אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף יז:

דף יז.

ת"ר סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגורה. והנה הא דפגימות הרבה היינו שהם מרוח אחת כמו שמבואר בסוגיא. ולכאורה הרי זה כמגל קציר דפליגי בזה ב"ש וב"ה לקמן במשנה דע"כ ב"ה דמכשרי היינו גם כן בהוליך ולא הביא. וא"כ ברייתא זו דתנא תדון במגירה זהו אליבא דבי"ש. וזהו כוונת רש"י שפירש דלא דמי למגל קציר משום הפגימות כפופות. והכא מיירי שהעוקצים אינם כפופות, ורק מפני שהם מרוח אחת. והיינו שאינם נרגשים אלא בהבאה ולא בהולכה. ובזה יובדל בין פגימה אחת כזה לפגימות הרבה, דבפגימות הרבה תדון כמגירה. אבל קשה טובא כיון שהוליך ולא הביא מה זה ההבדל בין פגימה אחת לפגימות הרבה. והרשב"א והר"ן הקשו בזה. והרשב"א כתב לפי שאנו חוששין שמא יחזור ידו מעט ויפגע בפגימה אחת מהן, ואפילו אמר ברי לי פסולה דחיישינן דלמא הביא מעט ולא אדעתי', אלא בפגימה אחת אפשר לו ליזהר בזה, יעו"ש. ולכאורה מדוע לא חיישי בה לזה בהא דמגל קציר. דהרי זה פשיטא דבמגל קציר דמכשרי ב"ה מיירי גם כן בשהוליך ולא הביא. ומדוע לא חיישי לזה. והנה הר"ן כתב דגם שם לענין אכילה חיישי ב"ה. ומפרש דזהו שאמר ר' יוחנן שם אף כשהכשירו ב"ה לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסור. ומפרש הר"ן שזהו מטעם הגזירה. אבל יש להבין מה זה ההבדל בין לאכילה ובין לטומאת נבלות. וע"כ שמצד הדין הוי שחיטה כשרה, ורק משום גזירה די בזה שנחמיר באכילה. והנה לפי"ז הכא ששנה התנא דנידון כמגירה משמע דגם מטמא טומאת נבלות. אעפ"י שהכא ע"כ הוא מצד חששא דשמא יביא, וע"כ צריך לומר דשאני הכא דהפגימות אינן כפופות כמו במגל קציר שהן כפופות. וכמו שמדייק רש"י במשנה שראשיה כפופים. וע"כ הביאור בזה שמפני שראשיה כפופים אינו ודאי פוגם אלא ספק הוי. ולהכי לענין אכילה החמירו אם יביא בהבאה. והוא מצד ספק איסור אבל לענין טומאה גם אם יביא אין להחמיר. והטעם בזה כמו שקאמר הש"ס לעיל דבהמה בחייה לאו בחזקת טומאה עומדת. ולהכי לא גזרינן לטומאה כיון דגם אם יביא החזקת טהרה תכריע לטהרה. אמנם הכא בפגימות הרבה שאין הפגימות כפופות ואם יביא הריז נבלה ודאית, יש לגזור גם לענין טומאה גם כן. וזהו דשנה התנא תדון כמגירה, וזהו מפני שאנו דנין שמפני שקרוב הדבר שהביא מעט ג"כ בשחיטתו:

אבל אכתי יש לעיין אם הוי נבלה ודאית ואין בזה משום אותו ואת בנו גם כן כדין נבלה ודאית. או"ד דהוי רק ספק נבלה. והנה המהרש"א הקשה בזה למה שנה התנא הא דפגימות רבות, כיון דאפילו בפגימה אחת אם אינה עומדת ארישא דסכינא ג"כ הוי שחיטה פסולה. וא"כ הוי הדין פגימה אחת באמצע כהרבה פגימות, וא"כ מה הוסיף בזה ששנה בפגימות הרבה יעו"ש. והיא תמיה רבתי. - אבל נראה דמיושב לפי דברי הרשב"א שכתב דפגימה אחת כשאמר ברי לי שלא הביא מעט נאמן, משא"כ בפגימות הרבה דאינו נאמן מטעם דלאו אדעתיה:

והנה בחדושי רע"א כתב לתרץ קושיות המהרש"א דבהא דתדון כמגירה הוי ודאי נבלה. ואילו בפגימה אחת באמצע לא הוי ודאי נבלה דשמא בשעה שבא הפגימה על הבהמה עדיין לא נחתך כל העור או שבא הפגימה על מיעוט קמא דקנה ולא הוי ודאי נבלה עכת"ד. והנה אף שהדברים נכונים מצד עצמן, אבל אין זה ברור כי בפגימות הרבה הוא ודאי נבלה דע"כ כשאומר ברי לי שלא הבאתי הסכין בהבאה יותר מספק לא הוי, וא"כ נראה דהוי ג"כ ספק נבלה. אבל נראה כמו שכתבנו דהנפק"מ באומר ברי לי שלא הבאתי דבפגימה חדא נאמן, ובפגימות רבות אינו נאמן. אבל מסתבר דיותר מספק לא הוי. ולענין אותו ואת בנו יש להחמיר וצ"ע. והנה הרמב"ם בפר"א משחיטה השמיט הא דהרבה פגימות דברייתא, ורק כתב סתם הפגימה מרוח אחת כמבואר שם בהט"ו וט"ז, משמע דסבר דגם סכין בהרבה פגימות אם הם מרוח אחת ושחט ולא הביא שחיטתו כשרה. וע"כ דסבר דדינא דברייתא הא דפגימות רבות הוא זה הא דמגל קציר דתנן במשנה, וכיון שהברייתא עם המשנה שהוא שיטת ב"ה, והברייתא ע"כ אזלא כשיטת בי"ש, ולהכי סתם הרמב"ם כדין המשנה ולא סבר הרמב"ם כפירש"י דהא דפגימה דברייתא שונה ממגל קציר, ועי' בלחם משנה שמפרש כן. - אמנם כמובן שדוחק לומר דסתמא דברייתא אזלא אליבא בא דבי"ש כיון דבי"ש במקום דב"ה אינה משנה:

והנה קשה עוד מדוע השמיט הרמב"ם הא דר' יוחנן דאמר דלא הכשירו ב"ה במגל קציר אלא לטהר מידי נבלה אבל באכילה אסורה ובסוגיא משמע דלא נדחה דברי ר' יוחנן. ואעפ"י שנדחה הא דאמר רב אשי דיקא נמי אבל דברי ר' יוחנן לא נדחה כמו שפירש"י שכן קבל ר' יוחנן. ונראה דהרמב"ם מפרש דהא דאמר ר' יוחנן דב"ה אסרי באכילה הוא מפני שבא לתרץ שלא תקשה אברייתא משיטת ב"ה, ומפרש דב"ה לא הכשירו אלא לטהר מידי נבלה אבל באכילה אסורה. והברייתא מיירי לענין איסור אכילה, והברייתא סוברת דהסכין בפגימות רבות וזהו מגל קציר אסור באכילה, מטעם החששא שמא היה מביא הסכין ואין השוחט נאמן לומר שלא הביא וכמו שכתבו הרשב"א והר"ן. - אבל הרמב"ם סבר דהשוחט נאמן בזה לומר שלא הביא וכמו שכתב בפיה"מ וז"ל שחיטתו כשרה לפי שכשאמר השוחט מורה על מה שעבר יעו"ש. והביאור בזה דלאחר ששחט סמכינן על השוחט שלא הביא והיינו דכיון דיותר מספק לא הוי שפיר סמכינן על השוחט ונאמן בזה. ולפי"ז ע"כ מפרש הרמב"ם דהמשנה והברייתא פליגי בזה, דהברייתא סוברת דלא סמכינן בזה על השוחט כיון דאפשר שלא הרגיש בהבאה. ופליגי אם סמכינן על המעשה שהוא ביד האדם לעשות, אם נאמן בזה אף במקום דאפשר שלא ירגיש ולאו אדעתיה, ורש"י ע"כ סבר כר' יוחנן דב"ה מודו דבאכילה אסור. ועוד סבר רש"י דסכין שיש לו פגימות רבות יש גם חששא דנבלה, ואין אדם נאמן בזה. אבל ע"כ גם רש"י סבר דיותר מספק נבלה לא הוי. והרמב"ם סבר דדברי ר' יוחנן נדחה וב"ה מכשרי גם באכילה:

והא דהרמב"ם סבר לדינא דדברי ר' יוחנן נדחה, נראה שלמד זה מהא דאמר רבא ג' מדות בסכין, ולא חשב עוד מדה סכין שיש בו פגימות רבות, וע"כ סבר שזהו הדין דמגל קציר שהוא במשנה אליבא דב"ה. והרמב"ם כתב דינא דרבא ורבא אמר דבהוליך ולא הביא שחיטתו כשרה. ומשמע דגם באכילה מותר, וע"כ דלא סבר כר' יוחנן. ומפרש דברי ב"ה דמותר גם באכילה והוא מטעם דסמכינן על השוחט שאמר שלא הביא ולהכי השמיט דינא דר' יוחנן: (.והנה בשו"ת נוב"ת חיו"ד סימן ט"ז, כתב דבדבר שאדם עצמו עושה לא שייך לומר מלתא דלא רמיא. אלא אפילו לא רמיא עליה כעת, כיון שעכ"פ יודע שבשום פעם יש חילוק בדבר יודע הוא היאך עושה מהימן בזה יעו"ש. הנה מה שדן בסברא, ולפי מה שביארנו זהו שיטת הרמב"ם הכא. אבל לשיטת רש"י והרשב"א והר"ן לא סמכינן בזה על אמירתו):

והנה עכ"פ יוצא מזה דבסכין כזה והשוחט אומר שלא הביא והיינו שאומר שהשחיטה היתה בהולכה הוי ספיקא דדינא, והיינו דלשיטת רש"י במגל קציר אסור באכילה, ונבלה לא הוי. ובסכין שיש בה פגימות רבות לא כפופות הוי גם ספק נבלה, ויש להחמיר לענין אותו ואת בנו מספיקא ובמגל קציר הוי גם חיוב מלקות באותו ואת בנו. ולשיטת הרמב"ם בשניהם יש חיוב אותו ואת בנו. ולפלא שלא נחתו לזה הפוסקים. אבל נראין הדברים כמוש"נ:

שם אמר רב חסדא מנין לבדיקת הסכין מן התורה. וקשה מה זו שאלה, הלא עיקור סימנים הוא מחמשה הלכות שחיטה, ובסכין פגום הוי עיקור כדאיתא לעיל ט' ברש"י ובתוס'. ונראה דהכוונה מנין שצריך לבדוק קודם שחיטה. דהרי יש לומר דיבדוק לאחרי שחיטה, ואם ימצא פגום יטריף. ושאלת רב חסדא מנין שלא יסמוך על סמך בדיקה לאחרי השחיטה. ועל זה מביא שנאמר ושחטתם בזה, לומר מפני שהוא בדוק. והביאור בזה שהיא מצוה מיוחדת דבעינן בדיקה קודם שחיטה, ומשמע אפילו אם היה להסכין חזקת בדוק ג"כ איכא מצוה לבדוק. ומזה משמע דלא כהב"ח שכתב שהוא מטעם שמא ישכח נבלה והוי ברכה לבטלה, עי' בש"ך סימן ב' סק"י שהקשה דמסוגיא זו משמע דלא משום זה בעי בדיקה. ונפק"מ גם באופן דלא בעי ברכה ששחט מקודם בברכה שפוטרת גם זו. ומכל זה בעי בדיקת הסכין. אבל גם מה שכתב הש"ך שהוא מטעם דלמא משתלי מלבדוק אחרי השחיטה כמו שכתב הרשב"א דחיישינן לזה. הנה לא משמע הכא שהוא מטעם דלמא משתלי מדלא קאמר זה רב חסדא, ומשמע דעצם הבדיקה בעינן מצד עצמה. והרשב"א בא בהוספה מצד חשש איסור גם כן:

גמ'. פשיטא כיון דכי נקב טריפה בעי בדיקה. - וקשה דלפי מה שמבואר דהא דאמר דבעי בדיקה מהא ושחטתם בזה דהיינו דבעי בדיקה קודם שחיטה ולא יסמוך על הבדיקה דאחר השחיטה, והיינו דזה עצמו דין הוא. א"כ לא הוי הבדיקה מצד חששא. דאם בשביל חששא דנקב יש לברר על ידי בדיקה דלאחר השחיטה אם ימצא סכינו יפה. - ונראה דמזה מוכיח הרשב"א בתוה"ב דאסור לסמוך על סמך בדיקה דבסוף מטעם דלמא מישתלי ולא יבדוק: והנה הא דקאמר הש"ס פשיטא דכי נקב טריפה, ולא קאמר דנבלה הוי. משמע מזה דנקובת הושט הוי רק טריפה ולא נבלה. והיינו דנקובת הושט הוי כנקבו הדקין. ואפשר דהשחיטה מטהרת אותו מידי נבלה ג"כ כמו שסבר כן התוס' רי"ד בספר המכריע סימן ה'. וזהו דלא כשיטת הרמב"ם דסבר דנקובת הושט נבלה, ולא מהני שחיטה לטהר מידי נבלה. אבל אפשר לומר דכיון דאם ימצא פגום לאחר השחיטה מידי ספק לא נפיק דלמא נפגם במפרקת וממילא הוי רק ספק נקובת הושט, ובספק הוי רק טריפה:

ובזה ניחא מה שקשה לכאורה הא דקאמר מחשש נקב שהוא בושט, מדוע לא קאמר חששא דעיקור דהיינו סכין פגום שעושה פסיקת הגרגרת שהוא נבלה לכו"ע, והיינו שיש לחוש דבגמר רובא פסקה הפגימה את הגרגרת, אבל כיון דלאחר שחיטה על כל פנים ספק הוי דלמא במפרקת איפגם, וא"כ יותר מספק לא הוי:

והנה לכאורה קשה מדוע לא קאמר הש"ס דבעינן בדיקה בפגימה דמשהו ועל זה מביא הקרא ושחטתם בזה דלמדנו י"ב בדיקות להסכין שהוא מחששא דמשהו, שהוא פחות מחגירת צפורן. ולכאורה ראיה מזה לשיטת הרא"ש דסבר דפגימה הוא תמיד חגירת צפורן. אבל זה לא קשה מטעם דכיון דעיקר הדבר דבא ללמדנו דבעינן בדיקה קודם השחיטה. ואם בשביל בדיקה דמשהו, הלא ג"כ יכול להיות לאחר השחיטה, וע"כ דבא ללמדנו על איזה חידוש אחר. עוד בזה דרב חסדא לשיטתו הלא סבר לקמן דפגימת סכין כחגירת צפורן: גמ'. במערבא בדקו לה בשמשא וכו'. הנה מזה למדו הרמב"ן והרשב"א דפגימה דכל שהו פוסלת ודלא כר"ח דסבר חגירת צפורן. ולכך השמיט הרי"ף הא דרב חסדא. אמנם הריטב"א כתב וכל מה דאמרינן בהנהו אמוראי אינו אלא בתחילה, ולא דעבדו הכי מדינא דהא לא נקט לישנא דאצרכתא אלא הני בדקי והני בדקי, היינו לנהוג בו חומרא בעצמן כראוי לכל בעל נפש לדקדק בזה לכתחילה יעו"ש. ותצא מזה נפקא מינה לדינא לענין דיעבד: שם אתלתא רוחתא לא צריכא מי לא אמר ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה וכו'. עיין לעיל ח' מה שכתבנו בזה:

גמ'. אמר רב הונא בר רב קטינא אמר רשב"ל שלש פגימות הן פגימת עצם בפסח, ופירש"י לעבור עליו בלאו דעצם לא תשברו בו. והנה הרמב"ם לא הביא זה בהלכה. ומשמע דסבר דליכא לאו על הפגימה בעצם, ותמוה כיון שליכא מאן דפליג על רשב"ל בזה. ופלא על הנו"כ שלא הקשו בזה על הרמב"ם. ומצאתי במנח"ח במצוה ט"ז שהקשה בזה בצ"ע. וכדברי רשב"ל איתא גם בירושלמי פר"ז דפסחים הי"א בלא חולק. ואם כן תמוה טובא מדוע השמיט זה הרמב"ם:

ונראה דסבר הרמב"ם דזה תליא בפלוגתא אם יש דין שבירת עצם גם בשורף. והנה בתוספתא תניא דליכא בשורף דין שבירה. אבל בירושלמי שם בפר"ז ה"י איתא דאמר ר' אימי בשם ר' לעזר מה טעם אמרו העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר שהשורף יש בו משום שבירת עצם. והביאור בזה דאם אין בשורף משום איסור שבירה הלא יכול לשרוף העצם ולא תבוא המוח שבעצם לידי נותר. ומזה מוכיח דיש בשריפה דעצם איסור שבירה. ולכאורה היאך אפשר לומר דיש בשריפה לאו דלא תשברו בו, כיון דשריפה אין זה שבירה, וע"כ מפרש האי תנא דלאו דוקא שבירה ממש. אלא הכוונה שלא יפגום העצם, וגם פגם בכלל שבירה. וכיון שכוונת התורה שלא יפגום העצם, ממילא כיון שהאיסור שלא יפגום אז הוי בזה דין פגימה כבעלמא כמו בבכור ופגימת מזבח ופגימת הסכין של שחיטה, וזהו דינו של רשב"ל דאמר דגם בדין שבירת העצם בפסח עובר בל"ת גם על הפגימה דמשהו. - אבל הרמב"ם דפוסק כהתוספתא דליתא בשרפה דין שבירה, והיינו דלא הוי כוונת התורה בתורת פגימה, אלא הכוונה שבירה ממש. ולפי"ז אין מקום לומר להאי דינא דפגימה דמשהו. ולהכי השמיט הרמב"ם לדינא דרשב"ל כיון דלא הוי אליבא דהלכתא כיון דסתמא דש"ס בכל מקום דליתא בשרפה דין שבירה כמו הא דלעיל י"א דפריך שם הש"ס דלמא דמנח גומרתא עליה. וגם בפסחים פ"ה מבואר כן. וזהו טעמו של הרמב"ם וכמוש"נ:

והנה לכאורה קשה למ"ד דיש בשורף ל"ת דשבירה, א"כ היאך שורפין העצמות כשנעשה נותר והא עוברין על לאו דלא תשברו. אבל יש לומר דאתי עשה ודחי לל"ת:

והנה הרש"ש כתב ביישוב השמטת הרמב"ם בפגימת עצם בפסח מפני סתמא דהש"ס לעיל י"א בהא ולא נתחים לנתחים. ה"מ היכא דחתוך לגמרי, אבל היכא דלייף לית לן בה. וה"נ לא נחשב פגימה לשבור מטעם החיבור עכ"ד. לדעתי לא דמי דהתם בשביל החיבור שפיר נחשב לנתח אחד, מפני שאין לומר בזה נתחים לנתחים. אבל הכא שהקפידה שלא תהיה שבירה בעצם להכי גם פגימה הוי שבירה. ועוד דאין ראיה מסתמא דגמ' שאמרה כן רק בגדר דיחוי שאין להוכיח מזה רובא. משא"כ האי דרשב"ל מלבד שאין חולק עליו בש"ס דידן עוד איתא בירושלמי פסחים פר"ז הי"א דהרבה סברי כן. וזה יותר עדיף מסתמא דלעיל שהוא רק בדרך דיחוי. - לכן נראה בביאור שיטת הרמב"ם כמו שכתבנו לעיל לנכון:

והנה לכאורה מדרשת המכילתא בפרשת בא שדרשו ועצם לא תשברו בו גירסת הגר"א לפי שנאמר ואכלו את הבשר. הבשר שחוצה לעצם, אתה אומר הבשר שבחוץ לעצם, או אינו אלא הבשר שבתוך העצם. ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו עצם שאין בו בשר ת"ל ועצם לא תשברו בו עצם שיש בו בשר (או עצם שאין בו בשר). מבואר מזה דכל עיקר הא דאמרה תורה לאסור שבירת העצם ללמדנו דאסור לשבור העצם בשביל אכילת המוח שבפנים, והיינו דאם לא אסרה תורה שבירת העצם היה אז הדין דמחויב לשבור העצם בשביל אכילת הבשר שבפנים, ואם כן שבירה זו ע"כ מיירי שבירה גמורה שהיא עד הבשר שבפנים. וכן איתא בפסחים פ"ה דאי לאו האזהרה דשבירת העצם היה הדין דמחויב לשבור העצם ולאכול הבשר שבפנים כדי לקיים מצוה דאכילה. ולפי"ז כשאסרה תורה שבירת העצם יש במשמע שבירה ממש. ולפי"ז יש לעיין מנין לרשב"ל ולהנהו רבנן בירושלמי לאסור גם פגימה בעצם:

ונראה דכיון שאמרה תורה בפסח שני ועצם לא תשברו בו כמו שמדייקת הברייתא בפסחים שם דכיון דכתיב בפסח שני ככל חקת הפסח יעשו אותו. וע"כ דמרבה אף עצם שאין בשר בתוכו. ואעפ"י שלשון הברייתא שם משמע דבא ללמד על עצם שיש בו בשר. אבל לפי המבואר במכילתא גם בלעדי הקרא דפסח שני אנו לומדין זה לפי גירסת הגר"א. (ודברי המלבי"ם שם אינם מדויקים) וממילא הקרא דפסח שני מלמדנו גם לעצם שאין בו בשר דישנו בל"ת דשבירה:

וכיון שרבתה תורה דגם בעצם שאין בו בשר ישנו בשבירה לאיסור ל"ת. מזה יש ללמוד דגם בפגימה בעצם ישנו בל"ת. והיינו דאעפ"י דהשבירה אינה מגעת לבשר, אבל לא גרע זה מעצם שאין בו בשר בפנים. ומזה למד רשב"ל וכל הנהו רבותינו בירושלמי שם דפגימה דקה גם כן ישנה בל"ת דשבירה: ולפי זה לכאורה תליא האי דינא דפגימה אם הדין דגם בעצם שאין בו מוח גם כן ישנו באיסור שבירה, ואנן קיי"ל דעצם שאין בו בשר ליתא באיסור שבירה בל"ת דעצם לא תשברו וזהו מסקנא בסוגיא דפסחים פ"ד ע"ב. אבל כיון דהדין זה דבעינן בשר על העצם סגי. ובאופן שיש כזית בשר על העצם אעפ"י שאין בשר בפנים ישנו בל"ת דשבירה. וכן מבואר ברמב"ם פר"י מק"פ ה"ג שכתב וז"ל היה עליו כזית בשר ושבר העצם שלא במקום הבשר חייב אעפ"י שהמקום ששבר פנוי מבשרו יעו"ש. וע"כ הכוונה אפילו שאין מוח בפנים, ומטעם זה גם כן יש ללמוד דבעצם כזה גם בשבירה דפגימה ישנו בכלל הל"ת, אעפ"י שאין בו מטרת אכילה, דלא גרע משבירה שאין בפנים בשר. והא דהשמיט הרמב"ם להאי דינא דפגימה בעצם, הוא כמו שכתבנו לעיל ונכון בס"ד:

והנה הרי"ף השמיט לגמרי האי דינא דרשב"ל. ובשלמא הני דקדשים הנה דרכו של הרי"ף לכתוב רק מה שנוגע לזמן הזה, אבל מדוע לא הביא הא דבכור שנוהג גם בזמן הזה וצ"ע:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה