בזה כמו שכתבנו:
ח והנה לכאורה אפשר לומר בביאור הסוגיא בהא דפריך הש"ס לבר פדא דסבר דבנפסל לאדם אינה מטמאה טו"ח, ולא הונח להש"ס דהלא טהור הוא לתרומה שהוא אוכל ומקבל טומאה גם בנבלה שאינה ראויה לגר, הוא מטעם אחר, והיינו דלאחר הבליעה דהתרומה גם היא נפסלת למאכל אדם, ומבואר בפסחים מ"ה הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח, ופירש"י אם תרומה טהורה דכיון דלא חזיא לאדם מותר לטמאה בידים יעו"ש. וא"כ ה"נ אף שתגע התרומה בנבלה בבית הבליעה, אבל כיון שנפסלה מאכילת אדם שוב אין איסור לטמאותה, להכי פריך הש"ס שפיר לב"פ דלא יכול למילף מזה לטומאה בלועה שאינה מטמאה. ובספר נר למאור סימן א' העיר בזה. אבל נראה דאין זה הוכחה דהרי גם אם אין איסור לטמאותה אבל עכ"פ כיון שמקבלת התרומה טומאה, הרי ג"כ נתבטלה התרומה מדין המצוה דאכילת תרומה, והרי זה כמפסיד תרומה בידים, וזה בודאי אסור, והוא מטעם דאמרה תורה משמרת גבי תרומה:
ט איברא ברא דיש להעיר על זה לפי מה שמבואר ביומא פ"א אמר רבי שיזבי אמר רבי יוחנן זר שבלע שזיפין של תרומה והקיאן ואכלן אחר, ראשון משלם את הקרן ואת החומש, שני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון בלבד, ובתוי"ש תימה לר"י דהכא משמע כשהקיאן ביטלן ולא חזי למיכל כלל וכו' ואילו בשלהי גיה"נ אמרינן דאכל חצי זית, והקיאו וחזר ובלעו חייב שהרי נהנה גרונו בכזית וכו'. והר"ר חיים תירץ דהכא מיירי בתרומה שנתחללה באכילת הראשון ונפקא ליה מתורת תרומה כדאיתא בכריתות דף ד' כהן שסך בשמן של תרומה וכו' אבל בחולין מיירי בחלב יעו"ש. וכן כתבו התוס' במנחות ס"ט ע"ב ד"ה דבלע יעו"ש. וכן כתב הר"ש במס' אהלות פרי"א מ"ז ד"ה כדי שתפול יעו"ש. מבואר מזה דקדושת תרומה מופקעת כשאכל ונהנה בגרונו אעפ"י דלא היה הנאת מעיו. וא"כ לפי זה תיכף אחרי הנאת הגרון נתבטלה קדושת התרומה, ושוב לא איכפת לן בזה שתקבל טומאה מן הנבלה, וגם אינו מצווה עוד על שמירתה גם כן כיון דהקדושה נפקעת תיכף בהנאת הגרון. ובשלמא לפי המסקנא דסבר הש"ס דכיון דשלא בפניו מיחזי חזי, וא"כ גם האדם טמא בטוה"ג ואסור בתרומה, דבזה חייב גם על הנאת גרון לחודיא, כדין אוכל תרומה בטומאה"ג, מה שאין כן להס"ד דלב"פ הנבלה לא חזיא לגר, דאז לא חיישינן עוד לטומאת התרומה, כיון שאין בזה עוד קדושת תרומה אחרי הנאת הגרון:
י אמנם נראה דזה ליתא דע"כ הגרון נקרא עד שתבוא להמעיים דהיינו הגרון והכרם, זה נקרא בכלל גרון, וממילא כשתבוא התרומה להגרון ותגע התרומה בהנבלה, הרי זה כבת אחת, וא"כ המצוה דאכילת תרומה והטומאה באין כאחת, וזה תליא בפלוגתא דתנאי בסוגיא דזבחים צ"ג. ושיטת הרמב"ם דיש טומאה באופן זה ומטעם זה פסק בפר"ח ממעה"ק ה"ט בניתז דם על בגד טמא דאינו טעון כיבוס יעו"ש, וביארנו זה בספרנו נזר הקודש לזבחים ובספרנו לכריתות י"ג, וא"כ ע"כ כשאכל נבלה סמוך לבין השמשות ואחרי הטבילה והערב שמש תיכף כשאכל תרומה נפגשו יחד בהגרון ונטמאת התרומה, ויש בזה גם איסור לטמאותה כיון שיודע שהתרומה תקבל טומאה טרם שבאה הנבלה להכרס, וא"כ הנאת הגרון שהוא קיום המצוה והטומאה באין כאחת, וא"כ הרי הוא אוכל תרומה טמאה, ויש בזה שני איסורים איסור טומאה וגם אוכל הוא תרומה טמאה, וממילא שפיר הקשה המהרש"א על הסוגיא, אבל ע"כ הביאור כמו שכתבנו לעיל:
יא והנה בהא דאמר בר פדא דלענין טומאה קלה עד שתפסל מאכילת כלב פירש"י דטומאה קלה היינו לטמא אוכלין ומשקין. ובחידושי הרשב"א הקשה דמאי שנא אדם מאוכלין ומשקין אם נתמעטה נבלה זו מטמא אדם, ודאי מכל טומאה נתמעטה, ואם לא נתמעטה מלטמא אוכלין אמאי נתמעטה מלטמא אדם יעו"ש:
יב ונראה דהנה יש להבין בעיקר הסברא בהא דפליגי רבי יוחנן וב"פ, וזה הדבר דהנה כתב הרשב"א בסברת רבי יוחנן דאמר דהנבלה דנפסלה מאכילת אדם ג"כ מטמא טומאה חמורה, דלכאורה טעמא בעי כיון דלא נקראת נבלה לענין אכילה וזהו גם שיטת רבי יוחנן בע"ז ס"ז דהתורה מיעטה גם כשנתנבלה ואח"כ נפגמה, וכתב הרשב"א דסבר ר' יוחנן לחלק בין אכילה לטומאה, והיינו דרק לענין אכילה הקפידה תורה שתהיה חזיא לגר, אבל לטומאת נבלות לא נתמעטו יעו"ש. וביאור הדברים דלענין איסור אכילה בעינן תורת אוכל כיון דהחיוב על אכילה, בעינן שיהיה אוכל, אבל לענין טומאה הבאה על ידי נגיעה דוקא, וגם כשאוכל לא נטמא עבור האכילה, דהרי נבילת בהמה טמאה אינה מטמאה בביה"ב, והטומאה שעל ידי האכילה ג"כ באה מטעם הנגיעה, כמבואר בנדה מ"ב והובא גם הכא בתוס', ולענין נגיעה שפיר נקראת נבלה כשאינה מוסרחת לגמרי, ובאופן שהכלב אוכלה הרי הוי נבלה מעליא להיות מטמא טומאה חמורה, זהו סברת רבי יוחנן, וסברת ב"פ ע"כ כיון דקריי' רחמנא לנגיעה בלשון אכילה כדכתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, אעפ"י שכוונת התורה על נגיעה, והא דכתבה תורה והואכל למדו רבותינו שזהו ליתן שיעור לנוגע שהוא כשיעור אוכל מה אכילה בכזית אף נוגע בכזית, כמבואר בנדה מ"ב ע"ב. וסבר ב"פ דכיון שאמרה תורה בלשון אכילה בעינן גם תנאי זה שתהיה ראויה לאכילה, והיינו דסבר דכיון דהקישה תורה לאכילה אין היקש למחצה. ומזה למד בר פדא דלא תטמא הנבלה עד שתיהיה ראוי לאכילה, וממילא מובן דכל זה שייך לענין טומאת אדם דשייך בענין אכילה, משא"כ אוכלין ומשקין שאינם בענין זה דאכילה, בהם שפיר אמרינן דהנגיעה שלהן בהנבלה שפיר הוי נגיעה מעליא גם כשאינה ראויה לאכילה, כיון דעכ"פ נבלה היא לענין נגיעה, כיון דאינה סרוחה לגמרי כיון שהכלב אוכלה, ומיושב פירש"י לנכון:
יג והנה הרשב"א שם מביא פירוש הר"ח שמפרש דב"פ שאמר טומאה קלה עד לכלב היינו דהנבלה שאינה ראויה לאכילת אדם אין בכחה לטמא גם טומאה קלה כמו אוכלין ומשקין גם כן מטעם שהנבלה כזו יצאת מתורת נבלה לגמרי. והא דקאמר בר פדא טומאה קלה עד לכלב הכוונה לאוכלין שנפסלו מאכילת אדם, אבל עדיין ראויה לאכילת כלב מקבלין טומאה, וכדתניא בפסחים בפת שעיפשה ונפסלה מלאכול ועדיין הכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין עכ"ל יעו"ש. והיינו דסבר ר"ח דב"פ סבר דאין לחלק בין אכילה לטומאה כמו שסבר רבי יוחנן אלא סבר דבנבלה גזירת הכתוב דבעינן חזיא לגר, וזהו אכילת אדם, וחידוש דין הוא בנבלה, אבל לענין אוכלין דעלמא אם האוכל חזיא לכלב שפיר נקרא אוכל:
יד והנה אם אמרינן דגבי תרומה הבאה בגרון נפסלה מאכילת אדם כמו נבלה לפום הס"ד דש"ס מעיקרא כמו שפריך הש"ס לבר פדא תקשה על הר"ח הא שכתבנו לעיל דהלא שפיר יש הוכחה גם לבר פדא מהא דטומאה קלה דהיינו הא דאמרה תורה דטהור הוא לתרומה. ומוכח דטומאה בלועה אינה מטמאה, וכמו שהקשה המהרש"א. ומזה מוכח דמדלא נחית לזה הר"ח והרשב"א, וזה גם כן אין לומר דבאופן זה אין איסור לטמא את התרומה כיון שנתחללה בגרון כמו שכתבנו לעיל. וע"כ הביאור בזה כמו שכתבנו לעיל משום דאין ללמוד מזה דהיינו מטהרה בלועה שאינה נטמאת להא דטומאה חמורה שאינה מטמאת, אבל כשמשני הש"ס דשלא בפניו מיחזי חזי, וא"כ מבואר דטומאה בלועה אינה מטמאה גם טומאה חמורה, וממילא מובן גם לטומאה קלה מהא דאכילת תרומה, ומטעם זה הקשה הרשב"א דלפי"ז למאי איצטריך להק"ו דצמ"פ יעו"ש. אבל נראה דהק"ו בא ללמדנו גם לטומאה חמורה דטהרה בלועה אינה מיטמאה וכמו שכתבנו לעיל:
טו והנה בספר נר למאור שם הקשה בסוגיא דפסחים י"ח בהא דפרה ששתתה מי חטאת רבי יהודה אומר בטלו במעיה, פריך הש"ס נהי דטומאה חמורה לא מטמאו טומאה קלה מיהא נטמאו, ופירש"י דהא משקין בעלמא הן ושם טומאה לא פקע מינייהו דנטמאו מחמת עצמן דאין נגיעה גדולה מזו ממה שהן נוגעין בעצמן וכו' יעו"ש. והקשה דאין לקבל טומאת עצמן ג"כ מטעם טומאה בלועה דלא עדיף נגיעת עצמן מנגיעה דשתי טבעות, יעו"ש. אבל נראה דלא קשה כלל, דהנה מיירי הכא לאחר שחיטה דלא שייך טומאה בלועה כמבואר ברמב"ם פר"כ מטו"מ ה"ב. ואם בשביל זה דנאמר דכיון שלא קבלו טומאה מעיקרא בהיותה הבהמה בחיים בשעה שנתבטל תורת מי חטאת, וא"כ היאך נטמאו עכשיו לאחר הביטול מי חטאת, זה ליתא דע"כ טומאת משקין יש על המים גם בעודה מי חטאת בתקפה דהיינו קודם ששתתה, וכן כתב הר"ש בפר"ט דפרה מ"ח וז"ל דהנך מים קיבלו טומאה קלה כאילו נגעו בשרץ שהרי נגעו בעצמן כשהיו ראוים לטמא טומאה חמורה דאפילו אדם וכלים מטמאו כדכתיב והנוגע במי הנדה וכי פרחה טומאה חמורה אישתייר בהו טומאה קלה עכ"ל. נמצא מבואר דהאי טומאה קלה בתורת משקין קבלו בשעה שהיו מי חטאת בטומאה חמורה, ואין זה ענין להא דלקמן קכ"ח לענין חשב ואח"כ חתכו דפירש"י בד"ה טהור שפירש נשארה עליו טומאה הקלה שלא היה לו עד עתה יעו"ש, שאני התם דהטומאה הקלה באה מפני המחשבה, משא"כ הכא דהטומאה הקלה באה בתורת משקין מחמת עצמן, מפני שהן משקין כמשקין דעלמא:
טז כתב הרמב"ם בפרט"ו מפרה אדומה ה"ו וז"ל, מי חטאת שנפסלו לא יגבלם בטיט שלא יעשה תקלה לאחרים שמא יגע בטיט ויטמא, שמי חטאת אינם בטלין בטיט, שנאמר חטת היא, ושם בה"ז כתב וז"ל פרה ששתתה מי חטאת אעפ"י שנשחטה בתוך כ"ד שעות בשרה טהור שנאמר למשמרת למי נדה בזמן שהן שמורין אינן בטלין. אבל בזמן ששתאן פרה בטלו שהרי אינן שמורין עכ"ל. ושתי ההלכות אלו סותרין זו את זו דהרי בהלכה הקודמת כתב דמי חטאת טומאתן עליהן תמיד אפילו בטיט וזהו דרשת הספרי, וא"כ הלא גם כששתתה הבהמה צריך להיות מי חטאת בטומאתן, ואם מטעם זה שכתב דכיון שבטלה השמירה נתבטלה הטומאה, א"כ גם בשגבלן בטיט גם כן נתבטלה השמירה, ולפלא על הנו"כ שלא עמדו בזה, ובצל"ח בפסחים מצאתי מעורר מעט בזה, אבל לפלא שלא העיר התמיה באופן זה שכתבתי אשר דבריו מרפסין איגרי: יז והנה המבי"ט בקרית ספר כתב מי חטאת שנפסלו לא יגבלם בטיט וכו' ואע"ג דאמרינן לעיל דעירוב אזלינן בתר רובא, הכא אפשר שגבל בהם ומקצתן אינם מעורבין, אלא עומדין בפני עצמן, ואם יגע בהם יטמא, יעו"ש. והנה מה שהקשה דלתבטל ברובא, לכאורה תמוה דמה שייך הכא ביטול בטיט, דביטול שייך בתערובות מים במים, אבל הכא עיקר הגיבול נעשה במי חטאת לחודיא. ונראה כוונתו להקשות מכח כש"כ דאם מהני ביטול למי חטאת לבטל הטומאה א"כ כש"כ כשגיבל טיט בהם פשיטא שהם כמאן דליתא, וכמו שפריך הש"ס ביצה ל"ט, וליבטלו מים ומלח לגבי עיסה. ועל זה כתב כי הכוונה דלפעמים נשאר מי חטאת בלא טיט מעורב, ותורת מי חטאת עליהם ומטמאין הנוגע בהם. ובזה יש ליישב גם דברי הרמב"ם דשאני בהא דפרה ששתת המי חטאת דבטל משמרת מכל המים, ואינו דומה לגיבלן בטיט כי לפעמים נשאר מים בלא טיט ושייך בהו משמרת ומטמאין:
יח ויש לבאר עוד בזה, כי התורה שאמרה חטאת היא ללמדנו דאף לאחר שנפסלו עדיין תורת מי חטאת עליהם לטמא. אמנם זה תליא בתנאי אם עדיין ישנם בשימור, כדכתיב,למשמרת למי נדה חטאת היא", והביאור למשמרת אפילו אחר שנפסלו, ולהכי במי חטאת שגבלן בטיט כיון דלפעמים יש מים שלא נתערבו בהטיט ושייך בהו למשמרת, משא"כ פרה ששתת המי חטאת דבטלה המשמרת נתבטלה טומאתן:
יט והנה בסוגיא פליגי רבי ישמעאל ור"ע בעובר מת אם מטמא דר"י סבר דעובר במעי אשה טהור, ור"ע סבר עובר במעי אשה טמא. והנה לר"י קשה טובא למ"ל קרא הלא בלא"ה קיי"ל דטומאה בלועה אינה מטמאה. והקשו בזה התוס' וחידשו דהתורה טיהרה אפילו באופן שאינה בלועה דהיינו שהוציא אבר, ומכל זה אינו מטמא כל זמן שאינו כילוד, ור"ע דמטמא ג"כ סבר דמטעם בלוע אינו מטמא אלא סבר דהאבר שיצא והוא בגלוי בזה רבתה תורה דמטמא, זהו תוכן דברי התוס', וכן פירש הרשב"א יעו"ש. והנה יש לעיין באברים של נפל אם דינו כאבר של מת דמטמא, או דלמא דשאני אבר של נפל מאבר מן החי או מאבר של מת, והוא מטעם כי הנפל עצמו שדינו כמת, חידוש דין הוא ואין לך בו אלא חידושו. והנה מזה דכתבו התוס' והרשב"א דחידשה תורה דהנוגע בהוצאת האבר של נפל לא נטמא, מטמע מזה דדוקא בעובר שמת כן הדין אבל באבר של נפל ממש מטמא, אבל יש לדחות אעפ"י שכל אבר מן הנפל אינו מטמא זהו מפני שנתלש מן הגוף, מה שאין כן בשהאבר מחובר לגופו של הנפל תורת חיבור לגוף מת הוא והוי אמרינן דמטמא ועל זה אמרה תורה או בשדה למעט את הטמון דהיינו העובר שאין בו טומאה, וממילא גם הנוגע בחלק הגלוי אין בו תורת נוגע במת כל זמן שלא הוי העובר כילוד:
כ והנה הרמב"ם כתב בפרכ"ה מטו"מ ה"ח וז"ל, האשה שמת עוברה בתוך מעיה אם נעשית ראש הנפל כפיקה של שתי כיון שנפתח הרחם עד שנראית הראש נטמא הבית מפני העובר אעפ"י שעדיין לא יצא עכ"ל. וכן כתב לקמן שם בהי"ב דהאשה טהורה עד שיצא הולד, מבואר מזה דסבר הרמב"ם כר' ישמעאל דאין טומאה לעובר, וגם בשיצא אבר אינו מטמא, אבל יש לעיין מדוע לא כתב הרמב"ם הדין בשנגע אחד באותו אבר אם נטמא והיינו דכיון דע"כ זה מוכח אליבא דר' ישמעאל ומדוע השמיט זה מהלכה. ואפשר דכיון שאין זה מפורש בש"ס וצ"ע:
כא והנה יש לעיין לפום מה דקיי"ל דטומאה בלועה אינה מטמאה, לפי"ז באשה שמת עוברה אין העובר מטמא כדתנן דהאשה טהורה ע"כ הוא מטעם דהוי טומאה בלועה, ולא מטעם בית הסתרים, ונפק"מ לטומאת משא וזהו החילוק דין שבין ר' ישמעאל ור"ע, דלר"ע דסבר עובר מטמא היינו שאין לו דין טומאה בלועה, והנוגע בעודו בפנים אינו טמא מטעם דהוי בית הסתרים, אבל מטמא במשא, ולר' ישמעאל דין טומאה בלועה יש לו ואינו מטמא במשא ג"כ. וכיון דהרמב"ם סבר כר' ישמעאל כמו שמוכח להדיא דכתב דלא הוי טומאה לנפל עד שיצא הראש מטעם דאז הוי כילוד, לפי"ז יש בזה שכתב שם בהי"ב וז"ל מת עוברה בתוך מעיה ופשטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד, וטומאת החיה מדבריהם וכו'. אבל מן התורה אין מגע בית הסתרים מגע הואיל והוי בתוך המעים הנוגע בו טהור עכ"ל. וקשה מדוע כתב הטעם משום בית הסתרים ולא כתב הטעם משום דהוי טומאה בלועה שאינו מטמא אפילו בנגיעה כמו הא דשתי טבעות שנגעו זה בזה, והרמב"ם בהלכה זו מביא גם כן הא דשתי טבעות, וא"כ מדוע כתב בהא דאשה מטעם טומאת בית הסתרים, ומשמע שהאשה טמאה משום טומאת משא, וזה תמוה טובא דע"כ זה דוקא לר"ע דסבר דיש טומאה לנפל גם בעודו בבטן, וצע"ג:
כב לכן נראה דהרמב"ם סובר כר"ע דעובר במעי אשה טמא והחיה שפשטה ידה לפנים טהורה מן התורה מטעם בית הסתרים, והאשה גם כן טהורה משום מגע בית הסתרים. והא דאין האשה טמאה עד שיצא הולד, משמע דבהוצאה דאבר והאשה נוגעת בו אעפ"י דעכשיו לא הוי בית הסתרים, דהרי היא נוגעת בגלוי, ע"כ סבר הרמב"ם דאין לנפל טומאת אבר, וכמו שאין האבר מטמא כשהוא נפרד מן הנפל, הנה כן אין לו טומאה גם כשהוא מחובר לגופו כל זמן שלא יצא לחוץ, והא דלא נטמאת האשה בטומאת משא, והיינו דע"כ סבר התנא במשנה דנקט האשה טהורה היינו אפילו כשהיא מהלכת ונושאת את העובר ג"כ טהורה. אפשר לומר דסבר הרמב"ם כמו שכתב התורת חיים דכיון שכל עיקר הא דטומאת משא כתב הרמב"ם בפר"א מטו"מ דנלמד מק"ו מבהמה דנבלה שהיא קלה שאין לה אלא טומאת ערב ואינה מטמאה באהל מ"מ מטמאה במשא וא"כ כש"כ מת שטומאתו טומאת ז' ומטמא באהל פשיטא שמטמא במשא אמנם כל זה במת, משא"כ בעובר מת במעי בהמה שאינו מטמא במשא, הנה גם באשה אין לה טומאת משא. ומטעם זה אתיא מתניתין גם כר"ע יעו"ש. ולפי"ז אין לחדש לר"ע דמטמא בשיצא אבר לחוץ, ומטעם זה כתב הרמב"ם לנכון דהחיה טהורה מן התורה מטעם טומאת בית הסתרים משום דאין להעובר המת תורת טומאה בלועה כלל, ובזה מיושב שיטת הרמב"ם לנכון, ובזה בחר הרמב"ם לפסוק כר"ע משום דק"ייל הלכה כר"ע מחבירו, ואתי שפיר כמוש"נ: כג והנה יוצא מזה חידוש דין בדין אבר של נפל אם מטמא כאבר מן המת, דלשיטת התוס' והרשב"א יש להן טומאה כאבר מן המת, ולשיטת הרמב"ם אין טומאה לאבר מן הנפל, וחידוש דין הוא ולא מצאתי לאחד מן הפוסקים ראשונים ואחרונים שהעירו בזה:
כד והנה בזה שפירש"י דאי ממתניתין הו"א הא דטבעת לא תטמאה אדם לא משום בלועה אלא משום מגע בית הסתרים דלאו מגע הוא לענין טומאה, ועל זה הקשו בתוס' ד"ה כי קאמר וכו' דבטבעת שנגעה במת הרי הוא כחלל וטומאתה בוקעת ועולה יעו"ש. והנה מבואר דסברי התוס' דחרב הנוגע במת דינו כמת ממש להיות מטמא באהל וגם דין טומאה רצוצה שהוא גם כן מדין אהל, אבל זה תמוה וכמו שתמהו בזה התוס' בנזיר נ"ד ע"ב ד"ה ורבינו חיים כהן כתב איזה בית אשר תבנו לי. ועי' בתוס' יו"ט שם שהביא דעת הרמב"ן בחומש פ' חקת דלענין טומאת אהל לא אמרינן חרב הרי הוא כחלל יעו"ש. וממילא לא שייך לומר בזה טומאה רצוצה. וע"כ שכן הוא דעת רש"י. עוד מה שהקשו התוס' דטבעת שנגעה במת כיון דהויא כחלל לטמא במשא דלטמא במשא לא מהני בית הסתרים כדאיתא בנדה מ"ב. ראיתי בחידושי הר"ן לחולין דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל להיות מטמא במשא, שהרי מת עצמו אינו מטמא במשא אלא מק"ו דנבלה, וכיון שכן דיו לבא מן הדין להיות כנדון. וכשם שאין לנוגע בנבלה טומאת משא הכי נמי לנוגע במת, וכן דעת הרמב"ם ז"ל דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל לענין משא עכ"ל. ומה שכתב הר"ן בשם הרמב"ם הנה כן מפורש ברמב"ם פר"ה מטו"מ ה"ט ושם בהי"ג, וע"כ שכן הוא גם דעת רש"י:
כה וגם בזה שכתבו התוס' דאם נכנס אדם לאהל המת וכלים או אוכלין בקומטו וכו' מ"מ לא הוי כצמ"פ דמציל באהל המת. יש לעיין בזה טובא דהרי יש מקום לומר דזה עדיף מצמ"פ, והיינו דכח הבע"ח עדיף דמציל בבלוע ואין כלים מצילין בבלוע בלא צמ"פ כמבואר ברמב"ם פר"כ מטו"מ ה"ה יעו"ש. ועיקר הסברא בהא דטומאה בלועה חידוש דין הוא בבע"ח מטעם דאין חי מקבל טומאה ולא רק בבהמה חיה ועוף, אלא גם באדם גדול כח חיותו, ואף שמקבל טומאה אבל חידשה תורה דזהו רק בגלוי, אבל לא בפנים, וביותר לפי מה שביארנו במק"א דאדם בעצמותו אינו טמא רק דיני טומאה עליו, והנה עוד חידשה תורה על בית הסתרים שאין כח הטומאה שולטת שם לא להכניס ולא להוציא, וא"כ גדול כח בית הסתרים יותר מצ"פ, וממילא מה שכתבו התוס' לדמיון לאוכלין שגיבלן בטיט והכניסן לאהל המת טמאים, אין זה דמיון לבית הסתרים דע"כ אוכלין שגיבלן בטיט לא עדיף מכלים שאין להם צמ"פ, מה שאין כן ביהס"ת שע"כ דין בלועה להם לבד מטומאת משא וצע"ג:
כו הובא בש"ך יו"ד סימן שע"א דעת הרוקח שכתב דאשה מעוברת שהיא אשת כהן מותרת ליכנס לאהל המת מטעם ספ"ס, ובמג"א סימן שס"ג הקשה בזה הא בלא"ה הוי טומאה בלועה ומסיים בצ"ע, וכבר כתבו בזה האחרונים: כז אמנם נראה דדעת הרוקח עפ"י מה שמבואר בנזיר מ"ג דפליגי אמוראי אם יש איסור מן התורה ליכנס לאהל גוסס, ודרשו מהא דכתיב להחלו יעו"ש. והנה יוצא מזה דיש שני דינים בהא דטומאת מת גבי כהן היינו מלבד האיסור שלא יטמא, הנה עוד יש איסור מלהחלו, שזה מורה דגם בלא טומאה אם הכהן באהל המת עבר על איסור דלהחלו, וזהו שיטת הרוקח דכהן מוזהר על גוסס, וכן דעת הבה"ג הובא שם בנזיר בתוס'. ולפי"ז באשת כהן מעוברת אעפ"י שהעובר אינו מקבל טומאה מטעם דהוי טומאה בלועה, אבל עכ"פ איכא בזה משום הא דלהחלו דעכ"פ לא גרע מגוסס, שאעפ"י שאין מטמא עד שתצא נפשו, אבל עכ"פ חילול יש כאן, וזה שייך גם בעובר, ולזה נחית הרוקח להתיר מטעם ספ"ס ולא מטעם טומאה בלועה, וכמוש"נ:
והנה רש"י בד"ה כי קאמר רבה דטמא מת אף על פי שהוא אב הטומאה אינו מטמא במשא, מפני שאין טומאת משא אלא למי שהטומאה יוצא מגופו. והקשו בתוס' הרי מדרס הזב דמטמא במשא יעו"ש, והיינו דהרי מדרס באה הטומאה מהזב ולא מחמת עצמו הוא ומ"מ מטמא במשא:
ונראה דכוונת רש"י בהני דלא כתיב בהדיא דמטמא רק מק"ו או מבנין אב בזה לא ילפינן אלא במי שהטומאה יוצאה מגופו, משא"כ מדרס הזב דהתורה אמרה בהדיא שמטמא במשא:
וגם מה שתמהו התוס' על רש"י שפירש דטבעת זו אפילו נטמאת במת אינה במשא, והקשו הא קיי"ל הרב הרי הוא כחלל כמת עצמו, וא"כ כמו שהמת מטמא במשא כן צריך להיות דין הטבעת, כתב הר"ן בחידושיו דלענין משא לא אמרינן חרב הרי הוא כחלל, וכן כתב הרמב"ם בפר"ה מטו"מ וז"ל, בגדים שנגעו במת אעפ"י שהם נעשים אבי אבות הטומאה, מ"מ אין מטמאין לא במשא ולא באהל יעו"ש:
ונראה שכן יש להוכיח ממשנה פר"ק דאהלות משנה ד' דחשיב חומר בכלים מבאדם שהכלים שלשה והאדם שנים, ומדוע לא חשיב עוד חומר בכלים שמטמאין במשא, ואדם שנגע במת אינו מטמא במשא כדתנן בפר"א דכלים, והטעם בזה משום דעיקר טומאת משא ילפינן מק"ו מנבלה, כמו"ש הרמב"ם בפר"א מטו"מ, ועל זה כתב הר"ן בחידושיו דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנידון. וכשם שהנוגע בנבלה אין בו טומאת משא, הנה כן הנוגע במת אין לו טומאת משא לטמא אחרים על ידי משא, וזהו ע"כ כוונת רש"י דלא אמרינן טומאת משא אלא במי שהטומאה יוצאת ממנו מחמת עצמו: גמ'. גזירה שמא יוציא ילד ראשו, כתבו התוס' דר"ע נמי לא פליג אלא בהוציא את ידו. - והנה לפי"ז הא דכתבו התוס' לעיל ד"ה מ"ט דת"ק גבי בהמה ברועה שהושיט את ידו ונגע בעובר דלא איצטריך ק"ו דר' יצחק הוא רק לר"ע מיירי ג"כ שהושיט העובר את ידו דבאופן זה ר"ע מטמא ולא באופן אחר, וא"כ תצא מזה לר"ע דבין באשה ובין בבהמה מטמא היינו באופן שהוציא העובר את ידו, ור' ישמעאל גם באופן זה הוי טומאה בלועה:
וזהו ע"כ דלא כהרז"ה שכתבנו לעיל דרק בבהמה טהור בנגיעה דיד בחוץ מטעם הק"ו דר' יצחק, אבל באשה דלא שייך זה פשיטא ליה דבהוצאת היד מטמא הנגיעה, ויש להבין במאי פליגי:
ונראה דפליגי אם העובר במעי אמו טהור הוא או שהוא בעצמו טמא, רק אינו מטעם דבית הסתרים לא הוי נגיעה. ושיטת הרז"ה דעובר במעי בהמה טהור הוא מצד עצמו מטעם הק"ו דר' יצחק, אבל עובר במעי אשה כשמת טמא הוא מצד עצמו, ולהכי בהושטת ידו לחוץ מטמא בנגיעה בו, אבל התוס' סברי דאין לעובר טומאה מצד עצמו כלל, וכיון דהעובר מה שהוא בפנים טהור. להכי אין לטמאות בנגיעה דידו שהוציא לחוץ, משום דידו בתר גופיה גרירה:
אמנם תמוה דפליגי בהיפוך סברא דהרז"ה סובר דביצא ידו לחוץ יצא מכלל בלוע ונקרא גלוי. והתוס' סברי דגם בהושטת יד לחוץ והעובר בפנים נקרא עדיין בלוע. והנה ע"כ דוחק לומד דבשביל גזירת הכתוב הוא דהיינו שדין הוא בטומאת מת ואדרבה אם הדבר כן בטומאת מת מדוע לא ילפינן זה גם לטומאת נבלות בעובר שהושיט ידו בבהמה שתורת בלוע עליו ולמה לי ק"ו דרבי יצחק, וצ"ע: