נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף נג:
ההוא בר אווזא דהוי בי רב אשי על לביני קניא נפק אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רב אשי וכו' ה"ה ספק קניא ספק שונרא אומר קניא מחייה. וקשה למה לי כולי האי הא כיון דעל לבי קניא, ושונרא לא קא חזינן. הרי זה לגבי שונרא ספק על, ופשיטא דתלינן בקניא כיון דהקניא קמן ושונרא ליתא קמן. ואפשר לומר דסבר הש"ס דשונרא שכיחא ביני קניא, ולהכי הרי זה כמו על, רק תלינן בהיתרא, ולהכי אמר אימור קניא:
והתוס' ד"ה ספק שונרא ספק קניא הקשו מהא דאיתא בזבחים ע"ד ע"ב כולהו כרבי ינאי לא אמרי בין נקובת הקוץ לדרוסת הזאב מידע ידיע האי משוך והאי עיגול, היינו נקיבת הקוץ עגול וא"כ מדוע הכשיר הכא מטעם אימר קניא מדוע לא הצריך בדיקה ולראות אם הוא עגול הרי זה בודאי קניא, ואם הוא משוך הרי זה בא משונרא. ודוחק לומר דסבר כרבי ינאי שם דסבר דלא מינכר בינייהו כדאיתא שם דמוקי המשנה באופן זה יעו"ש. משום דרב אשי שהוא בתרא ע"כ סבר כמסקנא דהסוגיא שם:
עוד יש לומר דשמא רבי ינאי סבר כרב דאין חוששין לספק דרוסה, וממילא הא דאמר רבי ינאי דאיערב נקובת הקוץ בדרות הזאב, מיירי בודאי דרוסה, וכיון שנתערב נקובת הקוץ בודאי דרוסה אין לסמוך אסימנים. אמנם בספק כההיא עובדא דרב אשי גם ר' ינאי מודה דיש לסמוך אסימן דעגול, ושפיר הקשו התוס' הכא דלכו"ע יש לסמוך אם הנקב עגול או משוך:
אמנם נראה ליישב הקושיא דזה ודאי דיש לסמוך אסימנים כדאיתא שם בזבחים. אמנם כל זה באופן שידוע אשר נתערב נקובת הקוץ היינו שהקוץ נקב, ובזה יש להכיר בין נקיבה דקוץ לבין נקיבה דשונרא. אבל שאני הכא בההיא עובדא דעל לביני קניא היינו שיש הרבה קנים. ואפשר ששני קנים שלטו, ובאופן זה גם במשוך איכא למימר דהקנה הראשון עשה נקב עגול, ואח"כ בא הקנה השני ועשה הנקב משוך, וא"כ אי אפשר לברר. והכשיר רק מטעם הספק מטעם דתלינן בקניא:
והנה בעיקר דברי רש"י ושיטתו דלודאי דרוסה לא מהני בדיקה, נראה שלמד זה מהא דאיתא לעיל מ"ג דקאמר נפק"מ לספק דרוסה, ולא קאמר לדרוסה משמע דרק לספק מהני בדיקה ולא לודאי דרוסה, והתוס' הכא בד"ה דרוסה דחקו בזה לומר דהכוונה דאף לספק דרוסה חיישינן אבל רש"י סבר דע"כ כוונת הסוגיא ללמדנו דלודאי דרוסה לא מהני בדיקה:
והנה התוס' והרא"ש הקשו לרש"י מהא דאמרינן בסוגיין הכא ובסימנין עד שיאדימו הן עצמן ולא סגי הא דהאדים הבשר שכנגדם. ולשיטת רש"י קשה הרי הכא מדחזינן שהאדים הבשר שכנגדם הרי זה דרוסה ודאית ומ"מ מהני בדיקה יעו"ש, והנה לכאורה יש ליישב דשאני סימנין דקשין הן אצל דריסה וצריכין להאדים בעצמן, ובזה מודה רש"י דגם ודאי דרוסה יש להן בדיקה. - וראיתי אח"כ שכן כתב הש"ך בספרו הארוך ליישב שיטת רש"י. אבל לפי"ז שוב תקשה מדוע לא קאמר הש"ס לעיל מ"ג נפק"מ לודאי דרוסה באופן שראינו הדריסה בהסימנין וע"כ מוכח דסבר רש"י דגם בדריסה בסימנין לא מהני בדיקה בודאי דרוסה, וא"כ לפי"ז הדרא קושיות התוס' והרא"ש כדלעיל:
עוד הקשו התוס' מהא דבדק רב מכפא ועד אטמא, וע"כ מיירי בודאי דרוסה דלספק דרוסה לא חייש רב יעו"ש. והנה הש"ך בסימן נ"ז ס"ק ל"ו כתב ליישב דרש"י סבר דדין בדיקה לדרוסה היא מבחוץ, ואם לא האדים מבחוץ כשרה, וכתב שם דבזה מתורץ כל מה שהקשו התוס' לרש"י יעו"ש. והנה קושיא זו בהא דבדק רב לודאי דרוסה אתי שפיר דמיירי שבדק מבחוץ אם יש בה היכר ארס, ולזה יש בדיקה, והא דסבר רש"י דליתא בדיקה בודאי דרוסה היינו דאם לא ניכר אדום מבחוץ לית לה בדיקה וכשרה, והיינו דאם לא ניכר מבחוץ כלל אין לחוש עוד. אבל אם ניכר מבחוץ שהאדים הבשר לא מהני לה בדיקה וטריפה. אמנם בדבר הקושיא הראשונה שהקשו התוס' דאם האדים הבשר וניכר שדרוסה ודאית היא, ומ"מ בעינן עדיין בדיקה בסימנים היאך יתורץ בזה שהבדיקה היא מחיים מבחוץ:
ונראה דכוונת הש"ך דהבדיקה מבחוץ כשהיא בחיים בעינן במקום שהדריסה מזקת ואם האדים הבשר כנגד הסימנים, ולא שלטה בסימנים עצמן הרי זה כמו דריסה ברגל שאין הארס שולט שם להזיק ואין זה ודאי דרוסה: אמנם בעיקר החידוש של הש"ך דבאופן שלא ניכר הדריסה מבחוץ כשרה, ובזה אתי שפיר דלא מוקי הש"ס בזבחים דמיירי באיערב דרוסה או ספק דרוסה ולא ניכר מבחוץ, משום דבאופן זה כשרה וא"כ מדוע תנן ירעו עד שיסתאבו. יש להעיר דהלא גם אם אמרינן דגם בלא ניכר מבחוץ צריך בדיקה, אמנם הכא בתערובות יש להתיר מטעם ספ"ס, וכמו שכתב הש"ך בסימן ק"י ס"ק ס"ו, ומבואר שם דבספ"ס אין צריכין לברר ג"כ. וביותר לר"ת דסבר דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות מקרי ספ"ס. והמהר"ם כתב דאעפ"י שראינו דריסה, אפ"ה ספק הוי שמא לא דרס כנגד בני מעיים. והנה כמו כן כתבו התוס' בזבחים שם בזאב שנשא שה מן ההעדר והצילו הרועה ונתערב דמותר מטעם ספ"ס שמא אין זה ואת"ל זה הוא שמא לא דרסו יעו"ש. וע"כ מיירי שאין ניכר דריסה יעו"ש. וא"כ לפי"ז אזדא ראייתו של הש"ך משום דאף אם אמרינן דגם בלא ניכר דריסה מבחוץ צריך בדיקה ע"כ זהו בלא תערובות, אבל באיערב איכא ספ"ס ולא צריך בדיקה גם כן וא"כ כולהו לישתרו. ולהכי לא מוקי הש"ס באופן זה, משום שתקשה מדוע ידעו עד שיסתאבו כמוש"נ. והברכת הזבח שם לזבחים והפנים מאירות מפלפלים גם כן בדברים וטעמים אחרים וכוונתם להשיג על הש"ך לדינא. אמנם הפר"ח כתב שכן דעת הרשב"א בת"ה ומברר להלכה כדעת הש"ך יעו"ש. אבל יש להעיר זה שכתבנו לעיל, וצ"ע:
גמ'. רב זביד מתני הכי בדרוסה משיאדים בשר כנגד בני מעיים, בסימנים עד שיאדים סימנים עצמן, ופירש"י משום דסימנין קשין הן, ופליגי ראשונים אם בעינן שליטת הדריסה בפנים, וזהו דעת הרשב"א בתורת הבית והר"ן בריש פירקין, אבל הרא"ש סבר דגם אם האדימו הסימנין מבחוץ טריפה וביארנו לעיל מזה: