נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף ד:
גמרא ומה בדרבנן לא שביק היתרא ואכיל איסורא. והנה זה דוקא לר' שמעון אבל לר' יהודה אם אמרינן דהברייתא אליבא דר' יהודה מוכח דדוקא בדאורייתא מחמרי ומחלפי, אבל לא בדרבנן, וא"כ לפי"ז יש לדחות הסייעתא ולומר דהברייתא אליבא דר' יהודה, ומזה מוכח דלא חיישי אדרבנן, וממילא ליכא סיוע לרבא, מטעם דבמומר אוכל נבלות לתיאבון יש לחוש לקלקול במיעוט סימנים שהוא מדרבנן. וראיתי בדו"ח להגרע"א ז"ל שהעיר בזה יעו"ש:
ונראה לפרש דע"כ מיירי התנא גם בחמץ דרבנן כגון נוקשה כמו מי פירות ומים שהוא חמץ דרבנן, וגם בזה מכוון התנא שהם מחליפין. וזהו מדלא מחלק התנא בין חמץ דאורייתא לדרבנן:
הנה לכאורה מוכח דלא חיישי אדרבנן, והיינו דאם אמרינן דהברייתא רבי יהודה וההיתר משום אחלופי, והא איכא איסור דרבנן מטעם חליפי איסורי הנאה כמו שכתבו התוס'. - אבל נראה דשאני איסור זה דרבנן, דעכ"פ אינו אוכל האיסור ממש, ואיסור אכילה דבאיסור ממש חמור יותר לאינשי מהנאת דמיה. וכן כתב הרשב"א שהקשה לר"ש מה מועיל בתקנת חליפין, שמחליפין ג"כ אסורין מדרבנן, וכתב דאיסור אכילה חמור להן, והכא בשחיטה דהאיסור בדרבנן הוא באיסור אכילה אמרינן לא שביק היתרא, ולהכי אפילו אם מוקמינן הברייתא כר' יהודה איכא סייעתא לרבא דמומר אוכל נבלות לתיאבון נאמן בבודקין סכין ונותנין לו, ונאמן אפילו בדרבנן כמוש"נ: שם. לימא מסייע ליה. - וקשה הא סיוע מהברייתא הוי סייעתא מעליא דהרי בין אם הברייתא כר' יהודה ובין כר"ש מוכח דאמרינן במומר אוכל נבלות לתיאבון דלא שביק היתרא ואכיל איסורא. - אמנם נראה דאם נוקים הברייתא כר' שמעון, א"כ ע"כ הני עוברי עבירה רק בבל יראה ובל ימצא ואין זה ראיה לאוכל איסור בהדיא. ואפילו אם אמרינן דלאחר הפסח אוכל החמץ שעבר עליו הפסח, אבל אין זה אלא איסור דרבנן, ואין ראיה מזה לאכול נבלות לתיאבון שהוא איסור דאורייתא. וא"כ כיון שיש לדחות דהברייתא כר' שמעון וא"כ אין ראי' לדינא דרבא:
והנה בזה שפירש"י להקשות להשיטה דהחליפי חמץ מותרין גם להמחליף משום דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח כשימכור לנכרי. - הנה הרשב"א בחידושיו כתב על זה דלא קשה דודאי אין להם דמים שהרי אין יכול למכרן, והן עצמן אסורין בהנאה ועומדין לישרף הלכך הרי הן כאילו אינן שלו ולפיכך האוכלו פטור אפילו מדמי עצים, אלא שאם מכרן שהוא מותר בדמיהן כטעם המפורש בירושלמי שאין תופסין דמיהן יעו"ש. והביאור בזה דהדמים גזל הם בידו, אבל אין להם איסור הנאה:
ונראה בביאור שיטת רש"י דכל זה שייך כשמוכר לישראל דאסור ליהנות מאיסוה"נ, משא"כ כשמוכר לנכרי או מחליף שהנכרי מותר ליהנות מהאיסור הנאה ושפיר יהיב דמי עבור זה, נמצא דאין גזל דהרי הנכרי מפיק רצון מהקניה, אבל ישראל המוכר יש לו הנאה מהאיסור הנאה הלזו. ואעפ"י שאין הדמים נתפסין באיסוה"נ. אבל הישראל עכ"פ נהנה מהחליפי איסוה"נ. וגם הנאה זו אסרה תורה. וראיה לזה מדיליף הש"ס היתר הנאה בנבלה וטרפה, מדאמרה תורה היתר מכירה ונתינה. וא"כ חזינן מזה דגם מכירה ונתינה בכלל איסורי הנאה, בהדברים שאסורים בהנאה, ולהיפך אם אמרינן דמכירה לנכרי אינו בכלל איסורי הנאה, ואם כן כל איסורי הנאה יש להם דמים על ידי מכירה לנכרי, ואם כן מצינו דמים לחמץ בפסח, וממילא איסורי הנאה יש להם בעלים והם שלו ממש, ומזה מוכרח רש"י דע"כ אסורין להתחליף מטעם שזה נכלל בכלל איסוה"נ. והא דאיתא בירושלמי שאין איסור הנאה להדמים, ורק גזל הוא בידו, זהו באופן כשמוכר לישראל דאסור ליהנות מזה, ממילא הוי הדמים גזל, משא"כ בשמוכר לנכרי דאין כאן גזל,, אלא יש בזה איסורי הנאה. וזהו ההבדל אם מכר לישראל שאין בזה איסוה"נ בהדמים, כיון שאין כאן גדר מכירה, משא"כ בשמוכר לנכרי דיש בזה מכירה ממש, אבל יש כאן איסורי הנאה, וממילא אסור ליהנות מהדמים לא מטעם תפיסת איסור רק מפני שאסור ליהנות שום הנאה. וה והנה לפי"ז הא דתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת למ"ד אין מקדשין בגזילה ע"כ מיירי שמכרן לנכרי, ולא הוי הדמים גזל בידו, ומטעם איסוה"ג פירש"י בע"ז נ"ד דוקא בקידושי אשה, אבל בשאר חליפין אסור מדרבנן, והובא דברי רש"י הכא בתוס'. ולכאורה תמוה מדוע אינו אסור מדאורייתא ליהנות בהדמים, דהרי ע"כ גם מכירה בכלל איסוה"נ:
ונראה דזה ודאי דהמוכר איסורי הנאה ונהנה מהדמים עבר על איסור דאורייתא. - אמנם לאחר שנהנה מהדמים היינו שלקח איזה חפץ, או קידש אשה בהדמים, והשאלה בזה אם לבטל המקח, או לבטל הקדושין, וזה תליא אם המקבל המעות מותר ליהנות אז המכירה וקדושין קיימין, ואם המקבל הדמים אסור ליהנות א"כ יש כאן ביטול מקח, וגם ביטול הקדושין. בזה פירש"י אשר בקנינים אחרים לבד קדושי אשה המעות חוזרין, מפני שהמקבל הדמים אסור ג"כ ליהנות מהדמים, וזהו מדרבנן מלבד קדושי אשה דלא גזרו רבנן, ומותרת ליהנות מהדמים:
מהו שכתבו התוס' דההוכחה לרש"י דעכ"פ אסור הדמים ג"כ להמקבל הדמים עבור איזה קני' משום דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח, והיינו שימכור החמץ לנכרי ויקבל דמים, והוא יקנה איזה חפץ מהדמים, וע"כ דהדמים גם כן אסורים להמקבל, וא"כ יש בזה ביטול מקח, וזהו מדרבנן, אבל מדאורייתא מותרים הדמים להמקבל:
והנה לכאורה יש להעיר דכיון דבקדושי אשה לא גזרו, א"כ משכחת דמים דחמץ בפסח, באופן שיכול לקדש בזה אשה. - אמנם כיון דגם קדושי אשה לכתחילה אסור, ורק בדיעבד לא גזרו, להכי לא הוי בר דמים. ובזה מבואר הא דכתבו התוס' הכא לרש"י דאפילו אם הדמים מותרים מ"מ לאו בר דמים הוא כיון דאסור לכתחילה יעו"ש. ולכאורה איזה הוכחה יש לזה. אבל לפי מה שכתבנו, זה מוכח מדלא הוי בר דמים לקדושי אשה:
והנה הר"ן הכא בשמעתין הקשה לפירש"י דלהמחליף בעצמו אסורין הדמים א"כ אשה מתקדשת, ומזה מוכח דגם להמחליף מותר דא"כ היאך אשה מתקדשת, יעו"ש. כוונתו, דכיון דהמחליף אסור ליהנות מהדמים, וא"כ היאך נהנה מהא דקדושי אשה שקדשה בהדמים שקבל מאיסורי הנאה. ומתרץ דכיון דהאשה יכולה ליהנות מהדמים, ממילא היא נקנית יעו"ש ביאור הדברים דחלות הקדושין לא באה לה מחמת הדמים שהם של המקבל, אלא עיקר הקדושין נעשית מפני שהמציא לה דברים שיכולה ליהנות מהן, ובההיא הנאה מתקדשת. עי' בר"ן שלהי פר"ב דקדושין:
והנה המהרש"א הקשה על הר"ן דהלא בגמ' מקשה מהא דקדושי אשה, ומשני דלמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עבד יעו"ש. ולפי מה שביארנו קושיות הר"ן הוא על המחליף דבזה איכא איסוה"נ מדאורייתא. ושם בסוגיא הפירכא על הנאת הדמים להמקבל הדמים שקבל המחליף. והש"ס פריך היאך יכולה האשה ליהנות מהדמים, ואם אינה יכולה ליהנות, א"כ במה היא מקודשת, הא בעינן שו"פ, ועל זה משני הש"ס דבדיעבד לא גזרו רבנן, וא"כ דברי הר"ן הם ענין אחר, שמקשה על המחליף וכמו שכתבנו. ודברי המהרש"א תמוהים: והנה הרי"ף השמיט דינא דרבא דמומר אוכל נבילות בודק סכין ונותן לו. - ותמוה דהלא כן משמע מהברייתא בהא דמסייע לרבא מדחשיב מומר, וע"כ מיירי באוכל נבלות דהרי הא דאיכא למימר מומר לע"ז וכרב ענן, הלא איתותב רב ענן בתיובתא, וממילא אית לן לומר דמרבה מומר אוכל נבלות. וגם לא מצינו דפליג ארבא רק אביי דאיתא לעיל אביי לא אמר כרב אשי משום דלא סבר לה להא דרבא. אבל הלא הלכתא כרבא לגבי' דאביי. ובשו"ת למרן הגרע"א ובחידושיו הושאל על זה ומבאר שם דזה תליא ברובא דתליא במעשה היינו סמכינן דבדק בסימנים יעו"ש:
ולולא דמסתפינא ממרן ז"ל אמינא דיש מקום לומר גם בהסוגיא עצמה כי אין זה הוכחה גמורה לסיוע לרבא מהברייתא כאשר יבואר:
וזה הדבר, דהנה כתבנו לעיל בשם התו"ח דהא דקאמר הש"ס לימא מסייע ליה לרבא, והקשה הא מוכח מהברייתא דלעיל כשיטת רבא דלא שביק היתרא ואכיל איסורא מומר לאותה עבירה, ומתרץ דהני עוברי עבירה לא עברי על אכילה דאיסור אלא עוברים על בל יראה ובל ימצא. אבל שאני האי מומר אוכל נבלות לתיאבון דעובר גם באיסור אכילה לאותו דבר עצמו. - והנה לפי"ז יש לעיין בהא דמביא הש"ס להוכיח מדתנא מומר, ואין לומר מומר לעבירה אחת הרי קתני מומר לערלות, וע"כ האי מומר הוא שאוכל נבילות לתיאבון. - וקשה דלמא כוונת התנא לרבות מומר לנבלות אבל לא לאכול נבילות, והיינו שמאכיל נבלות לאחרים, ועובר משום לפני עור, וא"כ אכתי אין ראיה מזה לאוכל נבלות ממש. וע"כ צריך לומר דבאופן מומר כזה הלא אנו יודעין מהברייתא הקודמת דקתני מפני שהן מחליפין, וע"כ כוונת התנא הכא לרבות מומר אעפ"י שאוכל הוא עצמו נבילות לתיאבון:
אמנם עדיין יש לומר דהמומר ששנה התנא מיירי במומר לדבר אחד מעבירות שבתורה, והיינו באופן שאינו דומה למילה, וזהו כי במילה יש לומר דלא נכנס בברית של אברהם אבינו מפני צער הגוף לעשות חבלה בגופו, ומומר כזה לא הוי מומר לשחיטה. ואח"כ שנה התנא עוד מומר היינו שהוא מומר לעבירה אחת באופן שעושה בשאט נפש באות נפשו, ומכל זה כשר לשחיטה, אעפ"י שהוא גרע מעוברי עבירה בחמץ שעוברין בב"י וב"י. וגרע ע"כ מהא דמומר לערלות, היינו מומר כזה שאוכל איסורי תורה כמו בשר בחלב, וערלה וכדומה שהוא במידי דאכילה. אבל אינו אוכל נבלות וטרפות. וא"כ לא הוי מומר לאותו דבר, וא"כ אכתי אין מזה ראיה לדינא דרבא לאוכל נבלות לתיאבון. - והא דלא דחי הש"ס כן, זהו משום דבעי הש"ס לסיועי לרב ענן, לרבות מומר לע"ז. אבל במסקנא לאחר שאיתותב רב ענן, ואי אפשר לפרש מומר לע"ז, אבל יש לפרש מומר לעבירה אחת מעבירה של עניני אכילה, אבל אין מזה ראי' למומר אוכל נבלות שהוי מומר לאותו דבר בעצמו, וא"כ אין ראי' לדינא דרבא לא מברייתא קמייתא, ולא מהברייתא השני', ולהכי השמיט רבינו הרי"ף לדינא דרבא:
שם. לא לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא מ"ט כיון דדש ביה כהיתרא דמי ליה, אלא מומר לע"ז וכדרב ענן דאמר רב ענן אמר שמואל ישראל מומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו:
ויש לעיין הלא מומר לע"ז ממילא הוא כופר בכל התורה ופשיטא שאינו מאמין בשחיטה, ולא קרינן ביה וזבחת ואכלת וא"כ באיזה סברא סבר הש"ס דמומר לע"ז עדיף ממומר אוכל נבילות לתיאבון. דהרי מומר לע"ז הרי הוא מומר לכל התורה כולה:
ונראה דזהו כוונת התוס' שהקשו דמומר לע"ז הרי הוא צדוקי לכו"ע. ותירצו וז"ל יש לומר דצדוקי דלקמן היינו לע"ז שעובד לכוכבים תמיד עכ"ל. ויש להבין מה זה ההבדל בין אם עובד תמיד לאינו עובד תמיד, והלא גם זה שהוא מומר לע"ז, ומומר היינו לשיטת התוס' שכבר עבד שלש פעמים, וא"כ הרי ע"כ מוחזק לזה, והרי הוא כעובד תמיד. ועוד דרב ענן למד דינו מאחאב, ושם היה עובד ע"ז תמיד כמבואר במלכים:
ונראה דכוונת התוס' דרב ענן דסבר מומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו מיירי במומר לתיאבון, היינו שיש לו איזה הנאה וריוח מזה, ובשעה שאין לו ריוח מזה אינו עובד וכל התורה הרי הוא כישראל גמור, והרי הוא לע"ז לתיאבון, כמומר אוכל נבילות לתיאבון. - ובע"כ גם אחאב היה עובד ע"ז לתיאבון, וכן כתב בספר חסידים סימן תתקל"ח דאחאב עבד ע"ז לתיאבון. וע"כ דזהו כוונת התוס' שכתבו דצדוקי דלקמן היינו עובד ע"ז תמיד היינו שעובד ע"ז מפני שמאמין בה. - אמנם הכא מיירי בעובד ע"ז לתיאבון בשעה שיש לו ריוח. וממילא בשעה שאין לו הנאה וריוח אינו עובד ע"ז, ומומר כזה כשר לשחיטה, וזהו שמאמין בכל התורה ומחזיק בה ובר זביחה הוא. והתנא מרבה מומר כזה דלא תימא שמפני חומר ע"ז יופסל לשחיטה על זה משמיע התנא דכיון דרק לתיאבון הוא עובד להכי בר זביחה הוא:
ובזה אתי שפיר דנקרא בר זביחה ג"כ כיון דאם אינו לתיאבון הרי הוא אוכל בשר שחוטה והרי הוא כישראל מומר אוכל נבלות לתיאבון. וכן גם מומר לע"ז לתיאבון הוי גם כן חשוד להיות אוכל נבלות לתיאבון, אבל כל זמן שלא נעשה מומר לזה, ולא דש ביה, נאמן על השחיטה, זהו שיטת רבנן, וזהו הא דקאמר הש"ס דמומר אוכל נבילות אינו נאמן כיון דדש בי בהיתרא דמיא ליה, אבל ישראל מומר לע"ז לתיאבון. ואכילת נבילות אכתי לא דש ביה, זהו ששנה התנא מומר שכשר לשחיטה:
והנה יוצא מזה דדין מומר אוכל נבילות לתיאבון לרבא, ומומר לע"ז לתיאבון נקראים בר זביחה, אעפ"י שחשודים לאכול גם אינה זבוחה, מ"מ לא נפסלו מטעם אינם בני זביחה ולא נתמעטו מוזבחת ואכלת, שהכוונה שאינו אוכל אלא זבוחה, והטעם בזה כיון דבמקום שאין מרויחים בנבלות יותר מבכשרות שאז אוכלים בשר שחוטה דוקא. - להכי שפיר קרינן בהו בני זביחה:
אמנם במומר אוכל נבילות להכעיס כתבו התוס' לעיל ג' ע"ב ד"ה קסבר, דנתמעט מוזבחת, ונכרי ומומר אוכל נבילות להכעיס שניהם שווים לפסול מטעם שאינם בני זביחה, והדין בזה דאפילו אם שחטו ואחרים עומדים על גביהן שחיטתן נבילה:
והנה עלתה בדעתי לומר דגם מומר אוכל נבילות להכעיס נקרא בר זביחה מטעם דישנו בציווי על הזביחה, דאטו מומר לא הוי בהציווי וזבחת, דהרי ישראל הוא ומוזהר על השחיטה, ואינו דומה לנכרי דליתא באזהרה כלל לזביחה, משא"כ מומר שתורת ישראל עליו, ואם שחט כהוגן מדוע נאמר דליתא בהא דוזבחת. - אמנם מסתפינא מהתוס'. - אח"כ ראיתי בהפר"ח סימן ב' סק"ד, שנחית לזה דכיון דישראל הוא קרינן ביה שפיר וזבחת, יעו"ש. - והרשב"א בת"ה הביא שכן דעת הרז"ה שמומר להכעיס כשר לשחיטה אם אחרים עומדין על גביו. - והרשב"א סבר דחשוד הוא לקלקל בידים ושמא ינבל ולאו אדעתייהו באחרים שרואים אותו יעו"ש, אבל עכ"פ סברי הני ראשונים דנקרא בר זביחה, וע"כ הוא מטעם דהוזהר בוזבחת:
והנה הפר"ח שם באות ט"ז כתב בשם הרא"ה דזה תליא בפלוגתא דרב אחא ורבינא בפר' אין מעמידין במומר להכעיס אם מין הוא או מומר הוי. ומסיים דלהכעיס ממש מין הוא. ומביא גם בשם הר"ן שם שפסק דמין הוי, וזהו גם שיטת הרמב"ם בפר"ד מהל' רוצח וכו' יעו"ש. - והנה לפי"ז מוכיח דאם מין הזה הוא כנכרי ושחיטתו נבלה מדאורייתא כמבואר שם בפר"ח. - אמנם קשה אם נפרש וזבחת, הכוונה מי שמוזהר על הזביחה, אם כן מ"ש מין ומ"ש מומר הלא שניהם מוזהרים על תורת הזביחה. ואטו מין ליתא בכלל ישראל שהוזהרו שלא לאכול נבלה. - ושיטת הב"ח שמדרבנן אסור אתי שפיר, אבל הפר"ח דעתו שאם הוא מין מדאורייתא הוי נבלה, קשה מדוע הלא כיון דישראל הוא ישנו בכלל וזבחת. בשלמא לפירוש התוס' דדרשינן וזבחת מי שאוכל זבוחה, אתי שפיר דכיון שאינו מאמין בזה ליתא בוזבחת, כיון שאוכל נבילות הוא, אבל אם נפרש וזבחת מי שישנו באזהרה הלזו, וע"כ גם מין ישנו ג"כ באזהרה דוזבחת:
ואפשר לומר דמין גמור ע"כ אינו מכוון לשחיטה, והרי זה כמכוון לנחירה בעלמא, ובאופן זה השחיטה פסולה, ואעפ"י דקיי"ל דלא בעינן כוונה לשחיטה, זהו בסתמא, אבל במכוון שלא תהי' בזה תורת שחיטה הרי"ז כנחירה. דוגמא לזה דכתב היש"ש הובא בתבוא"ש סימן ג' דבאופן שמכוון שלא לשחוט שחיטה המכשרת דלא נקרא זה שחיטה ולא קרינן בזה וזבחת. והרי זה כנזבחה מאיליה דאיתא בתוספתא דנתמעט מוזבחת. - ובזה יש לבאר גם דברי התוס' שכתבו דמומר להכעיס דינו כשחיטת נכרי דנתמעט מוזבחת. והיינו גם כן דסברי התוס' דבאוכל נבלות להכעיס אין כוונתו להתיר בהזביחה. והוי כמכוון לנחירה גרידא ואין זה בענין זביחה האמורה בתורה, ודינו כשחיטת נכרי ושחיטתו נבילה. - כן נראה בביאור דברי התוס'. ובזה מיושב מה שהקשה הפר"ח על התוס' מהתוספתא, והיינו כי סברי התוס' דשחיטת מומר להכעיס הרי זה כנשחטה מאיליה, וכמוש"נ: אמנם קשה טובא מהא דאיתא בתוספתא ריש חולין הכל כשרין לשחוט אפילו כותי אפילו ישראל ערל, ואפילו ישראל שהמיר דתו לעבודת כוכבים, יעו"ש. וע"כ דסבר האי תנא דהתוספתא דאין למעט ישראל מומר לע"ז מהא דוזבחת, והיינו כיון דגם המומר נצטוה על השחיטה שפיר קרינן ליה שהוא בכלל בני זביחה, - וזהו כרב ענן. - וקשה הא דמסיק הש"ס בתיובתא לרב ענן, והלא רב ענן מצי אמר דהוא סבר כהאי תנא דהתוספתא דמכשיר ישראל שהמיר דתו לע"ז:
והנה זה ודאי דכוונת התוספתא שהמיר דתו לתאותו. וזהו כמו דאיתא בע"ז כ"ו, דאפילו מומר לכל התורה כולה לתיאבון מעלין אותו ודרשו לכל אבידת אחיך לרבות מומר. - והיינו כשעושה להנאת עצמו, וכן דעת הרמב"ם הובא ביו"ד סימן קנ"ח ס"א שכתב עושה עבירות להנאת עצמו יעו"ש. - ומבואר הכא בחולין ה' דמומר לכהת"כ דינו שוה לעובד ע"ז להנאת עצמו. וא"כ התוספתא שמכשיר עובד ע"ז, הנה כמו כן מכשיר התנא גם מומר לכהת"כ בשעובר להנאת עצמו, ורק בזה פליגי דהתנא דברייתא שסובר דאין מקבלין קרבן ממומר לכה"תכ, וכמו כן מעובד ע"ז שעובד ע"ז לחודיא. - ודן בזה הש"ס שהוא הדין לשחיטה שאינן בזביחה, והתנא דהתוספתא סובר דעובד ע"ז לתיאבון, ובשאר המצות הרי הוא כישראל דינו שכשר לזביחה: והנה לפי"ז לפלא שהש"ס מדחה לרב ענן מכח הברייתא דאין מקבלין קרבן ממומר לע"ז שמזה למד הש"ס שדינו כמומר לכהת"כ ופסול לשחיטה. - ודחו להתוספתא שמכשיר ג"כ למומר לע"ז. - אשר לכאורה יש לומר דשאני קרבן דאין מקבלין ממנו מטעם גזיה"כ, אבל לעצם שחיטה עדיין אפשר לומר דכשר הוא, וצ"ע:
והנה יש להבין הא דיליף הסוגיא דמומר לע"ז שחיטתו פסולה מהא דאין מקבלין ממנו קרבן, וכן גם במומר לכהת"כ חוץ מע"ז ג"כ שחיטתו פסולה מדתנן מקבלין ממנו קרבן. - וקשה מאי ראי' מהא דאין מקבלין ממנו קרבן הא יש לומר משום דכתיב זבח רשעים תועבה. - משא"כ בשחיטה שפיר קרינן אצלו וזבחת כיון שעכ"פ מוזהר על השחיטה:
ונראה דסבר דגם בשחיטה דחולין נתמעט מן תורת הזבחיה, שהוא בתואר רשע. - ולא קרינן ביה וזבחת, מפני זה עצמו שזבח רשעים תועבה, ולא ודוקא לענין קרבן נאמרה, אלא מתפרשא כפשוטו דלא נקרא זבח אם הזובח הוא רשע. - וכיון דחזינן דנתמעטו מומר לכל התורה גם לבד ע"ז, וגם מומר לע"ז נתמעט מלהביא קרבן, וע"כ מפני שהם מתוארים בתואר רשעים, ממילא כל מה שהם זובחים, הרי הוא בכלל תועבה ושחיטתן פסולה. - וכיון שע"כ התורה מיעטה לאלה מהבאת קרבן אפילו כשהם רשעים לתיאבון. להכי פסולים המה לשחיטה אפילו כשהם רשעים לתיאבון:
ואין להקשות אם גם לשחיטה דחולין פסולים הם מטעם שנקרא זבח רשעים, אם כן למה בעינן קרא למעטם מהבאת קרבן. - דזה ליתא, חדא דמזה ילפינן דנקראו רשעים, ועוד דגבי קרבן נתמעטו אפילו כששוחט אחר. - אבל בזה יש להעיר דאם אמרינן דהבעלים אינם בשחיטה, היאך יכול לעשות שליח כיון דאיהו לא מצי עביד. אבל העיקר דלגבי קרבן חידשה תורה מי נקרא רשע, אשר הוא בתואר זבח רשעים תועבה, וזהו שיטת הש"ס דמומר לע"ז לתיאבון נקרא רשע, ומומר אוכל נבילות לתיאבון דכיון דבדאיכא היתרא ואיסורא קמי' שביק איסורא ואכיל היתרא לא נקרא רשע, ושחיטתו כשרה: והנה לאחר שנדחה רב ענן ממילא קם דינו של רבא מכח הברייתא דלעיל דמומר לאכול נבלות לתיאבון שחיטתו כשרה. וכן נקטו הפוסקים לדינא, וכן פסק גם הרמב"ם. והנה לפי"ז ע"כ במומר לאכול חלב לתיאבון לא נקרא רשע לענין קרבן. - וקשה לפי מה שפסק הרמב"ם בפר"ג ממעה"ק ה"ד וז"ל היה מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון ושגג ואכל חלב והביא חטאת אין מקבלין אותה ממנע, עכ"ל. וכתב מרן כי פסק כן לפי מה שמתרץ רבא בהוריות י"א דפליגי תנאי באוכל נבלה לתיאבון ונתחלף לו בשומן ואכלו קא מיפלגי מ"ס כיון דלתיאבון קא אכיל במזיד מומר הוא, ומ"ס כיון דאילו אשכח דהיתרא לא אכיל איסורא לאו מומר הוא ופסק רבינו כת"ק, יעו"ש. והנה לפי מה שכתבנו דע"כ סבר הש"ס דזה נקרא רשע לגבי קרבן שחיטתו פסולה, וא"כ גם באוכל נבלות לתיאבון צריך להיות נקרא רשע גם לגבי שחיטה. ואין לומר דדוקא לגבי אכילה דחלב שהוא איסור כרת הוי מומר, דע"כ זה ליתא דהרי מוכח הכא בסוגיא דנלמד מקרבן גם לנבלות, וא"כ דברי הרמב"ם סותרין זה את זה. - ובשלמא לרבא לא קשה דאפשר דלא סבר כת"ק, אלא סבר כאידך תנא דכל שעושה לתיאבון לא נקרא מומר. אבל הרמב"ם דסבר שם דנקרא מומר א"כ גם באוכל נבילות לתיאבון והוא מומר לזה צריך להיות שחיטתו נבלה מטעם דנקרא רשע:
והנה בזה יש לפרש שיטת הרב אלפס שהשמיט דינא דרבא, וכתבנו לעיל מזה. - אבל גם בזה אתי שפיר, דע"כ לפי הסוגיא דהוריות לפי האוקימתא דרבא דתנא קמא סבר דמומר לתיאבון נקרא מומר, ונתמעט מהבאת הקרבן, ולפום סוגיא דידן מי שנתמעט מקרבן הוי מומר לשחיטה ג"כ, וממילא נדחה דינא דרבא, בהא דמומר אוכל נבילות לתיאבון דבודק סכין ונותן לו: אבל הרמב"ם פסקיו סותרין זה את זה, דבפר"ג ממעה"ק פוסק דמומר לתיאבון הוי מומר, והכא בדין שחיטה פוסק דמומר לתיאבון לא הוי מומר לשחיטה:
ונראה דהרמב"ם מפרש סוגיא דהוריות דפליגי שם תנאי במומר אוכל נבילות אם הוי מומר הכוונה בזה אם יש שם לדונו בשוגג. והיינו דברגיל לאכול חלב במזיד, ורק בפעם הזה נתחלף לו חלב בשומן אם לאיש כזה יש לדונו לשוגג. - ובזה פליגי דמ"ס דלא נקרא מומר בפעם הזה, כיון דאי משכח היתרא לא אכיל איסורא, וא"כ הרי יש לדונו לשוגג באכילה דחלב בפעם הזה. ומ"ס דיש לדונו למומר כיון דאי לא משכח היתרא אכיל איסורא דינו בזה כמומר אעפ"י שלא נקרא עדיין רשע. אבל אין לדון בזה באכילה זו לאכילה דשוגג. דגדר שוגג הוא באיש שנזהר מאכילה דחלב תמיד. - ואין זה ענין להא דמיעטה הזורה למומר בהבאה דקרבן. דהתם הכוונה למי שנקרא רשע. אמנם באוכל נבילות או חלב לתיאבון לא נקרא עדיין רשע. אבל נקרא מומר לענין זה דכיון שהוא רגיל לעבור על האיסור באופן אם לא משכח היתרא, להכי אין לדונו לשוגג שיכול להביא חטאת על שגגתו, משום דשוגג כזה הוי קרוב למזיד למי שנקרא מומר מפני התאוה, אבל לענין שחיטה במומר אוכל נבילות לתיאבון כיון שנקרא מומר, ולא נקרא עדיין רשע, להכי הוי בר זביחה בבודק סכין ונותן לו, זהו שיטת הרמב"ם:
ובזה יש ליישב מה שקשה מדוע השמיט הרמב"ם הא דתנא התנא דמומר לכהת"כ אין מקבלין ממנו קרבן, ולא כתב רק הא דתנא בסיפא דאין מקבלין קרבן ממומר לנסך ומחלל שבת. וראיתי בתבו"ש סי' ב' אות כ"ב שהקשה בזה יעו"ש. ולפי מה שכתבנו לעיל אתי שפיר דכיון דכתב הרמב"ם דמומר אוכל חלב לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן, ולפי מה שכתבנו הטעם בזה מפני שאין דנין במומר כזה תורת שוגג, מטעם דברי חכמים בהוריות דסברי מומר הוי, ואין בו דין שוגג וקרוב למזיד הוא ואינו בר קרבן. - ולפי"ז במומר לכל התורה כולה (חוץ מע"ז ומחלל שבת) ג"כ אין לדון בזה תורת שוגג אעפ"י שהוא מומר דק לתיאבון, וכש"כ הוא ממומר לאכול חלב לתיאבון, ומכש"כ אם הוא מומר לכהת"כ לתיאבון. - והתנא דברייתא דחשיב מומר לכל התורה דאין מקבלין ממנו קרבן, ע"כ סבר כאידך תנא דהוריות שם דסבר מומר אוכל חלב לתיאבון לא הוי מומר ודנין אותו לשוגג בנתחלף לו חלב בשומן, ואפשר שגם במומר לכל התורה חוץ מע"ז ומחילול שבת ג"כ יש לדונו לשוגג באופן שנתחלף לו חלב בשומן, אבל אין מקבלין ממנו קרבן מצד שדינו כרשע. ונכלל בהא דמיעטה התורה מעם הארץ פרט למומר, אבל הרמב"ם שכתב הדין במומר אוכל חלב לתיאבון דאין מקבלין קרבן ממנו מטעם דאין דנין אותו לשוגג ולאו בר קרבן הוא, ממילא שוב לא צריך להביא להאי דינא דמומר לכל התורה:
עוד הקשה בתבו"ש שם מדוע השמיט הרמב"ם הא דמומר לכל התורה כולה שפסול לשחיטה ושחיטתו נבלה יעו"ש, נראה דבזה שמומר לכהת"כ אפילו לבד ע"ז וחילול שבת. (וזהו כמו"ש הרבינו ירוחם דפירוש הברייתא מומר לכהת"כ הכוונה חוץ ע"ז וחילול שבת. כי זה ע"כ מוכרח בפירושא דברייתא, וכמו שכתבנו. והפר'"ח מפרש דהכוונה גם ע"ז וחילול שבת דוחק הוא). מ"מ לא אמרינן במומר כזה לא שביק היתרא ואכיל איסורא, דהרי מצינו הא דעוברי עבירה חמצן מותר לאחר הפסח מטעם דלא שביק היתרא ואכיל איסורא, זהו דוקא בעוברי עבירה שעוברין על לאו דב"י וב"י, אבל אינם אוכלים חמץ בפסח אפילו לתיאבון, וכמו כן לר' יהודה דסבר דחמץ לאחר הפספח ג"כ אסור באכילה אינם אוכלים. בהני דוקא אמרינן דלא שביק היתרא ואכיל איסורא וכמו כן במומר אוכל נבלות לתיאבון מיירי שרק בזה דאכילת נבלות הוי מומר, ולא בשארי מצות התורה, בזה אמרינן דלא שביק היתרא ואכיל איסורא, מה שאין כן במומר לכהת"כ לתיאבון אפילו באופן דלא הוי מומר לע"ז ולחילול שבת, מ"מ ליכא בזה החזקה דלא שביק היתרא, וממילא לא מהני בזה בדיקת הסכין גם כן- ודוקא במומר אוכל נבלות לחודיא מהני בודק סכין ונותן לו, ולהכי השמיט הרמב"ם הא דמומר לכל התורה כולה:
אמנם עדיין יש להעיר מדוע לא חשיב בהל' שחיטה פר"ד הי"ד דחשיב שם הני דשחיטתן נבילה גם הא דמומר לכל התורה לבד מע"ז וחילול שבת. - וביותר לפי מה שביארנו דכוונת התנא לכל הני שהם בכלל רשעים, ואינם בזביחה. וממילא זביחתן תועבה, ונבילה הוי, וזה לא יספיק מה שכתבנו משום דאין להם נאמנות, והיינו דמצד חסרון נאמנות לא הוי נבילה ודאית, אבל מצד שהוא רשע, שחיטתו נבילה ודאית:
והנה גם הא דלא חשיב הרמב"ם שם אוכל נבילות להכעיס תמוה, דפשיטא דשחיטתו נבילה מטעם דרשע הוא כדאיתא בסנהדרין כ"ז דלכו"ע רשע הוא, ומאן דמכשיר אותו לעדות הוא מפני דלא הוי רשע דחמס, אבל כיון דעכ"פ רשע הוא, ומדוע לא חשב הרמב"ם מומר להכעיס בהדי הני דשחיטתן נבלה, והנה הרה"מ הקשה מדוע לא כתב הרמב"ם הא דאוכל נבלות להכעיס, יעו"ש. ולפי מה שביארנו תקשה ביותר לפי מה שכתבנו דכל מי שהוא בגדר רשע אינו בזביחה, ואינו בכלל וזבחת:
אמנם יש לומר לאידך גיסא מדוע לא חשיב גם התנא מומר אוכל נבילות להכעיס, דאין מקבלין ממנו קרבן מטעם דרשע הוא. - וע"כ צריך לומר דלא נכנס להיות נחשב לרשע בחיוב קרבן בעבירה דשוגג ובא להביא קרבן על חטאתו. וכיון דלא נכנס עדיין בכלל מומר שמיעטה התורה אותו מהבאת קרבן, להכי לא הוי בכלל הני דשחיטתן נבילה, ורק נאמנות אין לו, וזה מובן מאיליו מדכתב הרמב"ם סתם מומר לעבירה מן העבירות, ומשמעו שאינו בלהכעיס בודק סכין ונותן לו, ומשמע דבמומר להכעיס לא מהני הא דבודק סכין ונותן לו, וכן הבין מרן הכס"מ שכוונת הרמב"ם מומר, ואינו בלהכעיס. ובזה סבר הרמב"ם דלא סמכינן עליו כלל, אבל אין שחיטתו נבלה ודאית, ומזה הטעם לא חשיב הרמב"ם לאוכל נבלות להכעיס בכלל אלו ששחיטתן נבלה. - וחיליה דהרמב"ם מדלא חשיב התנא לזה בכלל מומר למעטו בהבאת קרבן. אבל זה קשה מדוע לא חשיב הרמב"ם למומר בכל התורה חוץ מע"ז וחילול שבת שהוא בכלל רשע, וזביחתו נבילה הוי. - ואפשר שסמך הרמב"ם בזה שמסיים כמו שביארנו בה' תשובה, והיינו דשם חשיב גם הפורשים מדרכי צבור, יעו"ש בפר"ג ה"ז, ומומר לכל התורה כולה ע"כ ג"כ בכלל זה, וממילא שחיטתו נבילה מפני שאינו בזביחה, וכמו"ש:
תוס' ד"ה מומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו, תימא דבפ' בתרא דהוריות י"א פליגי בה רב אחא ורבינא במומר להכעיס אי הוי צדוקי או מומר, אבל עובד ע"ז לכו"ע הוי צדוקי ותנן לקמן שחיטת צדוקי לע"ז, ותירצו דצדוקי דלקמן היינו שעובד עבודת כוכבים תמיד יעו"ש. וקשה הא ע"כ האי מומר לע"ז דרב ענן מיירי ג"כ אף שעובד ע"ז תמיד מדנקרא מומר. - ובעיקר דברי רב ענן שסבר דמומר לע"ז כשר לשחיטה ומותר לאכול משחיטתו, לכאורה תמוה כיון שהוא מומר לע"ז וע"כ דאינו מאמין בשחיטה, והיאך נכשירנו לשחיטה, וע"כ צריך לומר דדריש הא דאמרה תורה וזבחת ואכלת שהכוונה מה שאתה זובח אתה אוכל כמו דתנן לקמן ל"א גבי נפלה סכין ושחטה דפסולה מטעם דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל. - והכוונה דבעינן פעולת הזביחה ומוזהר על הזביחה, ובא למעט זביחה דממילא. - והכי איתא בתוספתא וזבחת ואכלת לא שזבח הגוי ולא שזבח הקוף ולא שנזבחה מאיליה יעו"ש, והביאור בזה דבעינן שתצא הזביחה ממי שמוזהר על הזביחה, וממילא גם מומר לע"ז כיון שמוזהר על הזביחה הרי הוא בכלל וזבחת ואכלתו ע"כ גם צדוקי בכלל זה כיון שעכ"פ מוזהר על הזביחה:
אמנם התוס' לשיטתייהו דסברי לעיל ג' ע"ב ד"ה קסבר שדרשי וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, היינו מי שאינו אוכל בלא זביחה, וממילא מומר להכעיס ג"כ ממועט כדאיתא שם. - ומומר להכעיס הוי צדוקי, ולהכי הקשו התוס' לרב ענן דמומר אוכל נבילות דינו כצדוקי. - אבל יש לומר דלרב ענן גם מומר להכעיס כשר לשחיטה. - וראיתי אח"כ בפר"ח סימן ב' אות א' שמבאר שם דמומר להכעיס להכשירא יעו"ש. וא"כ ע"כ פשיטא שיש לפרש שזהו שיטת רב ענן דמכשיר שחיטת מומר לע"ז וגם אם הוי להכעיס אף על פי שדינו כצדוקי:
ורק תקשה מה שאיתא לקמן דשחיטת צדוקי לע"ז, והיינו מין, דתניא שם לקמן, הנה יש לפרש דהתם משום דכוונתו לתקרובת לע"ז, וזהו שאמר התנא שחיטת מין לע"ז. וא"כ מה הקשו התוס'. - וע"כ צריך לומר דכוונת התוס' מדוע לא נימא דגם מומר לע"ז שכוונתו לע"ז לתקרובת, ועל זה תירצו דזה לא אמרינן רק בעובד ע"ז תמיד, והכוונה במי שאדוק בע"ז, ולא במומר סתם לע"ז. והנה תמצא מזה אם נפרש וזבחת ואכלת שהכוונה במי שמוזהר שלא לאכול רק בזביחה הרי הוא בר זביחה. וזהו לדידן במומר אוכל נבילות להכעיס. וכן ראיתי אח"כ שזהו דעת הרז"ה, הובא בת"ה להרשב"א שאפילו לכתחילה מוסרין לו לשחוט בשבודקין לו הסכין. והראשונים חולקים בזה מטעם דחשוד לקלקל בידים, ומטעם זה יש להחמיר אבל לא מטעם הכתוב מהא דוזבחת ואכלת, מטעם שעכ"פ אין דינו כנכרי:
ונפק"מ לדינא בין פירוש התוס' לפירושנו במי שאינו לתיאבון רק אינו מקפיד על הזביחה אבל גם אינו להכעיס ואינו חשוד לקלקל בידים, דלדעת התוס' פסול מן התורה. ולפי מה שפירשנו דכוונת התורה דבעינן מי שמוזהר על השחיטה שחיטתו כשרה, וכן כתב הפר"ח:
ולפי מה שכתבנו יש סיוע לזה מרב ענן דע"כ אעפ"י שאיתותב רב ענן, היינו שאיתותב מעצם הדין אבל ע"כ מהא דמוכח דמפרש וזבחת ואכלת שהכוונה במי שמוזהר על השחיטה לא איתותב, וביותר שכן מוכח מהתוספתא. וכמו"ש: