נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף מח.
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה, מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה, היכי עבדינן אמר רבא רבין בר שבא אסברה לי מייתינן סכינא דחליש פומיה וכו' יעו"ש. כתב ב"י בסימן ל"ט מצאתי כתוב בשם הראב"ד שאם סירכא יוצאת מן הבועה אסורה ואפילו באונא לא אמרינן שהדופן מגין עליה שהרי אמרו מ"ח ריאה שניקבה ודופן סותמתה ואמרינן והוא דסריך בבישרא, והאי לא סביך ולא סריך, הלכך איכא למיחש לה שהבועה מעידה עליה בנקב, תדע שריאה הסמוכה לדופן רב יוסף בר מניומי אמר אין חוששין לה וכשעלתה צמחים דהיינו בועה חוששין לה ה"נ לא שנא עכ"ל. מזה למדו הפוסקים ז"ל להטריף כל מקום דאיכא תר"ל, וכן כתב הרוקח כל מקום שיש סירכות חוט בבועה טורפים:
והנה לכאורה קשה על המחבר שפסק בסימן ל"ז כהראב"ד דסירכא על הבועה טריפה, ואילו בסימן ל"ט פסק המחבר דריאה הסמוכה לדופן ויש מכה בדופן כשרה אף בהעלתה הריאה צמחים. וכן כתבו האחרונים להלכה. וקשה טובא הא הוי תרתי לריעותא, וא"כ דברי המחבר סותרים, וגם נפל בבירא כל עיקר דינא דתרתי לריעותא. ומצאתי להגאון בספר עין יצחק סימן ו' שהקשה בזה:
ונראה דדינו של הראב"ד הוא מדינא דרב נחמן מהא דריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה, והיינו דאעפ"י שיש סירכא שסרוכה הריאה לדופן ואין סירכא בלא נקב, או מטעם שסופה להתפסק שדינה כנקובה, אבל הדופן מגין על הנקב, או שמגין שלא תתפרק. אבל בהעלתה הריאה צמחים חוששין לה, והיינו דלא מהני סתימת הדופן באופן שהעלתה הריאה בועה, וע"כ עיקר החסרון לא משום הדופן, אלא מטעם שיש לה להסירכא בועה, אבל לא בשביל הדופן, דהדופן ע"כ מגין ומציל, אבל לא מהני הגנת הדופן במקום יש בועה. ומכל שכן לפי"ז סירכא ובועה במקום אחר בלא דופן, ומזה שמעינן דאם יש סירכא על הבועה טריפה, וזהו מטעם תרתי לריעותא, והיינו דאם לא מהני הגנת הדופן, כש"כ במקום אחר, וע"כ הא דפסק המחבר בסימן ל"ט דכשיש מכה בדופן כשרה אף אם העלתה צמחים, זהו משום דמסקנת הש"ס דהדופן מגין על הריאה אף כשיש לה בועה, אבל אין זה שייכות לדינא של הראב"ד כשיש סירכא על הבועה ואין לה הגנה, וא"כ שפיר נלמד מזה לתרתי לריעותא בכל מקום שהוא להטריף:
עוד נראה דהמחבר פוסק שם בסימן ל"ט להתיר באופן שהמכה בדופן וכמו שאיתא בסוגיא ולא מיירי שהבועה היא בריאה רק בדופן איכא מכה, אבל באופן שהבועה בריאה חוששין לה כדינא דרב נחמן, והיינו דכשיש בועה בריאה לא מהני לה גם סתימה דדופן, ומכש"כ במקום שליכא סתימה כלל פשיטא שטריפה מטעם תרתי לריעותא:
והנה יוצא מזה דכשיש בועה בריאה דהיינו בהעלתה צמחים לא מהני סתימת הדופן, וכן כתב המרדכי בהדיא. ולפי"ז יש להבין מאי פריך הש"ס ומי אמר רב נחמן הכי והאמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה, וקשה הא התם לא מיירי רב נחמן בהעלתה צמחים וצ"ע:
כתב הרמב"ם בפר"ז משחיטה ה"ה האום של הריאה שנמצאת סמוכה לדופן, בין שהעלתה צמחים, בין שלא העלתה חוששין לה שמא ניקבה, וכיצד עושין בה מפרקין אותה מן הדופן ונזהרין בה שלא תנקב, אם נמצאת נקובה ונמצא בדופן מכה במקום הנקב תולין במכה ואומרים אחר שחיטה ניקבה כשנפרק מן המכה, ואם אין מכה בדופן בידוע שנקב זה בריאה היה קודם השחיטה וטרפה עכ"ל. - וקשה הלא גם כשלא נמצאת נקובה, אבל אם העלתה צמחים הלא איכא תרתי לריעותא, היינו הסירכא והבועה, ובתר"ל לא סמכינן אבדיקה. - איברא דזה מבואר בגמ' בהא דאמר מר יהודה משמי' דאבימי ואמר רבא דרבין בר שבא אסברה לי וכו' דהיינו על בדיקה, אבל לפי"ז ע"כ גם הסוגיא לא סבר להא דתרתי לריעותא, וא"כ היאך למד הראב"ד להא דתרתי לריעותא מדרב נחמן, כיון דע"כ המסקנא לא סבר לה:
אבל יש לומר דלשיטת הרמב"ם אתי שפיר, והיינו דהרמב"ם דסבר דבועה מליאה מוגלא טריפה כמו שכתב בפר"ז ה"י. ולשיטתו ע"כ צריך לומר דהצמחים הכא הוי מים זכים, וזה לא הוי ריעותא. והראב"ד לשיטתו ע"כ סבר דבועה מליאה מוגלא כשרה, אבל עכ"פ ריעותא הוי, וע"כ מפרש הא דהעלתה צמחים היינו מליאה מוגלא, להכי יליף מזה לדין תרתי לריעותא. אבל לפי"ז קשה היכי סמכינן אבדיקה, וע"כ צריך לומר כל עיקר הבדיקה דהסוגיא מיירי כשלא העלתה צמחים, וכמו שכתבו התוס' הכא בד"ה מייתינן דהיינו כשלא העלתה צמחים, אבל בהעלתה צמחים לא מהני גם בדיקה: אמנם לפי"ז קשה הכא שכתב הרמב"ם דסמכינן אבדיקה גם בהעלתה צמחים, היה לו להראב"ד להשיג, ומדוע שתק בזה, וכנראה שהודה להרמב"ם. אבל יש לומר דהראב"ד יודע דכוונת הרמב"ם בפירוש צמחים מים זכים, ובזה לא הוי תרתי לריעותא:
והנה תצא מזה דבבועה במים זכים גם הראב"ד סבר דלא הוי תרתי לריעותא. - ולפי"ז קשה להט"ז והש"ך שכתבו בסימן ל"ז שם דאף בועה במים זכים כן הדין, וזה תמוה לפי מה שמבואר בהראב"ד שהוא המחדש כל עיקר דין זה, והוא סבר ע"כ דבועה במים זכים לא נחשב לתרתי לריעותא, וצ"ע: הנה מצינו פלוגתא בין הפוסקים סירכא העוברת ונמצא נקב אם תלינן במשמוש ידא דטבחא דדעת הב"ח מובא בשמלה חדשה סימן ל"ו סעיף י"ד ובפרמ"ג שם סק"ז דאין תולין, והפרמ"ג דעתו דהוי תרתי לריעותא יעו"ש. והנה לכאורה פליגי בזה הכא הרמב"ם והראב"ד והיינו דהרמב"ם כתב דבנמצאת מכה בדופן אעפ"י שנמצא נקב בריאה תולין שנעשה הנקב כשנפרק מן המכה, והראב"ד כתב שאם נמצאת נקובה אין להכשיר במכת הדופן באומד יעו"ש. הרי חזינן דהרמב"ם סבר דגם במקום ריעותא תלינן במשמוש ידא דטבחא והראב"ד סבר דכיון דאיכא נקב לפנינו אין תולין במשמוש ידא דטבחא. וא"כ הוי ספיקא דדינא. ובמקום דאיכא עוד ספק יש לצרף שיטה זו לספ"ס:
גמ'. בעי מיניה רבה בר בר חנה משמואל העלתה צמחין מהו וכו' ומשני ההוא בכוליא איתמר. - אמנם הרב אלפסי סבר דכוליא וריאה שוין בזה דבמליאה מוגלא טריפה וכן כתב הרמב"ם בפר"ז מה' שחיטה ה"י וז"ל ואם נמצאת בהן ליחה סרוחה או מים עכורים וסרוחים הרי זו טריפה, יעו"ש. אבל דעת המאור והרשב"א שכשרה אפילו במליאה מוגלא:
והנה כתב עוד בהני אבעבועות שמליאים רוח או מים זכים וכשמוציא הליחה ובודק אותה צריך לבדוק הסמפון שתחתיה אם נמצא נקוב טריפה, וכן כתב גם בפרי"א שם בה"ה. וז"ל, וכן אם נמצא בה אבעבוע מלא ליחה חוששין שמא נקב סימפון שתחתיו וצריכה בדיקה, וכתב הראב"ד בהשגה והלא לא אמרו אלא סימפון שניקב לחבירו טריפה יעו"ש. וכתב הפר"ח דהא דכשר סימפון שניקב הוא מפני שהבשר שם מגין עליו, ורק לחבירו טריפה מפני שאינו מגין. - והנה לכאורה גם מהא דריאה שנשפכה כקיטון כשדה והוא דקיימי סימפונאי, הרי חזינן דגם דליכא בשר כשרה, וזה נכלל בהשגת הראב"ד. ומרן הכס"מ כתב דהרמב"ם למד דינו מהא דריאה שנשפכה כקיתון. - ויש להבין הלא אדרבה מזה ראיה להראב"ד:
ונראה דכוונת הרמב"ם דבשר אינו מעכב אם רק קיימי הסימפונות, והיינו משום דהדרא בריא, אבל בקלקול הסימפון לא הדרא בריא, להכי כתב הרמב"ם דיש להשגיח על הסימפון:
וע"כ הא דאיתא בגמ' דגם בניקב הסימפון הדרא בריא אם לא ניקב לחבירו מפני שאין שם בשר, אבל במקום דאיכא בשר תעלה ארוכה והדרא בריא. אבל כל זה בבשר בריא אבל כיון דהוי בועה מליאה מים אפילו מים זכים, אבל בשר אין כאן ולא הדרא בריא. - והנה הפר"ח נחית לזה אבל הפריז על מרן. אבל נראה שזהו גם כן דעת מרן והיינו בזה שכתב שיליף הרמב"ם מריאה שנשפכה כקיתון כוונתו דאעפ"י שאין בשר אבל בעינן קיום הסימפון וכמו שכתבנו: