נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף כב:
בעי ר' זירא האומר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה מהו וכו'. ויש לעיין היכי מיירי אם רק נדר להביא אבל טרם הקדישם. או דלמא דמיירי גם בשהקדישם. - ונראה דמסתמא איירי שלא הקדישם עדיין מטעם דהוי מחוסר זמן. אבל זה רק בשהביא מן התורים תחלת הציהוב, דבזה הוי החסרון זמן טרם שנעשו גדולים. אבל מה שהביא מן בני היונה בהו הספק שמא עבר זמן. ובזה אפשר דליכא איסור משום מקדיש כמו שאסור להקדיש בע"מ. וא"כ יש לפרש דהבני יונה הקדיש, והבני תורים לא הקדיש ויהיו אצל הכהן עד שיבוא הזמן הראוים להקרבה:
ולפי"ז יש להבין מדוע לא יצא ידי נדרו אפילו אם בריה הוי. והיינו דהרי אמר או מן התורים או מן בני היונה. והנה בני היונה בתחלת הציהוב דספק הוי אם עבר זמנם, ואינם בהקרבה בלכתחילה, אם אמרינן ספיקא הוי, ואם אמרינן בריה הוי גם בדיעבד לא יצא. אבל מן התורה הלא אפשר להמתין עד שיבוא הזמן ויקריבם לעולה, וכיון שאמר או מן התורים, הנה שפיר יצא ידי נדרו מן התורים. וע"כ כוונת הש"ס דמסתפק גם אתורים, היינו בכוונה על הזמן ההוה טרם שבא זמן הקרבה, דאם בריה הוי לא יצא ידי נדרו. ואם ספיקא הוי יצא ידי נדרו:
והנה הקשו בתוס' מה שייך לומר יצא ידי נדרו כיון שאין הכהן יכול להקריבם. ותירצו דמיבעי' ליה כגון אם עבר והקריב. והקריב את שניהם מן התורים, ומן הבני יונה והספק בשניהם היינו דהבני יונה הספק שמא עבר זמנם והתורים בספק מחוסר זמן. אבל בממנפ"ש יצא ידי נדרו, והיינו אם אמרינן דהבני יונה עבר זמן, ממילא התורים כשרים דהמה גדולים. ואם נחליט דהתורים טרם הגיע זמנם להיות גדולים ממילא הבני יונה טרם עבר זמן, וכשרים המה. אבל כל זה אם ספיקא הוי. אבל אם אמרינן דבריה הוי בזמן הציהוב, ממילא שניהם פסולים הבני יונה פסולים מטעם עבר הזמן, והתורים פסולים מפני שלא הגיע זמנם:
אמנם כל זה לענין דיעבד אם עבר והקריב. אבל לכתחילה נראה דהכהן צריך להמתין עם התורים עד שיגדילו. וכן ראיתי ביש"ש סימן מ"ה שכתב אלא שמ"מ יצא ידי נדרו בהראותו לכהן. (ונראה שצריך לגרוס בהבאתו) והכהן ימתין עד שיזהיבו, ויביא אותו שהוא מן התורים, או ימכרם ויפלו דמיהם לעולה אחרת שהוא מן התורים או מן בני היונה. ואי אמרינן בריה הוא לא יצא אפילו ידי נדרו ונשאר בספק ולא יצא ידי נדרו עכת"ד, יעו"ש. והנה זה שכתב דמן התורים ימתין עד שיזהיבו, זהו כמו שכתבנו. אבל זה שכתב או שימכרו קשה הא לא הוי זה מום קבוע, ורק מום עובר דהרי אפשר להמתין, ואינו במכירה. ועוד הרי אין פדיון לעוף. ואפשר דמיירי שהבעלים לא הקדישו, והניחו מלהקדיש וסומכין שהכהן יקדישום: אבל לפי"ז קשה מדוע אם אמרינן דבריה הוי לא יצא ידי נדרו. תמוה מדוע לא יצא ידי נדרו אם ימתין הכהן בהתורים עד שיזהיבו ונעשו גדולים. ואפשר לומר דאם בריה הוי, הכוונה שאינם לא מן היונים ולא מן התורים. ואיהו אמר מן התורים או מן בני היונה, ואלו לא הוו לא מן היונים ולא מן התורים. ומה שנעשו אח"כ תורים הרי אינם מה שהקדיש:
והנה מה שכתב היש"ש דימכור התורים ויקח בהדמים או תורים או בני יונה, לכאורה היאך יכול ליקח מדמי התורים בני יונה, כיון שהדמים באו מן התורים. ונראה כיון דדעתו של המקדיש היה או מן התורים או מבני היונה יכול ליקח מדמי התורים גם בני יונה, וצ"ע:
והנה התוס' בתירוצם השני כתבו אי נמי כיון שהביאן ליד הכהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהן ראוי להקריב. והקשה המל"מ בפרי"ד ממעה"ק דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק היאך יתכן דיצא ידי נדרו, והלא אף שהקריבו אלא ששחטו שלא לשמו לא יצא ידי נדרו כש"כ היכא שאין הכהן יכול להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו, יעו"ש. והנה הדמיון שהביא בהא דשחטו שלא לשמו דאינו עולה לחובה, שאני התם שהקדיש קרבן מעליא, והכהן שינה מדעת המקדיש, ממילא לא יצא ידי נדרו. משא"כ הכא שהקדיש רק באופן שאינם בני הקרבה, ורק אחד משניהם ראוי להקרבה. ומה שנדר הביא להכהן. והכהן לא פעל לגריעותא יותר ממה שנדר. וכוונת התוס' דיש בהבאה לכהן קיום הנדר, מפני שיש בזה מה שנדר. והיינו שאחד מהן ראוי להקרבה, ואעפ"י שאינם בהקרבה מטעם האיסור חולין בעזרה, אבל אין זה גריעותא בהנדר, כיון שמה שנדר קיים:
תוס' ד"ה איצטריך קרא למעוטי ספיקא. תימה דגבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו דריש ב"מ דכולן פטורין דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק יעו"ש. וקשה דהלא התם יש חידוש התורה דבעינן עשירי ודאי, ואפילו רובא לא מהני, ומצינו הרבה בזה כמו בסוטה כ"ט דבעינן ודאי טומאה, ודאי טהרה, יעו"ש. וכמו כן אמרה תורה ממזר ודאי ולא ממזר ספק, והיינו שהתורה הקילה בספק, ואין זה ענין להא דהכא דאמרה תורה להחמיר. ולזה לא איצטריך קרא דבלאו הכי מחמירין מספיקא. וגם גבי בהרת דטיהרה התורה בספק מדפתח בטהרה תחילה, וצ"ע:
ונראה דזה נכלל בזה שכתבו דהכא הכי פירושו איצטריך קרא למעוטי ספיקא שלא מיעט אותם אלא מספק, יעו"ש. והביאור בזה דהיכא דאמרה תורה תורת ודאי בזה שפיר בעינן קרא, בין להיתר בין לאיסור. משא"כ לעשות ספק ונשאר בספיקא:
כתב הרמב"ם בפרט"ז ממעה"ק ה"ב וז"ל וכן הנודר עולת העוף מן התורים או מבני היונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה הרי זה ספק עכ"ל. וקשה דבבעיא דר' זירא איתא דאי ספיקא הוי ונפיק, היינו שיצא ידי נדרו. והיינו או כפירש"י דיוצא מטעם ממנפ"ש, או כפירוש התוס' דיוצא בדיעבד אם הקריב שניהם. וא"כ מדוע לא כתב הרמב"ם דהוי ספק ויוצא ידי נדרו גם כן. ואיכא נפק"מ רבתי לדינא, ומדוע השמיט הרמב"ם. אבל הביאור בזה, דאם לא היה רק ספק בזה עצמו אם הם גדולים או קטנים, דאז מספיקא יוצא ידי נדרו. אבל כיון דאיכא עוד ספק בבריה, ומטעם ספק זה נשאר בספיקו ולא אצא גם בדיעבד אף אם הקריב את שניהם, אמנם אי קשה הא קשיא כאשר יבואר:
הנה איתא בסוגיא אמר רבא ת"ש פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה שפסול אי אמרת בשלמא בריה הוי שפיר, אלא אי אמרת ספיקא הוי איצטריך קרא למעוטי ספיקא. והביאור בזה דהתורה לא ממעט ספיקא, וע"כ אתא המיעוט ללמדנו כי תחילת הציהוב בריה הוי. ומסיק כי איצטריך קרא למעוטי נרבע ונעבד. והיינו דזה הוי הכרח דקרא דמן הבני יונה אתא למעוטי נרבע ונעבד, והיינו כי זה מר"ע דסבר למעט נרבע בעופות מדמכשיר בעלי מומין ואינו מכשיר בנרבע, כדאיתא בזבחים פ"ה ע"ב. ואם סבר למעט תחילת הציהוב שבזה ושבזה, א"כ מנין יודע למעט נרבע. וע"כ דלא סבר ר"ע למעט תחילת הציהוב, וזהו דלא כהתנא דברייתא דממעט תחילת הציהוב. - ולפי"ז תחילת הציהוב ספיקא הוי, דע"כ מידי ספיקא לא נפיק, וכיון דקיי"ל דנרבע פסול בעופות, וזהו מן המיעוט הזה דממעט התנא דברייתא תחילת הציהוב, הנה מיעוט זה בא למעט נרבע בעופות דפסול והוא מטעם דתחילת הציהוב פסול מספיקא ולא בעינן לזה קרא. ורש"י הוסיף דגם התנא דברייתא סבר דעיקר המיעוט אתא לנרבע. והא דקתני פרט לתחילת הציהוב אסמכתא הוא. וממילא כיון דתחילת הציהוב ספיקא אם כן אם הביא משתיהן יצא ידי נדרו, וכמו שאמר ר' זירא. וא"כ קשה מדוע לא כתב הרמב"ם להאי דינא אם הביא משתיהן יצא ידי נדרו כמו שאמר ר' זירא:
והנה קשה עוד דהכא כתב הרמב"ם תחילת הציהוב בזה ושבזה ספק, ואילו בפר"ג מא"מ ה"ב כתב תחלת הציהוב בזה ובזה פסול, יעו"ש. משמע דפסול מצד ודאי והוא דהוי בריה, איברא דהמל"מ שם כתב דהכוונה מצד ספק. אבל תמוה לומר דהרמב"ם סמך על מה שכתב דהוי ספק, וע"כ הכא פסול מצד ודאי מדלא כתב שהוא מספק, וזה טעמא בעי:
ונראה דדוקא אם הביא משתיהן מפני שאמר או מן היונים או מן התורים, והביא משתיהן אז הוי ספיקא מטעם דאיכא ממנפ"ש. וכמו שפירש"י, או מטעם שכתבו התוס'. אבל כשמביא לקרבן תחלת הציהוב מאחד מהן, איכא ספ"ס לפסול, והא חדא דמצד ספק בבן יונה שמא תחלת הציהוב בא לגדלות, ובתורים עדיין בקטנותן. וגם איכא לספוקי בריה הוא ואינו ביונה, ואינה בתורים. וכיון דאיכא ספ"ס לפסול כתב הרמב"ם תחלת בזה ובזה פסול. וזהו שבשביל השני ספיקות הוי ודאי פסול. ואין לומר דכל עיקר הא דבריה הוא רק אם אמרינן דהתורה מיעטה תחלת הציהוב, דזה ליתא דע"כ מצד הסברא עצמה איכא להסתפק בבריה ולהכי כתב הרמב"ם בא"מ כשמביא לקרבן או מזה או מזה פסול, ואינו דומה למי שנדר או מן היונים או מן התורים והביא משניהם דאיכא שם ממנפ"ש, ורק בשביל הספק שמא הוא בריה הוי ספיקא:
ובזה יש ליישב ג"כ הא דהשמיט הרמב"ם הא דאמר ר' זירא דאי ספיקא הוי נפיק ידי נדרו, והיינו דכוונת ר' זירא היתה באופן דהוי ספיקא מצד עצמו, ולא בצירוף הספק דבריה, והיינו באופן דהתורה ממעטה מצד ספק גרידא, דאז אם הביא משתיהן נפיק ידי נדרו. או דלמא דלא הוי ספק כלל אלא הוא מטעם בריה, אבל למסקנא דהקרא לא ממעט כלל תחלת הציהוב, אלא אנו מעצמנו מסתפקים בזה מטעם חסרון ידיעה, וממילא כשהספק מעצמנו הנה כמו שאנו מסופקים בעצמותם מה המה, הנה יש בזה גם כן הספק שמא בריה, ולהכי כשהביא משתיהן, ובזה מבורר הספק מטעם הממנפ"ש. אבל עדיין איכא ספק שמא בריה, ולהכי מידי ספק לא נפקא. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם בס"ד: