נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף מו.
ניטלה הכבד, הא נשתייר הימנה כלום כשרה אע"ג דלא הוי כזית וכו' כי הא דר' חייא זריק לה ור' שמעון בר רבי מטביל לה יעו"ש. ונראה דפליגי בטריפות הכבד אם הוא מחמת עצמו, או שהוא בשביל קיום המרה, והנה דעת הרשב"א בתוה"ב דף כ"ט דעיקר טריפות הכבד הוא בשביל המרה, והיינו שאם חסר הכבד הרי זה כחסר המרה יעו"ש. והנה לפי"ז לא בעינן בכבד שיעור כזית אלא גם בנשתייר כל שהוא יש לה להמרה אחיזה בהאי כל שהוא מהכבד עם הגידין אשר שם. וזהו סברת ר"ש בר רבי. ור' חייא סבר דטריפות של הכבד הוא מחמת עצמו, להכי בעינן שיעור כזית. והנה שיטת התוס' ריש פירקין דע"כ טריפות הכבד הוא מחמת עצמו, וזהו שכתבו דאפילו נשארה המרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות טריפה יעו"ש. וע"כ הכוונה אפילו בנשתייר מהכבד שיעור זה שהמרה אחוזה דהיינו שיש מעט מן הכבד עם הסמפונות ומכל זה לא מהני:
והנה הרשב"א לשיטתו שמראה פנים להגירסא דבנשתייר כל שהוא מן הכבד כשרה, כמבואר בתוה"ב דף כ"ו ע"ב. ומטעם זה פסק דטריפות הכבד הוא רק בשביל קיום המרה. אבל יש לעיין דהרשב"א פוסק שם דלהלכה בעינן כזית, ומשמע לפי"ז דטריפות הכבד הוא מחמת עצמו, ומכל מקום סבר דהטריפות הכבד הוא בשביל המרה. לפי"ז משמע דסבר הרשב"א דלא תלי זה בזה. ולפי"ז יש להבין באיזה סברא פליגי ר' חייא ור"ש בר רבי. וע"כ צריך לומר דר"ש בר רבי סמיך על סתם משנה דריש פירקין דאם נשתייר כשרה וגם הברייתא לפי הגירסא דנשתייר מעט אפילו באין בו כזית כשרה, ור' חייא סמיך אסתם משנה דאלו כשרת שהוא סתמא בתרא:
ונראה עוד בזה לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ח משחיטה הכ"ד וז"ל, כל אבר שנאמר בו שאם היה חסר טריפה כך אם היה ניטל טריפה, אבל אבר שנאמר בו אם ניטל טריפה אינה נאסרת אלא אם נחתך אותו אבר, אבל אם נבראת אותו אבר חסירה הרי זו מותרת, שאם לא תאמר כן נמצאת החסירה והנטילה אחת עכ"ל יעו"ש. ולפי"ז בכבד שהדין בו בדין נטילה אם נבראת חסר הכבד כשר, ומזה מוכח דטריפות הכבד הוא מחמת עצמו ולא מטעם המרה והיינו דבנבראת חסר הכבד כשרה, והיינו דיש קיום המרה בלא הכבד, והרשב"א בתוה"ב חולק בזה וסבר דאם חסר הכבד מתולדה טריפה, והיינו מפני דאזיל לשיטתו דסבר דקיום המרה הוא מפני הכבד, וכשחסר הכבד הרי"ז כחסרה המרה ג"כ. ולכאורה מסתברא כהרמב"ם מהא דחזינן דלא בעינן כל הכבד בקיום, אלא סגי גם בכזית, וזהו גם מטעם דבנברא חסר כשרה ורק פליגי אם בעינן כזית או דסגי בכל שהוא, וכמו גבי כוליא כיון דאם נבראת חסר כוליא כשרה, להכי גם אם הקטינה עד כפול כשרה היינו עד ולא עד בכלל, וזהו ג"כ בכבד כיון שנבראת חסר כשרה, להכי סגי בכזית, ולאידך סגי בשיור כל דהוא. ולשיטת הרשב"א דסבר דבנברא חסר מתולדה טרפה, יש לעיין מדוע כשר בחסר ונשתייר כזית, וע"כ צ"ל דגם בנברא בשיעור כזית כשר, וזהו שיעורו של כבד, אבל בנברא בפחות מכזית טריפה מטעם דזהו נקרא חסר מתולדה וטרפה לשיטת הרשב"א, אבל לשיטת הרמב"ם אם נבראת הכבד בפחות מכזית כשר דלא גרע מלא נברא כלל, ורק בנברא גדול וניטל ממנו ונשתייר בעינן כזית:
ויש לומר דבזה פליגי ר' חייא ור"ש בר רבי דר"ש בר רבי סבר כשיטת הרמב"ם דבנברא חסר כבד כשר, וממילא כשנברא הכבד כשיעור קטן בפחות מכזית גם כן כשר דלא גרע מלא נברא כלל, ולהכי מכשיר גם בניטל ונשתייר משהו. ור"ח סבר דזה גרע מלא נברא כלל, או שנברא כשיעור קטן, כיון דמחמת סיבה ניטל ממנו הרבה, להכי בעינן שיעור כבד שהוא בכזית: גמ'. בעי ר' ירמיה מתלקט מהו ברצועה מהו בעי רב אשי כזית מרודה מהו וכו' תיקו. - והנה הרמב"ם בפר"ח משחיטה הכ"ב כתב להני בעיות הרי זה ספק, ויראה לי שהיא אסורה יעו"ש. והב"י הקשה למה הוצרך לומר שהיא אסורה אטו עד השתא לא ידענא דספיקא דאורייתא לחומרא, ועוד למה תלה הדבר ביראה לי הלא אין חולק בדבר דספיקא דאורייתא לחומרא יעו"ש: ונראה דהנה מבואר דפליגי תנאי ואמוראי אם בעינן כזית וגירסת הספרים בברייתא דסגי בשיור כל דהו, נמצא דהוי ספיקא דדינא, ואעפ"י שמוכרע דבעינן כזית, אמנם בדאיכא ספק בהכזית הנשאר אם סגי גם במרודה או מתלקט, או דבעינן כזית שלם לגמרי. ולכאורה יש להכשיר מטעם צירוף הני תנאי ואמוראי דסברי דסגי בשיור מועט, וא"כ כל הני בעיות לא גרע משיור פורתא, והרי זה ספ"ס גמור דלמא סגי בפורתא, ואפילו אם בעינן כזית אפשר שבאופן זה סגי. - הנה בזה כתב הרמב"ם ויראה לי שהיא אסורה ביאור דבריו שסבר הרמב"ם בסברא דהשיור פורתא בלא חסרון דמרודד ומתלקט עדיף, וא"כ גם להני תנאי ואמוראי דמכשרי בפורתא, סבר הרמב"ם דשיור פורתא עדיף טפי מכזית שלם במרודד ומתלקט, וא"כ הני בעיות שייך גם להני דמכשרי בשיור פורתא בכבד, והנה זה תלוי בסברא מטעם דאיכא למימר להיפוך דלהני דסברי דסגי בכל שהוא הוי הני בעיות להכשר, מפני דלא גרע משיור פורתא, אבל הרמב"ם הכריע בסברא דשיור פורתא עדיף מהני ריעותית, ואזלא הני בעיות גם להני דמכשרי בשיור פורתא וא"כ הוי עתה ספיקא דאורייתא ולחומרא, וזהו שאמר ויראה לי שאסורה, והיינו מפני הסברא וכמוש"נ:
גמ'. הריאה שניקבה, רב ושמואל ורב אסי דאמרי קרמא עילאה, ואמרי לה קרמא תתאה. - ביאור הדברים דהני דאמרי קדמא עילאה משום דסברי דהקרום התחתון עתיד להיות ניקב אם העליון ניקב. ולפי"ז יש להבין הא דקאמר הש"ס לקמן פשיטא אי אינקב עילאה ולא אינקב תתאה, תתאה מגין כדרבא וכו'. הלא מה שייך לומר פשיטא מכח מימרא דרבא במקום שרב ושמואל ורב אסי לא סברי כן. והיה נראה לומר דהא דאמרי קרמא תתאה בלשון ואמרי לה, היינו דהני אמרי לה היינו דאית דאמרי דשמואל ורב ורב אסי אמרו קרמא תתאה. והיינו דאיכא תרי לישני היאך אמרו רב ושמואל ורב אסי, ועל זה קאמר הש"ס פשיטא היינו דרבא מכריע דרב ושמואל ורב אסי אמרו קרמא תתאה:
עוד יש לומד דכוונת הש"ס לומר פשיטא דכו"ע סברי דתתאה מגין וכדרבא והני דאמרי קרמא עילאה הכוונה להצריך בדיקה. ואפשר שמזה למד בעל הלכות גדולות שכתב והוא דלא מפקא זיקא ולמד הרא"ש מזה דבעי בדיקה, והיינו שמפרש דזהו כוונת הש"ס דקאמר פשיטא דתתאה מגין. והני דסברי קרמא עילאה הכוונה דאם חזינן נקב בעילאה יש בזה חיוב בדיקה, והיינו דלא תאמר דניקב בקרמא עילאה לא הוי ריעותא, אלא שגם נקב בקרמא עילאה נקרא נקב, והוי ריעותא להצריך בדיקה:
שם. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן וסימניך כיתונא דמנחא ביה ריאה. - ויש לעיין מדוע נתן סימן לקרום התחתון, והלא הכל יודעין אשר יש לריאה קרום עליון וקרום תחתון. ונראה דבא רב נחמן להוכיח כי עיקר הטריפות תליא בהתחתון, והיינו דלא נטרפת בנקב בקרום העליון לחודיא, והוא מדתנן הריאה שניקבה, ומדוע לא תנא ניקב הקרום כמו דתנן גבי מוח ניקב קרום של מוח, וגבי ריאה תנא ניקבה הריאה, לזה בא רב נחמן להוכיח דע"כ כוונת התנא דהנקב איתא גם בקרום התחתון. שהקרום הזה הוא כמלבוש על הריאה וכשניקב קרום זה נשארה הריאה נקובה, משא"כ הקרום העליון כשניקב הרי עדיין הריאה בלבושה, ואם סגי בנקיבה דקרום העליון, לא היה להתנא למיתני הריאה שניקבה היה להתנא למיתני ניקב הקרום ומדשנה התנא ריאה שניקבה דמשמעו דכל הריאה מתחזיא כולה נקובה. וזהו רק בשניקבו שני הקרומים, וזהו הביאור כיתונא דורדא דהיינו שנשארה ערומה בלא לבוש, והיא כולה נקובה: