נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף לה:
והתנן אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קודש נאמן וכו'. אמר לו טומאה בחיבורין קאמרת טומאה בחיבורין שאני דמגו דמהימן אקודש מהימן נמי אתרומה. וכן כתב הרמב"ם בפרי"א מה' מו"מ ה"ד. ויש לעיין הלא הקשו התוס' ד"ה ואם. וא"ת היאך יאכל כהן תרומה כיון דקודש מעורב בה. ותירצו דעל ידי ברירה שיאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קודש יעו"ש. ביאור הדברים, דיש בזה שני דברים, חדא דאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קודש, אבל עתה אין קודש מעורב בהתרומה, ועוד על ידי ברירה. וכוונתם דאם קודש מערוב בהתרומה שוב אין לסמוך אברירה כמו שכתבו התוס' בתמורה ל' ע"א ד"ה ואידך דכל דבר שהוברר האיסור קודם התערובות בהיתר לא סמכינן אברירה, וכמו שמבואר שם. ולהכי כתבו התוס' הכא דעדיין לא הקדיש הרביעית להיות קודש, רק אמר רביעית שאני עתיד להפריש. נמצא דהאיסור לא הוכר מקודם והוא עתה בתערובות מוכן להיות רביעית קודש, ובזה סמכינן אברירה. והנה לפי"ז תליא האי דינא בברירה. ולמאן דלית ליה ברירה לא מהני ואסור לכהן לשתות התרומה. וא"כ קשה על הרמב"ם דסבר אין ברירה היינו דאין לסמוך אברירה, וא"כ קשה היאך יכול הכהן לשתות התרומה. ועוד דלא כתב הרמב"ם דמיירי שאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהיה קודש, והיינו שמפרש המשנה כפשוטה שהפריש לתוך התרומה רביעית לקודש, וכיון דמיירי דהוכר הקודש מעיקרא, והוא בתערובות לא מהני ברירה:
והנה גם בזה שכתבו התוס' דסמכינן אברירה, ומשמע דזה הוי לכו"ע אפילו למאן דלא סבר ברירה, וזהו מדלא כתבו התוס' דזהו למאן דסבר ברירה. משמע דזה הוי לכו"ע. ויש לעיין למ"ד אין ברירה וע"כ דסברי התוס' דכיון דלא נעשה קודש רק אח"כ כשמפריש. בזה לכו"ע אמרינן ברירה כיון שלא בא לברר האיסור מן ההיתר, דהרי עתה כולו היתר, והאיסור בא אח"כ לאחרי ההפרשה. אבל על הרמב"ם קשה, כיון שלא כתב דמיירי באופן זה שאמר רביעית שאני עתיד להפריש. - ואפשר לכאורה לומר הכא, דהקודש נתבטל ברובא, ומדאורייתא ברובא בטיל, ורק מדרבנן אסור, ובדרבנן אמרינן ברירה. - אבל לפי"ז תמוה דכיון דהקודש נתבטל ברובא, א"כ מדאורייתא אין זה קודש, ולא שייך לומר מתוך שנאמן על הקודש, נאמן על התרומה, כיון שאין כאן קודש מדאורייתא:
אמנם נראה דע"כ כוונת הרמב"ם גם כן דמיירי שלא הפריש עדיין הקודש וזה נכלל בלשון שאמר הפרשתי בתוכה קודש, היינו שלא אמר נתתי בתוכה קודש אלא הפרשתי, הכוונה שעשיתי בטהרת קודש לומר שהקודש בתוכה עומד להיות מופרש, והכוונה בזה שעשה הכל על טהרת הקודש בשביל הרביעית דלקודש, וצ"ע:
תוס' ד"ה תטמא תרומה לקודש. וא"ת שאני הכא ששמרה על טהרת הקודש וכו'. אי נמי פריך דהו"ל למיחש שמא נתן קודש בחבית אחר שנתן בה תרומה עכ"ל. וקשה דלפי"ז אם יש לחוש שנתן הקודש שם בהתרומה, היה להש"ס ליפרוך עדיפא מזה היאך יאכל הכהן התרומה. ואין לומר מטעם ביטול, דהרי קיי"ל הקדש לא בטל, ומטעם זה לא נחתו התוס' לעיל לומר מטעם ביטול. - ואפשר כיון דמדאורייתא בטל הרביעית דקודש, וממילא כיון דאיכא גם ספק שמא אמר רביעית שאני עתיד להפריש. אבל לקודש לא סמכינן על זה מטעם החומר:
עוד נראה דבשביל אכילה דתרומה יש עצה שיאמר לו הכהן לישאול על הקדשו של הרביעית, וכמו שכתב הרמ"א ביו"ד סימן קכ"ז דשואלין בתערובות. ואח"כ יפרוש רביעית ויקדשנו, אבל אכתי התרומה יטמא את הקודש, וזהו שפריך הש"ס מהא דטומאה:
שם. ר' שמעון אמר הוכשרו בשחיטה. אמר רב אסי אומר היה ר"ש שחיטתו מכשרת ולא דם, והיינו דבכל הבהמות השחוטות מוכשרין הן לטומאה לא בשביל הדם, אלא בשביל השחיטה מטעם דמשויא ליה אוכלא. אבל דם אינו מכשיר, ואם נפל דם שחיטה על הזרעים אינם מוכשרים. וכמו שפירש"י דסבר דדם שחיטה לא איקרי משקה. ויש לעיין אם הדם שחיטה אינה מכשרת מפני דלא איקרי משקה, א"כ השחיטה בעצמותה פשיטא דלא איקרי משקה, ומה מועיל התיקון דמשויא אוכלא להיות מוכשר לקבל טומאה, כיון דגם אוכל ממש אינו מוכשר רק על ידי משקה, ומה עדיף זה שעושה מאכל, מהמאכל שברא הבורא ית"ש:
והנה בעיקר הדבר מבואר בסוגיא לקמן אמר אביי דהכשר שחיטה הוא מדרבנן, יעו"ש. והיינו שהוקשה להש"ס גם כן מה זה ענין דפעולת השחיטה תהיה הכשר לטומאה, ולהכי מחדש שהיא מדרבנן, והיינו מתוך החשיבות דהשחיטה דמשויא אוכלא הרי יש בזה גם חשיבות דהכשר, ובדמיון חיבת הקודש דמכשיר מפני החשיבות דנעשה אוכל, וכיון דמצינו דחיבת הקודש משויהו אוכל לעצים ולבונה ומפני זה נעשו מוכשרים לקבל טומאה, והיינו אם אמרינן חיבת הקודש דרבנן, ומטעם זה סבר ר' שמעון דכיון דהשחיטה עושה אוכל, להכי יש לה חשיבות להכשר, משא"כ דם דאין לה חשיבות בזה, להכי סבר רב אסי דסבר ר' שמעון דדם אינו מכשיר ויש לעיין לפי זה בדם קדשים שהשחיטה אינה פועלת עדיין היתר לפי שהזריקה מתרת, ובשחיטה לא הותר עדיין, יש לומר דבזה לא הוכשר בשחיטה או דלמא דכיון דעכ"פ מתרת השחיטה מאבמה"ח סגי להיות הוכשר. אמנם בקדשים בלאו הכי הוכשר על ידי חיבת הקודש. אבל נפק"מ בשנפסל הקרבן קודם זריקה: וראיתי אח"כ בצל"ח פר"ב דחולין מסתפק אליבא דר' שמעון בקרבן שנשחט, אבל איכא איסור אכילה מפני שהוא קודם זריקה המתרת הבשר, יעו"ש. ולפלא דהלא בקרבן כשר איכא חיבת הקודש המכשרת, אבל עכ"פ איכא להסתפק בקרבן שנפסל קודם זריקה. אבל גם בזה איכא למימר דלר' שמעון ליכא להסתפוקי מטעם דסבר דאוכל שאינו יכול להאכיל לנכרי אינו קרוי אוכל לקבלת טומאה, וקרבן שנפסל אסור להאכיל לנכרי:
ולענין אם שחט את הטריפה לר' שמעון דסבר שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה, יש להסתפק אם שחיטה זו מכשרת, והיינו דיש לומר אעפ"י שאינה שחיטה המתרת, אבל עכ"פ מוציאה מידי אבר מן החי. ורש"י במשנה מפרש מטעם דשריא שחיטה להבשר מידי אבר מן החי. או דלמא דבעינן שחיטה המתרת באכילה לר' שמעון, והא דפירש"י מידי אבר מן החי בא לומר דאם הבהמה אינה ניתרת מידי אבמה"ח אינה בהכשר לטומאת אוכלין לר' שמעון, וא"כ אין נפק"מ בהאי הכשר, אבל בעיקרא דמילתא בעינן לר' שמעון שתתיר השחיטה גם באכילה. ועוד יש להעיר לר' שמעון דסבר דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אפשר דגם הדם אינו מכשיר מטעם דלא נקרא דם שחיטה, ובשוחט טרפה ליתא הכשר לא בשחיטה, ולא בדם. עי' בצל"ח שהעיר בזה: אמנם נראה דכיון דסבר ר' שמעון דשחיטה שאינה ראויה מטהרת מידי נבלה כדאיתא לקמן פ"ה ע"ב. והיינו דלא נקראת שחיטה אבל לא נקראת מתה עכ"פ, וממילא הדם הזה לא נקרא דם מתה, והדם הזה ישנו בתורת מכשיר: ולפי זה יש לדייק מפירש"י דגם שחיטה דטרפה הוי שחיטה להכשר. והוא מהא דפירש"י בהא דשחיטה מכשרת ולא דם פירש"י דנפק"מ שאם נפל דם שחיטה על הזרעים. ולמה לא פירש"י לענין שחיטת טרפה לר' שמעון דסבר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא ודאי דהשחיטה בעצמותה אף בטרפה מכשרת. ובצל"ח שם מביא ראיה זו ודחה משום דבשחיטה דטרפה הדם גם כן אינו מכשיר דכיון דלאו דם שחיטה היא יעו"ש. אבל לפי מה שביארנו דכיון דהשחיטה מטהרת מידי נבלה ע"כ הדם הוי דש שחיטה, כיון דע"כ לאו דם מתה היא, וקרינן לזה דם שחיטה, והדם ג"כ לא הוי דם נבלה, ממילא היא דם שחיטה, וא"כ מדוע לא פירש"י דנפק"מ לשחיטה דטרפה, מוכח מזה דגם שחיטה דטרפה השחיטה בעצמותה מכשרת:
והנה בהא דאמר רב אסי דר' שמעון סבר שחיטה מכשרת ולא דם, והיינו דגם בדאיכא דם בשחיטה הדם אינו מכשיר רק השחיטה מכשרת. ויש לעיין לשיטת אביי דכל עיקר הא דסבר ר' שמעון דשחיטה מכשרת הוא מדרבנן אבל מדאורייתא הכשר מים בעינן. בשלמא אם אמרינן דכל בהמה הנשחטת יש לה הכשר מצד הדם, בזה שייך למיגזר גם באופן שאין דם, אבל אם אמרינן דסבר ר' שמעון דדם שחיטה אינה מכשרת, א"כ למה בעינן למיגזר דהשחיטה תכשיר, ועי' תוס' לקמן ל"ו ע"ב ד"ה מתיב שהקשו כעין זה. ולמה לא גזרו בשאר אוכלין הבאים בתיקון אדם שיהיה התיקון בתורת הכשר גם כן. ודוחק לומר דהתיקון משום אבר מן החי עדיף, דמסתברא דזה תליא בחשיבות לבני אדם, וזה שייך גם בתיקון מאכל שלא היה ראוי לאכילה מקודם, ואדם המתקן להיות ראוי לאכילה, הרי זה ג"כ כעין תיקון דשחיטה, ומדוע לא גזרו רבנן בשארי אוכלין הבאים בתיקון על ידי בן אדם:
ולולא דמסתפינא אמינא דסבר רב אסי דכל דין הכשר מים לא נאמרה רק על זרעים כמו שנאמר על כל זרע זרוע, אבל האוכלין שלא על ידי זריעה בזה לא בעינן הכשר מים, אלא רק כשבא לידי מאכל אדם הרי הוא מוכשר גם מדאורייתא, מטעם דלא בעינן הכשר מים. וזהו שאמר ר' שמעון הוכשרו בשחיטה, והיינו מפני שיצא מידי אבר מן החי, ונעשה אוכל הרי הוא מוכשר לכל טומאה מטעם דקרינן לזה אוכל. - ותצא מזה דביצים הבאים מעופות טהורים שהם אוכלים מלידתם לא בעינן בה הכשר מים וזהו שאמר רב אסי שחיטה מכשרת ולא דם, והיינו מפני שהשחיטה משויהו לאוכל, ולהכי כיון שכל בהמה הנשחטת אין לה הכשר מצד הדם אלא מפני תיקון המאכל, וא"כ אין הבדל בין יצא דם ללא יצא דם, וזהו שאמר רב אסי שחיטה מכשרת ולא דם. והיינו דשחיטה מכשרת מטעם דלא בעי הכשר מים. אבל הש"ס מדייק דרב אסי סבר אליבא דר' שמעון דדם ליתא בהכשר, והיינו דכיון דגבי שחיטה לא בעינן הכשר, ממילא יצא הדם מכלל הכשר אפילו בשנפלו על המאכל. והנה אם נפרש בטעמא דר' שמעון דבהדברים הניתרים בשחיטה לא בעינן הכשר, א"כ אין הבדל בין שוחט את הכשרה לשוחט הטריפה. וזהו כי מפני שהמאכל הבא מתוקן לאדם, ואינו בכלל זרעים הנצמחים לא טעונים הכשר אלא הם מוכשרים משעה שנקראים אוכל, וכמוש"נ:
והנה לקמן איתא מתיב רב יוסף רבי שמעון אומר הוכשרו בשחיטה וכו' ואת אמרת לי עשאוה כהכשר מים. משמע דרב יוסף סבר דהוכשרו בשחיטה הוא מדאורייתא, משום דאם לא כן מאי פריך דהלא ר' אלעזר דאורייתא קאמר. אמנם ראיתי בחדושי הר"ן שמיישב גם אם הוא מדרבנן קאמר:
והנה קשה טובא לרב אסי דאמר דר' שמעון סבר שחיטה מכשרת ולא דם, דהלא משנה ערוכה במכשירין פר"ו מ"ה תולדות לדם דם שחיטה בבהמה חיה ועוף וכו'. והמוהל כשמן דברי ר' שמעון יעו"ש. מדלא פליג ר' שמעון על דם שחיטה, מבואר דסבר ר' שמעון דדם שחיטה מכשיר, וא"כ היאך אמר רב אסי דר' שמעון סבר דדם שחיטה אינו מכשיר. ובספר לב אריה הקשה בזה יעו"ש. וגם תמוה מדוע לא פריך הש"ס ממשנה זו על רב אסי. אמנם אם אמרינן דרב אסי סבר דשחיטה מכשרת מדאורייתא, והוא מטעם שכתבנו דהאוכל הנעשה בידי אדם לא קרינן בזה על כל זרע זרוע, והרי הוא מתוקן לטומאה גם בלא הכשר מים. והרי זה כמו חיבת הקודש לעצים ולבונה למ"ד שהוא מדאורייתא, ורב אסי סבר כן. ומפרש שזהו שיטת ר' שמעון. אבל דם שחיטה אינו במדרגה זו. ומה שחשיב שם התנא במכשירין תולדם הדם לדם שחיטה, הוא רק מדרבנן. ובלא"ה משמע שהוא מדרבנן עי' במשנ"א. ולהכי לא פריך מזה הש"ס לרב אסי מטעם דגם רב אסי סבר שדם שחיטה מכשיר מדרבנן, אבל השחיטה עצמה סבר רב אסי אליבא דר' שמעון שהוא מן התורה:
תוס' ד"ה למישרי דמן דפסולי המוקדשין. ור' אבוה דאמר בפר' כל שעה דלא תאכלו, משמע איסור הנאה איצטריך למישרי כל דם, והכא נקט פסוה"מ משום דחזקיה דסבר דלא תאכלו לא משמע ליה איסור הנאה יעו"ש. וקשה לפי מה שכתבו שם התוס' בד"ה וב"ש, לחד תירוצא דר"ש סבר כר' אבוה. ואפשר דכוונת התוס' אם חזקיה סבר כר' שמעון דדם אינו מכשיר:
והנה לר' אבוה דאיצטריך קרא להתיר כל דם בהנאה, קשה מנין להתיר דמן של פסולי המוקדשין, ודוחק לומר דסבר דדמן של פסולי המוקדשין אסור בהנאה, וצ"ע: