נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף נ:
גמ' דאקשתא כו"ע לא פליגי דאסור כי פליגי דאייתרא, איכא דאמר דאייתרא כו"ע לא פליגי דשרי כי פליי דאקשתא. - וקשה לכאורה כיון דפליגי בסברא לחלק בין דאקשתא לבין דאייתרא וכמו שפירש"י וא"כ מדוע מייתי הש"ס מילתא דרב נחמן דאמר אינהו מיכל אכלי ולדידן מיסתם לא סתים והלא גם דרב נחמן הי' להש"ס לפרש ולחלק בין דאקשתא ודאייתרא. ובתו"ח מקשה כן:
ונראה דבלא דינא דרב נחמן היינו יכולים לפרש דאין הבדל בין דאקשתא לדאייתרא, והיינו דמאן דמרבה חלב שעל הקבה לאיסור סבר דחלב שעל הקבה דומה להחלב שעל הקרב מפני שדומה בשתים דהוי קרום ונקלף, אעפ"י שאינו תותב וגם דאקשתא אינו תותב, ומאן דסבר דחלב שעל הקבה מותר סבר דגם דאקשתא מותר מפני שאינו תותב כמו חלב שעל הקרב, ואינו ענין לסתימה דבעינן מיהדק היטב, וזה ליתא בין בדאקשתא ובין בדאייתרא, וגם איכא למימר לאידך גיסא דלענין סתימה שניהם שווים וסותמים למאן דמתיר מפני שסבר שעכ"פ אינו תותב כמו שחלב שעל הקרב:
אבל רב נחמן דסבר דבני ארץ ישראל אכלי דאייתרא ולא אכלי דאקשתא, א"כ ע"כ אזלי למאן דסבר דחלב שעל הקבה אינו דומה להחלב שעל הקרב, דלמאן דאסר חלב שעל הקרב גם חלב דאייתרא אסור, לזה בא הש"ס לפרש דבזה פליגי בני ארץ ישראל ובני בבל, דבני ארץ ישראל סברי דאקשתא כו"ע לא פליגי דאסור, ורק בדאייתרא פליגי דבני ארץ ישראל סברי דשרי, ובני בבל סברי דגם דאייתרא אסור, וזהו ללשון ראשון ולישנא בתרא סבר דגם בדאקשתא פליגי ובדאייתרא לכולי עלמא שרי:
ונמצא דללישנא בתרא גם בני בבל סברי דאייתרא מותר, וכיון דהוי ספיקא דדינא בהא דבניבבל, והיינו דללישנא קמא סברי בני בבל דאייתרא אסור, וללישנא בתרא סברי גם בני בבל דאייתרא מותר. והנה כיון דקיי"ל כלישנא קמא ולחומרא משום דכל היכא דפליגי תרי לישני בדאורייתא אזלינן לחומרא ולבני בבל דאייתרא אסור אלא שסותם מטעם דבני ארץ ישראל אכלי לה:
אמנם קשה דלפי מה דמסיק ור"ע סבר דלא אסרה תורה חלב הקבה וקיי"ל בכל מקום הלכה כר"ע. ועוד קשה הלא איכא ספ"ס שמא הלכה כבני ארץ ישראל, וגם אם הלכה כלישנא בתרא דלכו"ע דאייתרא מותר, וא"כ לדידן יש לפסוק לקולא, ושמא משום דהוי ספ"ס משם אחד:
אבל יש לומר דסבר רש"י דספק הוי אם מהפכינן קמייתא וכמו שפריך הש"ס מאי חזית דאפכת קמייתא, והגם שמשני הש"ס שאני הכא דקתני מה. אבל סבר רש"י דזהו רק בגדר סברא בעלמא, אבל מידי ספק לא נפקא איזה ברייתא היא עיקר. וממילא ספק הוי בשיטת ר"ע, ולהכי סבר דש"י כיון דאיכא סברא לומר דר"ע הוא המחמיר וגם ללישנא קמא הוי לחומרא, להכי פסק רש"י לחומרא כדין ספד"א:
אבל הרב אלפס פסק דחלב דאייתרא מותר, והיינו דפוסק כבני ארץ ישראל, ותמוה טובא הלא קיי"ל דאנן בתר בני בבל גרירן, והר"ן כתב שבני בבל נהגו כן מצד החומרא. אבל גם זה תמוה, כיון דאנן בתר בני בבל גרירן, מדוע לא חש לזה רבינו האלפס, ועוד דהסוגיא משמע דפליגי בני בבל ובני ארץ ישראל מצד הדין כמבואר בהני תרי לישני, וכמו שפירש רש"י וצע"ג: