אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף נח.

דף נז.

אלא הא דתניא ולד טריפה וכו' בשנטרפה ולבסוף עיברה ר' אליעזר סבר זה וזה גורם אסור, ור' יהושע סבר זה וזה גורם מותר. והנה מבואר דאעפ"י שהולד נולד מטרפה מ"מ מותר. ולכאורה כיון דכל יצירתה מאיסור, והרי זה כמו בהמה שנתפטרה מאיסור כל ימיה דיש פוסקים אוסרים כמבואר ברמ"א יו"ד סימן ס'. והנה הכא בולד טריפה דמותר באכילה מיירי גם באופן דמותר באכילה תיכף:

כשנולד באופן שידוע שכלו לו חדשיו, ובאופן זה אין לך נתפטם מאיסור גדול מזה כיון שכל יצירתו מאיסור טרפה. ומצאתי בפר"ח שהקשה בזה, יעו"ש:

ונראה דהיניקה שהולד יונק מהאם אין בו איסור טרפה מטעם השינוי, והיינו שהולד עיקר יצירתו מהיניקה שהוא רק כמו זיעה, שהרי אינו אוכל עצם האיסור, ואין זה ענין להא דאיתא בתמורה במאכל כרשיני תרומה וכדומה. והיינו מפני ששם אוכלת עצם האיסור כמו שהוא. - ובזה אתי שפיר הכא שר' יהושע מתיר ולד טרפה, והיינו מפני שזה לא נקרא פיטום באיסור. ורק יש לאסור או מטעם עובר ירך אמו, והרי זה כאילו הולד טריפה בעצמו, אבל למ"ד עובר לאו ירך אמו, וגם אפילו אם עובר ירך אמו אבל סבר זה וזה גורם מותר הולד מותר תיכף משנולד. - ובזה יש לבאר הא דאיתא בספרי פ' ראה אות צ"ו מרבה אני את אלו שגדלו בטהרה, ועדיין לא ארבה את ולד טרפה שינקה מן הכשרה ת"ל בבהמה יעו"ש. ולכאורה קשה מדוע לא קאמר לרבות ולד טרפה בעצמו, שגם הוא גידולו באיסור, וע"כ דבהולד לא שייך גידולו באיסור, ורק יש לאסור מטעם עובר ירך אמו. וע"כ דהספרי סבר דעובר לאו ירך אמו, או דסבר דבזה לא שייך עובר ירך אמו כמו שכתבו התוס' מטעם דיש לו חיות בפני עצמו:

והנה בעיקר הדבר לדינא בנתפטמה כל ימיה באיסור אם אסורה באכילה, הסתפקו בזה התוס' בתמורה ל"א ד"ה שינקה יעו"ש. אבל יש ללמוד מהא דאיתא בספרי שם וז"ל ועדיין לא ארבה את ולד טריפה שינקה מן בהמה (טהורה) עם הטמאה) או להגירסא כשרה עם הטריפה יעו"ש. משמע דבינקה מן טמאה לחודיא או מן טריפה לחודיא אסורה באכילה, ולזה נחית הביאור הגר"א ז"ל ביו"ד. - מבואר מזה כן לדינא דבינקה מאיסור כל ימיה אסורה באכילה:

אמנם קשה דהלא מה שייך לומר כל ימיה באיסור, דהלא כשנולדה מותרת, וא"כ לא שייך לומר איסור רק על מה שניתוסף בגידול, היינו בזה שינקה מטרפה, ממילא יש בזה היתר ואיסור, והיינו כי מה שגדלה בבטן הוי כולו היתר, וע"כ הכוונה בזה שיש לאסור בזה שניתוסף בגידול, בזה שינקה מטרפה וממילא אסורה לגמרי כי אין לחלק ההיתר מן האיסור, ולא שייך זה וזה גורם, כיון שאינם בבת אחת, אלא בזה אחר זה:

והנה לפי"ז לאו דוקא כל ימיה, והוא הדין בשאכלה איסור באופן שהאכילה הלזו מוסיף גידול, ממילא כיון שאי אפשר לברר ולסלק האיסור מן ההיתר, ממילא אסורה כולה, וביטול לא שייך מטעם דתחילת ביאתו בתערובות, דליתא בביטול. אבל מפירש"י שם בתמורה מבואר דבעינן כל ימיה בדוקא, שמפרש הא דקאמר הש"ס כגון שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית דזה נחשב לכל גדילתה מאיסור יעו"ש. והביאור בזה דכיון שיכולה לעמוד באכילה זו מעל"ע כמו שאיתא בסוגיא, ממילא נחשב זה שזהו עיקר קיומה:

והנה רש"י מוסיף שם דאפילו אכלה דברים אחרים בינתים יעו"ש. ולכאורה מדוע לא אמרינן בזה דהוי זה וזה גורם. וע"כ דסבר רש"י דאכילה של דברים אחרים פעולתם מועט לגבי חלב רותח, ולא נחשב להיות גורם. ויש להביא ראיה מהא דאיתא בספרי דתנא שינק מן הכשרה ומן הטמאה ומדוע לא תנא שאכל דברים אחרים, מזה מוכח דרק יניקה מחלב מעמידה על גידולה. - ויש לעיין מדוע לא שנה בספרי חלב רותח כדאיתא בש"ס. ואפשר שלגבי דברים אחרים בעינן חלב רותח, אבל לענין יניקה מחלב לא בעינן חלב רותח, וגם כשתניק מבהמה טמאה כיון שחלב וחלב הוא. ובאופן זה הוי כמו זה וזה מחלב כמו שהוא מבהמה טהורה סגי להיות מותרת גם כשתניק גורם:

והנה עכ"פ מבואר בסוגיא דליתא בטרפה דין כל היוצא מטמא טמא מדחזינן דולד הנולד מטרפה מותר להאי לישנא אפילו בשנטרפה ולבסוף עיברה, וע"כ האי דינא דכל היוצא מטמא מטא, הוא רק במינים הטמאים ולא במינים הטהורים, והיינו שנולדו בהכשר ואח"כ נטרפה. ומטעם זה כתב הרמב"ם בפר"ג ממ"א הי"א וז"ל אפרוח שנולד מביצת טרפה מותר שאין מינו טמא. וע"כ כוונתו ללמדנו שאין דין טרפה כדין טמאה שביצת מין טמא אסורה וגם האפרוח הנולד מהביצה אסור, וזהו מפני שזהו ממין טמא, משא"כ ביצת טריפה שהי ממין כשרה מהמינים הנאכלים. ורק מפני שנטרפה האם אסורה באכילה מפני איסור טרפה, וזה לא מזיק להאפרוח הנולד, כיון דחזינן שלא שלטה הטריפות בהביצה, דהרי טריפה אינה מולד, וכיון דחזינן שנולד אפרוח מהביצה הרי חזינן דלא שלטה הטריפות בהביצה:

איברא דקשה על הרמב"ם דאכתי זה לא יספיק להתיר באכילה, והוא דכיון דביצת טריפה אסורה כדין בשר טריפה ממש, וזהו ששנינו ושוין בביצת טריפה שאסורה מפני שגדלה באיסור, וא"כ האפרוח שנולד הרי הוא נולד מאיסור ממש. וא"כ האיסור שבו היכן הלך. וע"כ הטעם בזה להתיר האפרוח הוא כמו שאיתא בסוגיא דתמורה שם לאימת קא גביל לכי קא מסרחא וכי מסרח עפרא בעלמא הוא יעו"ש. והביאור בזה, דאיסור טרפה נתבטל מטעם דנעשה עפרא מקודם, וא"כ תמוה מדוע לא נחית לזה הרמב"ם. - ונראה שזהו הכוונה של הראב"ד בהשגה. ומה שכתב הה"מ ליישב דכוונת הרמב"ם להוציא אפרוח של ביצת עוף טמא שישב עליו עוף טהור שאסור יעו"ש. זה לא יספיק דהרי ע"כ צריך הרמב"ם להודיענו הטעם היאך נתבטל מהביצה איסור טרפה שמקודם:

ונראה דסבר הרמב"ם דטריפות של האפרוח יסולק על ידי השחיטה. והיינו דסבר דבטרפה לא מהני שחיטה להתיר באכילה, מפני החסרון טריפות שבה, משא"כ בהאפרוח שאין בו החסרון דטריפות, אלא איסור טריפות, לזה מהני שחיטה להתיר. והא דקאמרה הסוגיא הטעם שנתבטל איסור טריפות מטעם שנעשה עפרא מקודם, ע"כ טעם זה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, ונחירה לא הוי בתור היתר, אלא באה לסלק איסור אבר מן החי גרידא. אבל הרמב"ם לשיטתו דיש שחיטה לעוף מן התורה, הנה השחיטה מתרת גם איסור טריפה: אמנם לפי המבואר יש לעיין בזה שכתב הרמב"ם שם בהלכה הקודמת וז"ל, בהמה טהורה שנטרפה חלבה אסור כחלב בהמה טמאה. וכן ביצת עוף טהור שנטרף כביצת עוף טמא ואסור עכ"ל. וקשה מדוע מדייק וכתב שהמה כטמא כיון שבאמת ע"כ לא הוי בהו הדין דין טמא אלא איסור:

ונראה דכוונת הרמב"ם בזה להורות שאין באלו מלקות. וזהו כמו שכתב בפר"ג שם בהלכה ו' וז"ל, אעפ"י שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה, אין לוקין עליהם וכו' יעו"ש. וזה בא ללמדנו שהחלב מבהמה טהורה שנטרפה, וכן ביצי עוף טהור שנטרף דינם כטמא לומר שאין בזה מלקות, אלא איסור גרידא. וכן יש לפרש הא דכתב הרמב"ם שם בפר"ד הכ"ב בשור הנסקל ונעשה כבהמה טמאה, היינו גם כן לאסור בפרה החלב, ובעוף הביצים וכדין בהמה טמאה שאין לוקין על החלב ועל הביצים, אלא הוי איסורא בעלמא:

תוס' ד"ה מכאן ואילך הוי ליה זה וזה גורם ומותר, אע"ג דבסוף כתובות פסקינן כר' יהודה בפרדות וכו' היינו במילתא דשרי כל חד באפי נפשיה ולא שייך זה וזה גורם, אבל הכא דחד אסור וחד שרי הוי ליה זו"ז גורם יעו"ש. ולכאורה קשה הלא ק"ו הוא דבאופן ששניהם מותרים בפני עצמן דשייך זה וזה גורם, ומה הבדל ביניהם:

ונראה דכוונת התוס' דזה וזה גורם הוא ענין ביטול כמו"ש הר"ן לקמן, ולגבי איסור שייך לומר ביטול, והיינו דאעפ"י דבעלמא בעינן שיעור לבטל איסור, זהו באיסור ממש, משא"כ בגורם של איסור אין לו חשיבות כשיש גורם היתר, אבל זה לא שייך בששניהם היתר, והרי זה היתר בהיתר ולא בטל, וזהו הענין בהא דפרדות, ולא שייך זה הכא דהזכר לא הוי טרפה, והוי זה וזה גורם:

והנה לפי"ז לפי סוגיא זו דסוברת דטריפה יולדת, א"כ גם טרפה זכר מוליד, ואם ידוע שהזכר גם כן טריפה, א"כ הוי שני גורמים של איסור דאז הולד אסור לכו"ע להאי לישנא, והיינו אם פסקינן כר' יהודה דחוששין לזרע האב:

ולפי זה קשה מדוע לא קאמר הש"ס דכו"ע זה וזה גורם מותר, אבל הכא בולד טריפה מיירי שגם הזכר הוי טרפה ופליגי אם חוששין לזרע האב: ונראה לפרש כוונת התוס' בתירוצם דסברי דלא שייך הא דחוששין לזרע האב רק באופן דשייך להמין, והיינו דכל חד וחד לחודיא שרי, והיינו במינו, בזה יש מקום לחוש לזרע האב, משא"כ אם המינים שווים, ורק חד אסור וחד שרי דהיינו האיסור מצד הסיבה, ולא מצד המין, בזה יש לחוש לזרע האב. ותצא מזה שאם הזכר הוא גם כן טריפה יש לחוש לזרע שלו, ולכו"ע יש לעשות להולד איסור, כיון דליתא גורם של היתר, ולהכי לא מוקי הש"ס הפלוגתא בזה אליבא דתנאי:

גמ' והלכתא בזכר כל שנים עשר חודש, בנקבה כל שאינה יולדת. - ולכאורה מדוע לא מהני בנקבה הא דשנים עשר חודש, אבל ע"כ הביאור בזה, דבנקבה יכול להיות הבירור קודם שנים עשר חודש, אבל בזכר לא יצוייר בירור קודם שנים עשר חודש. וראיתי אח"כ בר"ן שמפרש וז"ל, אבל בנקבה אם ילדה בתוך י"ב חודש מותרת מיד יעו"ש. וע"כ הביאור בזה כמו שכתבנו: והנה לפי"ז משמע דבזכר לא יצוייר בירור קודם י"ב חדש, ומשמע מזה דזכר טריפה מוליד, דאל"כ הרי משכחת לה דגם בזכר יבורר דלאו טריפה על ידי לידה שילדה מעיבור שלו. וכבר עמדו על המחקר בזה הפר"ח הובא באב"מ בחלק השו"ת סימן ח'. ולפי מה שמבואר הכא בסוגיא ולפי דברי הר"ן לכאורה מוכח דטרפה זכר מוליד, והנה בהא דעובר ירך אמו שיטת התוס' להלכה דעובר ירך אמו, והא דולד טריפה מותר זהו מפני שיש לו חיות בפני עצמו, וכיון שע"כ אינו דומה לאמו שהרי הוא חי והוא עתיד לחיות להכי אין לדונו לטרפה יעו"ש. וכן כתב הרשב"א הובא בב"י. אבל שיטת הר"ת הובא בתוס' סנהדרין פ'. והכא בר"ן דסבר דעובר לאו ירך אמו. ומיושב בזה כל הסוגיות יעו"ש:

והנה לשיטת התוס' והרשב"א לכאורה קשה מדוע לא מוקים הש"ס פלוגתא דר"א ור"י דפליגי אי טריפה חיה, והיינו ד"א דסבר דולד טרפה אסור, סבר טריפה חיה, והולד דומה לאמו מטעם עובר ירך אמו. ור"י סבר טרפה אינה חיה, ולהכי הולד שאינו דומה לאמו הולד מותר. ולכאורה מזה ראיה לשיטת הר"ת דעובר לאו ירך אמו:

והנה בשו"ת שבות יעקב ח"א שאלה נ"ד מביא שהקשה כן בשו"ת בית יעקב סימן ח'. והמחבר השיג עליו וכתב דלא קשה משום דר"א ור"י פליגי גם ברובע ונרבע וכל האיסורים לגבי מזבח כדאיתא בתמורה ל' ושם ליכא לפרש אלא או מטעם עובר ירך אמו או מטעם זה וזה גורם עכת"ד יעו"ש. אמנם נראה דאין זה השגה, משום דאכתי קשה מדוע לא קאמר הש"ס דבולד טריפה ליתא לפלוגתא מטעם דיש לפרש דכו"ע סברי הכא דלא שייך עובר ירך אמו אם סברי טרפה אינה חיה, וע"כ נראה דמזה מוכח יותר כשיטת הר"ת דבכל מקום עובר לאו ירך אמו כמוש"נ:

גמ'. להודיעך כחו דר' יהושע וכו'. - והנה מבואר להדיא הכא בסוגיא דר' אליעזר אוסר ולד טריפה גם להדיוט ומזה תמהו התוס' לפירש"י בתמורה ל' ע"ב דפירש"י שם דר"א סבר דולד טרפה רק לגבוה אסור אבל להדיוט מודה ר"א דמותר יעו"ש. וזהו תמיה רבתי לפירש"י:

ונראה דרש"י סובר דלמסקנא קיי"ל דעובר ירך אמו, ורק בולד טרפה לא שייך ידך אמו מטעם דיש לו חיות בפני עצמו וכמו שכתבו התוס' והרשב"א, וממילא בסברא זו למ"ד טריפה אינה חיה ולד טריפה מותר להדיוט, ורק לגבוה אסור מטעם דמאיס. אבל כל זה רק בולד טרפה, אבל בולד של שארי פסולים כגון רובע ונרבע וכדומה, דבהני אם סבר ר"א עובר ירך אמו בזה הולד הוי כהאם, וזהו דאם אמרינן דפליגי בעובר יר"א ממילא ע"כ בולד טריפה הולד מותר להדיוט, וגם אם פליגי בזה וזה גורם ג"כ אפשר לומר דלהדיוט שרי. ואפילו לר"א דסבר זה וזה גורם אסור. אמנם אפשר לומר דהזכר הוי גורם יותר והוא העיקר ובזה מודה ר"א, וכמו שכתב הר"ן בחידושיו שיש מקום לומר כן:

והנה לפירש"י דר"א מודה בולד טרפה דמותר להדיוט יש ליישב הא דהקשו התוס' בזבחים ע"א לר' ירמיה דמוקי בולד טרפה ואליבא דר"א דאוסר ולד טרפה להקרבה יעו"ש. והקשו התוס' היאך תנן ירעו עד שיסתאבו, והלא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אבל לפירש"י דר"א מודה דולד טרפה מותר להדיוט שפיר משכחת פדיון לולד טרפה, ומוכח לפי"ז דשיטת רש"י דעובר ירך אמו וכמוש"נ:

גמ' אמר רב הונא כל בריה שאין בו עצם אינו מתקיים י"ב חדש. ויש לפרש בזה על שני אופנים, או שאינו חי י"ב חדש, אבל מתקיים בשלימותו עדיין, או דלמא שאינו מתקיים כלל אפילו במיתתו אלא נעשה אבק. ויש לפשוט מהא דאמר רב פפא ש"מ מדרב הונא קישות שהתליע באיביה אסורה, הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין, ואם נפרש דיכול להיות שלם במיתתו, א"כ אכתי אסור למיכל, וע"כ מיירי הא דאינו מתקיים היינו לגמרי, מפני שנעשה עפרא. - וראיתי בהרא"ש סימן נ"ב מביא בשם הראב"ד דהא דקאמר אינו מתקיים ולא אמר אינו חי משמעותו שאינו מתקיים כלל והוי עפרא, יעו"ש. וע"כ הביאור בזה דתיכף כשמת נעשה עפר, משום דאל"כ יש לחוש שמא מת ביום האחרון של הי"ב חדש, ואכתי שלם הוא, וע"כ דפסיקא לרבותינו דנעשה עפר תיכף כשמת:

אמנם מפירש"י משמע דלא סבר כהראב"ד בזה, והיינו דרש"י מפרש דמיירי שמצאו תולעת ואינו ידוע אם במחובר אם בתלוש, ולאחר תריסר ירחי שתא מוכח דע"כ בתלוש נוצר, דאי במחובר לא היה בחיים עד היום יעו"ש. משמע דאם נמצא תולעת מתה אמרינן דודאי במחובר נוצר ויש בזה משום שרץ השורץ על הארץ, והתולע באיסורו עומד. ומזה מוכח דלא סבר רש"י כהראב"ד דליתא תולעת מתה בהבריה שאין בו עצם, אלא סבר רש"י דשפיר ישנו בזה דלא נעשה תיכף עפרא. ומטעם זה פירש"י דמיירי שנמצא תולע בחיים, ומותר באכילה מטעם דחיותו מעיד עליו שלא נוצר במחובר אלא בתלוש:

והרשב"א כתב לדייק מדברי רש"י שדוקא בשהתליעו בודאי, אז אנו תולין דנעשה בתלוש, אבל בספק אם התליע אין לחוש יעו"ש. - ולכאורה מאי קמ"ל הרשב"א דהלא כיון דגם אם נמצא תלוע תלינן בתלוש, א"כ כש"כ בשלא נמצא כלל מדוע לחוש. ואפשר דכוונתו שאין לחוש שמא נמצא תולע מתה: והרשב"א מפרש דשאני תמרים מפני שתולעים מצויים בהם, ולהכי קאמר הני תמרי דכדי. והרי זה כמיעוט המצוי כמו שחיישינן לסירכא בריאה, ומתיר מטעם ספ"ס שמא לא נמצא, ואפילו אם יש תולע שמא נעשה בתלוש יעו"ש. מבואר דעתו שאין לחוש ולבדוק מטעם זה. אבל הרא"ש לא סבר כן בהני פירות שדרכן להתליע עי' בהרא"ש ובמהר"ם שיף:

והנה הרמב"ם מפרש גם כן דינא דשמואל דמיירי שלא מצא תולעת, ושמואל משמיע לנו הדין דלאחר יב"ח אין חוששין לתולעים מטעם דכבר מתה. וזהו מדכתב בפר"ב ממ"א הט"ו וז"ל, ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש אוכל בלא בדיקה שאין התולעת שבו מתקיימת שנים עשר חודש עכ"ל. וע"כ מפרש כפירושו של הראב"ד דנעשה עפרא לאחר יב"ח. דאל"כ הלא יש לחוש שמא פירשה מתה, והרמב"ם סבר דפרשה מתה אסורה כדאיתא שם בהט"ז. וע"כ סבר דלאחר י"ב חדש נעשה עפרא. ולפי"ז מה שכתב הה"מ דדעת הרמב"ם כדברי הרמב"ן מטעם דלא חיישינן לפירשו או שיפרשו בשעת בישול, מפני שנימוח ובטל בששים ואם הוא בעין זורקו יעו"ש. אבל נראה דסבר הרמב"ם דנעשה עפרא. - איברא דיש בזה ספ"ס שמא אין בזה תולעת ואפילו אם יש בזה תולע שמא נעשה בתלוש. והרשב"א בחידושיו כתב כן יעו"ש. אבל זה לא יספיק לשיטת הרמב"ם דסבר פרשה מתה אסור, והרשב"א סבר גם כן דפרשה מתה אסור, וא"כ ליכא ספ"ס להתיר, מטעם דיש ספ"ס לאיסור, היינו שמא נעשה במחובר, ואפילו אם נעשה בתלוש שמא פירשה מתה. ואעפ"י דפרשה מתה אסור רק מספיקא מטעם דלא איפשטא הבעי'. אבל ספיקא דש"ס לא נכנס לספק מטעם דהוי ספק חסרון ידיעה כמבואר באחרונים, וע"כ עיקר טעמו של הרמב"ם כשיטת הראב"ד:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה