נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף מז.
ואמר רבא הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקה. ופירש"י דקים ליה לרבא דאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה, והעלה הנקב את הבועות הללו סביביו. וביאור הדברים דאנו דנין את הבועות לקרום מחמת מכה דאינו קרום. ויש להבין מה זה ההבדל בין בועה אחת לשתי בועות, דבועה חדא אין אנו דנין לקרום מחמת מכה ולשתי בועי דסמיכי אנו דנין לקרום מחמת מכה, והרמב"ם בפר"ז משחיטה הי"א מבאר שהדבר קרוב הרבה שיש נקב ביניהם יעו"ש. ביאור הדברים, דקים ליה לרבא דהנקב מוציא שתי בועי סמיכי להדדי, והיינו שכן דרך הנקב כך להוליד שתי בועי סמיכי, והכס"מ מביא בשם הר"ן שמפרש דכיון דסמוכות זו לזו מתוך שכל אחת דוחקת את חבירתה סופו של עור הריאה לינקב והרי הוא כאילו נקוב מעכשיו יעו"ש. ביאור הדברים, זה שאנו דנין כאילו הוא ניקב אעפ"י שלע"ע אינו נקוב, אמנם כיון שעומד לינקב הרי העור במקום הזה חלש, והרי זה כאילו אינו:
ונפק"מ בין הטעמים לענין אם הני תרי בועי במים זכים דהקרומים אינן בלקותא דנקב דלרש"י והרמב"ם יש להכשיר. ולהר"ן אפשר שגם בועי במים זכים דוחקים זה את זה ועתידים לנקוב, אמנם נראה דבועי במים זכים כיון דלא נחשב ללקותא לא אמרינן דעתידים לנקוב כיון דבחזקת בריאים עומדים:
גמ'. ואמר רבא ה' אוני אית לה לריאה אפה כלפי גברא תלתא מימינא ותרתי משמאלא חסיר או יתיר או חליף טריפה. ויש לדייק כיון דאמר חסר ויתר טריפה למה ליה למימר עוד דחליף טריפה, הלא בחליף ממילא הוי במקום אחד חסר, ובמקום השני יתר, והיינו דאי הוי בימין שתים, הרי יש כאן משום חסר, ובשמאל דאיכא תלתא יש כאן משום יתר, וא"כ מה מוסיף בהא דחליף. - וראיתי בתו"ח שהקשה בזה, ויצא לחדש באופן דאיכא בצד ימין ארבעה ואחת בשמאל כשרה, מטעם דעכ"פ יש לה לריאה חמש אונות, ואין בזה משום חסר ויתר, וחליף היינו דנתחלפו שתיהם דבצד ימין איכא אונא אחת, ומצד שמאל ארבעה, והיינו חליף דאיכא בצד שמאל יותר מבצד ימין עכת"ד יעו"ש. והביאור דבזה האופן לא הוי חסרון לא מצד יתר, ולא מצד חסר, ורק מטעם חליף טריפה:
והנה מה שכתב דענין חליף משמעו כמו חליפין והיינו דשניהם נתחלפו הנה כן הוא לשיטת הרמב"ם גבי ושט דמבואר בדברי רבה שאמר שני עורות יש לו לושט החיצון אדום והפנימי לבן ואי חליף טריפה, כתב הרמב"ם בזה דנתחלפו שניהם החיצון לבן והפנימי אדום כמבואר בפר"ז משחיטה הכ"א ומשמע דאם רק עור אחד נשתנה מלבן לאדום או מאדום ללבן כשר. מטעם דזה ליתא בהא דאמר הש"ס דאי חליף טריפה, וממילא אית לן לומר דע"כ הכא מפרש גם כן חליף היינו ששניהם נתחלפו ויש בשמאל יותר ובימין פחות, וזהו כדינו של התו"ח. והנה כמובן דלהני פוסקים דסברי גבי ושט דגם בנתחלף עור אחד ג"כ נקרא חליף וזהו פסקו של המחבר בסימן ל"ג הנה לשיטה זו גם הכא נקרא חליף גם אם בצד אחד נעשה שינוי, כגון שהיו שלש בשמאל גם זה נקרא חליף אעפ"י שבצד ימין לא נעשה שינוי, נמצא דהאי דינא תליא בפלוגתא דרבוותא דפליגי גבי חליף דושט כמו שכתבנו. אבל תקשה לדידהו דהרי באופן זה הוי חסר, וא"כ מאי מוסיף בהא דחליף, אלא דסבר דבדאיכא ארבעה בימין ואחד בשמאל, אין זה מטעם חסר אלא הוא מפני חליף:
והנה הרמב"ם בפר"ח משחיטה ה"ג כתב וז"ל, נתחלפו האונות ונמצאו שלש מן שמאל, ושתים מן הימין בלא ורד יעו"ש, חזינן דמצייר הרמב"ם חליף שהיו שלש מן שמאל ושתים מן הימין בלא ורד משום דסבר הרמב"ם דהורדא משלמת כמבואר שב בה"ב, להכי כתב בלא ורד, וליכא בימין אלא שתים, ובשמאל איכא שלש הרי זה חילוף בשני המקובות, ומשמע מזה דאם ליכא שינוי בשתיהם ובאופן דאיכא בימין יותר מן שמאל אין זה חליף אעפ"י שחסר בשמאל אחת, וזהו כדינו של הרמב"ם גבי ושט, ואזיל לשיטתו: אמנם יש להעיר בזה שכתב הרמב"ם שם בה"ב וז"ל, חסר מנין האונות ונמצאת אחת מן השמאל, או שתים מן הימין טריפה עכ"ל. והנה יש לעיין בזה שכתב חסר אחת מן השמאל שכתב ברישא דהיינו שבימין לא חסר ואיכא שלש. ולכאורה הא איכא בימין הורדא שהיא משלמת לשיטת הרמב"ם וא"כ איכא ארבעה בימין ואחת בשמאל, ומ"מ טריפה ודוחק לומר דמיירי הכא בלא ורדא מדלא כתב הרמב"ם בלא ורד כמו"ש בה"ג וע"כ דמיירי דאיכא ורדא וא"כ איכא ארבעה, ומ"מ טריפה, ולכאורה סתירה לדבריו לפי שהוכחנו מה"ג. ונראה שזהו כוונת הפר"ח:
ונראה דסבר הרמב"ם דרק באופן שלא חסר בשמאל ורק בימין חסר אחת אז הורדא משלמת, מה שאין כן באופן שחסר בשמאל, ובימין איתא כתקונם, אז לא נחשבת הורדא לאונא להיות נחשב לארבעה אונות, ורק באופן שחסר אונא אז אמרינן דיש להורדא פעולת אונא החסירה, אבל כשיש שיעור אונות לא נחשבת הורדא להיות כמו אונא כיון דלא נצרך לה לפעולת אונא, לכן נראה דאין להזניח שיטת הפר"ח כיון דהרמב"ם סבר כוותיה, ולהפר"ח הוי ספיקא דדינא כמוש"נ:
והנה בעיקר הסירכא פליגי רבותינו דהנה שיטת רש"י דהסירכא באה תמיד מחמת נקב, והיינו שמפני שנעשה הנקב בריאה, ועל ידי שאיבת המשקין שבריאה תמיד על ידי זה נעשה סירכא, וכסדרן כשרה מטעם דהוי סתימה מעליא ולא הוי כקרום מחמת מכה מטעם דהוי סתימה דמעיקרא, והרי זה בדמיון הא דאיתא לקמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשרה כן כתב הר"ן יעו"ש. ואפשר שמזה למד רש"י דסתימת הריאה בכסדרן הוי כסתימת הדופן. - ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לרש"י מדוע לא פריך הש"ס לרבא כמו שפריך רב יוסף לרבינא לקמן גבי ריאה שניקבה ודופן סותמתה הא הוי כקרום שעלה מחמת מכה. אבל אם אמרינן דכל חיליה דרש"י שמפרש לרבא בסירכא כסדרן שהוא מפני דהאונא הסמוכה סותמה והוי סתימה דמעיקרא, זהו לפי המסקנא דשם, אבל לולא המסקנא דשם, הוי אמרינן גם כן דאם מחמת נקב הוי כקרום שעלה מחמת מכה, והא דכסדרן כשרה הוא מפני שאינה עתידה להתפרק, ושלא כסדרן טריפה מטעם סופה להתפרק ולזה הסברא נוטה יותר, אבל לאחר שמסיק הש"ס דסירכא לדופן כשרה מטעם הסתימה להכי פירש"י דהטעם בכסדרן דכשרה הוא גם כן מטעם הסתימה, וגם אם היה נקב האונא שאצלה סותמתה. זהו מה שנראה ליישב ע"פ סברת הר"ן. - וכן ראיתי בספר אשל אברהם להגאון ר' אברהם ברודא שנחית לפרש כעין זה מסברת עצמו. אבל יש לדייק מדוע מפרש דאין סירכא בלא נקב, הלא יש לומר דיש סירכא גם בלא נקב ג"כ רק גם כשיש נקב יש להכשיר מפני סתימת האונא, אבל אין הכרח לומר דע"כ יש נקב, ולומר דאין סירכא בלא נקב, ולשיטה זו שפיר הקשו התוס' דאם אין סירכא בלא נקב אמאי לא פריך הש"ס כמו שפריך לרבינא:
ונראה ליישב שיטת רש"י דשאני סתימת האונא לאונא שאצלה מטעם דחשבינן לכולה ריאה כחד אבר, והרי זה סתימה ממנה ממש, ולא דמיא לסתימת הדופן שאינו ממין הריאה בעצמה, ולהכי לא פריך הש"ס לרבא דמכשיר בכסדרן דהוי כקרום מחמת מכה משום דזה פשוט להש"ס דכיון דהריאה עצמה סותמת, והרי זה כאילו אינה נקובה כלל, משא"כ התם דהריאה ע"כ נקובה, ורק הדופן סותמתה:
והנה לפרש"י דאין סירכא בלא נקב, אבל ע"כ יש נקב בלא סירכא. ומטעם זה כשיש נקב לפנינו בריאה אפילו בכסדרן יש להטריף, ואין לומר דע"כ כיון דיש רפואה למחלה זו דנקב על ידי שתעלה סירכא, משום דזה לא ברירא לן בודאי, ואינו דומה להא דלקמן נ"ד דבי מנשיא מחו בכוליתא ומסיק גמירי דאי בדרא לה סמא וחיה דשאני התם דהרפואה בבדוקה, אלא שלא נעשית, משא"כ הכא דהנקב ברור לפנינו, ואפשר שלא תעלה הנקב סירכא הסותמת וכן כתב הר"ן דיש נקבים שאינם באים בסתימה יעו"ש. וזהו כמו שכתבנו דפירש רש"י אין סירכא בלא נקב, אבל יש נקבים בלא סירכא: והנה לרש"י דאין סירכא בלא נקב, הנה ע"כ גם סירכא תלויה מכח נקב היא באה. ולפי"ז אם הסירכא תלוי גם בין אונא לאונא יש להטריף מפני דלא הוי סתימה מעליא מן האונא שאצלה דדוקא כשיש סירכא המדבקו הוי סתימה. וכן משמע מדברי הר"ן שכתב שזה שאנו נוהגין להתיר סירכא תלויה מפני שאנו סומכין על השיטה דעיקר ההיתר בכסדרן וסירכא תלויה אין סופה להתפרק יעו"ש, משמע מדבריו מפני שאין סופן להתפרק וכשלא כסדרן מטעם שסופו להתפרק דלרש"י יש להטריף סירכא תלויה, אפילו בכסדרן, וזהו מפני שחסר לה סתימה מעליא, אבל הרא"ש כתב דסירכא תלויה אינה אלא הפשטת ליחה וכשרה, בלא בדיקה:
ושיטת התוס' דשלא כסדרן טריפה הוא לא מחמת נקב, והיינו דסברי התוס' דאם יש לחוש לנקב אז לא מהני סתימה דהוי כקרום שעלה מחמת מכה, רק אמרינן דאין כאן נקב. והא דשלא כסדרן טריפה הוא מפני שסופה להתפרק, ובכסדרן אין סופה להתפרק. והא דלא חיישינן בכסדרן שמא היתה נקב, והסירכא הוי כקרום מחמת מכה דאינה כקרום, ע"כ סברי התוס' דאם היתה נקובה לא היתה נעשית סרוכה. אבל זה לא אפשר לומר דהרי מצינו בריאה קרום מחמת מכה, ועוד דהרי מדוע לא תיהני סתימה לנקב דהרי מצינו לנקב כריאה הסמוכה לדופן, דמהני סתימת הדופן ולא הוי כקרום מחמת מכה מטעם דהוי סתימה דמעיקרא, ומדוע לא נימא כמו כן בהני תרתי אוני דסמיכי להדדי דמהני גם לנקב. וע"כ צריך לומר דגם התוס' סברי כרש"י דמהני בכסדרן גם אם היתה נקב, ורק בשלא כסדרן פליגי, דלרש"י טרפה מטעם נקב, ולשיטת התוס' טריפה מטעם סופה להתפרק, ונפק"מ לסירכא תלויה דלרש"י טריפה מטעם נקב, והסתימה אינה מועלת בזה, ולשיטת התוס' סירכא תלויה כשרה מטעם דאין סופה להתפרק, ונקב אין בה: