נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף לג:
גמ' דכו"ע ביאה במקצת לא שמה ביאה. וזה מדלא נטמא בהכניס ידיו לבית המנוגע להיות כולו טמא משום ובא אל הבית. והקשו בתוס' לרשב"ל דסבר בזבחים ל"ב ביאה במקצת שמה ביאה וטמא שהכניס ידו לפנים לוקה יעו"ש. ותירצו דשאני התם דדרשינן מדכתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא מה נגיעה במקצת שמה נגיעה, אף ביאה במקצת במקדש שמה ביאה עכ"ל. וקשה מדוע לא ילפינן בהכניס ידיו לבית המנוגע דיהיה שמה ביאה:
ונראה בביאור הדברים דהתם במקדש לוקה לא מטעם ביאה, דאם בשביל ביאה היה בחיוב כרת כדין בא אל הבית בטומאה. אמנם התם סבר ר"ל דלוקה בשנגע בטומאה בקודש, וממילא כשהכניס ידיו בקודש דהבית מלא בקדושה, ויש בכניסת הידים נגיעה בקודש. וזה ליתא בהכניס ידיו לבית המנוגע דאינו נטמא בנגיעה אלא בביאה, וביאה אין כאן:
ובזה יש ליישב הא דכתב הרמב"ם בפר"ג מביאת מקדש הי"ח וז"ל וכן טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות. והשיג עליו הראב"ד שם מהא דאמר רשב"ל טמא שהכניס ידו למקדש לוקה, ועי' בכסף משנה:
אמנם הביאור בהא דרשב"ל דאמר דלוקה הוא מטעם דסבר דטמא הנוגע בקודש לוקה, אבל הרמב"ם דסבר כר' יוחנן דפליג על רשב"ל וסבר דאינו לוקה בנגיעה דקודש כמו שכתב בפרי"ח מפסוה"מ הי"ב יעו"ש. ולהכי שפיר פסק דהמכניס ידו למקדש בטומאה לוקה מכת מרדות, ואין בזה רק איסור דאורייתא משום פוסל קדשים, אבל אין כאן משום בא אל הבית כמוש"נ: