נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף יא.
מנא הני מילתא דאמרו רבנן זיל בתר רובא וכו' אמר ר' אלעזר אתיא מרישא של עולה דאמר קרא וכו' מר בריה דרבינא אמר אתיא משבירת עצם בפסח דאמרה רחמנא ועצם לא תשברו, וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא. - וקשה לכאורה הלא אפשר דבשביל קיום המצוה דפסח מותר לשבר העצם. - והא דאמרה תורה ועצם לא תשברו בו, זהו בשארי עצמות, אבל לא בעצם של המוח שהוא לברר על הקרבן אם אינו בניקב הקרום מותר לשבר, כיון שהוא בא בהכשרו של קרבן. - והרי זה כמו שאמרה תורה בהדיא דזה אינו באיסור שבירה - משום דלא יצוייר קרבן פסח בלא בדיקה. וזהו מטעם דלא אזלינן בתר רובא, ותמיד איכא בספק טרפה, ולא סגי בלא בדיקה:
והנה לכאורה אפשר לומר כמו שאיתא בפסחים פ"ה דאמר שם התנא בברייתא דלא אמרה תורה איסור שבורה בעצם שיש בו מוח שהרי יבוא עשה וידחה לא תעשה כשהוא אומר ועצם לא תשברו בפסח שני שאין ת"ל שהרי כבר נאמר ככל חקת הפסח יעשו אותו הוי אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח יעו"ש. ובזה יש לומר גם בנידון זה דידן דכוונת התורה לומר דבכל אופן איכא לאו דועצם לא ישברו בו אפילו בכדי לברר על ספק טריפה, והיינו דכמו שאמרינן דלא אתי עשה דפסח ומדחה לל"ת היפך הכלל, דבעלמא עשה מדחה לל"ת. ושאני הכא דמיעטה התורה וכמו כן ע"כ כוונת התורה דאסור לשבר עצם אפילו בכדי לברר. ומוכח דאזלינן בתר רובא:
אבל יש לדחות דלא דמי ביטול העשה דאכילה ונידון דידן בלברר ספק טריפה שזהו ספק בעיקר אם קרבן כשר, ואכתי יש לומר דלא אזלינן בתר רובא. אבל בכדי לברר הכשרו של קרבן מותר לשבר העצם ג"כ:
ובעיקרא דהסוגיא שם בפסחים תמהני דהלא עיקר הדבר נלמד דל"ת לא נדחה מפני העשה הוא מהייתור הלאו האמור בפסח שני. - וקשה הא איצטריך האי קרא לזה דאיתא בפסחים צ"ה דמזה נלמד להורות על הא דאמרה תורה ככל חקת הפסח יעשו אותו דדוקא במצוה שבגופו, ולא במצוה שעל גופו כמבואר שם וכן איתא בתוספתא ובספרי ובירושלמי. וא"כ הלא כיון דבעינן להאי קרא ללימוד זה, וא"כ מנין לומר שבא ללמדנו דאין עשה דוחה לל"ת: וע"כ צריך לומר דהסוגיא דפסחים אזלא אליבא דאיסי בן יהודה דסבר שם דמהא דכתיב יעשו אותו נלמד דמיירי במצוה שבגופו. ולאיסי בן יהודה תקשה האי עצם מאי עביד ליה וכמו שפריך שם הסוגיא ומשני דמיבעי' ליה ללמד לאחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח כמבואר שם בסוגיא. והכוונה עבם שיש בו מוח דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת. אבל לפי"ז תקשה לרבנן מנין לעצם שיש בו מוח דישנו באיסור שבירה. - ואם באמת כן הדבר דמותר לשבור העצם שיש בו מוח בכדי לקיים העשה דהאכילה - א"כ יש לומר גם כן דמותר לשבור העצם שעל הקרום של מוח לברר אם אינו טריפה גם כן בכדי לקיים העשה דפסח:
ונראה דרבנן דרשי כמו שאיתא במכילתא פ' בא אות צ"ה ועצם לא תשברו בו, למה נאמר והלא כבר נאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה, לפי שנאמר ואכלו את הבשר, הבשר שחוץ לעצם, אתה אומר הבשר שחוצה לעצם או אינו אלא הבשר שבתוך העצם. הא מה אני מקיים ועצם לא תשברו בו עצם שאין בו בשר. תלמוד לומר ועצם לא תשברו בו עצם שיש בו בשר או עצם שאין בו בשר ע"כ לשון המכילתא. - ויש להבין דקאמר מה תלמוד לומר - קשה הלא ע"כ אם לא כתבה תורה ועצם לא תשברו לא הוי ידעינן דאסור לשבור העצם דהרי בכל הקדשים הנאכלין מותרין בשבירת העצמות. - והגאון מלבי"ם מפרש דהכוונה למה נכתב בפסח שני כיון דכתיב שם ככל חקת הפסח, וזהו שאמר למה נאמר הכוונה שתי פעמים יעו"ש. אבל זה תמוה מלבד שעיקר חסר מן הספר, הנה עוד קשה דהלא בעינן ללמד שם דעל מצוה שבגופו הכתוב מדבר. - וזהו דרשת רבנן. ודוחק לומר דהמכילתא אזלא אליבא דאיסי בן יהודה - וגם מה דמסיים המכילתא תלמוד לומר ועצם לא תשברו בו - והיינו דמזה נלמד דבין עצם שיש בו מוח ובין עצם שאין בו מוח ישנו באיסור שבירה, דקשה דאכתי מאי משמעות איכא בזה, דהלא אכתי איכא למימר דרק לעצם שאין בו מוח דיבר הכתוב, אבל עצם שיש בו מוח איכא מצוה דאכילה, ממילא דינו כדין כל הקדשים:
לכן נראה לפרש דכוונת המכילתא דפריך מה תלמוד לומר לא הוי הכוונה על עצם הל"ת דודאי איצטריך הקרא ללמדנו איסור שבירה בעצם - רק פריך מדוע כתבה תורה תשברו, ולא כתבה תורה ועצם לא ישברו בלא ת"וו וכמו שאמרה תורה בפסח שני בפ' בהעלותך, והת"ו מורה על דרשה למידרש. - ועל זה מסיים משום שיש להסתפק על איזה עצם כוונת התורה אבל כיון דכתיב ועצם לא תשברו בו הכוונה לשבירת רבים וכללה תורה כל מיני עצמות היינו אפילו לעצמות שיש בהן מוח. - וזהו אליבא דחכמים דאיסי בן יהודה. ומזה אנו יודעים דלא אמרינן בזה עשה דוחה ל"ת. ומזה הטעם דרשו דהא דכתבה תורה בפסח שני ועצם לא ישברו הכוונה ללמדנו דרק מצוה שבגופו הכתוב מדבר:
וכיון שאמרה תורה לאסור שבירת עצם גם לקיים העשה, הנה לכאורה יש לומר דמטעם זה אסור לשבור העצם גם בכדי לקיים המצוה דפסח, ומזה מוכח דאזלינן בתר רובא. אבל אכתי יש לומר דשאני הכא כיון דלא יקוים המצוה דפסח כלל אם לא נעשה בדיקה בהקרום אפשר שעל זה לא כיוונה תורה לאסור השבירה:
אמנם נראה לפי דרשת המכילתא דעיקר הלימוד מהא דאמרה תורה לא תשברו דהת"ו מורה שלא יהיה עצם שבור בפסח. לפי"ז ע"כ צריך לומר דהקפידה תורה על עצם השבירה. וממילא אין שום היתר לעשות שבירה בעצם דהפסח. - ומטעם זה אפשר דאסור לעשות שבירה גם על ידי אינו בר חיובא כמו נכרי וקטן ג"כ. כמו שמצינו כזה בלא תקיפו שאסור גם ע"י אשה וקטן או נכרי כמו שהוכיחו התוס' בשבועות ג' ד"ה ועל הזקן יעו"ש. וזהו מדכתיב לא תקיפו. - וה"נ מכיון דכתיב לא תשברו, הכוונה שלא יהיה שבור שום עצם - ואסור גם על ידי נכרי וקטן, ומוזהרים על זה הגדולים. והרי זה איסור חפצא שלא יהיה עצם שבור בהפסח. - ומזה נלמד שאסור לשבור גם העצם בכדי לעשות בדיקה בהקרום. ומזה הטעם מביא ר' אלעזר הקרא דועצם לא תשברו האמור בפ' בא, והיינו דמלבד שזה כתוב קודם בתורה עוד בזה הוא מטעם שמזה נלמד שאיכא איסור שבירה בפסח מטעם שהקפידה תורה שלא יהיה עצם שבור כלל בהפסח. ומזה נלמד שגם לברר אם אינו טריפה אסור. וע"כ מוכח דאזלינן בתר רובא:
ואין להקשות דלפי"ז יש לומר דשאני פסח שני דאמרה תורה ועצם לא ישברו ללמד דאזהרה רק על הגברא שלא ישבר עצם, אבל אין קפידא אם יהיה עצם שבור. ונפק"מ דמותר לשבור על ידי אינן בר חיובא כמו נכרי וקטן. וא"כ מדוע ילפי רבנן מזה שבא ללמד על מצוה שבגופו. - אבל זה ליתא דכיון דכתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו, ע"כ הכוונה שכל דיני פסח ראשון נוהג גם בשני. והא דכתבה תורה בשינוי לשון, הוא מטעם דלא בא ללמד על עצמו, אלא ללמד על שארי דברים שאינן בגופו של פסח דאינו נוהג בשני. ומטעם זה עצמו באה האזהרה בשינוי לשון מפני שלא בא לגופו, אלא ללמד על דברים אחרים בא הכתוב:
והנה לשיטת הרמב"ם דסבר ספד"א מה"ת לקולא הקשו הראשונים דדלמא משום זה לא חיישינן לספק טריפה בקרבן עולה מטעם דספק מותר מן התורה עי' בר"ן קדושין שלהי פר"ק. - וקשה דמאי קושיא הלא אדרבה כיון דספק מותר מן התורה א"כ כיון דחיישינן לספק ניקב קרום של מוח, א"כ ליכא בזה משום שבירת עצם, כיון דקיי"ל בו בכשר ולא בפסול. ובספק כשר ספק פסול מותר לשבור העצם ולעשות בדיקה. וביותר לפי מה שתירצו האחרונים בשיטת הרמב"ם דסבר מחזקין מאיסור לאיסור, והוי כמו איקבע איסורא דמודה הרמב"ם דספק כזה אסור מן התורה. אבל לפי"ז תקשה ביותר דאין להוכיח מרישא של עולה, והיינו דע"כ אדרבה כיון שנאסרה בלא בדיקה א"כ ממילא ע"כ מחויבין אנחנו לעשות בדיקה ולשבור גם העצם, ואין בו משום שבירת עצם מטעם דאיכא חששא קרובה שאנו מסופקים דלמא טריפה היא, ומספיקא מותר מן התורה לשבור העצם גם כן:
והנה לפי מה שביארנו דהקפידה תורה שלא יהיה בהפסח עצם שבור - והרי זה כמו פגם בהפסח - להכי אסור לשבור עצם בפסח מטעם הספק דלמא טרפה היא, משום דלאחר הבירור שהוא קרבן כשר, ויהיה הפסח פגום בהעצם השבור, אסור לנו להביא לידי זה לעשות פגם בהפסח. - ובזה ע"כ גם ספק אסור מפני שאסור לנו להביא את הפסח לידי פגם:
ובהיות' בזה יש להעיר לראבר"ש בזבחים ס"ו דאמר בהא דאמרה תורה ולא יבדיל בחטאה"ע הפירוש שאינו צריך להבדיל יעו"ש. א"כ יש לפרש גם הא דאמרה תורה ועצם לא תשברו בו, דהפירוש שאין צריך לשבור עצם בשביל אכילה דהמוח, וממילא כיון שאין איסור בשבירת העצם שפיר יש מקום לומר דבודקין את הקרום, וא"כ מדוע לא פריך הש"ס דמה יאמר ר"א לראבר"ש. - והנה גם לפי מה שהקשו שם התוס' דא"כ בכל לאוין שבתורה נפרש כן, ותירצו דלזה לא צריך קרא דמהיכי תיתי יהיה מחויב לעשות הלאו יעו"ש. אמנם הכא שפיר יש לומר דבכדי לקיים מצוה דאכילת הפסח גם בהמוח שדינו כבשר לכל דבר כדאיתא בתוספתא דאהלות פר"א יעו"ש. וא"כ ע"כ בכל הקדשים הנאכלים שוברים העצמות ג"כ בשביל קיום המצוה דאכילה. וא"כ שפיר הוי אמרינן דגם בפסח כן הדין, ועל זה אמרה תורה דאין צריך לשבור העצמות בשביל אכילה דהמוח, והיינו דאינו מחויב לזה. אבל לענין בדיקת הקרום של מוח כיון שאין איסור שבירה פשיטא שוברין העצם גם כן אם לא אזלינן בתר רובא, וא"כ אין ראי' מרישא של פסח לראבר"ש, ומדוע לא פריך מזה הש"ס:
וראיתי אח"כ בספר אור חדש על פסחים פ"ה מביא שהצאן קדשים למס' זבחים הקשה מדוע לא נימא דהא דאמרה תורה ועצם לא תשברו בו לומר דלא צריך לשבור. ומתרץ לפי סברת התוס' דבמקום שיש סברא לומר שצריך לעשות בזה באה האזהרה שלא לעשות, והכא איכא סברא לשבור העצם של קרום שהמוח בו לצאת מספק טריפה, ממילא מתפרש לא תשברו באיסור לאו עכת"ד. והיינו שכוונת התורה דאזלינן בתר רובא. ולפי דבריו שפיר יליף ר"א מזה דאזלינן בתר רובא גם לראבר"ש. - אבל יש להעיר דכיון דלפי האמת אזלינן בתר רובא א"כ שוב יש לפרש לא תשברו דלא צריך לשבור. ומנין לנו לומר דיש מלקות על שבירת עצם. - ועוד דאכתי יש לפרש לא תשברו דלא צריך לשבור בכל העצמות והיינו בין לשבור בשביל האכילה בשארי עצמות ובין לשבירת העצם לבדיקת הקרום. דבכל עצמות מיעטה התורה מדין אכילה. והעצם של הקרום של מוח לא נצרך לשבירה מטעם דאזלינן בתר רובא. - ועוד דאם באמת חיישינן לספק טריפה בקרום מדוע נימא דהתורה מיעטה הבדיקה, ואין זה דומה לזה שכתבו התוס' דבמקום דאיכא סברא לעשות אמרה תורה שלא לעשות ובאיסור לאו - משום דשאני במקום דאיכא חששא דאיסור שאני:
והנה האו"ח מתרץ דע"כ אין לפרש לא תשברו דאינו צריך לשבור, משום דהיאך נפרש הא דאמרה תורה בו בכשר ולא בפסול. דהיאך יעלה על הדעת דבכשר אין צריך לשבור, ובפסול צריך לשבור העצמות. דהיאך יעלה על הדעת דבפסול מחויב לשבור טפי מבכשר עכת"ד. אבל גם זה לא יספיק דהלא איכא למימר דאעפ"י דלענין אכילה שללה תורה המצוה מהמוח של הפסח, מ"מ לענין דין שרפה האמור בקדשים פסולים. דהרי הא דפסול מיירי שהיה לו שעת הכושר כדאיתא שם בפסחים פ"ג ודינם כדין קדשים פסולים דטעונים שריפה שפיר יש לומר דיש חיוב לשבור העצמות לשרוף המוח, ולזה בעינן קרא למעט. - איברא דיש לומר דזה בזה תליא - והיינו אם אין מצוה דפסח באכילה דמוח, ממילא ליכא מצוה דשריפה בהמוח מטעם קדשים פסולים. אבל יש לומר גם לאדיך גיסא, והיינו דאעפ"י שאמרה תורה דאינו צריך לשבור העצם בכדי לקיים מצוה דאכילה, אבל ע"כ יש בזה דין קדשים במוח כמו דתניא בתוספתא ואם ירצה לאכול את המוח והיינו באופן שנשבר מאליו הרי זה נקרא אכילה דפסח. וא"כ יש לומר דגם בפסול חל על המוח שבעצמות תורת פסול, ממילא בעי שריפה כדין קדשים פסולים, ושפיר דרשינן למעט לומר שבזה לא אמרה תורה לא תשברו שאין צריך לשבור. אלא אדרבה צריך לשבור העצמות כדי לקיים מצוה דשריפה בהמוח שדינו כבשר:
ונראה דע"כ אין לפרש ועצם לא תשברו בו דהכוונה לא צריך לשבור אבל איסור אין בו. משום דלפי"ז ע"כ המוח שבעצמות כיון שדינו כבשר לכל דבר כדאיתא בתוספתא. וא"כ כשרבים מנוין על הפסח ואין מגיע לכל אחד כזית אם לא נצרף גם המוח שבעצמות דע"כ מצטרף ונחשב לכזית בשר וגם אם נאבד הבשר לאחר זריקה זורקין על המוח שבעצמות, וראיה לזה מהא דכתב הרמב"ם בפר"י מק"פ דלהכי אין נימנין על המוח שבעצמות מטעם האיסור שבירה יעו"ש. מבואר מזה דאם לאו האיסור היו שפיר נימנין על המוח שבעצמות - ולפי"ז אין לפרש ועצם לא תשברו בו דלא צריך לשבור - דהרי לפעמים מחויב לשבור בכדי לקיים המצוה דאכילת הפסח. ולפעמים גם קיום הפסח באופן דליכא רק בשר זה דהוא המוח שבעצמות הבאים רק על ידי שבירה. - ומזה מוכח דע"כ לכו"ע הכוונה ועצם לא תשברו בו היינו דאסור לשבור עצם דהפסח ואיכא גם מלקות להשובר עצם:
שם. ממאי דלמא דמנח גומרתא עליה וקלי לה ובדק ליה דתניא המחתך בגידין והשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם. - וקשה הא דאיתא בפסחים פ"ד ע"ב דפריך שם מדוע אין נמנין על מוח שבקולית הלא יכול להניח גומרתא ונפקא למוח דידהו, ומשני אביי אמר משום פקע ופירש"י שמא מחמת הגחלת יפקע במקום אחר ואין זו שרפה אלא שבורה יעו"ש. וקשה דלפי"ז אמאי קאמר הכא הש"ס דיכול לעשות בדיקה על הקרום על ידי גומרתא, ועל ידי זה יש לצאת מידי ספק טריפה, אבל הלא יכול לבוא לידי איסור שבירה דעצם. ואפשר לומר דהכא אזלא למ"ד דבר שאינו מתכוון מותר, והכא אינו מתכוון לשבירה, ופס"ר לא הוי מטעם דאינו הכרח לשבירה. אבל קשה לפי"ז מדוע לא ניעביד כן גם בהא דקולית בכדי לקיים המצוה דאכילת הפסח, ולהיות גם נמנין עליו, ואם בשביל החששא דשמא יפקע הלא הוי דבר שאינו מתכוון, וא"כ תקשה גם שם דהלא יכול לעשות להוציא המוח על ידי גומרתא ומותר מטעם דהוי אינו מתכוון ומותר: והנה לכאורה יש לפשוט מזה מה שאני מסופק בדין המוח שבעצמות סגורות היאך הדין כשנפתח העצם מעצמו אם יש בזה מצוה דאכילה, והיינו כמו שכתבנו לעיל עפ"י התוספתא דהמוח שבעצמות דינו כבשר לכל דבר, וא"כ מסתבר הדבר שאם המוח לפנינו ואין צריכין לשבירה דיש עליו דין בשר בקיום מצוה דאכילה. והרי הוא כשאר בשר ומצוה לאכלו. או"ד דהתורה שללה את המוח שבעצמות הסגורות גם ממצוה דאכילה, וממילא גם אם המוח לפנינו ואין אנו צריכין לשבירה אבל כיון שבא מעצם סגור נדחה ממצוה דאכילה לגמרי:
ואם נתפוס כסברא אחרונה אתי שפיר דברי אביי שמפרש הא דאין נמנין על המוח שבקולית, ומפרש משום פקע. והיינו דסבר שהמוח הזה נפקע מהמצוה דאכילה דפסח, ורק מפני שעכ"פ אין בזה איסור אכילה, והרי זה אכילה דהרשות גרידא - ולהכי אמר דגם להניח גומרתא אסור מטעם חששא שמא יפקע גם שלא במקום הגחלת ולא שייך הכא להתיר מטעם אינו מתכוון, דאדרבה הלא שפיר קא מכוון מטעם דעכ"פ יש לאסור מדרבנן כיון שאין כאן משום מצוה, רק מפני אכילה דהרשות, ובזה גם אינו מתכוון יש לאסור - משא"כ בסוגיא הכא דבעינן לברר מאיסור טריפה, פשיטא שיש בזה היתר מטעם אינו מתכוון לשבירה כמו שכתבנו:
אמנם לפי"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם פר"י מק"פ ה"י שכתב וז"ל ואין נמנין על מוח שבקולית והוא העצם הסתום משני ראשיו, שהרי אינו יכול להוציא אלא בשבירת העצם, עכ"ל. מבואר מזה דסבר דכל עיקר הוא מפני איסור השבירה, משמע מזה דאם העצם נשבר מאליו יש עליו דין קרבן ומצוה דאכילה גם כן כשאר בשר הפסח. ולפי"ז קשה מדוע לא נימא להיות נמנין עליו על ידי גומרתא, ואין לחוש לפקע מטעם שאינו מתכוון לשבירה ודבר שאינו מתכוון מותר. וכן הוא שיטת הרמב"ם באינו מתכוון. וגם אין לדון בזה תורת דחוי כיון דחזינן דלא חיישי לזה אביי ורבא בסוגיא. והיינו מטעם דלא שייך הכא ענין דחוי אצל מצוה ג"כ מטעם דבידו לעשות על ידי גומרתא, וכל שבידו לאו דחוי הוא כידוע. עי' זבחים ל"ד אוקימתא דרב אשי, וגם הוי זה דחוי דמעיקרא דלא הוי דיחוי כידוע:
אבל ע"כ מוכח מדברי אביי דליכא מצוה דאכילה על המוח הבא מצעם הסתום כמו שכתבנו. וגם מדברי רבא שאמר שם משום הפסד קדשים בודאי ג"כ סבר דליכא מצוה באכילתו משום דאם איכא מצוה באכילתו בודאי אין לחוש משום ההפסד דממעט בשר בכדי לקיים המצוה דאכילה. ועוד דההפסד המעט בשר הוא ג"כ באינו מתכוון, וע"כ דליכא מצוה כלל באכילתו, ורק הוא אכילה דהרשות, ולהכי חיישינן גם משום הפסד קדשים. - ומטעם זה פשיטא שאם נאבד הפסח כולו לאחר זריקה וליכא בפסח זה קיום מצוה דאכילה הרי זה נחשב כאילו נאבד המוח הזה גם כן. ופשיטא שאם קודם זריקה שאין זורקין הדם בשביל המוח שבעצם הסתום:
ובזה יש להצדיק רבינו המהרש"א שכתב בדברי התוס' פסחים פ"ג ד"ה בו בכשר ואפילו בפסול שכתבו משום דטריחא מילתא להוציא על ידי גומרתא והביאור בזה דבשביל זה ליתא בדין שרפה שלא אמרה תורה להטריח טרחא יתירתא, וכתב המהרש"א דלפי"ז לקמן בהא דאין נמנין על המוח שבקולית הו"מ למימר משום הטריחא מלתא יעו"ש. ולכאורה דבריו תמוהין, דבשלמא בהא דנותר דפסול שייך לומר כן, אבל אין זה שייך בקיום מצוה. והאור חדש הקשה כן על המהרש"א יעו"ש. אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר דכיון דגם שם לא הוי אלא אכילה דהרשות, וזהו שמחדש אביי דחייש משום פקע ורבא חייש משום הפסד קדשים, דבזה באו לחדש שגם אכילה דהרשות אסור, ומטעם זה שפיר כתב המהרש"א דמשום דטריחא מילתא לא נחשב כבשר לטרוח ביו"ט טרחא דלא צריכה. וחידשו דבשביל אכילה דהרשות אין נמנין עליו: אמנם דברי הרמב"ם תמוהין כמו שכתבנו לעיל. עוד תמוה מדוע לא הביא הרמב"ם אוקימתא דאביי ורבא דאסור גם על ידי גומרתא. וגם לפלא על הנו"כ שלא עמדו בזה מדוע השמיט הרמב"ם הסוגיא. וביותר תמוה כיון דחזינן דסוגיא דידן סברה דיש להניח גומרתא בכדי לבדוק הקרום, וא"כ אם לא סברה הסוגיא הא דאביי ורבא דפסחים, א"כ יש לעשות עצה למצוה דאכילה דהמוח גם כן על ידי גומרתא:
ונראה דהרמב"ם סמך על הסוגיא דפסחים פ"ה דפריך שם אמאי לא אמרינן דאתי עשה דאכילת הפסח ודחי לל"ת דשבירת עצם, ומשני דלהכי כתבה תורה בפסח שני באזהרה ועצם לא ישברו, לומר דלא אתי עשה דפסח ודחי לל"ת דועצם לא ישברו בו. - והנה פשטות הסוגיא מורה דחידוש דין הוא בפסח דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת. וקשה דלפי"ז מדוע חתר טובא הש"ס ריש יבמות מנלן דעשה דוחה לל"ת, ומדוע לא פשיט הש"ס מהא דפסח דחידשה תורה דלא אתי עשה ודוחה לל"ת משמע מזה דבכל התורה עשה דוחה לל"ת. להכי מפרש הרמב"ם דהכא כוונת התורה בא ללמד שליכא עשה דאכילת הפסח בהמוח שבעצם הסתום. והיינו דנדחה המוח שבעצם הסתום מקיום העשה. והיינו שהתורה שללה את המוח הזה מקיום העשה. ומטעם זה אין נמנין על המוח שבעצם הסתום כיון שנשלל מקיום העשה שבה, וזהו שכתב שאין נמנין על המוח הסתום מפני השבירה - והיינו שמפני השבירה נדחה המוח מדין אכילה דבשר פסח. ולזה באה האזהרה פעם שני בפסח ועצם לא ישברו בו:
והא דלא הביא הרמב"ם הסוגיא דאביי ורבא בהא דאין מניחים גומרתא ונפק"מ גם אם מותר לעשות כן בשביל אכילה דהרשות. - ונראה דמפרש הרמב"ם דאביי ורבא באו לפרש מדוע אין נמנין על המוח שבעצם הסתום מעצם הדין. - ומפרש דאביי ורבא סברי בטעמם דדנו מצד הסברא דע"כ לא היתה כוונת התורה לזה מפני החששא שמא יפקע או מפני הפסד קדשים דע"כ כוונת התורה במצוה דאכילה באופן פשוט, ולא באופן דאיכא חשש איסור אפילו באופן שמותר או מטעם הפסד קדשים אעפ"י שאין לחוש לזה בקיום מצוה, אמנם דנו בזה מצד הסברא, והרי זה בדמיון כמו שכתבו התוס' לעיל בפסול שלא היתה כוונת התורה מטעם דטריחא מילתא, אבל סברי דלא שללה תורה המוח שבעצם הסתום לומר שאין מצוה באכילתו. ובאמת הרי הבשר המוח הזה כשאר בשר, ורק שאין כוונת התורה להיות נמנין בזה. והא דקאמרה הסוגיא בפסחים בברייתא דאין עשה דפסח דוחה לל"ת דועצם לא ישברו בו, לומר שאין כאן עשה, סברי אביי ורבא דזה אזלא אליבא דאיסי בן יהודה - וכמו"ש לעיל - אבל הרמב"ם סבר דכוונת התורה לומר שאין עשה כלל בהמוח שעצם בשביל אכילה דרשות סבר הרמב"ם דזה ליתא בש"ס. וידוע דאין דרכו של הרמב"ם להביא מה שלא נזכר בהדיא:
והנה לפי מה שביארנו לעיל דע"כ הברייתא דפסחים אזלא אליבא דאיסי בן יהודה. וע"כ דכן סבר הרמב"ם ג"כ אבל הלא ביארנו דרבנן דאיסי בן יהודה ילפי דאסור לשבור העצם גם בכדי לקיים המצוה עפ"י המכילתא מהא דאמרה תורה תשברו, ולא אמרה לא ישברו כמו"ש לעיל. - ובזה אתי שפיר שלא כתב הרמב"ם בהל' ק"פ בה"י שהיא מפני שאין עשה דוחה ללהל"ת, אלא אמר סתם איסור שבירה. וע"כ יש לפרש שהיא מטעם גילוי התורה בפסח ראשין וכמוש"נ לעיל בס"ד:
והנה ראיתי אח"כ בדרוש וחידוש למרן הגרע"א ז"ל שכתב דאם יש קטן או נכרי ששובר העצם יש מצוה של קיום אכילה דפסח יעו"ש. והנה לפי מה שביארנו דבריו צ"ע:
רב שילא אמר אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה. והנה מבואר מזה דבעינן שריפת הפרה כשהיא שלמה דוקא. וקשה מה שכתב הרמב"ם בפר"ד מפרה הי"ד וז"ל הפשיטה ונתחה ואח"כ שרף כולה כשרה ואם חיסר ממנה כלום אפילו מפירשה פסולה. פקע מעורה או מבשרה אפילו משערה כזית יחזיר, ואם לא החזיר פסולה, עכ"ל. והנה בזה שכתב דכשרה בניתוח יש לעיין מסוגיא זו דיליף הסוגיא מזה דמכשרינן בפר"א בלא בדיקה דמוכח דאזלינן בתר רובא, וכ"ת דבדקינן לה והא כתיב ושחט ושרף בעינן שריפה דומיא דשחיטה מה שחוטה כשהיא שלימה וכו' הרי מבואר דבעינן שלימה, והמל"מ הקשה בזה, וכתב דהנה הר"ש הביא לימוד מקרא דמותר בניתוח דכתיב את עורה ואת בשרה, ובכדי שיתקיימו שני הכתובים אתא הלימוד שלא ינתח נתחים לנתחים, עי' שם ביאור דבריו דכיון דמצינו בעולה שאמרה תורה שלא ינתח נתחים לנתחים ה"ה כל עיקר הדין דבעינן בפר"א שלימה היינו שתהי' הנתחים שלימים, ולא נתחים לנתחים, אבל דבריו תמוהים טובא, חדא הלא בעולה ליתא כל עיקר הדין דשלם, אבל בפר"א אם יש לימוד דבעינן שלימה, א"כ מה יועיל אם הנתחים שלימים, אם הפרה אינה שלימה, והלימוד בההיקש לשחיטה הלא דומיא לשחיטה בעינן, וגבי שחיטה היא שלימה ממש, וביותר דהתוס' שם בד"ה ושחט הוכיחו דעיקר הלימוד מלמדנו דבעינן שריפה דומיא דשחיטה. ועוד אם מותר לנתחה א"כ היאך מוכיח הש"ס מזה דאזלינן בתר רובא, הלא כשינתחנה שפיר יכול לבדוק אחר הי"ח טרפות, דהרי קאמרה הסוגיא לעיל בעולה דהיכא שינתחה לנתחים והנתחים לייפי שפיר דמי, א"כ ה"נ בפר"א אפשר לנתחה לנתחים באופן שלייפי הנתחים להדדי, ושפיר איתא בדיקה, והניתוח בדמיון לעולה שפיר דמי, ועוד תמוה מדוע לא כתב הרמב"ם דנתחים לנתחים פסולה:
גם מה שכתב לפרש בדברי הרמב"ם דכוונתו ליישב סתירת הלימודים לענין לכתחילה ודיעבד, היינו שלכתחילה בעינן שלימה, ובדיעבד מותר כשנתחה, וזהו שכתב הרמב"ם ונתחה שהוא לשון דיעבד. והנה לפי"ז יהיה מיושב גם הסוגיא דמוכיח שפיר דאזלינן בתר רובא מטעם הלכתחילה דיש בזה מצוה מן המובחר דבעינן שריפה דומיא דשחיטה, והוכחת הסוגיא דכיון דיש לקיים בלכתחילה שתהי' שלימה, וא"כ אם אמרינן דבדקינן תמיד אם היא טרפה, א"כ לא יצוייר לעולם הלכתחילה, אבל זה תמוה מדוע לא כתב הרמב"ם דהמצוה בתחילה לשרפה כשהיא שלימה ממש, ודוחק לומר שסמך על הלשון דיעבד, דודאי אם היתה דין בלכתחילה, היינו מצוה מן המובחר פשיטא שהי' כותב בהדיא. וביותר תקשה להר"ש דכתב מותר, משמעו לכתחילה גם כן והיאך יפרש סוגיא זו:
לכן נראה דבאמת אין קפידא בזה ויכול לעשות כמו שירצה, וכמו שכתב הר"ש רצה בהפשט וניתוח, ואין בזה פלוגתא בין הר"ש והרמב"ם. אלא הענין בזה כך הוא, דכוונת התורה ושחט ושרף הוא באופן שלא יהיה דבר חיובי המפסיק ביניהם מלבד ההזאות, וכמו שכתבו התוס' שם. והביאור בזה דבעינן שתיהי' ראויה לשרפה כמו שהיא בשעת שחיטה, וממילא הוי בזה כמו שהדין בכ"מ דבעינן ראוי לזה, וכל הראוי לבילה אין בילה מעכב. אבל אם יש דבר חיובי המגרע את הדמיון לשחיטה, דאז מעכב מצד הדין, וזהו שמדייק הש"ס דאזלינן בתר רובא, דכיון דכוונת התורה דיהיה ראוי בשעת שריפה לשרפה שלימה מטעם הדמיון לשחיטה, ואם אמרינן דבדקינן לה, א"כ הרי חסר הא דראוי להיות שלימה, וזה מעכב גם בדיעבד, אבל עכשיו דקיי"ל דאזלינן בתר רובא א"כ אין כאן בדיקה חיובית, וממילא תמיד יש כאן הא דראוי שלימה, כיון דלא בעינן ניתוח כלל, ועכשיו הדין דיכול לעשות כמו שירצה:
עוד נראה דעיקר ההוכחה בסוגיא דאזלינן בתר רוב הוא מטעם אחר, והוא דכיון דיש דין בפר"א שתהיה נשרפת כולה, וכמו שכתב הרמב"ם הכא, דאם חיסר ממנה כלום פסולה, וע"כ דזה נלמד ג"כ מדבעינן שלימה וזהו בדמיון דשחיטה דבעינן ושרף דומיא דושחט, וע"כ דזהו ההבדל שבין חסר ממנה קודם שריפה להא דפקעה מעל המזבח, דשאני התם דלא בעינן דומיא דשחיטה, דזה דוקא עד שעת שריפה, אבל אחר שהתחילה השריפה אז בדין פוקעין השיעור בכזית, והנה לפי"ז אם באנו לחוש לטרפות ונעשה בדיקה בי"ח טרפות, לא ימלט שלא תיעשה חסר במשהו, וביותר בדיקת הקרום של מוח שבעינן לשבור הגולגולת, דע"כ נעשה פגימה בעצם, ופגימה הרי היא חסר, כמו שכתבו התוס' לקמן י"ז לענין פגימה. וביותר לפי מה שכתבו התוס' דזהו ההבדל שבין תמים דכל הקדשים דלא קפדינן אפגימה וגבי מזבח קפדינן אפגימה משום דכתיב שלימות, יעו"ש. והכא נמי כיון דקפדה תורה בפר"א שתהיה שלימה, הכוונה שלא תהי' חסר אף משהו, והנה בשבירת עצם הגולגולת ע"כ תהיה פגימה דחסר, ומזה מוכח דאזלינן בתר רובא: ועוד דע"כ צ"ל משום דעיקר הדין דחסר פסול אינו מבואר מקורו. והקרית ספר כתב משום דפרה משמע שלימה כמות שהיא, וזה דוחק לומר כן, משום דאין דרכו של הרמב"ם לומר דין שאינו מפורש בהדיא בשום מקום. וגם לא כתב יראה לי. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דמבואר זה בסוגיא, וכמש"נ: ולכאורה יש לדייק היאך הדין בשהיתה הפרה חסרה בחסרון שאינו מטריף, כמו חסר כוליא, למ"ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון להיות נחשב כמו מום, כמבואר בכורות ל"ט, אם זה נחשב חסרון מטעם דעכ"פ אינה שלימה, ונראה דזה לא פסול, והוא מטעם דבעינן דומיא דושחט, וזה הוי דומיא דהיינו דלא נעשית חסר משעת שחיטה עד שעת שריפה, והיינו כמוש"נ, ודומיא דלשחיטה:
שם אמר ר' אלעזר אתיא מרישא של עולה וכו', וניחוש שמא ניקב קרום של מוח. - ויש לעיין להרמב"ם שכתב בפר"ב מאי"מ ה"י בהמה שנולד בה אחת מן הטרפות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי המזבח, הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך, הירצך או הישא פניך. והקשה בכס"מ וכתב יש לתמוה. שהרי בתו"כ ובפר"ו דתמורה דריש למעט טריפה מהא דמן הבקר, וכתב דסבר רבינו דסמך בעלמא הוא דמסמיך לה אקרא, יעו"ש. - והנה לפי זה דכל עיקר הא דממועט טריפה לקרבן הוא מפני שאינו ראוי להקריב לדורון בפחתך. אבל באופן שראוי להקריבו לדורון למלך שפיר דמי גם לקרבן, ולפי"ז יש להבין הא דאמר ר"א דיליף דאזלינן בתר רובא מדמקריבין עולה ולא חיישינן לניקב קרום של מוח. וקשה הא כיון דלא ניכר מחיים הטריפות ובאופן שלא ניכר גם לאחד שחיטה פשיטא שראוי הוא לדורון למלך כיון שלא נשתנה משארי בהמות, דהרי הוא כמו שהוא לפנינו בלא חסרון טריפות, וא"כ ראוי הוא לקרבן גם כן כמו שהוא, וא"כ אין ראיה מזה דאזלינן בתר רובא:
עוד קשה דכיון דלשיטת הרמב"ם כל עיקר פסול טריפות הוא מדברי קבלה, ובזה אפשר לומר דלא חיישינן לטריפות מטעם שהוא רק ספק מדברי קבלה, ולא הוי מן התורה ממש:
עוד קשה דהכא משמע דכל עיקר איסור טריפה הוא רק מדברי קבלה, דאל"כ אלא סבר שהוא מדאורייתא. א"כ בלא"ה אסור לקרבן מטעם דבעינן מן המותר לישראל ולמה לא הביא כמו שדרשו רבותינו. וזה תימה דהרי הרמב"ם כתב בפר"ה מהל' שחיטה ה"ב דיש מיני חלאים אחרים אם יארעו לה תחשב טריפה והן הללמ"מ, ושמונה מיני טריפות נאמרו לו למשה מסיני וכו' יעו"ש: וגם עיקר תירוצו של מרן שכתב דסבר רבינו דהא דדרשו מן הבקר למעט טריפה הוא רק אסמכתא. תמוה דלא משמע כן בסוגיא דתמורה כ"ט מדפריך שם למ"ל קרא וכו' הרי מבואר דדרשא זו עיקרית. וכן מבואר במנחות ו'. ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב דעיקר הפסול טריפה לקרבן הוא משום הקריבהו וגו' מבואר בספרנו נזר הקודש למס' מנחות ו'. אבל ע"כ סבר הרמב"ם דטריפה פסול לקרבן מן התורה מטעם שנאמר מן הבקר למעט טרפה. אבל ע"כ אין למעט טריפה באופן שלא שייך הא הקריבהו, וא"כ בנידון חששא לניקב קרום של מוח לא שייך בזה משום הקריבהו, וא"כ היאך יפרש הרמב"ם סוגיא זו הכא:
עוד קשה לפי מה שכתב הרמב"ם שם בהל' שחיטה וז"ל, אעפ"י שכולן הללמ"מ הן, הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה, וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור. ושאר שבעה מיני טריפות יש בהן ספקין מותרים עכ"ל. מבואר דחששא שמא ניקב קרום של מוח מסתבר להתיר אף אם לא אזלינן בתר רובא כיון דרק ספק הוא. והדבר נוטה להתיר יותר מלאיסור, וא"כ אין ראי' מזה דאזלינן בתר רובא וצ"ע:
אמנם נראה דשאני בין טרפה לאיסור אכילה לטרפה לאיסור הקרבה. והוא לפי מה שכתבו התוס' לקמן לענין פרה אדומה לר' שמעון דלא סבר חטאת קרייה רחמנא מנא ליה דטרפות פוסל בפרה. וכתבו ויש לומר דנפקא ליה מדכתיב תמימה כדדרשינן בפר"ק דע"ז דנח גופיה לא הוי טרפה מדכתיב תמים יעו"ש ביאור הדברים דמשמעות תמים שלם ולא חסר, וטרפה הוי כמו חסר ולא נקרא תמים. - ולפי"ז ע"כ גם בקרבנות דכתיב תמים יש לפסול טרפה מטעם דלא נקרא תמים, וע"כ רבנן דפליגי על ר' שמעון גם כן סברי דטרפה הוי חסרון בתמים דהרי כן מוכח ע"כ מהא דנח, ורק מפני שדרשו תמימה להא דדרשינן בספרי דאף שתי שערות פוסלות בה, ולהכי דרשי למעט טרפה מהא דקרייה רחמנא חטאת וכמו שכתבו שם התוס'. אבל עכ"פ כו"ע סברי דטרפה ממועט מתמים, וא"כ יש לפסול טרפה לקרבן מטעם חסרון דלא נקרא תמים:
והנה לפי"ז לכאורה קשה טובא למה לן קרא למעט מהא דמן הבקר הלא כיון דבכל הקרבנות כתיב תמים, וטרפה לא נקרא תמים. - ונראה דנפק"מ לענין ולד טרפה דלא הוי חסרון בעצמו כיון שאין בו המחלה של טריפות, ואין בו חסרון עצמי ושפיר נקרא תמים. אבל פסול הוא לקרבן מטעם שנצר מטריפה, ודין טרפה עליו מצד המיעוט דמן הבקר. ואעפ"י דפליגי בזה ר"א ור"י לקמן נ"ח ור' יהושע מכשיר מטעם זה וזה גורם יעו"ש. אמנם יצוייר באופן שגם האב הוא טרפה דהיינו הזכר היה גם כן טרפה והוי כולו גורם באיסור טרפות, וזהו אם אנו סוברים דזכר טרפה בר אילודי הוא, וכמו שכתב האבני מלואים בתשובה סימן ח'. ומשיג שם על הפר"ח שכתב דזכר טרפה אינו מוליד וכשנתפוס דזכר טרפה מוליד, שפיר יצוייר ולד טרפה דגם לר' יהושע פסול האי ולד לקרבן מטעם המיעוט דבן הבקר. אבל טרפה מצד עצמו פסול מטעם החסרון דתמים:
ותצא מזה חדתא לענין ספק טרפה. והיינו דאעפ"י שכתב הרמב"ם במ"א דכיון דלא נאמרה בתורה בהדיא רק מהללמ"מ יש להקל בספק טרפה, ע"כ כל זה בשנוגע לאיסור אכילה, אבל לענין קרבן שנוגע לענין תמים הרי כתיב בהדיא בתורה תמים. וא"כ גם ספק אסור וספול לקרבן:
ולפי"ז לא קשה מה שכתבנו לעיל דלשיטת הרמב"ם דעיקר הפסול מטעם הקריבהו לפחתך, וכשאין הטריפות לפנינו שפיר הוי דורון, דזה ליתא דשאני טרפה דיש בו פסול מטעם חסרון תמים, וספק תמים ג"כ לאו בר קרבן הוא דע"כ כוונת התורה דבעינן תמים בבירור. וגם יש בזה חיוב בדיקה כמו בבדיקה במומין. וגם יותר חמור ממומין דבעינן למיבדק גם במקומות שאינן גלוים. והיינו מפני שחסרון תמים דינו כחסר, ובחסד בפנים ג"כ פסול לקרבן כמבואר בבכורות ל"ט וברמב"ם פר"ב מא"מ הי"א יעו"ש. וכן יש להוכיח גם מדברי התוס' דחסרון תמים בטריפה פוסל גם בפנים והוא מהא דכתבו התו' דר"ש יליף דטרפות פוסל בפרה אדומה מדכתיב תמימה, וע"כ גם טרפות שבסתר פוסל, דע"כ כל מיני טרפות פוסל בפ"א. ותצא מזה דפסול זה יותר חמור מפסול בע"מ שאינו פוסל אלא בגלוי כדאיתא במנחות ו' שכן מומן גלוי, יעו"ש. וכן מבואר ברמב"ם שם בא"מ ה"ח אם נפגמו חוטיו הפנימיות אם נגממו וכו' יש לומר שהורצו יעו"ש. מבואר דסבר הרמב"ם דמום שאינו בגלוי אם הקריב הורצה, ובחסרון בפנים גם בדיעבד לא הורצה, ופסול טרפה בפנים הוא ג"כ מטעם חסרון תמים והרי"ז כמו חסרון אבר בפנים דפסול לקרבן, ויש בזה חיוב בדיקה ג"כ, וע"כ דהבדיקה מעכבת, וכיון דלא אפשר למיבדק רישא של עולה ע"כ מוכח דאזלינן בתר רובא, וממילא נקרא תמים:
והנה והנה מטעם זה אפשר ליישב גם מה שהקשו הרשב"א והר"ן להרמב"ם דסבר ספד"א מה"ת לקולא א"כ אפשר דגם ספק מותר. ואין ראיה מזה דאזלינן בתר רובא יעו"ש. אמנם לפי מה שפירשנו דהכוונה מפני החסרון תמים שישנו בטרפה, ובזה ע"כ גם חסרון בדיקה מעכב, כיון שזהו הכוונה בתמים לחיוב בדיקה, וע"כ מוכח מזה דאזלינן בתר רובא, וכמוש"נ: תוס' ד"ה מנא הא מילתא וכו'. וי"ל דלרב אחא בר יעקב בעי וכו' ולמאי דמפרש רבינו חיים וכו יעו"ש. והקשה בדו"ח דעדיין קשה מהא דקיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכיון דאזלינן בתר קרוב כתיב בקרא והיה העיר הקרובה אל החלל, וכיון דאזלינן בתר קרוב לא כש"כ דאזלינן בתר רובא, דרובא עדיף מקרוב, יעו"ש. ונראה דשאני הרובא דמדחה קרוב שהוא רובא דאיתא קמן, משא"כ רובא דליתא קמן אפשר דלא עדיף מקרוב, ואולי עוד גרוע ממנו:
שם. באו"ד כתבו אלא ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה כנגד הרוב דאוקמיה גברא דמזין עליו בחזקת טמא יעו"ש. וקשה הא האי גברא אין לו שייכות עם הפרה שכבר הוחזקה בחזקת כשרותה, וכיון דכבר דנו להפרה מטעם הרוב שכשרה היא ויצאת בהיתר, ממילא מכח זה ההיתר מטהרינן לגברא, וא"כ מה שייכות החזקת טמא דגברא לעשות ריעותא בהרוב בהמות שכשרות הן, כיון דליכא ריעותא בפרה עצמה:
ונראה דכיון דאיכא עוד חששא דשמא במקום נקב קשחיט וסברי התוס' הכא דנקובת הושט הוי נבלה, ולא מהניא לה שחיטה כלל. ולחששא זו יש גם כן חזקה המסייע לה דהיינו חזקת אינה זבוחה, ונמצא דיש חששא גם על עצם הזביחה מטעם זה יש לחוש גם לחזקת טמא מהמזין עליו ג"כ. ומזה מוכח דסברי התוס' דרובא עדיף גם משני חזקות. - וקשה מזה על הריב"ש הובא בב"י אה"ע סימן י"ז דכתב דלא מהני רובא נגד שני חזקות. והנו"ב בחאה"ע סימן מ"ג הקשה מזה על הריב"ש. ולפי מה שכתבנו מוכח מדברי התוס' דסברי נקובת הושט הוי נבלה. וזהו דלא כמו שכתב שם הנו"ב דיש לומר דסברי התוס' נקובת הושט הוי רק טרפה. ולפי מה שכתבנו מוכח דסברי נקובת הושט הוי נבלה מדמחשיבו חזקת טמא מהמזין עליו. ומה שכתב מדבר חזקת טהרה של הבהמה, עי' מה שכתבנו לעיל בסוגיא דף י': תוספות ד"ה אבל היכא דלייף לית לן בה, מקשין אמאי לא יליף מכל קרבנות דדחי שבת ולא חיישינן שמא ימצא קרבן טרפה יעו"ש. וקשה מדוע נטרו התוס' בהאי קושיא הכא ולא הביאו הקושיא בראשונה תיכף בתחילת הסוגיא. ומאי שייכות הקושיא הכא דקאמר הש"ס היכא דלייף לית לן בה: ונראה דמעיקרא לא הקשו בזה כיון דאיכא למימר דליכא חילול שבת בשנמצא הקרבן טרפה, משום דאיכא למימר דמקלקל הוא ופטור, ואעפ"י דאיכא תיקון לגבי בן נח שמוציאו מידי אבמה"ח כמו שקאמר כן הש"ס בפסחים ע"ג יעו"ש. אמנם לשיטת הר"ת הובא בתוס' שבת ק"ו דבעינן התיקון בשעת הקלקול, וכיון דלב"נ במיתה תליא ומפרכסת אסור עדיין משום אבמה"ח, ולא שייך מי איכא מידי, כיון דלישראל ג"כ אסור משום טרפה. ואיברא דקשה גם שם בפסחים דלא בא התיקון בשעת הקלקול. ובשו"ת להגרע"א בסימן קס"ה הובא קושיא זו, וכתב מרן שם עפ"י דברי התורת חיים שכתב דבשחיטה כשרה ובבהמה טהורה גם מפרכסת מותר לב"נ יעו"ש. אמנם הכא בסוגיא טרם שמוסכם דאזלינן בתר רובא, א"כ כשנמצאת הקרבן טרפה אם חיישינן למיעוט להיות נחשב לספק, יש לחוש לשמא במקום נקב קשחיט, והוי נבלה, וא"כ מספק אסור גם לב"נ משום אבר מן החי בעודה מפרכסת, וא"כ לא בא התיקון בשעת הקלקול, ואין כאן משום חילול שבת מטעם דהוי מקלקל ופטור. להכי אין להוכיח מהא דחילול שבת. ואעפ"י שיש להקשות היאך מקריבין קרבן בשבת ולא חיישינן לשמא במקום נקב שחט, זו היא ההוכחה שקאמר הסוגיא אח"כ, אבל מחילול שבת אין להוכיח. ואין לומר דיחתוך העור ויבדוק הסימנים קודם שחיטה, משום דנעשה בעל מום בזה, ואין זה נקרא תמים, וכמו שפירש"י לקמן ד"ה מדמי פסח. וכן כתבו התוס' שם כ"ח ע"ב יעו"ש. אבל עכשיו דקאמר הש"ס בהא דאליה אע"ג דכתיב תמימה, מ"מ היכא דלייף שפיר דמי ונקראת ג"כ תמימה. ולפי"ז גם אם יחתוך העור שעל הסימנים ויבדוק הסימנים מנקב לא יצא מכלל תמים ולא נקרא חסר א"כ יש לבדוק הושט מנקב על ידי שיחתוך העור, ואין זה מום. וממילא הוי שחיטה מעליא, וגם אם ימצא טרפה לא הוי מקלקל כיון דהתיקון בא תיכף בשעת הקלקול, ואיכא חילול שבת. ולהכי מקשין עתה קושיא זו מדוע לא ילפינן דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן לטרפה מטעם החילול שבת:
ואין להקשות מהא דאמר רבה אין לושט בדיקה מבחוץ, כדאיתא לקמן מ"ג דזהו רק לענין דרוסה, אבל לנקב מהני בדיקה גם מבחוץ. וע"כ אם לא הוי מום בחתיכת העור שפיר יש לברר קודם שחיטה מחשש נקב, והיינו כשיטת המ"ד הובא בר"ן ריש אלו טריפות דיש לושט בדיקה לענין נקב. והנה גם אם חיישינן למיעוט של דרוסה לספק אין זה קלקול בשחיטה מפני שאין זה אלא טרפה ולא נבלה והשחיטה מטהרתה מידי נבלה, ויש בזה תיקון גם בשעת הקלקול בזה שמוציאו מידי אבמה"ח. ועוד דיש לזה בדיקה באופן דמפכינן דמבואר שם בסוגיא אפכיה רבה ובדקה:
והנה הא דכתבו רש"י ותוס' דהחתיכות העור שעל הסימנים הוא מום זהו לפי האמת דקיי"ל דאזלינן בתר רובא. ומטעם זה ע"כ גם אליה כוונת התורה תמימה היינו כמו שהיא בלא חתיכה, וממילא לא מהני לייף שיהיה נקרא תמימה. ומזה תצא הדין דחתיכת העור שעל הסימנים הוי מום. זהו לפי המסקנא, אבל לפום מה דס"ד השתא שפיר מקשין מדוע לא ילפינן מכל הקרבנות דדחו שבת. ובזה יש ליישב מה שהקשה בדו"ח אמאי לא ילפינן דאזלינן בתר רובא אף כנגד חזקה מדלא חיישינן שמא במקום נקב שחט והוי נבלה ואיכא חזקת אינה זבוחה דמעיקרא יעו"ש. אבל נראה דמזה אין להוכיח משום דאיכא למימר דחותכין העור שעל גבי הסימנים ובודקין הושט, ואפילו בקרבנות איכא למימר כן, והיינו דאמרינן היכי דלייף לא יצא מתמים ולא הוי מום:
והנה התוס' תירצו דאיכא למימר דמספק נמי אמר רחמנא דתידחי שבת מצות קרבן כמו שבפקוח נפש דלא הלכו בו אחר הרוב. - והנה קשה לפי מה שכתבו התוס' בשבת קל"ה בד"ה ולא, אהא דאמרינן ערלתו ודאי ולא ספק. כתבו שם דלא איצטריך קרא להכי דמהיכי תיתי אדעתין לחלל את השבת יעו"ש. הרי דברי התוס' סותרין זה את זה. והקשו בזה בספר מעין החכמה ובספר נחל איתן פר"ב דברכות יע"ש. והנה לכאורה יש לחלק בין ודאי חיוב לספק חיוב דהתם בשבת ספק מחויב, משא"כ בקרבן דהחיוב הוא ודאי:
עוד נראה שיש הבדל בין אם הריעותא דספק לפנינו כמו התם בשבת בספק ערל דבזה פשיטא שאסור לחלל שבת מספקא, וגם בקרבן באופן זה שהקרבן לפנינו בספק אם הוא בר קרבן פשיטא שאין לחלל שבת מספקא. אבל כשאין ריעותא לפנינו והיינו שאין להבהמה השתנות משארי בהמות, בזה לא אמרה תורה להיות נחית לספק כיון שאין בזה השתנות מברייתו של הבריאה, ולספק זה לא נחתה התורה גם אפילו אם יש בזה חילול שבת כשימצא טרפות בהקרבן. והביאו התוס' דוגמא מהא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב מטעם דלא בעינן ודאי חי. הנה גם בדבר הקרבן כיון דלא אמרה דבעינן ידיעה ודאית בדבר הכשרו של הקרבן בשביל חילול שבת, ממילא מסתבר הדבר דאין לחוש לספק כל זמן שלא ראינו לפנינו השתנות, ואין הספק לפנינו וכמוש"נ:
שם רב אחא בר יעקב אמר אתיא משהמ"ש וכו' דילמא חד מינייהו טרפה הוא וכו. והא אין הגורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם. והנה הרמב"ם בפר"ה מעבודת יוהכ"פ כתב דטרפה פסול לשעיר המשתלח שנאמר יעמד חי. - והקשה הלח"מ מסוגיא דידן דלא יליף לה מהך קרא. והמל"מ מיישב דלפי הלימוד דאין הגורל קובע אם נעשה טריפה לאחר הגרלה היה כשר מפני שבשעת הגרלה היה ראוי לשם. אבל מקרא דיעמד חי צריך להיות חי עד לאחר כפרת דברים או כפרת דמים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, כמבואר בסוגיא ביומא שם מ' יעו"ש. אבל דבריו תמוהין דאדרבה מדוע לא הביא הש"ס קרא דיעמד חי שבא ללמדנו דבעינן שלא יהיה טריפה עד לבסוף, וא"כ מוכח דלא סבר הש"ס הך דרשה דיעמד חי. וא"כ מנ"ל להרמב"ם דרשה מעצמו. ונראה דהש"ס דילן סבר טרפה חיה, וא"כ אין ללמוד מהקרא דיעמד חי למעט טרפה כיון דגם טרפה נקראת חי. אמנם הרמב"ם דסובר טרפה אינה חי שפיר ממעט מהא דיעמד חי למעט טרפה. ובספרנו נזר הקודש ליומא ס"ג ובכריתות י"ד שם מבואר עוד בזה בשיטת הרמב"ם:
והנה קשה לשיטת הרמב"ם בפר"ב מא"מ דפסק דחסרון אבר בפנים אפילו בשאינה נעשית טרפה, מ"מ פסול לגבי מזבח מטעם דלא נקרא תמים יעו"ש. ולפי"ז קשה הא ע"כ בעינן להלימוד דש"ס הכא בהא דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם למעט גם חסרון בפנים אף שאין בזה משום טרפה. וא"כ קשה מדוע לא כתב זה הרמב"ם בכדי למעט גם חסרון מבפנים. ואפשר דכיון דלפי המסקנא דאזלינן בתר רובא לא חיישינן לזה, בשעיה"מ דליתא בבדיקה, להכי לא נחית לזה הרמב"ם, אבל לטריפות יצוייר באופן שהוא בגלוי, ולהכי כתב הרמב"ם לחדש דטריפות פוסל בו. והנה הסוגיא הכא היה יכול להוכיח מחסרון מבפנים דלא חיישינן לזה גבי שעיה"מ. וע"כ משום דאזלינן בתר רובא, אבל אפשר לומר דהסוגיא הכא סוברת דחסרון מבפנים לאו חסרון הוא כמו שפליגי בזה תנאי בבכורות ל"ט יעו"ש:
עוד יש לומר לשיטת הראב"ד הובא בכל בו, והובא ביו"ד סימן מ"ד ס"ו דהא דנטלו הכליות כשרה דוקא שנטלו ע"י אדם. אבל אם ניטלה על ידי חולי כיון שהקטינה לפחות מכשיעור כבר נאסרה. ואיך תחזור להכשרה יעו"ש. והנה מסתמא כן הוא שיטת הראב"ד גם בטחול אם ניקבה נקב מפולש, ואח"כ ניטלה לגמרי שהוא ג"כ טרפה. והוא מטעם זה ג"כ שאין טרפה חוזרת להכשרה. ולשיטת הראב"ד אתי שפיר דלא חש הסוגיא לחסרון אבר. והוא מטעם זה דלנטילה על ידי אדם אין לחוש מטעם חזקה שלא נעשה בהם מעשה. ואם על ידי חולי הרי הם טרפה, וקאמר הש"ס וליחוש דלמא טרפה היא. נמצא לפי"ז דיש סמך לשיטת הראב"ד, וראוי לחוש לדבריו למעשה: שם. רב מרי אמר אתיא ממכה אביו ואמו דאמר רחמנא קטליה וליחוש דלמא לאו אביו הוא וכו', והנה בירושלמי פר"ד דקדושין ה"ח יליף מזה דאזלינן בתר חזקה יעו"ש. ולפי זה קשה מדוע לא יליף סוגיא דידן מזה דאזלינן בתר חזקה. ועוד מה ראיה מזה דאזלינן בתר רובא דלמא משום חזקה. ועי' בבי"ש אה"ע סימן י"ט הקשה בזה. אבל אפשר לומר דשאני חזקה זו מהא דחזקה דש"ס דידן. והיינו דענין חזקה דש"ס דידן הוא אנו סומכין על מה שהוחזק מעיקרא לומר דלא נשתנה הדבר מכמות שהיה. משא"כ החזקה בהא דמכה אביו הוא ענין אחר לומר דמה שהוחזק לאביו לפנינו יש לסמוך על זה. והוא בגדר אומדנא. וזהו ענין אחר מחזקה דילפינן מנגע שלא נעשה השתנות משעה הראשונה וכדומה, וראיתי אח"כ בבכור שור לחידושיו לקדושין שנחית לזה:
ומטעם זה יליף רב מרי ממכה אביו דאזלינן בתר רובא, משום דסבר דהחזקה הא דהוחזק לפנינו לאב מטעם שאנו רואים שנוהג מנהג אב עם בנו משום דיש לומר שהוא עצמו בטעות מפני שאינו יודע שאשתו זינתה והבן הזה הוא מאחר. ולפעמים גם האשה אינה יודעת משום דדלמא בא עליה אחר, והיא לא הכירה ולא בחנה אם הוא בעלה. ולזה הוכרח רב מרי דמוכח דאזלינן בתר רוב בעילות אחרי הבעל:
והנה הרמב"ם בפר"א מא"ב כתב, דמכין ועונשין ע"פ החזקה ילפינן ממכה אביו ואין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה, וכן שאר קרובים בחזקה יעו"ש. וקשה הא במכה אביו לא משום חזקה לחודיא הורגין אותו אלא מטעם רובא ג"כ. וש"ס דילן יליף מזה דין רובא, ומדוע נטה הרמב"ם להא דאיתא בירושלמי ולא הביא הא דש"ס דילן וצ"ע:
ונראה דע"כ תרווייהו בעינן רוב וגם חזקה, וביאור הדברים, דהרוב בעינן שמעיד על שעת ההולדה דהולד הנולד הוא מהבעל מטעם רוב בעילות אחרי הבעל. אבל אח"כ בגדלותו מנין אנו יודעין שזהו אותו הילד שהוחזק לבנו. אולי נתחלף אח"כ באחר. או שזה הנולד מת, ואח"כ הוחזק בבן אחר והאב הזה לאו אביו הוא. וא"כ היאך קטלינן ליה עבור ההכאה. וע"כ משום דאזלינן בתר חזקה, בזה שהוחזקו לאב ובן. ולפי"ז דינא דרב מרי בש"ס דילן דן על שעת ההולדה, ובזה שייך לדון רובא מטעם רוב בעילות אחרי הבעל. והירושלמי בא להוסיף כי יש לדון בזה גם מכח חזקה, משום דאל"כ יש לחוש בהתחלפות באחר, נמצא דדינא דש"ס דילן והירושלמי אחד הוא. וזה נצרך לזה, וזה נצרך לזה. ושפיר יליף הרמב"ם לדין חזקה בזה שהוחזקו לקרובים מהא דמכה אביו:
ואין לומר דלמא כוונת התורה באופן שהעדים המתרין להמכה אביו יודעים אותו משעה שנולד עד ההכאה, דזה ליתא דכיון שאנו יודעין דאזלינן בתר רובא לענין רוב בעילות אחרי הבעל, אעפ"י שאי אפשר לידע ידיעה ברורה, ולא הוי יותר מרובא. לפי"ז גם בענין הא דהוחזקו לאב ובן הוא ג"כ בגדר רובא מפני שרוב בני אדם אינם מחזיקין עצמן לקרובים אם אינן באמת קרובים, ומטעם זה החזקה הלזו הוא גם כן בגדר רובא, וממילא כשאנו יודעין דין רובא מהא דרוב בעילות, כן אנו יודעין האי רובא הנקראת חזקה דכל שהוחזקו בשאר בשר שהוא ג"כ חזקה מכח רובא וכמוש"נ: ויש לפרש גם בדברי רב מרי דאמר ודלמא לאו אביו הוא, הכוונה בשתים שמא נולד מאב אחר, וגם דלמא נתחלף באחר אח"כ, או שגדלו והחזיקו כבן. וכשאמר דתלינן ברובא ברוב בעילות אחרי הבעל, זה מורה לן בממילא דלא חיישינן שמא זה בן אחר הוא בגדלותו, ולא זהו הנולד על ברכיהם, בזה גם כן איכא רובא, היינו חזקה מכח רובא דרובא דעלמא אין מחזיקין רחוק לקרוב:
ובזה יש ליישב הא דכתבו התוס' דהוי מצי למידק ודלמא משום דאזלינן בתר חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת יעו"ש. אמנם לפי מה שביארנו דרב מרי מכוון דלמא לאו אביו הוא - היינו דזה הבן לא הוא הנולד על ברכיהם. ולא שייך זה לחזקת צדקת:
שם רב כהנא אמר אתיא מהורג את הנפש דאמר רחמנא קטליה, וליחוש דלמא טרפה הוי, וההורג את הטרפה פטור, ואפילו למ"ד טריפה חיה אפ"ה פטור מטעם דסופו למות ממחלה זו כמו"ש התוס' בסנהדרין ע"ח. ומזה מוכיח דאזלינן בתר רובא. והנה התוס' הקשו מדוע לא ילפינן מרוצח גופיה. והנה ע"כ כוונת התוס' למ"ד טריפה חיה, משום דלמ"ד טריפה אינה חיה איכא למימר דחובשין אותו י"ב חדש. ומזה מוכח דרב כהנא אזיל ג"כ למ"ד טריפה חיה. וזהו מטעם דההורג את הטריפה פטור ממיתה בידי אדם: ובזה יש להבין הא דהקשו התוס' דנילף מרוצח גופיה דאזלינן בתר רובא דדלמא הרוצח הוא טרפה, וטריפה שהרג פטור, יעו"ש. וקשה דלמא סבר רב כהנא דטריפה אינה חיה, וא"כ יש לברר על ידי זה דחובשין אותו י"ב חדש. וע"כ דסברי התוס' בהקושיא דרב כהנא סבר טריפה חיה. אבל מאי דוחקיה דהתוס' לפרש דרב כהנא סבר טריפה חיה ולהקשות דנילף מרוצח גופיה, כיון דבפשיטות יש לפרש דרב כהנא סבר טריפה אינה חיה כמו שקיי"ל כן לדינא. וממילא לא קשה דנילף מרוצח גופיה, וצ"ע:
והנה תירצו התוס' וז"ל ושמא דאזלינן בתר רובא מדלא חיישינן להרוג את הטרפה לא נילף בעלמא עכ"ל. והנה נדרש לביאור, הלא מדוע לא חיישינן לזה הלא התורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה וספק נפשות לקולא, ואם אמרינן דלא אזלינן בתר רובא א"כ הוי ספק נפשות לקולא. ונראה דכוונתם דאיכא ממנפ"ש אם הרוצח הוא בריא פשיטא דבר מיתה הוא. ואם הוא טריפה הלא קיי"ל דהורג את הטריפה פטור. - לפי"ז אם נהרג ע"פ הרציחה לא חיישינן ליה. מטעם דכל עיקר הא דושפטו העדה והצילו העדה דוקא על אדם שמחויבים על הריגתו, ולא על הטריפה, כן נראה בביאור דברי התוס'. והנה בהא דפריך הש"ס וכי תימא דבדקינן ליה, הקשו התו' מ"מ הויא ליה התראת ספק אי לא אזלינן בתר רובא. ותירצו ושמא קסבר דשמה התראה יעו"ש. - ובזה קשה הלא הספק עומד להתברר, ובזה הוי התראה ודאית כמו שכתבו התוס' ביבמות פ' ד"ה נעשה סריס למפרע שכתבו שם דכיון דהוי גילוי מלתא דלא היה אז קטן לא הוי אז התראת ספק יעו"ש. וה"נ איגלאי מלתא לאחר הבדיקה דלא היה טריפה בשעת ההתראה, והוי זה התראה ודאית. ובזה התקשיתי מכבר ואמרתי דשאני התם, דהאיסור הוא ודאי דהרי אכל חלב ודאית, ובזה מהני גילוי מילתא. משא"כ הכא דהספק אם עשה איסור,. וכעת השגתי דרו"ח למרן הגרע"א ז"ל וראיתי שהקשה כן ומתרץ ג"כ בחילוק זה וכתב שכן כתב הפנ"י בקונטרס אחרון לקדושין פר"ג סימן ל"ג על קושיות המל"מ, יעו"ש. ואם כי הדברים נכונים, אבל אכתי יש לעיין בסברא והלא אם רק תליא בגילוי מלתא והדבר עומד להתברר, וא"כ מה הבדל יש אם יתברר שהוא בר עונשין למפרע, לבין אם יתברר שעשה עבירה למפרע, סו"ס הבירור דלבסוף מברר שהיתה התראה ודאית בשעה שקבל ההתראה ובזה אמרינן איגמ"ל:
ונראה דשאני הכא דלא מהני איגלאי מלתא למפרע לעשות התראה ודאית מטעם דכיון דאם לא אזלינן בתר רובא א"כ הוי המיעוט טריפה כמו ספק השקול, ועל זה אמרה תורה ושפטו העדה והצילו העדה, והוי ספק נפשות להקל, והוי עכשיו בר פטור גמור, ולא שייך בזה התראה ודאית טמעם הבירור דבסוף, כיון דהוי עתה בר פטור לגמרי. ואינו דומה להא דיבמות בהא דסריס דהוי ספק אם הוא עכשיו גדול ועומד בספק חיוב גם עתה, להכי כיון דהבירור דבסוף מברר על עכשיו אמרינן איגלאי מלתא למפרע, והוי התראה ודאית, משא"כ הכא דהוי עתה בדין של פטור ממש:
ונראה ראיה לסברא זו בהא דאיתא בכתובות ט"ו בתוד"ה וספק נפשות להקל. תימא למ"ד התראת ספק לא שמה התראה אפילו ספק נפשות להחמיר פטור משום דהתראת ספק היא, ואי למ"ד שמה התראה היכי פטרינן ליה כשנמצא שישראל הרג, הא מחייב בהכה את זה וחזר והכה את זה וכו':
וי"ל דשאני התם שיודע בודאי שיבוא לידי איסור אם יותיר או יכה שניהם, משום הכי שמה התראה, אבל הכא אינו יודע שודאי יבוא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה עכ"ל. ותמוה טובא דהלא לפי דבריהם הכא לכו"ע לא הוי התראה, וא"כ הדרא הקושיא לדוכתיה למה קאמר הש"ס מטעם ספק נפשות להקל, והלא אפילו אם ספק נפשות להחמיר הכא פטור מטעם חסרון התראה:
ונראה בסברת התוס' דסברי דאם לא אמרינן ספק נפשות להקל, ואפילו אם לא נהרגנו מספק, אבל עכ"פ ספק איכא, והוא עומד בספק חיוב אז מהני הבירור דאח"כ שיש בזה איגלאי מלתא למפרע שהיה עומד להרוג ישראל, ומחויב מיתה מטעם ההתראה עם הבירור דאח"כ. ודמיא להא דסריס שם ביבמות דלוקה על אכילת חלב שאכל בעודו בספק מחויב. אבל מפני שהדין דספק נפשות להקל, נמצא דעתה עומד בפטור, והיינו דהביאור ספק נפשות להקל שנלמד מהא דוהצילו העדה לומר שמחייבין מיתה על הודאי, ולא על הספק והיינו דבספק לא נקרא עומד בספק אלא בר פטור הוא לגמרי. ובמקום אחר ביארנו זה בפשיטות. וכיון שבר פטור הוא עתה, ואינו עומד בספק, להכי לא הוי בר התראה לקבל התראה דחיוב מיתה בשעה שהוא בפטור בתורת ודאי ואין עליו גם ספק איסור, וזהו שחידשו התוס' כיון דאינו יודע את מי יכה, ולמשל אם גם אח"כ נשאר הדבר בספק הרי הוא בפטור ובתורת ודאי להכי לא הוי התראה לכו"ע, וזהו מפני שהדין דספק נפשות להקל. והנה כמו כן הכא בסוגיא כיון דחיישינן למיעוט טרפה הרי הוא עתה בפטור ממש, להכי לא מהני הבירור דבסוף:
ואין להקשות דלפי זה מדוע התם סברי התוס' דלכולי עלמא לא הוי התראה והכא סברי דסבר רב כהנא דהתראת ספק שמה התראה. אבל ההבדל פשוט דהתם אפשר לומר דמכוון להרוג אינו יהודי, אבל הכא אין לומר שמכוון להרוג טריפה, להכי כיון שנכנס לספק בכוונה להרוג בר ישראל הרי קא מכוון לאיסור. להכי אף דלא שייך בזה איגלאי מילתא למפרע, אבל עכ"פ התראה יש כאן למ"ד התראת ספק שמה התראה. וה והנה ראיתי בשיט"מ הביא בשם הרשב"א וז"ל ונ"ל שאין זה ענין להתראת ספק וכו' דאי ספק נפשות להקל אז במחצה על מחצה הוי כרוב אינו יהודי, משא"כ להיפך, עכ"ל. יעו"ש. וביאור הדברים ע"כ כמו שכתבנו דכיון דספק נפשות להקל הרי זה באינו מחויב בשעה זו, ולא שייך התראה. אמנם אם לא אמרינן ספק נפשות להקל הרי הוא בספק מחויב, ואז שייך התראה ותליא בפלוגתא בהתראת ספק אי שמה התראה. וע"כ דזהו גם כוונת התוס' שם כמו שכתבנו:
אמנם ע"כ שאני נידון דהכא מנידון דשם, דהתם בספק אם יכה ישראל או אינו יהודי הרי זה ספק בחיוב לגמרי. ולא שייך כלל איגלאי מילתא למפרע שהיה בר חיוב מעיקרא. כיון דהדבר תלוי במקרה דלעתיד, ולא שייך לומר דהיה עומד מעיקרא להכות ישראל, ויותר מספק לא הוי ובר פטור הוא. משא"כ בנידון דידן דבעי להרוג ישראל ורק ספק אם הוא שלם או טרפה, והבדיקה תברר אח"כ דשלם הוא. והרי יש כאן בירור מעליא בלמפרע. ובזה דומה הוא לבירור דסריס דיבמות. אמנם מפני דגם בזה שייך ספק נפשות להקל הרי הוא בספק חיוב. והספק חיוב הזה בר פטור הוא לגמרי. אבל מפני שאינו דומה להפטור דספק יהודי ספק אינו יהודי, להכי שייך בזה לדון דין התראה ותליא בפלוגתא. וזהו שכתבו התוס' ושמא קסבר דשמה התראה כמוש"נ:
תוס' ד"ה ליחוש דלמא במקום סייף נקב הוי. ועוד אומר ר"ת דאע"ג דאי שיילינן לעדים קטלינן ליה דסמכינן ארובא היכא דלא אפשר. היכא דשיילינן להו ואמרי דלא ידע פטור יעו"ש. וקשה מה שייך למיפטר מטעם דלא ידעי אם במקום סייף נקב הוי, הלא כיון דלא אפשר למידע וע"כ ליתא בתורת עדות דכתיב או ראה או ידע, וזה ליתא לא בראייה ולא בידיעה. נמצא דכל עדותן הוא ג"כ עפ"י הרוב שלא היתה נקב במקום סייף, ובדבר דלא אפשר למידע פשיטא שזה לא נכנס בסוג עדות. וא"כ מדוע יש לפטור הרוצח מפני שלא ידעו העדים מה שאפשר. ואין זה דמיון לסייף וארירן שהוא דבר שבגלוי וישנן בכלל ראיה וידיעה:
ואפשר לומר דכוונת הר"ת באופן שהיה הושט מגולה כגון שהיה העור שעל הסימנים, וביותר במקום הסייף מגולה, ואפשר היה להעדים להבחין זה. ובאופן זה אם שואלים להעדים ולא ידעו פטור הרוצח מטעם דכיון שהיה להם להעדים לידע ולא ידעו:
ומזה יש להוכיח דיש לושט בדיקה לנקב. וכידוע דפליגי בזה הראשונים, עי' בר"ן ריש אלו טריפות וביו"ד סימן ל"ג הובא שיטת הראשונים. ולכאורה מוכח מדברי הר"ת דסבר דיש לושט בדיקה מבחוץ, וצ"ע: עוד שם בתוס' הקשה הריב"ם דהכא ילפינן מרוצח ועדים זוממים דאזלינן בתר רובא אף בדיני נפשות ובאלו הן הנשרפין אמרינן נסקלין בנשרפין ידונו בסקילה הקלה אע"ג דרוב נשרפים נינהו. ותירץ ר"ת דכיון דממנפ"ש הוא נהרג לענין באיזה מיתה הוא נהרג לא אזלינן בתר רובא יעו"ש: והנה מפורסם הקושיא דלפי"ז בת כהן בשריפה היכי משכחת לה דלמא לאו אביה כהן הוא. ואי דניזיל בתר רובא, זה לא מהני דהא גם אם לאו אביה הוא מ"מ חייבת סקילה כדין ארוסה בת ישראל. וממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא. אבל אפשר לומר דמיירי שקבל בה אביה קדושין בשהיתה קטנה או נערה, ולכך כשזינתה היא בשרפה דאזלינן בתר רובא שהיא בת כהן. דאם לא אזלינן בתר רובא אלא אמרינן דהכהן הזה לאו אביה הוא, לפי"ז אין בקדושין ממש, ואינה ארוסה רק פנויה, ולא תהא נהרגת כלל. ולענין זה לחייבה מיתה אזלינן בתר רובא שהוא אביה, וממילא נידונית בשרפה, ואין זה ממיתה למיתה:
אמנם אכתי יש להקשות דאכתי יש לחוש לשמא אביה לאו כהן הוא הלא כי שמא אביה נולד בזנות של אמו. ומטעם דאזלינן בתר רובא אכתי הוי ממיתה למיתה:
ונראה בביאור דברי ר"ת דלא שייך הכא תורת ביטול לחייב אדם בעונש יותר חמור, דהרי עיקר הא דאמרה תורה אחרי רבים להטות להוציא דבר המשפט לענוש אדם הוא עפ"י סנהדרין ושופטים. אמנם הכא בתערובות שאין בזה בתורת משפט. אלא הוא מטעם ביטול ברוב כשארי ביטול דעלמא, זה לא שייך הכא מטעם דע"כ אין לחייב את האדם בעונש בכח התערובות, כיון שחסר בזה כח בי"ד. ובזה מיושב עיקר הקושיא מהא דבת כהן, דהתם כיון שהוא עפ"י שופטים ועפ"י בי"ד שפיר אזלינן בתר רובא גם ממיתה למיתה כיון שאין מכח ביטול רק מכח משפט. ובזה בזה יש ליישב מה שקשה בהא דסנהדרין פ"ד אלא למ"ד חנק חמור מאי איכא למימר. וקשה אם נפרש דמכה אביו היינו דקטליה היאך יהא נידון בחנק דחמור דלמא לאו אביו הוא, ואי דאזלינן בתר רובא הא גם אי לאו אביו הוא חייב מיתה בסייף, וא"כ הרי הוא בין מיתה למיתה דלא אזלינן בתר רובא. ועתה ראיתי בדו"ח החדש למרן הגרע"א ז"ל שהקשה לו חכם אחד בזה. אמנם לפי מה שביארנו דברי ר"ת אתי שפיר גם הכא כיון דלאו מתורת ביטול אתינן בזה, אלא עפ"י דין התורה הוא דאזלינן בתר רובא אין הבדל בזה. ועפ"י דין התורה אזלינן בתר רובא גם בין מיתה למיתה. כיון שהדבר יוצא מחק המשפט עפ"י סנהדרין, וכמוש"נ:
שם. רבינא אמר אתיא מעדים זוממין דאמר רחמנא ועשיתם לו כאשר זמם וליחוש דלמא הך דאסהידו ביה טריפה הוי. והנה הא דלא פריך היאך קטלינן להרוצח דלמא רוצח גופיה טריפה הוי. ע"כ צריך לומר כמו שכתבו התוס' בד"ה וכי תימא דלא אפשר דאזלינן בתר רובא בעלמא מהא דקטלינן והרגינן הרוצח, ולא חיישינן להרוג את הטריפה יעו"ש. ולהכי יליף רבינא מהא דהרגינן העדים שהוזמו. אבל אכתי יש לדייק מדוע לא יליף רבינא מהא דעושין משפט בהעדים עצמן, ולא חיישינן דלמא העדים המוזמים טרפה. וע"כ צריך לומר כמו שכתבו התו' לענין רוצח, כן יש לומר גם על העדים שדין רוצח להם שזממו להרוג נפש נקי. ולא ילפינן מזה לעלמא מטעם דאין להוכיח מהא דלא חיישינן להרוג רוצחי נפש אם הם טריפה. אבל מהך דאסהידו ביה מוכיח שפיר דלמא טרפה הוי וליכא כאשר זמם כיון דההורג הטריפה פטור ממיתה:
והנה לכאורה יש לדייק דהלא איכא ספ"ס ספק שמא על הך דאסהידו ביה שלם הוי. ואת"ל שהוא טרפה שמא גם העדים טרפה הם, ולהכי עושים בהם משפט מכאשר זמם. ואכתי אין ללמוד מזה דאזלינן בתר רובא. אמנם איכא למימר דאם לא אזלינן בתר רובא, גם ספ"ס לא עדיף מרוב, ולא מהני ספ"ס. ומזה מוכח דספ"ס לא עדיף מרובא. אבל תקשה מזה על הפוסקים דסברי דספ"ס עדיף מרוב והוכיחו מהא דר' יהושע מיקל בספ"ס לענין יוחסין בכתובות ט"ו עי' בפנ"י שם:
ונראה דשאני בעדים זוממין דלא חיישינן למיעוט טריפה לגבייהו. והוא דכיון דבעינן בעדים זוממין שיוכלו לבוא לידי הזמה על ידי זוממי זוממין, וגם הזוממי זוממין בעינן שיוכלו לבוא לידי הזמה על ידי אחרים. וכן הלאה והלאה. וא"כ רבים הם, ולרבים כאלה לא חיישינן למיעוט טריפה, דע"כ הא דחיישינן לטריפה הוא רק כשאנו דנים על היחיד ויש לחוש שהוא מהמיעוט. משא"כ רבים אמרינן דשלמים הם. והדבר מובן בסברא, כי בודאי אין לחוש שהרבים הם טריפה, ולהכי כי קטלינן להעדים זוממין מטעם כי הם שלימים כי הכא ההזמה בא להם מכח הרבים כמו שנתבאר:
שם רב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול בישראל. וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט. וקשה דלמא הדין דיקרע לעורו ויבדוק במקום הסכין. ובשלמא אם אמרינן דאין לושט בדיקה מבחוץ אפילו לענין נקב אתי שפיר. וזהו שיטת רש"י לקמן כ"ח, אבל לשיטת התוס' שם דיש לושט בדיקה מנקב מבחוץ קשה הלא יש עצה לקרוע העור ולבדוק במקום הסכין ועי' בתוס' שם. והנה הרשב"א הקשה ג"כ קושיא זו, ומתרץ וז"ל יש לומר דאין לו מבחוץ בדיקה אפילו מחמת נקב אלא כשאתה מסתפק בנקב במקום ידוע ממנו. אבל שלא במקום ידוע, אלא שאתה צריך לבודקו כולו אין לו בדיקה מבחוץ עכ"ל. ותמהני טובא, הלא הכא בשביל הכשר שחיטה ג"כ אין צריך בדיקה אלא במקום הסכין. וא"כ אין לך מקום ידוע יותר מזה. ועוד בזה שמדייק הרשב"א דהריעותא מטעם דכל הושט צריך בדיקה ג"כ, הלא לאחר שבדק המקום שחיטה ושחט יבדוק הושט כולו לאחר שחיטה ויבורר ההכשר שחיטה. ועוד הא דחזינן דמהני בדיקה במקום ידוע אעפ"י דאיכא ריעותא כהא דממסמס קועיה דמא, א"כ פשיטא דמהני בדיקה במקום דליכא ריעותא, אלא חיישינן לנקב מטעם המיעוט. סו"ד דברי הרשבא צ"ע: ונראה לבאר דסבר הרשב"א דהבדיקה דמקום ידוע דמהני זהו רק לפי האמת דאזלינן בתר רוב, והושט כולו עומד בחזקת שלם מכח חזקה הבאה מכח רובא. ולהכי באופן דאיכא ריעותא ונדרש לבדיקה במקום ידוע, וסמכינן אבדיקה להושט גם מבחוץ, זהו רק מפני שיש לו להושט חזקה. וכל הושט לא נדרש לבדיקה מטעם החזקה שלו. ולכן סמכינן אבדיקה שהושט הוא שלם במקום הזה. מטעם שיש להושט חזקה, ואמרינן שכל הושט הנשאר דהיינו לבד מקום השחיטה שלם. הנה כן הוא גם בהמקום הזה שלם בלא נקב. משא"כ עתה שעדיין לא נדע דאזלינן בתר רובא, וא"כ כל הושט כולו בספק נקב עומד, ואין להושט חזקת שלם, הנה בזה לא סמכינן אבדיקה להושט מבחוץ אפילו במקום ידוע. כן נראה בכוונת דברי הרשב"א:
שם וכי תימא ה"נ. היינו דלא אכיל ר"מ בישרא. והקשו התוס' הלא מצינו בשר תאוה שאמרה תורה וכי תאוה נפשך לאכול בשר. והיינו כי יש בזה היתר מפורש בתורה. ותירצו התוס' דמדאורייתא לא חייש ר"מ למיעוטא אלא מדרבנן יעו"ש. וקשה לשיטת הט"ז ביו"ד סימן קי"ז דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור, יעו"ש. א"כ ה"נ כיון שההיתר מפורש בתורה דכתיב בכל אות נפשך תאכל בשר, א"כ אין לאסור מדרבנן. והנה הרשב"א כתב דההיתר דבשר תאוה היא רק מפני היצר הרע מוטב שיאכלו בשר תמותות ואל יאכלו בשר נבלה, אתי שפיר גם לשיטת הט"ז. אבל לפי דברי התוס' מוכח שלא סברי התוס' סברת הט"ז:
והנה לדברי התוס' דכל עיקר הא דר"מ חייש למיעוט הוא מדרבנן, א"כ מאי פריך הש"ס פסח וקדשים מאי איכא למימר, הלא יש לומר דלא העמידו דבריהם במקום מצוה, וא"כ אין ראיה מזה שהוא מטעם דלא אפשר. דהלא איכא למימר דשאני במקום מצוה, דלא אתי דרבנן ומדחי למצוה דאורייתא. ואפשר דכיון דאם לא אמרינן דבמקום דלא אפשר ליתא לגזירת חכמים, אלא אמרינן דרק המצוה דחי לה, א"כ כיון דלהדיוט אסור לא קרינן בזה ממשקה ישראל מהמותר לישראל. ומוכח מזה דגם מה שאסור מדרבנן לא קרינן בזה ממשקה ישראל. וע"כ מוכח מזה דשאני היכא דלא אפשר דמותר גם להדיוט: אמנם לפי מה שכתבו התוס' ביבמות קי"ט דאפשר דר"מ חייש למיעוט גם מדאורייתא. וא"כ אסור להדיוט לאכול בשר, וא"כ לא יצוייר שום קרבן מטעם דלא הוי ממשקה ישראל. וגם היאך אמרה תורה בהדיא בבשר תאוה בכל אות נפשך תאכל בשר, במקום ספק איסור. ואפשר דלחששא שמא במקום נקב קא שחיט, חששא זו לכו"ע לא הוי מדרבנן. והיינו דליחוש לשמא טריפה בכל ח"י טריפות אפשר דיש לחוש גם מדאורייתא וזה אפשר בבדיקה. אבל חששא דשמא במקום נקב שחט, חששא זו לא הוי אלא מדרבנן גרידא: