נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף לג.
אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה מדרשב"ל מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין עכו"ם על בני מעיים וכו'. והיינו דכיון דבני מעיים כמנחא בדיקולא קודם גמר המיתה הרי הם כאבר מן החי. והנה כל זה אליבא דרשב"ל, אבל לזעירי דפליג עליה, וביותר לדידן דקיי"ל דנקבה הריאה לאחר שחיטת הקנה טריפה, ועכ"פ אין זה ודאי אבר מן החי, אלא ספק הוי אליבא דדינא הנה יש לנו להחמיר מצד הספק. ולשיטת המלחמות דסבר דלית הלכתא כרשב"ל אין בזה משום אבר מן החי:
והנה הרמב"ם בפר"ט מהל' מלכים כתב וז"ל שם בהי"ב השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני הסימנים, כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי עכ"ל. והנה חזינן דפסק כראב"י דכיון דלדידהו במיתה תליא מילתא, ולהכי כל זמן שמפרכסת דינה כחי. אבל השמיט להאי דינא דראב"י דאמר דאין מזמנין עכו"ם על בני מעיים, משמע דסבר דלא כרשב"ל. ולא סבר דהבני מעיים כמנחא בדיקולא דמיא. וזהו כשיטת הרמב"ן במלחמות דלא סברינן כרשב"ל בזה, והיינו משני טעמים, או מטעם דיש טרפות לחצי חיות, או מטעם דרשב"ל גופיה חזר בו בזה שמשני כאן קודם חתך וכו'. אבל עכ"פ חזינן דשיטת הרמב"ם דמותר לזמן בן נח על בני מעיים:
ולפי"ז לשיטת הרמב"ם היכא דלא נשחטה הבהמה כראוי שדעת הרשב"א דהבני מעיים אסורין לבני נח, אבל לשיטת הרמב"ם אין בזה משום אבר מן החי. ולפלא על גדולי האחרונים שלא העירו מדברי הרמב"ם, ועכ"פ לדידן הוי ספד"ד:
ונראה להוכיח גם מתרגום יונתן בן עוזיאל בפ' ראה י"ז כ"א בפסוק לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. ופירש בתרגום שם לא תיכלון כל דמיקלקלא בנכסא יעו"ש. הרי דמפרש נבלה שבאה על ידי קלקול השחיטה ועל זה אמרה תורה ליתן לגר לאכילה, וע"כ הכוונה ליתן הנבלה כולה גם עם הבני מעיים, וזהו הוכחה דליכא בזה משום אבר מן החי. וזה גופא משמיענו התנא בתרגומו. ולהכי לא מפרש נבלה כפשוטו. איברא דגם בפ' אחרי י"ח ט"ו בפסוק וכל נפש אשר תאכל נבלה גם כן מפרש בתרגומו דקלקול ניכסתא, דהיינו קלקול בשחיטה. והנה שם ג"כ חידוש דין דלא בעינן מיתה אלא גם אם אוכל כזית בעודה מפרכסת ג"כ טמא בטומאת נבלת עוף טהור. וזהו כמו שכתבנו לעיל להסתפק בזה. אבל עכ"פ יש מקום לזה לומר דלא אמרינן בקלקול השחיטה דהסימנים כמאן דמנחא בדיקולא להיות אסורין משום אבר מן החי, ועכ"פ יותר מספד"ד לא הוי:
והנני בספק אם בן נח מוזהר על ספק איסור דהלא הא דספק איסורא לחומרא הוא רק לעם ישראל, והיינו אם מן התורה ספק לחומרא, הנה זה לא נאמרה לבני נח. ואם רק מדרבנן לחומרא פשיטא דלא שייך לגבי ב"נ דלא הוזהרו על לא תסור:
ובזה יש להצדיק הא דנהגו השוחטים כשימצאו פגימה בסכין מעלימין מן הבעל הבית, ומוכרין לנכרי גם הבני מעיים. וגדולי האחרונים צווחו על זה עי' פלתי סימן ג', ובחת"ס סימן י"ח וי"ט. ולפי המבואר יש ללמד זכות עליהם כמוש"נ:
והנה בזה שכתבנו נראה ליישב ג"כ מה שקשה על הרמב"ם בזה שכתב דגם בשחט בהמה טהורה שחיטה כשרה, כל זמן שהיא מפרכסת בשר ואבר הפורש ממנה אסור לב"נ משום אבר מן החי ובשר מן החי, שזהו היפוך הסוגיא דידן הכא והסוגיא דלקמן קכ"א, וכמו שתמה בזה הלח"מ בצ"ע. ולפי מה שכתבנו זה תליא ג"כ אם אמרינן דהבני מעיים כמנחא מדיקולא דמיא. וזה הדבר, דאם אמרינן דהבני מעיים לאחר שחיטה כמנחא בדיקולא, וא"כ יש עליהם דין אבר מן החי, ורק השחיטה מתירתן. נמצא דהשחיטה פעלה גם לבני נח, להכי גם כשפורש אבר ובשר ג"כ המה בכלל ההיתר, והיינו דכמו שהבני מעיים ניתרים על ידי היתר השחיטה, כן ניתרים כל האברים וכל הבשר. אבל הרמב"ם דסבר דלא אמרינן דהבני מעיים כמנחא בדיקולא דמיא, והיינו שאין עליהם תורת פורש מן החי, וממילא אין השחיטה מתירתן, ואם פורש הבני מעיים מן הבהמה בעודה מפרכסת דינם כאילו פורש שארי אברים מן הבהמה. וכיון דהשחיטה לא פעלה מאומה בהתירא דאבר ובשר, ולהכי כתב דאבר ובשר הפורש מן הבהמה בעודה מפרכסת אסור לבן נח משום אבר מן החי. ומפרש דמאן דאמר דלאחר שחיטה כשרה אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו. זהו למ"ד דאמרינן דהבני מעיים כמנחא בדיקולא דמיא והשחיטה פעלה עליהם להיתרא, הנה כמו כן פעלה על כל האברים של הבהמה והבשר. אבל הרמב"ם לשיטתו פסק דאין בזה היתר להתיר משום אבר מן החי ובשר מן החי כמוש"נ:
כתב הרמב"ם בפר"ט מה' מלכים הי"א וז"ל אבל העוף יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו. והראב"ד כתב נ"ל שזה טעות סופר וראוי להיות אבל שרץ יעו"ש. דברי הראב"ד מוקשים דבשרץ לא היה כותב הרמב"ם יראה לי כיון שמפורש הוא בש"ס וכמו שכתב הרדב"ז שם, ובכס"מ שם. וע"כ על העוף כוונתו ביראה לי. אבל כמובן חידוש גדול הוא אשר לא מוזכר בש"ס שום הבדל בזה בין בהמה לעוף. ולעיל כתבנו וכן לקמן בהעור והרוטב דע"כ מוכח מפר"א משנה ג' דטהרות ואין שחיטתה מטהרתה, דע"כ הוא לב"נ כמבואר שם במפרשים. וכן מוכח לקמן ק"ב יעו"ש. שמבואר דיש דין אבר מן החי בעוף גם לבני נח. והפליתי הראה מקור להרמב"ם מכח קושיות התוס' הכא בסוגיא ד"ה אחד נכרי דהקשו לר"מ דסבר אבמה"ח אינו נוהג בחיה ועוף בישראל, אבל נכרי נוהג אבר מן החי גם בחיה ועוף. וקשה מי איכא מידי וכו'. ותירצו דעכ"פ גם לישראל אסור בלא שחיטה, ועל זה יש להקשות מה לומר למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, וע"כ סבר ר"מ יש שחיטה לעוף מן התורה. אבל לפי"ז תקשה דמאי פריך הש"ס לעיל כ"ח מהא דמלק בסכין שהוא לר"מ כמו"ש התוס'. ומטעם זה הוכיח הרמב"ם דליכא איסור אבמה"ח לב"נ בעוף עכת"ד, יעו"ש. ודבריו תמוהין דהלא גם למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, שחיטה לא בעי, אבל נחירה בסימנים בעינן כמו"ש התוס' לעיל כ' וכן פירש"י. וזה מעכב דבאופן אחר הוי נבלה. וא"כ אתי שפיר דלא שייך מי איכא מידי, כיון דלדידן בעינן עכ"פ נחירה בסימנים. ועוד דהרמב"ם לא סבר להאי כללא דמי איכא מידי, וא"כ יפרש הרמב"ם דר"מ לא סבר להאי כללא דמי איכא מידי. סו"ד דברי הרמב"ם תמוהין:
והנכון בזה מה שכתב המגדל עוז כי שיטת הרמב"ם דבשר עוף בחלב הוא דרבנן יעו"ש. ביאור דבריו, כי לא נקרא אבר בלא בשר, וכיון שהבשר בהאבר של עוף לאו בשר הוא. א"כ הרי הוא אבר בלא בשר, וממילא ליתא בזה תורת אבר. אבל לפי"ז לכאורה קשה דא"כ מדוע הוי אבר לגבי ישראל כיון דחסר בו בשר א"כ לא הוי אבר גם לדידן. אפשר לומר דשאני לדידן כיון דבעינן שחיטה, או נחירה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, ממילא יש באבר מן החי איסור, והיינו איסור נבלה כיון שחסר בזה שחיטה. ובזה מובן הא דכתב הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"ג וז"ל האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום נבלה, יעו"ש. ולא כתב משום אבר מן החי. וע"כ ג"כ הטעם דאין בזה משום אבר מן החי מטעם חסרון בשר, ובזה לא קשה גם כן מהמשנה דטהרות הא דשחיטה מטהרתה דהכוונה לב"נ, משום דהרמב"ם יפרש דהמשנה שם הוא למ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא מטעם דבשר עוף ג"כ נקרא בשר, וזהו הסתם משנה לקמן קי"ג בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, והוא הדין בשר עוף לרבנן אסור מן התורה כמו שכתבו שם התוס'. והמשנה דטהרות לרבנן אזלא. וכמו כן הא דהקשו מפסחים ע"ג דאיתא שם בעוף וקאמר הש"ס שם מה תיקן להוציא מידי אבר מן החי לב"נ, ע"כ גם כן הוא לרבנן דסברי דבשר עוף נקרא בשר מן התורה. אבל הרמב"ם לשיטתו דסבר בשר עוף בחלב מן התורה מותר מטעם דבשר עוף לא נקרא בשר מן התורה, להכי כתב דאין ב"נ נהרג על אבר מן החי מן העוף וכמוש"נ. זהו מה שנראה לדעתנו בביאור הסוגיא ושיטת הרמב"ם:
והנה בעיקר הא דאמר רשב"ל דלאחר שחיטת הקנה הוי הריאה כמנחא בדיקולא, מטעם דהריאה תלויה בהקנה, דלפי"ז גם הלב כמנחא בדיקולא כיון שגם הלב תלויה בהקנה. וקשה, הלא עיקר החיות של הבע"ח הוא הלב, ואם באמת הוי הלב כאילו נטלה, א"כ הרי היא כמתה ממש, והיאך תועיל אח"כ השחיטה דהושט להתירה. וראיתי אח"כ בחדושי הר"ן שהעיר בזה וכתב שרק בריאה אמרינן כמנחא בדיקולא, יעו"ש. ומשמע דלגבי לב לא אמרינן כמנחא בדיקולא, אבל זה פלא, וצ"ע:
והנה בעיקר הא דרשב"ל דאמר דלאחר שחיטת הקנה הוי הריאה כמנחא בדיקולא, לכאורה לא הוי הריאה יותר מאבר המדולדל, דע"כ מקבלת הריאה חיותא גם מכל האברים, ורשב"ל אמר כמנחא בדיקולא, דהיינו בכ"ף הדמיון. אבל ע"כ אין זה ממש מנחא בדיקולא, ורק דלאחר שנשחט הקנה הוי מדולדלת, וזה ודאי אם הוציא הריאה לחוץ טרם גמר שחיטת הושט, פשיטא שאסורה מטעם דבעינן שחיטת שני הסימנים לכל כזית בשר כמו שאמרו שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וגם ע"כ הריאה בכלל, וכן ביארנו בספרנו שאילות משה. - ולפי"ז גם הריאה נדרשת לשחיטת הושט, ובהחלטה הלזו דהריאה הוי אבר המדולדלת, ושחיטת הושט מתירתה, ולפי"ז ע"כ צריך לומר דזה הוי לפי מה דקיי"ל שחיטה אינה עושה ניפול, דאם אמרינן דשחיטה עושה ניפול כמו מיתה, א"כ תשאר הריאה באיסור אבר מן החי. - אבל לפי"ז קשה מר"ש בן לקיש אדרשב"ל מהא דאיתא לקמן ע"ג ע"ב דאיתא שם במסקנא אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רשב"ל כמחלוקת בעוברים כך מחלוקת באברים. ור' יוחנן אמר מחלוקת באבר דעובר, אבל באבר דבהמה ד"ה אין שחיטה עושה ניפול, יעו"ש. הרי מבואר דרשב"ל סבר דשחיטה עושה ניפול, וא"כ לפי"ז תשאר על הריאה דין אבר מן החי. איברא דיש לומר דכיון דסבר רשב"ל דפליגי בזה ר"מ וחכמים, וע"כ דחכמים דסברי מגע טרפה שחוטה הרי סברי דשחיטה מטהרת מידי נבלה, הרי סברי דהשחיטה פועלת על האבר המדולדל לטהר מידי נבלה, אפשר דסברי דהשחיטה מסלקת גם מאבר מן החי, אבל עכ"פ סברי דדין טריפה יש על האבר דהיינו דאסור באכילה משום ובשר בשדה כמו אבר יוצא דעובר. - ולפי"ז תצא לרשב"ל דין חדש דהריאה לאחר שחיטת הקנה טרם שחיטה דהושט הרי היא אסורה, ולא יצוייר היתר דהריאה רק אם נשחטו הקנה והושט ביחד, וזה לא אמר אדם מעולם: ועוד קשה הא דרבי זירא דבא לחלוק מטעם דיש טריפות לחצי חיות. והלא אם אמר רשב"ל בריאה כמנחא בדיקולא אין בזה חיות כלל כמו אבר המדולדל, דהוי עליו דין פרוש וכמו אבמה"ח, שגם השחיטה אינה פועלת עליו דין היתר שחיטה ונשאר באיסור אבר מן החי שאין שחיטתו מתירתו, וא"כ אין זה שייכות לחצי חיות, אלא אין בו חיות כלל, ומה"ט שוב אין נקב פוסל בריאה כיון שאין לה התקשרות עוד עם הבהמה הטעונה שחיטה ושחיטה מתירתה:
לכן נראה ברור דהריאה אין דינה כלל לאבר המדודל גם לאחר שחיטת הקנה. וזהו מטעם דעדיין יש לה חיות בהבהמה כולה - והלב התלוי בהקנה פועל גם כן פעולתו ונותן להריאה חיות, רק החיות איקלש טובא והרי זה חצי חיות ממש, וסבר רשב"ל דאין טריפות לחצי חיות. ובזה פליג רבי זירא וסבר דיש טרפות גם להחצי חיות, ושחיטת הושט פועלת על החצי חיות להתיר, גם לרשב"ל. ורק לענין טריפות סובר דלא נטרפה הבהמה בשעה שאין לה רק חצי חיות, משא"כ אבר המדולדל שגם חצי חיות אין לו, בזה שאני וסבר דאין השחיטה פועלת עליו להיות ניתר בשחיטה, ואעפ"י שאין בו משום אבר מן החי, אבל עכ"פ היתר שחיטה להתירו באכילה אין לו, מטעם דנחשב כפרוש ונבדל מהבהמה:
ולפי"ז דקיי"ל דאין שחיטה עושה ניפול, והשחיטה פועלת על האבר המדולדל להתירו גם באכילה, אעפ"י שאין בו חיות רק מעט שמעורה בחיבור כל שהוא ואין בו משום אבמה"ח מן התורה, אלא מצות פרוש מדרבנן כמבואר לקמן בהסוגיא. וא"כ הבני מעיים המדולדלים כמו הריאה לאחר שחיטת הקנה דיש לה חצי חיות גמור פשיטא שהשחיטה פועלת גם להתיר באכילה אפילו לרשב"ל. ובזה פליג ר' זירא וסבר דכמו דלענין שחיטה אמרינן דפועלת להתיר, הנה כמו כן יש לנו לומר דהטריפות פועלת בזה להטריף. ומכש"כ לדידן דקיי"ל דגם חיות משהו שחיטה פועלת בה, ואעפ"י שאבר המדולדל ממש יש לעיין אם טריפות פוסלת בה אם יצוייר טריפות. אמנם בחצי חיות ממש פשיטא דטריפות פוסלת בה. ובזה אתי שפיר הא דנקטו הפוסקים לאיסור בניקבה הריאה לאחר שחיטת הקנה וכמוש"נ:
שם. מי מצטרף סימן ראשון לשני לטהרה מידי נבלה או לא. והנה לקמן ס"ט פשיט הש"ס דמצטרף סימן ראשון לשני לטהר מידי נבלה מכח הק"ו דאיתא שם אמר רבא ק"ו אם הועיל לו סימן ראשון לסימן שני להתירו באכילה לא יועיל לו לטהריה מידי נבלה. ופירש"י שהשחיטה מתרת באכילה העובר שבפנים עם הבהמה כולה יעו"ש. ויש לעיין היאך הדין בניקבה הריאה לאחר שחיטת הקנה להפוסקים דיש טרפות לחצי חיות, וכן הוא שיטת הרמב"ם בפר"ז משחיטה ה"ב. היאך הדין לטהרת נבלה אם מצטרפין סימן ראשון לשני לטהר מידי נבלה, והיינו דהכא ליכא ק"ו מאכילה, דהרי הבהמה אסורה באכילה מטעם טרפות, ואעפ"י שקיי"ל דשחיטת טרפה מטהרת מידי נבלה אבל זהו באופן ששני סימנים באו לטהר אותה, משא"כ באופן שנעשה טרפה בין סימן לסימן, נמצא דרק סימן אחד בא לטהר, וזה לא מצינו. - אבל יש לומר דכיון דסימן הראשון נשחט בכשרותה טרם שנעשית טרפה, יועיל זה להצטרף עם סימן השני לטהרה מידי נבלה. או דלמא כיון דעכשיו כשנעשית טריפה אין כאן אלא סימן אחד לטהר, אפשר דלא מהני וא"כ הוי נבלה גם כן:
והנה הרמב"ם בפר"ז משחיטה ה"ב כתב וז"ל התחיל בשחיטה ושחט כל הקנה ואח"כ ניקבה הריאה, ואח"כ גמר השחיטה הרי זו טרפה, יעו"ש. משמע דהוי רק טריפה ולא נבלה, ומשמע דסבר הרמב"ם דמצטרף סימן ראשון לשני לטהר מידי נבלה. וקשה הא ע"כ איכא בעי' דאילפא - והכא ליכא ק"ו מאכילה. - ואפשר דכיון דאיפשטא הבעי' התם דמצטרף סימן ראשון לשני שוב לא מחלקינן בין אם יש בהו גם היתר אכילה אם לא וצ"ע:
גמ'. אמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדרשב"ל מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין עכו"ם על בני מעיים וכו'. וקשה הלא עיקר חידושא דאין מזמנין עכו"ם משום דלדידהו במיתה תליא מילתא הני כאבר מז החי דמו, וא"כ למה אמר הא דמזמנים ישראל על בני מעיים. - ונראה דגם בזה איכא חידושא באופן ששחט הקנה בראשונה דהוי ריאה כמנחא בדיקולא. והרי זה כאילו הוציא הריאה לחוץ קודם שחיטת הושט, והוי הריאה אבר מן החי. ובמהר"ם מביא שיש מקשין זה היאך מותרת הריאה לישראל יעו"ש. ואיכא חידושא גם בזה דמזמנין ישראל על בני מעיים:
אמנם קשה הכל טעמא מאי מדוע באמת אינה אסורה הריאה גם לישראל אליבא דרשב"ל. והנה המהר"ם כתב וז"ל, ויש לומר דכיון דמיד אחר שחיטת הקנה כלה חיותא דריאה לא מיקרי עוד בשר מן החי יעו"ש. אבל לכאורה זה לא יספיק דהרי כל אבר ובשר מן החי כלה חיותם לאחר שנחתכו מן החי, וא"כ גם הריאה שנפסקה חיותה לאחר שחיטת הקנה הרי זה אבר מן החי ממש, ואין הבדל בזה לבין בשר מן החי דעלמא וצ"ע:
ונראה דכיון דע"כ אמרה תורה דהשחיטה דהושט מצטרפת לסימן ראשון דהקנה דהרי לא אמרה תורה בקפידא שישחוט שני הסימנים בבת אחת ואדרבה רוב פעמים שחיטת הקנה בא קודם, וזהו דרך שחיטה הרי ע"כ דסימן ראשון מצטרף עם השני להתיר הבשר באכילה. ש ולפי"ז ע"כ הא דאמר רשב"ל דהוי הריאה כמנחא בדיקולא הוא לאו דוקא, אלא הביאור שהוא כמי שנטלה מחצה חיות מן הריאה, אבל ע"כ זה עדיף מאבר המדודל כמו שכתבנו לעיל. ומטעם זה סימן ראשון מצטרף לסימן שני להתיר הבשר, וכיון שמועיל סימן ראשון לשני להתיר הבהמה כולה, א"כ כש"כ שמועיל להתיר את עצמו. והיינו דע"כ כל זה כשהריאה בפנים, והחצי חיות שיש לה להריאה עדיין חסר לה היתר. וזה בא להריאה על ידי שחיטת הושט. ולהכי לאחר שחיטת הושט יצאת מידי אבמה"ח. וזהו חידושא דראב"י שאמר דמזמנין ישראל על בני מעיים: ובזה יש לפשוט גם הספק שכתבנו לעיל לשיטת הפוסקים דניקבה הריאה לאחר שחיטת הקנה טריפה, אם מועילה השחיטה לטהר מידי נבלה. נראה דגם בזה יש לדון ק"ו כמו שם באבר היוצא. והיינו כיון דחזינן דבנשחט הקנה מקודם מועיל סימן ראשון לסימן השני להתיר הבהמה באכילה. א"כ כש"כ שתועיל סימן ראשון לסימן השני לטהר מידי נבלה. - ובזה אתי שפיר הא דכתב הרמב"ם טרפה דמשמע רק טרפה ולא נבלה, והיינו דאעפ"י ששחיטה זו אינה מתרת באכילה, אבל כיון שבשחיטה כשרה הרי היא בהצטרפות סימן ראשון לשני, להכי ישנו בצירוף גם לטהר מידי נבלה, וכמו שנתבאר: שם. ואין מזמנין עכו"ם על בני מעיים. והנה הבני מעיים המה בשר מן החי, משמע דב"נ מצווה גם על בשר מן החי. וכן לקמן בברייתא איתא הרוצה לאכול כזית בשר מבית השחיטה וכו' אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו, והיינו מטעם מי איכא מידי וכו'. אבל מבואר דב"נ מצווה גם על בשר מן החי. ולכאורה זה תליא בפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל לקמן ק"ב דאמר ר' יוחנן שם בשר מן החי אינו חייב משום אבר, אלא משום ובשר בשדה טרפה. ולרשב"ל חייב משום בשר מן החי, יעו"ש. ולפי"ז לר' יוחנן דסבר דעיקר איסור בבשר מן החי משום איסור טריפה, וזה ליתא בב"נ. ומרן הכס"מ בפר"ט ממלכים הי"א מדייק כן ומקשה על הרמב"ם דפסק דב"נ מצווה גם על בשר מן החי, וזהו כרשב"ל. אבל הלא הלכתא כר' יוחנן לגבי רשב"ל, יעו"ש. - אבל נראה דכיון דסוגיא הכא הא דראב"י דאמר ש"מ מדרשב"ל, מבואר דב"נ מוזהר גם על בשר מן החי. איברא דהא דקאמר ש"מ מדרשב"ל איכא למימר דרשב"ל לשיטתו דסבר דב"נ אסור בבשר מן החי, אבל הברייתא דתניא דלא כראב"י מבואר להדיא דב"נ מוזהר גם על בשר מן החי. וא"כ אין זה פלא דפסק הרמב"ם כן, כיון דתנא דברייתא סבר כן: כתב הרמב"ם בפר"ה ממ"א ה"ב אחד אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות כגון היד והרגל, ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון והביצים והטחול והכליות והלב וכיוצא בהן, אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי, והאבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אבר מן החי עד שיפרוש כברייתו בשר וגידין ועצמות. אבל אם פירש מן החי הבשר בלבד חייב עליו משום טרפה כמו שביארנו לא משום אבר מן החי, עכ"ל. וכתב הראב"ד בהשגה תימא הוא זה מאי שנא זה מן הבשר החי שאין בו אלא משום טרפה עכ"ל. ביאור דברים דתמה על הרמב"ם דכיון דסבר דבשר הפורש מהאבר אין בו משום בשר מן החי אלא משום טרפה, מדוע שונה הבשר הפורש מאבר שאין בו עצם שיש בו משום אבר מן החי. אבל עכ"פ מבואר בדברי הרמב"ם דהבשר הפורש מאבר שאין בו עצם יש בו משום אבר מן החי. - ולפי"ז בהא דבני מעיים שבפנים הם האברים שאין בהם עצם יש בהם משום אבר מן החי. ולהכי בהא דאמר ראב"י דאין מזמנין עכו"ם על בני מעיים זה איתא לכו"ע. אמנם הא דאיתא בברייתא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית משחיטה ואחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו, הנה כזית בשר מבית השחיטה הלא הוא מהבהמה כולה שיש בה בשר גידין ועצמות, ובזה לשיטת הרמב"ם אין בהבשר משום אבר מן החי. וא"כ בלא"ה עכו"ם מותר בה, ולא בעינן להיתר השחיטה מטעם מי איכא מידי, וקשה מזה על הרמב"ם, ויש מזה ראיה להראב"ד דאין הבדל בהבשר. - ואפשר ליישב דלהרמב"ם דפוסק דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת, וכל זמן שהבהמה מפרכסת ליתא בה דין אברים, ממילא הבשר הפורש ממנה כדין בשר הפורש מאבר שאין בו עצם. והיינו מפני שאין בזה אבר מיוחד, ובחותך מהבהמה שלימה יש בזה משום אבר מן החי ובשר מן החי, וצ"ע:
והנה בעיקר הדבר בזה שפסק הרמב"ם דבשר מן החי אין בו משום בשר מן החי אלא משום איסור טרפה וזה לא שייך בב"ג, וכמו"ש הכס"מ בהל' מלכים, וקשה מסוגיא ערוכה לקמן קכ"ט דקאמר שם ר' יוחנן בטעמא דר' שמעון דאמר שם במתניתין בהאבר והבשר המדודלין ור"ש מטהר במתה אבשר, והוא מטעם דסבר ר' שמעון אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים לבן נח, יעוין שם. הרי מבואר דר' יוחנן עצמו סבר דב"נ מוזהר על בשר מן החי. והר"ן בחידושיו כתב שכן הקשה הרמב"ן ומתרץ דהא דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר משמע ליה לר' יוחנן דבר שהוא כנפש שאינו עושה חליפין כלל והיינו אבר ואין בכלל זה בשר. אבל בבני נח כתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו כלומר לא הבשר בנפשו בו ואפילו בשר מן החי במשמע, עכת"ד יעו"ש. - אבל נראה דיש לפרש דהתם בסוגיא יש לומר דמיירי בבשר הנפרש מאבר שאין בו עצם, דבזה ע"כ לשיטת הרמב"ם גם ר' יוחנן מודה דיש בו משום בשר מן החי. והא דלא נחית לזה הרמב"ן משמע דסבר בזה כהראב"ד שאין הבדל בין הבשרים להכי מתרץ דשאני בין האזהרות והאזהרה לב"נ שאני, דלב"נ האזהרה משום בשר מן החי, ולישראל האזהרה משום טרפה: והנה תצא מזה דלשיטת הרמב"ם ליכא איסור בשר מן החי בהבשר הפורש מן האבד. ומיושב בזה מה שהקשו על הרמב"ם דכתב דב"נ מוזהר על אבר מן החי, וגם על בשר מן החי, הלא כיון שאין אבר בלא בשר ודין שיעורין לא נאמרו בבני נח, וא"כ תמיד איכא באבר משום בשר מן החי. - אבל לפי המבואר ליכא משום בשר מן החי בהבשר שבאבר, ורק בהאברים שהם רק בשר כמו טחול וכדומה יש בזה משום בשר מן החי. וע"כ הרמב"ם דכתב בפר"ט מהל' מלכים ה"י דב"נ מוזהר על אבר מן החי וגם על בשר מן החי, ולא קשה מדוע כתב אבר מן החי כיון דיש בכל אבר בשר, וב"נ מוזהר גם על משהו מפני שלא ניתנו שיעורים לב"נ כמו שכתב שם הרמב"ם. ועי' בחת"ס חיו"ד סימן ע' שהביא קושיא בשם הגאון שאג"א. אבל לפי האמור סבר הרמב"ם דעל בשר מן האבר לא הוזהרו, מפני שדין אבר בעינן, ורק על בשר כזה שהוא אבר מצד בשר גרידא:
והנה הא דכתב הרמב"ם שם דאם פריש בשר מן החי חייב עליו משום טרפה ולא משום אבר מן החי, נראה משום דהרמב"ם לשיטתו דסבר בהמה בחייה לאו לאברים עומדת להכי אין בזה משום אבר מן החי אלא משום טרפה: תוס' ד"ה אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו. משמע דטעמא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ותימא דבפרק ארבע מיתות פריך והא איכא יפת תואר, ומשני שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו. וה"נ נימא שאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו, יעו"ש. וקשה דאעפ"י דעכו"ם לאו בני כיבוש נינהו היינו כמו שפירש"י שם דלהם לא הרשה הקב"ה לכבוש ארץ. והרמ"ה בסנהדרין מפרש דעוברים על איסור גזל, יעו"ש. אבל רק לאחר שכבשו הרי זה קנין כמו שקונה גזלן, וכמו שמבואר בגיטין ל"ח ואימא הני מילא בכספא אבל בחזקה לא, וכתבו התוס' שם בד"ה אבל בחזקה של כיבוש מלחמה, וכן פירש רבינו חננאל, וכן איתא שם עמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג. וכתבו שם התוס' כי היכי דקנו ארצם, ה"נ קנו גופם. וע"כ הפירוש בגמ' לאו בני כיבוש היינו מטעם דלא הורשה להם הכיבוש והמה גזלנים. ולהכי אעפ"י שבדיעבד קנו, אבל מפני האיסור לא תגזול נקראים לאו בני כיבוש. משא"כ בשחיטה דליכא איסור שחיטה לגבייהו, רק לא הוזהרו במצוה דשחיטה, והיינו דשחיטת עכו"ם איננה פועלת היתר, אבל כיון שאינם באיסור לגבי עצמם, ושחיטה שלהם היא רק נחירה, נמצא דהא דנתמעט עכו"ם משחיטה הוא רק בגדר שלילה, ולא דמי להא דלאו בני כיבוש שזהו בחיוב אצלם מפני האיסור, כן נראה להעיר: וראיתי אח"כ בחת"ס חיו"ד סימן י"ט שהקשה על הסוגיא דסנהדרין שם דעכו"ם לאו בני כיבוש דהרי איתא בגיטין ל"ח ובתוס' שם דעכו"ם קונה בכיבוש מלחמה ומסיים בצע"ג יעו"ש. אבל נראה דהכוונה לאו בני כיבוש מטעם האיסור, וכן פירש הרמ"ה בסנהדרין שאסורים לכבוש מטעם איסור גזילה, וזה סגי להיות נקרים שאינם בני כיבוש:
משנה השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כשרים. לכאורה מאי קמ"ל הלא כיון דשחט כראוי, ואטו הדם הוא המכשיר את השחיטה הלא חתיכת הסימנים הם הכשר שחיטה. - וראיתי בתו"ח כתב דקמ"ל דלא חיישינן כיון דלא יצא מהן דם דלמא מסוכנים הם ויצא נשמתם קודם גמר שחיטה, יעו"ש. עוד נראה דהחידוש לחיה ועוף דאעפ"י שאין לקיים בהו מצות כיסוי, אין זה עיכוב להכשר השחיטה. עוד קמ"ל דאין בזה משום איסור דם, והיינו דאשמעינן דדם שלא פירש ממקום למקום מותר. שם, ונאכלין בידים מסואבות. קשה כיון דלא הוכשרו דאז אפילו כל גופו טמא בטומאה דאורייתא נמי מותר בחולין שלא הוכשרו. ודוחק לומר דבשביל דיוקא דיצא מהן דם דאינן נאכלין בידים מסואבות אעפ"י שגופו טהור, עי' תו"ח. ונראה דקמ"ל דלא גזרינן אטו יצא מהן דם, והוא מפני דהוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בהו רבנן:
גמ'. טעמא דלא יצא מהן דם, הא יצא מהן דם וכו'. מבואר דדם שחיטה מכשיר, ולכאורה הלא דם שחיטה אינו בבית השחיטה, וההכשר על הבהמה. ויש להוכיח דבגוף אחד אם הוכשר במקצת הוי הכשר כל הגוף. והטעם בזה דההכשר דומה לטומאה לענין יד כדאיתא לקמן קי"ח דתניא שם כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר, ולהכי כשהוכשר הבית השחיטה מהדם שחיטה נעשית כל הבהמה מוכשרת בתורת יד:
ולפי"ז יש לעיין בהא דאיתא לקמן שם אמר רב חייא בר אשי אמר רב יש יד לטומאה ואין יד להכשר, יעו"ש. וקשה הלא הכא תנן בהדיא דיש יד להכשר: ונראה דשאני יד דהכא דפועל פעולה על כל הבהמה מטעם תיקון השחיטה, ואעפ"י דרבנן דהכא לא סברי כר' שמעון דהשחיטה בעצמותה מכשרת. אמנם כיון דעכ"פ דשחיטה מועלת לתקן את הבהמה כולה לעשותה אוכל, להכי מהני חבית השחיטה המוכשרת מהדם להיות יד להבהמה כולה. וזה לא מצינו בשארי ידות האוכלין:
תוס' ד"ה השוחט, משמע דדם חיה ועוף מכשירין. וקשה להר"ר יעקב מאורלייניש דבגמ' דריש דדם קדשים אינו מכשיר וכו' אף האי נמי לא בעי כיסוי, אלמא בדם חיה ועוף דכתיב כסוי לא הוי בכלל תשפכנו כמים יעו"ש. הנה לכאורה לר' יהודה דסבר לקמן פ"ח דלא בעינן כסוי לכל הדם, אלא סגי גם במקצת הדם יעו"ש. משא"כ בקרבן דבעינן לקבל כל הדם כדאיתא בזבחים כ"ה. א"כ שפיר קרינן בהו על הארץ תשפכנו כמים בהדם הנשאר, ומצות כסוי מקוים במשהו דם, וע"כ דהקושיא לרבנן דסברי דבעינן לכסות כל הדם כולו, ולכאורה משמע מדברי התוס' דסברי להלכה דבעינן לכסות כל הדם. וזהו כשיטת הרז"ה. אבל קשה מדוע לא נחתו התוס' דזה תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן. ונראה דסברי התוס' דכיון דכל טיפה וטיפה ראויה לכסוי, ולהכי נחשב כל הדם לחיוב כסוי, וכמו שכתבו התוס' בזבחים מ"ג לענין דם זריקה דכיון דמתחלה כל טיפה וטיפה ראויה לזריקה חשיב כוליה דם מתיר יעו"ש. ולהכי סברי התוס' הכא דכיון דכל טיפה וטיפה ראויה לכסוי לא חשיב כל הדם בתשפכנו על הארץ כמים:
תוס' ד"ה ונאכלין בידים מסואבות, לצלי איירי, כוונת התוס' דהוקשה להם דהלא בעינן מליחה וקודם מליחה בעינן הדחה, ולזה כתבו דמיירי לצלי דלא בעי הדחה. וכתבו אח"כ דאפשר גם לקדרה ומיירי שהודחו במי פירות שאינן מכשירין, יעו"ש. והנה משמע מזה דגם הדחה ראשונה קודם המליחה ג"כ שפיר דמי במי פירות, דאל"כ אכתי תקשה מהדחה ראשונה ומזה הקשו על הרמ"א בתשובה סימן קל"ב דכתב דהדחה ראשונה לא מהני במי פירות משום דמטרשי ליה להבשר. ולפי"ז תקשה הא ע"כ הכא כוונת התוס' דגם להדחה ראשונה מהני במי פירות, עי' בש"ך בסימן ס"ט שהקשה בזה על הרמ"א:
ונראה דאפשר לפרש כוונת התוס' דהודחו במי פירות, היינו הדחה אחרי המליחה, והדחה ראשונה היתה במי גשמים שלא מדעת הבעלים וכמו שכתב הר"ן, אבל כל זה בהדחה ראשונה יצוייר שלא מדעת הבעלים, והיינו שלא היתה לקדרה אלא לצלי, ואינו רוצה במים שעל הבשר, אבל אח"כ נמלך ורוצה לקדרה ומלח את הבשר, ובזה מוכרח להדיח, אבל הדיח במי פירות. וא"כ לפי"ז אין להוכיח דגם בהדחה ראשונה סגי במי פירות. וראיתי בפליתי שנחית לזה, יעו"ש. - אבל אכתי קשה הא הוכשר בקדרה בבישול עם מים. ודוחק לומר שבישל בקדרה גם כן עם מי פירות:
והנה לשיטת הרמב"ם שסבר דכל מעשה ההכשר בעינן לדעת בעלים כמו שכתבנו לעיל הלא בפשיטות יש לומר דהנה המשנה מיירי באופן שבא על ידי אחר כמבואר בגמ' לקמן מדתנן ונאכלין. א"כ אתי שפיר דמיירי שנעשה הכל שלא מדעת הבעלים ולא הוכשר הבשר. אמנם התוס' לשיטתם דסברי דגם ההכשר שבא שלא מדעת הבעלים הוי הכשר. וע"כ שזהו גם שיטת הר"ן, להכי מוכרחין לכל הני אופנים:
והנה הא שכתבנו דע"כ כוונת התוס' שפירשו לקדרה דהיינו שנתבשל ג"כ במי פירות. אמנם הר"ן לא ניחא ליה בזה, ופירש דמיירי לצלי, ורק הא דבעינן הדחה גם לצלי משום הדם בעין שעליו כתב לתרץ בשני אופנים. אופן אחד דהדם אינו אוסר רק כדי קליפה הלכך קולף את החיצון והשאר מותר. אופן שני כשהודחו במי גשמים שלא מדעת יעו"ש. וקשה מדוע לא מפרש הר"ן דגם לקדרה מיירי שמבשל במי פירות, וע"כ דסבר הר"ן דזה ניחא בהדחה אחרונה. אבל הדחה קמייתא שבעינן לרכך הבשר. וזהו שיטת הר"ן בהדחה ראשונה כמו שכתב הש"ך בריש סימן ס"ט בשם הר"ן בזה לא מהני במי פירות ולהכי לא מוקי לה לקדרה. וא"כ מוכח מדברי הר"ן כשיטת הרמ"א דלהדחה ראשונה לא מהני במי פירות. אבל מדברי התוס' משמע דגם לזה מהני במי פירות, וע"כ דשיטת התוס' דהדחה ראשונה היא רק מפני הדם בעין שעליו. ובזה שפיר דמי גם במי פירות:
והנה בזה שהקשה הפליתי על הר"ן בזה שכתב דמיירי שהודח הבשר במי גשמים שלא לדעת. והקשה הא קיי"ל כל משקה שסופו לרצון אעפ"י שאין תחלתו לרצון מכשיר. ומטעם זה מפרש שהיתה כוונתו דהבעלים לצלי. - יש להעיר דהא דקיי"ל דסופו לרצון ג"כ שפיר נקרא ניחא ליה, אבל זהו רק באופן שעדיין המשקה טופח על הפירות, וזה מדויק הא דאיתא בב"מ כ"ב עודה הטל עליהם ושמח הרי"ז בכי יותן, נגבו אף על פי ששמח אינן בכי יותן, וא"כ יש לפרש דברי הר"ן דמיירי שנגב המי גשמים, ועכשיו אין משקה טופח על הבשר. ואפשר לומר דכיון דבעינן הדחה בשביל להכשיר הבשר למליחה, והמים עשו התיקון בהבשר שמפני זה ראוי הבשר למליחה, והיינו או מפני הדם בעין הלא על ידי הגשמים ליכא דם בעין, ואם בשביל ריכוך הבשר ג"כ על ידי הגשמים נתרכך הבשר, ובאופן זה שהמי גשמים עשו פעולתן הניכרת, להכי הרי זה כמו שמצא הטל עליהם טרם נגבו. וזהו מפני התיקון הנעשה בהבשר, וצ"ע:
גמ'.. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכא בחולין שלקחן בכסף מעשר עסקינן ודלא כר' מאיר וכו'. וקשה דלמא הא דחכמים אוסרים במעשר היינו במעשר עצמו, אבל הכא שלקח בכסף מעשר גם חכמים מודים. והצל"ח בפסחים ז' ד"ה ודע מדייק מדברי הרמב"ם שיש הבדל בין מעשר שני עצמו להמעות של מעשר שני. והוא מהא דכתב בפר"ג דממע"ש הי"ז דאין מקדשין במעש"ש. ושם בה"כ במעות מעשר שני לא כתב הא דאין מקדשין יעו"ש. אבל מסוגיא דידן מוכח דאין הבדל ביניהם. וכן במנחות פ"ב משמע גם כן דלר"מ דאמר מעש"ש ממון גבוה אין ביניהם הבדל בין מעש"ש למעות, יעו"ש. אבל יש לעיין מדוע ד' מאיר הכא מיקיל במעשר אעפ"י שסבר ממון גבוה. וחכמים דסברי ממון הדיוט מחמירין הכא וצ"ע: