אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף מ.

דף לט:

גמ' פסולה אין זבחי מתים לא ורמינהו וכו' הרי אלו זבחי מתים, אמר אביי לא קשיא הא דאמר להר, הא דאמר לגדא דהר, ופירש"י להר לא נקרא זבחי מתים ומיהו פסולה מלאכול משום דדמיא לשחיטת עכו"ם מיחלפא בה יעו"ש. מבואר דסבר רש"י דהא דתנן פסולה הוא מדרבנן. אבל מדאורייתא השחיטה כשרה ומותר גם באכילה. וזהו כשיטת התוס' דסברי גם כן דאעפ"י שהוא בסייף מטעם עובד ע"ז בשחיטה דלהר ג"כ אבל אין בזה דין תקרובת ע"ז, וע"כ הא דפסולה השחיטה הוא מדרבנן משום דמיחלפא בע"ז בתלוש: והנה לכאורה קשה כיון דהעובדו בסייף כמו שכתבו התוס' לפי מה דאיתא בע"ז מ"ו אלוהיהם על ההרים, והנכרים העובדים את ההרים הם מותרים ועובדיהם בסייף. וא"כ הרי גם בשוחט להר הרי הוא מומר, וא"כ שחיטתו פסולה גם לאכילה. והנה לשיטת התוס' דבפעם ראשונה לא נעשה מומר אתי שפיר דיש לפרש דמיירי בפעם ראשונה, אבל להפוסקים דנעשה מומר גם בפעם ראשונה, ע"כ השחיטה פסולה ואסור באכילה גם כן. וע"כ דרש"י סבר ג"כ דלא נעשה מומר בפעם ראשונה, להכי פירש"י דהשחיטה פסולה מדרבנן, והיינו דהוקשה לרש"י דכיון דהשוחט להר אין בו משום תקרובת ע"ז וגם לא נעשה מומר בפעם ראשונה א"כ אמאי שחיטתו פסולה, להכי פירש"י שזהו מדרבנן משום דמיחלפא. ולפי"ז להפוסקים דנעשה מומר גם בפעם ראשונה שפיר מתפרשא פסולה ואסור באכילה מדאורייתא מטעם שחיטת מומר. ובזה יש לתמוה בדברי הרמב"ם כאשר יבואר:

כתב הרמב"ם בפר"ב משחיטה הי"ד וז"ל השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים וכו' אעפ"י שלא נתכוון לעבדן אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרים העכו"ם הרי שחיטתו פסולה, אבל אם לשם מזל הים או מזל ההר או לכוכבים ומזלות וכיוצא בהן הרי אסורה בהנאה ככל תקרובת עכו"ם עכ"ל. חזינן מזה דמפרש הא דאיתא בגמ' הא להר היינו שלא היה מתכוון לעבודה כלל, וע"ב כוונתו שאין בזה משום עובד ע"ז, והיינו לפי"ז דלא הוי מומר, והיינו דהרמב"ם לשיטתו דסבר בפר"א במשנה דהשוחט בשבת דבפעם אחת נעשה מומר, ולהכי מפרש דמיירי אופן דלא נעשה מומר:

אבל קשה מדוע דחק הרמב"ם לפרש כן, הלא שפיר יכול לפרש דמיירי שהיה מתכוון גם לעבוד להר, וגם נעשה מומר, ומטעם זה תנן שחיטתו פסולה ואסור באכילה אעפ"י שלא נעשה תקרובת לע"ז והוא מטעם שחיטת מומר. וע"כ דמזה למד הר"ן הובא בכס"מ דמפרש דהרמב"ם סבר דאם היה מתכוון גם לעבוד להר שמחויב מיתה בסייף דבזה אפילו בהנאה מיתסרא, והיינו משום תקרובת ע"ז, ולהכי מפרש דמיירי שלא היה מכוון לעבודה, אלא היתה כוונתו לרפואה וכדומה, ומטעם זה שחיטתו פסולה רק מדרבנן יעו"ש: וסברת הרמב"ם בזה דאעפ"י דאין ההר נאסר מפני העבודה, אבל התקרובת נאסר, וזהו דלא כשיטת התוס' דכיון דלא נאסר ההר, גם התקרובת לא נאסרה. והרמב"ם סבר כיון דעכ"פ הוי עובד ע"ז נאסרה התקרובת גם בהנאה להכי מפרש דהא דקאמר הש"ס דהמשנה דקתני פסולה ולא קתני זבחי מתים דמשמע דרק באכילה אסורה ומותר בהנאה מיירי שלא היה מתכוון לעבודה כלל. והא דלא משני הש"ס דמתניתין דקתני פסולה מיירי שלא נתכוון לעבודה, וברייתא מיירי כשנתכוון לעבודה, הנה זה הוקשה להרמב"ם ומפרש דיותר טוב לאוקמי בשניהם בשלא נתכוון לעבודה אבל יש הבדל ביניהם אפילו בשלא נתכוון לעבודה בשניהם, מ"מ אם שחט להר בלא כוונה לעבודה אסורה באכילה אבל בשחט לגדא דהר אפילו בשלא מתכוון לעבודה אלא לרפואה וכדומה מ"מ אסור גם בהנאה מדרבנן כיון דדרך העכו"ם לעובדו בכך. ומיירי המשנה והברייתא באופן חד שלא היה מכוון לעבודה זהו פירושו של הר"ן בדברי הרמב"ם וכן פירש הרשב"א בתוה"ב בכוונת הרמב"ם ומסיים ויפה פירש:

אמנם הרשב"א עצמו מפרש שם פירושו קודם שמביא שיטת הרמב"ם דהשוחט להר שחיטתו פסולה, ומפרש פסולה לאכילה יעו"ש. ולא מפרש שהוא מדרבנן וע"כ משום דסבר דאסור באכילה מדאורייתא, והיינו דהרשב"א סבר דבפעם אחת נעשה מומר, ולהכי שחיטתו פסולה ואסורה באכילה מטעם שחיטת מומר, אבל שיטת הרמב"ם דאם הוא מומר בעבודה זו דלהר, יש בזה דין תקרובת לע"ז ואסור גם בהנאה וכמ"ש לעיל:

גמ'. איתיביה רב נחמן לרב הונא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב שלש חטאות ואי אמרת כיון ששחט בה סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך עפר בעלמא הוא. וקשה לשיטת התוס' דבעובד להר לא נאסר משום תקרובת לוקמיה דמיירי בשוחט לע"ז היינו להר, והתקרובת לא נאסרה וחטאת חייב בשוגג כיון דמזיד חייב מיתה. ומצאתי בפליתי שהקשה בזה, ומתרץ לפי מה שכתבו התוס' דאמאי לא חשיב ד' חטאות כגון שהיתה שבת ויוכ"פ. ותירצו כיון דליכא חידוש ובשבת איכא חידוש דין אעפ"י שלא תיקן אלא להוציא מידי אבמ"ח. אבל אם מיירי באופן שלא נאסר משום תקרובת א"כ איכא תיקון שמוציא מידי טומאת נבלות יעו"ש. אמנם קשה הלא אם נפרש דמיירי בשוחט להר איכא חידושא רבתי דלא נאסרה התקרובת ואין בה משום טומאת זבחי מתים:

אבל לשיטת הרמב"ם אתי שפיר דסבר דאם כוונתו לע"ז אפילו בששחט להר יש בזה משום תקרובת לע"ז. ואפשר שמכח זה למד הרמב"ם להאי דינא דגם בעובד להר אעפ"י שאין ההר נאסר, אבל התקרובת שלו נאסר משום תקרובת ע"ז. ולהכי לא מצי הש"ס לשנויי דמיירי באופן ששחט להר כיון דגם באופן זה יש בה משום תקרובת ותקשה דלאחר ששחט סימן אחד אידך הוי מחתך בעפר, ולהכי אף קודם דפריך הש"ס מאי חטאת העוף דנקט ליתני זבח, ג"כ לא מצי הש"ס לשנויי משום דמיירי בשוחט להר:

ולשיטת התוס' יש ליישב בדוחק משום דכיון דאם מוקמינן בשוחט להר תקשה מדוע לא תנא זבח, והרי זה כמו דמצינן למימר ולטעמיך. אבל לשיטת הרמב"ם אתי שפיר בפשיטות וכמו שנתבאר:

ובעיקר הסוגיא כולה עד גמירא מבואר בספרנו נזר הקודש לתמורה בפר"ו: כתב הרמב"ם בפר"ד משחיטה הי"ז וז"ל, כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות, ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר איש איש וגו', אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר. ושם בהי"ח ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה עכ"ל:

ויש לעיין בכוונת הרמב"ם שכתב ומצוה זו, וע"כ הכוונה מצות שחיטה הנוהגת בשלמים. ותמוה דהלא מצוה דשחיטה בשלמים נוהגת גם בבית המקדש. אבל צריך לומר דכוונת הרמב"ם דשאני מדבר דהמצוה דשחיטה בשלמים לא היתה אלא במדבר, אבל בבית המקדש לא היתה השחיטה לעצם המצוה, אלא רק הכשר מצוה, ומזה הטעם לא חשיב הרמב"ם שחיטה בקרבנות למצות עשה, ורק לגבי פסח חשיב הרמב"ם שחיטה למצות עשה כידוע, אבל יש להבין מדוע זכו במדבר להיות שחיטה מצות עשה יותר משחיטה דשאר קרבנות בבית המקדש: ונראה דשאני שחיטה דשלמים במדבר לשחיטה דשלמים בבית המקדש כאשר יבואר:

דהנה לכאורה קשה דהנה ילפינן דשחיטה כשרה בזר מקרא דושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן שמקבלה ואילך מצות כהונה וזה נאמר להם במדבר, כדמוכח בסוגיא לעיל י"ז מדסריך לר"ע דסבר דבשר נחירה הותר להם במדבר ופריך הש"ס והא כתיב ושחט את בן הבקר, ומשני דזהו בקדשים. ולשיטת הר"י מאורליינ"ש הובא בתוס' יומא מ"ב ובזבחים י"ד, דהטעם דשחיטה כשרה בזר מטעם דכיון דשחיטה נוהגת אף בחולין. ולפי"ז קשה הא במדבר לר"ע דלחולין לא בעינן שחיטה וכשר גם נחירה, א"כ בעינן בקדשים שחיטה בכהן דוקא, וזה תמוה דהלא עיקר הלימוד דשחיטה כשרה בזר במדבר נאמרה: אמנם נראה דשאני שחיטה דשלמים במדבר דשם נאמרה המצוה דשחיטה על כל ישראל. והיינו דאם ירצה לקיים המצוה דשחיטה יקיים אותה בהקרבת קרבן שלמים, ובזה שאני שחיטה דשלמים במדבר משחיטה דשלמים בבית המקדש, והוא דשחיטת שלמים במדבר השחיטה היא עיקר המצוה, והשלמים המה באים בכדי לקיים המצוה דהשחיטה. משא"כ שלמים בבית המקדש דהשלמים עיקר המצוה, והשחיטה הוי הכשר מצוה הבאה בשביל השלמים משום דלא סגי בלא"ה, ולהכי כיון דהשחיטה נוהגת אף בחולין. ושחיטה בקדשים הוי רק משום הכשר מצוה, ולא הוי מצוה בפני עצמה, להכי כשרה גם בזר. אבל במדבר דעיקר המצוה השחיטה, ואין לה קיום מצוה רק על ידי הקרבת השלמים. אמנם כיון דהשלמים הוי רק סיבה לקיום המצוה, הנה מצוה זו מוטלת על כל ישראל, ממילא שחיטה זו לאו עבודה היא, ולא שייכה לכהנים. ולהכי אף שאינה נוהגת בחולין גם כן כשרה בזר כיון דעיקר המצוה מוטלת עליהם:

וזהו שכתב הרמב"ם דמצוה זו (הכוונה מצוה דשחיטה) בדור המדבר נאמרה, והיינו דלדורות לא נאמרה מצוה זו דשחיטה בקרבן:

ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה טובא לאיזה צורך כתב הרמב"ם כל עיקר הדברים מה שהיה במדבר הלא מה דהוי הוי וכמו שפריך הש"ס ביומא ה' ע"ב. ואעפ"י שיש לומר דנפק"מ לבעי' דר' ירמיה שבעי לעיל י"ז באיברי נחירה שהכניסן וכו'. ופירש"י דאליבא דר"ע בעי והרא"ש כתב דנפק"מ לזמן הזה לענין נודר יעו"ש. אבל זה ליתא לשיטת הרמב"ם דלא הביא לבעי' זו לדינא, וא"כ קשה למה כתב מה דהוי במדבר. - ולפי מה שפירשנו אתי שפיר, משום דאיכא נפק"מ לענין שחיטה בקרבנות אם הוי מצוה בפני עצמה, ומפרש דהא דאמרה תורה ושחט דמשמע דהוי שחיטה מצוה בפני עצמה, על זה כתב דזהו רק במדבר היתה שחיטה מצוה בפני עצמה, ולא בבית המקדש, ורק בקרבן פסח הוי שחיטה מצוה מיוחדת, אלא הוי רק הכשר מצוה להקרבן, והא דגבי פסח הוי שחיטה מצוה בפני עצמה ביארנו במקו"א בטוב טעם:

ובהיותי בזה נראה לבאר הא דדרש ר"ע בפסוק בתורה במדבר י"א הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם. בספרי והובא ברש"י זה אחד מהארבעה דברים שהיה ר"ע דורש, ואין ר' שמעון דורש כמותו. והיינו דורש בגנותן של ישראל, ור' שמעון דורש שמשה רבינו לא דיבר בגנותן של ישראל יעו"ש. ויש להבין מדוע דרש ר"ע שמשה דיבר בגנותן של ישראל, שזהו גם גנות למשה רבינו כמו שאמר ר"ע שמשה חטא בזה, ועוד קשה לר"ע לשיטתו דסבר בשר תאוה הותר להם במדבר אם כן מה זה הרעש הגדול שהתאוו תאוה לאכילת בשר:

ונראה דר"ע דסבר דבשר נחירה הותר להם במדבר, וגם היה להם הרבה צאן ובקר, וכמו שאמרו רבותינו בספרי והובא ברש"י וכי לא היה להם צאן ובקר, והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר. וא"ת אכלום והלא בכניסתם לארץ נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן וגו'. אלא שמבקשים עלילה. והנה ר"ע לשיטתו דבשר נחירה הותר להם, וגם היה להם הרבה צאן ובקר, ובשר נחירה הלא הוא דבר נקל לנחור ולאכול, היינו מבלעדי דיני שחיטה. ולזה פירש ר"ע שמשה רבינו דיבר בגנותן של ישראל:

אבל לד' שמעון ע"כ סבר כר' ישמעאל דסבר דבשר תאוה איתסר להו במדבר, כמו שדרש ר' ישמעאל לעיל ט"ז ע"ב שאמר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה בכניסתם לארץ, אבל במדבר נאסר להם בשר תאוה, ופירש"י דיליף מה שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו. והקשו בתוס' הלא האי קרא בקדשים מיירי ובשחו"ח יעו"ש. והר"ן בחידושיו מיישב פירש"י וכתב דסבר ר' ישמעאל דבשר תאוה נאסר להם לישראל במדבר ממילא כל הבקר והצאן דין קדשים עליהם, והיינו בקדושת שלמים, וזהו שאמר הכתוב בשוחט שור או כשב במחנה ענוש כרת אעפ"י שלא הקדישן בפירוש עכת"ד, יעו"ש. והסוגיא לעיל מתפרשא כמו שביארנו לעיל:

וזהו סברת ר' שמעון גם כן שהיה מהפך בזכותן של ישראל, וגם משה רבינו לא דיבר בגנותן, והיינו דסבר ר' שמעון כר' ישמעאל דבשר תאוה איתסר לישראל במדבר, וממילא כל בהמתן של ישראל תורת שלמים עליהם. וגם אין להם עצה להקריב שלמים מפני שהרבה מהם לא היו נימולים. וביותר הנולדים במדבר שלא היו נימולים. ומזה הטעם לא עשו גם קרבן פסח במדבר מפני שאסורים באכילה דקדשים כדאיתא ביבמות ע"א יעו"ש ובתוס'. וזהו שאמרו מי יאכילנו בשר, דבשר תאוה אסור להם, ובקדשים אסורים לאותן שאינם נימולים, וזהו שאמר ר' שמעון שאינו דורש כר"ע:

ובזה יש לפרש ג"כ הא דאיתא בספרי והאספסוף אשר בקרבו וגו'. ופליגי תנאי מי המה דחד אמר אלו הגרים ור' שמעון בן מנסיא אומר אלו הזקנים. ובמדרש איתא אלו הסנהדרין. ולכאורה תמוה דסנהדרין יבקשו עלילה. ונראה דפליגי גם כן בפלוגתא דר' ישמעל ור"ע, והיינו דמ"ד אלו הערב רב סבר כר"ע דבשר תאוה הותר להם, וגם בשר נחירה הותר להם, וא"כ ע"כ בעלילה באו, וזה נכון להיות להערב רב, אבל לא להזקנים ולא להסנהדרין המובחרים מהעם, ומ"ד אלו הסנהדרין והזקנים. הנה ע"כ סבר כר' ישמעאל דבשר תאוה נאסר להם במדבר, וגם נחירה נאסר להם, וא"כ אין להם בשר לפי האמת, ויש להם טענה צודקת מאין לי בשר, ואף אם יש להם טענה צודקת לפי האמת, אבל עכ"פ לא באו בעלילה, כיון שעכ"פ יש להם מה לתבוע, כן נראה להפך בזכותם של צדיקים:

גמ'. זבחי מתים לא ורמינהו השוחט וכו' הרי אלו זבחי מתים. וקשה מדוע לא משני הש"ס דזה תליא בפלוגתא אם תקרובת ע"ז מטמא באהל כמת, ופליגי בזה ר' יהודה בן בתירא ורבנן, דלר' יהודה בן בתירא שסבר דמטמא באהל מטעם שנקרא זבחי מתים אסור בהנאה, ורבנן דסברי שאינו כמת לטומאת אהל ממילא אינו אסור בהנאה, ומשנה דידן דקתני פסולה, ולא קתני זבחי מתים הוא מפני דסבר תנא דידן כרבנן דר' יהודה בן בתירא. וע"כ מוכח מזה דלענין איסור הנאה לכו"ע אסור בהנאה מדכתיב זבחי מתים, ורק לענין טומאה פליגי. וכן כתבו התוס' לעיל י"ג ד"ה תקרובת. אמנם התוס' ב"ק ע"ב ד"ה דאי ס"ד כתבו שם לומר דאפשר דמותר בהנאה מטעם דכתיב ויאכלו זבחי מתים, לאכילה איתקש ולא להנאה יעו"ש. וקשה לפי"ז מסוגיא דידן דאם אמרינן דרק לאכילה נקרא זבחי מתים, וא"כ מאי פריך הש"ס רומיא דמתניתין אברייתא דשנה התנא בברייתא זבחי מתים דגם בהנאה אסור, וצע"ג. והנה מהא דאיתא בפסחים כ"ב דיליף הסוגיא דדם מותר בהנאה מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים, מה מים מותרין אף דם מותר, פריך הש"ס ואימא כמים הנשפכין לפני עכו"ם יעו"ש. משמע מזה דפשוט להש"ס דתקרובת עכו"ם אסור בהנאה וע"כ דהסוגיא הסתמית אזלא גם אליבא דרבנן. וקשה לשיטת התוס' דב"ק. ודוחק לומר דבמידי דאכילה אסור באכילה ומותר בהנאה מדכתיב ויאכלו זבחי מתים, אבל מידי דשתייה אסור בהנאה, דזה ליתא דקיי"ל דשתייה בכלל אכילה, וכיון שזה מותר בהנאה גם זה מותר, וכיון דחזינן דפסיקא להש"ס דתקרובת עכו"ם אסור בהנאה מדאורייתא מוכח כשיטת התוס' דלעיל י"ג כמוש"נ:

גמ'. ואי אמרת וכו' כיון דשחט בה פורתא אסרה אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא. והקשה רש"י הא אמרינן לעיל בשחט סימן אחד מבחוץ ואחד מבפנים חייב, ומתרץ הכא שאני דנתקלקלה בשחיטה יעו"ש. והכוונה דלאו שחיטה היא לבסוף כיון דמחתך בעפר הוא. - ויש לעיין הא עדיין הקושיא במקומה דהרי יש לחייבו על סימן ראשון, וגם לא הוי קלקול בשחיטה לומר דלאו שחיטה היא. ומרן הגרע"א ז"ל בסימן קס"ה הקשה דרש"י סותר את פירושו לעיל כ"ט דפירש שם נתקלקלה בשחיטה היינו שנתנבלה בסופו, אבל משום פסול אחר הבא לבסוף לא נפקע חיוב שחוטי חוץ מהסימן האחד שבא בתחלה. וא"כ מדוע פירש"י הכא דלא הוי שחיטה מטעם האיסור הנאה, וזהו כפירושם של התוס' שם יעו"ש:

ונראה דאפשר לומר דלאחר ששחט סימן אחד לע"ז פקע שם הקדש מהקרבן, והוי כקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה דבר תורה, וחסר קדושת הקרבן, וזה מדויק בלשון רש"י שמפרש בהא דמחתך בעפר הוא, דכיון דנאסר משום עכו"ם פקע שם קדשים ממנה יעו"ש. ולא דמי להא דפרה אדומה בשאירע בה פסול מלאכה בגמר שחיטה, שאין זה חסרון בעצם הפרה, ורק פסול דבר אחר הוא להכי סבר רש"י דלא נפקע החיוב שחו"ח מהתחלת השחיטה, ולהכי פירש"י שם דהפסול הוא בקלקול השחיטה בעצמותה. משא"כ הכא דנעקר מהקרבן קדושת הקרבן. ועי' בספרנו נזר הקודש לתמורה דף נ"ט דף הספר:

והנה בשוחט להר דמתניתין דקתני פסולה. פירש"י דפסולה לאכילה רק מדרבנן משום דדמיא לשחיטת עכו"ם, וכן פירשו הראשונים. אבל הר"ן כתב ומיהו איכא מאן דאמר דבאכילה אסורה, ואפילו שוחט בהמת חבירו לשם הרים ונתכוון לרפואה וכיוצא בה אסורה באכילה שכל שיש סרך לעכו"ם מיתסרא באכילה, וליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דהכא לאו איהו אוסר לה, אלא דלא שרי לה והוה ליה כאילו לא נשחטה אלא שמתה מאליה, עכ"ל יעו"ש. וזהו שיטת הרא"ה בבדה"ב יעו"ש. - ובמשמרת הבית השיג על זה מהסוגיא מהא דמקשה ליה רב נחמן לרב הונא מהשוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם חייב שלש חטאות ואי אמרת כיון דשחט בה סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא. ולפי שיטת הרא"ה גם לדידיה תקשה והא איהו סובר ג"כ דאין זה שחיטה אלא כנחירה, ואשחוטי חוץ לא ליחייב דהא אמרינן אשר ישחט ולא הנוחר, ומאי קא מהדרינן ומותבינן מינה לרב נחמן עכ"ד יעו"ש שלהי שער ראשון. - ומזה מוכח דע"כ בשוחט להר שחיטה מעליא היא, וממילא מותר באכילה מן התורה:

ונראה ליישב שיטה זו דסברי דשאני לענין שחו"ח דחידוש הוא דלא בעינן בשחיטה זו מטרה דלהתיר, דהרי השחיטה דבחוץ ליתא היתרא דשחיטה, ובזבחים ס"ט איתא דמצד עצמו לא היתה השחיטה מטהרת מידי נבלה ג"כ, ורק מפני שהשחיטה מביאה לחיוב כרת, ממילא דין שחיטה עליה כדאיתא שם אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מידי נבלה יעו"ש. ובזה יובדל שחיטת חולין משחיטת קדשים בשוחט להר דבחולין אם יש בזה אחיזה דע"ז לא מהני השחיטה להתיר, משום דעל אופן זה לא אמרה תורה וזבחת ואכלת, משא"כ בשוחט קדשים לע"ז דלא חייבה תורה על זה שמתיר באכילה אלא עצם פעולת השחיטה מחייבו כרת, וממילא הוי שחיטה לטהר מידי נבלה ג"כ. ובזה לא קשה לר"נ דסבר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומ"מ בשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז יש בזה חיוב שחו"ח, אעפ"י שאין בה היתר אכילה כיון דלשחוטי חוץ לא בעינן שתתיר השחיטה באכילה רק בעינן עצם פעולת השחיטה, וכיון דלא נאסרה הבהמה משום ע"ז שפיר חייב משום שחו"ח. ורק לרב הונא קשיא כיון דנאסרה הבהמה הרי זה מחתך בעפר: והנה לשיטת רש"י ותוס' דבשוחט להר דמותר באכילה מן התורה, יש להקשות מאי פריך הש"ס לרב הונא מהא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז דחייב משום שחו"ח והלא מחתך בעפר הוא. והלא יש לומר דמיירי דשחט להר דהבשר מותר באכילה, ויש בזה משום שחוטי חוץ. - והפליתי הקשה בזה ומתרץ לפי מה שכתבו התוס' דבחוץ לע"ז איכא חידוש, אבל אם מיירי בשוחט להר ליכא חידוש הא דחוץ לע"ז יעו"ש. אמנם לדעתי נראה להעיר, דהלא גם בזה איכא חידושא דלא נימא דהוי כנחירה וכמו שסברי הרא"ה והר"ן, והיינו או דהוי חידוש דלא אמרינן כהרא"ה והר"ן או דגם לדידהו הוי חידוש דחייב משום שחו"ח וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי':

ונראה דגם באופן זה תקשה לר"ה דסבר דבסימן אחד אוסר דבר שאינו שלו, והיינו דאעפ"י שלא נאסרה בהנאה, אבל עכ"פ נעשה מוקצה לע"ז ואסור להקרבה ואימעיטו מחיוב שחוטי חוץ מהא דאמרה תורה ואל פתח דממעט אפילו באופן דנעשה מוקצה גם לאחר שהוקדש כדאיתא בזבחים קי"ד דפריך שם בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאקדשינהו מעיקרא והדר רבעו, אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומשני בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי וכו' יעו"ש. אמנם למ"ד דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה שפיר משכחת לה בשחט סימן אחד לע"ז, ובזה מיעטה התורה מחיוב שחו"ח מהא דכתיב ואל פתח, וגם בזה פקע שם הקדש מינה. והא דפריך הכא הש"ס משום דהוי מחתך בעפר הוא לרווחא דמילתא, אבל גם אם לא הוי מחתך בעפר כמו הא דמוקצה ונעבד גם כן אין לחייבו משום שחו"ח. ולפי"ז גם בשוחט להר ליכא משום שחוטי חוץ ושפיר פריך רב נחמן לד"ה, וכמוש"נ:

והנה הסוגיא כולה מבוארת בספרנו נזר הקודש למס' תמורה:

פרק שלישי:

משנה אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. וקשה מדוע שינה התנא בושט וגרגרת, ולא שנה ניקב הושט ונפסק הגרגרת, עי' בתו"ח ובמהר"ם שיף ובתוסר"ע:

ניקב קרום של מוח. והנה מדשנה התנא קרום ולא שנה קרומי משמע דבחד קרום שניקב ג"כ טריפה. ומזה יש להעיר על הפוסקים דסברי דבעינן שני קרומים לטריפות. עי' בהרא"ש אות י"א. ועי' בתו"ח בדף מ"ה שהעיר בזה: והנה שאני הני שני קרומים של המוח משארי שני קרומים, והיינו דהשני קרומים דהריאה שהמה דבוקים זה בזה בלא פירוד ביניהם, אבל הקרומים שעל המוח הנה הקרום העליון דבוק להעצם הגולגולת, והקרום התחתון דבוק להמוח וכמו שכתב הרמב"ם בפיה"מ. וע"כ דזהו הטעם של הפוסקים דסברי קרמא תתאה הוא העיקר, וזהו שאמרו רבותינו לסימן כמו חייתא דמתנח ביה מוחא. ולחנם השיג התבוא"ש בסימן ל"א על הפר"ח שכתב לחלק בין קרומי הריאה לקרומי המוח לומר שקרומי המוח אינם דבוקים זה בזה כמו בקרומי הריאה וכתב התבוא"ש ולא ידעתי מנא ידע דקרומי המוח פרודים יותר בחיי הבהמה מקרומי הריאה יעו"ש. אבל הלא כן כתב הרמב"ם בהדיא, ואין לך מומחה יותר גדול מרבינו הרמב"ם ז"ל:

עוד יש שינוי בין קרומי המוח לקרומי הריאה בזה שהקרום העליון אינו מקיף את המוח אלא מלמעלה ומן הצדדין, אבל לא מלמטה. כן כתב הרמב"ן בחידושיו שכן שמע. והר"ן בחידושיו כתב כן בבירור. ואפשר להעמיס גם כן בכוונת התנא ששנה ניקב קרום של מוח, ולא שנה קרומי להני פוסקים דסברי דבעינן תרווייהו, והיינו מפני שאם ניקב הקרום של מוח מלמטה שאין בו אלא קרום אחד, וכוונת התנא לאשמעינן שיש מקום במוח שאין לו אלא קרום אחד לחודיא:

ניקב הלב לבית חללו. ובגמ' מדייק מדנקט סתם לבית חללו משמע דגם כשניקב הבית חלל הקטן גם כן טריפה, והיינו שיש ללב שני חללים אחד גדול מחבירו והגדול לצד שמאל כמו"ש הרמב"ם בפיה"מ, ואשמעינן דגם כשהגיע הנקב להחלל שהוא בצד ימין אעפ"י שהוא הקטן ג"כ טרפה. ואם לא הגיע להחלל כלל כשרה, והיינו דאף אם יש להלב נקב מפולש מעבר אל עבר, אבל הנקב הוא בהבשר התחתון באופן שאינו להחלל של הלב כשרה: ונראה דזהו כוונת רש"י שמפרש, ואם לא הגיע לחלל קתני סיפא דכשרה. וקשה לכאורה טובא מה בעי' רש"י בזה ועי' במהר"ם שהעיר ג"כ בזה, ודבריו דחוקים. אבל נראה דהוקשה לרש"י למאי נקט התנא לבית חללו דפשיטא דלא נקרא נקב אם לא הגיע להחלל וכמו שהקשו התוס', להכי פירש"י דהחידוש יש בלב דאם לא הגיע לחלל אעפ"י שיש נקב מפולש מעבר אל עבר, אבל לא הוי הנקב להחלל הלב כשרה:

ובעיקר מה שהקשו התוס' למה נקט לבית חללו, תמוה טובא, דהלא הש"ס מדייק מזה דגם כשניקב להחלל הקטן ג"כ טריפה. ומשמע דאילו לא שנה התנא לבית חללו הוי אמרינן דדוקא בשניקב להחלל הגדול, וצ"ע: הריאה שניקבה. ויש לדייק מדוע לא שנה ניקבה הריאה דומיא דכולהו, ונראה דנקיבת הקרומים בהריאה הרי זה כאילו נקבה הריאה לגמרי דהיינו שמגיע הנקב עד הסמפונות ממש וזה הבית חללו, ואין זה נקיבת הקרומים לחודיא, אלא הרי זה נקיבת הריאה ממש:

ובזה יש לדייק בדברי ר' שמעון שאמר עד שתינקב לבית הסמפונות, וקשה הא כל נקב שבריאה הוי הנקב גם כן להסמפונות, דהרי כשמנפחין הריאה בהקנה הרוח יוצא גם דרך הסמפונות. ואפשר דכוונת ר' שמעון שתהי' הנקב מכוון כלפי המספונות, אבל לא משמע כן בגמ' לקמן מ"ז ע"ב דפריך שם היינו ניקבה היינו חסרה, ומשני דחסרה לר' שמעון איצטריך דאמר בניקבה עד שתינקב לבית הסמפונות, ובחסרון מודה דאין צריך לסמפון יעו"ש הרי מבואר דסבר ר' שמעון דבעינן נקב שיגיע להבית הסמפונות ממש, וע"כ סבר ר' שמעון בנקב בריאה שתהי' הנקב עד הסמפון. אבל יש להבין מה שייך נקב להסמפון, דהרי בניקבה הריאה דהיינו הקרומים, וכשנופחין הריאה הרוח מתפשט בכל הריאה, והרי זה כאילו הנקב מגיע גם עד הסמפון. ובלעדי נפיחת הריאה אי אפשר להבחין נקב בבשר הריאה היינו נקב בלא חסרון, וא"כ היאך אפשר לידע הנקיבה שהוא עד הסמפון:

ניטל הכבד ולא נשתייר ממנו כלום. - ויש לעיין הא כשניטל הכבד לגמרי ממילא נופלת המרה, ויש כאן טריפות מצד חסרון המרה. איברא דהתוס' פירשו דמיירי שהמרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות, ומוכח מזה דסברי התוס' דחסרה המרה טריפה, ולהכי פירשו דהמשנה מיירי בשהמרה קיימת בהגידין של הכבד והסמפונות, ולהכי חשיב התנא ניטל הכבד שהוא טריפה מצד חסרון כבד. אמנם שיטת הבה"ג לדייק מזה דחסרה המרה כשר, מדמטריף התנא מצד חסרון כבד, ולא מטעם חסרון המרה. ולא קא מפרש הבה"ג כפירש התוס' משום דע"כ סבר הבה"ג דאם לא נשאר כבד בכזית סוף המרה ליפול, ואף אם היא תלויה בהגידין ובהסמפונות, לאו כלום הוא, וכמאן דליתא דמיא. ושיטת הרשב"א בתוה"ב דכל עיקר טריפות של הכבד הוא מפני המרה, ע"כ מפרש ג"כ הכא דהמרה כמאן דליתא דמיא אם לא נשתייר כזית כבד במקום חיותיא:

גמ'. אמר רשב"ל רמז לטריפה מן התורה וכו'. הנה הרשב"א והר"ן בחידושיו מפרשים הסוגיא בהא דפליגי אם טריפה חיה או אינה חיה דנפק"מ לספק טריפה. דלמ"ד טריפה אינה חיה דאז בספק טריפה אם חזינן דחיה י"ב חודש כשרה, ולמ"ד טריפה חיה אין זה בירור ואסורה עכת"ד, יעו"ש: והנה הא דאמר רמז לטריפה שאינה חיה מן התורה, מדוע אמר רמז משום דעיקר קרא אתא לבשר שיצא חוץ למחיצה אבל ע"כ מוכח דטריפה אינה חיה מן התורה. ואידך מ"ד יליף מן התורה דטריפה חיה כמו שמבואר בסוגיא. והנה לכאורה קשה מדוע לא פריך הש"ס למ"ד טריפה חיה היאך יפרש הא דתנן כל שאין כמוה חיה דמשמע דסבר התנא ע"כ דאין טריפה חיה: והנה זה ודאי דגם אם אמרינן טריפה חיה היינו דיכול לחיות יותר מיב"ח, אבל מידי טריפה לא יצא. והיינו שכל דיני טריפה עליה, ולגבי אדם ההורגו פטור ממיתה מטעם דגברא קטילא קטיל וכמו שכתבו התוס' בסנהדרין ע"ח ד"ה ההורגו, והוא מטעם שסופו למות מאותו חולי, יעו"ש. וממילא חיים כזה לא נחשב לחיים לגבי דיני התורה לכל דיני חיים, ולגבי בעלי חיים תורת טריפה עליהם להיות אסור באכילה, ומטעם זה לגבי ספק טריפה לא הוי בירור הא דחזינן דחי יותר מיב"ח מפני שאפשר דטריפה היא, והיינו דיש לומר דחיותו הוא חיים של טריפה, ולא נחשב לחיים לגבי דיני התורה, ומספק טריפה לא יצאת, זהו מה שנראה בביאור דברי הרשב"א והר"ן שמפרשים הפלוגתא בהא דפליגי אם טריפה חיה:

ובזה יובן הא דהקשה הר"ן בחידושיו מאי פריך הש"ס למ"ד טריפה חיה מנלן, דמשמע מזה דבעינן לימוד על זה דטריפה חיה והלא גם אם ליכא לימוד מקרא יש להחמיר מספיקא, והיינו דכיון דטריפה חיה, ממילא ליכא בירור מהא דחזינן דחיה. ומתרץ דאם ליכא לימוד מקרא דטריפה חיה אית לן לומר למדרש יותר כפשטות הכתוב חיה אכול וכו, ולומר שטריפה אינה חיה, ולהכי פריך הש"ס למ"ד טריפה חיה מנ"ל, והיינו דבעינן לזה לימוד מקרא דטריפה חיה, יעו"ש. וע"כ הביאור בזה דפריך הש"ס למ"ד טריפה חיה מנ"ל היינו בחיים של טריפות, ועל זה מביא הלימוד שדורש זאת החיה אשר תאכלו חיה אחרת שלא תיכול. והביאור בזה דאמרה תורה שיש שני מיני חיים, חיים של בריאות, וחיים של טריפות, ואמרה תורה לאכול החיים של בריאות, ואסור באכילה בחיים של טריפות, וממילא כשיש ספק באיזה אופן הוא חי הוי ספיקא לחומרא:

ולפי"ז יפרש המשנה הא דתנן כל שאינה כמוה חיה, היינו כל שאין כמוה חיה בחיים של בריאות, ולא חיים של טרפות, ולהכי לא פריך הש"ס למ"ד טריפה חיה הלא תנן כל שאין כמוה חיה, משום דשפיר מתפרשא כל שאין כמוה חיה בחיים של בריאות, ולא בחיים של טריפות שאסרה תורה באכילה: והנה בעיקר הא דכתבו הראשונים דנפק"מ בפלוגתא זו אם טריפה חיה הוא אם מהני בירור הא דיב"ח. והנה לפי זה למ"ד טריפה חיה ולמד זאת מקרא דזאת החיה, נמצא דהכתוב מלמדנו על הספק אם יש לזה בירור או לא, והכתוב בא לומר דטריפה חיה ולא סמכינן איב"ח. אבל לפי"ז נחית הכתוב לספיקות וא"כ מוכח מזה דספק אסור מן התורה בטריפות, וממילא גם למ"ד טריפה אינה חיה לא פליג בזה, דהרי לא חזינן דפליגי בזה, וא"כ קשה על הרמב"ם דסבר ספק דאורייתא מה"ת לקולא. ואין לומר דבספק טריפה מודה הרמב"ם דספד"א מה"ת לחומרא, והלא בהדיא כתב הרמב"ם והובא בטור סימן כ"ט דבכל הטריפות לבד מדרוסה ספיקא להיתר:

וע"כ צריך לומר דהרמב"ם מפרש דנפק"מ בפלוגתא אם טריפה חיה דלמ"ד טריפה חיה סבר מפקד"א מה"ת לחומרא, ורשב"ל דסבר טריפה אינה חיה סבר ספק טריפה מה"ת לקולא:

ובזה יש ליישב הא דהקשו הראשונים בהא דלעיל י"א דאזלינן בתר רובא מדלא חיישינן למיעוט טריפות. והקשו הא לשיטת הרמב"ם גם ספק מותר. אבל לפי האמור דמאן דסבר טריפה חיה סבר בטריפות ספק לחומרא, מפרש הרמב"ם דהסוגיא אזלא למ"ד טריפה חיה. אבל הרמב"ם הלא סבר טריפה אינה חיה וכמוש"נ:

עוד יש לומר דלשיטת הרמב"ם דסבר דבספק דרוסה יש להחמיר בספק מטעם שמפורש בכתוב בהדיא, והביאור בזה כיון דנאמרה דרוסה גם בהללמ"מ וא"כ למה כתוב בהדיא בתורה, וע"כ לאסור ספק בא. והכוונה דכיון דאיכא הללמ"מ למה בעינן קרא וכמו שהקשו בזה התוס' ביומא ל"ב ובקדושין ט', ומזה למד הרמב"ם דבדרוסה אסור גם ספק, וא"כ אפשר דמפרש הרמב"ם סוגיא דידן לאסור ספק היינו דרוסה:

ובזה יש ליישב הא דהקשה הב"י על הרמב"ם שכתב דבשארי טריפות חוץ מדרוסה מותרין, והקשה היכן מצינו ספק טריפה מותר יעו"ש. והט"ז בסימן כ"ט מיישב דהכוונה על ספ"ס יעו"ש. אבל תמוה מדוע נאסור בדרוסה ספ"ס, ואטו מפני שמפורש בתורה לא מהני ספ"ס הלא כל האיסורין המפורשין בתורה מהני ספ"ס, ולשיטת הרשב"א הוי ספק ספיקא כמו רובא:

ונראה דכוונת הרמב"ם כמו שכתבנו דכיון דלא בעינן קרא לדרוסה כיון שנאמרה בהללמ"מ כמו שארי טריפות דהרי דרוסה בכלל השמונה טריפות שנאמרו למשה בסיני, אבל הכוונה דכיון דנאמרה בתורה אעפ"י שלא איצטריך לעצם האיסור, וע"כ בא לאסור ספיקא, וזה מוכח מסוגיא דידן כמו שביארנו למ"ד טריפה חיה:

ולפי זה כיון דכל עיקר הא דנאמרה דרוסה בתורה לאסור ספק באה, א"כ הרי זה נעשה כמו ודאי, ולא מהני ספ"ס גם כן וכמו שכתב הה"מ בדין בדיקת חמץ כיון שנאמרה על הספק לא מהני ספ"ס גם כן. ולפי"ז יש להסכים לדינו של הט"ז אבל לא מטעמי' מטעם שכתוב בהדיא, אלא הכוונה כיון דלא בעינן לעצם האיסור וע"כ דלאסור ספק באה, והרי זה הספק דינו כודאי כיון שאסרה אותו התורה נעשה ודאי, והרי זה כמו ספק טומאה ברה"י, וכל זה בדרוסה, אבל שארי טריפות דנאסרו מכח ההלכה גרידא דינם כשארי איסורים בספיקא:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה