נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף כד.
אמר קרא ושחט וחוקה בשחיטה אין בעריפה לא. והקשו בתוס' בשם הר"ת דזבחים י"ח מבואר דחוקה לא משמע עיכובא רק בצירוף הגז"ש. ובחידושי הר"ן מביא בשם הרמב"ן דאם בשביל חוקה לא שמעינן מידי בפסול עבודה משום דאכהנים הוא דאמר רחמנא, אבל עבודה הוי אמינא דלא תליא בהכי להכי איצטריך גז"ש, משא"כ הכא בפרה כיון דהכשרה דשחיטה בדידה תליא עכ"ל. ביאור דבריו, דבדין רחוץ ידים ורגלים דין הוא על הכהן העובד, ולא על הקרבן נאמרה, ואין בזה לימוד לחילול עבודה. וחוקה קאי גם כן על הכהן העובד, ולא על הקרבן. משא"כ הכא קאי חוקה על הפרה שבעינן שחיטה, ועל זה קאי חוקה:
שם ומה במקום שלא קדש הגורל קדש השם. פירש"י כגון קני זבין וזבות ויולדת שלא מצינו בשום מקום שיהא הגורל קובען, יעו"ש. והקשה הרשב"א אם מטעם שלא מצינו קאמר הלא יש ללמוד מק"ו ומה במקום שלא קדש השם קדש הגורל מקום שקדש השם אינו דין שקדש הגורל. עוד הקשה דהלא מבואר ביומא מ"א אין הקנין מתפרשות אלא או בלקיחת הבעלים או בעשיית הכהן מהא דכתיב ולקח ועשה, ומזה נלמד דאין הגורל קובען, יעו"ש:
ונראה בכוונת רש"י דהלא יש לפרש הלקיחה דהבעלים היתה הקביעות בגורל בלא קריאת השם. דהלא אינו מפורש בתורה הלקיחה דהבעלים אם על ידי קריאת השם או על ידי גורל. ולזה פירש"י שהוא מפני שלא מצינו בשום מקום שיהא הגורל קובען, היינו שהבעלים בשעת לקיחה עושה הקביעות על ידי גורל, וזהו עפ"י אוקימתא דרבא שם ביומא:
ובזה יש ליישב גם מה שהקשה הרשב"א מדוע לא ניליף מק"ו מהא דהשעירים שלא מהני קדש השם, ומ"מ קדש בגורל. ופשיטא דבמקום דמהני קדש השם דמהני גם קדש הגורל. דאפשר לומר דשאני קדש השם של הבעלים דאיכא בזה משום מוצא שפתיך תשמור ואסור לשנות כמו שפירש"י. וזה שייך רק בקדש השם על ידי הבעלים שהוא המקדיש, ובדידיה כתיב הא דמוצא שפתיך תשמור, וזה ליתא בהשעירים דיום הכפורים שאין הכהן הבעלים המקדיש. ולהכי לא מהני התם קדש השם, ורק הגורל קובען. משא"כ בקני זבין וזבות דהבעלים המקדיש שנאמר בו מוצא שפתיך תשמור, וא"כ אין לעשות ק"ו מהא דהשעירים של יוהכ"פ. ובזה מיושב גם כן הא דהקשה הרשב"א דע"כ התם גבי קנין לא ממוצא שפתיך תשמור נפקא, דא"כ בלא לקיחה נמי, אלא קדש בשעת לקיחה קאמר שיהא לוקח זה לעולה וזה לחטאת, יעו"ש. אבל נראה דכוונת רש"י לפרש דאין לעשות ק"ו שיהיה מהני גורל גבי קנין מק"ו מגורל דהשעירים, ע"ז נתן רש"י טעם דהכא גבי קנין איכא גם משום מוצא שפתיך תשמור כשקורא שם בשעת לקיחה, וזה ליתא שם גבי שעירי יום הכפורים:
והנה לפי מה שפירשנו לכאורה יש להעיר בהק"ו דקאמר הש"ס שיהיה מהני קדש השם בהשעירי יום הכפורים מהא דמהני קדש השם גבי קנין. הלא יש להשיב דשאני קנין דאיכא משום מוצא שפתיך תשמור מפני שהבעלים המקדישים קוראים השם, אבל זה לא קשה משום דכיון דנתנה תורה הזכות לברר מי הוא לד' עפ"י הגורל לאחר ההקדש, שהרי השעירים הוקדשו מקודם, והגורל אינו בא רק לברר מי הוא לד', וכמו שיכול לברר על ידי גורל, א"כ מדוע לא מהני הבירור על ידי קדש השם, וכמובן. כן נראה בביאור פירש"י, ושפיר פירש"י דהטעם שלא מהני גורל בהא דקנין היא מפני שלא מצינו:
והנה התוס' הקשו בד"ה ומה במקום, וא"ת קינים גופייהו מנא לן שלא קדש הגורל אימא ק"ו איפכא, יעו"ש. וקשה הא שאני התם דכתיב ולקח ועשה. וכמו שהקשה הרשב"א לפירש"י. וע"כ צריך לומר גם כן דכוונת התוס' כמו שכתבנו לעיל מנא ידעינן דהלקיחה דהבעלים תהי' חלות הקדושה עפ"י הגורל וקרינן זה ולקח מפני שיוקבע הלקיחה עפ"י הגורל גם כן כמו שנקבע עפ"י קדש השם. וזה יהיה מכח הק"ו. זהו לדעתי ע"כ בכוונת הקושיא דהתוס'. - אמנם לפי מה שפירשנו בכוונת רש"י בהא דמוצא שפתיך תשמור, מטעם זה אין לעשות ק"ו איפכא מטעם דבקדש השם איכא משום מוצא שפתיך תשמור. וזה ליתא בגורל וכמוש"נ לעיל:
אמנם יש להעיר דכוונת התוס' לדון הק"ו לא בלקיחת הבעלים דאיכא משום מוצא שפתיך, אלא בעשיית הכהן שאין הוא המקדיש אלא בא בקריאת השם בעשיתו, בזה יש לדון ק"ו מהא דשעירי יוהכ"פ שגם כן בא רק לברר. ואם מהני שם גורל בבירור, אעפ"י שלא מהני הבירור עפ"י קריאת השם כש"כ הכא דמהני קריאת השם של הכהן בעשייתו אם כן ליהני גם כן לברר עפ"י הגורל. אבל אם נפרש כן בכוונת התוס' א"כ תקשה הא ע"כ מיעט זה הכתוב מדכתיב ועשה דרק העשייה מבררת, וכמו שאמרו שם ביומא אין הקנין מתפרשין אלא או בלקיחה או בעשייה, וא"כ לא שייך גם לדון בק"ו שהגורל קובע כיון דאמרה תורה דהכהן מברר בעשייתו, וכמו שכתב הרשב"א, ואם כן דברי התוס' צ"ע:
שם. מיעט רחמנא גבי עגלה הערופה זאת בעריפה ואין אחרת בעריפה. ובתו"ח הקשה הא בעינן לדרשה בסוטה מ"ו ע"ב זקני אותה העיר רוחצין את ידיהם במקום עירפתה של העגלה, ונלמד שם מדכתיב הערופה, יעו"ש. - ונראה כי זה נלמד מהא דכתיב ערופה, והכא נלמד מדכתיב הערופה שבא למעט:
משנה כשר בכהנים פסול בלוים. ומפורש בברייתא שזה פסול שנים דליכא בכהנים ואיתא בלוים. - וקשה דכל עיקר הוא רק במדבר מה דשייך לעבודת המשא במשכן. אבל אינו נוהג לדורות כמבואר בברייתא בסוגיא, וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ ובפר"ג מהל' כלי המקדש ה"ח. וא"כ איכא למיפרך הלא מה דהוי הוי כמו שפריך הש"ס ביומא ה'. ואפשר לומר דבאו רבותינו למיסבר קראי וכמו שמשני הש"ס שם וה"נ כל עיקר הוא למיסבר הקרא. אבל דוחק לומר שכל עיקר הענין הוא רק על מה שהיה במשכן, והיינו כי גם זה שאין הכהנים נפסלים בשנים שרוצה התנא לדון בק"ו מלוים לפסול הוא גם כן רק על מה שעבר במדבר ובמשכן, מפני שהלימוד מהלוים לא היה רק במשכן, ודיו לבא מן הדין. וגם קשה הלא אהרן הכהן גדול בא בשנים והיה עובד עבודה. וא"כ חזינן שאין שנים פוסלין בכהנים, ומדוע לא הביא הש"ס לסתור הק"ו מהא דאהרן הכהן שעובד ומשמש בכהונה גדולה. - ואפשר דמאהרן אין ראיה מטעם דלא שלטה בו זקנה כמו גבי משה רבינו ואמרו רבותינו בשלהי כריתות ובמדרש ששניהם שקולים:
והנה אפשר לומר דנפק"מ לנודר לזמן שהיו הלוים כשרים לעבודה במשכן, אבל אם לא אמר במשכן לא אמר כלום, וצ"ע:
שם. יכול אף בשילה ובית עולמים כן, ת"ל לעבוד עבודת וגו' לא אמרת אלא בזמן שהעבודה בכתף. מבואר דבשילה ובית עולמים דליתא עבודה שהיו עובדים במשכן חוזרים הלוים לכל עבודתן היינו להיות מן השוערים, ולשיר, אם הוא ראוי לה, ולא אמרינן שמפני שלא היו עבודתן עד עתה לשיר, לכן יהיו נדחים אח"כ גם כן. מזה יש להוכיח לשיטת הרמב"ם שכתב ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן השוערים, עי' פר"ג מכלי המקדש ה"ח. והיינו אעפ"י שהדין שהמשורר ששיער חייב מיתה כמו שכתב שם הרמב"ם אבל כל זה בזמן שהוא מן המשוררים, אבל כשנדחה מן השיר, חוזר לעבודת הלוים למה שראוי לזה. ומסוגיא זו יש ללמוד מדחזינן דבשילה ובית עולמים ששוב ליכא עבודת משא שהיו עובדין במשכן, כשרים הם אח"כ לעבודת הלוים. ואעפ"י שיש לחלק דשאני התם דלא היו השינוי בגוף הלוים, אלא באה השינוי מפני שלא נצרך לעבודה שמקודם, אבל כיון שעכ"פ היו נדחים מקודם משארי עבודת הלוים וחוזרים הם אח"כ לשארי עבודות, ואין דנים בזה דין דיחוי. - ולפי"ז כן הדין ללוי שנפסל משיר, לא נדחה משארי עבודות שראוי לו, וחוזר להיות מן השוערים. ואפשר שמזה למד הרמב"ם וכתב יראה לי:
תוס' ד"ה יכול וכו' משמע דאי לאו מיעוט הוי גמרי מהדדי וכו', משמע דלא גמרי מהדדי וכו, יעו"ש. - ולדעתי נראה דאפשר לומר דאי לאו דמיעטה התורה בהדיא דרק במשכן כן הדין מפני שעבודתן בכתף, הוי אמרינן דכיון דנדחים משארי עבודת הלוים, שוב אינם חוזרים ונראים. ובא הקרא ללמדנו דהם עצמם חוזרים לשארי עבודת הלוים. והרי זה כדבר שנאסר, דבעינן היתר להתיר, וכמו דבר שנאסר בקבלה, ובעינן קרא להתיר כמו שנאמר שובו לכם לאהליכם. עי' ביצה ה' ע"ב. ומזה נלמד גם כן דינו של הרמב"ם דבן לוי שנפסל משיר חוזר לעבודה להיות מן השוערים, כמו שכתבנו. אבל בעלמא אין ללמוד בית עולמים ממשכן, ורק הכא בא הכתוב להתיר לאותן הלוים עצמן, ולפי מה שביארנו לשיטת הרמב"ם שלמד לדינו מברייתא זו, מיושב לנכון קשיות התוס', וכמוש"נ: