נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף ט.
לא בדק מאי, ראב"א משום רבי אליעזר בר' ינאי אמר טרפה ואסורה באכילה. במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא וכו' מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא. ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן. ופירש"י דהרי הבשר מן החי אינה מטמאה יעו"ש. וקשה הא קיימ"ל דאבמה"ח מטמא וגם בשר בכלל האבר, ואבר בלא בשר אינו נקרא אבר בין לאיסור ובין לטומאה. ואם כן כשיש טומאה לאבר גם הבשר בכלל הטומאה. - ולפי"ז לפירש"י שמפרש בחזקת איסור אבמה"ח, וא"כ כמו כן יש חזקת טומאה גם להבשר. - ואין לומר דכוונת הש"ס לטומאת נבלות ולא טומאת אבמה"ח, דליתא דהרי יש לאבמה"ח טומאת נבלה ממש לטמא במגע ובמשא כנבלה וזה מבואר במשנה פר"ב דאהלות מ"ג וכן כתב הרמב"ם בפר"ב מאבוה"ט ה"ג. - וא"כ קשה מדוע קאמר הש"ס בחזקת טומאה לא אמרינן דע"כ לפירש"י כמו שהיא בחזקת איסור אבמה"ח הנה כמו כן היא בחזקת טומאה מטעם אבמה"ח, ואם חתך אבר מהבהמה כמו שאסור מטעם אבמה"ח כן מטמא משום אבמה"ח, והיינו דגם הבשר עם האבר מטמא כנבלה, וא"כ עומדת היא בטומאת נבלות:
והנה התוס' ביצה כ"ה הקשו לפירש"י שפירש חזקת אבר מן החי והלא עכשיו אין בה משום אבמה"ח כיון דחזינן שמתה יעו"ש. ואפשר לומר דכוונת רש"י דכיון דאסורה מחיים משום אבמה"ח עכ"פ לא שייך לה חזקת היתר, כיון שלא היה לה היתר מקודם. - וראיתי במג"ש שנחית כן ביישוב פירוש רש"י: והנה לפי"ז לכאורה אפשר לומר דזהו ההבדל שבין איסור לטומאה, והיינו דלענין איסור כיון שעכ"פ היתה אסורה יהיה מאיזה טעם שיהיה. אבל עכ"פ לא היתה בחזקת היתר, משא"כ לענין טומאה עכ"פ לא היתה טמאה מחיים ומוקמינן לה בחזקת טהרה כיון שעכ"פ לא היתה בטומאה:
אבל אכתי קשה לפי מה דקיי"ל בהמה בחייה לאו לאברים עומדת וא"כ לא שייך איסור אבמה"ח רק אם תלש אבר, ולאחר התלישה דהאבר יש לו איסור אבמה"ח וגם טומאה, וממילא כמו שאין להעמידה בחזקת היתר, הנה כמו כן אין להעמידה בחזקת טהרה. וא"כ מדוע קאמר הש"ס בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן:
והנה בעיקר פירש"י שמפרש בחזקת איסור אבמה"ח, לכאורה קשה ג"כ לפי מה דקיי"ל בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, וא"כ אין לה חזקת איסור מחיים - ואעפ"י שאין לה חזקת היתר מטעם דבעינן זביחה להתירה באכילה, אבל על כל פנים אין לה חזקת איסור, ואמאי קרי לה הש"ס חזקת איסור. והנה היקשו כזה בתוס' שבועות כ"ד בזה שכתבו דאיכא איסור שאינה זבוחה דא"כ למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת היאך חייל איסור אבמה"ח על איסור שאינה זבוחה יעו"ש. - וא"כ יש להקשות כמו כן לפירש"י היאך שייך חזקת איסור דאבמה"ח כיון שלא חל מחיים איסור אבר מן החי, ויש להבין מדוע לא הקשו התוס' כן לפירש"י, דהיאך יפרש למ"ד דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת:
ונראה לומר דאפילו למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, הנה כל זה דוקא רק בשעה שהיא בשלימותה ובחיותה אז אינה עומדת לאברים - ואפילו כשהיא טרפה אבל עומדת היא בחיותה עדיין כדאיתא לקמן ק"ג ע"א. - אמנם באופן שהיא נעשית נבלה על ידי נקובת הושט, ויצתה מחזקת חיים אז עומדת היא גם לאברים ויש בה חלות איסור אבמה"ח. ואין לומר דכיון שנבלה היא שוב אין בה משום אבמה"ח מטעם דנחשבת כמתה, והאבר הנתלש ממנה בשעה זו הרי"ז כתולש מן המתה ממש. ליתא דהרי מבואר לקמן קכ"א בשוחט בהמה טמאה אעפ"י ששחט בה שנים או רוב שנים סבר ר' יוחנן דישנה לאברים עדיין כל זמן שהיא מפרכסת, ואפילו לחזקיה דפליג שם וסבר דאינה לאברים, איכא למימר דזה דוקא אם שחט בה שנים או רוב שנים. אבל בניקב הושט לחודיא ע"כ גם חזקיה סבר דישנה לאברים:
ולפי"ז הנה תיכף בהתחלת השחיטה ופגע בושט, הנה בשעה זו עומדת באיסור אבמה"ח אם תלש ממנה אבר בשעה זו אסור האבר באיסור אבמה"ח. וזהו שיטת רש"י שמפרש חזקת איסור באמה"ח בהתחלת השחיטה, ומטעם זה בספק אם גמר השחיטה דהיינו שלא בדק בסימנים מוקמינן את הבהמה בחזקתה שעמדה בהתחלת השחיטה:
אמנם לפי"ז אכתי יש להבין הא דקאמר הש"ס בחגקת טומאה לא אמרינן, וקשה הא בשעה זו שעומדת גם לאברים לאיסור, הרי היא עומדת גם לטומאה מטעם טומאת בשר שיש בו טומאה מטעם אברים:
ונראה דהנה ודאי דהבשר שחוץ לאבר דהיינו שאין האבר זקוק לו לקיומו של אבר אין בו טומאה מטעם אברים כדין אבמה"ח וממילא בספק בשחיטה דהוי ספק נבלה, יש להבשר שחוץ להאבר חזקת טהרה - ומטעם זה קאמר הש"ס בחזקת טומאה לא אמרינן - והיינו דאי אפשר לומר דהבשר ששייך להאבר טמא, והבשר שחוץ להאבר טהור - משום דאין זה נבלה האמורה בתורה, דהרי כתיב וכי ימות מן הבהמה הכוונה בהמה שלימה, ובאופן שע"כ יש בהנבלה כזו שהבשר טהור דהיינו הבשר שחוץ להאבר שוב אין לטמאות גם להבשר שהאבר צריך לו. - וזהו הביאור בחזקת טומאה לא אמרינן - היינו דאין לנו לומר חזקת טומאה באופן שע"כ יש הרבה בשר שהוא טהור, ומדויק הלשון לא אמרינן שהכוונה אעפ"י שיש מקום לומר כן, אבל אין לומר כן. וזהו כמו שכתבנו:
והנה כל זה לענין טומאת נבלות, אבל לענין איסור הרי זה בשר מן החי שאסרה התורה מן ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, ואיסור זה ישנו תיכף משהתחיל לשחוט ופגע בושט, והרי זה בחזקת איסור עד שיודע במה נשחטה. - ולפי"ז הא דפירש"י בשר מה"ח שאינה מטמאה הכוונה הבשר שחוץ לאבר שאין האבר נדרש לו לקיומו:
והנה הרמב"ם בפר"א משחיטה הי"ב כתב כל השוחט צריך לבדוק הסימנים לאחר שחיטה, ואם לא בדק ונחתך הראש קודם שיבדוק הרי זו נבלה עכ"ל. ומשמע דהוי נבלה ודאית גם לענין טומאת נבלות מדלא כתב דהוי ספק נבלה כמו שכתב שם בהכ"ד במצא הסכין פגום לאחר שחיטה, והכא כתב דהוי נבלה שזה מורה דהוי נבלה ודאית, וזהו ע"כ מטעם חזקה דמעיקרא. ותמוה דהלא לא היתה בחזקת טומאה ואדרבה הלא יש לה חזקת טהרה דמעיקרא כמו דאיתא בש"ס בחזקת טומאה לא אמרינן. - ואפילו מאן דאמר דהוי נבלה כתבו התוס' דהוי מדרבנן משום דרוב פעמים שוחט שפיר. - ואפילו אם אמרינן דהרמב"ם סבר דלא נחשב לרובא ואפשר משום דהוי רובא דתליא במעשה. (עי' בחדושי רע"ק ליו"ד) אבל עכ"פ יותר מספיקא לא הוי, וא"כ מדוע כתב הרמב"ם דהוי נבלה ודאית:
ונראה דסבר הרמב"ם כפירש"י דהחזקת איסור הוא משום אבמה"ח. והרמב"ם סובר ג"כ דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת, ומפרש מאן דסבר בחזקת טומאה לא אמרינן אזלא אליבא דחזקיה דסבר בשחט בה שנים או רוב שנים ועודה מפרכסת אינה לאיברים, ובאופן דפגע בושט סבר חזקיה דכיון דנבלה היא ג"כ אינה לאיברים למ"ד דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת, וא"כ בשעה זו שהתחיל ופגע בושט שוב אין באברים האלו משום אבמה"ח, וא"כ אינה ג"כ בחזקת טומאה של אבמה"ח, ולהכי אמר בחזקת טומאה לא אמרינן. - אבל הרמב"ם דסבר במפרכסת ישנה לאברים, א"כ סבר בנקובת הושט דג"כ ישנה לאברים כמבואר בפר"ג מטו"א, וא"כ עומדת היא בהתחלת השחיטה בטומאת אבמה"ח להכי כתב הרמב"ם הרי זו נבלה ומשמעו נבלה ודאית גם לטומאת נבלות:
אמנם טרם הונח ביישוב דברי הרמב"ם והוא לפי מה שכתבנו בטעם של המ"ד דבחזקת טומאה לא אמרינן מטעם דכיון דהבשר שחוץ לאבר ואין האבר נדרש לו לקיומו, ובשר הזה אינו בכלל האבר להיות טמא עמו, ומטעם זה אין לטמא הבהמה בטומאת נבלות. מטעם דאין זה נבלה האמורה בתורה - וא"כ קשה מדוע סבר הרמב"ם דבלא בדק הסימנים הוי נבלה:
ונראה דזה תליא בפלוגתא דתנאי לפי האוקימתא דרבא לקמן קכ"ז דפליגי אם יש יד לאבר לטומאה דר"מ סבר יש יד לאבר. והרמב"ם בפר"ב מטו"א ה"ו פסק כוותיה יעו"ש. וא"כ יש לומר דהרמב"ם סבר דהבשר המחובר לאבר טמא מטעם יד לאבר. והרמב"ם מפרש דמאן דאמר בחזקת טומאה לא אמרינן סבר כר' שמעון דפליג על ר"מ וסבר דאין יד לאבר לטו"א וסבר דכמו שאין יד לאבר לטו"א הנה כמו כן אין יד לאבר מן החי להכניס ולהוציא טומאה. - ולהכי למ"ד שאין יד לאבמה"ח להכי הבשר שחוץ לאבר ואין האבר נדרש לקיומו, הנה הבשר הזה טהור לגמרי מטומאה. להכי אמר בחזקת טומאה לא אמרינן. - אבל הרמב"ם דסבר יש יד לאבר, וסבר דגם להיות טמא בטומאת נבלות יש יד, א"כ הבשר הזה שחוץ לאבר טמא ג"כ בתורת יד. - נמצא דבשעה שפגע בושט שיש בזה דין אבמה"ח אם תלש האבר בשעה זו, ויש עליו איסור אבמה"ח וגם טומאה ג"כ עם כל הבשר שעמו. - וכיון שכן דיש להבשר דין טומאה להכי בלא בדק הסימנים מוקמינן אחזקת טומאה - דהיינו שמחזיקין מטומאה לטומאה כמו שמחזיקין מאיסור לאיסור הנה כן מחזיקין מטומאת יד לטומאת נבלה. - ואין זה ענין להא דבעי הש"ס לקמן קכ"ח אם בהמה בחייה נעשית יד לטומאה משום דהתם מיירי בבהמה בחייה כמבואר שם. - משא"כ הכא דמיירי בשעה שהושט נקוב, ועוד דדנין כמו אילו היתה חתוכה לאברים. - והא דפסק הרמב"ם בנמצא סכין פגום דהוי ספק נבלה כתב מרן בכס"מ דשאני התם דסכין איתרעאי, משא"כ הכא דהספק בבהמה עצמה יעו"ש:
והנה אופן אחר יש לפרש בדברי הרמב"ם בזה שכתב בלא בדק דהוי נבלה היינו לענין איסור נבלה, ולא לטומאת נבלה - והיינו דהרמב"ם לשיטתו דסבר דנקובת הושט הוי נבלה מחיים לענין איסור נבלה אבל לא לטומאת נבלה כמו שמבואר בפר"א מאבוה"ט, וסבר דכיון דבהתחלת השחיטה כשפגע בושט אם לא יגמור השחיטה הוי נבלה ודאית לאיסור נבלה. וממילא אם ספק גמר השחיטה עומדת היא בחזקת איסור נבלה. - ומטעם זה לא כתב הרמב"ם דמטמא כדאיתא בש"ס למ"ד דהוי נבלה ומטמא. והיינו דסבר הרמב"ם ג"כ דבחזקת טומאה לא אמרינן:
ובזה יש ליישב ג"כ הא דכתב הרמב"ם הכא דהוי נבלה ומשמעו ודאי נבלה, ואילו התם בנמצא סכין פגום כתב דהוי ספק נבלה, והיינו דבספק אם גמר השחיטה הוי ספק ניקב הושט, ובספק ניקב הושט סבר הרמב"ם דהוי נבלה ודאית לאיסור נבלה. - משא"כ במצא סכין פגום דאין להסתפק בספק ניקב הושט, בלא שחיטה דהרי שחוטה לפנינו ורק ספק איכא בפסול אחר, והוי רק ספק בלא חזקה להכי הוי רק ספק נבלה. ואפשר שזהו כוונת מרן בכס"מ: אמנם לפי"ז תצא נפק"מ לדינא בעוף אם תפס הקנה ושחט, ולא בדק אם גמר הסימן ברובו - ובזה ליכא חזקה דאיסור דבמיעוט נקיבה ופסיקה בקנה לא הוי נבלה, וגם לא טרפה, וא"כ ליכא חזקת איסור, ובזה אין לומר דהוי נבלה ודאית. ומסתימת לשון הרמב"ם משמע דהוי נבלה תמיד גם באופן שתפס הקנה ושחט:
והנה גם לפירוש הראשון שכתבנו דכוונת הרמב"ם דהוי נבלה ודאית גם לענין טומאה - ואיכא חזקת טומאה מטעם אבמה"ח ג"כ לא יתפרש לענין עוף והיינו לפי מה דתניא בתו"כ פ' שמיני דאין לאבמה"ח של העוף שום טומאה. וכן פסק הרמב"ם בפר"ג מאבוה'"ט הט"ו. - וא"כ קשה טובא מדוע סתים הרמב"ם להאי דינא דמשמע שגם בעוף כן הדין:
גם יש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם היאך הדין לענין טומאה דהלא התנא במתניתא תנא נבלה ומטמא. - ואם סבר הרמב"ם דמטמא ג"כ כהתנא דמתניתא מדוע השמיט הא דטומאה, ואם סבר דאינו מטמא ג"כ היה להרמב"ם לומר דעתו שאינה מטמאה, וצ"ע:
ונראה לומר בדעת הרמב"ם דסבר כפירש"י דהחזקת איסור הוא משום אבר מן החי, ואח"כ מחזיקין מאיסור אבמה"ח לאיסור נבלות. וכן שיטת הרמב"ם. - אמנם החזקה זו לא מהני רק לענין איסור, אבל לא מהני זה לענין נבלות כי אין זה נבלה האמורה בתורה, והיינו דאעפ"י שמהני החזקה לאיסור אבל לא לעשותה נבלה, כי הנבלה הבאה מכח החזקה הבאה מאיסור אין בכחה לעשותה לנבלה האמורה בתורה. ולפי"ז גם בעוף ששחט הקנה לבדו ולא ידע אם גמר השחיטה דהרוב מחזיקין מאיסור אבמה"ח לאסור נבלה, ולהכי סתם הרמב"ם דהוי נבלה ומשמעו שכן הוא תמיד ובכל אופן: והא דלא סבר כהתנא דמתניתא דהוי נבלה ומטמא במשא אתי שפיר דכיון דלשיטה זו ע"כ הא דסבר התנא דמטמא במשא ע"כ הוא מדרבנן. וכמו שפירשו התוס'. אבל לא מטעם התוס' מפני שרוב פעמים שוחט שפיר זה לא סבר הרמב"ם מטעם דהוי רובא דתליא במעשה. ובספרנו שאילות משה חיו"ד סימן א' כתבנו לזה עוד טעם. והרמב"ם ע"כ סבר דלא נחשב לרובא וממילא עומדת בחזקת איסור מפני שמחזיקין מאיסור לאיסור. - ולהכי מפרש הרמב"ם כיון דמן התורה אין זה נבלה לענין טומאה, להכי מפרש הרמב"ם דהמתניתא סוברת דמטמא במשא הוא מדרבנן גרידא:
אמנם אם לעשות גזירה לענין טומאה מצינו פלוגתא בביצה ז' ואביי סבר שם דלא גזרינן טומאה מדרבנן מטעם דאפושי טומאה לא מפשינן ולהכי האוכל משלל של ביצים מנבלת עוף טהור, טהור. וזהו שיטת הרמב"ם בפר"ג מאבוה"ט ה"י. והמתניתא דתנא מטמא במשא מדרבנן סבר דגם בטומאה גזרינן. ז אבל הרמב"ם לשיטתו דסבר דלא גזרינן טומאה מדרבנן - הנה הכא ג"כ כיון דע"כ אם מטמאין את הבהמה או העוף הוי רק טומאה דרבנן, סבר הרמב"ם דלא גזרינן, וזהו כשיטת אביי שם בביצה. להכי כתב סתם דהוי נבלה - ומשמעו איסור נבלה ולא טומאת נבלה, כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם הכא כמוש"נ בס"ד:
והנה יש לעיין מה דינו של החלב בהבהמה שנשחטה ולא בדק הסימנים אם מותר לאכול החלב הכנוס בתוכה בדדיה, ומקום הספק כיון דכל עיקר איסור הבשר הוא מטעם דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, דזה שייך רק לגבי בשר. משא"כ החלב דבחזקת היתר הוא. - והנה מצד הסברא החלב מותר ממנפ"ש אם השחיטה היתה כהוגן הרי הוי חלב שחוטה, ואם הבהמה נתנבלה בהשחיטה הרי חלב נבלה ג"כ מותר, ואעפ"י שאסור מדרבנן כמו"ש הפרישה בסימן פ"ז. אבל הלא הוי ספיקא דרבנן ומותר. - והנה מרן רע"ק בחידושיו נחית לזה. אבל העיר דלשיטת הב"ח בקונטרס אחרון שכתב דחלב נבלה דינה כנבלה מטעם דהוי כאבר מאבריה עכת"ד יעו"ש:
אמנם נראה דמפשטות הסוגיא דלקמן קי"ג משמע דליכא בחלב נבלה איסור נבלה. - והוא מדממעט חלב מתה מדין בישול בשר בחלב וילפינן מקרא, ומשמעות חלב מתה מתה ממש דהיינו חלב נבלה מדלא קאמר חלב שחוטה. - והגאון בהפלאה כתב בחידושיו דדוקא חלב מתה. - וקשה למ"ד אין איסור חל על איסור למה לי קרא למעט חלב גבלה אם הדין בזה כנבלה. ומשמע מזה דחלב נבלה לא הוי כנבלה:
עוד נראה להוכיח. דהנה יש לחקור אם חלב שחוטה, או חלב נבלה דינה כמשקה לענין טומאה ולענין הכשר להכשיר זרעים לטומאה. - ואם שלא מצאתי לזה ראיה - אבל מסתברא שגם חלב שחוטה בכלל חלב להיות נקראת משקה:
והנה תניא בתוספתא דטבו"י פר"א דחשיב חומר במים מה שאין במשקין, שהמים נעשים אב הטומאה מה שאין כן במשקין שאין נעשים אב הטומאה יעו"ש. והנה הא דמים נעשים אב הטומאה המה לא מצד עצמותן, אלא באופן שנעשה מי חטאת. וכן פירש המפרש. - והנה לפי"ז הלא גם חלב נעשה אב הטומאה אם לא על ידי עצמו. אבל כשבא מן הנבלה ודינו כנבלה, וע"כ מדלא חש התנא לזה מוכח דהחלב נבלה אין דינו כנבלה. אלא דינו כחלב דעלמא. - ומוכח מזה דליתא בחלב נבלה טומאת נבלה, וממילא ליתא גם איסור נבלה. והיינו דכמו דאמרו רבותינו בפסחים ל"ג דמשקי זיתים וענבים דמיפקד פקידי. הנה כן גם החלב הכנוס אמרינן דמיפקד פקידי, והרי הם כפריש מן הבהמה. - וזה עדיף מהאוכל משלל של ביצים דאין בה משום נבלה. - איברא דיש להעיר בזה מפירש"י מנחות ע' בהא דביצי נבלת עוף טהור ועי' שם בתוס'. והנה לכאורה לפירש"י אם שותה החלב מן הנבלה ממש הרי"ז כאוכל נבלה - אם פריש החלב מן הבהמה גם לרש"י אין בה משום נבלה. - והא דמשמע מהא דאמר רבא ב"ק מ"ז פרה שהזיקה גובה מולדה. ומדוע לא קאמר גובה מחלבה - משמע דהחלב דינו כפריש. והיינו משום דהחלב מיפקד פקיד ודינו כביצה דאין גובין מהביצה. - ובזה יש להעיר על הה"מ הובא ברמ"א חו"מ סימן שצ"ט דאם הביצה אגודה בגופה דגובין ממנה יעו"ש דלפי"ז גובין גם מהחלב הכנוס בהדד. - ואולי יש לחלק דשאני ביצה שהיא בפנים, וכסברת רש"י שם במנחות. וצ"ע לדינא לענין נזקין - אבל בזה שנוגע לענין טומאת נבלה ולאיסור נבלה מבואר שאין בזה איסור דאורייתא, ולא הוי על החלב אלא איסור דרבנן. וממילא הכא בנידו"ד לא הוי אלא ספיקא דרבנן ומותר:
שם בתוס' ד"ה כולהו וכו' ובהלכות גדולות פירש עיקור שנעקר ונשמט חוץ ממקומו וכו' ויש לומר לדברי הלכות גדולות לאו טרפה היא, אלא שכן הללמ"מ דאין שחיטה מועלת כסימן הנשמט חוץ למקום חיבורו בין בושט בין בקנה, ואפילו עוף שהכשרו בסימן אחד אם נשמט באחד מן הסימנים אין שחיטה מועלת בשני יעו"ש. ולכאורה טעמא בעי מדוע לא מהניא שחיטה בהסימן שלא נשמט, - והנה הרשב"א בתוה"ב והובא בב"י סימן כ"ד כתב הטעם משום דבעינן שיהא השני סימנים ראוים לשחיטה יעו"ש. - ולכאורה הביאור בזה שהוא כמו דאמרינן בעלמא בכל מקום דבעינן ראוי דכל הראוי לבילה אין בילה מעכב ושאין ראוי מעכב. וה"נ בעינן שיהיו השני סימנים ראוין לשחיטה ובאינו ראוי מעכב השחיטה:
אבל תצא מזה דיש מצוה בלכתחילה לשחוט בעוף שני סימנים דאל"כ לא שייך בזה הא דבעינן ראוי כמו"ש התוס' בנדה ס"ו ועו"מ ואתי שפיר לשיטת הרמב"ם הובא בטור סימן כ"א דסבר דלכתחילה בעינן שישחוט השני סימני. - והב"י כתב שם שכן גם דעת הרשב"א. - אמנם דעת הרי"ף דליתא בזה גם דין בלכתחילה - בין בקנה ובין בושט יעו"ש. - ודחוק לומר דהרי"ף לא סבר כשיטת הבה"ג:
ועוד הלא גם לדעת הרמב"ם והרשב"א דסברי דבעינן גם בעוף שני סימנים בלכתחילה יש לעיין מניין להם דהלא ע"כ ההלמ"מ נאמרה על סימן אחד, וא"כ מניין להם לחדש זה. ועוד מה שייך בזה מצוה כיון דעצם השחיטה לא הוי אלא רשות, וא"כ אין זה שווכות לכל הראוי לבילה דהתם הכוונה דמצוה איכא בלכתחילה כמו"ש התוס' שם. - וע"כ סברת הרמב"ם והרשב"א שיש בזה דין דרבנן. והראיה לזה לפי מה שכתב הב"י דמקורם מהסוגיא שם דע"כ רבנן מצרכו לזה, אבל אין זה מן התורה. וא"כ אין זה ענין להא דבעינן ראוי:
ונראה דכיון דנצטוה משה רבינו על סימן אחד בעוף - ולא בירר איזה סימן, וע"כ הכוונה איזה סימן שהוא, ממילא מובן דבעינן שיהיו השני סימנים ראוין לשחיטה, באופן שיהיה הברירה בידו לשחוט איזה שירצה - ואם חסר הברירה דהיינו שיש סימן אחד שאינו ראוי לשחיטה ע"כ אין בזה כל עיקר דין שחיטה. וזהו סברת הרשב"א שכתב דבעינן ראוי לשחיטה, וע"כ דזה נכלל בהללמ"מ - וממילא הרי זה עיכוב להשחיטה:
אמנם כל זה אתי שפיר לרב נחמן דסבר אחד בעוף או ושט או קנה, אבל לרב אדא בר אהבה דסבר ושט דוקא, ורוב אחד בעוף היינו אחד המיוחד. א"כ תקשה לראב"א מנין שבעינן שני הסימנים שיהיו ראוי לשחיטה. ולדידי' תקשה הברייתא דתניא דנשמט הקנה ואח"כ שחט הושט דשחיטתו פסולה: אמנם ראיתי בתשובה להרשב"א סימן קכ"ב שכתב ליישב גם לראב"א. - וכתב שם וז"ל, ואפילו לראב"א כיון דבעלמא בר אכשורה בעוף דהיינו בעולת העוף דבעיא שני סימנים, בעינן שיהיו שניהם ראוים לשחיטה דהכי אגמרי' רחמנא למשה כן נראה לי עכ"ל. מבואר דהוקשה להרשב"א מה שכתבנו, וטרח ליישב גם לראב"א וביאור דבריו כיון דמצינו דהקנה עושה פעולת הכשר בעולת העוף במליקה, להכי גם בחולין בשחיטה בעינן שיהיה עכ"פ ראוי לשחיטה. אעפ"י שאינו בתורת מתיר - אבל ראוי להיות מתיר בעינן: אמנם אכתי יש לעיין מה זה ראיה מעולת העוף שדין הוא בקדשים ומה זה ראיה לשחיטה דחולין הלא מצינו למ"ד אין עיקור במליקה, ובשחיטה יש עיקור וכדומה יש הרבה דינים שנוהג בקדשים ואינו נוהג בחולין. - ועוד זה שכתב הרשב"א שזהו מהללמ"מ, וא"כ למה כתב ללימוד מעולת העוף, ומדוע הרכיב הרשב"א שני טעמים חדא הלימוד מעולת העוף, ועוד שהיא הללמ"מ, הלא אם זה הללמ"מ לא בעינן כלל לטעם אחר, וא"כ דברי הרשב"א נדרש לביאור:
ונראה בביאור דברי הרשב"א - והוא דהרשב"א מפרש ג"כ כמו שכתבנו לעיל דכיון דמשה נצטוה בסיני על סימן אחד ולא ביארו למשה איזה סימן מן הסימנים, ממילא מבואר דבעינן בשעה זו של השחיטה שיהיו הסימנים השנים ראוין לשחיטה - ורק לראב"א דמפרש דהאי אחד הכוונה הסימן המיוחד - על זה כתב הרשב"א דכיון דמצינו בעולת העוף שגם הקנה איתא בהמתיר במליקה, א"כ לא שייך לומר דהושט הוא המיוחד לגמרי, והקנה אין בו ממש של כלום כיון להקנה יש כח מתיר. וא"כ אין סברא לומר דכוונת משה רבינו שלא להשגיח על הקנה כלל. וע"כ כוונת ראב"א ג"כ דרק יתרון יש להושט על הקנה, והיינו שהוא עיקר המכשיר. אבל כח מתיר ישנו להקנה ג"כ, והיינו דאעפ"י שאין בו כח מתיר בפועל - אבל ע"כ יש בו כח מתיר בכח - והיינו בזה דמסייע להושט להיות גם על ידו כח מתיר והיינו בזה דבעינן שיהיה גם הקנה ראוי לשחיטה - וזהו ג"כ כח מתיר - וזה נכלל ג"כ בהללמ"מ דכיון דנאמרה למשה בסיני אחד בעוף שיש במשמעות אחד המיוחד, וגם מדלא נאמרה לו בפירוש שחיטת הושט - ע"כ יש בזה רמז שגם להקנה יש לו שייכות בהמתיר, והיינו שיש לו כח מתיר בכח, ולזה צירף הרשב"א שני הטעמים חדא דהלא מצינו שיש להקנה כח מתיר בעולת העוף, ומזה נלמד דמזה הטעם לא נאמרה ההלכה בפירוש הושט, וכל זה להורות דבעינן שתהיה הקנה ראוי לשחיטה, וזהו כח המתיר שיש לו בשחיטה דעוף בחולין. כן נראה בביאור דברי הרשב"א ונכון בס"ד:
והנה בדין שמוטה לשיטת הבה"ג שאין זה שרפה אלא שאין שחיטה מועלת בו נמצא דבחייה אסורה משום אבר מן החי כזה שאין היתר לאיסורו בשחיטה - אבל עכ"פ כיון שאין זה טרפה - ומזה למד הב"י עפ"י דברי הרשב"א דלשיטת הבה"ג החלב מותר מפני שאין זה בא מטרפה:
והנה הט"ז ביו"ד סימן כ"ד הקשה מסוגיא דחולין ס"ט דבעיא שם לענין אבר יוצא אם החלב מותר ואיתא שם או"ד התם אית ליה תקנתא בשחיטה וכו' והוי בעיא דלא איפשטא ולחומרא ומדוע הכא בשמוטה החלב מותר. ומתרץ דלא קאמר התם אלא שהאיסור של אבמה"ח הוא קיל מאיסור יוצא כיון שיש לו תקנה בשום פעם לאותו איסור משא"כ באיסור יוצא שאין לו תקנה כלל עכ"ל. והנה לכאורה תמוה טובא הלא איסור יוצא הוא ג"כ משום אבמה"ח, והיינו דהא דאין תקנה בשחיטה הוא מטעם דהסימנים המה שחוטים משחיטת האם, והאבר היוצא כיון שאין לו תקנה בשחיטה נשאר באיסור אבר מן החי, ומה בין זה לשמוטה שג"כ אסור מטעם אבר מן החי. וראיתי אח"כ בפליתי שהקשה בזה על הט"ז, וגם מביא מדברי הרשב"א שכתב דהאיסור יוצא הוא משום אבר מן החי:
ונראה דהנה בעיקר הא דאיסור יוצא אם הוא מטעם אבר מן החי תליא בפלוגתא דתנאי כאשר יבואר:
תנן לקמן ע"ב, שחט את אמו ואח"כ חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר' מאיר וחכ"א מגע טרפה שחוטה - והביאור בזה מבואר בסוגיא דפליגי אם השחיטה דהאם עושה ניפול, דר"מ סבר דהשחיטה עושה להאבר ניפול והשחיטה דהאם לא פעל על האבר ונשאר אבמה"ח. וחכמים סברי דשחיטת האם אינו עושה ניפול, וא"כ יצא האבר מתורת אבר מן החי ומפני זה שחיטת האם מטהרתו מידי נבלה גם כן:
והנה תצא מזה דלר"מ יש על האבר היוצא איסור אבמה"ח, משא"כ לרבנן ליכא בהאבר היוצא איסור אבר מן החי מטעם דניתר בשחיטת האם, ורק איסור חדש הטילה התורה עליו מטעם בשר בשדה טרפה לא תאכלו דהיינו בשר שיצא חוץ למחיצתו. - והסוגיא שם דבעיא מהו לענין חלב של אותו אבר היוצא ע"כ אזלא אליבא דרבנן דר"מ דקיי"ל כוותייהו. ובזה מסתפקא להש"ס דכיון דלאיסור יוצא לא מצינו להתורה שתתיר להיוצא ממנו דהיינו החלב, והיינו דלאיסור אבמה"ח התירה התורה, אבל לאיסור יוצא לא מצינו היתר. ואין ללמוד מאבר מן החי דשאני אבמה"ח שיש תקנה לאיסורו, ולאיסור יוצא ליתא תקנה לאיסורו, זהו ביאור הסוגיא שם. וכיון דלא איפשטא הבעיא אזלינן לחומרא:
ולפי"ז בהא דשמוטה לשיטת הבה"ג שג"כ אין תקנה לאיסורו בשחיטה - אבל ע"כ שונה הוא מאיסור אבר היוצא. והיינו דשמוטה מצד עצמה אין בה איסור והא דאין תקנה לאיסור, ע"כ אין בזה רק משום אבמה"ח. ולאבמה"ח מצינו שהתירה התורה להחלב היוצא מאבר מן החי, ומטעם זה גם החלב דהשמוטה מותר - ואין זה דמיון לאבר היוצא שאיסורו לא הוי מטעם אבר מן החי אלא איסור אחר שהוא מפני שיצא חוץ למחיצה - ולאיסור זה לא מצינו היתר להיוצא ממנו, ולהכי מספקא להש"ס. ואפשר שזהו גם כוונתו של הט"ז:
והנה הרשב"א בחידושיו שם בחולין כתב ותמיהא לי מאי קמבעיא ליה טפי מחלב בן פקועה זה מדעלמא חלב טרפה וכו' ושמא יש לומר דהכי קא מיבעיא ליה אבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטרפה כלל אלא מחמת שאין בו סימנים להתירו בהן על ידי שחיטה, והרי כל הגוף כבשר וכמונח בדיקולא, והאבר שיצא הוא לבדו נשאר חי. וא"כ מה הפרש יש בין חלב זה לשאר חלב הבא מן החי וכו' יעו"ש. מבואר מדברי הרשב"א שסבר דאבר היוצא איסורו מטעם אבר מן החי ממש. ולפי דברינו ע"כ אין הבדל בין חלב היוצא מאבר היוצא להחלב הבא מבהמה שמוטת הסימנים, וכיון שהכא באבר היוצא תפסינן מספקא לחומרא, א"כ גם בשמוטה לשיטת הבה"ג החלב אסור, וא"כ תמוה הא דדייק הבית יוסף מדברי הרשב"א דלשיטת הבה"ג החלב היוצא משמוטה מותר: ועוד תמהני מדוע הכריע הרשב"א דאבר היוצא איסורו משום אבר מן החי וקשה דהלא זה תליא בפלוגתא דתנאי, ולרבנן אין איסורן משום אבר מן החי אלא משום בשר שיצא חוץ למחיצה. אבל משום אבר מן החי שחיטת אמן מתירתו. ודוחק לומר דהרשב"א מפרש דהסוגיא אזלא אליבא דר' מאיר. ועוד דהרשב"א כתב שם בחידושיו בד"ה ולענין חלבו וכיון דלא איפשטא הבעיא אזלינן לחומרא ואסור יעו"ש. ואם מפרש דהבעיא אזלא אליבא דר' מאיר א"כ אליבא דרבנן פשיטא שאסור בתורת ודאי מפני שהוא איסור חדש שלא מצינו לזה היתר בשום פעם, והרי זה כחלב טרפה ממש, וא"כ מדוע כתב הרשב"א שהחלב אסור רק מטעם דלא איפשטא הבעיא. וצע"ג:
שם בעי מיניה רבי אבא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעים מהו, ופריך נטל הא ליתנהו ופירש"י ולא חזינן בהו שום ריעותא ומאי ספיקא איכא יעו"ש. וקשה לשיטת הרשב"א דריאה ג"כ בכלל בני מעים א"כ מאי פריך הא ליתנהו הלא בדיקת הריאה חיובית מפני שמצוי בה ריעותות ומזה משמע דריאה לאו בכלל בני מעים. ועיקר הבעי' על שארי בני מעים ולא על הריאה וזהו שיטת הרב ר' יצחק הלוי הובא ברשב"א. וכן יש לדייק גם מלשון רש"י שפירש בהו שהוא לשון רבים וקאי על הבני מעים שהם רבים, וכן פירש"י בד"ה מי חיישינן וכו' דניקבו הדקין יעו"ש. מבואר דמפרש רש"י דהבעי' לענין הדקין ולא על הריאה, ובזה אתי שפיר דפריך הא ליתנהו, משא"כ לענין ריאה שפיר יש לחוש לריעותא. איברא דמהירושלמי בפרק אין צדין מבואר דגם על הריאה השאלה, ומזה מדייק הרשב"א בחידושיו דע"כ גם על הריאה הבעי'. אבל קשה לפי"ז מאי פריך הא ליתנהו:
וע"כ דסבר הרשב"א דמצד הדין אין לחוש גם להריאה אם ליתא לריאה קמן למיבדק, והיינו דכיון דבהמה עומדת בחזקת היתר בחייה לענין לאכול מהחלב שלה, הרי זה בירור לחזקה מעליא, וכמו שכתב הרשב"א אתמול אכלנו מחלבה, ועכשיו נחזיקנה לטרפה. ומטעם זה אין להריאה בדיקה חיובית. ולכאורה יש להעיר דזה ניחא בבהמה שיש לה חלב והחזקנוה לכשרה, אבל מה נאמר בבהמה זכר שלא החזקנו לכשר עד היום. וע"כ דסבר הרשב"א דכיון שכן החזקה בבהמה שאכלנו מחלבה, ע"כ כן הטבע גם בכל המין. - ולפי"ז תצא נפק"מ לדינא בין הראשונים, דלשיטת רש"י והרב ר' יצחק הלוי הריאה לא הוי בכלל בני מעים לענין בדיקה ואצל הריאה יש בדיקה חיובית, ולהרשב"א ליכא בדיקה חיובית להריאה ודינה כמו שארי בני מעים, ואעפ"י שע"כ בדיקת הריאה הוא מדרבנן, אבל כיון שהוי מיעוט המצוי יש להחמיר לשיטת רש"י והרב ר' יצחק הלוי, ושיטת הרשב"א דבשביל חזקת כשרות דבחייה אין להריאה שום בדיקה חיובית ואין לחוש לה אם אין הריעותא לפנינו:
אמנם לפי"ז יש לעיין בהא דבעי שם לענין שבא זאב ונטל הבני מעים והחזירן כשהן נקובים אי חיישינן לשמא במקום נקב נקב. - וקשה מדוע ניחוש לזה מדוע לא מוקמינן אחזקה קמייתא. - וגם מהא דפשיט דתלינן בזאב, שזהו דין חדש דתלינן, למה בעינן להא דתלינן כיון דיש לנו להעמיד אחזקה קמייתא. וזה אתי שפיר לשיטת רש"י והרב ר' יצחק דסברי דבעינן בריאה בדיקה חיובית. ולזה בעינן לחדש דין תלייה - אבל להרשב"א קשה:
ונראה דכיון דלאחר שחיטת הקנה הוי הריאה בדיקולא ויש בה משום אבמה"ח, ורק לאחר גמר השחיטה הותרה, ולמ"ד לקמן ל"ג דנשארה הריאה בדין אבמה"ח לב"נ, ואפילו למ"ד דמותר גם לב"נ מטעם מי איכא מידי וכו' אמנם כל זה אם הבהמה מותרת, אבל אם הבהמה טריפה וליכא הא דמי איכא מידי וכו' נשאר האיסור אבמה"ח על הריאה - וזה מרע לחזקת כשרוחה דמקורם, כיון שעכ"פ יש חלק מהבהמה שאסורה, וזה מועיל לבטל החזקה הקודמת. נמצא דהשחיטה בעצמותה פועלת לבטל החזקה - ולזה דמי שפיר, ועל זה חידש דתלינן בזאב, וזהו דין חדש דאם יש לתלות תלינן: