נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף כג:
בעי ר' זירא האומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו וכו' ואי דר"מ לר' מאיר מדלקי עליה חמץ הוא. והקשו בתוס' דלמא שאני גבי פסח דרבייה קרא מדכתיב כל כדאיתא בפסחים. וכי תימא ניליף חמץ דתודה מחמץ דפסח דלמא מחמץ גמור דחייב כרת גמרינן יעו"ש. ביאור דבריהם דהלא יש לומר דבעינן בתודה חמץ גמור כמו גבי פסח חמץ כזה שחייבה עליו תורה כרת. ולא סגי בשיאור שאינו בפסח רק בלאו גרידא. ואע"ג דרש"י נראה דנחית לזה ומפרש אע"ג דכרת לא מיחייב משום דלאו חמץ הראוי לאכילה הוא מיהו חמץ נוקשה מיקרי מדלקי עליה מלקות, יעו"ש. וע"כ כוונת רש"י ליישב דתרי דינים איכא בחמץ, חדא אופן שאיכא מלקות אעפ"י שאינו ראוי לאכילה כמו חמץ נוקשה. ועוד איכא חמץ הראוי לאכילה מפני חימוצו. ובלחמי תודה שאמרה תורה להביא חמץ סגי בחמץ שהוא מן הדין חמץ. אעפ"י שעדיין לא בא לכלל חמץ שיהיה ראוי לאכילה מפני חימוצו. אמנם סברת התוס' דפשיטא דכיון דאמרה תורה להביא עשר חלות חמץ הכוונה שיהיו בני אכילה מפני חימוצו. וזהו החמץ כזה שחייבה תורה על אכילתו בכרת בפסח. וזהו מפני שעיקר מטרת הבאת לחמי תודה שיהיו בני אכילה הן בהחלות של מצה, והן בהחלות של חמץ. וזהו שכתבו דלמא מחמץ גמור גמרינן, והיינו שיהיו בני אכילה מפני חימוצו: ונראה דסברת רש"י דיוצאין במצוה דאכילה גם שלא כדרך אכילה, וכיון שיוצאין באכילה דלחמי תודה גם בשלא כדרך אכילה. ולהכי סגי גם בזה שנקרא חמץ עפ"י דין התורה, אעפ"י שאינו ראוי לאכילה מפני חימוצו, וכיון דאיכא מלקות על אכילה זו מפני איסור חמץ שפיר נקרא שיצא ידי נדרו. אבל התוס' לשיטתייהו לקמן ק"כ ד"ה לחם עוני, דאינן יוצאין בשלא כדרך אכילה. ולהכי הקשו דבעינן חמץ כזה שראוי לאכילה מפני חימוצו. ולקמן שם מבואר עפ"י ספיקו של המל"מ אם יוצאין באכילה דמצוה שלא כדרך אכילה. ועי' שם בתו"ח. ועל פי זה יבואר הכא לנכון שיטת רש"י ותוס':
אבל יש לומר עוד דבאמת שיאור הוי ראוי לאכילה ג"כ ועדיף משלא כדרך אכילה, ורק חסר בזה הא דלמשחה כדרך שהמלכים אוכלים. והראיה לזה דגם הא דחמץ נוקשה כתב המג"א ריש סימן תמ"ב דע"כ נקרא ראוי לאכילה קצת מדאסור להשהותו דילמא אתי למיכל יעו"ש. ולהכי סבר רש"י דלר"מ יצא ידי נדרו משום חמץ אעפ"י דחסר בזה הא דלמשחה לגדולה:
ולרבי יהודה הוי הבעי' דאפשר דהא דפוטר ר' יהודה ממלקות משום דספק הוי אם זה הוי חמץ, וממילא הכא כיון שאמר הרי עלי תודה או מן החמץ או מן המצה, א"כ יוצא ידי נדרו מטעם הממנפ"ש. או דלמא בריה הוי ואינו יוצא לא משום חמץ ולא משום מצה:
ויש לעיין אליבא דר' יהודה בשיאור דספק הוי אם סבר דספיקא הוי אם הוא חמץ או מצה או הוי בריה היינו לא חמץ ולא מצה היאך הדין לענין בל יראה. והיינו דאם הוא בריה ליכא משום בל יראה גם כן. אבל אם ספיקא הוי הלא איכא משום בל יראה מספיקא. אבל יש לומר דכיון דסבר שיאור ישרף, עכ"פ מידי חמץ נוקשה לא יצא. ולדעת הרבה פוסקים יש בזה משום בל יראה עי' בביאור הגר"א בריש סימן תמ"ב אות ב', ושם בסימן תנ"ג. ובעיקר הענין צריך עיון רב: