נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף מג.
גמ' לאפוקי לקותא דרכיש. והקשה רש"י ואם תאמר ישנה בכלל נקובה כי היכי דאמרינן בלקותא דריאה, לאו מילתא היא דהוי ליה ניקבה הכוליא והא ליכא למ"ד דאפילו רכיש מודה דניקבה הכוליא כשרה, ובלקותא הוא דטריף יעו"ש. - והנה משמע מזה דאין הבדל בנקיבה בכוליא אם על ידי מחט או על ידי חולי, דאל"כ אלא אמרינן דעל ידי חולי טריפה מטעם דהוי לקותא וע"כ בכלל נקיבה היא, וזהו דלא כהב"ח והש"ך בסימן מ"ד סק"ב דכתבו דעל ידי חולי טרפה וצ"ע:
שם. אמר חייא בר רבא ח' טריפות יש בנקובה אם תאמר ט' מרה רבי יוסי ברבי יהודה קתני לה. - והנה סבר להכשיר ניקבה המרה כרבנן דר' יוסי בר' יהודה, ויש להבין מאי טעמייהו דרבנן להכשיר נקובת המרה, והא דמביאין ראיה מאיוב, הלא מבואר דניסא שאני. ועוד לפי מה שכתב הרשב"א דאפילו למ"ד טריפה אינה חיה, מ"מ מיעוט איכא דחי. ונראה דסברי דניטלה המרה כשר, ואם כשר בניטלה כש"כ בניקבה, וממילא נשמע מזה דר"י בר"י דמטריף בניקבה המרה ע"כ סבר דניטלה ג"כ טריפה, וא"כ לדידן דקיי"ל דניקבה המרה טריפה, יש לנקוט דגם ניטלה המרה טריפה. וזהו לכאורה דלא כשיטת המתירים ניטלה המרה:
והנה מהסוגיא מוכח דמאן דסבר טריפה אינה חיה ע"כ ליכא אפילו מיעוט משום דאם אמרינן דאיכא מיעוט דחי א"כ למה אמרו דלגבי איוב היה בנס ומדוע לא אמרו דהי' מהמיעוט דחיים. והרשב"א כתב כן בתשובה סימן צ"ח. ומזה יש לתמוה על הרש"ל שכתב דמיעוט איכא דחי גם זמן מרובה. ועי' בפר"ח סימן נ"ז אות נ' שתמה בזה על הרש"ל. וכן דעת התוס' לעיל י"א ד"ה ודלמא שהקשו וא"ת דחובשין אותו י"ב חודש וכו' ואם אמרינן דיש מיעוט חיים א"כ לא מהני יב"ח לפום הס"ד דלא ידעינן דאזלינן בתר רובא, וא"כ יש לחוש שמא הוא מהמיעוט החיים, וכן יש להוכיח מדברי התוס' ע"ז ו' ד"ה ודלמא, יעו"ש. וכן סבר הר"ן בחידושיו לחולין י"א. וא"כ דברי הרש"ל תמוה:
שם ואמר רבי יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן הלכה כדברי האומר כזית, ופריך מי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר הלכה כסתם משנה וכו' והקשו רש"י ותוס' והא איכא סתמא להיפך באידך משנה דבעינן כזית. ופירשו משום דמאי אולמי' האי סתמא מהאי סתמא יעו"ש. - אמנם הרשב"א בתוה"ב בית שני שער שלישי דף כ"ו ע"ב מביא דהגירסא הנכונה דבאידך משנה תנן ואלו כשרות ניטלה הכבד ונשתייר בה כל שהוא כשרה. ועל זה פריך לר' יוחנן כזית, והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה דסגי בכל שהוא, והמשנה אחרונה היא עיקר, ועל זה משני אמוראי נינהו. אבל להלכה מסיק דבעינן כזית מסתמא דגמ' לקמן מ"ו דכולהו אמוראי סברי דבעינן כזית. ועי' בתו"ח שג"כ נחית לפרש כמו שפירש הרשב"א. והנה יש להעיר לשיטת הרשב"א דסבר דניטל הכבד טריפה מפני שזה סיבה להמרה שלא תתקיים, וא"כ היאך יש סברא דכל שהוא דהכבד יציל על המרה. אבל אפשר דהכוונה דסימפוני הכבד קיימין. והמרה דבוקה בהן, וע"כ גם בדאיכא כזית יש לעיין בדבר חוזק המרה הדבוקה בסימפוני הכבד:
שם גמ' ואמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה, ופירש"י אפילו לר' יוסי בר' יהודה. והיינו דאעפ"י שסבר מרה שניקבה טרפה, אבל אם הכבד סותמה כשירה. וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מהל' שחיטה ה"ו וז"ל, מרה שניקבה וכבד סותמתה מותרת יעו"ש. ויש לדייק מדוע לא כתב הרמב"ם עצם הדין דניקבה המרה טריפה. ואעפ"י שזה נשמע ממילא אבל מדוע שינה מלשון המשנה, והיה להרמב"ם לכתוב מקודם דניקבה המרה טריפה, ואח"כ לכתוב דאם הכבד סותם כשרה, ואפשר דכיון דכתב הרמב"ם שם בפר"ו ה"כ דחסר המרה טרפה, וא"כ נשמע מזה דגם ניקבה טרפה, והיינו דהרי חזינן דשיטת הבה"ג דחסרה המרה מכשיר, ובניקב טריפה, וכיון שסבר הרמב"ם דחסר טריפה שוב לא צריך לכתוב דניקב טריפה, להכי כתב רק בדין סתימה דהכבד:
ולפי"ז לרבן דר' יוסי בר' יהודה דמכשרי בניקבה המרה כש"כ דמכשרי בחסרה המרה, כיון דבמרה חמור ניקב מניטל, כמו שאמרו אין מדמין בטריפות זו לזו. ואפשר שזהו שיטת הבה"ג דכיון דע"כ רבנן סברי דחסרה המרה כשר, ולא מצינו דר' יוסי בר' יהודה פליג עליהם אלא בניקבה, אבל בחסר מודה דכשרה:
ואפשר לומר בטעמו של דבר מדוע חסר עדיף מניקבה והוא, דבחסרה המרה אמרינן דיש בהכבד גם פעולת המרה, או שכיון שהמרה פעולתה לזרוק טפות מרה, ויצוייר שנטל הכבד כל המרירות, מה שאין כן בניקבה המרה שע"כ תשפך כל המרירות חוצה. ומטעם אם ניקבה המרה והכבד סותמו דאז תשפך המרירות של המרה לתוך הכבד, וזה שפיר דמי. ואעפ"י שלפי"ז יצוייר שתשאר המרה ריק, ואפשר גם כן שתהיה אח"כ המרה חסירה לא איכפת לן והוא מפני שזה לא נקרא חסרה המרה כיון שנשארה בהכבד:
אמנם אם גם הכבד ניקב להדי מרה, שאז עלולה המרה להיות נשפך חוצה טריפה, וזה מבואר לקמן מ"ח ע"א. ויש לעיין אם עלתה קרום מחמת מכה בהכבד במקום הנקב אם מהני לה סתימה. וראיתי בתבוא"ש סימן מ"ב כתב דלא מהני סתימה אעפ"י דקיי"ל בסימן מ"א ביתרת הכבד שניקב דמהני גם קרום שעלה מחמת מכה, שאני התם דלא הוי ריעותא בהכבד עצמו, משא"כ הכא דניקבה המרה שהטריפות מחמתה ואם הכבד ג"כ ניקב הרי היא טרפה ואינה חוזרת להכשרה יעו"ש. אבל נראה להעיר דכיון דנקיבת המרה במקום שהכבד סותם לא הוי ריעותא כלל כיון שפעולתה להיות זורקת המרירות להכבד, ורק אם הכבד נקוב חוצה דאז נשפך המרירות חוצה. אמנם אם עלתה סתימה ואז לא תרד המרירות חוצה שפיר דמי. איברא דאם היתה פעם אחת בלא סתימה דנטרפה, ושוב אין לה היתר, אבל יש לומר דהסתימה דהכבד נעשה קודם שניקבה המרה, ויש לנו להעמיד על חזקת היתר. עוד נראה להעיר דאפשר דכיון דיש מציאות דהמרה גם לאחרי הסתימה סגי גם בזה ואזלינן בתר השתא ומאן יימר דאם נשפך מעט מן המרה באיזה פעם דטרפה, הלא יש לומר דסגי פעולת המרה דהשתא:
ובזה יש להבין סברת רבנן דמכשרי בניקבה המרה, והיינו דסברי דכיון דכל עיקר פעולת המרה להיות זורקת טפה של מרה להכבד, סברי רבנן דגם בניקבה זורקת טפת מרה להכבד גם כן. ולהכי גם שאם שתפך כל המרה על ידי הנקב, מ"מ סגי להכבד בהטפות המרות שהיתה עד עכשיו. ורבי יוסי בר' יהודה סבר דכיון דניקבה המרה הנה על ידי הנקב תשפך כל המרירות כולה, היינו אפילו מה שנבלע בהכבד עד עכשיו:
ויש לעיין מדוע לא כתב הרמב"ם דאם אינקב כבד להדי מרה דטריפה, וכמו שאיתא בש"ס. ויש לומר דסבר הרמב"ם דסתימה מהני להכבד, וא"כ לא הוי טריפות דניקב הכבד להדי מרה בתורת נקב, אלא רק מפני שחסר סתימה להמרה, וכיון שסתימה מהני דהיינו קרום שעלה מחמת מכה ג"כ שפיר דמי, להכי לא כתב להאי דינא בכדי שלא נדון זה לתורת נקב דלא מהני סתימה כן נראה לכאורה, ואפשר שמפרש דזהו הפירוש בגמ' הא דלא תני התנא נקובת הכבד כיון דלא מיני' מיטרפא, והיינו דנפק"מ לדינא אם עלתה בו קרום:
ויש לעיין לשיטת בה"ג דחסרה המרה כשרה, מאי שנא זה מניקבה המרה דטרפה. - והנה בהג"א הובא בשם הראב"י וז"ל דדוקא ניקב טרפה, אבל ניטל המרה כשירה, ואין אומרים בטריפות זו דומות לזו, דגבי טחול נמי אם ניטלה כשרה. ונראה לדקדק מדקאמרינן לקמן דבעינן כזית במקום מרה, ולא קאמר אצל מרה ש"מ כי אין בה מרה כלל כשרה, ועוד דלעיל אסר ניטל הכבד ולא הזכיר מטעם המרה עכ"ל יעו"ש. והנה כל הני מקורים הרי זה רק בגדר אסמכתא אבל עכ"פ אין זה מפורש. וגם בהני דיוקים יש להעיר דהנה הדיוק שאמר מקום מרה ולא קאמר אצל מרה, יש לומר שמפני שבהכרח לומר מקום חיותא והתם לא שייך אצל חיותא להכי אמר גם מקום מרה, ומה שמדייק מדלא קאמר הש"ס ניטל הכבד ולא אמר גם ניטל המרה יש לומר דיש מרה והיא דבוקה בסמפוני הכבד כמו שכתבו התוס' לעיל. וע"כ דעיקר הדבר דדברי בה"ג המה קבלה. אבל אכתי יש להבין מדוע חסר עדיף מניקב, וע"כ אעפ"י שדברי קבלה אמנם ע"כ איכא גם טעם בזה:
ונראה דתרי מיני חסר נינהו. א' חסר מתולדה, ב' חסר אח"כ, והיינו דבחסר מתולדה כו"ע סברי דטרפה, אבל בחסר אח"כ אמרינן דכשרה מטעם דכיון דהמרה זורקת טפת מר בהכבד, אמרינן דזרקה הרבה טפות עד שלא נשאר בה מאומה והכיס נתרוקן עד שנעשה דק מאד ונתדבק בהכבד עד שאינו ניכר מאומה, ובזה יש להכשיר, ולא איכפת לן בהחסרון כיס כמו שהקשה הפר"ח מטעם דכל המרירות עתה בכבד הוי הכבד גם הכיס של המרה, כיון שכל המרירות עתה בהכבד, ומטעם זה שאני חסר מניקב, משום דבחסרה המרה אין זה נחשב לחסרון המרה כיון שכל המרה בהכבד, ועתה הכבד משמש גם בתור מרה, משא"כ בניקב המרה שכל המרירות נשפך חוצה:
והנה כשבא לפנינו כבד בחסרון מרה מסופקים אנחנו אם הוא כן מתולדה, או שנעשה חסרון אח"כ. יש לנו להכשיר מטעם דרוב בעלי חיים יש להם מרה ומעמידין אותה בחזקת כשרות. ומטעם זה אמרו חכמים לטעום אם יש טעם מר בהכבד, וזהו לרווחא דמילתא מטעם דכל מה שיש לברר מחויבן אנחנו לברר. ומטעם זה אם נאבד הכבד יש להכשיר מפני שמעמידין אחזקת כשרות: והנה לפי"ז יש הבדל בין חסר מטבעו על ידי בליעת המרה בהכבד, לבין אם ניטלה המרה על ידי אדם, והיינו דבניטלה המרה על ידי מעשה יש בזה חסרון המרה לגמרי. ובזה אין להכשיר חסרון מרה, ולפי"ז יש לומר דלא פליגי הפוסקים אהדדי. והיינו דהא דכתבן התוס' להטריף ניטל המרה, הוא רק בניטל. וכן הרמב"ם מטריף בניטל כדאיתא שם בפר"ו ה"כ. ואפשר שבכוונה כתב ניטל שהוא על ידי מעשה, משא"כ בשחסר המרה על ידי הטבע בשפיכת המרירות להכבד, בזה כו"ע סברי דכשרה. וכשבא לפנינו כבד בחסרון המרה הספק היאך בא החסרון, אם הוא מתולדה או על ידי מעשה שבזה יש להטריף דלא עדיף מניקבה המרה, אבל אם הוא בטבעו מטעם שפיכת המרירות להכבד בזה יש להכשיר, ובספק גם כן יש להכשיר מטעם דמעמידין אחזקת כשרות. אמנם עמדו חכמים על הבחינה לטעום טעם מר בכבד, ובזה מוכרע הדבר בבירור שהחסרון בא מטעם שפיכת המרירות בהכבד:
ובזה נבוא לבאר באופן שיש לה שתי מרות, הנה הרא"ש כתב בסימן א' דטריפה מטעם כל יתר כנטול דמי יעו"ש. ולכאורה כיון דחסר כשר אם טעים טעם מר, וא"כ לכאורה מדוע לא נסמוך אטעם מר וכמו שסבר הראב"י שם שכתב להתיר שתי מרות מטעם דחסר כשר:
נראה דחסר יש להכשיר אם טעים טעם מר, מפני שזה מוכיח דהחסר בא מפני ששפכה המרה המרירות להכבד, אבל בשתי מרות דדינם כחסר מתולדה, ובזה לא מהני מטעם דזה הוי כאילו ניטל ביד:
עוד נראה כי שתי מרות החסרון הוי בכח המרירות גם כן כידוע שיטת הראב"ן בריאה ביתרת מפני שהכח של האבר נחלק, וחסר בכל אחד מה שצריך להיות, והוי חסרון גם בכח המרירות:
ומטעם זה יש להבין להאי דינא דהראב"י דמכשיר שתי מרות וע"כ סבר דגם חסר בתולדה כשר. אבל תמוה מ"ש מניקב וצ"ע. - ועי' בשו"ת הרדב"ז סימן קמ"ד:
אמנם לדידן אין להכשיר בשתי מרות אפילו אם טעים טעם מר. ובזה הצדק עם הגאון שבות יעקב ח"א סי' נ"ב דכתב דאין לסמוך אטעימה בטעם מר. אמנם לא כתב שם טעם ברור, רק מדייק כן מלשון הרא"ש. ולפי מה שפירשנו הדבר מוכרח בסברא:
אמנם כתב הגהות אשרי בריש אלו טרפות דאם נמצאו ב' מרות כשרה, וראיה דאפילו גבי ריאה אמר לית הלכתא כרבא ביתרת, ע"כ מרדכי, יעו"ש. וקשה מאי ראיה הוא מהא דיתרת דריאה דהלא מסיק שם בסוגיא דזהו רק בדקיימא בדרא דאוני אבל ביני לביני טרפה יעו"ש. מבואר דרק באופן דהוי אורחיה בהכי וא"כ מאי ראיה מזה לשתי מרות דודאי לאו אורחיה בהכי, וזהו הטעם המטריפים בשתי מרות, וצע"ג:
אמנם אפשר לומר דמיירי באופן שטעמו טעם מר, דבאופן זה אמרינן דעיקר של המרה היא בכבד, וזהו ג"כ הכיס שלה, ולא קשה מה שהקשו מה מהני טעם מר הלא חסר הכיס, אבל נראה דהכבד הוא הכיס של המדה, וממילא הני שתי מרות אינם מגרעין את המרה שבהכבד פנימה מטעם כי כל יתר שהוא כנטול שייך רק אם הם במקומו ממש, אבל הכא הוי שתי מרות שעומדות חוצה אין בכחם לגרוע את המרה העומדת פנימה, והכבד מגן לה, והרי הם כאילו עומדים מרחוק ממקום המרה, ובזה מביא ראיה מריאה דכמו שבריאה אין מטריפין יתרת בדרי מטעם דאורחיה בכך, והביאור בזה שבאופן זה יתרת אינם מחלישים כחה של ריאה מלהיות פועלת פעולתה הנה כן גם בזה שיש טעם מר בהכבד, אין בכחם של הני שתי מרות להחליש כח המרה אשר יושבת בהכבד בתוקף עוז, ויש לומר כי זהו טעמו של הפר"ח דמכשיר בשתי מרות ויש טעם מר בהכבד, ומזה ראיה להפר"ח:
גמ'. ואמר רבי יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן ניקב הקורקבן וכיס שלו קיים כשר. ופירש"י וכיס שלו קליפה הפנימית. כוונת רש"י שלא לפרש העור הבשר שבקורקבן אלא גם הקליפה הפנימית שקולפין גם כן הוי הגנה מעליא, עי' בפרמ"ג סימן מ"ט במשבצות:
וכתב הר"ן בחידושיו דכל זה כשניקב מחמת חולי. אבל מחמת קוץ או מחט טריפה משום דהאי קוץ מהיכא אתיא אי דרך חוץ הרי זה ניקב לחלל וטריפה דחיישינן שמא ניקב אחד מאיברים הפנימיים ואי דרך ושט אתא ע"כ כיון דמבחוץ אינקב ע"כ גם הפנימי דהיינו הכיס, והא דלא חזינן שניקב בטח עלה קרום, והוא קרום שעלה מחמת מכה, ולהכי הא דאמר ר' יוחנן דהכיס מגין מיירי באינקב מחמת חולי עכת"ד. - ולפלא על הרדב"ז בתשובה ח"ב סימן תש"ל שכתב להכשיר במחט שנמצא תחוב בקורקבן מבחוץ מטעם דלא הוי הנקב מפולש יעו"ש. ותמוה דהלא יש לחוש לנקיבת אחד מאברים הפנימים, דע"כ מהיכא בא הקוץ הזה, וע"כ זהו כוונת הבית מאיר בהגהות ליו"ד שכתב וחלילה לסמוך עליו. והיינו ע"כ מהטעם שכתבנו:
גמ'. ואמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום. ויש לעיין מדוע אמר בושט, והלא כן הדין גם בשארי אברים כדאיתא לקמן כן גם בריאה כדאיתא לקמן מ"ח. - והנה הראב"ן הובא בתורת חיים כתב דטעמא משום דאכלה ביה ופעיא ביה חוזר וניקב. והנה משמע מדבריו דהדין הזה הוא בושט דוקא ותמוה וכמו שתמה עליו שם בתו"ח מהסוגיא דלקמן שע"כ מוכח שכן הדין בכל האברים אשר נקב פוסל בהם:
ונראה דכוונת הראב"ן דדינא דרבה דנקט ושט היינו מפני שיש לו שני עורות. והנה יש לחקור באופן שעור אחת ניקבה, ועלה קרום ונתרפא, ואח"כ ניקבה קרום השני, בזה יש לומר דאין דנין בזה לקרום מחמת מכה לומר דאינו קרום, משום דיש לפרש שני טעמים הא דלא מהני קרום מחמת מכה, או שהוא מטעם שסופו להיות נסתר, או מטעם שהדין בטריפה שכיון שנטרפה פעם אחת אינה חוזרת להכשר, ונפק"מ בין הטעמים להאופן שכתבנו דאם בשביל שסופו להיות נסתר לא מהני הקרום שנתרפא להעור האחת טרם שנעשה הנקב בהקרום השני, אבל אם הטעם משום דלאחר שנעשה טריפה אינה חוזרת להיתר הכא לא שייך זה מפני שעלה הקרום טרם שנעשה טריפה. וכעין זה חקר הפרמ"ג בסימן מ"ח. ולזה נחית הראב"ן ומפרש דלהכי נקט ושט מפני שיש לו שני עורות ולמעט בה באופן שניקבה עור אחת ועלה על זה קרום דבריאה באופן זה מהני כיון שלא נטרפה בנקב דעור אחת. אמנם בושט כיון דאכלה ביה ופעיא ביה סופו להיות נסתר ואינו קרום, וסבר שזהו שמדייק רבה ואמר אינו קרום, ומדוע לא אמר כפשוטו קרום שעלה מחמת טרפה, ואמר אינו קרום לאשמעינן דהטעם מפני שסופו להתפרק, ונפק"מ דגם באופן שניקבה עור אחת ועלה עליה קרום שג"כ לא מהני מפני שסופו להתפרק וכמאן דליתא דמיא. ואפשר שכן הדין גם בריאה מפני שפעולתה רבה וכבדה, ולהכי גם בריאה אמר דאינו קרום. ומזה לא נפשוט הספק שהסתפק הפרמ"ג באבר שאין לו אלא עור אחת וניקבה חצי מהאבר ונתרפא, ואח"כ ניקבה חציה השני', דבזה יש לדון דלא נטרפה מטעם שנתרפא חציה הראשונה טרם שניקבה חציה השני'. ורק הכא בושט כן הדין בריאה, וזהו כוונתו של הראב"ן מה שבא למעט:
ויש לעיין בנקובת הושט דהוי נבלה היאך הדין כשעלתה קרום וכל זמן שהקרום קיים אם הוי תורת נבלה עליה, דאפשר לומר דכל זמן שלא נתפרק הקרום לא הוי אלא טרפה ולא נבלה. והנה מהלשון אינו קרום משמע דהוי כמאן דליתא ואין בו ממש, וכן יש לדייק גם מלשון הרמב"ם בפר"ג משחיטה הכ"א וז"ל, ניקב הושט ועלה בו קרום וסתמו אין הקרום כלום, והרי הוא נקוב כשהיה והנה לאיזה צורך כתב והרי הוא נקוב כשהיה, וע"כ להורות בא שתורת נבלה עליה כדמעיקרא ולא תורת טריפה להיות מהני שחיטה להוציאה מידי נבלה:
ובזה אתי שפיר הא דאיתא לעיל ל"ב דפריך מהא דתנן דאלו טרפות נקובת הושט, והלא יש לומר דלפעמים נקובת הושט טריפה ולא נבלה באופן שעלה קרום על הנקב, וע"כ דקרום לא מהני מאומה, והרי היא נבלה גם כן: תוס' ד"ה הנך וכו'. וא"ת כי היכי דחשיב תרי פסיקי כחדא, א"כ ריאה שחסרה וחסרון דשדרה נחשוב נמי כחד, וי"ל לפי שאין שיעורן שוה דחסרון דריאה בכל שהוא יעו"ש. הנה מבואר דסברי התוס' דאם חסר מעט מן הריאה טרפה, וזה כמו שכתבו התוס' לקמן מ"ז ע"ב ד"ה אבל ויש שרצו לאסור כשנראית הריאה חסרה, אבל הקשו דלפי"ז מדוע לא משני הש"ס דהא דתנן או שחסרה הריאה באופן זה, יעו"ש. ולפי"ז תקשה קושית התוס' מדוע לא משני הש"ס או שחסרה באופן זה כיון דסבר התוס' דלהכי לא חשבינן חסרון דריאה וחסרון דשדרה כחד:
והנה הרמב"ם בפר"ח משחיטה ה"ז כתב בהדיא וז"ל, וכן אם חסר גוף הריאה אעפ"י שלא ניקבה הרי זה כמו שחסר מנין האונות וטרפה, יעו"ש. - ולפי"ז תקשה גם כן מדוע לא משני הש"ס שם דהא דתנן או שחסרה היינו שחסר מגוף הריאה אעפ"י שלא ניקבה טריפה, ובכס"מ הקשה בזה. ונראה דסוגיא דלקמן ע"כ סוברת דחסרון בריאה איו פוסל, אבל סוגיא דהכא דחשיב מנין הטריפות וחשיב חסרון דריאה וחסרון דשדרה בשתים, ע"כ סבר כמו"ש התוס' דשונה חסרון דריאה שהוא במשהו, ולהכי פוסק הרמב"ם כסוגי דהכא:
גמ'. ואמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפק"מ לספק דרוסה, והיינו דהאדמימות של הארס אינו ניכר מבחוץ מפני שהוא אדום, אלא מבפנים שהוא לבן וכמו שפירש"י. - והנה לעיל כ"ח פירש"י דגם לנקיבה אין לושט בדיקה מבחוץ ושם הקשו התוס' דלפי"ז מדוע קאמר הש"ס דנפק"מ לספק דרוסה ולא קאמר לספק נקובה. והנה מפירש"י הכא דמפרש שמפני האדמימות אין טפה של דרוסה ניכרת, משמע אבל נקיבה שפיר ניכרת, וא"כ דברי רש"י בסתירה:
ויש לעיין אם יש לסמוך על בדיקת נפיחה אם יבצבץ כמו דסמכינן גבי ריאה לקמן מ"ו ע"ב, ואם אינו מבצבץ אנו יודעין דאינה נקובה, אם יש לסמוך כמן כן גבי ושט לברר אם אינה נקובה, והיינו דיש לקשור הושט בצד אחד ולנפוח בהצד השני, ואם אינו מבצבץ הרי זה בירור שאין כאן נקב, ולהכי שפיר יש לסמוך גם בהצד החיצון, והיינו אעפ"י שאין טפת דם ניכרת, אבל אם אינו מבצבץ סמכינן דהוי בירור שאין כאן נקב: ואם אמרינן דסמכינן אבדיקת נפיחה אתי שפיר דברי רש"י, דהנה לעיל מיירי גבי בר אווזא חיה דאי אפשר למיבדקוה בנפיחה כתב רש"י דאין לחיצון בדיקה גם משום נקב, אבל הכא מיירי לאחר שחיטה דאפשר למיבדק על ידי נפיחה להכי כתב רש"י דרק לדרוסה ליתא בבדיקה מפני האדמימות שבו. ושיטת התוס' ע"כ דאין לסמוך אבדיקת נפיחה גבי ושט, ורק גבי ריאה סמכינן אבדיקת נפיחה משום דנשחטה הותרה, ובדיקת הריאה דרבנן, ומה"ט אם נאבדה קודם בדיקה מותר מן התורה מטעם דרוב בהמות כשרות, וזה לא שייך בספק ניקב הושט דבחזקת איסור עומדת, וסברי התוס' דספק ניקב הושט הוי ספק נבלה. אבל שיטת רש"י דספק נקובת הושט לא הוי ספק בשחיטה אלא הוי ספק טריפה, וסמכינן אבדיקת נפיחה כמו שכתבנו. ואתי שפיר גם כן הא דניקבו זה בלא זה דכשר דהקשו התוס' והרשב"א דלפירש"י לא יצוייר כיון שאין לחיצון בדיקה משום נקב. אבל אם סבר רש"י דסמכינן אבדיקת נפיחה שפיר יצוייר ניקבו זה בלא זה, והיינו דרואין נקב בפנימי. וע"י בדיקת נפיחה יש לברר אם אינו מבצבץ, יש בזה בירור דהחצון שלם, והיינו באופן שיש חשש נקב במקום ידוע, ושוחט במקום אחר, ואח"כ אחרי השחיטה יש לבדוק המקום הזה על ידי בדיקת נפוחה כמוש"נ: אמנם יש לומר דיש לחוש לטיפת דם שנכנס להנקב שבעור החיצון וסותם להנקב וכיון שאין טיפת דם ניכרת, להכי אין לסמוך אבדיקת נפיחה, ואינו דומה לריאה שטיפת דם ניכרת בה. ולהכי אין לסמוך בושט בבדיקת נפיחה, ובזה מדויק ברש"י ד"ה מ"ש וכו' והכא לא אפשר למיבדקה דנקב בעור החיצון של ושט לא מינכר, והיינו דיש לחוש גם לטיפת דם הסותם הנקב ולא מינכר ולזה שפיר הקשו התוס' מדוע לא קאמר הש"ס נפק"מ לספק נקב:
והנה בעיקר הדבר יש לעיין בשיטת רש"י שסבר דאין לקנה בדיקה גם לנקב באופן שהנקב פוסל. אבל אם ישחוט להקנה במקום שאין בו ריעותא, ואח"כ יכולים לבדוק ע"י נפיחה כמו בבדיקת הריאה, ואין לומר לשמא נכנס בו טפת דם וסותם, משום דע"כ טפת דם ניכרת בקנה, וע"כ דלא סמכינן אבדיקת נפיחה רק בריאה והוא מהטעם שכתבנו לעיל:
והנה הרא"ש כתב אם דרוסה לא מינכר בחוץ מה מהני הא דבדקינן בפנים, והלא יש לחוש דלמא שלטה הדריסה בחוץ ולא מינכר, ומתרץ הואיל ואי אפשר בענין אחר הקילו יעו"ש. ותמוה טובא וכי בשביל שאי אפשר בענין אחר מקילין באיסור דאורייתא. ואפשר לומר דכוונת הרא"ש דכיון דלא הוי דרוסה רק אם שלטה הדריסה בשני העורות, רק חיישינן דדלמא שלטה בעור החיצון דאז טיפת הארס מחלחל גם בהשני. אמנם אם לא ניכר בחוץ וספק אם שלטה גם בחיצון, ואת"ל דשלטה בחיצון עדיין לא ברור הדבר שתשלוט בהפנימי, וכיון שחזינן דהפנימי הוא שלם ובריא הוי כעין ספ"ס. וכיון דקדמו ושחטו טרם ששלטה האדמימות של הארס בהפנימי הרי זה כמו שנשחט טרם שנעשה טרפה. ואעפ"י שבאופן שעומד להיות טריפה הדין דדנין אותה לטרפה כמו שחזינן לשיטת התוס' דמטריפין סירכא שלא כסדרן מטעם דסופה להתפרק, אמנם שאני הכא כיון דאיכא גם ספק שמא לא שלטה הדריסה גם בחיצון, להכי מקילין בזה. כן נראה בביאור דברי הרא"ש: