אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף מו:

דף מו.

גופא אמר רבא האי ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשרה. - הנה בזה דנקט כאהינא סומקא משמע אפילו בשנגלד כולה, וכן כתב הרמב"ם בפר"ז משחיטה, ובשו"ע סימן ל"ו. - ובזה הקשה התו"ח על המ"ד הובא בהעיטור והרא"ש הביאו גבי ושט שיש לו שני עורות דאם שניהם אדומים או שניהם לבנים דטריפה, דלא דמי לנקב קטן דחבריה מגין עליה, אבל כאן שכולו לקוי אין מתקיים על ידי השני, דהלא חזינן גבי ריאה באיגליד כולה ג"כ כשר, ומ"ש גבי ושט עכת"ד יעו"ש. ונראה דשאני נגלד כולה, שהעור הלקוי נפרד מהעור המתקיים, אבל גבי ושט דשניהם לבנים או שניהם אדומים דאחד לקוי והלקותא שולטת גם על הבריא, ולבסוף תשלוט הלקותא גם בהשני כיון שדבוקים זה בזה, ולא דמי לניקב במקום אחד שאין החולי מרובה כל כך, משא"כ בנגלד כולה והקרמא תתאה עומדת בחזקת בריאות, וע"כ דזהו טעמו של המחבר בשו"ע סימן ל"ג דמטריף בשניהם לבנים או שניהם אדומים. והביאור בזה דלא הוי לקותא כלל, וכיון דלא הוי לקותא אין הבדל בין כולה למקצתה, ואדרבה מזה ראיה לשיטת המטריפין:

גמ'. ואמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשרה כולה טריפה, ופריך אמר לו רבינא לרבא מקצתה מ"ט דהדרא בריא, כולה נמי הדרא בריא. - ויש לעיין לשיטת המ"ד גבי ושט בשניהם לבנים או שניהם אדומים כתב דשאני בין נקב קטן לכולה לקתה דאעפ"י שלקתה מקצתה העור השני מגין. אבל שכולה בלקוי טריפה כמו שכתבנו לעיל, א"כ ה"נ יש לומר דשאני בין מקצתה לכולה. ולכאורה מזה ראיה לשיטת המכשירים בשניהם אדומים או שניהם לבנים. אמנם יש לומר דזהו כוונת הש"ס דאמר מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהן דם בשניהם לבנים או אדומים, והיינו דמצד הסברא שפיר יש לחלק בין כולה למקצתה. ולהכי מביא מי לא תניא דהביאור שאין זה לקותא כלל. - ובזה אתי שפיר פסקי המחבר שפסק בסימן ל"ג בשניהם לבנים או שניהם אדומים דטריפה, וע"כ דסבר דיש הבדל בין כולה למקצתה, ואילו הכא פסק בסימן ל"ח ס"ד במראה אדומה בריאה דאפילו בכולה אדומה מכשיר, וע"כ הטעם בזה משום דמדמה לשאר שרצים וכשיטת הראשונים דסברי לא שנא וכשרה. והיינו משום דסברי דאין זה לקותא כלל:

גמ'. ואמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טריפה. - מכאן יש להוכיח בצמקה במקצת כשרה מטעם דקודם הייבוש היתה צמקה, ופריך וכמה, היינו כמה יהיה היובש, ומסיק כדי שתפרך בצפורן, אבל אם לא נפרך בצפורן כשרה, וכן כתב הרא"ש. והנה בהג"א הובא בהרא"ש אות י"ג כתב בשם הלכות גדולות אונא דריאה שיבשה קצת ואין נפרכת בצפורן מניחין אותה במים וממשמש בה אי הדרא בריא כשרה וכו' ומסיים וכשרה כשתחזור יעו"ש. וקשה הלא מהסוגיא מוכח דאם לא נפרך בצפורן כשרה, ולא בעינן שתחזור לקדמותה. ונזכרתי שהט"ז ביו"ד סימן ל"ו כתב להקשות כן בשם הב"י ומביא ליישב בשם הרש"ל יעו"ש. בזה שמדייק הבה"ג אונא דריאה, ושאני גבי אונא דמקצת בריאה שלימה:

ונראה דסבר הבה"ג דהא דקאמר הש"ס הכא דדינא דרבא אתיא אפילו לרבנן דר' יוסי בן המשולם משום דריאה דלא שליט בה אוירא הדרא בריא להכי בעינן שיעור יבישות שתפרוך בצפורן, זהו לענין שתהיה טריפה ודאית, אבל מידי ספק טריפה לא יצאת גם באופן שלא תפרוך בצפורן, והיינו דכיון דגבי מומי בכור סברי רבנן שאם תנקב ואינה מוציאה טפת דם הוי יבישות בהאבר, והוי התם מום ודאי, זה מהני הכא בטריפות שתהיה לכל הפחות ספק טריפה, וצריכה בדיקה:

ובזה אפשר ליישב גם שיטת הב"ח בצמקה במקצת אשר כתבנו לעיל דמוכח מהסוגיא דצמקה במקצת לא הוי טריפה, משום דקודם הייבוש הוית צמקה, אבל נראה דזהו לענין להיות ודאי טריפה, אבל מידי ספק לא נפקא, ומצריך בדיקה:

כתב הרמב"ם בפר"ח משחיטה ה"ז וז"ל, לפיכך אם נמצא ממנה מקום יבש עד שתפרך בצפורן הרי זה כחסר וטרפה, ואפילו היה כל שהוא עכ"ל. וכתב מרן ויש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שאין הטעם אלא מפני שהיא כנקובה יעו"ש. - ונראה שאעפ"י שגם אם אמרינן שהיא כנקובה ג"כ טריפה. אמנם הרמב"ם סבר שיבש תמיד היא כחסר, והוא כמו שכתב בפר"ג מא"מ ה"א וז"ל אבל עוף שיבש גפו וכו' אסור לגבי מזבח שאין מקריבין חסר כלל יעו"ש. הרי שסבר הרמב"ם שיבש הרי הוא חסר, ולהכי כתב גם כן הכא בריאה שיבשה שדינה כחסר. איברא דהתם לגבי מזבח שאין מקריבין מחוסר אבר, ורבתה תורה מהא דמן העוף למעט יבשה שגם זה בכלל כדאיתא בקדושין כ"ד ע"ב, דאין לומר שם דדין יבש כניקב, דבאופן זה לא הוי אלא בעל מום ואין מום פוסל בעוף, וע"כ כוונת התורה לעשותו כחסר. - אמנם הכא לענין טריפות אין נפק"מ דגם אם הוא נקב טריפה, ולמה להרמב"ם לומר שהוא מטעם חסר. אמנם כיון דסבר הרמב"ם שבאמת הוא חסר, וזהו מריבוי הכתוב, וגם איכא נפק"מ לדינא באופן דהוי סריך ודבוקה לדופן שהדופן סותמתה דאם מטעם נקובה הרי הוי סתימה מעליא מפני הדופן שסותם, אבל מטעם חסר לא מהני. ולחנם הרעישו על הרמב"ם, כיון שבאמת תמיד יבש הרי הוא חסר, וגם גבי אוזן בכור דהוי יבש מום ע"כ הוא מטעם חסר אבר והוא מהא דתנן בבכורות ל"ז ניקבה מלא כרשינא או שיבשה יעו"ש. מוכח דיבשה הוא מטעם חסר:

וכן יש להוכיח שזהו גם שיטת הבה"ג הובא בהרא"ש סימן י"ג כתב בה"ג שאם יבש הכבד טריפה, משום דכל יבש כנטול דמי, ומוכח שהוא מטעם חסר, דנקיבה אינה פוסלת בכבד, ועוד שכתב בהדיא דכל יבש כנטול דמי, והיינו דגם בריאה יבש כנטול והיינו חסר:

ויש לעיין לשיטת הג"א בשם בה"ג דגם באינה נפרכת בצפורן בריאה משימין אותה במים אי הדרא לקדמותה וכשרה לכשתחזור, אם גם בכבד כן הדין, היינו שיש לחוש גם בכבד אם נקרא זה יבש. ולברר הדבר על ידי מים ליתא בכבד כמובן וממילא טריפה. או דלמא דשאני כבד דלא הוי כנטול רק כשנפרך בצפורן ממש, וראיתי בדברי חמודות שהעיר כעין זה ולא ביאר כל צרכו:

אמנם לפי מה שכתבנו לעיל סברת הבה"ג מפני שסבר דאף על פי שסבר הש"ס דהכא בריאה לא סגי להיות יבש טריפה כל זמן שלא נפרך בצפורן משום דכיון דבפנים הוא הדרא בריא, דכל זה הוא רק להיות ודאי טריפה, אבל מידי ספק לא נפיק גם באופן יבש שלא נפרך בצפורן. וכיון דחזינן דרבנן דר' יוסי בן המשולם גבי בכור דגם בשלא נפרך בצפורן דין יבש יש לו, והיינו גם כן שדין חסר הוא וכניטל דמיא, א"כ גבי כבד גם כן מידי ספק טריפות לא נפיק:

אמנם קשה לשיטת הבה"ג והרמב"ם דיבש הרי הוא חסר לפי"ז קשה בהא דאיתא לקמן מ"ז ע"ב דפריך הש"ס בהא דתנן הריאה שניקבה או שחסרה, מאי חסרה אילימא מבחוץ היינו ניקבה, ומשני דלר' שמעון איצטריך דמודה בחסרה יעו"ש. וקשה מדוע לא משני דחסרה דמתניתין גבי ריאה, היינו יבשה שדין חסר עליה, וכמו שהוכיחו התוס' מזה להכשיר קמט וסדק מדלא משני הש"ס דזהו חסרה, יעו"ש. ולפי"ז לכאורה יש להוכיח דיבשה הוא מטעם נקיבה ולא מטעם חסר:

ונראה דע"כ הא דכתב הרמב"ם גבי ריאה דיבש הרי הוא חסר לא הוי הכוונה חסר גרידא, דע"כ כיון שנעשה חסר אח"כ, ולא הוי מתולדה, א"כ הרי כיון שחסר מן הריאה ע"כ יש כאן נקב בריאה גם כן. וע"כ כוונת הרמב"ם דיש בזה חסר שהוא נוסף על נקיבה, ויש בזה שתים משום נקב ממילא כיון שנתחסר אח"כ. ונפק"מ דגם במקום שלא נטרף משום נקב הרי היא טריפה מטעם חסר, ונפק"מ לדינא כמו שכתבנו לעיל. עוד תצא נפק"מ לענין כבד שאן נקב פוסל, אבל משום חסר שהוא הוי כניטל טריפה, ואפשר הא דלא קאמר הש"ס דחסרה דמתניתין היינו יבשה כיון דיש בזה גם משום נקב, וא"כ היינו נקיבה וצ"ע:

גמ'. ואמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי אוכמי אוכמי כשרה. - והנה רש"י מפרש אוכמי אוכמי דהיינו מראות שחורות, וכתבו התוס' והא דאמרינן כדיותא טריפה, יש לפרש כשרובה כך, ומעשה בא לפני ר"ת והכשיר מפני דהדרא בריא. והתוס' הקשו בזה דכיון דהאי שחור אדום הוא אלא שלקה מה לי הרבה מה לי מעט, והיינו דכל לקותא חשבינן כאילו ניקבה. עי' בהרא"ש שהסכים להמטריפין. ולכאורה פלא גדול על המכשירין: ונראה דמיירי הכא דהמראה השחורה היתה רק בעור העליון, והתחתון היה שלם ובריא. -וראיה לזה דאם לא כן אלא היתה המראה בשתי הקרומים, א"כ לשיטת הר"ח הובא בתוס' ד"ה לא שנא שפירש לא שנא וטרפה והיינו דגם בהאדימה מקצתה טריפה, וא"כ האי שחור אדום הוא אלא שלקה הלא יש להטריף מטעם שהיה אדום מעיקרא, וטריפה מפני האדמימות, וטריפה אינה חוזרת להיתר, ואטו מפני שלקה הוי למעליותא. אבל ע"כ מיירי דשאני גבי אדמימות ששלטה המראה בשתי הקרומים, והכא מיירי שרק בקרום העליון היתה המראה שחורה ולא שלטה השחרורית בהקרום התחתון, בזה סברי רש"י ור"ת דהקרום התחתון מגין על הלקותא והדרא בריא גם הקרום העליון: ובזה יש לחלק בין כולה למקצתה כמו שמצינו כן גבי ושט בששניהם אדומים או שניהם לבנים דהמטריפים סברי דהלקותא בכולה תקלקל גם השני, ולא דמי לנקב בעור אחד, וכן פוסק המחבר בסימן ל"ג וכמו שכתבנו לעיל מזה. והכא גם כן גבי שחור בעור העליון סברי שע"כ מפני שלימותו התחתון שמגין על הריאה והדרא בריא גם העליון, והמטריפין סברי דכיון שנשתנה מאדום לשחור הרי זה לקותא גדולה שע"כ תקלקל גם להעור התחתון, וגם במקצתה טריפה:

והנה הט"ז בסימן ל"ח מביא בשם מצא כתוב קבלה על מראה שחור שאינה לקותא אלא עד שיכנס תוך ב' הקרומים, ונכנס בבשר. ואומר אני ישראל מברונא שאין לסמוך על הדבר שאינו לא בגמ' ולא בפוסקים, ומפרש הט"ז דמכוון להטריף אף כשאין המראה שולטת אלא בקרום העליון לחודיא יעו"ש. והפר"ח חולק עליו ומפרש דכוונת ר' ישראל מברונא לחלוק רק על מה שכתוב דבעינן שתכנס המראה בהבשר, אבל סבר דזה בעינן שתהיה השחרות שולטת בשני הקרומים, יעו"ש. ולפי מה שכתבנו מוכח דפליגי בזה הר"ת והתוס' משום דכיון דע"כ מיירי הכא דהשחרות לא שלטה רק בקרום העליון לחודיא ובזה סברי רש"י והר"ת להכשיר, והתוס' והרא"ש סברי להטריף. ושיטת הראב"ד הובא בהרא"ש שהוא גם כן מהמכשירין, וא"כ הוי ספיקא דדינא:

איברא ברא דכל עיקר ההוכחה דהכא מיירי שהשחרות לא היתה רק בעור העליון הוא לפירוש הר"ח דמפרש לא שנא וטריפה גבי הא דהאדימה, משא"כ לרש"י שמפרש לא שנא וכשרה, נמצא דבשביל אדמומית אין להטריף, וא"כ יש לפרש הא דאוכמי אוכמי גם בששתי העורות שחורות, משום דבשביל הא דהיתה אדומה מעיקרא אינה נטרפת, וכל עיקר הריעותא הכא מפני שלקתה ונעשית שחור. ולשיטת רש"י שפיר תקשה מה הבדל בין כולה למקצתה, וכמו שמסיק הש"ס לעיל גבי האדומה דאין לחלק בין כולה למקצתה וזהו שהקשה הרא"ש: וגם אם נפרש לרש"י דמיירי הכא דרק העור העליון שחור לא יספיק, משום דשיטת רש"י גבי ושט מאי חליף טריפה היינו בחליפות שני הקרומים כדאיתא לעיל בהג"א, ומשמע דאם שניהם אדומים או שניהם לבנים כשר, והיינו דהשני מגין אף כשכולו לקוי וא"כ אם מיירי הכא כשעור העליון לחודיא שחור דאז התחתון מגין גם בכולו וא"כ תקשה הא דאמרינן כדיותא טריפה דאין לתרץ דמיירי שכל העור העליון שחור משום דלשיטת רש"י גם בכולו מגין השני, כמו שמגין על מקצת:

ונראה דרש"י לשיטתו ע"כ סבר דגם אם היתה המראה השחורה בכולה ג"כ כשר. והיינו דבאופן שכשר מקצת כשר גם בכולה, והכא מיירי דהשחרות היתה רק בעור העליון, והתחתון מגין גם על העליון אפילו בשכולו שחור, וכמו גבי ושט בשניהם אדומים או שניהם לבנים כשר, כן הכא. ואם בשביל הקושיא מהא דאמרינן כדיותא טריפה, יפרש רש"י דהתם מיירי ששלטה השחרות בשתי הקרומים:

וע"כ הא דלא נחתו התוס' לפרש הא דכדיותא דמיירי ששלטה השחרות בשתי הקרומים, משום דהתוס' אזלי בשיטת הר"ח דמפרש לא שנא וטריפה, וא"כ באדום במקצת גם כן טריפה, וא"כ למ"ל לומר דטריפה בשביל דהוי כדיותא, הלא בלאו הכי טריפה מטעם שהיתה אדום מקודם, ובשביל זה ע"כ מפרשים הא כדיותא היינו רק בעור העליון דבשביל האדמימות אין להטריף בשביל עור העליון לחודיא. ולהכי נחתו לחלק בין כולה למקצתה כמו שנתבאר. ולפי"ז מוכח דלכו"ע מיירי הא דאוכמי אוכמי דהיינו שהיתה הלקותא רק בעור העליון לחודיא, דלשיטת רש"י כשרה אפילו בשכל העור העליון שחור אם רק לא שלטה בעור התחתון, ולשיטת התוס' אין להכשיר רק במקצתה ולא ברובו שהוא ככולו. אבל במקצת יש להכשיר לכו"ע, וזהו כשיטת הפר"ח שמפרש שזהו גם כן שיטת הרב ר' ישראל מברונא ז"ל, זהו מה שנראה לדינא בס"ד: גמ'. אמר אמימר משמיה דרבא אין מקיפין, בבועי, ופירשו רש"י ותוס' בבועי שניקבה היכא דלא ממשמשי ידא דטבחא. והנה מוכח מזה דבמקום דממשמש ידא דטבחא כשר בלא הקפה, ולא מיחשב גם לתרתי לריעותא והיינו דמשמוש ידא דטבחא לא נחשב לריעותא כלל, ואעפ"י דפליגי לקמן אם ום דאי תלינן במשמוש ידא דטבחא, והכלל בזה דבכל מקום דאיכא מאן דמטריף אעפ"י שלית הלכתא כוותי' אבל עכ"פ מידי לקותא לא נפיק, והוי ריעותא ומצטרפת לתר"ל, וא"כ הכא בנקב בבועי דהבועה הוי עכ"פ ריעותא וא"כ בהצטרף גם כן הא דנקב במשמוש ידא דטבחא הוי תרתי לריעותא. אבל הכא מוכח דזה לא הוי משום תר"ל ג"כ. וע"כ יש לומר בזה שני טעמים, חדא דכיון דאיפסק בש"ס דתלינן, להכי לא נחשב כלל לריעותא. ועוד דרק באופן הריעותא מטעם איזה לקותא אז אנו אומרים דאעפ"י דלא הוי הלכתא להטריף אבל עכ"פ כיון שיש בזה לקותא, מצטרפת לתרתי לריעותא להטריף, אבל כשתלינן במשמוש ידא דטבחא זה מעיד דליתא בזה שום לקותא להכי לא מצטרפת גם לתרתי לריעותא כן מוכח מרש"י ותוס' הכא:

והנה הא דאין מקיפין בבועי הוא בנקב כמבואר ברש"י ובתוס'. - ויש לעיין היאך הדין בניקב עור העליון לחודיא דיש להטריף מטעם תרתי לריעותא, והיינו הא דבועה דהוי ריעותא, וגם נגלד ע"כ הוי ריעותא מטעם הא דרב ושמואל ורב אסי דאמרי קרמא עילאה הוי טריפה, ואעפ"י דלא קיי"ל כן, אבל כיון דאיכא עכ"פ מאן דמטריף נחשב זה לקותא ומצטרפת לתרתי לריעותא. ויש לחקור אם בזה סומכין על הקפה בקליפת עור העליון לחודיא:

והנה מדחזינן דרש"י ותוס' מפרשים בנקב ממש, ע"כ סברי דדוקא בדאיכא נקב לפנינו אין מקיפין. אבל בנגלד מעט יש לסמוך על הקפה, אבל יש לומר דגם בנגלד אין לסמוך על הקפה מטעם שפירש"י מטעם שהבועה משתנית כל שעה, ואם כן גם בנגלד אין לסמוך על הקפה, וצ"ע:

והנה הרמ"א בסימן ל"ו ס"ב כתב אם נמצא בועה על מקום שנקלף עור החיצון טרפה כי הוי כקרום שעלה מחמת מכה יעו"ש. והנה לפי טעם זה לא שייך לסמוך אהקפה מטעם דהחששא לקרום מחמת מכה, אבל שאני התם דמשמע שברור שהנגלד נעשה מכבר, רק יש לדייק מדוע לא כתב הרמ"א דיש להטריף מטעם תרתי לריעותא כמו סירכא תלויה על הבועה. ויש להוכיח דע"כ נגלד עור העליון הוי ריעותי גדולה מהבועה, דהרי חזינן דשמואל מכשיר בבועה כדאיתא לקמן מ"ח בהא דהעלתה צמחים דמכשיר, יעו"ש. ובריאה שניקלף עור העליון חזינן שמואל דאמר קרמא עילאה, וא"כ פשיטא דלשמואל הוי נגלד ריעותא כסירכא תלויה, וא"כ יש להטריף מטעם תרתי לריעותא:

ובעיקר דברי הרמ"א קשה מסוגיא דלעיל דאיתא פשיטא אי אינקב עילאה ולא אינקב תתאה תתאה מגין כדרבא דאמר רבא האי ריאה דאיגלד באהינא סומקא כשרה, ומדוע לא חיישינן דתתאה הוי קרום שעלה מחמת מכה. אבל יש לומר בזה, כמו שכתב בעל הלכות גדולות והוא דלא מפקא זיקא, ומדייק מזה הרא"ש דבעינן בדיקה יעו"ש. ולאחרי הבדיקה כשרואין שהקרום שלם, ולא נקרע מחמת הנפיחה שוב אין לחוש לקרום מחמת מכה, משא"כ גבי בועה שמעכבת הבדיקה, ואח"כ ראיתי בחוו"ד בליקוטיו על יו"ד שכתב גם כן דכוונת הרמ"א משום דהבועה מעכבת הבדיקה, ולפי מה שביארנו ע"כ מוכח כן מהסוגיא:

והא דלא כתב הרמ"א משום תרתי לריעותא נראה דסבר דנגלד לא הוי ריעותא וזה טעמא בעי. - והנה לפי מה שכתבנו לעיל ואמרי לה קרמא תתאה, היינו שרב ושמואל ורב אסי אמרי קרמא תתאה, והיינו דשתי לשונות איכא בהא דאמרו רב ושמואל ורב אסי, נמצא דספיקא הוי אם אמרו רב ושמואל ורב דקרמא עילאה לחודיא טריפה, ולכן לענין להצטרף לתרתי לריעותא הא דנגלד לא מצרפינן מטעם דלא הוי ריעותא ברורה גם לחד מחכמי התלמוד, וא"כ הוי ספק תרתי לריעותא, ובספק לא אמרינן תרתי לריעותא. וזהו שיטת הרמ"א דנגלד לא מצרפינן לתר"ל:

תוס' ד"ה אוכמי אוכמי, פירש בקונטרס טייש שיש בה מראות שחורות, והא דאמרינן בסמוך כדיותא טרפה, והקשה המהרש"א לפי מה שכתבו התוס' לעיל לפירוש שפירש לא שנא וטריפה דהא דאמרינן אדומה כשרה מדר"נ היינו כשמתלבנת על ידי נפיחה, א"כ לימא הכא גם כן דהא דאוכמי אוכמי כשרה היינו ג"כ כשמתלבגת על ידי נפיחה, והא דכדיותא טריפה מיירי שאינה מתלבנת על ידי נפיחה. ומתרץ דהא דכדיותא טריפה הוי בהא דאדומה כשרה, ביאור דבריו דהא דכדיותא טריפה לא מהני גם כשהיא מתלבנת על ידי נפיחה, וזהו כיון דע"כ זהו ההבדל בין אדומה לשחורה, דבאופן שאדומה כשרה בזה האופן עצמו שחורה טריפה, ואם אדומה כשרה כשמתלבנת ע"כ כדיותא טריפה גם כשהיא מתלבנת, ודברים נכונים הם:

והנה לכאורה יש לומר דגבי אדומה כיון דכשרה מדר"ג לא הוי לקותא להכי מהני כשחוזרת ומתלבנת לאחר נפיחה, משא"כ שחורות שע"כ לקותא היא כשהיא כדיותא, לא מהני גם כשהיא מתלבנת לאחר נפיחה, ולהכי לא כתבו התוס' הכא לומר דהכא מיירי שמתלבנת לאחר נפיחה, וזהו מטעם דלא מצינו דכדיותא לפעמים כשרה כמו שמצינו גבי אדומה, ואתי שפיר דברי התוס' כפשוטו:

אמנם תצא מזה דבאופן שהיא כדיותא לא מהני גם כשמתלבנת למראה המותר מפני שלקותא היא. - וקשה על המחבר בסימן ל"ח שכתב להלכה גם בשחור כדיו דאם חוזרת למראה המותר לאחר נפיחה שכשרה, ולא כתבו שיש מי שאוסר, והיא דעת התוס'. וע"כ צריך לומר דמפרשים דסברי התוס' דגם בהא דכדיותא אם מתלבנת כשנופחין גם כן כשרה, ולהכי לא מחלקין התוס' דהני אוכמי מיירי שמתלבנים לאחר נפיחה משום דבזה גם בכדיותא כשר. - ובזה מיושב קושיית המהרש"א הא דלא תירצו התוס' דהא דאוכמי אוכמי הכא מיירי כשמתלבנת על ידי נפיחה. אבל תקשה מה זה ההבדל בין אדומה דכשרה מדר"נ דהיינו כשמתלבנת ע"י נפיחה, לבין כדיותא דטריפה דהיינו כשאינה מתלבנת כיון דכשהיא מתלבנת ג"כ כשירה, ואם כן אין הבדל ביניהם: ובזה אתי שפיר לשיטת הרש"ל שכתב דבכדיותא וכדומה במראות הפסולות שהם לקותות בעינן שחוזרות למראה ריאה ממש, ולא סגי במראה מותר גרידא וגם הט"ז סובר כן, וזהו ההבדל שבין אדומה שכשרה מדר"ג להא דכדיותא. ובזה אתי שפיר דלעיל גבי האדימה הריאה כתבו התוס' דמתלבנת על ידי נפיחה כשרה, היינו שחוזרת למראה המותר, אעפ"י שאינה מראה ריאה ממש, אבל הכא באוכמי אוכמי בעינן מראה ריאה ממש, ואז גם כי הוי כדיותא כשר, ולא סגי גבי אוכמי אוכמי מראה המותר, ולהכי נחתו לחלק בין כולה למקצתה:

גמ' ואמר רבא הני תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקה, ולא אמרן אלא שלא כסדרן, אבל כסדרן היינו ריבותייהו. והנה אם בעינן בדיקה בהני סירכות דכסדרן פליגי בזה רבותינו כמבואר בהרא"ש סימן י"ד, ושיטת רב האי גאון דלא בעינן בדיקה מלשון הני רביתייהו, והיינו כיון שכן גידולן, וזהו מדלא קאמר רבא כשרה, והוי משמע מדקאמר דבשלא כסדרן לית להו בדיקה, ובכסדרן אמר כשרה הוי משמע בבדיקה, אבל מדקאמר הני רביתייהו משמע דלא בעי בדיקה גם כן וכן פסק המחבר בסימן ל"ט ס"ד. והרמ"א מביא שיטת החולקין והגר"א ז"ל כתב דזה תליא בפלוגתא דרש"י ותוס':

תוס' ד"ה אבל כסדרן וכו' ועוד כתוב בערוך בשם ר"ח כסדרן קבלה רב מפי רב אפילו סריכן תרי אוני באמצע ועיקרן מפרקי מהדדי טריפה יעו"ש. וקשה דלפי"ז מדוע מחלק בין כסדרן לשלא כסדרן כיון דגם בכסדרן יש חילוק ביניהם בין מפרקי מעיקרן, וכמו שמדייקים התוס' לקמן אם יש איזה אופן המטריף בכסדרן. - ומצאתי אח"כ במהר"ם שהעיר בזה מדוע לא הקשו התוס' הכא כן. ומתרץ דסברי הני פוסקים דאם מפרקי מעיקרן הרי זה שלא כסדרן, והרי זה נכלל בהבדל שבין כסדרן לשלא כסדרן. והביאור בזה אעפ"י שזהו כסדרן, אמנם באופן שמפרקי מהדדי סופן להיות מתפרקים לגמרי, והרי זה דומה לשלא כסדרן מפני שסופן להתפרק. ונראה גם כן דזה תליא בפלוגתא דרש"י ותוס'. והיינו דלשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב ובסירכא כסדרן הוי סתימה דמעיקרא, הוי גם בזה סתימה מעליא, ולא איכפת לן מה דמפרקי מהדדי בעיקרן כיון דהנקב סתום בסתימה מעליא, אבל לשיטת התוס' דסברי דשלא כסדרן טריפה מטעם סופו להתפרק, הנה אם בעיקרן מתפרקי יש לחוש גם לפירוק במקום דסרוכין להדדי, והרי זה שלא כסדרן ממש:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה