נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף מג:
גמ' אמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא. ופירש"י שני פירושים בהא דהבריא לחד לישנא הפירוש והבריא שנתרפא ונעשה בריא דהיינו קרום מחמת מכה. ולאידך לישנא הפירוש שניקב היינו דלא חיישינן לנקב. ויש להבין הנפק"מ בין הפירושים. ונראה דפליגי אם יש בדיקה בושט לנקב, והיינו דלאידך לישנא אין בדיקה לושט מחשש נקב מטעם שאין להעור החיצון בדיקה וזהו כפירש"י לעיל כ"ח, ולהכי אם חיישינן לנקיבה שוב לא מהני בדיקה, ולזה מחדש עולא דלא חיישינן לנקיבה, והפירוש והבריא דלא חיישינן לקרום מחמת מכה סבר כשיטת התו' דיש בדיקה לעור החיצון מחשש נקב, רק יש לחוש שמא היתה נקובה, ועלה בו קרום ונתרפא, על זה אמר עולא דלא חיישינן לקרום מחמת מכה והנקב נתרפא:
עוד נראה דנפק"מ לדינא להצריך בדיקה דלהפירוש דלא חיישינן לקרום מחמת מכה, ע"כ הפירוש דבדקינן ואנו רואים שאין בזה נקב, אבל אכתי יש לומר דהיה נקב מקודם ונתרפא, לזה אמר עולא דכיון שאין נקב לפנינו אין לנו לחוש לשמא היה נקב ונתרפא, אבל להפירוש דלא חיישינן לנקב גם בדיקה לא צריך:
עוד נראה דנפק"מ לדינא אם נמצא קורט דם מבפנים, והוא לפי מה שפירש"י וקורט דם אין בו מבפנים, וכתבו התוס' דאפילו אם יש קורט דם מבפנים אם אין בו מבחוץ כיון דלא חיישינן שמא הבריא יעו"ש. וע"כ דמפרשי התוס' דלא חיישינן לנקיבה אמנם אם נפרש דלא חיישינן לקרום מחמת מכה אבל לנקיבה חיישינן. רק סמכינן אבדיקה אם יש קורט דם מבפנים פסולה: גמ'. ומ"ש מספק דרוסה, והנה אם נפרש דעולא מצריך בדיקה, ולשיטת התוס' יש בדיקה לושט גם לעור החיצון, וא"כ מאי פריך מ"ש מספק דרוסה הלא שנא ושנא הוא דבדרוסה אי אפשר למיבדקי' ובושט יש לסמוך על הבדיקה, וע"כ דהתוס' מפרשים והבריא דלא חיישינן כלל לנקיבה. ועל זה פריך מ"ש מספק דרוסה דחיישינן, וממילא פסולה משום דלא אפשר בבדיקה, והכא לא חיישינן כלל לנקב וגם לא בעי בדיקה, וכן פירש הרא"ש. אבל קשה דהיה להש"ס לשנויי דהכוונה דעולא מצריך בדיקה. ורק דלא חיישינן לקרום מחמת מכה. אמנם לפירש"י דלא מהני בדיקה אתי שפיר טפי, וכמו שפירש"י והכא לא אפשר למיבדקיה כמו גבי ספק דרוסה:
ומכבר הקשיתי לפי מה שכתב הרמב"ם והובא בב"י דבדרוסה המפורש בתורה יש להחמיר בספיקא מבשארי טריפות, וא"כ מאי פריך מ"ש מספק דרוסה הלא שאני דרוסה דחמירא טפי. והנה לשיטת הרמב"ם דנקובת הושט הוי נבלה א"כ הרי גם נבלה כתובה בהדיא. אמנם עתה מצאתי בספר תפארת למשה בסימן ל"ג הקשה בזה, ומתרץ דכוונת הרמב"ם להחמיר בדרוסה אעפ"י שיש לה חזקת כשרות, משא"כ בשארי טריפות בספק שאין לה חזקת כשרות אזלינן לחומרא. וזהו היתרון לדרוסה אעפ"י שיש לה חזקת כשרות. אמנם כיון דמפורש בתורה יש להטריפה גם מספק. ובישב לה קוץ בושט אין לה חזקת כשרות מטעם שיש לחשוש שנולדה בקוץ בושט, וא"כ היא דומה לספק דרוסה מפני חסרון חזקת כשרות ושניהם שוה בספיקא זה מטעם שמפורש בתורה, וזה מטעם חסרון חזקה יעו"ש. אבל יש לתמוה דלפי דבריו שיש להסתפק שמא נולדה בקוץ בושט, אם כן מדוע במחט שנמצא בבית הכוסות משני צדדים אם אין בו קורט דם כשרה בידוע דלאחר שחיטה מדוע לא ניחוש שמא נולדה במחט. עי' למרן הגרע"א בחידושיו לחולין שהעיר עליו בזה. אמנם הגאון בתפארת למשה שם מסיק במסקנא דכל ספק בטריפות בושט הוי ספק בשחיטה מטעם דקיי"ל נקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוי נבלה, וזהו סברת עולא דלא חיישינן משום נקיבה דאם חיישינן לנקיבה הוי ספק בשחיטה והוי ספק נבלה. ועל זה פריך מ"ש מספק דרוסה, עכת"ד, יעו"ש. וזהו כמו שכתבנו מכבר, וב"ה שכיוונתי:
גמ'. שאני התם דאיתחזק איסורא, וכתבו התוס' אבל הכא מעיקרא בחזקת כשרות יעו"ש. - והנה מזה משמע דלא כסברת הגאון תפארת למשה שכתב דאפשר לומר דנולדה בקוץ, דלדידיה עכ"פ לא איתחזק לא איסור ולא היתר, והוי דומיא לחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן. אמנם אפשר לומר דכיון דהרמב"ם סבר דבעינן חתיכה משתי חתיכות דאיתחזק איסורא והכא אפילו אם חיישינן לקוץ מתולדה, אבל עכ"פ לא דמי לשתי חתיכות דאיתחזק איסורא. גמ', ז"ל שלים דמי תורא למריה. ופירש"י שכבר האכילו לכלבים. וכוונתו משום דטעה בדבר משנה חוזר ופטור, אבל בהאכילו לכלבים דהיינו נשא ונתן ביד דחייב לשלם, וכן כתבו התוס', אבל הרשב"א והר"ן בחידושיהם הקשו דהרי בטעה בדבר משנה גם נשא ונתן ביד פטור מלשלם, והכא הוי טעה בדבר משנה והרי זה כעין עובדא דר' טרפון בסנהדרין ל"ג דמבואר דפטרוהו מלשלם. ומפרשי דהכא הוי טועה בשיקול הדעת מטעם דהיה סבור דלא סתרן אהדדי כדמסקינן כולה כרב עבדא יעו"ש:
אמנם נראה דאתי שפיר מצד אחר דע"כ הוי הכא טעה בשיקול הדעת לפי מה שכתבו התוס' בד"ה כשמואל שהקשו למאן דמכשיר לעיל י"ט הגרים שליש ושחט שני שלישים, משום דשאני גרגרת דלא מיטרפא במשהו עד דאיכא רובא יעו"ש. והביאור בזה דכיון דהכא מיטרפא במשהו, להכי יש להחמיר גם בהגרמא דמשהו, וזה הוי רק בשיקול הדעת, דהרי יש לומר דאעפ"י דנקב פוסל שם במשהו, מ"מ אם שחט שם שחיטה מעליא והוי רק פסול הגרמה, יש לומר דהדין כמו בגרגרת דלא מיפסל בשליש כיון דשני שלישים נעשו בהכשר, ולפי"ז הוי כל עיקר טעה בשיקול הדעת, ובאופן זה לכו"ע חייב לשלם באופן שנשא ונתן ביד:
והנה לכאורה מה מספקא ליה לרבא הלא קיי"ל כל מקום דפליגי רב ושמואל באיסורים הלכה כרב כדאיתא בבכורות מ"ט ועו"מ. - ואפשר שהכא מיירי טרם שנפסק כן לכללא, ודוחק, דע"כ רבא שהוא בתרא לגבייהו כבר איפסק כן להלכה כרב באיסורי. ואפשר דבמקום דאיכא קולא וחומרא לכל חד וחד ליתא להאי כללא, ולקמן דמסיק דכולה כרב עבדא מטעם דאתא רמי בר יחזקאל ואמר דהכי אמר דתורבץ הושט במשהו, ולאו מקום שחיטה הוא בזה כתבו התוס' דאעפ"י דהוי מצי למימר כולה כשמואל עבדא, דלאו מקום שחיטה ואסר נמי בהגרים שליש ושחט שני שלישים, אלא נקט כרב משום דקיי"ל כרב באיסורי יעו"ש. וזהו מפני דליכא קולא וחומרא לשניהם, אבל בהס"ד ליתא להאי כללא וכמו שכתבנו:
והנה הא דלא חשיב תורבץ הושט בהא דבסגר ושב שמעתתא, הוא מפני שכיון שבחד אבר הוא עם הושט והרי הוא בכלל, והרי זה כמו הא דצומת הגידין שכתבו התוס' לעיל מ"ב בד"ה והא איכא משום דהוי בכלל נחתכו רגליה יעו"ש. והיינו משום דבחד אבר נינהו, וה"נ כן הוא בתורבץ הושט, וכן כתב הרשב"א בחידושיו: