אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף ד.

דף ג:

אמר רב מנשה במכניסן תחת כנפיו. וקשה דלמא יש גם נבלות, והכותי מבטלן ברובא. ואין לומר מטעם דאין מבטלין איסור לכתחילה, אבל הכותי לא סבר מטעם דהוי איסד"ר וכותי לא חייש לאיסור דרבנן כדאיתא בנדה נ"ו. ואפילו לשיטת הראב"ד דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדאורייתא אבל הא דנלמד מדרשא לא סבר לה הכותי:

ואפשר ר לומר דזה מותר גם לדידן בדיעבד. אבל קשה הא לדידן ליתא בביטול מטעם דהוי חתיכה הראויה להתכבד. ושיטת הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"ו דתרנגולת בנוצתה ג"כ הוי חתיכה הראויה להתכבד וזהו גם דעת הרא"ש בפר' גיה"נ, וכן איתא ביו"ד סימן ק'. וא"כ מה מהני הא דאכל הכותי מחדא דלמא יש מיעוט נבלות והכותי ביטלן ברוב. - ולדידן לא מהני הביטול. - וראיתי בספר ברית יעקב סימן כ"א שהעיר בזה יעו"ש. אבל נראה דהכותי לא סבר להאי דרשא דאחרי רבים להטות קאי גם על ביטול איסורים. ומפרש אחרי רבים להטות שרק דין הוא בסנהדרין, ורק חז"ל מפרשים כן גם על איסור ברובא כדפירש"י בחולין צ"ח. וכיון שכן לא חיישינן דלמא יש בהדקוריא מיעוט נבלות והכותי מבטלן. והיינו שהכותי סבר דלא מהני ביטול ובשנתערב נבלה חדא אוסר את כולן:

והא דלא חיישינן לספק איסור, וביותר לשיטת הרמב"ם דספד"א מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא והכותי בדרבנן לא חייש. ע"כ צריך לומר דזה פשיטא לחז"ל דכותים חיישי לספיקא. - וביותר בספק בשחיטה דאיכא חזקת איסור וגם איקבע איסורא. - ומזה הטעם מצת כותי מותרת אעפ"י שאיכא לפעמים ספק חמץ, והיו נזהרים גם מספק:

והנה הא דמצת כותי מותרת ולא חיישינן שמא חמץ הוא, ומ"ש מצה מבשר. תירץ המהרש"ל בגיטין דמיירי שראינו שאוכל ממנה יעו"ש. וכן ראיתי בריטב"א שמפרש כן. וכן מפרש בהא דיוצא י"ח בפסח דמיירי שלא אכל מצה אחרת כל אותו הלילה וכמו שפירשו התוס':

שם. בגמ' דממסמס ליה מסמוסי, ולכאורה קשה דלמא ידע דשחט רוב עופות שחיטה כשרה, ומיעוט לא נשחטו כהוגן, ונתערבו המיעוט ברוב. ולדידן אסור מטעם דלא מהני ביטול דהוי חתיכה הראויה להתכבד, ואין להתיר מטעם ספק דרבנן, כיון דהספק בא מחמת הביטול כמבואר ביו"ד סימן ק"י. - ומצאתי קושיא זו בדו"ח למרן הגרע"א במהד"ת, וכתב שם דמזה מוכח דבנוצתה לא הוי חתיכה הראויה להתכבד ויש לזה ביטול, וממילא גם לדידן מהני הביטול עכת"ד, יעו"ש:

אמנם אפשר לומר דלא חיישינן למיעוט נבלות והכותי ביטלן ברוב, לשיטת הראב"ד דאין מבטלין איסור לכתחילה הוי איסור דאורייתא, ולא חשידי בזה. - אבל זה ליתא דכיון דחשידי אלפני עור ומוכרין נבלות לאחרים, היינו נבלות ממש, ופשיטא שמבטלין איסור לכתחילה בכדי למכרן לאחרים אמנם בעיקר הקושיא נראה דלא סברי הכותים כל עיקר דין ביטול, דהרי לא מצינו דין ביטול איסור ברוב, רק נלמד מהא דאחרי רבים להטות כפירש"י ביצה ג' וחולין ק"ט, וכותים לא סברי להאי דרשא, כיון דלא כתיבא בהדיא בתורה, לא סמכי אביטול:

שם אמרו ליה לרבנן לרבא תניא דמסייע לך חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין סברוה הא מני רבי יהודה דאמר חמץ אחר הפסח דאורייתא, ופירש"י עוברי עבירה שאין מבערין חמץ בפסח מפני הפסדה יעו"ש. והיינו שעובדין בב"י וב"י, וכן פירש רבינו גרשום שעוברין בבל יראה יעו"ש. וקשה טובא מה זה ראי' למומר אוכל נבילות שחשוד על אכילה, והני עוברי עבירה אינן חשודין רק על בל יראה שאין בו מעשה בידים:

ונראה דכוונת רש"י ור"ג דהא דחשודים לעבור על בל יראה מפני הפסידה דהחמץ, והיינו דלאחר הפסח אוכלים את החמץ, והיינו דבפסח דאיכא כרת על אכילת חמץ חמיר להו, אבל לאחר הפסח דאין באכילת חמץ כרת אוכלין את החמץ, והרי זה כמומר אוכל נבלות שהוא בלאו גרידא. ומ"מ לאחר הפסח באופן דמשכח היתרא לא אכיל איסורא. אבל כל זה אם משכח היתרא, ואם לא ימצא פת של היתר אוכל איסורא, ומדקאמר התנא דבמקום שיש נכרי ומשכח פת של היתר לא אכיל איסור, ומחליף חמצו בשל נכרי, ומיירי שיש נכרי בשכונתו שיש לו פת:

וראיתי אח"כ בספר תורת חיים כתב דלאו סייעתא מעלייתא היא דאיכא למימר דהנך רשעים לאו לאותו דבר נינהו דרגילין לעבור בבל יראה ובבל ימצא שאין מבערין חמץ בפסח מ"מ למיכל חמץ שעבר עליו הפסח לא ידעינן בהו דעברי, ואיסור אכילת חמץ חמירא להו ולא הוי מומר לאותו דבר עכת"ד, יעו"ש. אבל נראה שזהו כוונת רש"י שמפרש דאין מבערין חמץ מפני הפסידה, וע"כ הביאור בזה שחשודין לאכול חמץ שעבר עליו הפסח, דאל"כ מה מהני להו הא דחשו מפני הפסידה, כיון שע"כ יפסידו אם אין מוצאין להחליף לאחר הפסח. ומ"מ אם מוצאין להחליף עם נכרי מחליפין, ומזה מוכח דמומר אוכל נבלות ג"כ לא שביק היתרא ואכיל איסורא:

והנה התוס' הקשו מה מהני חליפין לר' יהודה דסבר דגם חמץ של נכרי אסור בהנאה, ופירשו דבבצק איירי ומחלפי בבצק של נכרי שלשו אחר הפסח, ומותר מיד היינו כשיעור לישה יעו"ש. והקשה המהר"ם דלפי"ז למה לן טעמא מפני שמחליפין בלא טעם זה מותר ליקח בצק מהעוברי עבירה אחר ששהה שיעור לישה יעו"ש שדחק בזה טובא וכמו"ש המהדורא בתרא למהרש"א שדברי המהר"ם בזה אינם סלקי' כהוגן יעו"ש:

אמנם לפי מה שכתבנו אתי שפיר כוונת התוס', דודאי אין לומר דהעוברי עבירה מהדרין ללוש עיסה תיכף אחרי הפסח, מטעם דכיון דיש להם חמץ משל עצמן, וחשודים הם לאכול החמץ שיש להם מקודם הפסח, באופן שאין להשיג חמץ של היתר, ומטעם זה אינם לשים עיסה חדשה תיכף אחרי הפסח, ורק אם נכרי דר בשכונתו מחליף חמץ שלו בעד העיסה שלש הנכרי:

והנה קשה הא איכא הכא ספ"ס להיתרא, א' שמא לא היה חמץ לעוברי עבירה, ואת"ל שהיה להם חמץ, איכא ספק דלמא החליפו בשל נכרי, ולא הוי ספ"ס משם אחד משום דספק אחד מתיר יותר, והיינו דאם אמרינן דלא היה להם חמץ, והפת נאפה עכשיו, הלא אין זה פת נכרי, ואם החליפו הרי זה פת נכרי, נמצא דספק אחד מתיר יותר. - וע"כ צריך לומר דזה פשיטא דהיה להם חמץ שעבר עליו הפסח, דכיון דאין מבערין מפני הפסידה, ורובא מהם יש להם חמץ, ואם כן איכא רובא לאיסורא, ובמקום רובא לא אמרינן ספ"ס כמו"ש התוס' בכתובות ט'. - ובזה יש ליישב מה שהקשה הגרע"א בדו"ח תנינא דלשיטת הרמב"ם דספד"א מה"ת לקולא והכא איכא ספיקא דלמא לא היה להם חמץ. - אבל זה ניחא מטעם דאיכא בזה רובא לאיסורא:

והנה התוס' הקשו מה מהני חליפין כיון דר' יהודה סבר דגם חמץ של נכרי אסור לאחר הפסח כדאיתא בפסחים כ"ח. - הנה יש לומר דהני סברוה סברי כסברא קמא דרב אחא דאמר שם דלר' יהודה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר, יעו"ש. וראיתי אח"כ שכן כתב הרשב"א בחידושיו, וכן כתב הרז"ה יעו"ש. אבל קשה דלדבריהם מדוע מדחה הש"ס דר' שמעון היא, ומדוע לא קאמר הש"ס דע"כ לא אזלא אליבא דר' יהודה מטעם דלר' יהודה חמץ של נכרי לאחה"פ ג"כ אסור כיון דכן הוא המסקנא. וזהו סברת התוס' דע"כ אזלא אליבא דר' יהודה גם לפי האמת דאוסר חמצו של נכרים לאחה"פ, ולזה הקשו ומתרצים דבבצק מיירי:

והנה יש לומר דהחליפין מיירי באופן שלש הנכרי עיסה סמוך לשקיעה"ח של שביעי ונתחמצה אחרי שקיעת החמה שהוא לאחה"פ. - ואפשר שזהו כוונת התוס' שפירשו דבלישה מיירי והיינו דמיירי בזה האופן. וזהו שמותר מיד בכלות הפסח, ובזה ג"כ סרה מה שהקשה המהר"ם דא"כ הרי הוא עצמו יכול לעשות לישה, משום דזה נצרך זמן יותר, דהרי אסור לבר ישראל ללוש ביו"ט לצורך חול, ובזה לא חשידי העובדי עבירה:

שם בתוס', ונראה שמרויחין וכו' דבחליפין לא אסור אלא מדרבנן, וקשה דלפי"ז כיון דבדרבנן לא חייש אם כן אין ראיה מזה לומר למומר דסומכין על שחיטתו דהרי יש לחוש שמא ישהה וידרוס במיעוט בתרא שהוא מדרבנן. ועי' בראש יוסף שהקשה בזה. ונראה דשאני שם כיון דהוא מומר לתיאבון, וכיון שאין לו עצה אחרת שלא להפסיד מהחמץ לא חייש על איסור דרבנן, וגם על איסור דאורייתא לא חייש במקום פסידא. אמנם הכא בשחיטה כיון דבידו לשחוט כהוגן, לא שביק היתרא:

והנה בהא דמומר לתיאבון בודק סכין ונותן לו, מטעם דלא שביק היתרא ואכיל איסורא, מבואר לעיל משום דלא טרח לחזר אחר סכין יפה כדפירש"י. וקשה מהא דמביא סייעתא מחמצן של עוברי עבירה מותר לאחר הפסח מפני שהן מחליפין. הרי חזינן דמיטרח טרח להחליף פת איסור בפת היתר. וא"כ לפי"ז תקשה הא דפריך לעיל, אי הכי כי לא בדק נמי, והיינו אם אין לו סכין יפה יטריח אחרי סכין יפה וכשר:

ונראה דיש שני מיני מומרים לתיאבון. והיינו לפעמים הוא מומר לתיאבון על טירחא. ולפעמים הוא מומר לתיאבון מפני הפסד ממון. - והנה דינא דרבא מיירי שהוא מומר לתיאבון שאינו רוצה להטריח, ושם בהא דחמץ הוא מומר לתיאבון שאינו רוצה להפסיד ממון, וממונו חביב עליו יותר מגופו. וזהו כמו שפירש"י שאין מבערין חמץ מפני ההפסד. אבל לא חס על טרחא. ומומר כזה חמצו מותר לאחר הפסח מפני שמחליף הפת האסור בת היתר. ומביא סייעתא דכשם שאנו רואים דהמומר לתיאבון מפני הממון אינו חס על טרחא מטעם לא שביק היתרא ואכיל איסורא, הנה כמו כן במומר שהוא לתיאבון על טרחא, לא שביק היתרא ואכיל איסורא:

ובזה שאני המומר דאוכל נבילות דהכא מהא דאוכל נבלות דסנהדרין כ"ז דפסול לעדות מטעם רשע דחמס. וזהו דשם מיירי באוכל נבלות מטעם דנבלות בזול יותר מבשר כשרה. אבל הכא מיירי באוכל נבלות לתיאבון לא בשביל ממון, ומזה הטעם הכא כשאומר ששחט שפיר נאמן גם מטעם עד אחד דנאמן על האיסור ככל איש כשר כיון דלא הוי רשע דחמס:

והנה הרשב"א בחידושיו כתב דבודקין הסכין אחריו היכא דאיתא לסכין ואינו נאמן באיסור שחיטה במה שצריך עדות, ורק בדליתא לסכין אנו סומכין עליו שלא קלקל במתכוין יעו"ש. והב"י כתב שאין צריך לבדוק אחריו יעו"ש. - ואפשר שמזה הטעם שכתבנו כיון דמיירי באופן שאינו רשע דחמס, ויש עליו תורת עד וסומכין עליו בזה:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה