נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף נו.
במשנה הכתה חולדה על ראשה. בגמ' רב ושמואל דאמרי מכניס ידו לפנים ובודק אם מבצבץ ועולה טריפה. ואם לאו כשרה, ופריך הניחא למ"ד עד דמינקב קרמא תתאה. והנה הקשו הראשונים על שיטת הראב"ן הובא בהרא"ש לעיל מ"ה דהא דאמרינן שם עד דאינקב תתאה היינו עילאי ותתאי דאל"ה היכא קאמר הניחא וכו' הא אכתי איכא למיחש דתתאי אינקב ועילאי לא אינקב ולהכי לא מבצבץ, וע"כ מוכח דתרווייהו בעינן להיות נטרפת בזה, והקשו בזה הא הכא על נשיכה דהחולדה נעשה הנקב, ואי אפשר לנקב תתאי בלא עילאי יעו"ש:
ונראה דהראב"ן מפרש כפירושו של הרב אלפס וגירסתו דמפרש שמניח אצבעו בחוץ למעלה אצל ההכאה דהחולדה. וממילא כשחזינן הבצבוץ בפנים מבואר דשניהם נקובים, ואם לא מבצבץ בידוע דשני הקרומים שלימים. והיינו כסברת הש"ס דתתאה אגב רוככיה מיפקע פקע. וזה ידע הש"ס גם מעיקרא. כן נראה בביאור דברי הראב"ן. ועי' לעיל בסוגיא מ"ה שביארנו שם: תוס' ד"ה נבלות. וא"ת והא שמעינן לר' יהודה דאמר בפר' חטאת העוף, דשחיטת העוף אינה מטהרת טריפתה מטומאתה יעו"ש. הנה הר"ן בחידושיו כתב וז"ל, י"ל אה"נ מיהו אלישנא קפדינן דאע"ג דמטמאה לאו נבלה מקריא עכ"ל. ולכאורה מה שייך לומר דמטמא טומאת נבלות, ולא נקראת נבלה, וע"כ כוונת הר"ן דאעפ"י דמשמא טומאת נבלות, אבל לענין איסור אכילה לא נקראת נבלה אלא טריפה לחודיא. אבל זה תימה, דהלא מצינו דשחיטה שאינה ראויה לאכילה לר' שמעון דיש בזה משום נבלה לאיסור, ומ"מ מטהרת מטומאת נבלות כדאיתא לקמן פ"ה ע"ב, הרי חזינן דיותר נקל לטהר מטומאה מלגבי איסור אכילה, והכא הוי איפכא דהשחיטה אינה פועלת לטהר, ולאיסור פועלת להיתר. וכן מצינו לשיטת הרמב"ם בנקובת הושט דליתא עדיין בטומאת נבלות כמו שכתב הרמב"ם בפר"ב מאבוה"ט אבל איסור נבלות איכא:
ונראה בביאור כוונת הר"ן דמפני שר' יהודה סבר דאין שחיטה מטהרת טריפה מידי נבלות, הנה הכא דע"כ לא הוי רק ספק טריפה שמא ניקב קרום של מוח, והנה לענין טומאה הוי ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא. אבל לענין איסור נבלות דהיינו לאיסור אכילה כיון דלא הוי רק ספק מוקמינן אאיסור שהוא ודאי דהיינו להחמיר מספיקא זה שייך מטעם חששא דטריפות, אבל אין כאן ספק נבלות לענין איסור מטעם דלא אמרינן דספק נבלה הוי נבלה לאיסור כיון דהספק נבלה כזו שנשחטה בהכשר שחיטה דהוי נבלה דהחומרא דטומאת נבלות לא שייך גבי איסור אכילה דנבלה, וע"כ דלא הוי אלא ספק טריפה דמחמרינן מספיקא לאיסור אכילה דטריפות, ולזה פריך הש"ס נבלה והא שחוטה היא:
והיינו דפריך הש"ס דלא שייך בשחוטה לומר נבלה, דלא מיבעי בשחט ברה"ר דלא מטמאינן מספיקא, אלא אפילו בשחט ברה"י דספיקא טמא, הנה לא שייך הכא לענין איסור. עוד יש לומר דהסוגיא דפריך והא שחוטה היא סבר דהכא בספק טריפה אית לן לומר דמוקמינן אחזקתה דמחיים שהיתה בחזקת טהרה כדאיתא לעיל ט' ע"א:
גמ'. והא תני לוי טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן עוף נשבר העצם אעפ"י שלא ניקב קרום של מוח. ומשני אמר ליה ההוא בעוף של מים וכו'. - וקשה להס"ד תקשה גם הא דתנן במשנתינו במקום שעושה אותה טריפה, ופירש"י דהיינו נקיבת הקרום, ולפי הס"ד דלא ידע מהא דעוף של מים תקשה מדוע מטריפין בהכתה חולדה על ראשה, דהיינו שבירת העצם. ויש לומר דכוונת התנא דהכאה דהחולדה במקום שעושה אותה טריפה היינו כנגד המוח ממש, ויש חששא דניקב המוח, ולאפוקי שלא כנגד המוח, דהיינו שבירת העצם לחודיא. אבל בברייתא דתני לוי דתנא בהדיא נשבר העצם אעפ"י שלא ניקב המוח היינו שידוע שלא ניקב המוח ומ"מ טריפה בשבירת העצם לחודיא ועל זה משני דמיירי בעוף של מים:
והנה בהא דתני נשבר העצם אעפ"י שלא ניקב הקרום, יש לעיין אם הוי הטריפות מצד עצמו, או שהטריפות מפני שסופו לנקוב הקרום. ונפק"מ לדינא אם הנקב בתולדה. ומבואר זה בשו"ת נוב"ק סימן ה'. יעו"ש. ועוד יש בזה בגדולי הפוסקים, ועי' בספרנו שאילות משה סימן נ"ו בדין בשנמצא נקבים בגולגולת והכרעה לדינא יעו"ש:
והנה בהא דפריך הש"ס מהא דתני לוי יתר עליהן עוף נשבר העצם אעפ"י שלא ניקב קרום של מוח, למאן דסבר בדיקה בידא יעוין שם. - וקשה הא יש לומר דשאני נשבר העצם לגמרי משא"כ בהכתה חולדה דהיינו בשיניה דרק נקב עשתה, ואין זה דומה לנשבר העצם לגמרי, וממילא אין להטריף בשביל שבירת העצם לחודיא ולזה בעינן בדיקה להקרום. וע"כ צריך לומר דפסיקא להש"ס דהנשיכה דהחולדה בראש העוף אפילו בעוף דיבשה, הרי"ז נשבר העצם. ואפשר שלזה נתכוון רבינו גרשום שמפרש וז"ל, כלומר אעפ"י שנשבר העצם יעו"ש. וע"כ כוונתו לפרש דעל ידי נשיכת החולדה נשבר העצם לגמרי. עוד יש לומר דנשבר העצם משמע אפילו בנקב כל דהוא כמו"ש הטור סימן ל' והובא בדברי חמודות אות רנ"ז, ולזה פריך הש"ס מהא דתני לוי, למאן דבדק בידא:
והנה מה שכתב הטור דבעוף של מים סגי גם בנשבר העצם כל שהוא, והיינו דמפרש כן הברייתא יתר עליהן נשבר העצם דהיינו כל שהוא. יש לעיין מנין זה לרבינו הטור, ואם בשביל זה דפריך הש"ס למאן דבדק בידא מהא דהכתה חולדה על ראשה, הלא יש לפרש כמו שפירש רבינו גרשום דבהכתה חולדה הוי שבירת כל העצם והיינו דעל ידי הנשיכה נתרוצץ כל העצם: ונראה דהנה מצינו לשמואל דאמר לעיל וכן לטרפה, וע"כ סבר דגם בהמה מטרפא בחסרון גולגולת בחסר כסלע. והנה גם רב סבר כן כמבואר לקמן נ"ב, וא"כ מה שייך לומר יתר עליהן עוף דהלא גם בבהמה איתא להאי דינא. ואם בשביל זה דבעוף סגי בחסרון קטן דהיינו לפי ערך, הנה לא שייך בזה לומר יתר עליהן עוף, וע"כ מיירי הא דתני לוי יתר עליהן עוף בנשבר העצם אעפ"י שלא ניקב הקרום, היינו באופן שלא חסר מאומה מהעצם, או שחסר מעט אבל לא הגיע לשיעור לפי ערך דהבהמה, ובזה אתי שפיר הא דפריך למאן דבדק בידא בהא דהכתה חולדה על ראשה. והיינו כיון דע"כ מיירי הכא בברייתא דנשבר העצם במשהו, וע"כ לא הוי יותר מהא דהכתה חולדה. ולפי"ז כשמשני הש"ס דמיירי בעוף המים, גם כן מיירי בנקב משהו, ומזה למד הטור להטריף בעוף המים גם בנשבר משהו:
ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' בד"ה והתני לוי דאלוי גופא הוי מצי למיפרך דהרי אמרינן לעיל דלוי סבר כרב ושמואל יעו"ש. אבל לפי מה שכתבנו אפשר דלוי סבר דליכא טריפות דשבירת הגולגולת בבהמה, דהרי הובא בתוס' ריש אלו טרפות דגם שמואל לא קאי אגולגולת הא דאמר וכן לטרפה, וא"כ איכא למימר דלוי לא סבר דאיכא טריפות בגולגולת דבהמה גם בחסר כסלע, ושפיר קאמר יתר עליהן עוף. אבל יש לפרש דהא דתני לוי יתר עליהן עוף, היינו בשבירה דחסרון, שהוא יותר מהא דהכתה חולדה על ראשה:
והנה לפי מה שמבואר מוכח מזה דהסוגיא סוברת דשמואל דאמר וכן לטרפה קאי גם אגולגולת:
אמנם התוס' הכא קאי להשיטה דלא אמר שמואל וכן לטרפה אגולגולת ולהכי כתבו דבחנם הקשו לרב ושמואל דהלא אלוי גופא מצי להקשות. והנה לפי"ז גם כשמשני הש"ס דמיירי בעוף המים לא הוי הוכחה דגם בנקב משהו טרפה. וכן גם לרבינו גרשום שמפרש שבירת עצם להא דהכתה חולדה ומדמה זה לנשבר העצם דברייתא, א"כ ליכא הוכחה דבעוף המים סגי להטריף גם בניקב משהו. אמנם לדינא שתפסו הפוסקים להטריף חסרון גולגולת בבהמה ולהכי בעוף המים שזהו יתר על הבהמה ע"כ היתר הזה שנטרף גם בנקב משהו, וזהו שחידש הטור:
עוד בענין זה, ובדבר התרנגולים שיש חטוטרא בראשם שיש בזה חששא דניקב הקרום מבואר בספרנו שאילות משה חיו"ד סימן נ"ו:
והנה הא תנא לוי יתר עליהן עוף נשבר העצם. - קשה, הא דתנן במשנתינו דרסה וטרפה בכותל וכו' אם שהתה מעל"ע ושחטה כשרה. וזה ליתא בבהמה, וא"כ מדוע לא חשיב זה ביתר עליהן עוף. - ומצאתי בחדושי הרשב"א כתב וז"ל, הכתה חולדה על ראשה, וכן דרסה וטרפה בכותל גם כן בבהמה הן, אלא דגבי בהמה שדרכה ליפול שנה נפלה, ועוף שאין דרכה ליפול שנה דרסה וטרפה בכותל יעו"ש. מבואר בדבריו שבא לתרץ דזה לא שייך למיתני יתר עליהן עוף משום דגבי בהמה גם כן הדבר, אלא שהתנא שונה כל אחד לפי דרכו, ולפי מה דשכיחה. - ולפי זה תצא דין חדש דגם גבי בהמה כשדרסה אדם ברגליו וכו' צריכה שההיה מעל"ע וגם בדיקה. אמנם מדברי הרמב"ם בפר"ט משחיטה ה"כ שכתב לדין זה גבי עוף יעו"ש. משמע שזה ליתא גבי בהמה. וכן משמע גם מדברי המחבר סימן נ"ח ס"ב. אבל לפי"ז קשה מדוע לא תנא בברייתא יתר עליהן עוף גם לענין זה. ואפשר דכיון דלא שייך זה גבי בהמה כיון שכחה חזק, אבל לפי"ז קשה מדוע שנה נשבר העצם בעוף המים מפני שקרום שלה רך. ואפשר דלא תנא אלא מה שהוא בטבע מצד הבריאה היינו שהבריאה משונה משארי הברואים:
ובזה יש ליישב גם כן הא דלא מנה לוי בברייתא גם הא דנפלה לאור ונחמרו בני מעיה. לשיטת הרמב"ם דסבר דזה ליתא רק בעוף ולא בבהמה, והקשו בזה הרשב"א והרא"ש. אבל לפי מה שכתבנו דהתנא לא חשיב רק מה שמשונה במינו משאר בעלי חיים, היינו שינוי בבריאה, והרמב"ם הוסיף דנפלה לאור לא שייך גבי בהמה מפני שהצלעות מגינות עליה כמו שכתב הרא"ש, אבל מפני שינוי בבריאה במין משארי הברואים לא חשיב לה התנא. ומטעם זה לא שנה גם הא דדרסה וטרפה בכותל:
כתב הרמב"ם בפר"י משחיטה הי"א וז"ל, ושתי טריפות יש בעוף יתר על הבהמה ואעפ"י שיש להן אותן האברים, ואלו הן עוף שנשתנו מראה בני מעיו מחמת האור, ועוף המים שניקב עצם ראשו עכ"ל. וכתב הראב"ד א"א אין זה מחוור שיש לומר לא מנו אותה בבהמה משום דלא שכיחא שכשיגיע החום לבני מעיים לחמם אותם כבר היא מתה מפני שחמימותה מרובה משל עוף, ויש מקצת ראיה בגמ' עכ"ל. - ולכאורה יש להבין דברי הראב"ד מה זה השגה הלא בין כך ובין כך הלא בין להרמב"ם ובין להראב"ד ליתא להא דנפלה לאור גבי בהמה:
אבל הביאור בזה דלהרמב"ם אין בזה משום טריפות והיינו דסבר שיצוייר נפילת בהמה לאור ותצא חיה ובריאה, והאור אינו שולט בה לרעה. וממילא גם כשנמצא שינוי באברים אין להטריף, מטעם דתלינן השינוי בדבר אחר או שהשינוי מתולדה, והרי זה כמו שכתב הרא"ש דאם לא ידעינן בעוף מנפילה לאור תלינן השינוי בדבר אחר ומכשירין. כן הדבר גם בבהמה כשנפלה לאור כיון שאין האור מזיק לה. אבל הראב"ד סבר דלא יצוייר שתצא חיה מן האש. אבל ע"כ זה רק על צד הרוב, ובזה רצה להשיג על הרמב"ם שהבין הראב"ד דהרמב"ם למד זה מדלא חשיב התנא נפלה לאור גבי בהמה, ועל זה כתב משום דלא שכיחא שעפ"י רוב באופן זה תמות אמנם אם תצא מן האש מקודם שתמות ושחטוה ומצאו בה שינוי בהאברים אמרינן דטריפה היא כמו גבי עוף. ולפי"ז פליגי הרמב"ם והראב"ד בעצם הדין דלהרמב"ם כשרה, ולהראב"ד טריפה:
והנה לפי"ז הרמב"ם והראב"ד שניהם דייקו מהמשנה שלא שנה התנא דין נפלה לאור גבי בהמה, אלא שהרמב"ם מפרש הטעם משום דע"כ לא יזיק האור להאברים הפנימיים, וממילא גם כשראינו שינוי בהאברים הפנימיים לא חיישינן לה. והראב"ד מפרש בטעם המשנה משום דלא שכיח שתשאר הבהמה בחיים אם שלטה האור בהאברים הפנימיים, אבל אם מתרמי זה שנשארה הבהמה בחיים אחרי נפילה לאור, אמרינן דטריפה היא. והמחבר בשו"ע תפס שיטת הרמב"ם, והרמ"א כתב שם ויש אוסרין, ומסיים בשם רוב המורים. ולפי מה שכתבנו הרי זה שיטת הראב"ד והוא מן האוסרין:
והנה הט"ז בסקי"א כתב דהרשב"א מן האוסרין בבהמה. וכתב על הב"י שאילו ראה המחבר דבריו לא היה מיקל נגדו יעו"ש. - איברא שכן כתב הרשב"א בתוה"ב וגם בחידושיו שאם יש ללמוד בהמה מעוף שוה לעוף לגמרי דבנפלה לאור יש לחוש לנחמרו בני מעיים ומשיג על בעל העיטור שכתב דרק בשראינו ריעותא דנחמרו המעיים בבהמה יש לחוש, אבל בשלא ראינו ריעותא אין להחמיר:
אמנם לפי מה שביארנו זהו שיטת הראב"ד דבשרואין ריעותא יש להטריף, וזהו דלא כהרמב"ם שמכשיר לגמרי אפילו כשרואין שינוי, וא"כ יותר תמוה על המחבר שפוסק כהרמב"ם שזהו גם נגד הבעל העיטור והראב"ד. וביותר תמוה שהרי אחרי שהביא הב"י דברי הר"ן שהוא מן האוסרין כתב שכן דעת הרשב"א, וא"כ כיון שהר"ן והרשב"א והראב"ד מן האוסרין מדוע הכריע המחבר בזה כשיטת הרמב"ם:
ונראה בשיטת המחבר דמפרש דהראב"ד בהשגה סבר דלא יצוייר כלל נחמרו בני מעיים בבהמה בשנפלה לאור משום דתיכף תמות, וממילא כשנפלה לאור ומצאו בה שינוי באיברים הפנימיים ע"כ תלינן הסיבה בדבר אחר, ואין בזה סיבת האור. נמצא דבין להרמב"ם ובין להראב"ד אין להטריף בהמה בשינוי אברים בנפלה לאור. ופליגי הרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם שפיר שולט האור בבהמה באברים הפנימיים, אבל אינו מזיק להם, ועומדים בבריאותם, ולהראב"ד לא יצוייר כלל שינוי, ואם נמצא שינוי והיא נשארה בחיים, מבואר שלא שלט האור בהאברים הפנימיים, ולהכי כיון דלהרמב"ם והראב"ד אין שינוי פוסל, והרא"ש סובר כהרמב"ם להכי הכריע המחבר כשיטה זו: אבל קשה לפי"ז במאי פליגי הרמב"ם והראב"ד כיון דלתרווייהו ליכא חששא דנחמרו בני מעיים בסיבת האור רק דלהרמב"ם הוא מטעם הגנה דהצלעות, ולהראב"ד יש בזה בחינה כיון שהיא בחיים, וליכא נפק"מ לדינא. וא"כ מדוע כתב הראב"ד דלא מחוור כיון דאין נפקותא לדינא:
ונראה לומר דאיכא נפק"מ לענין עוף. והיינו דע"כ הרמב"ם סבר דבעוף שנחמרו בני מעיה הוא מטעם טריפה מטעם דהרי זה כניקבו בני מעיה, והרי זה בכלל נקובה וישנן בכלל נקבו בני מעיה, וממילא בעינן שתשלוט הלקותא במקום שפוסל ניקב, ולהראב"ד כיון דסבר דהנחמרו בני מעיים מהאש מביא מיתה גם כשהוריקה גם במקום שאינו פוסל ניקב גם כן טריפה מטעם שזה עצמו הוי סיבת המיתה, והרי זה בכלל הטריפות שאסורה: וכן יש לדייק מהא דבעי הש"ס בהוריקה כבד כנגד בני מעיים ומסקנא אמר רבא כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעיים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה יעו"ש. וע"כ הביאור אפילו בשלא הוריקה להבני מעיים. וכן איתא בחידושי הרשב"א, והיינו שלא מטעם ניקבו הבני מעיים, אלא ההורקה בעצמותה הוי סיבה שנטרפת בזה, והיינו מפני שיש בזה סיבת מיתה. ואפשר שזהו כוונת הראב"ד שכתב ויש מקצת ראיה בגמ'. אבל לשיטת הרמב"ם שהוא מטעם נקובה בעינן שתשלוט ההורקה בהבני מעיים בעצמותן שזה הוי כניקבו. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם והראב"ד, ושיטת המחבר שהכריע בזה כהרמב"ם: