נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף לו.
סד"א הואיל ואסירי בגיזה ועבודה דמן ליבעי קבורה קמ"ל. - והנה יוצא מזה דדם פסוה"מ מותרין בהנאה. וקשה מהא דאיתא ב"ק נ"ג ע"ב שור פסוה"מ שדחפו לבור אדם ושור חייבין ובור פטור מ"ט אמר קרא והמת יהיה לו במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו ופירש"י מטעם שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, יעו"ש. וקשה הא איכא דם הנמצא בשור שלא נאסר בהנאה מעולם, ואין צריך פדייה וא"כ שייך בזה לומר והמת יהיה לו שיכול להמציא להדם ולמכור לכלבים:
אמנם ע"כ צריך לומר דלאחר שנעשה נבלה גם הדם יצא מכלל דם ונחשב כבשר. וזהו כהא דפליגי בי"ש וב"ה בדם נבלה בעדיות פ"ה מ"א והובא בשבת ע"ז דב"ה מטמאין ומפרש שם אמר ר' יוסי בר' יהודה אף כשטמאו ב"ה לא טמאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. וכתבו שם התוס' דמזה משמע דדם חשוב כבשר. ואתי שפיר הכא בשור פסולי המוקדשין דאינו יכול ליהנות מהדם ג"כ מטעם דדינו כבשר נבלה ממש. אבל קשה לפי מה שכתבו התוס' דעיקר הטעם דבי"ה לא משום דנחשב כבשר אלא הוא מטעם דאית להו דרשא מקרא, ומביאין דדם לא הוי בכלל בשר בנבלה מהא דלא קאמר הש"ס בפסחים כ"ב דכשהותרה נבלה גם דמה הותרה יעו"ש. ולפי"ז דם פסולי המוקדשין לא הוי נבלה מטעם דנחשב כבשר. וא"כ לפי"ז מותר ליהנות מדם פסולי המוקדשין גם לאחר מיתה, וכן משמע גם מדברי התוס' דבשר משמעותו למעט דם, וע"כ משום דדם לא הוי בכלל בשר, וא"כ מותר בהנאה:
עוד קשה הלא איסור גיזה לא הוי אלא מחיים, אבל לאחר שחיטה מותר כמו שכתבו התוס' בכורות כ"ה יעו"ש. וא"כ גם לאחר מיתה מותר לגוז, וא"כ יכול ליהנות מהגיזה, וא"כ הוי המת שלו שזה שיכול ליהנות. - ודוחק לומר דכוונת התורה והמת יהיה לו עצם המת, ולא בהטפלים להמת: ונראה דגבי דם כיון שעיקר ההיתר מהא דאמרה תורה על הארץ תשפכנו כמים, וזהו רק כשבא הדם על ידי זביחה דבזביחה אמרה תורה ההיתר דהנאה על הדם, ולא במיתה, וכן גם על הגיזה שאמרה תורה תזבח ודרשינן ולא גיזה, והאיסור הוא קודם זביחה, ולאחר זביחה מותר. זהו ג"כ דהזביחה מתרת, ולהכי בשור פסולי המוקדשין שנפל לבור אין כאן היתר לא על הדם ולא על הגיזה:
שם. ת"ר השוחט והתיז דם על הדלעת רבי אומר הוכשר רבי חייא אמר תולין וכו' אמר ר' אושעיא מאחר שרבי אומר הוכשר ורבי חייא אמר תולין אנו על מי נסמוך בואו ונסמוך על ר' שמעון שאמר שחיטה מכשרת ולא דם ע"כ הסוגיא. וקשה טובא הלא מפורש במשנה דמכשירין דדם שחיטה מכשיר, וא"כ שבק ר' אושעיא רבנן דסתם משנה. וביותר דגם ר' שמעון לא פליג על רבנן וכמו"ש לעיל, וצע"ג:
ונראה דהנה בדם יש שני טעמים, א' אם הוא בתורת משקה. ב', אם הוא מטעם דהתורה קוראת לדם מים. והנה דם חללים דחשיב התנא במכשירין שהוא אב, והיינו מפני שהוא משקה כדכתיב ודם חללים ישתה. ונראה הביאור כי הלוחמי מלחמה אחרי נצחונם היו שותים הדם של החללים, וכותבי זכרונות מביאים זה שהיו עושים להשתיק הצמאון של נקמה, ולהכי הרי זה משקה גמורה, ולהכי קורא התנא לזה בתורת אב. והנה דם שחיטה קורא שם התנא תולדה לזה, והיינו כי דם שחיטה אינה בתורת משקה רק מפני שהתורה המשילה למים, וכמו שפירש רש"י בשבת קמ"ד:
אמנם אם קבל הדם שחיטה וחשב עליו לשתייה פשיטא דנחשב למשקה. וכן מוכח בירושלמי פר"ב דמעש"ש והובא בתוס' שבועות כ"ג דיליף דשתייה בכלל אכילה מדכתיב וכל דם לא תאכלו, ואי בשקרש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמו שהוא והתורה קראה אותו אכילה יעו"ש. הרי מבואר דדם כמו שהוא, תורת משקה עליו מדיליף דשתייה בכלל אכילה הרי מוכח דנקראת משקה. וא"כ דם שחיטה אם מקבל הדם לשתייה הרי זה משקה. אמנם מפני שהתורה איננה קוראה את הדם משקה, אלא אדרבה התורה קוראת את הדם בגדר אכילה, להכי אין זה אב להיות נקרא משקה. אבל מכל מקום מכשיר מפני שהתורה המשילה והקישה למים מהא דכתיב על הארץ תשפכנו כמים. אבל כל זה אם בא הדם למטרת משקה, והוא כמו מים שבא לשתייה: אבל אם לא קבל הדם למטרת שתייה אלא יצא הדם על הארץ על ידי שחיטה זהו ענין אחר. והיינו דהמשנה דמכשירין מיירי בדם שחיטה שבא בקבלה להכלי למטרה דשתייה והיא באה בתור משקה בזה סברי כו"ע דיש בזה תורת הכשר או מדאורייתא או מדרבנן. ואפשר שקרוב לומר שהוא מן התורה. - אמנם האי דינא הכא שהיה שוחט וניתז הדם על הדלעת, זהו ענין דר' שמעון ועל זה אמר רב אסי שחיטה מכשרת ולא דם, והיינו דדם הזה הבא על ידי שחיטה בלא מטרת שתייה, זהו דינא דר' שמעון לחודיא שאמר דאינו מכשיר. זהו הביאור בהסוגיא לדעתי לפום הס"ד דהש"ס. - אבל במסקנא לפי מה שמוקי רב פפא כו"ע סברי דדם שחיטה אף באופן זה מכשיר מטעם שדינו כמים מטעם ההיקש למים, ולשיטת רבנן במשנתינו דדם שחיטה מכשיר גם כמו שהוא:
גמ' הכל מודים היכא דאיתא לדם מתחלה ועד סוף כו"ע לא פליגי דמכשרו. ביאור הדברים דאפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, מ"מ יש בזה מטעם איגלאי מילתא למפרע דדם שחיטה הוא. והקשה הר"ן בחידושיו דלפי"ז הא דאמר רבא לעיל כ"ט, למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לפלוגי בפרה כשרה כגון דשחטוה תרי גברי דגברא קמא לא מטמא. וקשה אמאי לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דגברא קמא גם כן עסוק בפרה ולטמא בגדים עכת"ד יעו"ש. - ונראה דשאני הכא דהדם מונח על הדלעת וההכשר בא מעתה. משא"כ התם דבההיא שעתא שעת הבירור אין לו שייכות עם הפרה:
ובעיקר הענין וביתר ביאור וגם שיטת הרמב"ם בזה מבואר בספרנו נזר הקודש למס' זבחים בטוטו"ד:
גמ'. אמר רבי אושעיא מאחר שרבי אמר הוכשר ורבי חייא אמר תולין באו ונסמוך על דברי ר' שמעון שהיה ר"ש אומר שחיטה מכשרת ולא דם. והיינו דהוי ר' שמעון ורבי חייא רבים כנגד רבי, ואעפ"י שחלוקים הם בטעמם, מ"מ נחשבים רבים. ומזה למד המהרי"ק שורש מ"ו והובא ברמ"א חו"מ סימן כ"ה סע"ב כן לדינא. והש"ך שם, ובסוף סימן רמ"ב ביו"ד רוצה לומר דזה רק בדרבנן. יעו"ש. וע"כ הכוונה מטעם דדלעת הוי תרומה מדרבנן. אבל בהדברים לדאורייתא לא נחשבים באופן זה לרבים כיון דאין הטעמים שוים. ובשו"ת נודע ביהודה חו"מ סימן ג' מביא שזהו גם דעת הרמב"ם, וכן הוכיח הלח"מ בפר"ח מתמידין ומוספין הי"ט שזהו דעת הרמב"ם יעו"ש: ונראה שכן משמע בירושלמי ר"ה פר"ב ה"ה דאיתא שם דפריך לא כן אמר ר' זעירא והן שיהיו כולם מורין מטעם אחד. ומשני מכיון דאילין מודיי לאילין, ואילין מודיי לאילין כמו שכולן מורין מטעם אחד יעו"ש. והיינו שמפני שאין אחד חולק על הטעם של השני. מבואר מזה דאין מצטרפין אם הם חלוקין בטעמיהן, והנה הכא בסוגיא הלא חלוקין הם בטעמיהן, היינו דר' שמעון סבר לא הוכשר, ור"ח סבר דדם מכשיר, ורק בנתקנה באמצע השחיטה אינו מכשיר מטעם דסבר אינה לשחיטה אלא לבסוף. ובאופן זה מוכח מהירושלמי דאינן בצירוף להיות נחשבים לרבים, וע"כ צריך לומר דשאני הכא לומר דשאני הכא כיון דכל עיקר הוא בדרבנן, אבל בדאורייתא אינם נחשבים לרבים:
עוד נראה להעיר דשאני הכא דהוי לחומרא, והיינו כמו שמסיק הש"ס לענין שרפה מיהו שוו להדדי מר לא שרפיה ומר לא שרפיה. והיינו דלר' שמעון אסור לשרוף כיון דסבר דדם שחיטה אינו מכשיר, וא"כ לא נטמאת התרומה, ולר' חייא אסור לשרוף מטעם הספק, וממילא בזה שניהם שווים באיסור שרפה והוי לחומרא. אבל לקולא לא שמעינן מהכא דמצטרפין לרבים היכא דלא שוו בטעמים. והיינו דהכא שבקינן שיטת רבי דסבר דמכשיר ומתיר גם לשרוף, וממילא אין ללמוד מזה אלא במקום דאיכא לחומרא, ולא שייך זה גבי ממונא דלא שייך חומרא משום דהוי קולא לגבי השני כידוע. - וראיתי בספר המהרי"ק בשורש מ"א שהוא מקור להאי דינא כתב שם שאין לסמוך על זה לברך בצירוף הדס שוטה לד' מינים, אעפ"י דאיכא להתיר עפ"י שני הדיעות ביחד בטעמים שונים, יעו"ש. הרי מבואר דלהקל לא סמכינן על זה, ולפי"ז דברי הרמ"א בחו"מ צ"ע:
גמ'. בעי רשב"ל צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני וכו'. ופירש"י צריד קורטי קמח הצבור במנחה. ואין שמן נכנס לתוכו יעו"ש כוונת רש"י דמיירי במנחה שנתן בה שמן, אבל נשארו קרטין שאין בו שמן. והיינו דסבר רש"י דאם עדיין לא נתן שמן בהמנחה אין בזה משום חיבת הקודש, אבל השמן אינו מכשיר מטעם שהוא משקה בית מטבחיא והשמן בכלל. ולגבי משקה לא מהני חיבת הקודש ג"כ כמו שכתבו התוס' לקמן ע"ב ד"ה עצים דבעינן דומיא לאוכל יעו"ש. ורק כשהשמן מעורב בהסולת יש לזה מעלת חיבת הקודש, אבל ע"כ הצריד שאין בו שמן עדיין אין בו התחברות להסולת עם שמן והוי כעין עומד בפני עצמו. אבל ע"כ יש בו מעלה דחיבת הקודש מפני שיש שמן גם עבורו לאחר הבלילה, וכשנגעה טומאה בהחלק סולת שעם השמן, והצריד נוגע בו, ובזה בעי רשב"ל אם נטמא הצריד מפני הנגיעה מטעם דמונין בו ראשון ושני, זהו מה שנראה בביאור פירש"י:
ויש לעיין מה זה ההבדל בין הצריד שאין בו שמן להסולת עם השמן דהלא אם מהני חיבת הקודש להחלק שיש בו שמן אעפ"י שאין השמן מכשיר אבל הוכשר בחיבת הקודש, וא"כ הלא גם הצריד הוכשר כיון שמונח בכלי שרת, ואם אמרינן דכל זמן שאין נכנס בו השמן אין בו עדיין מעלת חיבת הקודש א"כ מה מהני גם אם אמרינן דמונין בו ראשון ושני:
ונראה דסבר רש"י דהצריד אינו מוכשר בחיבת הקודש מפני חסרון שמן שבו, אבל מיבעי' כיון דהחלק עם השמן מוכשר וגם נטמא אולי מהני מפני חיבת הקודש דהנגיעה בהצריד נעשה טמא מטעם דמהני חיבת הקודש דהטומאה להיות עושה גם ראשון ושני:
ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לרש"י מדוע לא אמרינן דהצירוף הכלי עושה כל מה שבכלי לאחת וכגוף אחד הוא. והוא דאימתי אמרינן דהצירוף מהני זהו באופן שהוא עצמו ראוי להיות טמא, אבל הכא הצריד אינו מקבל טומאה מפני חסרון הכשר גם הא דחיבת הקודש לא מהני צירוף כלי גם כן. אבל מיבעי' אולי החלק שנטמא מטעם שהיה לו הכשר מחיבת בקודש והוא טמא, דבזה עדיפא מעלת חיבת הקודש דטומאה להיות מונין בו ראשון ושני: אמנם יש לפרש הא דצריד שלא הוכשר ונטמא בשרץ, ובזה בעי כשנגע באוכל שני שהוכשר אם נטמא השני שהוכשר, והספק אם יש בכח מעלת חיבת הקודש לעשות טומאה והיינו אם חיבת הקודש עושה פסול לעצמו. או דלמא שיש בו גם טומאה לטמא אחרים, והיינו דלא מיבעי' לטמא את המנחה המונחת בביסא, ואין בזה ענין ושייכות לצירוף כלי. וכנראה שכן מפרש הרמב"ם בפרי"ב מאבוה"ט הי"ד שכתב וז"ל בד"א לפסול האוכל עצמו, ולאסרו באכילה, אבל למנות בו ראשון ושני הרי זה ספק. כיצד נגע אוכל שנטמא בלא הכשר באוכל שני שהוכשר, הרי זה השני ספק מפני שהראשון לא הוכשר עכ"ל. ומקורו מסוגיא זו כמו"ש מרן יעו"ש. אמנם רש"י ותוס' לא פירשו כן. - ואפשר שהוא מטעם דלמה נקט צריד של מנחות והיינו שנשאר חלק אחד שאין בו שמן, וע"כ מיירי בכלי שרת של המנחה. והרמב"ם ע"כ מפרש דצריד הוא לאו דוקא. והש"ס דנקט צריד הוא רק מטעם שהוא נתקדש בכלי שרת שהקודש הוא במילואו, אבל לאו דוקא צריד המונח בהכלי שרת למנחה: והנה תצא מזה דיש פלוגתא בין רש"י ותוס' לבין הרמב"ם, דלרש"י ותוס' הוי הבעי' בהא דמונין בו ראשון ושני היינו לטמא קודש שג"כ לא הוכשר, והכשרו רק בהא דחיבת הקודש, והספק אם ההכשר דחיבת הקודש שנטמא יש בכחו לעשות גם ראשון ושני שלא הוכשרו הכשר ממש, אלא גם הם בהכשר דחיבת הקודש. אבל הרמב"ם סבר דבאופן זה פשיטא שאינו עושה ראשון ושני. ורק עיקר הבעי' אם הנטמא שהוכשר בחיבת הקודש יכול לעשות ראשון ושני להני שהוכשרו בהכשר גמור:
ובזה יש ליישב הא דקשה דהרמב"ם כתב שם באבוה"ט פר"ח ה"ג דצריד של מנחות מונין בו ראשון ושני. והכא כתב דהרי זה ספק למנות בו ראשון ושני, ומרן שם כתב דמדרבנן מונין בו ראשון ושני, והכא הוי הספק לדין התורה, ושם בפר"ח מיירי לענין טומאת ידים, והכא מיירי שנטמא הצריד בטומאה דאורייתא, יעו"ש. הנה כן משמע מדכתב שם הא דצריד עם פיגול ונותר. אבל לפי מה שכתבנו יש בזה הבדל אחר - והוא דלענין לטמא קודש שלא הוכשר אין בזה הטומאה דאורייתא אבל הכא מיירי בקודש שהוכשר הכשר ממש, בזה הוי ספק טומאה דאורייתא:
ויש להוכיח מדברי הרמב"ם דסבר חיבת הקודש הוי הכשר מדאורייתא לטומאת עצמו, ולטמא אחרים הוי ספק. ויש להעיר בזה שכתב בפר"ו מא"מ ה"ח וז"ל, מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים וכו', העצים והלבונה וכו' יעו"ש. ועי' במל"מ שם. - אבל יש לומר דיש הבדל בין הקדשים שנתקדשו בכלי שרת שבזה הוי חיבת הקודש. ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים ל"ד גמ'. רשב"ל הכי קמיבעיא ליה חיבת הקודש כאוכל הבא במים דמי או לא. ביאור הדברים, דיש לומר דחיבת הקודש לא בעי הכשר מים, והיינו דיש לומר דכל עיקר הכשר הוא מטעם חשיבות האוכל, דהחשיבות של האוכל עושהו מוכשר לקבל טומאה. ולפי"ז בקדשים דחשובים הם מצד עצמן, לא בעי הכשר מים וחיבת הקדשים מתוך חשיבותן מצד עצמן מוכשרין לקבל טומאה, וכשנוגעת בהם טומאה נעשו טמאים, וממילא מונין בהם ראשון ושני כדין טמא. או"ד דהכשר מים האמור בתורה לא הוי מצד חשיבות, דהיינו עושה את האוכל חשוב, אלא גזירה"כ הוא דלא נעשה אוכל מוכשר לקבל טומאה טרם שבא עליהם מים, והיינו דהמים סיבה להטומאה, וממילא בחיבת הקודש מצד חשיבותן סגי בזה דנפסלים, אבל לא שלטה הנגיעה דהטומאה לעשותם טמא גם לטמא אחרים, ואין מונין בו ראשון ושני:
שם. רבי אלעזר נמי מייתורי קראי קאמר מכדי כתיב וכי יותן מים על זרע מכל האוכל אשר יאכל למה לי לאו למעוטי חיבת הקודש. ביאור הדברים דמדאמרה תורה אשר יאכל הכוונה מצד חשיבות האוכל שנדרש לכל אוכל לבוא במים, והמים מביאים חשיבות להאוכל, וממילא כיון דליתא מים בחיבת הקודש, וגם לא נדרש בקודש לעשות חשיבות להיות אוכל על ידי מים, ולהכי גם המים של בית מטבחיא אינו מכשיר, ממילא לא נעשה הקודש טמא, אלא נפסל גופיה כיון שעכ"פ נגעה בו טומאה: