נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף כד:
ת"ר איש מזרעך לדורותם, מכאן אמר ר' אלעזר קטן פסול לעבודה ואפילו תם. - ויש לעיין מה זה רבותא דהוא תם. וכי יעלה על הדעת אם קטן כשר לעבודה שיהיה כשר גם במומין. והלא ע"כ לא עדיף מגדול. - והנה בקדושין כ"ג איתא גם כן בזה הלשון איש חולק ואין הקטן חולק ואפילו תם. הנה שם איכא רבותא דבעל מום חולק בקדשים, ואתא לאשמעינן דקטן גרע מבעל מום אפילו אם הוא תם. אבל בעבודה דבעל מום פסול, א"כ פשיטא דקטן בעל מום גרע טפי. וא"כ לאיזה צורך שנה לרבותא אפילו אם הוא תם. והנה בספרי גם כן שנה שם רבותא זו, ותמוה:
ובעיקר האי דינא דאמרה תורה דקטן פסול לעבודה, קשה טובא הלא כיון דכבר אמרה תורה דמתעסק בקדשים פסול, וכל מעשה קטן הוא מתעסק, וצ"ע: ואין לומר שרק בשחיטה פסלה תורה מתעסק, דע"כ משמע שכן הדין בכל מעשה קדשים וכמו שמשמע כן בלשון הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ ה"ו שכתב שהקדשים צריכין מחשבה משמע שכל דיני קדשים ישנו בפסול מתעסק, וכתב שם שקטן פסול מפני שאין לו מחשבה ולא מהני אפילו גדול עומד על גביו. - ולפי"ז קשה מדוע כתב הרמב"ם בפר"ה מכלי המקדש הט"ו דקטן פסול מטעם דבעינן איש. וכתב מרן בכס"מ שהוא מטעם סוגיא דידן דממועט קטן מאיש מקרא. ותמוה הלא בלא"ה פסול קטן מטעם דאין לו מחשבה והוי פסול מתעסק, והתוס' כתבו בריש זבחים דקטן גרע מסתמא:
איברא דמלשון הרמב"ם שם משמע דלא כתב לפסול קטן, אלא כתב וז"ל כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה, יעו"ש. משמע מדבריו דלא בא למעט קטן מעבודה מטעם חסרון, אלא בא לומר דכשנעשה גדול מצד הדין והוא משהביא שערות והוא בן י"ג כשר לעבודה. ומשמע דמפרש הקרא דאיש מזרעך דלא בא למעט קטן, אלא להכשירו, והיינו דלא בעינן שיהיה בן עשרים והיינו שלא נאמר דיש בזה פסול שנים כמו בלוים שהיה אצלם פסול שנים בפחות מבן שלשים, וכמו שפירש"י בד"ה בשנים, או דלא יהיה פחות עשרים שהרבה פעמים הכירה תורה לבן עשרים ומעלה, אשר מטעם זה לא היו הכהנים מניחין לעבוד בפחות מבן עשרים, לזה אמרה תורה איש מזרעך לומר דכשר הוא משנעשה איש. - ואפשר לומר שמפני קושיא זו דאין לומר דהכתוב בא למעט, שזה ידענו מפסול מתעסק, להכי מפרש דכוונת התורה להכשירו תיכף משנעשה איש שהוא משהביא שערות בבן י"ג. וע"כ מפרש דר' אלעזר בברייתא דדרש דכוונת התורה למעט קטן לא סבר הא דמתעסק דפסול, ממילא דרש למעט קטן. אבל הרמב"ם דסבר דמתעסק פסול, מפרש דע"כ כוונת התורה להכשיר כשבא לכלל איש:
משנה טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים. ומפרש בברייתא דהיינו טומאת גב. והיינו דאין הגב מקבל טומא, והיינו דאין טומאה לכלי חרס בלא צירוף אויר. וזהו שאמרה תורה אשר יפול מהם אל תוכו. אבל כשנטמא בתוכו על ידי האויר נטמא גם הגב. וזהו שאמרו בבכורות ל"ח נטמא תוכו נטמא גבו והובא בתוס'. והו באמת דין המשנה בכלים פר"ב מיטמאים מאחוריהם, וכן כתב הרמב"ם בפרי"ג דכלים ה"ד וז"ל, נגעו אוכלין או משקין מאחורי כלי חרס הטמא הרי אלו טמאין עכ"ל. והביאור כלי חרס הטמא, היינו שנטמא מהטומאה מהאויר שבפנים. מבואר מזה דיש טומאה גם לגב, והא דאינו מקבל טומאה מאחוריו, זהו מפני שאין לו כח קבלת טומאה בלא צירוף האויר שלו. ולפי"ז לא יצוייר קבלת טומאה מגבו. והא דקאמר הש"ס בבכורות שם נטמא גבו לא נטמא תוכו, ולכאורה מה שייך לומר נטמא גבו כיון דליתא טומאה לגב בלא תוכו, כתבו התוס' ישנים בשבת ט"ז דתנא כן דרך אגב דקאמר נטמא תוכו נטמא גבו, קאמר נמי נטמא גבו יעו"ש. אמנם גירסת רבינו שמואל הובא בתוס' בכורות שם דמשמע דאין לכלי חרס טומאה כלל מגבו יעו"ש דסבר דאפילו בנטמא בתוכו, מ"מ אין לו טומאה מגבו. והקשו בתוס' דלגירסת רבינו שמואל קשה מסוגיא זו דאיתא שם נטמא תוכו נטמא גבו, יעו"ש. ועי' בזה במל"מ פר"א דכלים הי"ג:
והנה יש לומר דפליגי רבותינו בעצם הדין של כלי חרס אם הוא בר מקבל טומאה בעצמותו, והיינו דאף שאמרה תורה דנטמא מאוירו, אם רק האויר טמא. ולוא יצוייר בלא אויר היינו אם היה המציאות לקלוט את האויר דאז אין לו טומאה. או דלמא דלאחר שהאויר נטמא, דאז גם עצם הכלי טמא גם בלא האויר. דשיטת התוס' ועוד ראשונים דלאחר טומאת האויר נעשה העצם הכלי טמא. ונפק"מ שנטמא גבו, אף שאין שם האויר של התוך. ושיטת הרבינו שמואל לפי גירסתו בשבת שאין להכלי חרס בעצמו שום טומאה, ורק האויר טמא. - והא דקשה על הרבינו שמואל מהסוגיא דבכורות דנטמא תוכו נטמא גבו, אפשר דמפרש שהוא מדרבנן, או שמפרש דמיירי שיש לו תוך מאחוריו, במו שמפרשים הרבה ראשונים בהמשנה דכלים ריש פר"ב. אבל הפלוגתא בין הגירסאות נראה דפליגי בהסברא שכתבנו:
והנה לענין אם יש יד לכלי חרס חידשו התוס' דיש יד להוציא, וזהו שחידשה תורה ידות לכלים. ובכלי חרס שאין לו טומאה מגבו, הוא הדין שאין לו יד להכניס טומאה לתוכו. ומסתבר הדבר שע"כ אין חומר ליד יותר מגבו, וזהו דשאני כלי חרס משארי כלים שיש להם גם להכניס טומאה: וקשה שת בהא דאיתא לקמן בסוגיא דפריך ולא יהיו כל הכלים מיטמאין מגבן אלא מתוכו מק"ו ומה כלי חרס שמיטמא מאוירו אינו מטמא מגבו, כל הכלים שאין מטמאין מאוירן אינו דין שאין מיטמאין מגבן. - וקשה הא יש לומר דשאני שארי הכלים שיש להם ידות להכניס טומאה, להכי יש להן טומאה גם מגבן, ושאני כלי חרס שאין לו יד להכניס. ואין לומר דאם ילפינן דכל הכלים אין מיטמאין מגבן דאז לא יהיה להם ידות להכניס ג"כ, דזה ליתא דע"כ הא דריבתה תורה ידות לכלים היינו להכניס, והוא דמצינו בתוס' לקמן קי"ח ע"ב הקשה הר' אליהו מנלן ידות בכלים דעלמא דמיד דתנור וזרעים לא אתי דמה להנך שאין להם טהרה במקוה. ונראה משום דדרשינן בתו"כ והנוגע בהם לרבות את הידות. והאי לשאר כלים איצטריך יעו"ש. וע"כ מיירי גם בלהכניס דאל"כ אכתי תקשה להכניס מנלן וכיון שאמרה תורה בכל הכלים ידות להכניס, א"כ גם אם אמרינן ק"ו דאין כל הכלים מיטמאין מגבן. אבל ע"כ ידות יש להם, וא"כ יש לפרוך מה לכל הכלים שיש להם ידות להכניס. מה שאין כן בכלי חרס שאין לו יד להכניס. וע"כ צריך לומר דגם בכלי חרס אעפ"י שאינו מטמא מגבו, אבל יש לו יד גם להכניס. ודומה בזה לשארי כלים:
עוד נראה דלאחר שריבתה תורה ידות לכל הכלים, ע"כ גם תנור בכלל כל הכלים. וא"כ קשה למה כתבה תורה לדין יד גבי תנור כדאיתא לקמן קי"ח ע"א, ולהוציא לא צריך קרא דהרי הוא בכלל כל הכלים, וע"כ דרבתה תורה גם בלהכניס, וע"כ יד עדיף מגבו. - ובזה יובן הא דכתב הרשב"א בחידושיו שכתב שם ואיכא דקשיא להו ומי עדיף יד מגבן של חרס. ותירצו בתוס' דגזירת הכתוב הוא. והמל"מ בפרי"ז מכלים תמה דלא נמצא זה בתוס'. ואדרבה מבואר בדברי התוס' להיפך יעו"ש. אבל נראה שע"כ היה ידוע להרשב"א איזה שיטה מבעלי התוס' שסברי כן. וביותר לפי מה שמבואר מהתוס' שכתבנו דע"כ סברי כן מהא דרבתה תורה ידות לכל הכלים כמו שכתבנו:
והנה בספרנו נזר הקודש לזבחים במילואים סימן י"ג ביארנו דשיטת הרמב"ם דיש יד לכלי חרס גם להכניס. ולפי המבואר יש ראיה מסוגיא זו גם כן לשיטה זו: