אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף נא.

דף נ:

מאי שנא מכל נקובי דעלמא דאע"ג דליכא דם טריף מר. וקשה דע"כ הא דנקט התנא אם נמצא עליה קורט דם טריפה מיירי בנקב מצד אחד דבנקבו משני הצדדים גם בלא קורט דם טריפה, וע"כ הא דקורט דם מיירי בניקב מצד אחד, וכמו שמוכח לקמן מעובדא דרבי במחט שנמצאת בעובי בי"הכ מצד אחד והפכה רבי ומצא עליה קורט דם וטרפה, וע"כ מסיים דכן כוונת התנא דבניקב מצד אחד בעינן קורט דם מצד השני:

ולפי"ז קשה מאי פריך הש"ס מ"ש מכל נקובי דעלמא דאע"ג דליכא דם טריף מר, והלא ע"כ זה הדין ליתא בניקב מצד אחד דבלא קורט דם מכשירין לכו"ע:

ונראה דסבר הש"ס בפירושא דהברייתא דתנא הא דנמצא עלי' קורט דם בסיפא לאחר ששנה הדין דמשני צדדין טריפה ומצד אחד כשרה ומדלא תנא הא דנמצא עליה קורט דם תיכף כששנה מצד אחד כשרה, היה להתנא תיכף לומר דבנמצא עליה קורט דם טריפה, דאז היתה במשמע דמשני צדדין שניקבו לא בעינן קורט דם. אמנם כיון ששונה התנא הא דקורט דם בסופו, והיינו גם לאחר ששנה הדין דמשני צדדין טרפה שנה אח"כ הא דקורט דם משמע דגם בניקבו משני הצדדים בעינן קורט דם, ועל זה פריך הש"ס מ"ש מכל נקובי דעלמא והיינו נקב מפולש מעבר אל עבר דלא בעינן קורט דם, על מזה משני דיש הבדל בין נקבים מפולשים בלא מחט כיון דליכא מידי למיסרך, מה שאין כן ביש מחט כיון דאיכא מידי למיסרך אם איתא דקודם שחיטה מיסרך הוי סריך וצריך להיות דם, וכיון שליכא דם מוכח מזה דלאחר שחיטה נעשה נקובה משני הצדדים:

והנה מזה מוכח כשיטת הרמב"ם דגם בניקבה משני הצדדין אין להטריף רק בנמצא עליה קורט דם, וכן פסקו הטור והמחבר בסימן מ"ח:

אמנם לפי"ז תקשה מדוע שנה התנא כל עיקר הדין של מצד אחד דכשר ומשני צדדין טריפה, והלא כיון שהעיקר תלוי בקורט דם הי' לו להתנא למיתני רק החילוק אם נמצא קורט דם טרפה. ומרן הכס"מ הקשה בזה בפר"ו משחיטה הי"ב:

אמנם לפי שמשמע מדברי הרמב"ם שם דבניקב מצד אחד כשרה אף בנמצא קורט דם אתי שפיר הא דשנה התנא בניקב מצד אחד כשרה, והיינו אפילו בנמצא קורט דם רק תקשה ממעשה דרבי שהטריף בניקב מצד אחד והפכה ומצא קורט דם, ועי' בכס"מ שהעיר בזה:

ונראה דסבר הרמב"ם דע"כ התנא דברייתא לא סבר כרבי, אלא סבר דמצד אחד כשרה אפילו כשיש קורט דם, והיינו מזה גופא דמחלק בין מצד אחד לשני צדדין ואח"כ שנה הדין דקורט דם דמזה משמע דרק בניקב משני צדדים יש להטריף בנמצא קורט דם אבל בניקב מצד אחד יש להכשיר גם בקורט דם, ופסק כסתמא דברייתא. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם:

והנה בספר תורת חיים מפרש דבאופן שנמצא הנקב תיכף לאחר שחיטה טריפה, מטעם דבודאי מחיים נעשה, וזהו הביאור משני הצדדין טריפה דהיינו שמצאו הנקב המפולש תיכף לאחר שחיטה וטריפה אפילו בלא קורט דם, והא דתנא התנא הא דקורט דם, הוא מילתא אחריתי והיינו באופן שיש ספק אם נעשה קודם שחיטה או לאחר שחיטה כגון שמצאו הנקבים לאחר זמן, ובזה תליא בקורט דם המעיד שנעשה קודם שחיטה עכת"ד. אמנם אף כי נכון הדבר מצד עצמו, אבל אין לפרש כן בדברי הרמב"ם שכתב שודאי אחר שחיטה דחקה המחט ונקבה יעו"ש. משמע דגם במצאו כן תיכף לאחר שחיטה כן ולא מיירי בדין ספק כלל. ועוד דאם יש בזה שני דינין היינו במצאו תיכף לאחר שחיטה ועוד דין במצאו אחר כך שיש בזה ספק והקורט דם מכריע. ולשיטת התו"ח מיירי דין הרמב"ם בספק שזהו דין שני דהברייתא, א"כ קשה מדוע השמיט דין הראשון דהברייתא דבנמצאו הנקבים תיכף לאחר שחיטה שהוא טריפה, וע"כ דהרמב"ם סבר דהא דתנא התנא הא דקורט דם פרושי מפרש הרישא וחד דינא הוא דהעיקר תליא בקורט דם והיינו באופן שניקב משני צדדין, ומצד אחד כשר אפילו בקורט דם גם כן, וכמוש"נ:

גמ'. ובאת לפני רבי מחט שנמצא בעובי ביה"כ מצד אחד והפכה רבי ומצא עליה קורט דם וטרפה, ואמר אם אין שם מכה קורט דם מנין, אמר ליה טרח טרייה לההוא גברא מתניתין היא המסס וביה"כ שניקבו לחוץ, ע"כ הסוגיא, וקשה מדוע אמר שזה נשנית במשנה, הלא אינו מבואר במשנה לדינא דקורט דם הרי"ז כנקב מפולש, ושפיר משמיע לנו רבי להאי דינא והרי חזינן דהרמב"ם לא סבר כן כמבואר לעיל, עוד יש לדייק מדוע מביא הא דהממסס, הלא עיקרו של דבר בהא דביה"כ:

והנה יש לעיין לשיטת רש"י דבהמסס גם בניקב מצד אחד טרפה היאך הדין בביה"כ שניקב גם בצד החיצון מחצה ולא נשאר אלא עור דק בינתיים אם דינו כהמסס דחיישינן לניקבה לגמרי. ועי' בספר תו"ח. ואם אמרינן כן דבאופן זה דינו של ביה"כ כהמסס, אתי שפיר הכא. והיינו דלכאורה יש להבין דאמר רבי אם אין מכה קורט דם מנין, ולכאורה דלמא היתה המכה רק בהחלק העור שמבחוץ, וע"כ אם יש מכה מבחוץ ממילא נשאר רק בשר דק המפסיק ודינו כהמסס, וזהו שאמרו משנתינו היא המסס וביה"כ שניקבו לחוץ, והיינו שבאופן זה ביה"כ כדין המסס, ולזה כוונת התנא ששנה המסס וביה"כ ביחד מפני שלפעמים דין שניהם שוה:

גמ'. ואפ"ה הלכתא כרב יימר שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח. - משמע מסוגיא זו דאזלינן להתירא רק באופן השכיח ההיתר, אבל בספק השקול אזלינן להחמיר, ולא אמרינן בזה נשחטה הותרה. וכן מדייק הרבינו יונה והרשב"א הובא בר"ן בפר"ק יעו"ש. ולכאורה תקשה מזה על התוס' שכתבו להחמיר בספק דרוסה, מטעם דדרוסה שכיחא. ועי' בפר"ח סימן כ"ט והביא בשם מהר"י אלכסנדרי דתליא אם יש בדיקה אזלינן להחמיר. והקשה על זה הפר"ח דהרי דרוסה ישנה בבדיקה, ומכל זה כתבו התוס' דהטעם משום דדרוסה שכיח יעו"ש. אבל בזה יש לומר דכיון דאיכא דרוסה דלא אפשר בבדיקה כדאיתא לקמן נ"ג ע"ב, בעובדא דשרקפא דאתא לקמי' דשמואל. ועוד נפק"מ בבהמת קדשים דליתא בבדיקה כפירש"י בזבחים ע"ד ע"ב ד"ה נפולה, ולזה כתבו התו' משום דדרוסה שכיחא:

אמנם נראה להעיר דהלא הכא קאמר הש"ס שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח. הרי חזינן דתלינן בשגרונא מטעם דחוט השדרה לא שכיחא וא"כ לא קשה להתוס' משום דשאני הכא דלא שכיחא לאיסור וממילא הוי ספק השקול: וגם מה שכתבו הראשונים ללמוד דבספק השקול אזלינן להיתרא מהא דקאמר הש"ס ספק כלבא ספק שונרא תלינן בכלבא, קשה הלא זה דמיא לספק על ספק לא על דהיינו דמספקינן אם על שם השונרא, וזה ודאי הוי להירתא ואינו דומה לספק השקול דעלמא וצ"ע:

גמ'. אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים. והביאור בזה דבאופן שידוע דכלו לו חדשיו מותר לשחטו לאלתר. ולכאורה קשה מאי קמ"ל רב נחמן דהלא אם יש לחוש לריסוק אברים בלידה א"כ לא יצוייר שיהיה ולד ראוי לשחיטה אפילו בשידוע דכלו לו חדשיו וזה לא נשמע בשום מקום. ועי' ר"ה ז' דמשני בכלו לו חדשיו, הרי מבואר דליכא חשש ריסוק אברים, ועוד דלפי"ז יהיו רוב נולדים מתים כמו דאמרינן בנפולה דמחזיקין אותה לטרפה אם לא שהתה מעל"ע ורוב נפולים מתים הם, וראיתי בחידושי הר"ן שמפרש בשם הראשונים מכח קושיא זו דרב נחמן בא לאשמעינן במקשה לילד, אבל הקשה דלפי"ז מאי ראיה לרב נחמן מהא דתינוק בן יום אחד מטמא בזיבה, ולא אמרינן דמחמת אנסו ראה דלמא מיירי כשאינו מקשה, ומתרץ וז"ל, יש לומר דהכי קאמר אם איתא דבמקשה איכא משום ריסוק אברים, ושאינו מקשה נמי הוי לן למימר דמחמת אנסו ראה יעו"ש. ולכאורה יש להבין הלא איכא למימר דבמקשה קרינן מחמת אנסו ראה, משא"כ באינו מקשה ליכא אונס והוי זיבה מעליא, וע"כ כוונת הר"ן דאם מקשה פועל ריסוק אברים א"כ כל לידה יש בזה אונס דסגי גבי זיבה, דלא גרע זה מכל הני סיבות דחשיב התנא גבי זב, ומזה מוכח דכל לידה אפילו במקשה אינו פועל על הולד ריסוק ממילא מוכח דהלידה אינה פועלת מאומה על הולד. והר"ן עצמו מפרש דחידושא דרב נחמן דלא הוי מיעוט המצוי. והיינו דאף על פי שיש מיעוט דאברי' מתפרקין, אבל לא חיישינן לה מטעם דלא שכיחא: אמנם לפי"ז גם כן קשה מאי מייתי הש"ס ראיה מהא דמטמא בזיבה, הלא כמובן דיש לומר דאזלינן בתר רובא, ויש לומר דמשמע דהוי זב גמור גם לענין קרבן ולשרוף תרומה וקדשים, ואם הוי מיעוט דשכיח א"כ לא הוי רוב גמור, ואין שורפין תרומה וקדשים אלא ברוב גמור כדאיתא בנדה י"ח וקדושין פ'. והתנא דשנה קטן בן יום אחד מטמא בזיבה, משמע דהוי זיבה גמורה לכל דבר וממילא מוכח דהמיעוט חששא דריסוק אברים הוי מיעוטא דלא שכיחא. כן נראה בביאור דברי הר"ן:

אמנם הרמב"ם מפרש דינא דרב נחמן לענין בדיקת נפולה דבעי בדיקה, ומשמיע לן דבית הרחם לא בעי בדיקה מפני דקשה הוא אצל נפולה, ואפשר דמשום דקשי' ליה להרמב"ם מה בא רב נחמן לאשמעינן דהלא כל הולדות הנולדים בחזקת בריאים הם להכי מפרש דאהבדיקת נפולה קאי לומר שהבית הרחם ליתא בכלל בדיקה:

אבל קשה לפי"ז מהא דמייתי הש"ס סייעתא מהא דתינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה והלא מה זה שייכות לבדיקה דהרחם עצמו וע"כ זהו כוונת הרשב"א שכתב דסוגיא דגמ' אי אפשר להולמו לפירושו בזה דקאמר הש"ס תניא דמסייע לך יעו"ש, ועי' בכס"מ מה שמביא בשם הריב"ש:

ונראה בהבנת דברי הרמב"ם דסבר דאם הנפילה גורמת שינוי גם בבית הרחם וכשרואים שינוי בבית הרחם הרי זה עדות שנתרסקו האברים, אז יש לחוש דהלידה גם כן גורמת להולד להביאו לידי זיבה. אמנם אם אמרינן דהבית הרחם אינו מתפעל מאומה מהנפילה מובן מזה דגם בהלידה אין להבית הרחם התפעלות כזה שגורם להולד אונס שתצא ממנו זיבה. וזהו מה שמביא הש"ס ראיה מהא דזיבה דע"כ הבית הרחם יש לו אמיצות, באופן שאינו גורם סיבה להולד לבוא לידי זיבה וע"כ אין כאן אונס ומטמא בזיבה מפני שהוא כזב דעלמא:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה