אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף יב.

דף יא.

ואלא דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק וכו' אלמא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וקשה דלמא שאני עוף דליכא גביה חזקה דאינו זבוח. דוזבחת גבי בקר וצאן כתיב. ובשלמא לרש"י דמפרש חזקת איסור אבמה"ח אתי שפיר גם בעוף. והיינו אם לא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הוא מטעם דאמרינן סמוך מיעוטא דאינו מומחין לחזקת איסור אבמה"ח. אבל אם אמרינן כשיטת התוס' דשבועות כ"ד דהחזקת איסור הוא דאינו זבוח, וזה ליתא בעוף. ולהכי אמרינן רוב מצויין מומחין הם, ולא חיישינן למיעוטא. ובחידושי למרן הגרע"א ז"ל נחית לזה, וכתב דמזה מוכח דגם בעוף איכא עשה דאינו זבוח יעו"ש. אמנם נראה דאפשר לומר דאם לא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין לא הוי מטעם חסרון רובא דע"כ איכא רוב. אלא הטעם דחיישינן למיעוטא, והיינו דסבר דהוי מיעוט דשכיחא. ולהכי יש לצרף עוד מיעוט שמא במקום נקב קא שחיט דע"כ זה ג"כ לא הוי מיעוטא דמעוטא, מדחזינן דר"מ חייש לזה כדלעיל בסוגיא, ואם הוי מיעוטא דמעוטא לא חייש גם ר"מ כדאיתא ביבמות קי"ט, וא"כ איכא שני מיעוטין, היינו מיעוט שאינו מומחין ומיעוט שמא במקום שחיטה נקב הוי. ושני מיעוטין מרעין לרובא. כמו שאיתא בברכות נ"ג ובתוס' ור"ן לקמן ס"ג יעו"ש. וזהו דפריך הש"ס מי לא תניא וכ' והיינו דאם לא סמכינן ארובא דרוב מצויין ע"כ משום דאיכא תרי מיעוטי דמרעין לרובא. ומדחזינן דסמכינן ארובא דרוב מצויין ע"כ הוא מטעם דמיעוט שאינו מומחין הוי מיעוטא דמעוטא ולא חיישינן לה, ולא מצרפינן עוד מיעוט דשמא במקום נקב קא שחיט. ובזה אתי שפיר ג"כ מה שהקשה מרן לר"מ דסבר דאבר מן החי אינו נוהג בחיה ועוף דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר וסמיך ליה וזבחת מבקרך וצאנך כמבואר לקמן ק"ב. ולפי"ז פשיטא שליכא לר"מ עשה דוזבחת בחיה ועוף, וא"כ בהא דאיתא לקמן פ"ו דחש"ו ששחטו פטורים מלכסות מפני דרוב מעשיהם מקולקלים. וקשה הא ר"מ חייש למיעוטא, וע"כ משום דמצטרפינן חזקה לרובא והוי מיועט דשחטו שפיר מיעוטא דמעוטא. אבל בעוף דליכא חזקה א"כ מדוע לא חייש ר"מ למיעוטא דשחטו שפיר. וכתב שהפרמ"ג בפתיחה לשחיטה ד"ה עוד אבאר לך, שהקשה ג"כ קושיא זו. ומרן מוסיף דלר"מ בודאי ליכא עשה יעו"ש. אבל נראה דלר"מ מצטרפין מיעוט דשמא במקום נקב שחטו וזה מצטרף להרובא דקלקול. ומטעם זה לא חייש ר"מ למיעוט דשחטו שפיר, ופוטר מכיסוי:

איברא דיש לומר דהחששא דשמא במקום נקב קא שחיט, זהו ג"כ מטעם החזקה דאינו זבוח וזה מסתברא. אבל בלא חזקה זו, פשיטא דלא הוי אלא מיעוטא דמעוטא. ואם אמרינן דליכא בעוף חזקה דאינו זבוח לא חיישינן לחששא דשמא במקום נקב קא שחיט. אבל עכ"פ כיון דע"כ יש חשש גם על צד הרחוק זה די בהצטרפות לרובא דרוב מעשיהן מקוקלין דלא לחוש למיעוט שמא שחטו שפיר, ופטור מכיסוי:

עוד נראה דגם בעוף איכא חזקת איסור. והיינו דבהתחלת השחיטה דהושט טרם גמר השחיטה הרי זה בדין נקובת הושט, ורק בגמר השחיטה נתכשר. ומזה הטעם כשהיה עושה שהיי' בהושט הרי"ז נבלה מטעם נקובת הושט. נמצא דבהתחלת השחיטה עומדת בחזקת איסור דנבלה, ורק הגמר השחיטה פועל היתר למפרע לומר שאין זה נקיבה אלא שחיטה. ומטעם זה כשאנו חוששין לאינו מומחה, ואינו יודע ששהיי' פוסלת, מעמידין אותה בחזקת נבלה. איברא דזה לא שייך באופן ששחט הקנה בלא הושט, אבל ע"כ הסוגיא אזלא גם למ"ד ושט ולא קנה, כיון דסתמא דברייתא. ועוד דאפשר דמיירי ששחט הקנה עם הושט, דבזה תמיד איכא חששא דשמא פגע בושט בתחילה:

ובזה יש ליישב הא דקשה טובא הלא איזה הוכחה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין מהא שמצא תרנגולת שחוטה, הלא איכא למימר דהאי תנא דברייתא סבר אין שחיטה לעוף מן התורה. דהרי איכא הרבה תנאים דסברי הכי כדאיתא לקמן כ"ח, ובנזיר כ"ט מוקי רשב"ל להמשנה דהאיש מדיר את בנו בנזיר כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה. ולפי"ז שפיר יש לומר דהאי תנא סבר ג"כ אין שחיטה לעוף מן התורה. וכל עיקר השחיטה לעוף הוא מדרבנן, ומן התורה בנחירה סגי. וממילא אם ספק הוי אם שחט כהוגן הוי רק ספק דרבנן, והוי לקולא ככל ספק דרבנן. ומצאתי בספר בית הלוי ח"ש סימן א', שהקשה בזה, יעו"ש. אמנם לפי מה שכתבנו אתי שפיר דהרי זה ודאי דאעפ"י שאין לעוף שחיטה מן התורה, אבל נקובת הושט הוי נבלה גם בעוף. ולפי"ז אם עשה שהייה בעוף בשחיטה דהושט, הרי נעשה נבלה, ונבלה אסורה גם בעוף. וע"כ דלא עדיף נחירה ממליקה בעוף שהי' במקדש דשהייה פוסלת עי' זבחים ס"ה. וע"כ הא דנחירה כשר בעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה ובעינן נחירה בסימנים, כמו"ש רש"י לקמן כ', אבל ע"כ בעינן נחירה בסימנים באופן שלא נעשה טריפה או נבלה מקודם:

שם. דתניא הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין וכו'. וכתבו התוס' ה"ה נגנבו דמשום דחשוד על הגנבה לא חשוד אנבלה, ובתוספתא קתני בהדיא נגנבה לו תרנגולת ומצאה, יעו"ש. ובשו"ע יו"ד סימן א' סע"ד כתב ג"כ או גנובה יעו"ש, וזהו כשיטת התוס'. והנה הרשב"א בחידושיו כתב וז"ל לאו דוקא אבדו אלא אפילו נגנבו והחזירום שחוטים כשרים לר"ח דתניא בתוספתא נגנבה לו תרנגולת ומצאה שחוטה בשוק וכו' יעו"ש. ויש לעיין בזה שכתב הרשב"א והחזירום דמשמעו שהגנב החזיר הגנבה והיא שחוטה. ומשמע דמשום שהחזרה דהגנב מעיד שהיא שחוטה מטעם דיש לומר דהחזיר בדרך תשובה. וממילא אינו רוצה להכשיל בנבלות, ואמרינן דשפיר שחט. וכמו שאיתא לקמן נ"א ע"א אמר רב מנשה הני דכרי דגנבי גנבי וכו' אבל מחמת תשובה תשובה מעליותא הוא דעבדי. וכן פסק הרמב"ם בפר"ט מהל' שחיטה הי"א וכן איתא בשו"ע סימן נ"ח. וכיון שכתב הרשב"א והחזרינהו ע"כ כוונתו שהחזירו הגנב בדרך תשובה להשיב הגנבה לבעלים, וא"כ יש לומר דהוי תשובה מעלייתא ושחט שחיטה כשרה. אמנם בזה שמביא התוספתא ראיה לדבריו שכן איתא בתוספתא, והנה בתוספתא ליתא דמיירי שהחזיר הגנב אלא איתא שמצא שחוטה בשוק - ולא מיירי בחזרה כלל - וא"כ משמע דגם בלא חזרה דהגנב ג"כ הוי שחיטה מעלייתא. ומטעם זה לא הזכירו הפוסקים דהדין דוקא בחזרה דהגנב. וא"כ תמוה מדוע כתב הרשב"א והחזירום. וע"כ מפרש הרשב"א והחזירום היינו מחמת יראה דהיינו שהשליכו בשוק מפני היראה, שזה מורה לשון התוספתא ומצאן בשוק, והיינו שהשליך הגנב הגנבה בשוק. והנה בזה שפיר יש לחוש גם אשחיטה, ומכל זה משמיענו שכשר מטעם דחשוד על הגנבה לא חשוד על השחיטה. ורבותא יש בזה דאעפ"י שהחזיר הגנב והשליך בשוק, מ"מ לא חשבינן לזה לנבלות, גם שלא להכשיל לאחרים וזהו שמפני שאינו חשוד על השחיטה אינו חשוד גם להכשיל לאחרים:

והנה הרמב"ם בפר"ד משחיטה ה"ח כתב אבדו לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית כשר יעו"ש. ומשמע מדבריו דבנגנבו סבר דאסורה מדהשמיט הא דאיתא בתוספתא נגנבו, ולא כתב רבותא זו דגנבו ללמדנו דחשוד אגנבה לא חשוד אשחיטה. משמע דסבר דחשוד אגנבה חשוד גם אשחיטה. וזה תמוה מהא דפסק בפרי"א מהל' עדות ה"ז וז"ל עד אחד נאמן באיסורים אעפ"י שהוא פסול לשארי עדות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשרה ונאמן לומר כהלכה שחטתי. וכן כתב בפר"ד משחיטה הט"ו דהפסול לעדות בעבירה מן העבירות הרי"ז שוחט בינו לבין עצמו יעו"ש. וא"כ מדוע בזה פסק דחיישינן לנבלה מטעם החשוד אגנבה חשוד אנבלה. והלא אין זה אלא בגדר פסול לעדות, אבל יש לו נאמנות מצד זה שאינו חשוד על נבלות:

והנה יש לומר דהרמב"ם לשיטתו דסבר דמומר לעבירה אינו נאמן על בדיקת הסכין. וע"כ מפרש הא דהתוספתא בנגנבו שמיירי בסתם גנב שהוא מומר לגנבה ולהכי השמיט הא דנגנבו. אבל תמוה לפי"ז מדוע דחה להתוספתא. וכבר הקשו בזה גדולי האחרונים:

ונראה דשיטת הרמב"ם עפ"י הסוגיא שכתבנו לעיל דהגנבים שהחזירו להגנבה מחמת יראה לא חשו להכשיל גם איסורא לאחרים. והכא בשמצא להגנבה שחוט בשוק כדאיתא בתוספתא. וע"כ החזרה הוא מחמת יראה, משום דאם מחמת תשובה צריכה להיות החזרה לבעלים לביתו ממש. וע"כ החזרה מחמת יראה, ובאופן זה חיישינן דלא איכפת להו להכשיל איסורא. וכמו שהני גנבי דגנבי דכרי - כשמחזירין לבעלים מחמת יראה לא איכפת להו לריסוק איברים - כן גם בגונב גדי או תרנגולת כשמחזיר מחמת יראה, ורצונו שתשוב לבעלים על ידי זה שמשליך לשוק, ורצונו שלא יברחו לעלמא ואזל ושחטן, הנה באופן שחיטה כזו חיישינן לנבלה:

איברא דיש לחלק דשאני התם דהסיבה דריסוק איברים באה בהחזרה עצמה, משא"כ הכא שפיר אפשר לומר דהשחיטה היתה מקודם בשעה שלא היתה בדעתו להחזיר את הגנבה, וא"כ אם לא חשוד אנבלות ע"כ שחט שפיר, אבל הרמב"ם סבר כיון דעכ"פ ספק הוי אימת שחט, ואפשר שהשחיטה היתה ג"כ בשביל החזרה דיראה, להכי גם מספיקא יש לאסור, להכי השמיט הא דנגנבו שאיתא בתוספתא, וזהו מכח הסוגיא דלקמן:

וע"כ מפרש הרמב"ם דשאני בזמן התנאים דהגנבים שגם גנבי ישראל היו יראים את ד' ביותר והיו נזהרים מלהכשיל באיסור נבלות. ואפשר שבימיהם לא היו חוששין גם לריסוק אברים גם כשהיו מחזירין את הכבשים מפני היראה ג"כ. אבל בזמן הש"ס בימי אמוראים שהחזרת הגנבה מפני היראה לא היו חוששין חששא דלהכשיל לאחרים נשתנה הדין וחוששין. זהו סברת הרמב"ם לדעתנו:

שם בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט מהו, אמר לו חזקתו שחוט, האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום מאי, אמר ליה אין חזקתו תרום וכו' לעולם אין חזקה שליח עושה שליחותו ושחיטה אי נמי אינש אחרינא שמע ואזל ושחט רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, תרומה דלמא אינש אחרינא שמע ואזל תרם הוי ליה תורם שלא מדעת, ותורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה, ע"כ הסוגיא:

והנה יוצא מזה דגבי שחיטה לא בעינן שליחות. אבל ע"כ אסור לאדם לשחוט בהמת חבירו שלא מדעתו מטעם דהוי מזיק בהמתו של חבירו מטעם דמקלקל הוא דבהמה בחייה עומדת לכמה דברים כדאיתא לעיל ח' ע"א. אבל אם יש גילוי דעת מהבעלים שרוצה לשחוט כמו הכא שאמר לשלוחו לשחוט, אז מותר לכל אדם, דאל"כ יש לומר דלא אמרינן גבי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, כיון שעשה שלא כדין יש לחשדו שאינו מומחה ג"כ. אבל בתרומה דבעינן שליחות ממש, בזה בעינן שרק השליח יכול לתרום ולא אחר. וא"כ מבואר דלא מהני גילוי דעת שרוצה לתרום משום דבעינן שליח ממש. והנה לכאורה קשה להרמב"ן הובא בר"ן גיטין פר' התקבל דכתב דגילוי דעת ג"כ מהני בתרומה יעו"ש. אבל יש לומר דאעפ"י דגילוי דעת מהני היינו שאמר כל מי שרוצה לתרום. אמנם כשעשה שליח דעתו דוקא בהשליח שעשה, ולא באחר. כדאיתא בתה"ד סי' קפ"ח בהגה"ה שכתב ג"כ דבעשה שליח לא מהני באחר, והיינו דבשעשה שליח דעתו דוקא ששלוחו יתרום מפני שמכיר דעתו באיזה מדה יתרום. - ותצא מזה בהפרשת חלה בזמן הזה שהכל שוין בה ליטול כזית ולשרוף דאז סגי גם בגילוי דעת גרידא, ואף אם עשה שליח יכול אחר להפריש, ועי' ברמ"א ביו"ד סימן שכ"ח סע"ג. ואעפ"י ששם מיירי הרמ"א בלא עשה שליח, אבל אכתי יש לעיין בעשה שליח ובא אחר והפריש:

והנה לכאורה דברי הרמב"ן תמוה בזה שהביא ראיה מב"מ כ"ב דאיתא שם שמפני שאמר לו כלך אצל יפות הוי תרומתו תרומה שאין זה אלא גילוי דעת יעו"ש. ותמוה דהלא איתא שם דמיירי דשויה שליח וכדאיתא שם ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שויה שליח מי הוי תרומה והא אתם גם אתם כתיב, מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם יעו"ש. אבל נראה דהתם שאני משום דלא הוי הגילוי דעת קודם הפרשה, וכן פירש הראב"ד הובא בשיט"מ דאחר הפרשה לא מהני הגילוי דעת אפילו אם אמרינן יאוש שלא מדעת הוי יאוש משום דבעינן לדעתכם בשעת הפרשה יעו"ש. - ולפי"ז שפיר מוכיח הרמב"ן דגילוי דעת מהני מהא דחזינן דגילוי דעת מהני על שיעור דהרמה, ממילא אמרינן דמהני גילוי דעת קודם הפרשה, וקרינן בזה לדעתכם גם כן:

והנה המל"מ בפר"ד מתרומות ה"ו הביא בשם הר"ש דאפילו בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו כו' הלכך אם יודע שכריו תרום לא חיישינן לשמא תרם אחר יעו"ש. ודבריו תמוהין בעיני ולא יכולתי להולמם, דהא בגמ' אמרינן דאף אם מצא תרום דאין חזקתו תרום דלמא אינש אחרינא שמע ותרם והו"ל תורם שלא מדעת עכ"ד. - וכוונתו דאעפ"י שהר"ש פוסק כרב ששת דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו, והסוגיא הכא אזלא אליבא דרב נחמן דסבר דלא סמכינן אשליח בדאורייתא. אמנם ע"כ כל זה אם הספק אם עשה השליח שליחותו, אבל כשמצא תרום אז אין להסתפק במעשה השליח לכו"ע. ובזה דינא דרב נחמן ורב ששת שוין. ומכל זה איתא בסוגיא דיש להסתפק גם דילמא אינש אחרינא שמע ותרם. ובזה תמה בצדק המל"מ על פסקו של הר"ש:

ונראה לפי דברי התוס' שכתבו בעירובין ל"ב בשם הר"י דרב ששת סבר דסמכינן אשליח שעשה שליחותו הוא רק באופן שאם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי עבירה אם יסמוך עליו יעו"ש. ויש לומר דזהו סברת הר"ש גם כן. ולפי"ז כיון דיש חששא שמא שמע אינש אחרינא וילך ויתרום דלפי"ז יבא השליח לידי איסור, זה תליא בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת. דר"נ סבר דגם באופן זה לא סמכינן אשליח באיסור דאורייתא, ורב ששת דסבר דבאופן זה שלא יבא המשלח לידי איסור סמכינן אשליח דהוא יעשה השליחות. ולהכי בתרומה כיון שאם יתרום אחר תצא מכשול להמשלח סמכינן אשליח שבודאי הוא יתרום ולא אחר. והסוגיא דאזלא אליבא דרב נחמן איתא להאי חשש. אבל לרב ששת לא חיישינן לזה גם כן מהאי טעמא גופי' שמא אינש אחרינא יתרום. ובזה בודאי יקדים שליח זה והוא יתרום. זהו לדעתי סברת הר"ש ונכון:

כתב הרמב"ם בפר"ד מתרומות ה"ט וז"ל האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו או לשפחתו לתרום, והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרומו, אם לא שינה השליח תרומתו תרומה עכ"ל. וכתב הראב"ד וז"ל א"א מה ראה זה המחבר שפסק כריש לקיש שלא העמידו בירושלמי בשינה שליחותו אלא לדעת ריש לקיש, דאמר לא אתי דיבור ומבטל דיבור ולית הלכה כוותי' עכ"ל. והכס"מ הקשה עוד דהלא מבואר בש"ס דילן דגם לר"ל אתי דיבור ומבטל דיבור, ורק בקדושין סבר ר"ל דלא יכול לבטל השליחות מטעם דאיכא נתינת מעות ליד האשה דכמעשה דמיא. - ולפי"ז בהא דתרומה גם בלא שינה השליח יכולים הבעלים לבטל השליחות, ומדוע פסק הרמב"ם כר"ל לפי שיטת הירושלמי, ולא כש"ס דילן יעו"ש:

וביותר תמוה מה שכתב הרמב"ם בפיה"מ וז"ל כי העיקר אצלנו אין אדם מבטל שליחותו בדיבור עכ"ל. ותמוה מדוע פוסק כריש לקיש לגבי דר' יוחנן דבכ"מ הלכה כר' יוחנן ל לגבי' דר"ל כידוע:

ונראה דזה תליא בדין אם אנו דנין חזקה שליח עושה שליחותו ופליגי בזה רב נחמן ורב ששת בעירובין ל"ב, והיינו דע"כ בעינן בשליחות סמיכות דעת דהיינו דהמשלח סומך דעתו על השליח שיעשה שליחותו, דאז הדיבור הוא דבר שיש בו ממש. אמנם אם אמרינן דלא לסמוך על השליח מטעם דלא סמכינן על השליח, והיינו דליכא בזה חזקה דשליח עושה שליחותו, א"כ אין המשלח סומך עליו שיעשה שליחותו. וממילא אין כח בהדיבור של המשלח להיות כחו יפה. ומטעם זה נראה דפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בקדושין נ"ט אם אתי דיבור ומבטל דיבור תליא גם כן בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת. וזהו דר' יוחנן דסבר אתי דיבור ומבטל דיבור, זהו מפני שהדיבור הראשון בדבר מינוי השליחות אין כחו יפה בתחילה, ור"ל דסבר לא אתי דיבור ומבטל דיבור סבר דחזקה שליח עושה שליחותו, וא"כ איכא סמיכת הדעת של המשלח, ומפני זה הדיבור הראשון כחו יפה ביותר:

והנה בשיטת הרמב"ם יש פלוגתא בין המל"מ והנו"ב, דהמל"מ סבר דהרמב"ם פוסק כר"נ. והנו"ב באה"ע סימן ב' מוכיח דשיטת הרמב"ם כרב ששת דחזקה שליח עושה שליחותו. וממילא אם אמרינן כן ע"כ סבר דלא אתי דיבור האחרון לבטל דיבור הראשון בדבר המינוי דהשליחות, וזהו שכתב בפיה"מ דהעיקר שאין ביטול להשליחות - ולהכי אזיל לפי שיטת הירושלמי דאין ביטול להשליחות רק בששינה:

והנה לכאורה משמע דסבר הרמב"ם דאין לשליח חזקה שעושה שליחותו מהא דאיתא הכא בסוגיא בדינא דרב נחמן דהאומר לשלוחו צא תרום אין חזקתו תרום מטעם דאין חזקה שליח עושה שליחותו. ושמא שמע אינש אחרינא ואזל ותרם. והרמב"ם הביא זה להלכה שם בפר"ד דתרומות. אבל זה ליתא דשפיר מתפרשא שמא קדם אינש אחרינא ותרם טרם בא השליח לתרום, ובזה מיושב שיטת הרמב"ם כמוש"נ:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה