נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף כא.
אמר רב יהודה אמר שמואל נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל. משמע דסגי בזה להיות מטמא באהל אפילו הוא מפרכס, כפירש"י מטעם דאעפ"י שקיי"ל דמפרכס הרי הוא כחי. אבל באופן זה שנשברה המפרקת ורוב בשר הוי הפירכוס כזנב הלטאה שמפרכס, ודינו כמת ממש. ומשמע גם כן דאפילו אם הסימנים שלמים. ויש בזה חידוש דין יתר על דברי זעירי דאמר לעיל דנשברה מפרקת ורוב בשר דהוי נבלה ומטמאה מחיים, והיינו דשם מיירי לטומאת נבלה להיות מטמא במגע ובמשא אבל טרם נשמע לגבי אדם שמטמא באהל. והנה מסתימת הש"ס משמע דדינא דזעירי והכא דינא דשמואל שני דינים נינהו. והיינו דדינא דזעירי מיירי בבהמה, ואדם משונה מבהמה מטעם דאדם אית ליה מזלא כמו"ש התוס' לקמן מ"ב ד"ה ואמר בשם הר"ת. וכן להיפוך לא ילפינן בהמה מאדם. ולהכי לא פריך הש"ס הכא אף אנן נמי תנינא כמו שפריך הש"ס לעיל לזעירי מהא דמלק בסכין, דיש לומר דשאני בהמה, וביותר עוף דזוטר חיותיה:
שם. אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן קרעו כדג מטמא באהל אמר ר' שמואל בר יצחק ומגבו. - והנה משמע דהא דאמר מגבו בא למעט מכריסו. והנה הרמב"ם בפר"א מטו"מ הט"ו כתב או שנקרע מגבו או שנחלק לשני חלקים בבטנו, יעו"ש. ויש לעיין הלא זה לא הוזכר בש"ס. ואדרבה מגבו ממעט הבטן והיכן מצא הרמב"ם דגם קרע בבטן הוי דינו כמת להיות מטמא באהל:
שם אמר שמואל עשאה גיסטרא נבלה. הנה לא אמר מטמא באהל, משמע דרק בבהמה כן הדין דהוי נבלה. אבל אינו מטמא באהל. והנה משמע דגם כשקרע הבטן לשנים לא הוי אלא נבלה לטומאת מגע ומשא, אבל לא לטומאת אהל. וגם הרמב"ם כתב זה בפר"ב מאבוה"ט ה"א וז"ל חלק בהמה לשנים הרי זו נבלה ומטמא במשא ובמגע. ואילו בטומאת מת לא כתב הא דחלקו לשנים שזהו גיסטרא. משמע שזה אינו מטמא באהל. ותמוה היתכן שאם נחלק לשני חלקים בבטנו מטמא באהל, ובחלק כל הגוף לשנים אינו מטמא באהל. והנה רש"י מפרש גיסטרא שחתכה לרחבה וכו' עד החלל יעו"ש. ובזה אתי שפיר הא דאמר שמואל נבלה, ולא אמר מטמא באהל. אבל הרמב"ם שמפרש חלק הבהמה לשנים, א"כ אמר שמואל דהוי נבלה ולא אמר מטמא באהל לגבי מת, ומדוע השמיט הרמב"ם דמטמא באהל:
שם. אמר ר' אלעזר ניטל הירך וחלל שלה ניכר נבלה. ולא אמר מטמא באהל משמע גם כן דרק לגבי בהמה כן הדין ולא לגבי אדם להיות מטמא באהל. והרמב"ם כתב זה ג"כ לגבי בהמה באבוה"ט שם, ובכל זה צ"ע:
שם. תנן התם הותזו ראשיהן אעפ"י שמפרכסין טמאים, ופירש"י בשמונה שרצים קא מיירי. והתוס' פירשו גבי בהמה וחיה ועוף מיתניא. ושם, מאי הותזו, ר"ל אמר הותזו ממש. רבי אסי אמר ר' מני כהבדלת עולת העוף. וכתבו התוס' נראה דפליגי אזעירי דלעיל דסגי ליה במפרקת ורוב בשר. ונראה דהתוס' אזלי לשיטתם דמיירי בבהמה חיה ועוף, ולהכי כתבו דפליגי אזעירי, אבל לרש"י שפירש דמיירי בשרצים, איכא למימר דשאני שרצים שאין חיותן כל כך במפרקת, ולהכי אמר ר"ל דבעינן הותזו ממש. ור' אסי אמר ר' מני אמר כהבדלת עולת העוף דהיינו מפרקת ורוב בשר, וגם פסוקת הסימנים או כולו או רובו:
והנה הרמב"ם מפרש כפירש"י דאל"כ תקשה כיון שפסק כזעירי בפר"ב מאבוה"ט, הרי לא יכול לפסוק דבעינן הותזו ממש, וגם לא בעינן שיקרע בסימנים כיון דסגי במפרקת ורוב בשר. ובזה ניחא שכתב הא דהותזו ראשיהן בפר"ד מאבות הטומאה הי"ד. אבל תמוה מדוע כתב בפר"א מטו"מ שם או שהותז ראשו, והלא כיון שפסק כזעירי גבי בהמה, ופסק כשמואל גבי אדם דבנשברה מפרקת ורוב בשר מטמא באהל, וא"כ מדוע כתב הא דהותז ראשו הכא גבי טומאת מת:
והנה מרן הכס"מ שם בטו"מ מפרש דברי הרמב"ם דבעי הותז ראשו ממש. והקשה דהרי משמע בסוגיא הכא דאפילו למ"ד הותזו ממש היינו שחיטת שני הסימנים וכו' יעו"ש. ביאור דבריו דסגי כמו במליקה דהיינו שבירת המפרקת ורוב בשר עם חתיכת הסימנים או רובו אבל זה סגי. ואם כן מדוע כתב הותז ראשו, דמשמע דגמרי, זהו ביאור דברי מרן. אבל תמהני מדוע לא הקשה על הרמב"ם מדברי עצמו שכתב נשברה מפרקתו ורוב בשר עמו מטמא באהל, וא"כ היאך כתב אח"כ הא דהותז ראשו:
והנה התו"ח בד"ה כהבדלת כתב על הכס"מ שלא דק בהסוגיא מטעם שכתב הכס"מ להקשות על הרמב"ם דהלא בחתיכת הסימנים לחודיא לרבנן שנים ולר' אלעזר בר' שמעון רוב שנים. והקשה דהלא במליקה בעינן מפרקת ורוב שנים, יעו"ש. ולדעתי כוונת הכס"מ כמו שכתבנו בביאור דבריו, דכוונתו להקשות מדוע כתב הותז ראשו דמשמע לגמרי והלא בשבירת המפרקת ורוב בשר עם הסימנים סגי. והיינו כמו במליקה, ואעפ"י שהראש מחובר עדיין עם הגוף בהמיעוט בשר. וחס לומר על מרן שנטה מפשט הסוגיא, ודברי הרמב"ם צע"ג:
ונראה דסברת הרמב"ם שכתב הותז הראש בא ללמדנו דר"ל דאמר הותז ממש לא פליג אזעירי דסבר נשברה מפרקת ורוב בשר עמו דהוי נבלה. וזה מוכח מדלא קאמר הש"ס ופליגא אזעירי. והיינו דר"ל בא להודיענו עוד בזה דגם בהותז הראש אנו דנין דין מת על כל הגוף. ולא אמרינן דכיון דניתז הראש דין אבמה"ח עליו. ונפק"מ בין אבמה"ח לאבר מן המת להבשר הפורש מאבמה"ח דאינו מטמא, ובשר הפורש מן המת מטמא. וכיון שהמשנה אמרה אעפ"י שמפרכסין, ע"כ הכוונה שאנו דנין לגמרי לגוף מת. על זה אמר ר"ל הותז ממש. ומכל זה אנו דנין הראש והגוף למת שלם. לומר שגם הראש הניתז מן הגוף דין ניתז עליו, והוי אבר הנפרש מן המת, ואתי שפיר דברי ר"ל גם אליבא דזעירי ג"כ והיינו דגם ר"ל סבר כזעירי דנשברה מפרקת ורוב בשר עמו דהוי דינו כמת, אבל בא להודיע לנו דגם בהותז הראש דין הראש כחלק מן המת ממש. ולא הוי רק כאבר מן החי. - איברא דר' אסי אמר רבי מני לא סבר כזעירי מדאמר כהבדלת עולת העוף, ולא סגי במפרקת ורוב בשר עמו. וכן כתבו התוס' לעיל ד"ה כי סליק רבי זעירי אשכחיה לר' אמי גרסינן ולא רבי אסי דהיינו משום דר' אסי סבר גבי הותזו ראשיהן דבעינן כהבדלת עולת העוף. אבל ר"ל מצי סבר כזעירי, ורק בא לומר דגם בהותז ממש דין גוף מת גם על הראש הנפרש, ולא דין אבר מן החי עליו. וזהו כוונת הרמב"ם שכתב מעיקרא נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה, ואח"כ כתב הותז ראשו ללמדנו דגם בהותז הראש מן הגוף לגמרי דין מת עליו, ולא דנין אותו כדין אבר הפורש מן החי:
שם. רבי אמר רבי מני כהבדלת עולת העוף לרבנן. והקשה בתו"ח מדוע לא אמר כר"ל הותזו ממש. וכתב דבא לאשמעינן דאע"ג דהראש מחובר עדיין בעור הגוף כהבדלת עולת העוף לרבנן טמאין, יעו"ש. וזה תמוה דאדרבה הלא זה לא איצטריך לאשמעינן דחיבור העור לא הוי חיבור, דהרי גדולה מזו אמר זעירי דסגי בנשברה המפרקת ורוב בשר עמו אפילו אם הסימנים שלימים, וע"כ רבי אסי בא להודיע דלא סגי בשבירת מפרקת עם רוב בשר. ואדרבה יש לומר דסבר רבי אסי דבהותז ממש דאז יש לידון על הראש בדין אבמה"ח ולא סבר כר"ל דבהותז ממש דין מת עליו ממש. והא דאמר רבי ירמיה לרבי אסי כהבדלת עולת העוף לרבנן ולא פליגיתו, היינו דסברי דע"כ ר"ל מודה דבהבדלת עולת העוף לרבנן נחשב כמת, או דסבר דסגי גם בהבדלה כראבר"ש, היינו ע"כ לשיטתם דלא סברי דבשבירת המפרקת ורוב בשר נחשב כמת, ודעתם דגם ר"ל סובר כן. אבל זה שאמר ר"ל הותזו ממש, שתים יש בזה. א' שהוא נחשב כמת וגם דין מת עליו. ור' אסי מפרש דברי ר"ל שאעפ"י שאמר הותזו ממש ע"כ כוונתו או כהבדלת עולת העוף לרבנן שגם זה נקרא הותז ממש. אבל כל זה לשיטתם דלא סברי להא דזעירי, אבל אם אמרינן דר"ל סבר להא דזעירי, וסתמא דש"ס סבר כן דר"ל סבר להא דזעירי. וא"כ מדוע אמר הותזו ממש, להכי ע"כ הכוונה דבא לומר דגם בהותז ממש דין מת עליו. ולא הוי כאבר הפורש מן החי, אלא הרי הוא פורש מן המת, מפני שדין מת עליו לגמרי. וזהו שיטת הרמב"ם כמו שכתבנו לעיל. כן נראה בביאור הסוגיא ושיטת הרמב"ם בס"ד:
והנה לזעירי דסבר דמפרקת ורוב בשר סגי להיות נבלה, א"כ קשה מדוע שנה התנא הותזו ראשיהן דמשמע דבעינן גם הסימנים, ולפירש"י דמפרש דהמשנה איירי בשרצים אתי שפיר. דאפשר דשאני שרצים מבהמה חיה ועוף. וגם שאני מאדם. אבל לפירוש התוס' דמיירי בבהמה ועוף קשה. והרשב"א כתב דזעירי ושמואל יפרשו הותזו ראשיהן דהיינו מפרקת ודוב בשר. ואעפ"י שהסימנים שלימין יעו"ש. אמנם לפי מה שפירשנו יש לומר דמפרשי זעירי ושמואל כר"ל דאמר הותזו ממש, ולאשמעינן דבהתזה הוי כדין פורש מן המת וכמו שכתבנו לעיל:
והנה בדבר המליקה הנה מבואר הכא בברייתא כיצד מולקין חטאה"ע חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה. (ביאור הדברים דביונים הסימנים מונחים בהצדדים, ולהכי גם כשחותך בלא רוב בשר של המפרקת גם כן מגיע להסימנים) הגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו. (ופירש"י דהרוב בשר לאחר מליקת הסימן) ובעולה שנים או רוב שנים. והנה מבואר דבחטאת העוף שאמרה תורה ולא יבדיל הכוונה שלא יבדיל בסימן השני. ובסימן אחד מקיים המליקה, ובסימן שני שמניח אותו שלם, מקיים ולא יבדיל. ובעולת העוף שילפינן הבדלה מומלק והקטיר מקיים בזה שמולק השני סימנים:
והנה הרמב"ם כתב בפר"ז ממעה"ק ה"ו חטאה"ע כיצד נעשית וכו' ויורד בצפרנו עד שיחתוך הסימנים או רוב אחד מהן ואינו מבדיל הראש מן הגוף יעו"ש. משמע דבזה דבחתיכת סימנין השנים לא נקרא הבדלה, ולא נקרא הבדלה רק כשמבדיל הראש מן הגוף. וקשה כיון דכשר גם בסימן אחד א"כ כל מה שחותך טפי הרי זה בכלל ולא יבדיל. וכן פירש"י דבחטה"ע טפי מסימן אחד הוי הבדלה ועובר על הלאו דלא יבדיל. ועי' ביש"ש סימן מ"ב שהרבה לתמוה על הרמב"ם בזה. וגם הלח"מ הקשה בזה:
ונראה דרש"י והרמב"ם אזלי לשיטתייהו בדבר שחיטת העוף, והוא דשיטת רש"י דעוף הכשרו בסימן אחד. ואפילו מצוה לכתחילה ליכא לשחוט שני סימנים כמו שכתב הב"י בסימן כ"א, והמרדכי כתב שכן דעת הרבינו ברוך עכ"ל. וא"כ גם במליקה ליכא מצוה רק בסימן אחד, וממילא איכא בסימן השני ולא יבדיל. וע"כ גם בעולת העוף דבעינן שני סימנים לא הוי מטעם הכשר מליקה דע"כ כיון דלא הוי בהכשר שחיטה, הנה כן לא הוי זה בהכשר מליקה גם כן. - אמנם כיון דליתא בעולת העוף בלא יבדיל טוב יותר שיחתוך השני סימנים. ואפשר שיש בזה ג"כ משום הבדלה. כמו שמבדילין הראש מן הגוף מהא דומלק והקטיר. אבל הרמב"ם סבר דבעוף בעינן שני סימנים לכתחילה מטעם המצוה, כמו שכתב בפר"א משחיטה. וכן דעת הרא"ש והרשב"א הובא שם בב"י והסכים להם הב"י. יעו"ש. ולפי"ז במליקה גם כן איכא מצוה זו כמו לגבי שחיטה שיחתוך השני סימנים. דע"כ אין לומר דהסימן השני איתא בלא יבדיל, כיון שאיכא מצוה דלכתחילה שיחתוך שניהם, וממילא ע"כ הא דאמרה תורה ולא יבדיל קאי על הבדלת הראש מהגוף. והא דאמרו ואינו מבדיל בסימן אחד, דמשמע מזה דאם יבדיל הסימן השני נקרא הבדלה. אפשר לומר דקאי זה לענין דיעבד דאם חתך רק סימן אחד דבדיעבד כשר כמו גבי שחיטה. עתה אם יחתוך סימן השני הרי בא בזה לעשות הבדלה ואסור. אבל הרמב"ם דנקט סדר המליקה בחטה"ע בלכתחלה כתב דהלא יבדיל האמור בחטה"ע קאי העיקר על הבדלת הראש מן הגוף נמצא דרש"י והרמב"ם לשיטתייהו אזלי:
והנה לפי"ז הא דכתב הרמב"ם בעולת העוף וצריך לחתוך שני הסימנים הנה בסימן השני יש בזה שתי מצות, אחת משום מצות מליקה שהוא לכתחילה כמו בשחיטה. ועוד משום הבדלה דכמו שצריך להבדיל הראש מן הגוף, הנה כמו כן צריך להבדיל בחתיכת הסימנים:
ולפי"ז בהא דאיתא לעיל דפריך אביי ותקשי לך בעולת העוף דבעיא שני סימנים וכי מתה עומד ומולק. ופירש"י דלאחר ששחט סימן אחד דעוף בודאי בחד סימן מתה ואמאי מעכב שני. ודברי רש"י תמוה כמו שתמה הרשב"א, דהלא קיי"ל דלאחר שחיטה עודה מפרכסת, ומפרכסת הרי היא כחיה, יעו"ש. אבל להרמב"ם יש לפרש דאביי פריך על המליקה הבאה לאחרי חתיכת הסימנים השתים. והיינו דהלא מעיקרא חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר, וגם חותך הסימנים ואח"כ מפריד הראש מן הגוף, וזהו הנקראת גם כן מליקה. כמו שנאמר ומלק והקטיר, שמזה נלמד הבדלה. ובאופן זה יצאת ג"כ ממפרכסת גם כן. ובזה פריך אביי וכי מתה עומד ומולק:
וגם פירש"י יש ליישב דכיון דרש"י לשיטתו דליכא גם מצוה לכתחילה לשחוט ב' סימנים, ובסימן א' סגי, וא"כ גם מצוה דמליקה סגי בסימן אחד. ואביי היה סבר דמצות מליקה איכא בשני סימנים, היינו דהשני סימנים המה המכשירים לקרבן, וע"כ משום דבעינן דתיפוק חיותא היינו החיות אשר זה יסוד החיים של העוף, ולא סגי החיות של מפרכסת. ועל זה משני הש"ס דהסימן השני לא בא בתורת מכשיר, רק בא בתורת מבדיל: ויש לעיין בעיקר דינא דזעירי דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה דהוי נבלה, אם מיירי בנפסק גם חוט השדרה, או דגם בלא נפסק החוט ג"כ הוי נבלה מטעם הרוב בשר שעם הנפסק. והנה התוס' לקמן ל"ב ד"ה וליחשוב, וא"ת אמאי לא פריך ולחשוב דזעירי דאמר לעיל נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה. ויש לומר דאינה נבלה אלא אם כן נפסק נמי חוט השדרה. והא תני לה דבנפסק חוט השדרה לחוד אסור, יעו"ש. מבואר מדברי התוס' דדינא דזעירי מיירי גם בנפסק החוט, ורק בנפסק החוט הוי רק טריפה. אבל עם נשברה המפרקת עם רוב בשר שעמה הוי נבלה וכמתה דמיא. ותצא מזה דבנשברה מפרקת ורוב בשר, והחוט קיים דכשרה גם כן, דאל"כ אכתי תקשה הא דהקשו התוס' מדוע לא חשיב נשברה המפרקת ורוב בשר עמה דטריפה. והנה כן איתא בט"ז יו"ד סימן כ"ז תשובת אחיו מהר"י הלוי ז"ל. ולזה הסכים הפר"ח:
אמנם הגאון בשו"ת שבות יעקב סימן נ' שדא נרגא בראיה זו וכתב דהתוס' לא כתבו זה דהא דזעירי מיירי בנפסק החוט רק לפי הס"ד על המקשן מדוע לא פריך מהא דזעירי, לזה הוצרכו לומר דלהכי לא פריך מזעירי משום דיש לומר דזעירי מיירי בנפסק החוט. אבל לפי המסקנא דמתרץ כי קתני נבלה דלא מטמא מחיים, אבל נבלה דמטמא מחיים לא קתני, אם כן אתי שפיר דלא חשיב הא דזעירי מטעם דדינא דזעירי גם כן הוי נבלה דמטמא מחיים עכת"ד, יעו"ש:
אמנם נראה מהא דאיתא לעיל דקאמר רב חסדא אף אנן נמי תנינא מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה. ואי אמרת טריפה הוי תהני ליה סכין לטהר מידי נבלה, יעו"ש. והנה אם אמרינן דדינא דזעירי מיירי בלא נפסק החוט שפיר משמעינן זעירי דבר חדש דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה אף בלא נפסק החוט הוי נבלה, והמשנה דמלק בסכין דע"כ הכוונה שעשה מליקה כדין מליקה, ורק החסרון שלא עשה בעצמו של כהן אלא בסכין. אבל כל הדברים עשה כסדר המליקה, והדין במליקה שחותך השדרה. וכן איתא לקמן כ"ח דהאי מלק בסכין היינו דתבר שדרה ומפרקת. והשדרה היינו פסיקת החוט כמו שפירש"י בזבחים ס"ה ע"ב. ולפי"ז דינא דזעירי הוא דבר חדש מה שליתא במתניתין. וע"כ דדינא דזעירי מיירי גם כן דגם נפסק החוט. אח"כ מצאתי בתבו"ש שהביא ראיה זו:
אבל נראה דיש לדחות דשפיר יש לפרש הא דחותך שדרה גבי מליקה דמיירי בלא פסיקת החוט, והיינו דיצוייר זה גם בלא פסיקת החוט כמו דאיתא לקמן נ"ד דחשיב אלו כשרות וכו' נשברה השדרה ולא נפסק החוט. וביותר הכא בסוגיא בהא דרב חסדא דמיירי לפי הס"ד דגבי מליקה חותך המפרכסת עם רוב בשר. דבזה סגי גם בלא פסיקת החוט, והא דפירש"י שם בזבחים דשדרה היינו עם פסיקת החוט, זהו לפי האמת דחותך המפרקת בלא רוב בשר, דבזה בעינן פסיקת החוט. אבל הכא בסוגיא לפי הס"ד דחותך המפרקת ברוב בשר עמה סגי גם בלא פסיקת החוט. ובזה אתי שפיר הא דאמר רב חסדא אף אנן נמי תנינא כיון דסבר דהמשנה מיירי בלא פסיקת החוט, וא"כ זהו דינא דזעירי. ולפי"ז אין להוכיח דדינא דזעירי מיירי בפסיקת החוט: והנה גם בהא דכתבו התוס' לעיל ד"ה כי סליק, דגרסינן רבי אמי דאי גרסינן רבי אסי הלא אמר לקמן כהבדלת עולת העוף. ובתו"ח כתב דלהגירסא רבי אסי תקשה דרבי אסי ארבי אסי. אבל אם אמרינן דדינא דזעירי מיירי בפסיקת החוט, א"כ איכא למימר דגבי מליקה מיירי בלא פסיקת החוט, דהרי לא דחוק לומר גבי מליקה דמיירי בלא פסיקת החוט. וכן משמע מהרמב"ם דמפרש גבי מליקה בלא פסיקת החוט מדלא כתב הא דפסיקת החוט. וכתב סתם חותך השדרה, ושפיר מתפרשא שדרה בלא פסיקת החוט כמו שכתבנו לעיל. - ולפי"ז כיון דמיירי במליקה בלא פסיקת החוט, להכי בעי הבדלה בשני סימנים, ודינא דזעירי אם מיירי בפסיקת החוט לא בעי חתיכת הסימנים. וא"כ שפיר יש לקיים הגירסא רבי אסי. וע"כ מוכח דדינא דזעירי מיירי גם כן בלא פסיקת החוט לשיטת התוס' הכא, וע"כ הא דכתבו לקמן דדינא דזעירי מיירי בפסיקת החוט הוא רק להס"ד וכמו שכתב השבו"י כמו שכתבנו לעיל. ולהספרים דגרסי רבי אסי ע"כ יפרשו הא דזעירי דמיירי בפסיקת החוט ג"כ. וגבי מליקה מיירי בלא פסיקת החוט, ולהכי בעי חתיכת שני הסימנים כבעולת העוף. וא"כ לפי"ז תליא דינא דזעירי אם מיירי בפסיקת החוט בשתי הגרסאות והוי ספיקא דדינא:
והנה לפי המסקנא דגבי מליקה חותך המפרקת בלא רוב בשר, וא"כ לא הוי אלא טריפה ולא נבלה. וא"כ קשה הא דמלק בסכין שע"כ עשה כדין מליקה חתיכת המפרקת בלא רוב בשר, וא"כ קשה מדוע לא מהני השחיטה לטהר מידי נבלה כמו שפריך הש"ס לעיל. והנה משני הש"ס לעיל דלא הוי שחיטה, חד אמר משום דורס למ"ד מוליך ומביא במליקה פסול, וחד אמר משום חלדה. אמנם להרמב"ם דסבר מוליך ומביא במליקה כשר, וגם סבר דזה לא נקרא חלדה, דהרי לא חשיב הרמב"ם בדין חלדה באופן שבא הסכין בין פרקי העצם. וא"כ קשה להרמב"ם מדוע פסק במלק בסכין דהוי נבלה:
ונראה דסבר הרמב"ם דהוי חלדה. והוא כמו שפירש"י בזבחים ס"ח דמחליד לפי שרוצה שלא יבוא לחתוך רובו של בשר נועץ ראשו של סכין ובזה נשמר שלא יחתוך רוב בשר קודם חתיכת הסימנים, והא דלא קאמר הש"ס הכא חלדה זו, משום דהכא ס"ד דגבי מליקה חותך רוב בשר גם כן. וא"כ אינו צריך לנעוץ ראשו של סכין. ולפי"ז כיון דהדין דצריך לשמור שלא יחתוך רוב בשר קודם, וא"כ בהכרח עושה חלדה בהסכין, להכי לא הוי שחיטה לטהר. כן נראה ביישוב שיטת הרמב"ם:
ובזה יש לדייק הכא דכתבו התוס' להקשות לרש"י לפי מה שמפרש חלדה בזבחים, דקרי ליה מחליד, אע"ג דס"ד שחותך רוב בשר יעו"ש. וקשה הא הכא קרי ליה מחליד באופן שנכנס הסכין בין פרקי העצם, וסבר הש"ס דגם זה הוי חלדה. ורש"י בזבחים פירש לפי האמת דחותך המפרקת בלא רוב בשר, וא"כ קשה הא דהקשו התוס' לפירש"י, וצ"ע:
והנה הגאון שבות יעקב מוכיח מהמשנה דלקמן נ"ד דחשיב אלו כשרות וכו' נשברה השדרה ולא נפסק החוט. ומדוע לא קתני רבותא יותר דנשברה השדרה ורוב בשר עמה דג"כ כשרה. אלא ודאי דעכ"פ בנשברה השדרה עם רוב בשר עמה טריפה ונבלה. וכתב דאשתמיטתיה להב"י בסוף סימן נ"ד, יעו"ש. - איברא דלכאורה הוא דיוק עצום, ומוכח דבנשברה המפרקת עם רוב בשר עכ"פ טרפה הוי. - ולפלא על הט"ז ודעימיה שלא דייקו מהמשנה לדין זה: ולדעתי יש לדייק גם על הסוגיא ורב חסדא שלא אמר אף אנן נמי תנינא ממשנה זו:
אבל נראה דזה תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל דפליגי שם אם אלו טרפות דוקא או אלו כשרות דוקא. והיינו דלר' יוחנן דאמר אלו טרפות דוקא וכיון דתנן באלו טרפות נשברה השדרה ונפסק החוט טרפה, משמע דנשברה השדרה ורוב בשר בלא נפסק החוט דכשרה. ולר"ל דאמר אלו כשרות דוקא וכיון דתנן נשברה השדרה ולא נפסק החוט כשרה. משמע דבנשברה השדרה עם רוב בשר טריפה. נמצא לפי"ז דדין זה תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל: אמנם יש לדייק דקאמר הש"ס דנפק"מ דפליגי בדרב מתנא ומדוע לא קאמר הש"ס דפליגי בזעירי בהא דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה. אבל אם אמרינן כשיטת התוס' דדינא דזעירי מיירי דוקא עם פסיקת החוט. א"כ גם דינא דזעירי נכלל בהא דאלו טריפות דחשיב פסיקת החוט בכלל הטרפות. ואפילו לר' יוחנן האי דינא דזעירי נכלל בהטריפות, ולהכי לא קאמר הש"ס דפליגי בדינא דזעירי. וא"כ מוכח דדינא דזעירי דמיירי בנשברה המפרקת עם רוב בשר עמה וגם נפסק החוט. וממילא נשמע מזה דנשברה המפרקת עם רוב בשר והחוט קיים דליתא בזה משום טריפות ג"כ, ורק בנשברה המפרקת עם פסיקת החוט דאז הוי נבלה גם כן. והצדק עם הט"ז ודעימיה דמכשרי בנשברה המפרקת ורוב בשר עם החוט שלם ויפה:
עוד נראה דהנה יש לדייק בעיקר דברי זעירי דאמר נשברה מפרקת ורוב הבשר עמה נבלה. ומוכח דכוונתו נבלה שמטמאה גם מחיים ודינה כמתה. וזה מוכח מדפריך אביי וכי מתה עומד ומולק. וקשה מנין להש"ס דכוונת זעירי דהוי נבלה ומטמא מחיים, דלמא הוי נבלה לענין דלא מהני שחיטה לטהר מידי נבלה, אבל אינה מטמאה עד שתמות. ודינה כמפרכסת שדין חיה עליה עד מיתה ממש. ונראה שזה הוקשה להרשב"א והריטב"א והוא שכתבו דדינא דזעירי הוא דין דשמואל דאמר לקמן כיוצא בו באדם שמטמא באהל יעו"ש. וע"כ כוונתו דע"כ לא פליג זעירי על דינא דשמואל, ותרווייהו סברי דבשבירת המפרקת ורוב בשר דין מת עליו גם מחיים. - אמנם אף כי מסתבר לומר כן כי דינא דשמואל וזעירי אחד הוא. אבל אכתי קשה הלא כיון דאיכא פירכא גדולה כמו שפריך אביי וכי מתה עומד ומולק. הנה בשביל קושיא זו הלא יש לומר דכוונתו של זעירי רק דהוי נבלה לענין שלא מהני שוב שחיטה לטהר מידי נבלה. אבל אין לה טומאה עד שתמות מיתה ממש. וזהו בבהמה ועוף, אמנם שאני באדם, דע"כ צריך לומר כן דשאני באדם מדחזינן דלא פריך הש"ס אדינא דשמואל ממליקה. ודוחק לומר כיון דדינא דשמואל מסודר בש"ס לאחר שהביא הש"ס הברייתא דבמליקה היתה בלא רוב בשר:
ונראה דההוכחה דדינא דזעירי דהוי נבלה מחיים הוא מכח הא דאיתא בסוגיא ל"ב דפריך שם מדוע לא חשיב התנא בהטריפות הא דחזקיה דעשאה גיסטרא נבלה. ומשני דלא חשיב אלא הני דלא מטמאה מחיים. אבל הני דמטמאה מחיים לא חשיב, יעו"ש. ולפי"ז האי דינא דזעירי אם לא מטמאה מחיים תקשה מדוע לא חשיב התנא. וע"כ צריך לומר ג"כ משום דהאי דינא דזעירי הוי נבלה מחיים גם לענין טומאה משום דחשיבה כמתה ממש: אמנם לפי"ז אזדא ההוכחה שכתבנו מהסוגיא דלקמן לר' יוחנן דסבר אלו טריפות דוקא, ולא קאמר הש"ס דנפק"מ להא דזעירי בנשברה מפרקת ורוב בשר דסבר התנא דכשרה. והוכחנו דע"כ טרפה מטעם פסיקת החוט ובלא נפסק החוט כשרה לכו"ע. וכיון דדינא דזעירי מיירי בפסיקת החוט והרי תנן זה במשנה. אבל אם אמרינן דכל עיקר דינא דזעירי שאמר דמטמא מחיים נלמד מדלא חשיב התנא מה דמטמא מחיים, איכא למימר דלהכי לא חשיב התנא האי דינא דזעירי במשנה. ממילא אין לומר דמשום דאלו טריפות דוקא דמזה מוכח דנשברה השדרה ורוב בשר בשלא נפסק החוט דכשרה, דהלא יש לומר דלהכי לא קאמר הש"ס נפק"מ זו כיון דהוי נבלה מחיים, ולא נכנס זה גם בכלל המיעוט. ואדרבה יש לומר דכוונת התנא אלו טריפות, ולא נבלות דמחיים:
אבל יש לומר טעם אחר דלא חשיב התנא הא דזעירי כמו"ש התוס' דכיון דדינא דזעירי מיירי בפסיקת החוט, והתנא חשיב בנפסק החוט ויש בזה גם דינא דזעירי. וא"כ ליכא הוכחה דמטמא מחיים דהרי יש לומר דבאמת אינו מטמא מחיים והא דלא חשיב לה משום דנכלל בהא דשנה התנא נפסק החוט. ולפי"ז הדרא הקושיא לדוכתיה מנין לנו לומר דדינא דזעירי הוי טומאה מחיים, וכיון דאיכא למימר דלא חשיב התנא מטעם דזה נכלל בדין המשנה, ממילא הוכחה ליתא:
וע"כ צריך לומר כמו שכתבו הרשב"א והריטב"א דדינא דזעירי הוא דינא דשמואל שיש בשבירת המפרקת ורוב בשר טומאה מחיים. וכיון שהוכחנו לעיל מהסוגיא נ"ד דבלא פסיקת החוט כשרה, ממילא דינא דזעירי ושמואל מיירי בפסיקת החוט, וכמו שכתבנו:
וע"כ דסברי הרשב"א והריטב"א כמו"ש התוס' דהא דלא פריך הש"ס מדוע לא חשיב התנא הא דזעירי הוא משום דדינא דזעירי מיירי ע"כ בפסיקת החוט. והתנא חשיב נפסק החוט, והא דלא חשיב עם רוב בשר דאז הוי נבלה, כיון דגם להיות נבלה בעינן ע"כ פסיקת החוט, לא חש התנא לזה כיון דתנא פסיקת החוט לטרפה שוב לא איכפת להתנא למיתני ברוב בשר להורות דין נבלה מחיים. - ותצא מזה דאף אם אמרינן דחשיב התנא גם לאלו דהוי נבלה כמו בהס"ד, גם כן לא צריך למיתני הא דרוב בשר לנבלות כיון דעיקרה של המשנה לחשוב אלו טרפות. ולפי"ז הוי סברת התוס' שכתבו דלא קשה מדוע לא חשיב הא דזעירי שהוא מטעם כיון דבעינן פסיקת החוט ותנא נפסק החוט. ולפי"ז אין הכרח לזה שכתב השבות יעקב דהתוס' כתבו כן להס"ד. וזהו ע"כ גם שיטת הרשב"א והריטב"א. וממילא כתבו דדינא דזעירי הוא דינא דשמואל, ובשניהם מיירי בנפסק החוט. וממילא לר' יוחנן דאמר אלו טרפות דוקא, מוכח דבלא נפסק החוט אפילו בנשברה המפרקת ורוב בשר כשר לגמרי. וזהו כדינא של מהר"י והט"ז וכמוש"נ בס"ד: