נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף נה:
חרותה בידי שמים כשרה. - הנה הרשב"א בחידושיו חידש דצריכה בדיקה מטעם שמא היתה מקודם חרותה בידי אדם יעו"ש. ולפי"ז הא דתנן חרותה בידי שמים כשרה, היינו לאחר הבדיקה. והט"ז בסימן ל"ו הקשה מדוע לא שאל רבה בר בר חנה בדבר הבדיקה גם קודם שמצא הני דיכרי במדברא יעו"ש:
ונראה דהנה הרשב"א מסתפק באופן שראינו שהיתה חרדה בידי שמים אם שייך בזה תליה כמו שתולין בידא דטבחא, ולא בעינן בדיקה גם כן ומסיים בצ"ע מטעם דהוי ריעותא מחיים יעו"ש. - ויש לפרש דרבה בר בר חנה סבר בפירושא דהמשנה דחרותה בידי שמים כשרה היינו ששחטוה לאחר שראינו ששמעה קול רעם או קול שחל ותלינן בזה, ובזה מכשירין בלא בדיקה. אמנם בהני דיכרי שמצא במדבר שהספק בהחרותה אם בידי אדם או בידי שמים, והוי ספק השקול לפנינו ובזה אין להכשיר בלא בדיקה להכי שאל בי מדרשא בדבר הבדיקה:
אמנם לפי"ז קשה מדוע לא פשיט הרשב"א ספיקו מרבה בר בר חנה גופא מדסבר לפרש המשנה דבידי שמים כשירה היינו באופן דתולין. ונראה דסבר הרשב"א דרבה בר בר חנה גופיה הסתפק בזה אם כוונת התנא מטעם תליה, או מטעם הבדיקה כשרה בידי שמים והיינו דהבדיקה מבררת שזהו בידי שמים. ולא רצה להטריח לחכמים לשאול בדבר הבדיקה כי אפשר שהפירוש בהמשנה שהוא מטעם תליה. אמנם בהני דיכרא שמצא במדברא שהספק הוא לפנינו ובעינן בדיקה בודאי, וממילא הדבר נשאר בספק וממילא תמיד יש להצריך בדיקה מטעם ספק שמא היתה חרדה מקודם בידי אדם:
גמ'. בעי רבי ינאי בר' ישמעאל ניטל מקום השדרה וכולו קיים, ניטל מקום טבורו ניטלו ראשי פרקים וכולו קיים מאי תיקו. - ולפי"ז כיון דלא איפשטא בעי' זו יש להחמיר כדין ספיקא דאורייתא. וכן כתב הרשב"א בחידושיו, ותמה על הרמב"ם שכתב בפר"ט משחיטה ה"ז דכשרה, יעו"ש: והנה הרמב"ם בפיה"מ כתב וז"ל, ואם כל העור במקומו ונפשט ממנו רוחב סלע על פני כל השדרה זו אסורה עכ"ל. ותימה הלא פסק בספר הי"ד דכשרה באופן זה. - ועוד תימה דאם כוונתו לאסור זה מטעם בעי' דלא איפשטא ולחומרא א"כ מדוע שייר עוד שני אופנים דניטל מטבורו והעור קיים והא דניטל ראשי פרקים וכולו קיים, כיון דחד דינא אית להו, ומדוע כתב הא דניטל מעל השדרה ושייר הני השתים שהם גם כן בכלל הבעי' ונשאר בתיקו, וצע"ג:
והנה יש שינוי לשון דבגמ' איתא ניטל, והרמב"ם בפירוה"מ כתב ואם הפשיט העור שעל גבי השדרה, דהלשון הפשיט משמע בידי אדם, וזה גרע מניטל דמשמע שניטלה מעצמה דזה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה, כן יש לפרש בדוחק משום דאכתי תקשה מנין להרמב"ם לחדש זה שלא נמצא בגמרא:
ובעיקר דברי הרמב"ם שפסק בהל' שחיטה וז"ל ויראה לי שמתירין אותה, היפך הכלל שבספק הבעי' יש להחמיר מטעם ספד"א, כתב מרן בכס"מ שני תירוצים, א' דהרמב"ם לשיטתו שכתב בפר"ח דמלבד דרוסה הני טריפות שלא הוזכרו בתורה אין להחמיר בספיקו יעו"ש. הנה לדעתי אין לשון הרמב"ם סובל כן, דהרי כתב ויראה לי משמע שאין זה תלוי בהכלל אלא דן כן מסברת עצמו. ב' כתב דהרמב"ם מתיר מטעם ספ"ס וז"ל, ספק אם הלכה כאותו אמורא שפוסל בשלא נשתייר במקום ההוא המיוחד, ואת"ל דהלכה כמותו דלמא איהו מורה היכא דניטל העור מהמקום ההוא בלבד כיון שנשתייר כל שאר העור, וכיון דאיכא ספ"ס הוי לקולא עכ"ל:
והנה גם בזה יש להעיר אם בספיקא דדינא אנו דנין ספ"ס. והפר"ח העיר בזה מהא דהחליד במיעוט סימנים יעו"ש. אעפ"י שיש להעיר דשאני התם דהוי בחזקת איסור:
ונראה בביאור שיטת הרמב"ם בזה, והוא דהנה בכל ספק בבעי' זו איכא רוב להיתר, וזה הדבר, דהנה בבעי' דניטל מקום השדרה, זה קאי לרבי נהוראי משמיה דשמואל דלענין שיור בעינן כרוחב סלע על פני כל השדרה כולה ולדידיה ליכא למיבעי על מקום טבודו, או על ראשי פרקים דכיון דסברי דלא מהני להיות מעלה ארוכה במקום שניטל העור, הנה אינם פועלים לרעה להיות טריפה בשבילן. ונמצא דאיכא רבים דסברי דמותר. והנה כמו כן בבעי' דניטל מקום טבורו, דע"כ זה קאי לר' אלעזר בן אנטיגנוס דסבר לענין הצלה דמקום טבורו העיקר להיות מעלה ארוכה, ובעי אם חסר מקום טבורו מהו, אבל ע"כ רבים חולקים בזה והיינו שמואל דסבר דהשדרה עיקר, ומאן דסבר דראשי פרקים העיקר וכמו כן בהבעי' דניטלו ראשי פרקים, דע"כ בעי' זו לרבה בר בר חנה דסבר דראשי פרקים עיקר לענין שיור, ועל זה בעי לדידיה היכא דחסרו בין הפרקים אבל ע"כ אין זה ספק לשמואל דסבר דהשדרה עיקר, וגם לא הוי ספק לר"א ברבי ינאי דסבר מקום טבורו עיקר, נמצא לפי"ז דעל כל חדא וחדא יש רבים דאין זה ספק לדידהו, וכל בעי' ובעי' הוא רק לחד מהני, ועל כל ספק איכא שנים לגבי חד דלדידהו ליכא לספוקי, ולהכי כתב הרמב"ם ויראה לי שמתירין אותה. כן נראה בס"ד:
גמ'. אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה וכו':