נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף לו:
גמ" לא חד בטומאת מת וחד בטומאת שרץ וצריכי. והיינו דהש"ס סבר דחיבת הקודש הוא מצד חשיבות, והוא מטעם דגם הכשר מים הוא מצד חשיבות, וממילא בקדשים לא בעינן מים לעשות חשיבות כיון דחשוב הוא מצד עצמו, ונעשה טמא גם להיות מונין בו ראשון ושני, אבל לפי"ז יש לטעות דכיון דאזלינן בתר חשיבותו ואיכותו של הדבר, דלפי"ז יש מקום לומר דאם המטמא הוא יותר חשוב וחמור בטומאה לא ליבעי הכשר מים, לזה רבתה תורה בייתור קרא ללמד דהחשיבות של המטמא גם כן אינו יכול להיות מטמא בלא הכשר מים מקודם:
תוס' ד"ה חד במת, וה"ה דהוי מצי למימר חד בנבלה וחד בשרץ וצריכי דנבלה חמורה משרץ לענין משא וכו'. וק"ק במת דמטמא טומאת ז" מנלן דבעי הכשר כיון דאיכא לאוקמיה אידך קרא בנבלה יעו"ש. והיינו כוונתם דכיון דטומאת מת חמירא טובא אכתי איכא למימר דמתוך חשיבות המטמא לא ליבעי הכשר מים, והקרא יתירה בעינן לאוקמיה אמסתברא בטומאת נבלה. ובזה יש להבין הא דתירצו התוס' ואומר הר"י דכיון דתרווייהו בשרץ כתיבי איכא לאוקמיה באם אינו ענין לכל הטומאות יעו"ש. וקשה הלא גם אם אמרינן באם אינו ענין יש לאוקמיה במסתברא שהוא בטומאת נבלות, ומנין לרבות גם טומאת מת דחמיר וחשוב יותר להיות מטמא גם בלא הכשר מים. ואפשר דכוונת הר"י דכיון דהריבוי מהקרא שאמרה תורה אשר יאכל שזה לא נצרך לשרץ האמור בקרא, ואתי לרבות באם אינו ענין היינו דמשגיחין על חשיבות האוכל הוא הנטמא, ולא משגיחין על חשיבות של הטמא, וביותר אם חיבת הקודש מדאורייתא הרי חזינן דאזלינן בתר חשיבות האוכל, והסוגיא סברה בזה דחיבת הקודש דאורייתא ובזה משני הש"ס דרבתה תורה חשיבותה דהאוכל, ולא אזלינן בתר חשיבותיה דהמטמא:
גמ'. מתיב רב יוסף רבי שמעון אומר הוכשרו בשחיטה, הוכשרו ואפילו למנות בו ראשון ושני, והיינו דזהו הביאור הוכשרו, דלענין לפסול את עצמו לא בעינן הכשר, כיון שאינו ענין טומאה אלא פסול מטעם דקודש נפסל בנגיעה דטומאה ומדקאמר ר"ש הוכשרו הכוונה גם למנות בו ראשון ושני, מטעם דנעשה טמא:
והנה לכאורה מה זה שייכות לחיבת הקודש דהרי הטעם דהוכשרו בשחיטה הוא מפני שעשה תיקון בהאוכל שיצאת מידי אבמה"ח כפירש"י לעיל, ויש בזה חשיבות מעליא ולא בעי הכשר, וזה ליתא בחיבת הקודש. וע"כ סבר הש"ס דאם חזינן דחשיבותיה דהאוכל לא בעי הכשר מים, ולפי"ז גם חשיבותיה דחיבת הקודש לא גרע מהא דהכשר שחיטה וכיון דסבר ר"ש דהכשר שחיטה לא בעי הכשר מים, הנה כן גם חיבת הקודש לא גרע מיניה:
וקשה מאי קושיא לר' אלעזר מר' שמעון הלא יש לו סיוע מרבנן דר' שמעון דסברי לא הוכשרו בשחיטה. - ונראה דאמר רב יוסף דאם לא מצינו בתורה הכשר בלא מים בשום מקום, דאז לא הוי אמר ר' שמעון דשחיטה מכשרת, וע"כ כיון דסבר ר' שמעון דהוכשרו בשחיטה ע"כ סבר דמצינו בתורה הכשר גם בלא מים, וזהו ע"כ הא דחיבת הקודש, וא"כ מוכח דבחיבת הקודש מונין בו ראשון ושני:
גמ'. אמר לו אביי עשאוהו כהכשר מים מדרבנן. ויש לעין אם הפירוש דכל עיקר הא דאמר ר' שמעון הוכשרו בשחיטה הוי דרבנן. וממילא הא דמונין בו ראשון ושני הוא דרבנן, או דלמא דהא דהוכשרו בשחיטה לגבי עצמו הוי מן התורה, ורק הא דמונין בו ראשון ושני הוי דרבנן. - אבל נראה דאין לפרש בחולין שהוכשר רק לגבי עצמו מן התורה, דממנפ"ש אם אמרינן דהשחיטה פועלת הכשר, הרי זה כהכשר מים מן התורה, ואין זה ענין להא דחיבת הקודש שהוא מטעם הקדושה, וזה לא שייך גבי חולין. ואם סבר ר' שמעון דתיקון השחיטה הרי היא כהכשר, ע"כ הרי זה הכשר ממש כמו הכשר מים, וע"כ אין לומר לחצאין דלגבי עצמו הוי הכשר, ולא למנות בו ראשון ושני. וע"כ צריך לומר דסבר אביי דהא דאמר ר"ש הוכשרו בשחיטה הוא לגמרי דרבנן. ואין ללמוד מזה לחיבת הקודש דשאני התם דאף אם אמרינן דחיבת הקודש דאורייתא, יש לומר דזהו רק לגבי עצמו להיות פסול, אבל אין בו טומאה להיות מונין בו ראשון ושני. אבל רב יוסף מצי סבר דר"ש דאמר הוכשרו בשחיטה הוי הכשר גם מדאורייתא, ולהכי פשיט מר' שמעון דמונין בו ראשון ושני כמו שכתבנו לעיל. אמנם הר"ן בחידושיו אינו מפרש כן, יעו"ש. ומשמע דסבר הר"ן דכל עיקר הא דר' שמעון דסבר הוכשרו בשחיטה הוא מדרבנן:
והביאור בדברי אביי דמפרש דר' שמעון אמר הוכשרו בשחיטה הוא מדרבנן, נראה דסבר דבחיבת הקודש נמי מונין בו ראשון ושני מדרבנן כדאיתא במנחות ק"ב ע"ב דמפרש הש"ס שם דבעי' דרשב"ל הוא בדאורייתא. אבל מדרבנן מונין בו ראשון ושני, והיינו דרבנן נתנו דין הכשר על החיבת הקודש כאילו הוכשר במים. וכיון שמצינו כזה דהכשר בלא מים עשאוהו חכמים כאילו הוכשר במים, לזה נתן ר' שמעון דין הכשר על השחיטה שמפני התיקון המאכל שמוציא מידי אבר מן החי שתהי' בזה הדין כמו גבי חיבת הקודש:
אמנם יש להעיר דגבי חיבת הקודש אמרה תורה דלא בעי הכשר, להכי גזרו רבנן להיות מונין בו ראשון ושני ג"כ, והיינו כיון דלפסול את עצמו הוא פסול מדאורייתא הוסיפו חכמים להיות מונין בו ראשון ושני מדרבנן, אבל גבי שחיטה שגם לענין להיות מקבל טומאה לגבי עצמו הוא מדרבנן, א"כ מה ראו חכמים למנות בו ראשון ושני, כיון שהוא עצמו אינו בר מקבל טומאה מדאורייתא, וא"כ היאך אמר אביי דר' שמעון סבר דמונין בו ראשון ושני מדרבנן. אבל אם אמרינן דלגבי עצמו סבר ר' שמעון דהשחיטה מכשרת מדאורייתא, אז יש לומר דמדרבנן יש להוסיף למנות בו ראשון ושני. - אמנם כיון דלא שייך בחולין הענין להיות נפסל לגבי עצמו כמו שכתבנו לעיל, וא"כ ממילא כשאמר ר' שמעון הוכשרו בשחיטה דע"כ הכוונה להיות מונין וראשון ושני משמע שהוא מן התורה, וא"כ יש להבין הא דאמר אביי שהוא מדרבנן. - ואפשר דסבר אביי דגם עצם חיבת הקודש הוא דרבנן, ומפרש דברי ר' שמעון דסבר חיבת הקודש דרבנן, וכיון שאמרו רבנן בדבר שהוא שיש לו חשיבות דהוי מוכשר לקבלת טומאה בלא הכשר מים, כן סבר ר' שמעון דהחשיבות דהשחיטה יש לה דין זה דהוכשר לקבל טומאה בלא הכשר מים מדרבנן להיות מונין בו גם ראשון ושני. וזהו כמו שאמר ר' אלעזר למעוטי חיבת הקודש, וסבר דכל עיקר חיבת הקודש הוא דרבנן:
גמ'. מכלל דחיבת הקודש דאורייתא מנלן,, אילימא מדכתיב והבשר אשר יגע ככל טמא האי בשר דאיתכשר במאי וכו'. - וקשה מדוע לא קאמר הש"ס דנטמא הבשר במשקין טמאין דמטמאין לרצון ושלא לרצון וטומאתן והכשרן באים כאחת כדתנן בפר"א דמכשירין וברמב"ם בפר"ב ה"ג מטו"א יעו"ש: ונראה דהנה ע"כ מיירי שם במשנה במכשירין משקין טמאים שהם מעיינות של זב וזבה כגון רוקו ומימי רגליו שמטמאים מחמת עצמן, וכמו שמוכיח שם רבינו הגר"א ז"ל, יעו"ש. וא"כ לא מצינו לומר דהקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא מיירי שנטמא במשקין טמאים שהם מעיינות של זב וזבה, שהם אב הטומאה. ותצא מזה שרק אם נטמא באב הטומאה נטמא הבשר, ולא מתפרש הא דאמרה תורה אשר יגע בכל טמא דנלמד מזה גם שלישי בקודש, ואם אמרינן דכוונת התורה באופן שנטמא במעיינות לא יצוייר שלישי בקודש, ואנן קיי"ל דשלישי בקודש דאורייתא, וע"כ דיצוייר הכשר לטומאה שהוא בתורת הכשר ממש כהכשר דעלמא, ולזה פריך דאיתכשר במאי:
איברא ברא דהרב ברטנורא מפרש המשנה בכל משקין טמאים וכן משמע מפירושו של הרמב"ם, גם כן לא קשה משום דלפי"ז לא הוי אלא טומאה מדרבנן כמו שכתב הרמב"ם בפר"ז דאבוה"ט ה"א דטומאת משקין לטמא אוכלין הוי מדרבנן, ואם כן אם נפרש המשנה דמכשירין במשקין טמאים סתם ע"כ לא הוי הטומאה לטמא אוכלין אלא מדרבנן גרידא, ולא מיתוקים הקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא באופן זה:
והנה כמובן מצינו דיצוייר טומאה על ידי משקין שנטמאו במת וכמו שכתבו התוס' בפסחים י"ז ד"ה רביעי בקודש דיצוייר אב הטומאה באוכלין כגון שנגעו במת שהוא אבי אבות ונעשה האוכל אב הטומאה, והא דקיי"ל בהמפלת כ"ח דכל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה, היינו דוקא לטמא אדם וכלים, אבל לאוכלין נעשים אב הטומאה יעו"ש. וע"כ דלאו דוקא אוכלים, אלא הוא הדין משקין. וכן כתב הצל"ח שם אות כ"ח יעו"ש. וא"כ המשקה הנעשה אב הטומאה כשנפלה על האוכלין ג"כ אמרינן דטומאתן והכשרן באין כאחת, וא"כ יצוייר שנפלו המשקין האלה על הבשר, אבל לפי"ז הרי זה גם כן מאב הטומאה, ואנן בעינן שלישי בקודש. - אמנם קשה דהלא יצוייר באופן שנגע אוכל במת שנעשה אב הטומאה ואח"כ נגע האוכל במשקה, ונעשה המשקה ראשון, ואח"כ נפלו המשקין על הבשר ונעשה שני, והכוונה בתורה דאיתכשר הבשר במשקין. ויצוייר גם שלישי באופן שהאוכל שהוא אב מטמא אוכל, ואוכל זה ראשון וחוזר ומטמא משקין ונעשו המשקין שני, וחזרו המשקין ומטמאים להבשר, וטומאתו והכשרו כאחת. - אבל זה לא אתי שפיר לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ז מה' אבוה"ט ה"א דאין אוכל מטמא אוכל מן התורה, ולא המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר מן התורה יעו"ש. והנה הרמב"ם מדייק משקין שנטמאו דהכוונה שהמשקין קבלו טומאה, ולא המשקין שהן בעצמן טמאין כמו מעיינות הזב והזבה שהן מטמאין, אבל בטומאה זו לא יצוייר שלישי בקודש כמו שכתבנו לעיל:
והנה רש"י בפסחים כ' מפרש דאפשר לאוקמי בבשר שלמים הנאכלים בכל העיר ושם הוכשרו. ולפי"ז תמוה בזה דפריך האי בשר דאיתכשר במאי ומוקמינן בחיבת הקודש, והלא אין זה הוכחה לחיה"ק כיון דאיכא לאוקמי דמיירי קרא בבשר שלמים וכבר תמהו בזה הפנ"י והצל"ח והאו"ח. - והנה לשיטת הרמב"ם דסבר דבעינן ניחותא דבעלים, וקדשים אין לזה בעלים, ואפילו למ"ד דקדשים קלים ממון בעלים, אבל כל זה מחיים, אבל לאחר שחיטה וזריקה משלחן גבוה קא זכו. אבל שיטת רש"י ע"כ דלא בעינן בעלים, וזהו כשיטת התוס' והרשב"א כמו שכתבנו לעיל. אבל תקשה מדוע לא משני כן הש"ס הכא. עוד קשה בהא דאיתא בזבחים שם דמרבה אימורים לטומאה, ואימורים ע"כ הוא בעזרה דאל"כ נפסלו ביוצא:
ואפשר דסבר הש"ס דאין לפרש כוונת התורה והבשר אשר יגע בכל טמא שזהו רק בבשר של שלמים שהוא קדשים קלים, ולא יצוייר טומאה בבשר של קדשי קדשים:
אמנם קשה טובא מדוע לא משני הש"ס דמיירי שהוכשר הבשר במשקין המובא מחוץ לעזרה לעזרה, ולא הוי זה משקה בי מטבחייא שהוא מים קדושים כמו מי כיור. וע"כ צריך לומר דגם המים המובאים מחוץ לעזרה לעזרה גם כן אינם מכשירין:
ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' הכא בד"ה עצים וא"ת ומשקי בי תמטבחייא אמאי דכן ליתכשרו בחיבת הקודש וכו'. ונראה דלא שייך חיבת הקודש אלא בהמשקה שנתקדשו בקדושת כלי שרת כמו יין ושמן שנתקדשו. וגם התוס' דייקו בזה. - אמנם כיון דאיכא גם מים שאינן בקדושת כלי שרת כמו המים המובים מחוץ, ובזה לא שייך חיבת הקודש, ומ"מ אינן מטמאין ואינן מכשירין כמו שכתב הרמב"ם בפר"י מטו"א הט"ז וז"ל, והמים שמשתמשין בהן שם טהורין לעולם ואין מתטמאין ואין מכשירין עכ"ל. והכוונה שמשתמשין בהן ע"כ לאו דוקא מים קדושין, אלא גם אם הובא מבחוץ לעזרה כן הדין, והנה בהמים האלה לא שייך חיבת הקודש, וכיון שהדין דהמשקין שלא שייך בהן חיבת הקודש לא מכשרי, וזהו מטעם כי כן ההלכה דכל המשקין הנמצאים בעזרה אינם בני קבלת טומאה ואין להם גם דין הכשר, להכי לא עדיף מעלה דחיבת הקודש ממים שזהו ההכשר האמיתי בחוץ לעזרה. ומכל זה בעזרה לא מכשרו, ולא עדיף חיבת הקודש מהם דחיבת הקודש נותן מעלה בהדברים שהחסרון בעצמותן כמו עצים ולבונה שהחסרון שהם לאו בני קבלת טומאה בזה מהני חיבת הקודש שנותן להם חשיבות. אבל משקין שאין חסרון בעצמותן, ורק שהקדושה דהעזרה אינה נותנת להן כח מכשיר, והיינו שהעזרה מבטלת מהן כח המכשיר, וא"כ לא מיבעי' שהמים אינן מתחשבין להכשר, אלא גם היין והשמן שיש להם מעלת חיבת הקודש אבל העזרה מבטלת כח ההכשר הנמצא בהם:
גמ'. כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים וכו'. - והנה מה שקשה מזה לשיטת הרמב"ם דבעינן בעלים מבואר בספרנו נזר הקודש לזבחים ל"ד יעו"ש: