אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף לט:

דף לט.

תניא כוותיה דר' יוחנן השוחט את הבהמה וכו' שחטה ואח"כ חישב עליה זה היה מעשה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר. ומסיק דסבר הוכיח סופו על תחילתו דכיון דאח"כ זרק לעכו"ם. והנה לשיטת התוס' דבעינן דיבור, קשה מה מהני הא דהוכיח סופו על תחילתו כיון שלא היתה אז רק מחשבה ולא דיבור, והתבוא"ש בסימן ד' הביא הוכחה זו יעו"ש. שמוכיח מזה דבתקרובת עכו"ם מיתסר במחשבה לחודיא. ויש לדחות דיש לפרש אם הוכיח סופו על תחלתו אמרינן שגם דיבר בפירוש, אבל מסתברא דאמרינן סופו מוכיח גם בשחישב גרידא:

והנה לפי המבואר דלתקרובת ע"ז נאסר במחשבה גרידא גם בלא דיבור ומטעם זה יש להוכיח דבקדשים לענין פיגול ג"כ נעשה פיגול במחשבה לחודיא. והוא מהא דיליף ר' יוחנן דבמחשבת עכו"ם לא אזלינן אלא אחר השוחט מק"ו ממחשבת פנים דאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. ואם אמרינן דבמחשבת פיגול לא סגי במחשבה אלא בעינן דיבור בפירוש לשם פיגול א"כ איכא למיפרך ולומר דלהכי בפנים לענין פיגול אזלינן רק אחר העובד מפני שלא מהני מחשבה אלא בעינן דיבור, משא"כ בשוחט לעכו"ם דסגי במחשבה גרידא ובמחשבה לחודיא נתפס איסור הנאה, הרי חזינן דלהתפיס באיסור תקרובת יותר קיל מלעשות פיגול, א"כ אפשר שמטעם זה נתפס לאיסור תקרובת לע"ז גם במחשבה של הבעלים, ולא בעינן דוקא שהשוחט במחשבתו אסור, אלא גם אחר יכול לאסור, ומשמע מזה דע"כ גם בקדשים נעשה פיגול במחשבה לחודיא, וראיה מזה לשיטת הרמב"ם:

והנה בהא דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר, והיינו דספיקא הוי בדינא אם אמרינן בזה הוכיח סופו על תחילתו, כתב הרינו ירוחם דאסור באכילה, ומותר בהנאה. והב"י הקשה דממנפ"ש אם הוא ספק תקרובת ע"ז א"כ צריך להיות אסור בספיקא גם בהנאה. - ונראה דסבר הרבינו ירוחם דפעם אחת נעשה מומר וא"כ איכא הכא ספק אם היה מומר בשעת השחיטה, והיינו אם אמרינן הוכיח סופו על תחילתו השחיטה פסולה מטעם שחיטת מומר, וגם אסור בהנאה, מטעם תקרובת ע"ז. אמנם שונה ספק זה דנעשה מומר מספק תקרובת, והיינו דבספק מומר הוי ספק בשחיטה, וקיימא בחזקת איסור אינה זבוחה, אבל בספק תקרובת שהוא ספק איסור הנאה, הרי אינה באיסור הנאה מקודם דבחייה מטעם איסור אבר מן החי מותר בהנאה, להכי סבר הרבינו ירוחם דמותר בהנאה ואסור באכילה. והב"י סבר דבשביל ספק מומר לא נקרא פסול בשחיטה מטעם דהשחיטה היתה כהוגן, אלא פסול דבר אחר גרם לה, ולהכי סבר דאיסור אכילה ואיסור הנאה שניהם שווים בזה. והא דלא מוקמינן אחזקה זהו משום דבספיקא דדינא לא מוקמינן אחזקה כמו"ש הר"ן ריש קדושין. והרבינו ירוחם סבר דאין זה ספיקא דדינא כיון שאנו דנין על העובדא והוי ספק במציאות, ופליגי בספיקא דהמציאות הרי זה כספק במעשה, אעפ"י דפליגי בזה תנאי. - ובספרנו שאילות משה ביארנו גם כן קצת בזה:

גמ'. הנהו טייעי וכו' אמר ליה חזינן אי אינש אלמא הוא, ואי לא אמר לו רישיך להר יעו"ש. לכאורה ראיה לזה שכתב הרמב"ם בפר"ד מחו"מ ה"ד דבעכו"ם אלם אעפ"י שלא באחריות עובר בב"י וב"י. והראב"ד בהשגה פליג שם. והנה לכאורה מזה חזינן דבעכו"ם אלם נאסרה משום תקרובת, אבל יש לומר דשאני הכא דאיכא גם קבלת מעות:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה