אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף יז.

דף טז:

במאי קמפליגי ר"ע סבר בשר תאוה לא איתסר כלל. והקשו בתוס' תימה מנא ליה הא דלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא. וי"ל אי לר"ע מיתסר בשר תאוה אם כן היכי הותרה להם בשר נחירה דבקדשים מודה דבעי שחיטה וכו' מיהו קשה דהוי ליה לאוקמיה קרא דהיתר נחירה בבעלי מומים דלא חזי להקרבה יעו"ש:

ונראה דהנה לפירש"י וכמו שמפרש הר"ן בכוונת רש"י דכיון דאיתסר בשר תאוה ממילא העומדים לשחיטה יש עליהם דין קדשים. ולפי"ז כשבא לשחוט בעל מום, וא"כ הוברר הדבר שעומד לשחיטה. וא"כ הוי כקדשים שנולד בו מום. ודין פדיון עדיין לא נאמרה אז, וא"כ אינו עומד לנחירה עכשיו. ואך יש להעיר דעדיין איכא לאוקמיה בבע"מ שנולד במום דלא חזי להקרבה מראשית יצירתו. וא"כ בר נחירה הוא. הנה גם זה אם נולד מבהמה שנשחטה אח"כ לשלמים גם כן הוברר הדבר שהאם של הולד הבע"מ היתה עומדת להקרבה, וממילא הוי הולד ולד שלמים שדינו לשלמים ודינו כקרבן בע"מ ואינו עומד לנחירה טרם שנאמרה הדין של פדיון קדשים. ויצוייר רק באופן שהאם של הולד עומדת לגדל ולדות. אבל כיון דסוף סוף כיון דראויה היא למזבח גם כן. הנה האם אסורה בנחירה. ותורת קדשים עליה בממילא. וא"כ ע"כ יש על הולד בעלת מום תורת ולד של שלמים. ולפי"ז מיושב קושיות התוס' לשיטת רש"י לפי פירושו של הר"ן בחידושיו. ולא שייך לדון שזה תליא אם אמרינן ברירה. משום דהכא ע"כ כיון דאסרה תורה נחירה א"כ כל הבהמות עומדות הן להקרבה. והר"ן שכתב שתליא בשחיטה ע"כ הוא לאו דוקא כי שחיט. ולרווחא דמילתא כתב כן. אבל גם כי לא שחט עדיי,ן כיון שע"כ עומדות הן לשחיטה דקדשים, סבר רש"י דתורת קדשים יש עליהם:

בזה יש ליתן טעם הא דשאלו הדור המדבר בשר אף שהיה להם הרבה בקר וצאן כמו שכתוב שגם הצאן והבקר יצאו עמהם ממצרים. אבל כיון שנאסר להם בשר נחירה מטעם שכל הבקר והצאן תורת קדשים עליהם, והם התאוו לבשר חולין. והנה בספרי פ' בהעלותך ויאמרו מי יאכילנו בשר. וכי מפני שלא היה להם בשר היו מתרעמים, והלא כבר נאמר שמות י"ג וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר, יכול אכלום במדבר, והלא בכניסתן לארץ הוא אומר במדבר ל"ב ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד. אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מן המקום ע"כ. ויש לפרש הכוונה לפרוש מן המקום שלא רצו להקריב שלמים מפני האזהרה שמחויבים להביא הבהמות למשכן ד'. וזהו לפי פירש"י. והרמב"ן הביא ראיה לפירש"י מן המדרש. זהו מה שנראה להוכיח שהיה לרש"י הכרח לפרש שתורת קדשים היה על הבקר והצאן כמו שכתבנו: א תניא בספרי פרשה י"ב אות מ' אי מה קדשים בטהרה אף חולין בטהרה ת"ל הטמא והטהור יאכלנו, אין לי אלא טמא, טהור מנין ת"ל הטמא והטהור יאכלנו, מגיד ששניהם אוכלים בקערה אחת, יכול אף תרומה תהיה נאכלת מתוך קערה אחת ת"ל יחדיו יאכלנו, זה נאכל מתוך קערה אחת, ואין תרומה נאכלת מתוך קערה אחת, ע"כ. והנה יש לעיין בזה דמצריך התנא קרא ללמדנו דגם טהור מותר לאכול, קשה טובא, וכי ס"ד שטמא מותר לאכול חולין, וטהור אסור לאכול חולין, וזהו בשר תאוה. והנה אפשר לומר דכיון דנאסר להם במדבר בשר תאוה, ועתה אמרה תורה כי ירחיב וגו' ובא להתיר להם בשר תאוה, הנה יש מקום לומר דדוקא לטמא מפני שאינו יכול להקריב קרבן בעזרה מפני טומאתו, לו התירה התורה בשר תאוה, ולא לטהור מפני שיכול להביא שלמים לבית הבחירה להכי איצטריך קרא לומר שגם לטהור התירה התורה בשר תאוה. אבל לפי"ז קשה טובא, לר"ע דסבר בחולין י"ז דלא נאסרו ישראל כלל בבשר תאוה, ולא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה, א"כ פשיטא שכמו שטמא אסור בנחירה, הנה גם טהור אסור בנחירה, וא"כ למה איצטריך קרא לטהור:

ב והנה אפשר לומר דהתורה כתבה לטהור מטעם המיעוט לתרומה לומר שרק בחולין מותר לטהור לאכול ביחד עם הטמא, אעפ"י שהמאכל נטמא, משא"כ בתרומה אסור לכהן טהור לאכול עם הטמא ביחד מטעם שהתרומה נטמאת, ואסור לכהן לאכול תרומה טמאה, וזהו איסור עשה, וע"כ הכוונה לכהן טהור, דאילו בזה אין הבדל בין תרומה טהורה לטמאה, ובעיקר הענין מבואר בספרנו נזר הקודש למס' כריתות דף כ"ד דף הספר. ולזה כתבה תורה הכא טהור לומר שרק בחולין כן הדין ולא בתרומה. ולפי"ז עיקר הא דכתבה תורה טהור הכא הוא רק בשביל הדיוק לתרומה. ובזה יתיישב הקרא לר"ע גם כן. אבל לשון התנא בהספרי ששנה טהור מנין משמע שמדייק על עיקר הדין דאכילה, וזה תמוה לשיטת ר"ע דסבר דלא נאסר לישראל מעולם בשר תאוה: ג לכן נראה דהספרי סבר כר' ישמעאל דנאסר להם לישראל במדבר בשר תאוה, ובא הכתוב הכא להתיר להם בשר תאוה, ואיצטריך קרא מיוחד להתיר לטהור שגם הוא מותר בבשר תאוה אעפ"י שיכול להביא קרבן ולהקריב שלמים, ור"ע ידרוש הקראי דכוונת התורה בהא דטהור ללמדנו הלימוד דיש איסור עשה באכילת תרומה טמאה, כמו שכתבנו:

ד והנה מוכח מהספרי דהא דנאסר להם בשר תאוה הוא לא מצד הבקר וצאן לומר דהבקר וצאן הראוים לקרבן ישתמשו לקרבן, ולא לאכילה דחולין. ונפק"מ לענין בעלי מומין דאינם ראוים לקרבן מותרים באכילה דחולין, אלא ע"כ הכוונה דבשר תאוה אסור, וגם אכילת בע"מ לתאוה גם כן אסור, וזה מוכח מדשנה התנא דכוונת התורה להתיר טהור גם כן בבשר תאוה מטעם שיכול לאכול בשר קדשים, וא"כ אי לאו הא דהתירה התורה לטהור בבשר תאוה הוי אמרינן דאסור מטעם דישתדל לאכול בשר קדשים, וא"כ אין כאן היתר לאכילת בעלי מומין משום דכיון דכוונת התורה שיאכל דוקא בשר קדשים. אבל לפי"ז תקשה הא דאיתא שם בחולין דלרבי ישמעאל דאמר בשר תאוה נאסר להם לא אסר רחמנא אלא בהמה דחזי' להקרבה, יעו"ש. נמצא דלא נאסרו בע"מ לאכילה דחולין, וע"כ שדוחק לומר דהסוגיא דחולין שם דלא כהספרי:

ה ונראה דלפי המסקנא דקאמר הש"ס דלא נאסר להם מה דלא חזי להקרבה גם לד' ישמעאל, וממילא מותרים היו גם בבעלי מומין, ואפשר לומר דלפי"ז לא פליגי ר' ישמעאל ור"ע, ור' ישמעאל גם כן סובר דהני דלא חזי להקרבה היתה ההיתר בנחירה, ורק להס"ד דלר' ישמעאל נאסר להם בשר תאוה לגמרי היינו גם צבי ואיל, וממילא גם בעלי מומין אסור להם, ואם כן ע"כ ר"י ור"ע פליגי, משום דלר"ע אם מיתסר להם בשר תאוה א"כ היכי הותרה להם בשר נחירה דבקדשים בעינן שחיטה וכמו שכתבו התוס'. ומה שהקשו התוס' דלוקמי היתר נחירה בבעלי מומין, יעו"ש. אפשר לומר דלפי הס"ד גם בבעלי מומין אסורין מטעם דבשר תאוה אסור להם לגמרי, אבל להמסקנא שפיר מתפרשא דלא פליגי ולכו"ע בשר תאוה נאסר להם ונחירה היתה נוהגת בהני דלא חזי להקרבה:

ו וראיתי בספר עיני ישראל על מס' חולין שמפרש כן וגם מדייק שכן דעת הרמב"ם בפר"ד משחיטה שכתב שם דישראל במדבר נאסר להם בשר תאוה מה שהיו רוצים לשחוט והותר להם בשר נחירה, וכשנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה אף בשחיטה ונאסר להן בשר נחירה, יעו"ש. ולפי דבריו ע"כ משמע דסבר לפרש דלפי המסקנא לא פליגי ר' ישמעאל ור"ע והיינו דמה שנחרו במדבר היינו הני דלא חזי להקרבה, ולפי"ז שפיר מתפרש הספרי לכו"ע, והיינו דגם לר"ע בעינן היתר לבשר תאוה לטהור אעפ"י שראויי להביא קרבן:

ז ובזה שכתבנו יש ליישב דברי הרמב"ן שכתב בפ' שופטים פ' י"ח פסוק ג' וזה יהיה משפט הכהנים, זו היא מצוה מחודשת לא נזכרה בתורה כי במדבר שלא היו זובחים שור ושה רק שלמים לא הוזכרה להם שאינה נוהגת בקדשים, יעו"ש. ולכאורה הא היו שוחטין לבשר תאוה בעלי מומין דהרי הני דלא חזי להקרבה מותרין להם. ובספר מקור ברוך הקשה בזה. אבל לפי מה שפירשנו דר' ישמעאל סבר גם כן כר"ע דהני דלא חזי להקרבה היו נוהגים בנחירה, ומתנות כהונה בעינן זביחה דוקא כדכתיב זובחי הזבח, מבואר דגם הרמב"ן מפרש בזה דלהמסקנא לא פליגי ר"י ור"ע וכמוש"נ:

ח עוד נראה לומר בביאור הספרי דשנה טהור מנין, הכוונה מנין שמותר לאכול בשר שנטמא, ועל זה אמר דלהכי אמרה תורה הטמא והטהור שמותר לטהור לאכול דבר טמא היינו טומאת אוכלין. כמו הכא בשר שנטמא מהטמא: ט ומזה מוכח דהא דאמר רב פפא ביומא פ' ע"ב שטומאת גויה דאורייתא והסוגיא מסיק שהוא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, יעו"ש. ולכאורה מדוע פסיקא להש"ס כולי האי שהוא מדרבנן, ולפי מה שפירשנו להספרי, הרי מפורש בתורה שמותר לטהור לאכול אוכלין טמאין, וא"כ ע"כ הא דכתיב ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם לא קאי על זה, ור"פ שדרש מזה לטומאת גויה הוי אסמכתא, ולפי פירוש זה בהספרי אתי שפיר הדרשא לכו"ע, היינו גם לר"ע דסבר בשר תאוה לא נאסר:

א תניא בספרי פ' ראה אות ל"ט כאשר ציויתיך וכו' ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה, אין לי אלא תמימים, בעלי מומין מנין. וקשה איזה סברא להתיר בעלי מומין לשחוט בעזרה, ואטו מפני המום יש להבהמה עדיפות יותר, הלא האיך יתכן זה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. והנה כמו כן בהא דאיתא שם עוד חיה ועוף מנין, גם כן תמוה. הלא מה עדיפות יש לחיה ועוף, וכי מפני שאין קרבן בא מחיה ועוף להכי מותר לשחטם בעזרה:

ב והנה לכאורה אפשר לומר דהיא הנותנת, דיש לומר דכל עיקר הא דאסרה תורה חולין בעזרה הוא רק בבהמה הראויה לקרבן, והוא בדרך קנס, והיינו דכיון שראויה לקרבן ואינו מביא לקרבן, להכי אסרה תורה לשחטם בעזרה, משא"כ אותם שאינם ראוים לקרבן לא אסרה תורה לשחטם בעזרה, וממילא לפי"ז הכוונה בעוף היינו מלבד תורים ובני יונה הראוים לקרבן, והכוונה לשארי עופות, אבל דוחק לפרש כן, דהאינו ראוי לקרבן עדיף. ג ונראה ראה לפרש דהספרי משמיע לנו דמיירי בקדשי בדה"ב, וסד"א דכיון דעכ"פ קדשים נינהו אין בזה משום חשב"ע. ואעפ"י שאסורים בהנאה מטעם קדשים, אבל משום קדשים הלא אפשר בפדייה, ואליבא דר' שמעון דסבר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ויש תקנה בפדייה, אבל משום חשב"ע נאסרו בהנאה ואין כאן תיקון לתקן האיסור. והנה ידוע דסתם ספרי הוא ר' שמעון ור' שמעון סבר חשב"ע אסור בהנאה מדאורייתא כמבואר בקדושין נ"ח, יעו"ש. וזהו דתנא בע"מ מנין וכן חיה ועוף הכוונה שהם קדשי בדק הבית, וסד"א דאין בהם איסור משום חשב"ע, על זה משמיע לנו דגם הם בכלל האיסור חושב"ע, וזהו דקאמר בע"מ מנין היינו שיש עליו קדושת בדק הבית, וכן חיה ועוף באופן זה, והקרא דאותו ממעט להו. ומטעם זה נראה דגם פסוה"מ בכלל האיסור דחשב"ע, כמוש"נ:

א תניא בספרי פ' ראה אות ל' לא תוכל לאכול בשעריך, רבי יהושע בן קרחה אומר יכול אבל אינו רשאי, כיוצא בו אתה אומר (יהושע ט"ו) ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו להורישם, יכולים היו אבל אינם רשאים, ע"כ. והנה תמוה טובא אטו לא ידענא דהפירוש לא תוכל, הכוונה אינו רשאי, והלא הרבה כתובים בתורה כזה כמו לקמן ט"ז ה' לא תוכל לשחוט את הפסח באחד שעריך וכמו לקמן י"ז ט"ו לא תוכל לתת עליך איש נכרי, וכמו לקמן (כ"ב א') לא תוכל להתעלם, וכמו לקמן (כ"ב י"ט) לא יוכל לשלחה, ולקמן (כ"ד ד') לא יוכל בעלה הראשון, ועוד יש לשון זה. והכוונה אינו רשאי, ועוד למה הביא מקרא דיהושע הלא הרבה פסוקים בתורה לשון זה: ב ונראה דהנה כתב הרמב"ם בפר"ב ממע"ש ה"ו וז"ל, אינו לוקה מן התורה עד שיאכלנו אחר שנכנס לחומת ירושלים וכו' אבל אם אכלו קודם שיכניסו לירושלים מכין אותו מכת מרדות, יעו"ש. וכתב מרן הכס"מ שזהו כשיטת התוס' דאיכא עשה, יעו"ש. אבל תמוה שאין דרכו של רבינו לכתוב מכת מרדות על ביטול מצות עשה, ובספר מעין החכמה עמד בזה, וכתב שלדעת הרמב"ם שמותר מן התורה לאכול קודם שיכניס לחומת ירושלים, יעו"ש. וכתבנו זה בספרנו נזר הקודש לזבחים, ובספרנו למס' כריתות:

ג ונראה שזהו דעת התנא ריב"ק בספרי דמותר לאכול מן התורה קודם שהכניס לירושלים אבל ע"כ איכא איסור שמבטל באכילתו המצוה דאכילה בירושלים, וזהו שאמר יכול אני, הכוונה שמותר לאכול מקודם שמכניס. אבל אינו רשאי מטעם שעל ידי זה יבוטל המ"ע דאכילת מעש"ש ירושלים. נמצא דהכא שאני מכל הני מקומות שאמרה תורה לא תוכל דהתם פשיטא שהפירוש אינו רשאי, והיינו דאיכא גם ל"ת, משא"כ הכא דליכא איסור מקודם שמכניס לירושלים, וא"כ הרי יש יכולת לאכול הפירות מקודם ויבוטל מצוה זו. ואין כאן שום איסור מטעם דמ"ע מתחלת דוקא בבואם לפנים מן החומה. אבל יש בזה שלא תבוא לידי חיוב מצוה דאכילה בירושלם, ואין בזה ביטול מצות עשה ממש, כיון שמותר באמת לאכול מקודם, ורק גורם הוא שלא תבוא לידי מצוה, ולזה מביא ראיה שגם זה אינו רשאי לעשות מעשה אשר על ידי זה לא תבוא לידי חיוב מצוה, ועל זה מביא ראיה מיהושע שלא יכלו לכבוש את היבוסי, וזהו כי היבוסי ממשפחת פלשתים אשר אברהם אבינו נשבע שלא להרע להם, ובאמת היה לישראל עצה אשר אומה אחרת יתגרה בם, ועל זה תבוטל השבועה, כמו שהיה בעמון ומואב שטיהרו בסיחון בחולין ס'. וכן איתא בילקוט יהושע י"ג והעוים היושבים בחצרים עד עזה וגו' מאי נפק"מ ממה דאשבעה אבימלך לאברהם דכתיב ועתה השבעה לי וגו' אמר הקב"ה ליתי כפתורים וליפקו מעוים דאינהו פלשתים וליתי ישראל וליפקו מכפתורים, יעו"ש. והנה כן היתה עצה לישראל לכבוש את היבוסי, והיינו על ידי שילמדו לאיזו אומה שיתגרו בם מלחמה, וממילא לא תבוא לידי חיוב קיום שבועה. אמנם לא עשו כן בני ישראל, וע"כ משום דגם זה אינו רשאי, וזהו שלמד ריב"ק שכן הדין במעשר שני שאינו רשאי לאכלן קודם שיכניסם לירושלים בכדי שלא תבוא לידי חיוב קיום מצוה:

ד והיוצא מזה דאכילת מעשר שני קודם שבא המעש"ש לפנים מן החומה, אין בזה לא איסור לאו ולא איסור עשה, אלא יש בזה אינו רשאי, והיינו שאינו רשאי ישראל לעשות מעשה כזה אשר על ידי זה לא יבוא לידי חיוב עשה, וכמוש"נ:

ה ובזה אתי שפיר מה שהקשיתי בספרנו נזר הקודש למכות, ובספרנו נזר הקודש לזבחים במילואים סימן י"ח, דלשיטת הרמב"ם דהאיסור לא תוכל וגו' הוא דוקא לאחר שנכנס לירושלים, וא"כ תקשה מהא דאיתא ב"מ צ' דפריך שם שני ברייתות אהדדי דתניא והדשות בתרומה ומעשר אינו עובר בבל תחסום, ותניא אידך הדשות בתרומה ומעשר עובר משום בל תחסום, והלא לשיטת הרמב"ם יש ליישב אידי ואידי במעשר שני, כאן קודם שנכנס לירושלים, עובר משום דמותר באכילה, ולאחר שנכנס לירושלים אינו עובר משום דאסור באכילה חוץ לחומה. אמנם לשיטת ריב"ק בספרי שמחדש דאעפ"י שיכול לאכול קודם שהכניסם לפנים מן החומה, וגם מותרים באכילה, אמנם אינו רשאי מצד אחר, והיינו שעל ידי אכילתם חוץ לחומה מביא לידי ביטול העשה, היינו שבשביל זה לא יכול עוד לקיים העשה דאכילה של מעש"ש בפנים, וגם זה אסור, אעפ"י שאין בזה לא איסור לאו ולא ביטול העשה, אבל ע"כ גם זה אסור, וזה נלמד מדברי קבלה מיהושע, אתי שפיר סוגיא דב"מ ג"כ בהא דפריך הש"ס והא בעי חומה, והיינו דכיון דמחויב בר ישראל להביא הפירות לפנים מן החומה, ומטעם זה יש לישראל למנוע אכילה חוץ לחומה, והנה כמו כן יש למנוע גם מן הבהמה אכילתה, וממילא אין כאן לא תחסום:

שם. בעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו, אימת אלימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אישתרו להו דכתיב ובתים מליאים כל טוב, ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב כתלי דחזירי, בשר נחירה מיבעיא. והקשה המל"מ בספרו פר"ד בדרך הקודש דלשיטת הרמב"ם בפר"ח ממלכים דשלל של גויים לא הותר אלא בשעת הדחק בשאין להן מה יאכל. וא"כ מאי פריך הש"ס בשר נחירה מיבעיא, הלא נפקא מינה אם מותר לאכול בשר נחירה גם שלא בשעת הדחק מטעם שהנחירה היתה בהיתר יעו"ש:

ונראה דדינו של הרמב"ם תלוי בשני הלשונות כאשר יבואר. דהנה איתא הכא ואיבעית אימא לעולם בשבע שכבשו כי אישתרי להו שלל של כותים דידהו לא אישתרי. וכתבו התוס' דלא גרסינן או דלמא לא שנא משום דזה לא מסתפק אם מותר מכתלי דחזירי דידהו, ועיקר הספק במה שנחרו מקודם בהיתר יעו"ש. והתורת חיים כתב דשפיר יש ליישב הגירסא ולפרש דידהו היינו במה שהכניסו בהיתר. והיינו דע"כ אין לפרש דידהו מה שנעשה באיסור, משום דכיון שנצטוו על השחיטה הרי לא היה להם לנחור. וכמו כן כתלי דחזירי אסור כיון שנצטוו על זה, ורק ההיתר על של כותים, אבל אין להסתפק על מה שעשו איסור, ורק על בשר נחירה שנעשה בהיתר קא מיבעיא ליה לר' ירמיה. זהו שיטת האיבע"א, אבל ללשון ראשון הוי ע"כ בעי' דר' ירמיה גם על בשר נחירה שעשו אח"כ בכניסתן לארץ. והיינו דכיון דמותרין בכתלי דחזירי של כותים, מותרין הם גם בשל עצמם. אבל האיבע"א סבר דרק מה שמצאו באיסור מותרין אבל לא מה שעשו ישראל באיסור זה לא אישתרי:

ונפק"מ בין הלשונות דללישנא קמא כיון דסבר דגם מה שנעשה באיסור על ידי ישראל בעצמן גם כן מותרין. א"כ ע"כ מוכח דגם שלא בשעת הדחק מותרין בכל השלל אפילו בכתלי דחזירי גם כן. וזה מוכח כיון דגם מה שנחרו ישראל מותרין אעפ"י שאין לזה דוחק. דהרי בידם לשחוט כמו שנצטוו ומוכח מזה דסבר האי לישנא דהותר להם כתלי דחזירי אפילו אפילו שלא בשעת הדחק. וזהו דהוי היתר גמור. אמנם הלישנא בתרא דסבר דכל מה שהיו יכולין לעשות בהיתר ולא עשו בהיתר אסור להם. וזהו ע"כ דכיון שאין כאן דוחק לאכול איסורין דהרי היו יכולים לעשות בהיתר. וא"כ מוכח מזה דרק מה שאין בידם לעשות בהיתר הותר להם האיסור. וא"כ מוכח מזה דכל ההיתר דכתלי דחזירי לא הותר רק מפני הצורך. והיינו דבאופן שאין להם מה לאכול. אבל כשיש להם מה לאכול, הרי זה כעושה איסור בידים. וזה לא הותר להם. ועיקר בעיא דר' ירמיה רק על בשר נחירה שהכניסו עמהן. כיון דנעשה אז בהיתר. והשתא כיון דפליגי הני תרי לישנא אם מותר לאכול דבר איסור באופן שיכול לעשות בהיתר, תפס הרמב"ם כלישנא בתרא כבכל מקום בספיקא דאורייתא:

והנה יוצא מזה דללישנא קמא גם מותר לנחור בשעה שכבשו, ועיקר בעי' דר' ירמיה על מה שהביאו לאחר מכאן דהיינו בשעה שחלקו כפירש"י. אבל בשבע שכבשו הותר להם לנחור ולאכול. וגם כתלי דחזירי מותר. ויש לעיין בהא דאיתא בר"ה י"ג ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול. וקשה כיון דהותר להם דבר איסור א"כ גם איסור חדש הותר להם. וא"כ מעיקרא מ"ט לא אכול. ועי' בטורי אבן שהקשה בזה יעו"ש. והנה לפי"ז משמע יותר כלישנא בתרא. וזהו שימת הרמב"ם דתפס לדינא כלישנא בתרא דלא הותר להם אלא בשעת הדחק שאין להם מה לאכול. והתם היה להם המן שהיו מסתפקים במן שבכליהם כדאיתא בקדושין ל"ח. - ובזה שכתבנו מיושב מה שהקשה שם הטורי אבן על הרמב"ם כמו שהקשה המל"מ. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר כיון דע"כ פליגי הני תרי לישני ופסק כלישנא בתרא וכסתמא דש"ס ר"ה כמו שביארנו: והנה ללישנא קמא דבשעת הכבוש מותר להם גם לנחור בתחילה א"כ מדוע בעי ר' ירמיה רק באברי בשר נחירה שהותר להם במדבר. ומדוע לא בעי על בשר נחירה שבשעת הכבוש. אם מותר לאחר שכבשו להיות נאכלים בשבעה שחלקו. וע"כ צריך לומר דזה לא הותר להם רק מפני הכבישה שעסקו במלחמה, וכשכלה הכבישה חזר לאיסורם, והיינו דע"כ הוי ההיתר לזמן, ולהכי בעי על בשר נחירה שבמדבר דהנחירה שלהן אז הרי זה כשחיטה ממש לדידן: והנה יוצא מזה דגם ללישנא קמא אין להסתפק על איסור שהיה מותר באותו זמן מפני הצורך. דבזה פשיטא דלאחר שעבר הצורך דהאיסור נשאר באיסורו: ולפי"ז יש לעיין טובא בזה שכתב הרא"ש דנפק"מ בבעי' דר' ירמיה גם בזמן הזה במי שאוסר על עצמו במין מן המינים בזמן ידוע ואילך וכשמגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שתגיע הזמן אם מותר לאכול מה שניתותר בידו יעו"ש. וקשה דאיזה דמיון הוא לבשר נחירה שבמדבר שהוא כולו היתר. משא"כ המין הזה שאסר עצמו עליו הרי הוא באיסורו עכשיו. ומה שהיה מותר מקודם זהו מטעם שעדיין לא בא זמן האיסור, וצ"ע:

והנה לשיטת הרמב"ם יש להעיר הא דהקשה הרמב"ן בפירושו על התורה בפ' מטות מדוע רק במלחמת מדין צוה הקב"ה בפרשת געולי נכרים, ולמה לא צוה להם על הגעלת כלים במלחמת סיחון ועוג שהיה מקודם. ומתרץ דסיחון ועוג הם משבע עממין. ובהם כתיב ואכלת את שלל אויבך, דאפילו כתלי דחזירי הותר להם, ולא היו צריכין להגעלת כלים, כיון שאיסורן בעין הותר להם, אבל מלכי מדין לא היו מז' עממין ולא הותר להם דברים אסורים. ולזה הוזהרו על הגעלת כלים יעו"ש. וזה לא יספיק לשיטת הרמב"ם דסבר דגם בז' עממין לא הותר להם דבר איסור רק באופן שאין להם דבר היתר. א"כ למה לא נאמר להם פרשת גיעולי נכרים גם במלחמת סיחון ועוג באופן שאין להם דוחק ויש להם דברים מותרים שאז גם הכלים באיסור אסור להם: והנה הגאון בעל נו"ב הובא באור חדש כתב לתרץ דמלחמת סיחון ועוג לא הוצרך לזה מטעם דאיתא במס' ע"ז כ"ה כשם שעמדה חמה ליהושע כך עמדה חמה למשה. והנה בשעת מלחמה בודאי לא בשלו מפני טרדת המלחמה, וכיון שהמלחמה בהכרח נמשך מעל"ע והם כ"ד שעות, זה הביא שנעשו הכלים טעם לפגם, ולא הוצרכו להגעלה, משא"כ במלחמת מדין שלא נמשך מעל"ע, והיו להם כלים שהם בני יומן ולכך נאמר להם פרשת הגעלה עכת"ד. והאו"ח העיר מטעם דחסר לינת לילה ובזה שכתבו התוס' בע"ז ע"ו אם אמרינן כשיטת רש"י דלינת לילה פוגמת או מעל"ע פוגם יעו"ש. וכוונתו להקשות דבמלחמת סיחון ועוג היה חסר לילה שהיא מביאה פגם. אבל יש לומר דכו"ע סברי דמעל"ע פוגם גם בלא לילה. ושיטת רש"י שם אם גם לילה בלא מעל"ע פוגם אבל כ"ד שעות גם בלא לילה לכו"ע פוגם. - ובזה מיושב גם לשיטת הרמב"ם:

ויש לעיין בחולה שמותר לאכול דבר איסור אם יוצא גם ידי מצוה בזה. אם אמרינן כיון דהותר לו לאכילה הרי זה לגבי דידיה היתר גמור, ויוצא גם ידי המצוה גם כן. או דלמא כיון שבעצם הדבר יש בזה איסור אינו יוצא ידי המצוה. ולכאורה יש להעיר בהא דלא אכלו ישראל מצה בכניסתן לארץ כמבואר בירושלמי הובא בתוס' קדושין ל"ח. וקשה הא הותר להם לאכילה מטעם שזה הוי שלל של גוים. ולפי מה שכתבנו לעיל דמזה מוכח כשיטת הרמב"ם דלא הותר להם רק כשאין להם מה לאכול. ולהכי אין יוצאין בזה ידי חובת מצוה, ואם כן מוכח מזה דחולה שהותר לו לאכול איסור מפני סכנה אינו מקיים מצוה באכילה זו. אבל יש לדחות כמו שכתב הטורי אבן בר"ה י"ג דכיון דארץ ישראל מוחזקת מאבותינו בידינו, אם כן הוי התבואה של ישראל ושלל דידהו לא אישתרי לישראל כמבואר הכא בסוגיא: אמנם אכתי יש להעיר לפי מה שכתבו התוס' בר"ה בהא דלא הביאו עומר מזה שהביא שליש ביד ישראל. והקשו התוס' הא ארץ ישראל מוחזקת מאבותינו. ותירצו דמכל מקום יש להעכו"ם חלק בהתבואה במה שזרעו יעו"ש. והנה לפי"ז יש בכל כזית מחצה של ישראל ומחצה של עכו"ם, וא"כ מחצה של עכו"ם מותר מטעם שלל של עכו"ם. וא"כ אין כאן אלא איסור של חצי שיעור, ובודאי שיש בכח המצוה להדחות חצי שיעור איסור, וא"כ מדוע לא אכלו אז מצה, אבל אם אמרינן דאין יוצאין בזה שמותר רק באופן הדחק. וא"כ הוי כולו איסור. אבל לשיטת הרמב"ם אין ראיה מזה כיון דלא הותר להם אלא בשביל פק"נ. ואז לא היה להם דחק מפני שהיה להם מה לאכול. עוד יש לומר כיון דבעינן לקיום מצות מצה לחם כזה שהיה ראוי להיות נאסר כשהיה חמץ, והכא כשנעשה חמץ לא הוי אלא חצי שיעור, מטעם דמחצה הוי שלל של עכו"ם וזה לא יספיק לקיום מצה:

והנה לכאורה יש להוכיח ספיקא דידן מהא דהקשו התוס' בסוכה ל' ד"ה משום דהקשו למ"ל קרא דאין יוצאין במצה של טבל תיפ"ל משום מצוה הבאה בעבירה יעו"ש. ומדוע לא תירצו בחולה שמותר לו לאכול טבל, ומ"מ אסור מטעם הלימוד מהקרא שאין יוצאין בטבל מצד הדין. אבל מצוה הבאה בעבירה אין כאן משום שהותר לו אכילה זו. וע"כ צריך לומר דאכילה כזו לא שייכה לקיום המצוה מטעם שאין זה אכילה. וממילא הוי מצוה הבאה בעבירה גם כן:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה