אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף ג:

דף ג.

תוד"ה קמן דליבדקי', תימה דמשמע הא איתא קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה אע"ג דאחרים רואין אותו דשחט שפיר, ולקמן בפירקין וכו' מבואר דמהני אחרים רואין אותו. - והנה קושיות התוס' דהכא משמע דלא מהני אחרים רואין אותו, וכן פירש במהר"ם יעו"ש. והנה לכאורה אפשר וחזינן דלא גמיר, ומהני אחרים רואין אותו, ומדחזינן דלא משני הש"ס זה ע"כ סבר הש"ס דבדלא גמיר לא מהני אחרים רואין אותו, וכן פירש במהר"ם, יעו"ש. והנה לכאורה אפשר לומר דשאני התם דידעו מתחילה דלא גמיר. וממילא אחרים רואים יבדקו אחריו הרבה. משא"כ הכא דלא ידעינן בשעת שחיטה דלא גמיר, ועי' בפליתי שמתרץ כן שם בסימן א' סק"י אבל נראה דהתוס' דייקו מדברי המקשן שם דפריך אי דידע דלא גמיר פשיטא. ואם אמרינן דהיכא דלא ידענו מתחילה שהוא אינו גמיר לא מהני אחרים רואין אותו. א"כ גם בידענו דלא גמיר דמהני אחרים רואין אותו לא הוי זה פשיטא דע"כ ג"כ הוי זה חידוש דין דכיון דבלא ידענו דלא גמיר לא מהני אחרים רואין אותו. ולזה אשמעינן דעכ"פ בידעו דלא גמיר מהני. ולזה כיוונו התוס' שהקשו מהפירכא דהמקשן. - והנה בלב אריה העיר בזה, ומיישב דיש לומר דפירכת הגמ' פשיטא משום דבידע דלא גמיר ודאי דלא גרע מחש"ו דמהני אחרים רואין אותו, יעו"ש:

אבל דבריו תמוהין דהלא אם באנו לומר דחש"ו שוה לגדול שלא גמיר, א"כ תקשה היאך אפשר לומר דלא מהני בלא גמיר אחרים רואין אותו, והלא לא גרע מחש"ו. - ומצאתי בפנ"י שהקשה בזה ודחק שם, יעו"ש. - אבל נראה דשאני חש"ו דע"כ הני אחרים רואין אותם מלמדין אותם היאך לשחוט ומראין להם המלאכה, בכדי שיעשו השחיטה כתיקון. משא"כ גדול שאינו גמיר ואחרים רואין אותו אבל ע"כ שלא היו האחרים מלמדין אותו. - ולפי"ז הדרא הקושיא לדוכתא האיך פריך הש"ס פשיטא, וא"כ קושיות התוס' נכונה מהמקשן כדלעיל:

והנה לפי הנראה סוגיות חולקות הן. - והנה משמע מדברי הרמב"ם בפ"ד משחיטה שכתב וז"ל ישראל שאינו יודע חמשה דברים שמפסידין את השחיטה וכיוצא בהן מהלכות שחיטה שביארנו ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו לא הוא ולא אחרים. והרי"ז קרובה לספק נבלה עכ"ל. - מבואר שמדייק ששחט בינו לבין עצמו, משמע דאם אחר ראה את השחיטה הוי שחיטה כשרה, וזהו כסוגיא דחולין י"ב, אבל קשה מסוגיא זו, וכמו שמדייקים התוס'. ויש לנו למיזל לחומרא לומר דלא מהני גם בשאחרים רואין אותם: ונראה דפליגי הני סוגיות בדין רובא התלוי במעשה. - וזה הדבר דהנה מקודם יש להבין סברת רבינא דלא סבר לסמוך על רוב מצוין אצל שחיטה מומחין כיון דע"כ איתא להאי רובא. - אמנם אזיל לשיטתו בבכורות כ' דאמר שם רבינא אפילו תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה, אבל רובא דתלי במעשה לא יעו"ש. וה"נ האי רובא דמומחין אצל שחיטה תלי במעשה דהיינו הלימוד, וכיון שספק הוי אם הוא מומחה נשאר בספיקא עד שיבורר הספק:

והנה כמו כן לענין נאמנות על השחיטה שהוא עד אחד. והקשו התוס' בכמה דוכתי היאך נאמן ע"א במקום חזקת איסור אינו זבוחה או אבמה"ח. ותירצו משום דבידו לשחוט. והנה האי סברא דבידו שייך רק אצל מומחה, אבל כשאינו מומחה ליתא סברא דבידו כין שאינו יודע ההלכה. - וגם היאך נאמין האחר העומד ורואה כיון שגם הוא ע"א ואצלו לא שייך בידו כיון שאין הבע"ח בידו. - וע"כ צריך לומר דהכא ג"כ איכא רובא והוא דרוב מעשה בן דעת מתוקן. - וכמו שכתבו בזה הרמב"ן והרשב"א. - אמנם גם זה הוי רובא דתלוי במעשה, ואעפ"י שאינו דומה לרובא דתלוי במעשה דעלמא דהתם הביאור דהרובא תלוי במעשה, והמיעוט אינו תלוי במעשה, משא"כ הכא דגם המיעוט דהיינו קלקול ג"כ תלוי במעשה. - אבל נראה דהכא איכא גם מיעוט שאינו תלוי במעשה כגון שהייה דיש לחוש ששהה. עוד נראה שהדבר הבא במכוון לפי ההלכה נחשב בגדר מעשה לענין דבר הבא שלא במכוון אלא עושה מעשה קוף בעלמא וזהו ההבדל במי שיודע ההלכה הוי מעשה חשובה, מטעם שמכוון שלא יקלקל. משא"כ כשאינו יודע ההלכה עושה המעשה כסומא בארובה, זה לא נחשב למעשה נגד העושה במכוון לכוון ההלכה. ולכן בשוחט שאינו יודע הלכות שחיטה אעפ"י שרוב מעשיו בא בתיקון אבל זה תלוי במעשה נגד הפעולה של קלקול. ולרבינא דסבר דלא אגלינן בתר רובא דתלוי במעשה הנה גם רוב זה לא נחשב אצלו לרובא ולא מהני גם אחרים רואין אותו מטעם דאין נאמנות לע"א נגד חזקת איסור. - ולזה משני הש"ס דליתא קמן דליבדקי', ולא משום דאיתא קמן ולא גמיר משום דבזה לא מהני גם אחרים רואין אותו. אבל כשליתא קמן דליבדקי' אז סמכינן דהוי גמיר, ואעפ"י דהוי רובא דתלוי במעשה, אבל כיון שראו אותו ששחט שפיר, אמרינן דהוי גמיר, וממילא הרי זה היה בידו לשחוט שפיר, ונאמן נגד החזקה ג"כ משא"כ בלא גמיר לא שייך בידו. אבל הסוגיא לקמן י"ב סוברת דגם רובא דתלוי במעשה הוי רוב מעליא. וכן סבר הרמב"ם וכמש"ו: שם. ת"ד שחיטת כותי מותרת במד"א וכו' חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו. - ויש לעיין היאך הדין בפעם אחרת אם בעינן ג"כ לעשות בחינה זו, ואסור לאכל משחיטתו בלא בחינה זו. או"ד דסגי בבחינה זו גם להיות שוחט לכתחילה:

והנה יש לדייק מהא דפירש"י ד"ה מותר, לכתחילה יעו"ש. ולכאורה מה בעי רש"י בזה הלא הכא לא שייך לכתחילה כיון שנעשה השחיטה וגם הבחינה ומה שייך עוד. ודוחק לפרש שמותר אכילה לכתחילה דפשיטא. וע"כ כוונת רש"י דמהיום מותר להיות שוחט לכתחילה בלא בחינה. - ויש סעד לפירש"י מהא דאמר התנא מותר לאכול משחיטתו דלכאורה למה שנה משחיטתו, הלא גם בזה ששנה מותר לאכול סגי, ולמה מוסיף משחיטתו. להכי פירש"י דהכוונה לענין לכתחילה, לומר שהוא בר שחיטה בלהבא גם בלא בחינה. וזהו משום דהבחינה הלזו מעידה דמקפיד גם על לפני עור ושחיטתו כשרה גם לאחרים כן נראה לדייק בזה:

אמנם לפי"ז יש לדייק בהא דאיתא לקמן בהא דתניא כיוצא בו מצא בידו דקוריא של צפרים קוטע דאשו של אחד מהן ונותן לו לאכול אכלו מותר לאכול משחיטתו. - ופריך אמאי ליחוש דלמא האי הוא דהוה שחיט שפיר. - וקשה הא כיון דחזינן דהאי שחוט שפיר א"כ חזינן דשוחט שפיר, ולפי"ז אין לחוש עוד. ומוכח דאין להחזיקו לנאמן משחיטה אחת, ולפי"ז גם בנידון דלעיל אין להחזיקו לנאמן. וע"כ צריך לומר משום דיש לומר דלמא איתרמי שחיטה יפה, ולפי"ז אין להאמינו בחזקת נאמן ולעולם נדרש לבחינה, וצ"ע:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה