אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף ט:

דף ט.

מי קא מדמית איסורא לסכנתא וכו'. - ויש לעיין אטו לא ידענא דסכנה חמירא טובא, והלא קיי"ל דכל התורה נדחה מפני פקו"נ חוץ מהשלשה דברים, וגם מבואר דאין הולכין בפקו"נ אחר הרוב כדאיתא ביומא פ"ה: ונראה דכוונת הסוגיא לענין השתמשות זה דספק סכנה לא לאכילת אדם ולא לשתיתו - אלא השתמשות לאיזה דבר מצוה - ונפק"מ אם אינו ראוי לאדם יש בזה משום הקריבה נא לפחתך כמו הא דאיתא בסוכה נ' לענין יין לנסכים דלא מהני אפילו על ידי סינון משום הקריבה נא לפחתך. נמצא דהספק סכנה יש בזה משום הקריבהו וכו'. ובאופן זה יש בזה דמיון לספק איסורא: תוס' ד"ה התם וכו' דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות כמו סוטה וזה ודאי שלא נטמאו שניהם. - וקשה אם לא ילפינן מסוטה אלא בדמיון לסוטה א"כ מדוע לא נימא דשניהם טהורים גם ברה"י כמו שטהורים ברה"ר מטעם דמוקמינן אחזקה. ומהרש"א הקשה בזה. - ונראה דבסוטה איכא שני דינים א' דלא מוקמינן אחזקה. ב' שהתורה עשאה לסוטה לודאי טומאה. והנה הכא כוונת התוס' לענין שני נזירים דאין ללמוד מסוטה לעשותם לשניהם לודאי טמאים, כיון דע"כ אחד מהם טהור, וליכא בזה הדין לעשות לספק ודאי שיבואו שניהם קרבן טומאה. אמנם בזה שאיתרע חזקת טהרתן שפיר יש ללמוד מסוטה דברה"י איתרע חזקת טהרתן ושניהם בספק עומדים, וזהו ההבדל בין רה"ר לרה"י, דברה"י איתרע חזקת טהרתן כמו שמצינו בסוטה שברה"י איתרע חזקת טהרה שלה. ואעפ"י שאין ללמוד מסוטה לעשותם לודאי טמאים, כיון שאין לומר הכא ודאי, אבל לעשותם ספק שפיר נלמד מסוטה. - ומצינו דוגמא לזה לר' שמעון בריש נדה דסבר בכל ספק טומאה ברה"י דהוי רק תולין. - וע"כ הטעם דלמד מסוטה שאיתרע החזקה דטהרה, אבל לא למד מסוטה לעשות ספק כודאי. ולכן גם לרבנן באופן שאי אפשר לעשות ודאי טומאה, אבל מידי ספק טומאה לא יצא. ולהכי שם בנזיר שניהם עומדים בספק טומאה:

ע"ד מה שהקשה רו"ג שליט"א במש"כ התוס' חולין ט' ב' ד"ה שאני, דטעמא דתלינן באדם טמא הוא משום גזירת כלים הנמצאים, והנה מבואר דעת ר"ת דבכלל גזירת כלים הנמצאים הוא גם כלי חבר הידועים שנגע אדם בלתי ידעו, ותימא דהא דתנן ספ"ה דטהרות מ"ז, מי שישב ברה"ר כו' על רוקו וכו' ועל בגדיו הולכין אחר הרוב ישן וכו' וחכמים מטהרים:

ונראה ביישוב קושיא זו מתרי טעמי. א' דשאני בין אם יצאת מתורת שמירה, לבין אם לא יצאת מתורת שמירה. והוא דענין כלים הנמצאים דוקא באופן דשייך לומר עליהם גדר אבידה, אם לא אבדה בפועל, אבל אבוד מגדר שמירה בטהרה. - והנה כשהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה, הרי"ז בגדר אבוד מהשמירה, וממילא חל על זה גדר כלים הנמצאים. משא"כ התם בטהרות בפר"ה דהבעלים בעצמן יושבים ומשמרים כליהם וכמו הא דבגדיו שהוא לבוש בהם, דע"כ אין זה בגדר אבוד לענין שמירה, וממילא אין זה בגדר כלים הנמצאים, ולא שייך לומר נמצא כשלא אבד. - וגם בהא דהי' ישן סברי חכמים דלא יצא מגדר שמירה, והטעם בזה מלבד מה שמצינו דשייך שמירה גם בישן, כהא דישן ומשמרתו לענין חצר המשתמרת. הנה מבואר ברמב"ם פרט"ז ה"ג מ"ה אבוה"ט דישן דין יש בו דעת לישאל הוא, ומקור הדין מהתוספתא כמבואר במרן שם, וע"כ דישן בסוג שומר הוא, ולכן סברי חכמים דאין זה בגדר כלים הנמצאים. משא"כ הכא שמצאו מכוסה, דפשיטא שזה יצא מגדר שמירה. ב' נראה ש שמפרש ר"ת דהכיסוי של הצלוחית בא מעלמא. והיינו דהמכסה הביא המכסה הזה וכיסה, והנה הכיסוי הזה פשיטא שהוא מהכלים הנמצאים, וגם גרע מהם דשם מיירי אף בכלים של חבר, והכא אפשר שהוא גם של טמא או של ע"ה. והנה אף שעדיין יש לשאול כי אף שהכיסוי טמא, אבל היאך נטמאת הצלוחית, הלא אין כלי מקבלת טומאה אלא מאב הטומאה, ומסתמא של חרס היא שאינה אב הטומאה. אפשר לומר בה שתים. או שמיירי שנגעו המים בהכיסוי, או שיש לחוש להכיסוי שהוא כמו מדרס לנדה ולזב, ואעפ"י שאין מדרס לכלי חרס כדאיתא בשבת פ"ד, אבל יש לומר דטמא מדרבנן:

ובעיקר דברי התוס' בקושיתן, תמוהני טובא, הלא ע"כ יצאת הצלוחית מגדר שמירה, והיינו דכיון דיש לחוש לאדם טמא שנכנס לשם וכיסה, הלא אין יצא משמירה יותר מזה. ובמי חטאת הלא ע"כ שמירה בעינן כדכתיב למשמרת, וא"כ היאך מדמו התוס' הסוגיות זו לזו. - והנה אפשר לומר דמיירי הכא לאחר הקידוש, וכשם שאין מלאכה פוסלת בהן כמבואר סופר"ד דפרה, הנה כן אין חסרון שמירה מעכבת, ומטעם זה דוקא החשש בשבא ומצאה מכוסה, ולא כשמצאה מגולה כמו שהניחה, והוא מטעם דחסרון שמירה אין כאן. אבל לפי"ז יש לעיין במה שכתב הר"ת בספר הישר שלו על קושיא זו בתירוץ שני דמשום חומרא דמי חטאת החמירו. - ותמוה דלפי"ז לא שייך כאן להחמיר כיון דלא בעי שמירה, וממילא דהיסח הדעת ג"כ אין פוסל בזה, ומה מצאו בזה להחמיר. ונראה דכוונתו דהחמירו מטעם דבא לטהר טמא מטמאתו, ובא לסלק טומאה מחזקת טמא. משא"כ כל הני דהביאו התוס' יש שם חזקת טהרה, וצ"ע:

מה שכתב רו"ג דהיסח הדעת אינו ענין למלאכה, וכמבואר בר"ש פ"ט מ"ג, ונראה הכוונה בזה דר"ת סובר כשיטת הראב"ד דהיה"ד תלוי במלאכה כמבואר בפ"י מפרה ה"ד שם בהשגה. ובהסברא אם הדין שאין חוששין שמא נכנס טמא לא מקרי היה"ד, וכמו שפי' כ"ז בתוס' חגיגה כ"א א' ד"ה האונן. הנה לא כן דעת הרמב"ן והריטב"א חולין ב' לענין טמא במוקדשין, דכתבו שם דאין לטהר מטעם ס"ט ברה"ר משום דעכ"פ יש שם חסרון שמירה. ואין הבדל בין אם טהור מצד ס"ט ברה"ר או טהור מצד תלי'. ובעיקר דברי התוס' חגיגה כ"א דחידשו דלא שייך בנאבד פסול היה"ד כמו בהא דסכין שנאבד. אפשר לומר דשאני מכיון דלא בעי דין שימור מיוחד, משא"כ פרה דבעי שימור מיוחד מטעם למשמרת. ואף לדברי הר"א שמוכיח מבשר קדשים הנמצא בעזרה דלא נפסלו בהה"ד מטעם נאבד. אפשר לומר דשאני התם דאין בעזרה חשש טומאה, מטעם דעזרה רה"ר היא, ואין בה משום ס"ט רק משום הה"ד גרידא, זה אין פוסל שם, משא"כ פרה דבעינן שימור, ובכל אופן שיש חשש טומאה עכ"פ הרי יש כאן חסרון שמירה. והנה מהמשנה פרי"א דפרה מ"ב כל הספק דטהור בתרומה טהור בחטאת. ולא פסלינן מטעם חסרון שימור. הנה לכאורה מזה קושיא חמורה על הרמב"ן והריטב"א לפי מה שפירשו הסוגיא דריש חולין גבי טמא במוקדשין. - אבל אפשר לומר דהבדל יש בין אם נולד לו ספק בשמירה, דאז חסרון שמירה יש בזה, לבין אם נולד לו ספק עם שמירתו ביחד. - ולכן שם בחולין בספק נגע הרי"ז ספק בשמירה, וממילא אין זה שמירה. משא"כ בשנולד ספק טומאה מצד אחר לא מצד שמירתו:

ע"ד הא דכתבתי דיש לפרש בכיסוי של אחר. - ולפי"ז תקשה בהא דהניחה מכוסה ומצאה מגולה דחיישינן לאדם טמא, אם לאו טעמא דריב"ל מפני שדרכן וכו'. אמנם נראה דאפשר לומר דבסיפא ג"כ יש חששא דשמא לא זו היא הצלוחית שהניח. (וכמו דמצינו הני אזלי והני אחריני נינהו ב"מ ועוד) ויש חששא דכלים הנמצאין. עוי"ל דר"ת יפרש הסיפא והסוגיא כמו שפירש רגמ"ה. ובהא דאין כ"ח טמא מדרס, שבת פ"ד, הנה אין הכרח לומר דהכיסוי הוי כ"ח, ובלא"ה אתי שפיר. ובדבר ישן ומשמרתו וכו', הכוונה לומר דישן לא הוי כמו שמונח בהפקר, ואינו כאבוד, ושיגרא דלישנא הוא. ההוכחה מדברי הרמב"ם דפסק דישן מקרי ישבד"ל, ומוכח מזה דישן אינו כנאבד, אמנם הכוונה דאם הישן הוי חפצא כמו שמונחים בהפקר, וממילא לא הוי בעלים לענין שמירה, וכמו שאינו תח"י דמיא, הרי אין לך אבד"ל יותר גדול מזה. ומה מהני שהוא מהמין שיש בו דעת לישאל, כיון שאינו בעלים על השמירה, וכמו שמניח באויר דמיא:

מה שמציין את תוד"ה בטלו וכו' פסחים י"ח א', דהה"ד אינו ענין למלאכה. הנה לכאורה משמע איפכא, דבמקום דמלאכה פוסלת ג"כ הה"ד פוסל, ומשמע דזהו כהראב"ד:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה