אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף מט.

דף מח:

אמר ר' יוחנן למה נקרא שמה ריאה שמאירה את העינים איבעי' להו לאכילה או על ידי סימנים וכו'. ויש לעיין בעיקר דברי ר' יוחנן ששאל למה נקרא שמה ריאה וכי מה זו שאלה, ומדוע אינו שואל כן על הכוליא למה נקרא שמה כוליא וכדומה, עי' במהר"ם שיף שג"כ תמה בזה. - ולכאורה יש לומר כפשוטו דבא ללמד רפואה להעינים וכמו שאמרו רבותינו בזבחים י"ט דדרך אגב מלמדנו כי יש בלשון חכמים מרפא:

עוד יש להבין גם בעיקר הבעי' אם לאכילה אם לסימנים, למאי נפק"מ בזה, וגם אם נפרש כי עיקר חידושא דר' יוחנן דהריאה מאירה העינים ע"כ הכוונה להריאה עצמה, וע"כ יש בזה ענין הנוגע לדינא, לכן נראה באופן שיבואר:

אמנם נראה כי יש בזה הלכתא רבתא והיינו כי שם ריאה הוא לשון ראיה. והיינו ללמדנו כי הריאה שאני משארי האברים מטעם דנדרשת לראיה, והיינו בדיקה, וזהו מפני שמצוי ריעותות בריאה ומיעוט המצוי יש לומר דצריכה בדיקה מדאורייתא ואם נאבדה בלא בדיקה אסורה, על זה בא ר' יוחנן לומר שלא תטעה לומר דנקראת ריאה מפני שנדרשת לראיה דהיינו בדיקה, דאז היתה במשמע דבדיקה זו מדאורייתא ואם נאבדה בלא בדיקה אסורה, אפילו אם לא ראינו אותה אם יש בה ריעותא, אלא לא כן הדברים, אלא נקראת ריאה מפני שמאירה את העינים:

ותצא מזה דבר חדש דריאה שאני משארי אברים שעליהם אמרו חז"ל אוכליהן לאו בר אינש, נדרים נ"ט, אלא ריאה זו יש לה חשיבות מפני שמאירה את העינים:

ובזה איבעיא להו לאכילה או על ידי סמנין, והיינו דנפק"מ לדינא לענין אם הריאה נקראת ראויה להתכבד דליתא בה דין ביטול דאם היא עצמה בת אכילה דאז הריאה ראויה להתכבד אבל אם היא עצמה לאו בת אכילה ורק על ידי סמנין היא בת אכילה א"כ היא עצמה אינה ראויה להתכבד ובת ביטול היא בתערובות כדאיתא ביו"ד סימן ק"א דאם היא ראויה להתכבד בשביל שקבלה טעם מאחר, אין לה דין ראויה להתכבד, וזהו כוונת איבעיא להו שבש"ס, זה מה שנראה לנכון:

גמ'. אינקבה ריאה היכא דממשמשא ידי' דטבחא תלינן או לא תלינן רב אדא בר נתן אמר תלינן מר זוטרא ברי' דבר מרי אמר לא תלינן. - ויש לעיין באיזה סברא פליגי, וביותר יש להבין מ"ט דמ"ד לא תלינן והלא במקום דמשמשא ידא דטבחא הרי זה כאילו נקוב בידים לפנינו:

ונראה דפליגי בדינא דרב הונא דאמר בהמה לאחר שנשחטה עומדת בחזקת היתר, והיינו שמצינו בביצה כ"ה אמר רמי בר אבא הפשט וניתוח בעולה והוא הדין לקרבים מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח, ופריך מאי קמ"ל אילימא לאפוקי מדרב הונא, ומסקנא דרמי בר אבא אורח ארעא קמ"ל וכו' יעו"ש. אבל מר זוטרא בריה דרב מרי סבר דבעינן הפשט וניתוח גם לקצבים ואסור לאכול מבהמה קודם הפשט וניתוח מטעם דאינה בחזקת היתר עד שתבדק בפנים אם לית בה ריעותא, וביותר יש לחוש לבדיקת הריאה מפני שמצוי בה ריעותא:

וכן יש לדייק מהא דאיתא בירושלמי ביצה פר"ג ה"ג רבי בא בשם רבנן דתמן שחטה ואכלו זאבים בני מעיה כשרה שחזקת בני מעיים לכושר וחש לומר שמא ניקבו חזקת בני מעים כשרין הן. - ויש לעיין מדוע פריך עוד פעם וחש לומר שמא ניקבו הלא השיב שחזקת בני מעיים לכושר, והפנ"מ דחק שם. אבל הנכון שפריך אח"כ בדבר הריאה. והרשב"א בחידושיו לעיל ט' מביא כן הגירסא בירושלמי שפריך מהריאה, וגם על זה משני שחזקת בני מעיין כשרין, אבל מבואר ששאני ריאה משאר בני מעיים, וזהו מפני שמצוי ריעותות בריאה, וזהו שיטת מר זוטרא דלא מהני הא דנשחטה הותרה להיות בחזקת היתר מטעם דיש לחוש להריאה, שמצוי ריעותות בה וצריכה בדיקה לחיובא. ולהכי לא תלינן גם במשמוש ידא דטבחא. ומאן דאמר תלינן סבר כמסקנת הגמ' דילן בביצה דרמי בר אבא אורח ארעא קמ"ל וזהו גם מסקנת הירושלמי דגם בריאה תלינן במה שיש לתלות כמו דתלינן בזאב:

עוד אפשר לומר דכיון דמדרבנן יש חיוב לבדוק הריאה מהא דאמרינן ביצה כ"ה כמו שהוכיח הרשב"א מהא דנטיעה מקטעת רגליהן דקצבא וגם מוכיח מהא דמקשה בירושלמי וחש לומר שמא ניקבה הריאה משמע דבדאיתא קמן מצריכינן בדיקה, וכן מוכיח מהא דאיתא שם בירושלמי דמאי מדבריהם וריאת טרפה מדבריהם וכו' מבואר דיש חיוב בדיקת ריאה מדרבנן, וא"כ סבר מר זוטרא דיש בריאה חזקת איסור מדבריהם, ובמקום חזקה דאיסור לא תלינן במשמוש ידא דטבחא, וע"כ גם כן משום דסבר מר זוטרא דאיכא חיוב בדיקה גם באופן דליכא ריעותא כלל מטעם דלא יצאת מחזקת איסור עד לאחר בדיקה ומסיק הש"ס והלכתא דתלינן. וזהו ע"כ כמו שמוכיח הרשב"א ראיות מוכיחות דבדליכא ריעותא ליכא חיוב בדיקה כלל. והיינו דעומדת בחזקת היתר מדרבנן:

אמנם תצא דבמקום שיש חיוב בדיקה דהיינו בדאיכא ריעותא דאז לא תלינן במשמוש ידא דטבחא לכו"ע. - ולפי"ז לדידן דממעכין בסירכא, ונראה בצבוץ באופן שיש לתלות במשמוש יד הבודק לא תלינן במשמוש ידא דטבחא, ובזה הוי השגה להגאון בעל גבעת שאול בסימן מ"ט בשניתק העור עם הסירכא במשמוש יד הבודק שהתיר מטעם דהוי כנאבדה הריאה לאחר הסרת הסירכא במיעוך, אבל לפי מה שכתבנו דבמקום ריעותא לא תלינן במשמוש ידא דטבחא, ואעפ"י שיש לחלק דהתם בגמ' לא ידעינן שהנקב נעשה בבירור על ידי המשמוש, רק תלינן, ובזה אפשר לומר דבמקום ריעותא לא תלינן, משא"כ בעובדא דהג"ש שזה ידעינן בבירור דהבודק נתק העור ורק חסרון בדיקה איכא, ולזה דן דהוי כמו נאבדה הריאה בלא ריעותא מטעם דהסירכא עברה במיעוך. אמנם אף כשעברה הסירכא במיעוך עכ"פ ריעותא איכא, ובמקום ריעותא לא תלינן. ומזה ראיה לדברי הב"ח הובא בשמלה חדשה סימן ל"ו סעיף י"א ובפרמ"ג סימן ל"ו סק"ז דסירכא עוברת על ידי מיעוד ונמצא נקב סמוך לה אין תולין במשמוש ידא דטבחא:

אבל קשה לפי"ז הא דפירש"י לעיל מ"ו ע"ב בד"ה אין מקיפין בבועי ופירש"י שם דתלינן בבועה במשמוש ידא דטבחא, וכן מבואר בשו"ע סימן ל"ז סע"ו יעו"ש. הרי חזינן דאעפ"י דאיכא ריעותא דבועה ומ"מ תלינן במשמוש ידא דטבחא:

ונראה כי הבועה אינה ריעותא המחייבת בבדיקה דהיינו בדיקת נפיחה לברר אם נקובה כי הבועה כמו שהיא לעצמה כשרה היא אם אין על גבה ריעותא אבל אין לחוש לנקובה באופן שמראה בשר עליה, ואינה מחייבת בבדיקת נפיחה מפני שבלא"ה לא תבצבץ במקום הזה מפני שהליחה שבבועה סותמת, וכיון שכן אין בזו הריאה חיוב בדיקה להכי תלינן במשמוש ידא דטבחא כן נראה ביישוב הענין:

ובזה אתי שפיר הסוגיא הכא דע"כ מיירי דכל עיקר החשש הוא משום נקב ולהכי סבר מר זוטרא דאין תולין במשמוש ידא דטבחא, והיינו דכיון דכל עיקר הבדיקה הוא מחשש שמא ניקבה הריאה, לא יצאנו מידי חששא בזה שמצינו נקוב גם לאחר הבדיקה ומפני הטעם שכתבנו לעיל:

והנה ע"כ הא דמסיק הש"ס בביצה שם דרמי בר אבא אורח ארעא קמ"ל היינו דסבר דליכא חיוב בדיקה גם בריאה:

אמנם רמי בר אבא סותר דברי עצמו בזה שאמר אח"כ נטיעה מקטע רגליהון דקצביא והתוס' הקשו בזה, ותירצו דבודאי ליכא איסור רק אם נמצאת טרפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג יעו"ש. אבל קשה מדוע אמר אין הפשט וניתוח לקצבים הלא בודאי נכון לעשות הפשט שלא יכנס בספק איסור, והרשב"א בחידושיו מדייק בזה דאיכא חיוב בדיקה כשהריאה לפנינו יעו"ש. אבל גם בזה קשה מדוע אמר אין הפשט וניתוח לקצבים היינו מה שאמר הפשט ונתוח לקצבים הוא רק מפני אורח ארעא, הלא לפי מה שאמר דנטיעה מקטע רגליהון דקצביא ע"כ מוכח דיש הפשט וניתוח לקצביא:

לכן נראה דתרתי אמר רמי בר אבא והיינו שבאמת אמר כשם שיש הפשט ונתוח בעולה כן יש הפשט ונתוח לקצבים, והיינו שיש לראות אם לא נמצא ריעותא על הריאה, היינו ריעותות הנראות להעינים, והא דמסיק הש"ס דאורח ארעא קמ"ל הכוונה על בדיקת נפיחה מחשש נקב בריאה דזה לא סגי בהפשט ונתוח גרידא אלא בעינן בדיקת נפיחה ועל זה סבר דלא בעינן לחיובא, וסמכינן דאין נקב בריאה. וזהו הטעם דתלינן במשמוש ידא דטבחא בנקב בריאה כיון שאין חיוב בדיקה לנקבים אחרי שחזינן דאין להריאה ריעותא אחרת: ובזה אתי שפיר הסוגיא שם בביצה דרמי בר אבא כשם שיש הפשט ונתוח בעולה והוא הדין לקצבים. ואח"כ מסיק הש"ס דאורח ארעא קמ"ל וא"כ לפי"ז ע"כ לא הוי הדין לקצבים בהפשט ונתוח לקצבים כמו שיש בעולה שהוא מצד הדין, אבל לפי מה שכתבנו שני הדברים אמת והיינו דלענין לראות ריעותא בריאה שוה הא דקצבים לדין דהעולה דבשניהם יש חיוב לעשות הפשט ונתוח, והיינו דבעולה הוא מצד הדין תורה, הנה כן הדין מדרבנן לקצבים לעשות הפשט ונתוח לראות אם יש ריעותות בריאה, אבל מפני חשש נקבים שאינם נראים למראית העין שאין בזה חיוב בדיקה יש בזה משום אורח ארעא:

ומטעם זה דליכא חיוב בדיקה לנקבים לאחר שראינו במראית עין שאין שום ריעותא אין בזה חיוב בדיקה מצד הדין אלא מצד אורח ארעא לחודיא, להכי כשנמצא נקב באופן שיש לתלות במשמוש ידא דטבחא תלינן, ובאופן זה מיירי הסוגיא הכא בהא דפליגי אם תלינן, ואיפסקא הלכתא דתלינן, והוא מהטעם שנתבאר בס"ד:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה