נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף כט:
אמר רשב"ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף וכו'. עי' בספרנו נזר הקודש לזבחים קי"א אשר מבואר שם כל הענין וגם פסקי הרמב"ם: לי. מתיב רב אידי בר אבין ובמועד לשמו פטור וכו':
א תנן פסחים ס"ג השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה רבי יהודה אומר אף התמיד. וכתבו התוס' אומר ריב"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב. ובתוספתא תניא בהדיא השוחט את הפסח על החמץ בי"ד עובר בל"ת והפסח עצמו כשר ויוצא בו ידי חובתו בפסח. - והנה בירושלמי איתא דהפסח כשר מטעם דכתיב זבחי יעו"ש. ולכאורה קשה למ"ל קרא הלא בלא"ה כיון דבעינן בקדשים שנה עליו הכתוב לעכב כמו"ש התוס' דזה עצמו יסוד גדול להכשיר והנה לכאורה אפשר לומר דבשביל טעם זה דלא שנה הכתוב לעכב הוי אמרינן דכשר ואינו מרצה ואין הבעלים יוצאין ידי חובתם בפסח זה אבל מהא דכתיב זבחי ע"כ הכוונה שכשר הוא גם לצאת י"ח. וזהו כוונת התוס' שמביאין התוספתא שתניא בהדיא שכשר הוא וגם יוצא ידי חובתו. נמצא לפי"ז דאם לאו הקרא דזבחי הוי אמרינן דפסח כזה כשר ואינו מרצה. ויש להעיר לפי"ז על הרמב"ם שפסק דשוחט חטאת לשם חולין דכשר ואינו מרצה ובפסח פסק דשוחט פסח לשם חולין פסול. וע"כ הטעם דבפסח לא יצוייר כשר ואינו מרצה, ולהכי בשוחט לשם חולין כיון דחסר ע"כ הריצוי ממילא פסול הוא לגמרי. ואילו מהכא מהא דשוחט פסח על החמץ ע"כ מוכח דשפיר יצוייר כשר ואינו מרצה. וזהו מדכתבה תורה זבחי לומר דכשר הוא לגמרי, ובלאו האי קרא הוי אמרינן דכשר הוא מטעם דלא שנה הכתוב עליו לעכב כמו שכתבנו:
ונראה דהרמב"ם פוסק כרבא בהא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעבוד דגם אי עביד לא מהני, וממילא כשאמרה התורה לא תשחט על חמץ בדיעבד לא מהני השחיטה והרי זה כאילו לא נשחט ופסול מצד חסרון שחיטה. ולזה בעינן קרא דזבחי להכשיר השחיטה. וכן כתבו התוס' בתמורה ד'. וע"כ הא דכתבו התוס' הכא להכשיר הפסח מטעם דלא שנה הכתוב לעכב זהו אליבא דאביי דסבר אי עביד מהני. והנה תצא מזה דלאביי יצוייר פסח שכשר ואינו מרצה, אבל לרבא זה ליתא. ושיטת הרמב"ם אליבא דרבא:
ג והנה עיקר דברי התוס' שכתבו דלהכי הפסח כשר מדלא שנה הכתוב לעכב. וקשה הא כתיבי תרי קראי לא תשחט ולא תזבח, והמהרש"א הקשה בזה. ומה שתירץ דאיצטריך לשני לאוין, תמוה הא הכלל בזה דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתרי. ובקר"ע הקשה בזה. אבל יש לומר דחד קרא נדרש לזמן השבתה דהשאור שהוא מזמן שחיטת הפסח כמבואר בפסחים ה' ע"א. וא"כ ליכא אלא חד קרא, ולזה כיוונו התוס' דלא שנה הכתוב לעכב. אבל לפי"ז תקשה למ"ל קרא דזבחי להכשיר הפסח וע"כ משום דהוי אמרינן דכשר ואינו מרצה כמו הא דשוחט פסח לשם חולין, וע"כ זה לאביי דסבר אע"מ, אבל לרבא דסבר אעל"מ לא יצוייר זה וכמוש"נ:
ד שם במשנה רבי שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב ושלא לשמו פטור. ופירש"י דלשמו משום לא תשחט על חמץ דפסח כשר הוא, ושלא לשמו פטור משום דפסח פסול הוא ושחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, יעו"ש. ואם אמרינן דיצוייר בפסח בשר ואינו מרצה א"כ מדוע נקט דלשמו חייב, ומדוע לא נקט לרבותא באופן ששחט פסח לשם חולין דאעפ"י דאינו מרצה, אמנם מפני שעכ"פ כשר הוא לאכילה והוי שחיטה ראויה גם כן חייב, וממילא הוי ידעינן מכח כש"כ דבשוחט לשמו דחייב כיון דגם מרצה הוא, וע"כ מוכח דליתא בפסח האי אופן דכשר ואינו מרצה, אלא או כשר ומרצה, או שפסול לגמרי:
ה עוד נראה להוכיח מהירושלמי דפסחים שם שמוכיח דהפסח לא נפסל בשוחט פסח על החמץ מדרבתה תורה דחייב גם על הזריקה יעו"ש. וקשה דאכתי אין להוכיח מזה אלא דכשר, אבל עדיין יש לומר דאינו מרצה. והנה ע"כ כוונת הירושלמי לומר דפסח כשר הוא לגמרי, ומה דחייב על הזריקה אכתי יש לומר דאינו מרצה, אבל מפני שכשר הוא להכי חייב על הזריקה, ומדלא נחתו לזה בירושלמי משמע דליתא בפסח אופן זה דכשר ואינו מרצה. וזהו כפסקו של הרמב"ם דהשוחט פסח לשם חולין פסול:
ו והנה בהא דפירש"י דבלשמו חייב מטעם דפסח כשר הוא, ושחיטה ראויה היא, והיינו דכיון דיש קרא שמכשיר את הפסח, אבל אם לאו ההכשר בזה הוי סבר ר' שמעון דלא הוי שחיטה כלל. אבל זה לא אפשר דע"כ שחיטה היא מדחייבה רחמנא על זה בל"ת. אבל אז הוי אמרינן דע"כ שחיטה שאינה ראויה ובקדשים שמה שחיטה כמו הא דשחוטי חוץ דרבי רחמנא דששא"ר שמה שחיטה, ואם ישתנה הדין גם בשוחט פסח שלא לשמו דאעפ"י דהפסח פסול מ"מ חייב משום לא תשחט על חמץ מטעם דששא"ר בקדשים שמה שחיטה, להכי פירש"י דבשוחט פסח על החמץ הוי שחיטה ראויה, וממילא הדין בשוחט שלא לשמו פטור מטעם דהוי ששא"ר. והנה יש להקשות מדוע לא יליף ר"ש משחו"ח שהוא ג"כ קדשים דששא"ר שמה שחיטה וליחייב עלה גם בשוחט את הפסח שלא לשמו. הנה הקשו בזה התוס' לקמן פ"ה, ד"ה ואין, יעו"ש. שהניחו בתימא. ועי' בספרנו נזר הקודש למס' זבחים דף מ"ח דף הספר יישוב נכון לקושיא זו:
ז והנה בהא דשלא לשמו בפסח דפטור לר"ש, פירש"י מטעם דסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, משמע דלרבנן דסברי ששא"ר שמה שחיטה חייב גם בשוחט פסח שלא לשמו. וזה תמוה טובא, מהא דאיתא בירושלמי שכתבנו לעיל דמדייק מדחייב על הזריקה מוכח דהפסח כשר, דאם הוא פסול בשחיטה דעל החמץ היאך יתחייב אח"כ על הזריקה. הרי מבואר דליכא איסור דעל החמץ אלא בפסח כשר ולא בפסול. ומצאתי בשער המלך ה' ק"פ שהקשה בזה, והקשה מזה על המל"מ שפשוט לו דליכא ל"ת בפסח שנפסל. ומתרץ דשאני בין שכבר נפסל הקרבן בשחיטה דאז אין לחייבו עבור הזריקה או ההקטרה, ומטעמא דכיון שכבר נפסל הקרבן, נמצא דהזריקה כמאן דליתא דמיא. אבל בהא דשוחט שלא לשמו דבידו היה לשוחטו לשמו ולעשותו לקרבן כשר, ועתה בשחיטה פסלו בזה חייב עכת"ד, יעו"ש. אבל תירוצו דחוק דהלא אם הדין דלא חייבה תורה בשוחט על החמץ אלא בזבח כשר ולא בפסול, א"כ מנין להתנא לומר דגם בשוחט שלא לשמו דהזבח פסול דגם על זה חייבה תורה. דבשלמא אם היה הדין דגם בשוחט פסח על החמץ לשמו דפסח פסול הוא, ומכ"ז חייבה תורה עליו, אז היה לנו לדון דגם באיכא עוד פסול דשלא לשמו גם כן חייב. אבל כיון שמצינו חיוב התורה בפסח כשר מנין לנו לחדש דיש חיוב גם בפסח פסול. ואם בשביל שהיה בידו לעשותו כשר, אין סברא לחייבו בשביל זה. ובאמת טעמא בעי מדוע יתחייב בשחיטה על החמץ אם הזבח פסול ולא קרינן בזה זבחי:
ח ואפשר לדחוק ולומר דלרבנן דמחייבי בששא"ר הנה הכא בשוחט שלא לשמו יש לחייבו מטעם דילפי מהא דשחוטי חוץ דהוי קדשים מקדשים. אבל זה דוקא בשחיטה משא"כ בזריקה והקטרה, דהזריקה לא נחשב למאומה מטעם דכיון דהקרבן פסול, ממילא הוי הזריקה כמיא בעלמא כדאמרינן בזבחים מ"ב ע"ב דאיתא והא כיון דחשיב בי' בפנים פסולה כמאן דלא אדי דמי, כי הדר מדי בהיכל מיא בעלמא הוא דקא מדי יעו"ש. ובזה מיושב, ולא תקשה מהירושלמי. אבל עיקר הדבר תמוה טובא היאך יעלה על הדעת שיתחייב על שחיטה דפסח פסול כיון דלא קרינן בזה זבחי:
ט ובעיקר הדבר הא דפירש"י בטעם דר"ש דפוטר בשלא לשמו מטעם ששא"ר דמשמע דלרבנן דסברי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה חייב, תמוה טובא, ומדוע לא פירש רש"י כפשוטו דפטור מטעם דזבח פסול, וכן פירש הרמב"ם בפיה"מ, וכן פירש המאירי בחידושיו לפסחים. וא"כ מדוע פירש רש"י בזה מטעם שחיטה שאינה ראויה:
ולולא דמסתפינא אמינא מילתא חדתא בכוונת רש"י. והנה עלתה בדעתי לחקור היאך הדין בקרבן כזה שפסול הוא באופן שאם עלה לא ירד אם זה נקרא זבח להיות חייב עליו משום שוחט על החמץ. והנה אם אמרינן דגם בזה חייבה תורה א"כ תצא דין חדש לר"ש דסבר במשנה זבחים פ"ד דכל שפסול בקודש אעפ"י שלא היתה לו שעת הכושר הדין דאם עלה לא ירד. א"כ לפי"ז בשוחט פסח על החמץ שלא לשמו ע"כ הדין לר"ש דאם עלה לא ירד, וא"כ יש לחייבו משום שוחט על החמץ, וזה הוקשה לרש"י מדוע פוטר ר"ש בשוחט פסח שלא לשמו. על זה פירש"י דפוטר מטעם שחיטה שאינה ראויה, והרי זה כאילו לא נשחט, אלא נתנבל ולהכי פטור. אמנם לרבנן דר"ש שהוא רבי יהודה דסבר דבאופן שלא היה לו שעת הכושר גם אם עלה ירד פשיטא שפטור מטעם דקרבן פסול הוא. והרמב"ם דפוסק בפר"ג מפסוה"מ כר' יהודה שפיר כתב בפיה"מ שפטור מטעם דקרבן פסול הוא, ולדעתי נראה שזה נכון בכוונת רש"י כמו שפירשתי בס"ד:
נמצא לפי מה שביארנו מבואר דלא יצוייר בפסח באופן שכשר ואינו מרצה. ומטעם זה שפיר פסק הרמב"ם בשוחט פסח לשם חולין דפסול. ומה"ט הא דכתב הרמב"ם בזורק שלא לשם אוכלין דכשר ואינו יוצא י"ח - טעות סופר הוא - וצריך להיות כשר ויוצא בו י"ח בפסח:
שם אמר ליה אביי נהי דאידחי ליה מפסח מדמי פסח מי אידחי. ופירש"י ראוי הוא לימכר קודם גמר שחיטה, ודמיו לפסח וכיון דחזי לדמי פסח סתם שחיטה דידיה כולה לפסח, יעו"ש. ויש לעיין לפי מה שפירש"י לעיל ד"ה לשמו פטור דמיירי בקרבן פסח שאבד בארבעה עשר, והקריב אחר תחתיו, ונמצא הראשון במועד יעו"ש. נמצא דעכשיו אינו עומד לפסח, וגם לא לפסח שני עבור הבעלים שלו. וא"כ מדוע הדין בסתמא שהוא לשם פסח מטעם דלאחר ששחט סימן אחד ראוי הוא להיות נמכר לדמי פסח, ולהכי בשחיטה דסתמא הרי היא לפסח, ולא לשלמים, אעפ"י שאינו צריך לא לפסח ולא לדמיו לדמי פסח. וזהו לדעתי תמוה, והלא הדבר מסתברא דבסתמא עומד לשלמים, וממילא גם כשמכוון לשם פסח הרי הדין בזה כשוחט שלמים לשם פסח דכשר. והתוס' והרשב"א מדייקים מטעם זה דסתמא לשם פסח קשחיט. אבל תמוה לומר דבשביל שיכול למכור ולעשות דמים לפסח אעפ"י שאינו צריך עכשיו לפסח, ומ"מ אמרינן דסתמא לשם פסח:
ונראה דכיון דפסח סתמא לשמו, ואעפ"י שלא בעי עקידה, אמנם כח הסתמא הוי כאילו פירש לשמו. וכל זמן שלא נדחה מלשמו על ידי מעשה הרי זה כאילו מפרש לשמו. ובאופן שנדחה ממילא על ידי מעשה כמו הכא אם אמרינן אינה לשחיטה אלא לבסוף, ועל ידי התחלת השחיטה אעפ"י שיש כאן דיחוי מהקרבה לפסח, אבל כיון דלא עקר שם פסח ממנו הרי הוא פסח. והא דקאמר הש"ס הטעם מפני שעדיין ראוי לדמי פסח עיקר הכוונה דעדיין לא נעקר שם פסח ממנו, וממילא הרי הוא בסתמא, וסתם כמפרש לשם פסח ופסול, ולהכי פטור על שחיטתו על החמץ:
בדין שלא לשמו בקדשים כתב הרמב"ם בפיה"מ בפר"ק דזבחים דהא דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וחייבין להביא אחר, כי זהו רק בקרבן יחיד שיש להם בעלים ידועים, אמנם קרבנות הצבור אין פוסלות אותן שחיטה שלא לשמן שכך אמרו רז"ל סכין מושכתן לכמות שהן יעו"ש. והנה כן כתב הרב ברטנורא, וכמו כן כתב המהרש"א בביצה כ' ע"ב ברש"י ד"ה לפני זמנן:
והנה הגאון ברכת הזבח ובעל פנים מאירות הקשו מהא דאיתא זבחים ד' מה לשינוי קודש שכן בצבור כביחיד, וגם קשה מסוגיא דמנחות מ"ח, ושם פ"ט מתקיף לה רב מנשיא בר גדא אלא מעתה כבש הבא עם העומר ששחטן שלא לשמו תהא מנחתו כפולה שאם אי אתה אומר כן פסלתו ותמיד של שחר וכו' ותמיד של בין הערבים ששחטו שלא לשמו יהא טעון שני גזירין בשני כהנים שאם אי אתה אומר כן פסלתו, יעו"ש. מכל זה מבואר דשלא לשמו אינו עולה לחובה גם בקרבנות צבור:
והרש"ש כתב דרק בשחיטה סבר כן הרמב"ם, וכבר קדמו בספר מראה כהן לזבחים. אבל גם זה קשה מפרט"ו מפסוה"מ הט"ז בהא דשני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דאינו עולה לצבור לשם חובה. ובמראה כהן רוצה לומר דזה מיירי שחשב בשעת שחיטה ע"מ לזרוק, וכיון דסבר הרמב"ם מחשבין מעבודה לעבודה, הרי זה כאילו מחשב בשעת עבודה. אמנם מבואר הדוחק. וגם דוחק לומר דהרמב"ם חזר ממה שכתב בפיה"מ. וגם זה תמוה טובא וכי נעלם ח"ו מרבינו הרמב"ם כל הני סוגיות בשעה שחיבר הפיה"מ:
ונראה בביאור דברי הרמב"ם וזה הדבר, דהנה בעיקר הדבר הא דאינו עולה לבעלים לשם חובה והקרבן הוי נדבה, ויש לעיין אם הנדבה נחשבת לבעלים בתור נדבה, או שהוא קרבן גבוה לחודיא ואין לבעלים זכות בהקרבן נדבה הלזו. עי' בספרנו ריש זבחים:
ונפק"מ אם יש כפרה מקופיא בקרבן זה. והנה עוד יש לחקור היאך הדין בשהביא קרבן נדבה ושחט שלא לשמו אם נדרש להביא קרבן אחר לנדבה, היינו לא בשביל אחריות דהרי באחריות ודאי ליכא דלא גרע זה מנאבד דאינו צריך להביא אחר. אבל אם אמרינן דהקרבן נדבה לא הוי שייך לו א"כ חסר לו הקרבן הזה, ואם רוצה לקיים להביא קרבן שיהיה קרב עבורו צריך להביא קרבן נדבה אחר. והנה זה תליא גם כן בזה דאם אמרינן דהקרבן נדבה נחשב עבורו אינו צריך להביא אחר. אבל אם אמרינן דהקרבן הקרב אין לו שייכות צריך להביא אם בדעתו להביא קרבן כזה שיהיה נחשב עבורו:
ונראה דשיטת הרמב"ם דהקרבן נדבה הכא בשחשב שלא לשמו דהוי רק קרבן גבוה, ואין לו שייכות בהקרבן, וממילא כשהביא קרבן נדבה בתחילה גם כן אין הקרבן שייך לו כלל, ואינו עולה עבורו גם למטרת נדבה:
ובזה כתב הרמב"ם דזה דוקא בקרבן יחיד, אמנם בקרבן צבור שמביאין קרבנות עולות נדבה כמו קיץ המזבח אם שינה לשם שלמים וכדומה אינם צריכים להביא קרבנות אחרים לשם נדבה, מפני שהסכין מושכתן למה שהן, זהו כוונת הרמב"ם בזה שכתב דשאני קרבנות צבור מקרבן יחיד, אבל מעולם לא היתה כוונת הרמב"ם דשלא לשמו אינו גורע בקרבנות צבור בשינוי קודש, וע"כ בכל קרבנות צבור הבאים לחובה כגון תמידין ומוספין וכדומה הנה שם גם כן פועל שינוי קודש להיות נדבה ואינו עולה לחובה: ורק יש הבדל בנדבה בין יחיד לצבור, דביחיד הקרבן עולה לגבוה ואין להבעלים שייכות בהקרבן אף להיות מכפר עליו מקופיא, ואפשר דמצוה מקוים כסתם מצוה, אבל אין לו זכות בעצם הקרבן, משא"כ בקרבנות צבור הבאות בנדבה, בזה אינו פועל השינוי דמחשבה מאומה, וכשלוקחין קרבנות מקופת הלשכה ומקריבין עולות והכהן העובד שינה ושחטן שלא לשמה כגון לשם שלמים וכדומה, הנה הקרבנות עולות לשם קרבן עולה לפי כוונת הצבור, ואינן מחויבין להביא אחרים תחתיהם:
ובזה מדויק לשון הרמב"ם שם בפיה"מ, וזהו שמדייק וכתב שכל הענין בזה מיירי בנדר של יחיד ולא בשל רבים, יעו"ש. וע"כ הכוונה רבים דומיא דיחיד, והיינו באופן שהקרבן בא בנדר או בנדבה של צבור, אבל לא מיירי הרמב"ם בקרבנות צבור הביאן לחובה, ולהכי לא כתב צבור, אלא של רבים, ולדעתי זהו הביאור הנכון בס"ד:
גמ' אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות וכו' כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת וכו'. הנה ביאור הסוגיא מבואר בספרנו שאילות משה חיו"ד סימן נ"ד: