נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף טז:
אמר רב ענן אמר שמואל לא שנו אלא שהסכין למטה וכו' אמר רב זביד לצדדין קתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה. סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחובר. והנה משמע מהסוגיא דבסכין תלושה וצואר בהמה למעלה שוחטין אף לכתחילה. ומזה יש לתמוה על הש"ך ביו"ד סימן ו' שכתב דגם בזה אסור לכתחילה יעו"ש. ותמוה דהרי בזה מבואר הכא בסוגיא דבאופן שהסכין תלושה שוחטין גם לכתחילה. וכבר תמה הפר"ח יעו"ש. והנה אפשר דכוונת הש"ך דיש לגזור בתלושה אטו במחובר. ומצינו כזה במשנה פר"ח בטהרות הדר עם ע"ה ושכח כלים בחצר או תנור מוקף צמיד פתיל טמא דחיישינן להיסט, ור"י מטהר בתנור לפי שאי אפשר להסיט. וטעם החכמים משום מחובר אטו תלוש. וכן פירש שם הרב ברטנורא. ולפי"ז יש לגזור הכא תלוש אטו מחובר. ולזה נחית בספר לב אריה יעו"ש. אבל נראה דליתא, דע"כ אין לגזור שכיח אטו אינו שכיח. והיינו דהתם גזרו לדבר השכיח דתלוש יותר שכיח ממחובר, וגזרו על אינו שכיח בשביל דבר השכיח. והיינו שגזרו על מחובר אטו תלוש דשכיח, אבל אין לגזור בסכין תלוש השכיח, אטו מחובר שאינו שכיח. והרי זה בגדר מילתא דלא שכיחא לא גזרו בהן רבנן. דהרי זה לא שכיח שישחוט במחובר. ונכון מאד מה שכתב הפליתי דכשמוליך הסכין על הצואר הכל קרוי סכין למעלה וצואר למטה. וזהו דכשהסכין על הצואר נקרא סכין למעלה עכת"ד. - ביאור דבריו דעיקר חששא דדרסה אם הסכין מחובר, והשחיטה נעשתה על ידי שמושך הצואר על הסכין. ממילא יש לחוש בהכבדת הבהמה שזה הוא דרסה. וזה שייך בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו. אבל כשהסכין בידו חפשי, ומושך הסכין בהולכה והובאה ליכא חשש דרסה. וזהו הביאור שהסכין הוא למעלה. ואין הבדל בזה שהבהמה למעלה. כיון שסו"ס הסכין פועל פעולתו כמו שהבהמה למטה. והיינו שהסכין מונח על הבהמה, ולא הבהמה על הסכין. זהו לדעתי ביאור דברי הפליתי ונכון. - אבל ע"כ בעינן שיהיו אנשים מחזיקים את הבהמה באופן שלא מתנונע אנא ואנא, וגם שלא תכביד עצמה על הסכין: שם. שבתחלה נאסר להם בשר תאוה פירש"י מדכתיב אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו. והקשו בתוס' דההוא קרא בקדשים ובשחו"ח, יעו"ש. והר"ן בחידושיו כתב וז"ל ולי נראה דברי רש"י עיקר דמההוא קרא מוכחינן דבשר תאוה מיתסר דמ"ה אמר דשוחט שור או כשב או עז במחנה ענוש כרת אעפ"י שלא הקדישן בפירוש. וכל השוחט סתם כמקדישן בפירוש שאם לא כן למה הוא שוחט יעו"ש. והנה דבריו נדרש לביאור דמשמע דכיון דבשר תאוה אסור, להכי כי שוחט לקרבן הוא שוחט ועל זה חייבה תורה כרת. ומשמע דההקדש מבורר בזה ששוחט, הלא אדרבה איכא למימר דלא מכוון להקדש ולקרבן בכדי שלא יענש כרת. ואעפ"י דגם בשוחט לחולין עובר על איסור בשר תאוה, אבל עכ"פ אינו ענוש כרת. וע"כ צריך לומר דכוונת הר"ן דכיון דבשר תאוה אסור, ממילא כל הבהמות שהיו אז כולן עומדות הן להיות קודש בקדושת שלמים. והא דכתב הר"ן דזה תליא בהשחיטה, זהו מטעם אחר משום דע"כ סתם בהמה לגדל ולדות ולחליבה עומדת, וכיון שאינן עומדות לשחיטה ליתא עלייהו קדושת שלמים. אבל כששוחט הוברר דלשחיטה עומדת, תיכף חל עלייהו קדושה, ולא בעינן שיקדישו הבעלים בפירוש, אלא גם סתמא כן הדבר. דכיון דבשר תאוה איתסר, א"כ תיכף כשמשים דעתו לשחוט הרי היא עומדת בקדושת שלמים: