נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף מז:
אבל אגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה. - וכתבו התוס' דאם נמצאת העינוניתא לצד שמאל כיון דלאו אורחא בהכי טריפה יעו"ש. - ונראה דדעת הרמב"ם דבצד שמאל כשרה, והוא מדכתב בפר"ח משחיטה ה"ג וז"ל, נתחלפו האונות ונמצאו שלש מן שמאל ושתים מן הימין בלא ורד, או שהיה הורד עם השלש בצד שמאל הרי זו טריפה שהיא חסרה מצד הימין עכ"ל. ביאור דבריו, שאם היתה הורד בימין היתה משלמת למנין האונות של ימין. דהרמב"ם סבר דהורדא משלמת, כמו"ש שם בה"ב. ואז הוי בימין שלש ובשמאל שלש, וכשהם שוה בשוה כשרה, ורק מפני שהורדא עומדת בשמאל, על זה כתב דטריפה מטעם שחסר שלשה בימין, משמע מזה דאם לא חסר בימין דהיינו דאיכא שלש והורדא עומדת בשמאל כשרה, הרי חזינן דלא איכפת לן בזה שהורדא בשמאל, וגם לא פסל הא דהורדא עומדת בשמאל והוי לפי"ז שלש בשמאל כיון דסבר הרמב"ם דהורדא דוקא כאונא לענין להשלים, וא"כ גם הכא נחשבת לאונא, וא"כ איכא שלש בשמאל זה לא איכפת לן מטעם דבשניהם שווים גם כן כשרה. אבל עכ"פ חזינן דהרמב"ם סבר דדוקא מגבה יש להטריף מטעם דבזה פוסל יתר גם כן אבל מקמא רק מפני ששינתה מקומה מימין לשמאל סבר הרמב"ם דכשרה, וזהו כוונת הה"מ:
ואפשר לומר דזה תליא אם הורדא משלמת למנין האונות דהרמב"ם לשיטתו דהורדא משלמת למנין האונות, אם כן יש לה גם דין אונא, וממילא כשהיא עומדת בצד שמאל מקמה, הרי היא כדין יתרת מקמא ולהכי סבר הרמב"ם דכשר, אבל התוס' ע"כ סברי דאין לורדא דין אונא, אלא היא בריה בפני עצמה, ומקומה בצד ימין, וכשהיא בצד שמאל דינה כדין יתרת מגבה וטריפה:
גמ'. איתיביה רבי אבא לעולא הריאה שניקבה או שחסרה מאי חסרה אילימא מבחוץ היינו ניקבה וכו' ומשני לא צריכא אלא לר' שמעון דאמר עד שתינקב לבית הסמפונות ה"מ נקב דלית ביה חסרון. אבל נקב דאית ביה חסרון אפילו ר' שמעון מודה. - וקשה לרש"י לעיל מ"ג ד"ה לא תיפוק פירש דחליף דאונות היינו חסרה, מדוע לא משני הש"ס דחסרה דמתניתין היינו חליף דאונות וא"כ אמאי דחיק הש"ס לאוקמי כר' שמעון לוקמיה דחסרה היינו חליף דאונות ודברי הכל. ומצאתי בב"י סימן ל"ו שהקשה בזה. עוד הקשה על הרמב"ם דפסק לאסור חסרון בריאה כמו קמט, וזהו שכתבו התוס' כאן, והקשו דלפי"ז אמאי לא מוקי הא דמתינתין או שחסרה בזה האופן, ותקשה זה על הרמב"ם. ומתרץ דבאמת הוי מצי הש"ס לשנויי כן, רק מפני שהש"ס סבר השתא דחסרון בחוץ לא הוי אלא על ידי נקב אהדר ליה לאוקמי כר' שמעון, אבל לפום קושטא דמילתא אית לן לאוקמיה ככו"ע כגון פגם וחסרון בחוץ ואין בה נקב יעו"ש. - אמנם נראה דלא קשה הא דלא מוקים או שחסרה בחילוף האונות משום דזהו בכלל חסרון דשדרה. והיינו לפי מה שכתבו התוס' לעיל מ"ג ד"ה הנך, וא"ת וכי היכי דחשיב תרי פסוקי בחדא א"כ ריאה שחסרה וחסרון דשדרה נחשוב נמי כחד, ויש לומר לפי שאין שיעורן שוה דחסרון דריאה בכל שהוא וחסרון דשדרה פלוגתא דב"ש וב"ה יעו"ש. ולפי"ז אם נפרש הא דחסרה הריאה שזהו חילוף האונות א"כ הרי זה בכלל חסרון דשדרה כיון דשניהם אינם בכל שהוא. אמנם הא דחסרון דריאה כמו קמט ששיעורו בכל שהוא שפיר הקשו התוס' הכא למאן דאוסר דא"כ אם זה טריפה למה לא מוקים הש"ס בזה, וזה תקשה על הרמב"ם:
והנה גם בזה יש ליישב דהכא אמר עולא בשם ר' יוחנן, והתוס' לעיל שם כתבו דעולא אמר ר' יוחנן לית ליה הא דתנא דבי ר' ישמעאל די"ח טריפות הן יעו"ש. בד"ה הנך דאפקת, ולכך אליבא דעולא אמר ר' יוחנן משני הש"ס דמתניתין אליבא דר' שמעון דמודה בחסרון דנקב שהוא בכל שהוא, אבל למאי דסבירא לן דתנא דבי ר' ישמעאל די"ח טריפות שנה התנא במתניתין בודאי אית לן לאוקמיה ככו"ע, וע"כ הא דתנא חסרון בריאה היינו כזה שחסר משהו מן הריאה והוא קמט, דאל"כ ליכא אלא י"ז, ולר' שמעון איכא י"ח. וכמובן שזה דוחק לומר דהוי י"ח רק אליבא דר' שמעון, להכי ע"כ אית לן לומר דהא דתנא או שחסרה מיירי באופן דאיכא קמט, וזהו שיטת הרמב"ם, וזהו שיטת יש שרצו לאסור שכתבו התוס':
איברא דאכתי אין להוכיח לאסור קמט בריאה, משום דלשיטת הרמב"ם דסבר דיבש הוא גם כן מטעם חסר, א"כ יש לפרש הא דתנן או שחסרה הריאה היינו יבש, ואין זה בכלל חסרון בשדרה כיון דיבש הוא במשהו, ואין זה בכלל חסרון בשדרה דבעי שיעור, וזהו גם כן סגי להשלים לי"ח טריפות, וא"כ אין ראיה להא דקמט לומר שהתנא נתכוין לזה משום דאיכא למימר דכוונת התנא ליבש. וגם אין לומר דיבש וקמט שניהם שווים דליתא, דקמט הוא חסרון מתולדה, ויבש הוא שבא אח"כ. וא"כ איכא למימר דשאני חסרון מתולדה דזה עדיף מיבש שבאה על ידי חולי. ואכתי קשה מנין לחדש טריפה חדשה כמו קמט מתולדה, ולכאורה אפשר לומר דהרמב"ם כוונתו על קמט על ידי חולי ובזה דומה ליבש. אבל מלשון הרמב"ם משמע שגם כשבא מתולדה אסר, והוא שכתב וז"ל, חסר מגוף הריאה אעפ"י שלא ניקבה הרי היא כמו שחסר מנין האונות יעו"ש בפר"ח משחיטה. וכיון שמדמה לחסרון דאונות שהוא מתולדה, ע"כ הכוונה גם בחסר שהוא מתולדה דהיינו מתחילת ברייתה, וכן ראיתי בב"י שמדייק כן מדברי הרמב"ם, וא"כ יש לדייק מנין לרבינו זה, והיינו כיון דיש לפרש חסרה הריאה דמתניתין היינו יבש לשיטתו שהוא מטעם חסר. ועוד דמסתבר יותר להטריף יבש שבאה מחמת חולי מלהטריף חסר הבא מתחילת ברייתה, וא"כ מנין לרבינו להוסיף על הטריפות לאסור קמט שהוא בא מתולדה, ואינו דומה לחסר דמנין האונות כמובן, וצ"ע:
אמנם אפשר לומר כמו שכתבנו לעיל דיש ביבש גם משום נקב. ונפק"מ בחסר דלא מהני לזה סתימה דהדופן, ולהכי כיון דיש בזה גם משום נקב, להכי לא מסתבר לאוקמיה הא דחסרה הריאה ביבש כיון שנכלל בהא דניקבה הריאה, ואעפ"י שיש בזה גם משום חסר, אבל כיון שזה נכלל גם בניקבה הריאה, להכי מסתבר יותר לפרש חסרה הריאה, היינו חסר גרידא באופן שאין בו משום חשש ניקב כלל, וזהו כשחסר מתחילת ברייתה וזהו כוונת הרמב"ם שמדמה לחסר מנין האונות, ומזה יצא לחדש לחסר מגוף הריאה אף מתחילת ברייתא טריפה, וכמוש"נ: