אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף ו.

דף ה:

ור"ג ובי"ד נמי כר"מ ס"ל, והיינו הא דר"ג ובי"ד נמנו על שחיטת כותי ואסרוה. וזהו משום דסברי כר' מאיר דחייש למיעוט כותים עובדי ע"ז. - וקשה אפילו אם לא סברי כר"מ לחוש למיעוט ג"כ יש לאסור שחיטת כותי גם לדידן מטעם סמוך מיעוט לחזקה, והיינו המיעוט שאינן מומחין לחזקת איסור דבהמה. וכמו שהקשה הרא"ש לקמן בסוגיא י"ב, מדוע לא אמרינן סמוך מיעוט שאינן מומחין לחזקה. ותירץ דמיעוט שאינן מומחין לא שכיח, ואפילו ר"מ דחייש למיעוט, למיעוט דלא שכיח לא חייש יעו"ש, אבל ע"כ כל זה בישראל הוי מיעוט שאינן מומחין מיעוט דלא שכיח משא"כ גבי כותים בודאי הוי מיעוט שאינן מומחין מילתא דשכיח טובא. וביותר לשיטת הרמב"ם והרשב"א והר"ן דסברי גבי מומר אוכל נבלות דבודק סכין ונותן לו, דכל זה בשאנו יודעין שהוא מומחה, ולא אמרינן גבי' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן כמו שכתב הרמב"ם בפר"ד משחיטה הי"ד שמדייק מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה. וכן כתב הר"ן ריש חולין, ועי' ברשב"א שהקשה על הרמב"ם, מדוע לא הזכירו רבא ורב אשי ואביי יעו"ש. - והנה לשיטת הרמב"ם והר"ן פשיטא דכותי לא עדיף מישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון. ואפשר לומר דאם לא חיישינן למיעוט עובדי ע"ז אז עומדים הכותים בחזקת ישראל מעליא, ואמרינן דרובן מומחים הם, והאינם מומחים הוי מיעוט דלא שכיח, ורק מפני שסברי כר"מ דחיישי למיעוט עובדי ע"ז, ואסרו שחיטתן מטעם מומרים לע"ז ולא סברי כרב ענן, אבל זה ליתא כיון דע"כ איכא מיעוט עובדי ע"ז. והמיעוט הזה אינן מומחים, וא"כ אית לן לומר סמוך מיעוט אינן מומחים לחזקת איסור דבהמה:

ונראה דר"ג ובי"ד אסרו לשחיטת כותי אפילו בישראל עומד על גביו. והיינו שעשאום כשתיטת נכרי שסתם מחשבתו לע"ז, ויש בזה משום תקרובת ע"ז. ובזה לא שייך לצרף מיעוט לחזקת איסור דהבהמה, מפני שמעולם לא הוחזקה להיות אסורה מטעם תקרובת ע"ז, ורק לר"מ דחייש משום ע"ז יש לאסור. ולהכי קאמר הש"ס דר"ג ובי"ד כר"מ סברי דחיישי למיעוט עובדי ע"ז. אבל עדיין קשה הא גם בלא הטעם דתקרובת ע"ז יש בזה מיעוט שאינם בזביחה מטעם מומר לע"ז שהוי מומר לכל התורה כולה, ואינו בתורת וזבחת, וא"כ יש בזה מיעוט שאינם בזביחה לחזקת איסור דהבהמה שאינה זבוחה, וא"כ גם לדידן יש לאסור ומדוע קאמר הש"ס דר"ג ובי"ד כר"מ סבירא להו. - והנה ראיתי בחידושי הצל"ח לחולין שהקשה בזה ומתרץ דהרא"ש מפרש דהסוגיא אזלא אליבי' דרב ענן דמומר לע"ז כשר לשחיטה יעו"ש. ודוחק לפרש כן הסוגיא שלא אליבא דהלכתא:

ונראה דר"ג ובי"ד אסרו אפילו בישראל עומד על גביו וכמו שכתבנו, והא דלא אמרינן גם לדידן לאסור השחיטה מטעם סמוך מיעוטא לחזקת אינה זבוחה, זהו מטעם דכיון שזבוחה לפנינו, ואינו דומה להא דכתב הרא"ש דיש לסמוך מיעוט אינו מומחה אם הוי מיעוט גמור לחזקת איסור דבהמה, זהו מטעם כיון דמספקינן דלמא לא נשחטה כהוגן, משא"כ באופן שנשחטה כהוגן לפנינו. ורק מספקינן אם הוא מהמיעוט שאינן בני זביחה, לא הוי ספק בשחיטה והרי זה כספק בשמוטה דבלא בדקו על שמוטה דכשר כדאיתא בש"ך סימן כ"ה, ומרן הגרע"א ביו"ד סימן א' מבאר שהוא מטעם דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקרו הסימנים קיימא יעו"ש, וה"נ אין לצרף המיעוט שאינו בר זביחה לחזקת אינה זבוחה ולדון בזה לאסור מטעם חזקת איסור כיון שזבוחה לפנינו כהוגן, ורק הספק שמא לא התיר לה הזביחה, הרי זה ספק מצד אחר כמו ספק שמוטה דגם כן הספק שמא לא הועילה לה השחיטה, אבל אין לדון בזה מטעם חזקת אינה זבוחה. ולהכי קאמר הש"ס דר"ג ובי"ד סבירא להו כר"מ דחיישי למחשבת ע"ז ומשום תקרובת ע"ז, וזהו רק לר"מ: והנה ראיתי בחידושי הרשב"א כתב להשיב על דברי הרמב"ן מדוע לא גזר ר"מ על שחיטתן שהוא דר"מ סבר כרב ענן דמומר לע"ז כשר לשחיטה יעו"ש. ותמוה לומר דר"מ סבר כשיטת רב ענן והוא שלא אליבא דהלכתא. ועוד קשה דר"מ ע"כ לא סבר כרב ענן דהרי סבר דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה, וממילא עדיין תקשה, וצ"ע:

ואפשר לומר דשיטת הרשב"א בשיטת ר"מ דלא הוי רק חשוד ולא מומר וכשיטת המהרי"ק:

אמנם בעיקר דברי הרא"ש יש לעיין בעיקר הקושיא שהקשה מדוע לא אמרינן סמוך מיעוט אינן מומחין לחזקת איסור דבהמה, הלא מה שייך בזה חזקה דאיסור שמקודם שנשחטה, והלא שחוטה לפנינו, ואין החזקה מסייעת לאיסור, דהרי לא שייך לומר דמפני החזקה אירע פסול בשחיטה כגון שהי' דרסה, ולא אמרו לצרף חזקת איסור אלא בספק בשחיטה עצמה באופן שהספק לפנינו בעצם השחיטה, כמו בששחט ונמצא גרגרת שמוטה או שנמצא סכין פגום בזה יש להעמידה בחזקת איסור, משא"כ באופן ששחוטה לפנינו ואנו דנין עפ"י הרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן, א"כ מה מקום יש כאן לדון חזקת איסור כלל. וממילא לא שייך לדון לצרף מיעוט שאינן מומחין לחזקת איסור, דזה שייך באופן שהחזקה מסייעת לאיסור, הכא שאין לדון מטעם החזקה, ואין החזקה מעידה שלא שחט כהוגן, ואדרבה כיון ששחוטה לפנינו, והרוב מעיד שנשחטה ממומחה, שוב אין לדון בזה מטעם חזקת איסור כלל כיון שאין החזקה מעידה להיפך לומר שלא נשחטה, ולא שייך בזה צירוף מיעוט לחזקה, ואתי שפיר סוגיא זו לנכון, דע"כ ר"ג ובי"ד סברי כר"מ דוקא:

ובזה יש לפרש דברי רבינו הרי"ף שהקשה בפר"ק דחולין, וז"ל ואי קשיא לך הא דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, דשמעת מינה דספק שחיטה לחומרא (והיינו דהקשה מדוע סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה דמומחין הן. ומתרץ התם כגון דאיתילידא ריעותא בסכין. אבל הכא כיון דקיימא לן דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן כמאן דאתידע במה נשחטה, עד כאן לשונו, יעו"ש. והביאור בזה, דהריעותא מעוררת לנו ספק בשחיטה, ובמקום ספק מוקמינן אחזקת איסור דמעיקרא, אבל במקום דאיכא רובא להיתר שפיר שרינן לה מכח הרוב, והחזקה דמעיקרא אינה מעידה נגד הרוב, וא'"כ לא שייך בזה סמוך מיעוטא לחזקה וכמו"ש: כתב המחבר בסימן ב' סע"ו מומר לאחד משארי עבירות אין צריך לבדוק לו סכין, ולהרמב"ם צריך. והגרע"א בחידושיו כתב וז"ל תמוה לי דא"כ איך אמרינן אביי לא אמר כרב אשי לא ס"ל לדרבא, הא אף לא ס"ל לדרבא מ"מ ע"כ ס"ל דמומר לדבר אחד אם אינו לאותו דבר דמותר על ידי בדיקת הסכין דהא להדיא קתני בברייתא ואפילו מומר, וא"כ אם נימא כהרמב"ם דמומר לדבר אחד בעינן ג"כ בדיקת סכין, עדיין לוקי למתניתין בהכי הכל שוחטין ואפילו מומר לדבר אחד בד"א בבודק סכין וכו' וצע"ג. עכ"ל: ונראה דלשיטת הרמב"ם דמומר לדבר אחד צריך צדיקת סכין, ושוה בזה למומר אוכל נבילות לתיאבון וזהו דינא דרבא, והא דנקט רבא אוכל נבילות הוא לריבותא דאעפ"י שחשוד לאותו דבר מ"מ בר זביחה הוא כשיש לו סכין בדוק וכמו"ש הכס"מ בפר"ד משחיטה הי"ד יעו"ש. ולפי"ז לאביי דלא סבר לדינא דרבא בחשוד לאותו דבר מטעם דסבר דכיון דפוקר לתאותו חיישינן לשמא שהה או דרס, ולא מהני בדיקת סכין. ולפי"ז להרמב"ם דמפרש דברי רבא דהוא הדין במומר לאחד משארי עבירות שבתורה, ואם כן לאביי דסבר דמומר אוכל נבילות לתיאבון אינו נאמן על השחיטה ע"כ כן הדין בכל מומר לעבירה אחת שבתורה, שאין לו נאמנות על השחיטה, ולא מהני לי' בדיקת הסכין. וכנראה שנחית לזה הגרע"א ז"ל ג"כ, ונסיב הקושיא מהא דתנא בברייתא מומר דכשר הוא לשחיטה, וע"כ בבדיקת הסכין להרמב"ם, ולהכי הקשה מזה על הרמב"ם כדלעיל:

אמנם כיון דע"כ הברייתא בלא"ה דלא כאביי, והיינו מדחשיב התנא מומר לערלות, וחשיב גם לסתם מומר, דע"כ הכוונה או מומר לאותו דבר, או מומר לע"ז וכדרב ענן. והנה רב ענן איתותב מברייתא אחריתי, וע"כ ברייתא זו מרבה מומר לאותו דבר. ואביי דסבר דמומר לאותו דבר אינו נאמן על השחיטה גם כשיש לו סכין בדוק. וגם לא סבר כרב ענן מדאיתותב. וא"כ ע"כ ברייתא זו דלא כאביי, ואיתותב מברייתא זו, וזהו טעמו של הרמב"ם דפוסק כרבא. ושפיר מיתוקמא אוקימתא דרב אשי דמוקי למתניתין אליבא דרבא במומר אוכל נבלות לתיאבון, ואליבא דהרמב"ם הוי אוקימתא דמתניתין אליבא דרבא כמו שמוקי רב אשי גם במומר לעבירה אחת לתיאבון, ולאו דוקא במומר לאותו דבר, אלא הוא הדין גם במומר לתיאבון באחד משארי עבירות שבתורה נצרך לבדיקת הסכין. ובדיעבד כשר. וזה מוכרח מהדין דברייתא, וכמו"ש:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה