נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף כ.
אמר רבה בר בר חנה לא למעוטי שן וצפורן, דכשר במליקה ופסול בשחיטה. ופריך שן וצפורן בהדיא קתני להו. ופירש"י שני פירושים לחד פירוש קאי אמחובר הא דשן ולאידך פירושא קאי אתלושה. והש"ס דפריך שן וצפורן בהדיא קתני להו אם מיירי במחוברין הוי הא דתנן לעיל ט"ו חוץ מן המגירה והשינים. ולפירוש השני דהכוונה בתלושים ולומר דפסול במליקה הקשה רש"י דלא שייך לומר תנינא כיון דלא איתמר במשנה. והקשו בתוס' דהלא תנן במשנה מלק בסכין מטמא בגדים אביה"ב. - ונראה דשאני סכין שהוא כלי, ודרך שחיטה הוא אמנם לשינים דלאו כלי הוא, והיינו דמה שהוא דרך שחיטה פוסל במליקה. אבל שן תלוש דלאו דרך שחיטה לשחוט בו. וביותר בקדשים דבעינן כלי, ורק חסר בזה הא דבעינן בעצמו של כהן. זה לא תנן במשנה. אבל יש לומר דזה תליא אם מוליך ומביא כשר במליקה, דלבני ר' חייא דסברי מוליך ומביא פסול במליקה מפני שהוא דרך שחיטה כמו"ש הרמב"ן. הנה גם במליקה בסכין שהוא כלי בקדשים הוי זה עצמו דרך שחיטה. ואין מזה ראיה לשן תלושה כיון שפסול הוא בקדשים לשחיטה ואין זה דרך שחיטה בקדשים:
תוס' שם הקשו וא"ת ולפירושו דמיירי במחובר היאך כשר שן למליקה הא בעי ימין. וי"ל דלא נקט שן שיהא שן כשרה למליקה, אלא כלומר דלא מיפסל מטעם מחובר כמו בשחיטה, יעו"ש. וקשה הא עכ"פ לא שייך לומר כשר במליקה כיון שבאמת פסול. ונראה כוונתם דכיון דלא מיפסל מטעם מחובר לא הוי כמו מלק בסכין דמטמא טומאת נבלות, ולא הוי דינו כמו מלק בשמאל דלא מטמא טומאת נבלות משום דהוי פסולו בקודש כדתנן בזבחים ס"ח. וגם אם עלה לא ירד. ומה שכתבו תוס' ועוד יש לומר דשמאל גרע משן גם כן כוונתם לא להכשיר שן למליקה אלא גם אם אמרינן דמליקה בשמאל מטמא טומאת נבלות, והיינו לר' יהודה וכמו שכתבו התוס' שם ד"ה אמר רב יעו"ש. לזה כתבו התוס' הכא דשן עדיף, והיינו דלכו"ע אינו מטמא טומאת נבלות. וגם אם עלה לא ירד. ולזה שפיר שייך לומר בשן פסול בשחיטה מטעם מחובר, דלא הוי שחיטה כלל והוי נבלה, וכשר במליקה. כן נראה ביאור דברי התוס':
גמ'. אלא אמר ר' ירמיה למעוטי מוליך ומביא הניחא למ"ד מוליך ומביא במליקה פסול אלא למ"ד כשר מאי איכא למימר. ומשני בני ר' חייא סברי מוליך ומביא במליקה פסול. ויש לעיין לדידן דקיי"ל מוליך ומביא במליקה כשר כמו שכתב הרמב"ם בפר"ו ממעשה הקרבנות הכ"ג. ותקשה מאי קא ממעט התנא ע"כ צריך לומר דממעט מחזיר סימנים לאחורי העורף, וא"כ קשה מדוע לא כתב הרמב"ם להאי דינא, וצ"ע:
גמ'. אילימא למעוטי עיקור סימנים והא תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף. - והנה תמוה טובא הלא לפירש"י עיקור סימנים והיינו שמוטת הסימנים טריפה הוי, וא"כ היאך אמר דאין עיקור סימנים, והנה בתוס' הקשו בזה. והיינו דאפילו אם אין שחיטה לעוף מן התורה אבל ע"כ טריפות בסימנים איכא יעו"ש. ונראה דהא דאמר הש"ס תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים היינו באופן שעשה זה דרך נחירת הסימנים, והיינו אם אין שחיטה לעוף מן התורה אבל נחירה בסימנים בעי כמו שכתבו התוס' וכן פירש"י לקמן. ואם עשה נחירה בעיקור הסימנים הרי זה נחירה מעליא. וזהו גם כן הא דקאמר רבינא לקמן דהא דרמי בר יחזקאל לא הוי במליקה אבל בשחיטה פסולה. והיינו אם בעי עוף שחיטה מן התורה. ע"כ עיקור סימנים לאו שחיטה הוי אלא טריפה הוי, ורק למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אלא נחירה בעינן. אז הוי העיקור סימנים בתורת נחירה. וע"כ הא דפירש"י דעיקור סימנים טריפה זהו בבהמה, וגם בעוף לדידן דקיי"ל יש שחיטה לעוף מן התורה. אבל למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אלא נחירה הוי העיקור סימנים נחירה. - ואפשר לומר דבעינן שתהי' העיקור בתורת נחירה, אבל אם נעשה העיקור בלא מטרת נחירה דאז גם בעוף טריפה הוי. והוי לפירש"י הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף היינו כשבא בתורת נחירה בכוונה להיות בא בתורת מתיר, וזהו שיטת רש"י. ומיושב הא דהקשו התוס'. ומסקנא גם כן דבשחיטה יש עיקור סימנים ולא במליקה. והיינו דהעיקור הוי ג"כ במצות מליקה, ובזה גם כן מיושב הא דהקשו התוס' דלרש"י דעיקור סימנים טריפה הוי א"כ מנין לנו לומר להכשיר עיקור סימנים במליקה יותר מבשחיטה, והלא מלק ונמצא טריפה פסול לכו"ע יעו"ש. אמנם לפי מה שכתבנו שאני מליקה מפני דגם העיקור סימנים שנעשה בשעה שהוא מולק גם זה בכלל מליקה הוא:
והנה הרמב"ם בפר"ו ממעה"ק הכ"ג כתב במליקה ואם נעקרו הסימנים אינו חושש יעו"ש. וע"כ הביאור דכיון דנעשה כן בשעת מליקה הרי זה ג"כ במליקה תחשב. חזינן מזה דמפרש הרמב"ם הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף דהיינו במליקה הכוונה בשעת מליקה דלא לחשוש לעיקור סימנים:
והנה לפי זה לשיטת הרמב"ם מצינו עוד אופן הכשר במליקה ופסול לשחיטה. והיינו העיקור סימנים בשעת שחיטה דבשחיטה פסול, ובמליקה כשר. - ולפי"ז יש לפרש דר' ינאי כשר במליקה ופסול בשחיטה הא דעיקור סימנים. ולא בעינן לאוקמיה בחזרת סימנים לאחורי העורף. והחידוש ברישא כשר בשחיטה ופסול במליקה כמו שכתבנו. וכתבנו לתמוה על הרמב"ם דסבר מוליך ומביא במליקה כשר, ע"כ צריך למעט חזרת סימנים לאחורי העורף. והרמב"ם לא הביא זה, וכמו שכתבנו לעיל. - אבל לפי המבואר שפיר יש לפרש דהברייתא באה ללמדנו לענין עיקור. והחידוש בסיפא פסול בשחיטה כשר במליקה, וממילא חזרת סימנים לאחורי העורף כשר בין בשחיטה ובין במליקה וכמו שכתבנו לעיל דחזרת סימנים לאחורי העורף נכלל בשחיטה בהא דשוחט מן הצדדין. וחזרת סימנים לאחורי העורף בשניהם כשר. והסוגיא לעיל לא נחית לעיקור סימנים משום דמיירי קודם שהביא הש"ס הא דרמי בר יחזקאל. וגם קודם שמחלק רבינא בין מליקה לשחיטה. אבל לפי המסקנא שפיר מתפרשא הברייתא כמוש"נ:
והנה בחדושי הר"ן כתב בהא דאין עיקור סימנים בעוף, טעמא דמכשרינן ביה עיקור טפי משאר דברים הפוסלין בשחיטה משום דעיקור לאו מהלכות שחיטה ממש הוא דתרי גווני עיקור איכא חד שנעקרו הסימנים שלא בשעת שחיטה, או שנעקרו בסכין דרך שחיטתן, אבל שהייה דרסה חלדה הגרמה דבשעת שחיטה נינהו מקריין הלכות שחיטה ופסלי בעופות כיון שטעונין שחיטה. מיהו קיי"ל דבשחיטה יש עיקור וכמו שכתב רש"י ז"ל עכ"ל. - ויש להבין מה זה טעם לומר דאין עיקור סימנים בעוף מטעם כיון שיש עיקור סימנים גם בלעדי שחיטה דאטו בשביל זה יש עדיפות דלא לפסול עיקור סימנים בשחיטה. ועוד הלא רמי בר יחזקאל סתם אמר אין עיקור סימנים בעוף:
לכן נראה דהר"ן ג"כ מפרש דהא דרמי בר יחזקאל דוקא בשחיטה מיירי לומר דאין עיקור סימנים פסול בשחיטה, אבל טריפה הוי וכשיטת רש"י. - אמנם גם כשנעשה העיקור בשחיטה אין זה פסול בשחיטה כשהייה חלדה דרסה והגרמה דהני הוי פסול בשחיטה ודינם להיות נבלה ומטמא טומאת נבלה. אלא הדין בזה שלא הוי אלא טרפה כאילו נעשה מקודם, ועל זה כתב הר"ן הטעם כיון דנעשה עיקור סימנים גם קודם שחיטה, להכי גם כשנעשה העיקור בשחיטה עצמה גם כן לא נקרא זה פסול בשחיטה להיות בזה נבלה, ולא הוי אלא טריפה, וזהו דינו של רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף היינו שדין עיקור האמור בדין שחיטה לא נאמרה בעוף לומר שהוא פסול דשחיטה אלא הוי רק טריפה גרידא. - ולפי"ז אפשר דהרי זה טריפות גם במליקה. אבל לפי המסקנא דעיקור סימנים הוי פסול בשחיטה כשנעשה העיקור בשחיטה, ממילא במליקה הרי"ז בעבודת המליקה. והיינו דכמו דבשחיטה קרינן לזה פסול במעשה השחיטה לפסול, הנה מטעם זה במליקה קרינן לזה שהוא מעשה מליקה וכשר. וזהו לפי המסקנא הביאור ברמי בר יחזקאל שאמר אין עיקור סימנים בעוף במליקה וזהו פסקו של הרמב"ם דאם נעקרו הסימנים במליקה הוי מליקה מעליא:
גמ' אמר ר' ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדן בעורף כשר במליקה, הא פסול בשחיטה פסול במליקה למעוטי מאי וכו' אמר רב פפא למעוטי ראשו וכו' כגון דנקט משיפוי ראשו והגרים ואזיל עד דמטא תתאי וכדרב הונא אמר רב אסי הגרים שליש ושחט שני שלישים פסולה. ולכאורה קשה מדוע לא הביא הרמב"ם להאי דינא במליקה. וע"כ צריך לומר דכיון דהרמב"ם סבר גבי שחיטה הגרים שליש ושחט שני שלישים השחיטה כשרה כמו שכתב בפר"ג משחיטה הי"ב יעו"ש. ממילא כיון דהאי דינא דשמואל תליא דין דמליקה בדין שחיטה כמו שמסיק רב פפא. וכיון דהרמב"ם סבר דבשחיטה כשר הגרמה דשליש הראשון א"כ כשר גם במליקה. - אבל יש לעיין מדוע לא כתב הרמב"ם במליקה שזה כשר. ודוחק לומר כיון שלא נזכר זה בפירוש בסוגיא להכי לא כתב זה, וסמך על המובן דכיון דכשר בשחיטה כשר גם במליקה. ואפשר לומר דכיון דבנעקרו הסימנים בשעה שעוסק במליקה, שוב אין מקום לומר דהגרמה במיעוט קמא מביא פסול, וכיון שפסק דנעקרו הסימנים כשר במליקה מובן ממילא דהגדמה במיעוט קמא אינו פוסל:
והנה בעיקר הענין הא דפליגי אמוראי בהגרים שליש ושחט שני שלישים דמר סבר פסולה, ומר סבר כשרה, וכן בזה דפליגי בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דמר סבר פסולה ומר סבר כשרה, יש לעיין מה טעמייהו בזה. ובאיזה סברא פליגי. ולא ראיתי להמפרשים בביאור הענין:
ונראה דפליגי בענין הגרמה מה היא. והיינו אם היא ענין פסול. והיינו דזה שנשחט שלא במקום הראוי הרי זה נקובה בעלמא כמו נקובת קוץ. או"ד שבאמת כיון דנעשה כדרך שחיטה גם היא שחיטה נקראת, אלא שאינה עושה פעולת ההיתר מה שהשחיטה עושה. ובזה פליגי אמוראי דמאן דפסל מיעוט קמא דקנה כשעשה הגרמה סברי דהרי זה כפסוקת הגרגרת, וממילא כששחט אח"כ שליש הרי זה נחשב כנפסק רובא דהגרגרת. ואעפ"י דהשליש השני נעשה בשחיטה. אבל כיון דנפיק חיותא שלא במקום שחיטה פסולה. ומאן דמכשיר סבר דהגדמה ג"כ תורת שחיטה עליה אלא שחסר בזה כח המתיר, ולהכי כששחט אח"כ השליש השני הנה השליש הזה יש לו כח מתיר, וכשרה. ובזה אתי שפיר גם במליקה דמאן דסבר דהגרמה תורת פסול עליה ממילא אין זה בכלל המליקה, ופסולה. אבל מאן דסבר דהגרמה תורת שחיטה עליה, ממילא גם במליקה תורת מליקה עליה. והגמר המליקה תורת מתיר עליו, והוי מליקה מעליא:
והנה לכאורה קשה לפי מה שמבואר בזבחים ס"ה דשהייה פוסלת במליקה, והיינו דשאני שהייה מדרסה וחלדה, ורק בשהייה בסימן שני בעולת העוף פליגי שם. אבל עצם שהייה פוסלת במליקה. וא"כ קשה הא דקאמר הש"ס מה בא למעט הא דפסול בשחיטה פסול במליקה הלא איכא למימר דשמואל מלמדנו על דין שהייה במליקה. - והנה ראיתי אח"כ בחדושי הר"ן מביא בשם הרא"ה דשהייה פוסלת במליקה, מטעם כיון שהשהייה מפסקת ומחלקת. כי קא מלק טריפה קא מלק, והרי זה כאילו נטרפה מעיקרא, יעו"ש. ולפלא שלא הביא הסוגיא דזבחים שמבואר להדיא דשהייה פוסלת במליקה. וכתב דלא איצטריך ליה לאשמעינן דכיון דמלק חציו של סימן ואיטרפא לה, יעו"ש. וע"כ כוונתו לתרץ מה שקשה מדוע לא קאמר הש"ס דשמואל בא לאשמעינן בדין שהייה דפוסלת בשחיטה ופוסלת גם במליקה. והיינו דזה פשוט בסברא, ולהכי קאמר הש"ס דבא לאשמעינן דין הגרמה במיעוט קמא שזהו יותר חידוש:
והנה כתב שם הר"ן שחלדה הפוסלת בשחיטה אינה פוסלת במליקה. אמנם הרמב"ם בפר"ו ממעה"ק הכ"ז לא כתב רק דרסה שכשר במליקה, ולא כתב דחלדה כשר. ואם סבר דחלדה פסול, א"כ תקשה מדוע לא קאמר הש"ס הא דפסול בשחיטה פסול במליקה היינו חלדה, גם לא כתב הרמב"ם היאך הדין בשהייה במליקה, וצ"ע:
והנה מה דפשיטא ליה להר"ן דשהייה פוסלת במליקה, הנה הרשב"א כתב בזה דגם שהייה כשר במליקה, והוא דכתב בהא דאמר ר"פ למעוטי ראשו ולענין הגרמה כתב והא דאפישטא ליה בשחיטה מבמליקה, משום דשאר הלכות שחיטה אינן נוהגות במליקה דהיינו שהייה דרסה חלדה שפוסלין בשחיטה ואינן פוסלין במליקה. וטעמא דהגרמה שפסולה אפילו במליקה משום דמול ערפו אמר רחמנא וקמ"ל שמואל דכי היכי דבשחיטה התחלת מקום שאינו ראוי פוסל אע"ג דעביד לבסוף רובא דשחיטה, ה"נ במליקה דפסול, עכ"ל. הרי מבואר דסבר דגם במליקה שהייה אינה פוסלת. ולכאורה קשה מהא דזבחים ס"ה דמשמע שנוהג שהייה במליקה ורק בסימן שני בעולת העוף פליגי. אבל אפשר דרק בשהייה דבין סימן לסימן יש שהייה אבל בהמליקה בעצמה אין שהייה. ולשיטת הרשב"א אתי שפיר דלא קאמר הש"ס הא דפסול בשחיטה פסול במליקה היינו שהייה מטעם דסבר דשהייה אינה פוסלת במליקה:
והנה יוצא מזה דפליגי הרשב"א והר"ן אם שהייה פוסלת במליקה. דדעת הרשב"א דשהייה אינה פוסלת, ודעת הר"ן דשהייה פוסלת במליקה. וכן יש לדייק מדברי הרמב"ן דכתב בהא דר' ירמיה אמר שמואל דאמר כל הכשר בשחיטה כשר במליקה, כך פירש"י ז"ל דלאו בהלכות שחיטה איירי, דא"כ איכא טובא כל הלכות מליקה לאו בהלכות שחיטה נינהו בתלוש ומחובר ומוליך וקוצץ, אלא בהכשר מקום מיירי עכת"ד יעו"ש. הרי דלא חשיב הא דשהייה, וא"כ משמע דרש"י והרמב"ן סברי כהר"ן בזה דשהייה פוסלת גם במליקה, והא דלא קאמר הש"ס הא דפסול ופסול דהכוונה הא דשהייה. הנה הר"ן מתרץ מטעם דלא איצטריך כמו שכתבנו לעיל. אבל יש לומר דכיון דכל עיקר דינא דשמואל אודות מקום המליקה, וא"כ אין לומר דבא להורות בדבר השהייה שאינה בשאלת המקום. וסברת הרמב"ן והר"ן דלא שייך לדון אודות שהייה מטעם דסברי דזה אינו מטעם הלכות שחיטה, וסברי דלא בעינן לזה הלכה משום דכיון דאתחיל בשחיטה ופסק הרי זה טריפה או נבלה. וכיון שנטרפה שוב אין לה היתר, ועיקר ההלכה בשהייה הוא רק על השיעור, וממילא אין לחלק בין שחיטה למליקה בזה, אבל הרשב"א סבר דשהייה היא גם כן מהלכה מהלכות שחיטה, וכיון דמליקה הוי היפך מהלכות שחיטה, להכי הוי גם שהייה כשר במליקה, והנה בעיקר הסברא הא דפירשו רש"י והרמב"ן דכל עיקר דינא דשמואל אודות המקום. קשה טובא בהא דקאמר הש"ס הא פסול בשחיטה פסול במליקה למעוטי מאי אילימא למעוטי עיקור סימנים, וקשה הא עיקור סימנים הוי מהלכות שחיטה, ואין בזה שאלת המקום, אלא היא דין מהלכות שחיטה. והנה לשיטת הבה"ג דשמוטה לא הוי טרפה אלא שנאמרה בזה ההלכה שאין שחיטה מועלת בו, אפשר לומר דהרי זה כשאלת המקום. אבל לפירש"י שהוא מטעם טריפות בסימנים א"כ הרי זה דין מדיני שחיטה שהוא בהסימנים עצמן, א"כ הרי זה כשארי הלכות שחיטה, וכיון דבמליקה ליתא להלכות שחיטה, וא"כ אין מקום לומר דשמואל בא למעט עיקור סימנים:
וע"כ צריך לומר דהכוונה ברש"י וברמב"ן דשמואל לא בא להורות בדבר עצם פעולת השחיטה והמליקה, היינו בדבר עצם הפעולה דע"כ פעולתן שונות, רק בא ללמדנו בהדברים שהם אינם בפעולת העובד, ויש בזה שינוי המקומות. ויש בזה ג"כ השינוי בהדבר שבו נעשה שינוי בהפעולה. וזהו עיקור סימנים, שאינו נוגע בעצם השחיטה והמליקה אשר על ידי זה נעשה ההכשר, ורק מקרה הוא שנעשה שינוי בהסימנים:
ומסקנא אמר רב פפא למעוטי ראשו וכו' דהיינו דבא שמואל ללמדנו דיש דין הגרמה במליקה כמו בשחיטה, וזהו בדבר המקום ממש, דבעינן במליקה אותו מקום הראוי לשחיטה:
ויש לעיין אם הכוונה כמו בשחיטה דהיינו משיפוי כובע דהיינו בשיפוי ראשו בהסימנים, או אפילו באופן דלא נגע בסימנים כלל עד דמטא למול עורף מ"מ פסול הואיל דמול העורף עצמו גם כן במצות מליקה כמו הסימנים, ויש בזה גם כן משום הגרמה. וברש"ש הסתפק בזה:
והנה מלשון הרמב"ן משמע דרק בהסימנים שייך הגרמה, והוא שכתב שכדרך שאמרו בבהמה כך אמרו בעוף דמשפוי ולמעלה שחיטתו פסולה וקמ"ל שמואל דאף מליקתו פסולה, יעו"ש. משמע דרק במקום הזה הוי הגרמה ולא במקום אחר:
והנה לפי"ז לאחר שחידש רב פפא דדינא דשמואל בא ללמד דהגרמה פוסלת במליקה, והיינו באותו מקום שנוהג בשחיטה. הנה לפי"ז איכא חידוש דין גם במה שאמר בהדיא כל הכשר בשחיטה כנגדו בעוף כשר למליקה, היינו דבא להורות המקום ולמעט הגרמה בהמיעוט גרמה שלא בהסימנים אלא בהבשר שהוא ממול עורף:
אמנם יש לעיין בהא דאיתא לקמן בסוגיא ע"ב דאמר רבינא אמר לי רבין בר קיסי הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף לא אמרן אלא במליקה, אבל בשחיטה יש עיקור. ופריך והא אמר ר' ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה, הא פסול פסול. וקשה הא לפי האוקימתא דרב פפא לעיל דהא דפסול פסול מיירי לענין הגרמה. והרשב"א הקשה בזה ומתרץ דכיון דאמר כל ע"כ מליקה ושחיטה שוין לגמרי, גם לענין עיקור סימנים, יעו"ש. והביאור בזה בשלמא לעיל דהוי סברינן דגם בשחיטה אין עיקור סימנים בעוף אתי שפיר אוקימתא דהגרמה מטעם דבשניהם דיניהם שוה בין להגרמה ובין לעיקור סימנים, אבל לרבין בר קיסא דלענין עיקור סימנים אינה שחיטה למליקה, לא שייך בזה הא דאמר שמואל כל:
אבל יש לעיין הא כל עיקר הא דדייקינן הא פסול פסול זהו מטעם כמו שפירש"י דכל עיקר דינא דשמואל הוא בעבור הדיוק משום דבזה שאמר כל הכשר בשחיטה וכו' ליכא חידושא. אבל לפי אוקימתא דרב פפא איכא חידושא גם בזה שאמר כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר למליקה לומר שלא לפסול מטעם הגרמה יותר מזה שנוהג בשחיטה, וא"כ מאי פריך הכא הש"ס לרבין בר קיסי הלא איכא לפרש דינא דשמואל להגרמה, וחידוש דין איכא בדברי שמואל בעצמו. אבל אם אמרינן דלאחר שחידש רב פפא דשמואל בא למעט הגרמה במליקה היינו אפילו במקום דלא שייך בעוף, וא"כ אין לומר דשמואל בא להורות מקום הגרמה במליקה כמו גבי שחיטה כיון דגבי מליקה יש הגרמה גם במקום דלא שייך הגרמה בשחיטה. - ולפי"ז לכאורה מוכח דבמליקה שייך הגרמה גם בהבשר שבמול עורף. אבל יש לדחות ולומר דכיון דכל עיקר האי חידושא דהגרמה למדנו מהדיוק דפסול פסול ואם לא נאמר דכל עיקר חידושא דשמואל בהדיוק אין אנו יודעין עצם הדין דהגרמה פוסלת במליקה. וכיון שכן בראשונה יש לנו לאוקמיה שיהיו שווין שחיטה ומליקה לפסול בכל מילי. וממילא למדנו שיש חידוש דין גם בדבריו שאמר כל הכשר בשחיטה. ואין לומר לסמן מקום הגרמה טרם החידוש עצם דין הגרמה שפוסלת במליקה, אבל יש לומר גם לאדיך גיסא דדין הגרמה במליקה כמו גבי שחיטה, ואינו דומה לשארי הלכות שחיטה כיון שאינו במקום השחיטה. ומצד הסברא יש לדון דע"כ למ"ד דהגרים שליש ושחט שני שלישים בשחיטה פסול, כמו כן גם במליקה פסול. וחידוש דין איכא במליקה דאין פוסל בו הגרמה יותר מלגבי שחיטה, משום דבזה יש מקום לומר דכיון דשייך מליקה גם מלבד הסימנים. ויש לטעות ולומר דישנו לדין הגרמה גם במול עורף ולמעלה. על זה משמיע שמואל דכל הכשר בשחיטה דהיינו אותו מקום דישנו בשחיטה ישנו במליקה, והיינו רק בסימנים. וא"כ מוכח דישנו להגרמה גם מבלעדי הסימנים, מדחזינן דלא משני הש"ס הכי אלא אמר ופליגא. כן נראה לכאורה, וצ"ע:
תוס' ד"ה אילימא וכו' לפירוש הקונטרס דבעיקור סימנים הוי טרפה, תימה אמאי איצטרך לאשמעינן דכי היכי דעיקור פסול בשחיטה פסול נמי במליקה. מנין לנו להכשיר במליקה יותם מבשחיטה. והלא מלק ונמצא טרפה פסול לכו"ע, יעו"ש. והביאור בדבריהם דכיון דעיקור סימנים טרפה, ע"כ פשיטא דכמו ששארי טריפות פוסל ולא מהני מליקה לאכשורי טריפה, א"כ גם טריפות בסימנים לא מהני מליקה לאכשורי:
והנה לפי מה שפירשנו לעיל דיש לפרש דינא דשמואל דבא לומר דלא מהני בעיקור סימנים במליקה לטהר מידי נבלה, לומר דכיון שנעקרו הסימנים שוב לא מהני המליקה לטהרה מידי נבלה, וזהו דבמליקה הדין כמו בשחיטה דלא מהני השחיטה בנעקרו הסימנים מטעם דלאו שחיטה היא, משום דבעינן לטהר מידי נבלה באופן שהסימנים ראוים לשחיטה. וזהו כשהסימנים במקומן. והנה כמו כן במליקה שאני טריפותן שבסימנים דשוב לא מהני לטהר מידי נבלה. כיון דאיתרע מקום המליקה, וכמו שבאיתרע מקום השחיטה כן הדין בשאיתרע מקום המליקה. ועיקר חידושא דשמואל ללמדנו דבטרפות בסימנים לא מהני לטהר מידי נבלה, כיון שאיתרע המטהר. ואח"כ מצאתי בספר מגיני שלמה שמתרץ כן פירש"י:
והנה לפי"ז עיקר חידושא דשמואל דעיקור הסימנים נקרא פסול בשחיטה והוי נבלה. ולפי"ז כשפריך הש"ס והא תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף ג"כ הכוונה שאין זה פסול דשחיטה אבל טריפה הוי, והרי זה כמו דתנא לוי לקמן נ"ו כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף, והיינו לפירש"י דעיקור סימנים טריפה הוי:
ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לפירש"י מהא דרמי בר קיסי דאמר לא אמר רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים לעוף אלא במליקה ולא בשחיטה. ואם עיקור סימנים טריפה מ"ש עיקור משארי טריפות יעו"ש. ולפירש"י ע"כ עיקור סימנים טריפה הוי בין בשחיטה בין במליקה, ורק לטהר מידי נבלה יובדל שחיטה ממליקה. והיינו דשאני עיקור במליקה, כיון דעצם המליקה עצמה שדורס בידים דהוי זה עיקור בשחיטה, ובמליקה הרי זה הכשר ממש. להכי מהני מליקה לטהר מידי טריפות דעיקור גם כן:
והנה גם מה שהקשו התוס' דלקמן קאמר הש"ס אלא למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה וכו', ולפירש"י היאך תלוי זה בזה כיון שעכ"פ טריפה הוי יעו"ש. אבל לפירש"י דכל עיקר הא דאין עיקור סימנים בעוף הוא רק לומר שלא הוי פסול בשחיטה, ונפק"מ שמטהר מידי נבלה, אתי שפיר גם בזה דאם אמרינן אין שחיטה לעוף מן התורה אלא בעינן נחירה בסימנים גרידא, להכי לא הוי עיקור פסול בשחיטה, וממילא הנחירה מטהרת מידי נבלה גם כן. אבל למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה ובעינן שחיטה בסימנים, ממילא איתרע מקום השחיטה, ולא מהני לטהר מידי נבלה. כן נראה בביאור שיטת רש"י. ותצא מזה חידוש דין לרש"י דגם למסקנא לרבא בר קיסי דמפרש דלא אמר רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף אלא במליקה הכוונה שאין זה הכשר למליקה להיות כשר לקרבן, כיון דלרש"י עכ"פ טריפה הוי. והא דאין עיקור סימנים במליקה היינו דהמליקה מטהרת מידי נבלה. אבל עכ"פ המליקה פסולה לקרבן, מטעם דטריפה הוי. - ולפי"ז יש נפק"מ רבתי לדינא במליקה דלשיטת התוס' עיקור סימנים במליקה הוי קרבן כשר, ולרש"י פסול:
והנה הרמב"ם בפר"ו ממעה"ק הכ"ג כתב דאם נעקרו הסימנים במליקה כשר, וזהו דלא כשיטת רש"י. אבל יש לומר דשאני בין נעקרו מקודם שהתחיל במליקה לבין שנעקרו במליקה עצמה, וצ"ע: