אור ברסלב

נזר הקודש - זבחים· הרב משה רוזין

דף כה.

דף י.

ת"ר ולקח הכהן המשיח מדם הפר מדם הנפש ולא מדם העור וכו' - ויש לעיין הא דם העור לא ניתר בשחיטה ולא מתורת שחיטה הוא, ואפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס, זה ליתא בדם העור שלא נכנס בתורת שחיטה, ואפשר דכיון שאמרה תורה דצריך לקבל כל דמו של פר וע"כ דכולל בזה גם הדם שלא נכנס בסוג שחיטה, והיינו דם העור, ולזה איצטריך קרא למעט דם העור מקבלה גופא אמר ר' יהודה השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר וכו' והא בשיריים כתיב אם אינו ענין לשיריים וכו' תנהו ענין בקבלה. - והנה רש"י ביומא כ"ה ע"ב בהא דמי מקבל שוחט מקבל דאי זורק מקבל אגב חביבותי' לא מקבל לי' לכולו דם, ופירש"י שם דבעינן שיקבל כל הדם מדכתיב ואת כל דם הפר ישפוך. - ומשמע דבשביל שפיכת שיריים בעינן לקבל כל הדם כדי שיקויים השפיכה בכל הדם, -ותמוה דהלא הכא מסיק הש"ס דע"כ האי קרא הוא באם אינו ענין וכו' וכוונת התורה לאו על השפיכות שיריים, רק על הקבלה דבתחילה ר וא"ל דזהו כוונת רש"י באם אינו ענין וכו', דלפ"ז הי' לרש"י לציין הסוגיא דידן, וכמו שפירשו התוי"ש ביומא מ"ח. - וע"כ כוונת רש"י הכא דעיקר קבלת כל הדם בכדי לקיים השפיכות שיריים בכל הדם הנשאר מהזריקה. וזה תמוה מניין לרש"י לחדש זה, והנה אפשר לומר דרש"י פירש בכוונת התורה, דלכאורה מדוע כתבה התורה באם אינו ענין וכו' ומדוע לא אמרה תורה האי דינא דקבלת כל הדם בקבלה בראשונה, ומזה למד רש"י דכוונת התורה דבעינן שפיכת שיריים כולו: - מבואר לפ"ז דעיקר הדין דקבלת כל הדם בכדי לקיים מצוה של שפיכת שיריים, ואע"ג דשפיכת שיריים אינה מעכבת, אמנם מ"מ בעינן הקבלה באופן שיהי' יכול לקיים המצוה בשלימות ולכאורה י"ל ג"כ דתעכב בתחילה את המצוה מטעם כל הראוי לבילה, והכא אעפ"י ששפיכת שיריים אינו מעכב, מ"מ בעינן שתחי' לכהפ"ח ראוי לקיים המצוה, ואינו ראוי מעכב בכל מקום, וא"כ הכא אם לא מקבל לכולי דם תעכב המצוה לגמרי. - והנה זה ודאי דאם נשפך מהכלי לאחר קבלה דאינו מעכב הכפרה, כמבואר בפסחים ס"ה ר' יהודה אומר כוס הי' ממלא מדם התערובות וכו' והיינו הדם שנשפך מהכלי על הרצפה דהדם כשר, ור"י דסבר מב"מ לא בטל היתה הזריקה מועלת לכפר, ואעפ"י שע"כ לא אפשר לקבל את כל הדם, והתם בודאי לא קבל מהדם הנשפך אלא מעט לפי הערך של הקרבן שרוצה עתה להתירו ע"י זריקה זו, ומבואר דהנשפך לאחרי קבלה אינו מעכב, אך קודם קבלה אם לא קבל כולו, יש לעיין אם תעכב את הכפרה מטעם דבעינן ראוי לבילה, ומסתברא דאינו מעכב, וראוי לבילה היינו אם הדבר הראוי לעשות הוא בתחילה טרם עשיית עיקר המצוה כהא דבילה במנחות שהוא טרם הקרבה, ומקרא בכורים טרם ההנחה אמזבח, משא"כ הכא שפיכת שיריים בא באחרונה אמנם מדחזינן שכל כך חששו הכא לקבלת כל הדם מטעם שמא אגב הביבותי' דמצוה לבעל הזורק לא מקבל לי' לכולי' דם, משמע דהכפרה תליא בזה. אמנם להדיא מבואר במנחות ז' ע"ב דדוקא אם קבל פחות משיעור הזאה לא נתקדש הדם, ואפילו אם קבל בשני כלים ובכל אחת פחות מכשיעור לא נתקדש הדם יעוי"ש, וכן פסק הרמב"ם בפר"ד ממעה"ק ה"ח, וא"כ מבואר דלא מעכב קבלת הדם בכולו, את כפרת הקרבן. - ונראה עוד דאפשר דגם בלעדי המצוה דשפיכת שיריים ג"כ איכא מצוה דקבלה לקבל את כל הדם. וכוונת רש"י דמפני שאיכא מצוה אח"כ לשפוך כל הדם, וע"כ התם לא הוי כל הדם דמיירי לאחר זריקה. וע"כ כוונת התורה בזה על קבלת כל הדם, וכן משמע ברמב"ם שכתב וצריך שיתכוון לקבל כל הדם, והיינו שמצוה איכא בזה גם בקבלה בעצמותה כתב הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ הכ"ד קבל בכלי חול נפסל הזבח קבל בכלי קודש ונתן לכלי חול, יחזור לכלי קודש, - ויש לעיין היאך הדין בשנעשה הולכה מעט בכלי חול, אם צריך להחזיר, בכדי שתהי' כל ההולכה כולה בכלי קודש ולכאורה יש להוכיח דשפיר הוי הולכה מעליא אף בכלי חול, והא דבעינן כלי קודש, היינו רק מפני שבעינן שתהי' הזריקה מכלי קודש. והוא בהא דמצינו דפריך הש"ס לעיל ט"ו ע"א למ"ד הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, מהא דתנן נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר אעפ"י שטרם שהוסיף בהכלי נמשך הדם להלן והוי הולכה וכו' ומשני שם דמיירי במקום מדרון יעוי"ש ומשמע מזה דמל"ד הולכה שלא ברגל שמה הולכה אתי שפיר, וקשה הא עכ"פ חסר כלי שרת, וא"כ תיקשה לכו"ע. - ומוכח מזה דלא בעינן הולכה דוקא בכלי שרת, ורק הקבלה והזריקה צריך להיות בכלי שרת. - וחידוש דין הוא. - [אבל באמת אין ראי' כלל מהתם, דהגמ' לא פריך שם אלא דמהני תקנתא דחזרה לאחוריו וכמו שפי' רש"י שכ, ואפי' למ"ד הולכה שלא ברגל שמה הולכה הכא פסול הולכה זו דהא ההליכה שהלכה ע"י שנתפשט הדם ברצפה הוי כשותת סנהדרין ע"ז ב' דלא חשיב כח גברא וע"ש רש"י ד"ה מצא, וגם מה שנפל הכלי מיד כהן חשיב מתעסק ופסול בקדשים. ועוד גרע דלא חשיב כלל כח גברא כמבואר יו"ד סי' ג' לענין שחיטה. ועוד אין דרך שירות בכך דלפני מלך בו"ד אין עושין כן ועוד מי לא עסקינן דנפל הכלי מן האצטבא, וכן מבואר דעת הל"מ והמל"מ שהקשו בהא דפסק הר"מ דהוליכו זר לית לי' תקנתא הא מ"ר לית לי' תקנתא אתותב, ותירצו דאע"ג דבנשפך והשב"ר אית לי' תקנתא התם משום דלא הויא שם הולכה אבל הולכה מעליתא ע"י זר לא מהני תקנתא. הנה פסיקו להו דהאי תיובתא דאמר בגמ' היינו במאי דאמר עולא דלית לי' תקנתא אבל לא במאי דאמר השב"ר לש"ה, וע"כ זו דעת הר"מ דפסק השב"ר לש"ה ומהני לה תקנתא, אש וכ"כ זקן ההוראה הגאון בעל חפץ חיים בל"ה דתיובתא הוא במאי דאמר דלית לי' תקנתא. ובדין הולכה בכלי חול נראה דפסול כדאמר מנחות כ"ו א' מעלהו ומקטירו בכ"ש ושם העלו והקטירו שלא בכ"ש פסול, ואו:

או קתני או העלה או הקטיר דאל"כ העלאה למה הוזכרה וכ"ה בהדיא בר"מ פי"א מפה"מ ה"ו, או שהעלהו למזבח שלא בכ"ש, ובהקטרה הכשיר שלא בכ"ש פ"ב הכ"ד, והעלאה היינו הולכה. וכ"כ הגאון הנזכר בס' ל"ה במנחות שם להלכה, דהולכה שלא בכ"ש בקמץ פסול כמו בהולכת דם עכ"ל. ולפ"ז ע"כ נשפך מן הכלי על הרצפה לא חשיבא הולכה אפי' למ"ד השב"ר ש"ה. משום דהולכה צריך בכ"ש ביד כהן כדין קבלה וקידוש כלי, ואפי' אם גרר הכלי על הרצפה לא חשיבא הולכה. וסוגיא בגמ' ט"ו א' לענין חזרה וכמשנ"ל. ע"ב הוייתן ע"י טהרה תהא. - עי' פירש"י. - משמע דלכו"ע נאמר ולית מאן דפליגי בזה. וכן בפ"ו דפרה מ"ד לענין קידוש מי חטאת מבואר כן דבעינן הווייתו ע"י טהרה, ותמוה מהא דתנן בפ"ה דמקואות מ"ה נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפי' מקל אפי' קנה אפי' זב וזבה יורד וטובל ד"ר יהודה, ר' יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו, ופי' הרע"ב דבא לעכב הזחילה של הנוטפין וסובר ר"י דיכול לעכב הזחילה אפי' בדבר המק"ט וגם הטמא בעצמו כמו זב וזבה מעכבי המים, וגורס במשנה ויורד הטמא וטובל ור"י סבר דאף דבר המק"ט כמו כלים ואדם אין מזחילין בו משום דבעינן הווי' ע"י טהרה. - ומבואר דהכא במתני' פליג ר' יהודה לענין זה, והכא בסוגיא משמע דלכו"ע בעינן הווייתו ע"י טהרה. והנכון פי' הר"ש וז"ל ומיהו יתכן דאף ר' יהודה דפליג הכא מודה התם דהכא המקוה עשוי ושלם יעוי"ש והיינו דהכא המים המה במקוה והתיקון הוא רק שלא תפסל בשביל הזחילה בזה שפיר אף ע"י דבר המק"ט ואינו דומה לקידוש דעיקר ביאת המים ע"י דבר המק"ט בא. והרא"ש פי' נוטפין שעשאן זוחלין, שנקוו למקום אחד והזחילן להוליכן לתוך גומא אחת לעשות מקוה סומך אפי' מקל אפי' קנה וכו' שאם עשה להם בית קבול מקבלין טומאה מזחילין בו ואפי' הזב והזבה סומכים המקל והקנה ודוקא היכא דנתן ידו או רגלו והמים עוברין דרך גופו בזה פוסל, אבל אם הוא סומך המקל והקנה שהמים עוברים דרך עליהם אין בכך כלום יעוי"ש, נמצא דבין לפי' הר"ש ובין לפי' הרא"ש כו"ע סברי דבעינן הווי' ע"י טהרה, ורק ההבדל שבין הפירושים דהר"ש מפרש דר"י מקפיד בכינוס המים אבל באופן הכשר מים בזה שפיר דמי גם ע"י מקבל טומאה כמו לסתום הזחילה וכדומה, ולהרא"ש שאני לר"י בין עצם הילוך המים לבין סיבת ההילוך, ובתשובה בה' מקואות הארכנו הרבה בענין ונידון זה. שם עד שלא הגיע דם לאויר היינו קודם שהגיע לאויר המחיצות, כדפירש"י ובשיט"מ ביאור הדברים דאם הגיע הדם לתוך אויר דופני המחיצות, הרי זה כלי ממש, וביאור אויר כלי היינו כשהוא למעלה מהבית קיבולו והיינו כשנכנס בתוך הבית קיבולו קיבולו הר"ז כלי שלימה, וקרינן לזה קבלה בכלי, ובאויר שלמעלה מהכלי קמיבעי' להש"ס דאם דנין בזה אויר כלי, ופשיט דאויר שסופו לנוח, אפי' למעלה עד לרקיע תורת כלי על זה. ואויר שאין סופו לנוח אין כאן תורת כלי, דכיון שאין סופו לנוח אין דנין בזה ענין כלי, ואין זה דומה להא דמיבעי' לן בעלמא אויר שאין סופו לנוח אם כמונח דמי, והתם הפירוש אף שהוא בתוך המחיצות, כהא דב"מ י"ב באויר בית, דשאני התם דאויר חצר קונה מטעם דאויר החצר קונה, אבל אין זה חצר ממש. ואף אויר שהוא בתוך המחיצות, אינו קונה רק מטעם אויר חצר. וחצר ממש נקרא ההנחה בפועל, משא"כ בכלי שהאויר שבתוך הכלי הר"ז כלי ממש. ואויר כלי הכא הוא האויר שלמעלה מן הכלי, - נמצא דאויר שאין סופו לנוח דנידון דידן שהוא למעלה מן הכלי, יש לזה דמיון לאויר שאין סופו לנוח דהתם לענין זה. אעפ"י שהוא בתוך המחיצות, וכמו שכתבנו, - ולפ"ז יש מקום לדברי הלח"מ שכתב בפר"ד ממעה"ק ה"ט בטעם השמטת הרי"ף לבעי' דב"מ הנ"ל, - ומיושב הא דהקשה באב"מ סי' קל"ט. דף כ"ו דלמא משום שמנונית, וקשה מדוע פוסל השמנונית את הדם, הלא בודאי כיון שעיקר הזריקה הוא הדם, ואיך פוסל השמנונית להדם. - ונראה דהשמנונית שבתוך הדם תורת דם עליהם כיון שלא סגי לדם בלאו האי שמנונית, ותודת דם על השמנונית, והא דפריך שמעית מינה בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דם פסול, והא איכא למימר דשאני האי שמנונית שתורת דם עליו, אמנם כיון דחזינן דדם עדיין לא נפסל משום דעדיין לא נבלע באברים ונפסל משום בשר, וא"כ ש"מ דבשר ע"כ נפסל ביוצא לפני זריקת דמים. תוס' ד"ה ש"מ דם המובלע באברים דם הוא, פירש בקונטרס ונפק"מ שחייבין כרת על אכילתו, ואי אפשר לומר כן דהא קיי"ל בכריתות דדם האברים בלאו. - ולא זכיתי להבין דבריהם, הלא ע"כ התם הפירוש דם האברים היינו הדם הנשאר באברים, וזהו הדם הכנוס באברים, משא"כ בנידון דידן, היינו בדם האברים טרם פרישתן וכניסתן להלב. ואח"כ לבית הצואר, והיינו כי דם האברים שתים יש. א. הדם האברים הנפרשים מהאברים בשעת השחיטה. ב. הדם האברים שנשאר באברים, ורק אח"כ יכולים להוציא את הדם, והנה הדם שבאופן הראשון זהו מטעם הדם האמתי שחייבה תורה כרת על זה, וזהו גם כן דם זריקה. - וכוונת רש"י הכא כך הוא דכיון דחזינן שדם זה בעודו בלוע נפסל ביוצא, וא"כ ע"כ נידון עתה על שם סופו, וזהו שפירש"י ונפק"מ גם כן שחייבין כרת על אכילתו, היינו אם הי' מקבל את הדם מהאברים טרם בואם לבית הצואר, דנידון על על שם סופו, ואין זה ענין להא דנאכל בשר באומצא בדמו קודם שנפרש מן האבר, דשאני נידון דידן שזהו הדם השחיטה ממש. כיון שסופו לצאת ממילא ונידון על העתיד, - ודברי התוס' בזה צע"ג שם בתוס' או לענין חטאת שניתז על הבגד. - הנה מקשים על התוס' הלא לכו"ע אין דין כיבוס אלא בדם הנפש, ולא בדם האברים שאינו מכפר, - אמנם בזה נראה דכוונת התוס' גם כן דשאני התם זה דבעי הש"ס דכמו שנפסל ביוצא, כן יש לומר דנידון עכשיו על שם סופו להיות עליו תורת דם, לענין שנקרא דם הנפש גם כן, ואם נפל על הבגד יהי' טעון כיבוס. אמנם תמוה הרבה הא מבואר לקמן במשנה דאין טעון כיבוס אלא הדם שנתקבל בכלי, וא"כ אעפ"י שדם זה נידון כדם, אבל כיון שחסר עדיין קבלת הדם בכלי, וא"כ אינו ראוי להזאה - ואם נתקבל בכלי מהאבר ממקומו, יש לעיין אם יש לזה תורת קבלה, וצ"ע. שם בסוגיא כשהיתה רגלה בחוץ, דאיכא פסול יוצא בדם ועי' פירש"י. - הנה מבואר מזה דשייך פסול יוצא בדם, גם טרם נתקבל בכלי שרת, ואעפ"י שאין נפסל ביוצא רק מה שנתקדש בקדושת כלי שרת, וע"כ צריך לומר דסגי בזה קדושת הסכין, ומזה יש להקשות לדברי הריטב"א רפ"ק דחולין דהא דמקדש הסכין את הדם שבצואר, לא הוי אלא התחלת הקדושה, אבל אין הסכין גומר את הקדושה שיהא נפסל ביוצא עד שיתקדש הדם גם בכלי שרת, וקשה מסוגיא דהכא דמבואר להדיא שבהמה שהיא בפנים ורגלה בחוץ בשעת שחיטה דנפסל הדם שברגלים בפסול יוצא. ונראה לבאר דאין זה ענין לדברי הריטב"א, דהנה בהא דקדושת הדם מבואר דע"כ הסכין מקדש להו להדם, כמבואר בסוטה י"ד דאיתא שם אע"ג דקדושתי' סכין בצואר בהמה הדר מקדש להו בכ"ש. -מבואר דע"כ שתי קדושות בעינן. א. קדושת הסכין ב. קדושת כ"ש, דהיינו הקבלה, וכתב הריטב"א דבדבר קדושת הסכין כיון שאינה גומרת להקדושה כיון שיש אחרי' קדושה, להכי אינה חשיבה ככ"ש להיות פוסלת ביוצא אמנם זה ודאי סובר הריטב"א דבעינן קדושת סכין בראשונה, ואדרבה הריטב"א סובר דסכין הוי כ"ש לענין זה נמצא לפ"ז לוא יצוייר דחסר קדושה הראשונה, דשוב לא מהני עוד הכ"ש בדבר הקבלה. והנה מבואר דבקדושת כ"ש אינה מקדשת אלא במקום קדוש, דהיינו בעזרה, כמבואר לקמן פ"ח. - נמצא לפ"ז דדם הרגלים שבחוץ לא הועילה השחיטה עליהם לקדשם. - וזהו הפסול יוצא המבואר שם, - וזהו גם כוונת הרמב"ם שכתב בפר"א מפסוח"מ הי"ד היתה הבהמה לפנים ורגלי' בחוץ ושחטה הזבח פסול, מפני חסרון קדושה, מפני שאינה כולה בפנים, - איברא דהתוס' סברי דכ"ש מקדשין גם בחוץ, כמבואר שם,- אמנם הריטב"א ע"כ סבר כשיטת רש"י, עוד אפשר דשאני דשאני שחיטה דבעינן דוקא בעזרה, להכי אינה מקדשת במקו"א. והנה לפי דברי הריטב"א יש מקום לומר דכמו כן לא נפסל הדם בלינה טרם שנתקבל בכלי שרת. ומטעם זה יש מקום לומר דדם שבצואר בהמה לא נפסל בלינה, ולזה נחית גם כן ידידי הרב הגאון וכו' כש"ת נחום ברוך גינצבורג הגאב"ד קיבארט שליט"א, ולכאורה כנים הדברים, - ולדעתי תהי' נפק"מ גם לדינא לפי מה דקיי"ל דכל שאין פסולו בגופו טעון עיבור צורה, והיינו אם הפסול הוא בדם ובבעלים, והכא אם הדם הוא כשר, וא"כ ממילא הקרבן כשר, ואין כאן שום פסול רק חסרון זריקה מטעם דבעינן ביום זבחכם, וזה ליתא ליום המחרת,- ופשיטא דטעון עיבור צורה לשרפו להדם, וא"כ איך עושין העיבור צורה להדם, דהלא להניח להדם כמו שהוא בהצואר כיון שלא נפסל בלינה, א"כ לא יבוא לידי עבור צורה, אם לא באופן שיקבל הדם בכ"ש מקודם, וגם בזה יש לעיין אם הכ"ש מקדשין באופן זה, וא"כ יש נפק"מ גדולה מזה לדינא. והנה נראה שבאמת אין לדמות פסול לינה לפסול יוצא, והוא דהבדל יש בין פסול שהוא העדר קדושה, לבין פסול שהוא מצד פגם, דפסול יוצא הוא מטעם חסרון מחיצות הקדושה. - משא"כ פסול לינה שהוא מצד פגם, והיינו דקים להו לחז"ל שהלינה פוגמת להקדשים, - ומטעם זה מצינו כמה דברים שנפסלים בלינה, ואינם נפסלים ביוצא, כמו הא דתנן במעילה ט' מנחות ושתי הלחם משקרמו בתנור הוכשרו להיות נפסל בטבו"י ומחו"כ ובלינה, ולא קתני שם דנפסלים ביוצא ודייקו מזה התוס' במנחות ט' דאין נפסלים ביוצא, - ועוד יש כזה. -וע"כ הטעם בזה דשאני פסול לינה שהוא מטעם פגם, וא"כ גם בנידון זה אפשר לומר דאף שסבר הריטב"א דקדושת הסכין לא סגי להיות פוסל ביוצא, אבל ע"כ אין להוכיח מזה לענין פסול לינה, מהטעם שנתבאר. והנה יש להוכיח דע"כ רש"י ותוס' סברי דדם נפסל. גם בצואר, והוא, בהא דאיתא לקמן נ"ו אמר ר"י בר אבודימי מניין לדם שנפסל בשקיעת החמה שנא' ביום הקריבו את זבחו יאכל. ביום שאתה זובח אתה מקריב וכו' ופירש"י וז"ל וה"פ ביום הקריבו את זבחו שתהא הקרבה וזביחה ביום אחד ולא מהניא הלינה בראש המזבח לאכשורי זריקה למחר. - והיינו דהוקשה לרש"י הא בלא"ה נפסל הדם בלינה כיון דהזריקה צריכה להיות ביום דוקא, ועל זה תירץ רש"י דבשביל פסול לינה יש עצה להעלות על ראש המזבח. - וקשה מדוע לא פירש"י דהנפק"מ באופן שלא נתקבל הדם בכ"ש. והדם הוא בהצואר, ואין כאן פסול לינה, ומוכח דסבר רש"י דשייך פסול לינה גם אם הדם בצואר הבהמה, - וכן מוכח גם מדברי התוס' שם שהקשו למ"ל קרא הא בלא"ה מיפסל בעמוה"ש, - ולא נחתו לזה לומר דנפק"מ אם הדם בצואר הבהמה עד למחר, וע"כ מוכח דסברי דדם נפסל בלינה גם כשהדם בצואר, - וא"כ מסתבר שגם הריטב"א סובר כן, - וע"כ שאני הא דיוצא. בעא מיניה ר"י מר' זירא הוא בפנים וציציתו בחוץ מהו וכו'. מזה משמע קצת דגדל פרע אינו פוסל עבודה בדיעבד. וזהו כשיטת הרמב"ם. ע"ב אמר שמואל פסול בשר אבל בעלים נתכפרו, מאי טעמא דאמר קרא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים, א"ה בשר נמי יאמר קרא לכפר לכפרה נתתיו, ולא לדבר אחר. - ביאור הסוגיא דבפעולת הזריקה שתים יש בזה. א. ענין כפרה. ב. היתר הבשר, וסבר ש שמואל דהכפרה נעשית בהגעת הדם על המזבח, - וענין פעולת ההיתר נעשית בהגעת הדם להמקום הראוי והמיוחד לזה. - נמצא דהפעולות מתחלקות לשתים, דהדם פועל הכפרה, והמקום המיוחד פועל ההיתר דהבשר, - ולפ"ז ע"כ אית לן לומר דאין בהדם פעולות הניתר, כיון שאין בו כח מתיר בעצמותו, רק סיבה הוא להניתר, ועיקר המתיר הוא מקומו של המזבח, במקום המיוחד לזריקה, - ואתי שפיר מטעם זה שאין תורת מעלה בהדם כיון שכל עיקר הדם לכפרה הוא בא, דהיינו לצורך הדיוט. - ומה שמתיר הבשר והאימורים לגבוה, זהו רק מפני סיבת המקום ומיושב בזה הא דהקשו התוס' מהא דדרשינן לכפרה נתתיו, ולא למעילה, והיינו כי יפרש שמואל שזהו גם מפני הענין הלזו עצמו - וכמש"נ. תוס' שם ד"ה ואי שלא במקומו וכו' תימה דלקמן כו' והשתא אמאי יחזור ויתן למטה הרי כבר נתכפר, וי"ל וכו' ומיהו קשה וכו' יעו"ש. - ואפשר לומר דבנותן למעלה במכוון הרי הוא הנותנין למטה בנתינה זו כמתעסק בעלמא, מפני שנעשית ממילא, וכמובן. תוס' שם ד"ה הכבמ"ע, תימה אפילו נתן במקומו נמי וי"ל דהאי פסול היינו טמא וכו' יעוי"ש וקשה דלפ"ז גם שלא במקומו יהי' עושה דחוי, ובשיט"מ מפרש מפני שאיכא תרי דחוין דחוי אחר דחוי, יעוי"ש - ויש לעיין לפ"ז בהא דפריך הש"ס וליהוי דחוי מהא דתנן וכולן שקבלו חוץ לזמנו וכו' והיינו דהתם גם כן איכא תרי דחוין פסול, וגם זריקה דחוץ לזמנו, -ולא אדע מדוע נדחק בזה השיט"מ, וע"כ צ"ל דפסול מחשבה לא נחשב לדחוי. - אבל א"כ תיקשה מאי פריך הש"ס מהא דוכולן שנתנו וכו' כיון דלא הוי התם אלא חד דחוי -ומה שכתב השיט"מ דסבר הש"ס כיון דשלא במקומו כמקומו דמי, לא הוי זה דחוי כלל, דע"כ כיון דאינו מתיר בשר באכילה יש כאן חד דחוי, וע"כ סבר השיט"מ דכיון דמכפרת, הנה לגבי כפרה אין זה דחוי, - זהו סברת השיט"מ בפירושו. ויש לעיין לשמואל דסבר שלא במקומו כמקומו דמי לכפרה, ואינו מתיר בשר באכילה, איך הדין לענין פסח, אם אינו נפסל הפסח בזה האופן, כיון שכל עיקרו לאכילה הוא בא, ואפשר דכיון דלאחר הזריקה הוא נפסל, היינו עם הזריקה בבת אחת. והרי זה כנפסל לאחרי הזריקה, וצ"ע. הנה בהגה"ה בסוף העמוד הקשה אשיט"מ, דהשיט"מ בעצמו באות ד' מוחק הא דלמחר פסול, - לדעתי טרם המחיקה מפני הסיפא שישנו הא דלמחר פסול, ואין צורך בהא דרישא, - וכמובן, ודברי השיט"מ נכונים וברורים כמבואר להמעיין בהסוגיא. דף כ"ז תוס' ד"ה ואי שלא במקומו כמקומו דמי, תימה ואי לאו כמקומו דמי לאלתר אמאי כשר. - ונראה דאפשר לומר דכיון דכל עיקר הפסול דשינוי מקום הוא לר' יהודה מטעם דסבר דלא גרע ממחשבת הינוח, והיינו דסבר ר' יהודה דכל דבר הנפסל במעשה זו פוסלת בו, והכא בשנתן שלא במקומו ממש, ע"כ סבר ד' יהודה כמ"ד לקמן בניתנין למעלה שנתן למטה,- לא יאספנו, וכמבואר בסוגיא- לפ"ז אפשר לומר דבזה מודה ר' יהודה דאין נוהג בזה פסול מחשבה, - והיינו דדוקא באופן שהפסול הוא בעצמותו כהא דפסול יוצא, וכפסול נותר, וכדומה, בזה שפיר נוהג גם פסול מחשבה. - אמנם בפסול זה דניתנין למעלה שניתנין למטה, שזהו רק הענין דלא הוי באסיפה, משום דקלטי' מזבח, והיינו שזהו גם כן מעין זריקה לתולדתו, ואין בידנו לקלוט דם מהמזבח בכדי לקיים מצות זריקה, אבל אין בו פסול העצמי - להכי לא שייך בזה לומר פסול מחשבה. - ויש ראי' לזה גם כן מהא דאיתא לקמן לר' יהודה שמוכיח הש"ס דע"כ סבר דלא יאספנו, והיינו משום דקלטי' מזבח. ואעפ"י דשלא במקומו דמי יעוי"ש. וע"כ דשאני זה דקליטת מזבח, ומה"ט עלו לא ירדו האברים מעל המזבח. ביאור שיטת הרמב"ם בזה, א כתב הרמב"ם בפרט"ז מפסוה"מ ה"ו חשב על הדם הניתן למעלה לתתו למחר למטה וכו' אינו פיגול אעפ"י שחשב מחשבת הזמן הואיל ושינה מקום נתינת הדם במחשבתו הרי זה פסול ואינו פיגול. - ודבריו תמוהין דהרי מבואר בגמ' דכל זה לר' יהודה דסבר דנפסל הדם במחשבת הינוח והברייתא איתא כר' יהודה וכדפירש"י, והרמב"ם דפוסק בפרי"ג מפסוה"מ הי"ח כרבנן דר' יהודה ומכשרי במחשבת הינוח, א"כ מדוע פוסל הכא, וזהו כוונת הראב"ד בהשגה, וכמבואר בכס"מ, ומרן שם תירץ דהרמב"ם מפרש דאין כוונת הש"ס לאוקמי הברייתא כר' יהודה, אלא כוונת הש"ס בזה דכי היכי דאשכחן לר' יהודה במחשבת הינוח דאע"ג דלא הוי פיגול מיפסל, וה"נ לרבנן דחשב על הדם וכו' אע"ג דלא הוי פיגול מיפסל יעוי"ש. ביאור דבריו דאע"ג דלא הוי מיפסל הדם במחשבה דהינוח דלמחר. - אמנם בחשב ליתן את הניתנין למעלה למטה למחר נפסל. דזה גרע ממחשבת הינוח גרידא. והיינו כיון שיש בזה מחשבה דעבודה בשינוי מקום וכוונת הש"ס דכמו שסבר ר' יהודה להיות נפסל במחשבה דהינוח גרידא. - כן מחמרי רבנן לכהפ"ח באופן שאיכא תרתי לריעותא, דהיינו שינוי מקום ושינוי זמן. ב והנה תצא מזה נפק"מ לדינא בנתן שלא במקומו וחשב לאכול את הבשר חוץ לזמנו, דלפירש"י הכא ליכא שום פסול כיון דלא שייך בזה כלל מחשבת הינוח, ולא הינוח כיון דזרק הדם, וא"כ מחשבה דלאכול הבשר חוץ לזמנו, אינו גורם בזה פסול כלל, דהרי גם אם הניח הבשר לחוץ לזמנו גם כן לא נפסל הקרבן.- אמנם לשיטת הרמב"ם ע"כ הכא גם כן איכא פסול, דהרי דכמו דאמרינן דנתפס מחשבה דשלא בזמנו בנתינה שלא במקומו.. כן נתפס גם כן מחשבה דשלא בזמנו על הבשר בהא דנתינה שלא במקומו.- ועכ"פ חזינן דנתפס מחשבה דחוץ לזמנו בנתינה דשלא במקומו. ג ומיושב בזה הא דפירש"י בד"ה כאן שנתן דמתניתין מיירי בנתן במחשבת לאכול בשר חוץ לזמנו, וזה תמוה דהרי ליתא בבשר פסול דהנחה למחר, וכבר עמד בזה בשו"ת הנרע"א סי' קצ"ה. וכעת שנדפס השיט"מ בזבחים מצינו שם ש שעמדו בזה בתמי' על רש"י. אמנם יש לומר דרש"י מפרש הסוגיא גם כן כפירושו של הרמב"ם, דכוונת הש"ס בהא דרבי יהודה במחשבה דלהינוח דלא הוי אלא בגדר דמיון להאי דינא דר' יהודה הא דכתב רש"י לעיל בד"ה למחר דר' יהודה היא הוי לאו דוקא, והעיקר בזה בכוונת רש"י כפירושו של הרמב"ם שהוי זה בדמיון להא דר' יהודה דמחשבת הינוח. ע"ב מוציא אני את אלו שאין פסולן בקודש. - פירש"י משבאו לעזרה נפסלו. והקשה בשיט"מ הא משכחת רובע בעזרה, וכן הקשו התוס' לקמן ס"ח ד"ה אמר. - ותמוה הרבה דהלא בפשוטו יש לפרש כוונת רש"י דהיינו פסולי קודש. וזה שייכא דוקא לאחר שבאו לעזרה, משא"כ שארי פסולים דאתא הפסול גם טרם ביאה דעזרה, וא"כ אין זה פסול קודש, ואין קודש מקבלו לענין דאם עלה לא ירד, דזה נאמרה דוקא בפסולי קודש. אמר אמר ר' אלעזר מזבח הפנימי מקדש פסולין וכו' והפנימי בין ראוי לו, ובין שאין ראוי לו מ"ט האי רצפה והאי כלי שרת. - והקשה בשיט"מ שם בשם הר"ר שמואל מאייברא, וכי יפה כח מחמת פסולן הא בכשרים אינו מקדש דכתיב מנחה ונסך לא תסוכו עליו, וכיון דכשרים לא מיקרבי היאך יקדש פסולים, ותירץ דקרא מיירי לכתחילה, אבל דיעבד יקדש, עוד תירץ דהא דמקדש פסולים לאו לענין דלא ירדו, דודאי ירדו מעל המזבח, אלא לומר שאם לאחר ירידתן ממזבח הפנימי עלו על המזבח החיצון לא ירדו יעוי"ש. - ביאור דבריו דמזבח הפנימי עדיף מכלי שרת בזה ש שעושה קדושת הגוף להקומץ דבעי קידוש כלי קודם הקטרה על המזבח.- והמזבח החיצון אינו מקדשו טרם שנתקדש בקדושת כלי שרת המיוחד דוקא לקדושת הקומץ. והמזבח הפנימי עושה פעולת קדושה זו להקומץ. - אבל תמהני דלפ"ז ע"כ גם במנחה כשרה פועל המזבח הפנימי קדושת הכלי שרת המקדשת את הקומץ בקירוש כלי. וא"כ מאי אמר ר' אלעזר דמזבח הפנימי מקדש פסולין הלא גם בכשרים גופא הוי חידוש גדול לדינא אשר המזבח פועל קדושת כלי שרת לקדש להקומץ קדושת כלי. - וממילא הוי ידענו גם לפסולין, והרמב"ם משמע דאינו מפרש כאן, מדלא כתב כן בפר"ג מפסוה"מ הי"ח. - וגם על תירוץ הראשון יש לתמוה דלפ"ז תצא דין מחודש דלאחר שעלה על המזבח איתא בהקטרה, וא"כ אם העלה מנחה ונסכים אמזבח הפנימי, אין כאן בזה מלקות. - וזה תמוה דהלא מבואר להראשונים דלוקה בזה כמבואר ברמב"ם פר"ב מכלה"מ הי"א, ובספר החינוך להרא"ה מצוה ק"ד, ואין לומר דהמלקות על העלאה גרידא, דבהדיא מבואר שם דהמלקות הוי על ההקרבה והקטרה. ואם כן דברי הררש"מ צע"ג. והנה יש לפרש דברי ר' אלעזר בפשוטו דמזבח הפנימי מקדש פסולין, היינו שמקדש קדושת הגוף. - דלא מהני לזה פדיון אח"כ, ותמיד נשארו בקדושתן, אבל אסורין בהקרבה שם במזבח הפנימי, דלא עדיפא מכשרים, וכן מורין דברי הרמב"ם שמפרש כן,- ואם לאחר שנתקדשו בקדושה"ג במזבח הפנימי או בשארי כלי שרת, והם מאותם דברים שאינם ראוים על המזבח החיצון, ואח"כ עלו על המזבח החיצון, אם יש בזה הדין דאם עלו לא ירדו, מסתברא דלא מהני, כיון דהטעם דאם עלו לא ירדו, מפני שנעשה לחמו של מזבח, וזה דוקא בדברים הראוים, - ומשא"כ בדברים שאינם ראוים, לא שייך בזה לחמו של מזבח, וגם הררש"מ לא אמר אלא בקידוש קומץ, כיון שעכ"פ הם לחמו של מזבח, לאחר קידוש כלי, וצריך עיון. דף כ"ח מאי קמ"ל עור אליה כאליה דמי תנינא ואלו שעורותיהן כבשרן וכו' - וקשה הא יש לומר ולטעמיך דקס"ד שדין אחד להם לנבלות ולפיגול, מדוע עור השליל לא הוי כבשר, כמבואר לקמן ל"ה במשנה, ובפירש"י ד"ה לא נתפגל זבח, ולענין טומאת נבלות מבואר בחולין קכ"ב במשנה דעור השליל ישנו בטומאת נבלות. וכן פסק הרמב"ם בפר"א מה' אבוה"ט ה"ט. עור האלי' ר"ה אמר עור האלי' לאו כאלי' דמי, ר"ח אמר לעולם אור האלי' וכו' -והנה נראה לבאר בזה שיטת הרמב"ם בזה, וכאשר יבואר. א כתב הרמב"ם בפר"ד ממ"א הי"ח וז"ל האוכל מנבלה וטרפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות וכו' אעפ"י שהוא אסור הר"ז פטור מפני שאלו אינן ראוין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית יעוי"ש משמע מזה דכל עיקר דינו של עור לא הוי איסור דאורייתא כמו פטור אבל אסור בכל מקום, שהוא מדרבנן והנה בהה"מ לקמן הכ"א כתב וז"ל וכבר נתבאר למעלה דבכל עור יש איסור, אבל אין בו איסור חיוב יעוי"ש - ודבריו אינם מובנים דאטו לא ידענו פירוש של הדברים דפטור אבל אסור. - ואולי כוונת הה"מ להודיענו שיש בזה חיוב דאורייתא, וצ"ע, - עוד שם בהכ"א כתב ואלו שעורותיהן כבשרן וכו' ולא חשיב עור הראש של עגל הרך, וגם לא חשיב עור ביה"פ, והיינו דיחידאה היא, כמבואר בהה"מ. נמצא דשלשה אופני עור יש א. שדינו כעצמות, ב. שדינו כבשר, ג. שיש פלוגתא דתנאי אם דינו כבשר. - והיינו אלו השתים עור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסות. ב ויש לעיין היאך הדין של אלו השתים לענין טו"א, די"ל דרבנן לא פליגי עלי' דיחידאה אלא לענין טומאת נבלות וכדומה, לענין פיגול, אבל לענין טו"א אפשר דכיון שאנשים אוכלים אותן, הרי הם אוכלין גמורים, ומצינו שיש הבדל בזה, דהיינו דאעפ"י שאין בהם טומאת נבלות, ומכ"מ שייך טו"א. - והוא, דבסוגיא זו פריך הכא לר"ח מדתנן ואלו שעורותיהן כבשרן. - ומשני איצטרך דסד"א לענין טו"א וכו' יעוי"ש. - וא"כ אפשר לומר דגם באלו השתים אעפ"י שפליגי רבנן על היחידאה. - אמנם כל זה לענין טומאת נבלות, אבל לענין טו"א כו"ע סברי דאוכל הוי. - והנה מצד הסברא נראה שכן הדבר לענין שלא לעשות פלוגתא רחוקה. ג ואם נחליט כן יובן לנו דברי הה"מ שם בהי"ח שכתב וז"ל והטעם מפני שאין בהם לאו של נבלה יעו"ש ולכאורה מאי בעי בזה, הלא מבואר ברמב"ם שכתב הטעם מפני שאלו אינן ראוין לאכילה, - אמנם נראה דכוונת הרה"מ להורות לנו שיש שני מיני עורות. א. שאינו בר אכילה והרי הוא כעצמו' ב. אעפ"י שאוכל הוא כמו אלו השתים, - אמנם אין בהם הלאו של נבלה, - והיינו כי העור אינו נכלל בנבלה. - מטעם גזיה"כ דכתיב בנבלתה שבא למעט גם גם העור, וכמו שמבואר בברייתא חולין ע"ז, - וזהו כוונת הה"מ. ד והנה לפ"ז יש לעיין בעורות השתים. שיש בהם תורת אוכל, ואין בהם איסור נבלה - אם יש עליהם תורת היתר לגמרי. - א"ד כיון שעכ"פ יש עליהם תורת אוכל יש לאסרם מטעם יוצא מאיסור, - וכדין יוצא מטמא, - ומסתברא שתורת יוצא מטמא יש עליהם, ויש בזה איסור דאורייתא, היינו איסור עשה. ה ומטעם זה אין להוכיח גם מדברי הא"ז שכתב בסי' תמ"ג, והובא גם בהג"א בפר"ד דחולין, לענין שליא, דכל שאינו בטומאת נבלות אין בו איסור נבלות, - נראה דשאני התם דהכוונה לענין עצם הדין דנבלות, - שע"כ כיון שאינו בטומאת נבלות, א"כ ממילא אינו באיסור נבלות, והיינו שאין על זה תורת נבלות, מטעם שדינו כפרש. - אמנם בדבר שהוא באמת אוכל אף בלא מחשבה, רק ממועט מנבלות מטעם אחר, ממיעוט הקרא, ע"כ יש בזה לכהפ"ח תורת יוצא מנבלות, וכמו שכתבנו. ו ונראה הוכחה לזה מהירושלמי שבת פרי"ד ה"א בהא דתנן ואלו שעורותיהן כבשרן. - איתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל ר"י אמר לא שנו אלא לאיסור ולטומאה, אבל ללקות עור הוא ואין לוקין עליו משום נבלה, רשב"ל אמר משנה תמימה שנה רבי בין לאיסור בין ללקות בין לטומאה, יעוי"ש - והנה נחזה אנן לר"י דסבר דאלו שעורותיהן כבשרן לא הוי רק לאיסור, אבל אין בזה משום נבלה לענין מלקות. - וא"כ תיקשה מה שייך בזה טומאת נבלה, כיון שאין זה נבלה גמורה, - ואין זה נבלה האמורה בתורה, - וא"כ טומאה זו מניין, וע"כ האי טומאה היינו טומאת אוכלין. - ודברי הפנ"מ שם דחוק. - אבל עדיין תיקשה איסור זה מניין, אם אינו נבלה מן התורה, א"כ אין כאן איסור, - וע"כ אין לומר שמדרבנן הוא, דא"כ תיקשה מה חידוש יש כאן בזה באלו שעורותיהן כבשרן דאסור מדרבנן העור, הלא גם באלו העורות שלא הוי כבשר גם כן אסורין מדרבנן, כמ"ש הרמב"ם בהי"ח. - וע"כ צ"ל דהכא אסור מדאורייתא, - ותיקשה איסור זה מניין, - וע"כ משום איסור יוצא מן איסור. - והיינו דכיון שראוי לאכילה יש עליו איסור יוצא מן איסור שאסור. ז איברא דדברי הרמב"ם בדין זה תמוה, שכתב בפר"ד ממ"א ה"כ וז"ל האוכל כזית מן העור כאוכל מן הבשר והוא כשיאכל אותן כשהן רכים והיינו קודם העיבוד, כמבואר בהה"מ ובלח"מ. - וכנראה שיש בזה גם מלקות, - וזהו כרשב"ל דהירושלמי, ותמוה שפוסק כר"ל לגבי' דר"י. - ולכאורה אפשר לומר שיש הוכחה מש"ס דילן דלא כר"י שבירושלמי, והוא בהא דאיתא חולין קכ"ב דמוקי שם ר' יוחנן המשנה דאלו שעורותיהן כבשרן, - כיחידאה, דסבר דלדין פיגול נחשב עור לבשר, אבל רבנן לא סברי משנה זו. - וכמובן שדין פיגול דומה לדין מלקות, - והיינו מפני החשיבות הבשר של העצמות הבע"ח, ואם כסברת ר' יוחנן בירושלמי דלענין מלקות לא הוי העור כבשר, - א"כ מצי אתיא המשנה גם כרבנן, והמשנה לא מיירי לענין מלקות, וממילא לא הוי בשר גם לענין פיגול -וע"כ דהסוגיא דש"ס דילן סוברת אליבא דר' יוחנן דהא דתנן ואלו ש שעורותיהן כבשרן, הוי כבשר לכל מילי, דהיינו בשר ממש גם לענין מלקות, וכדומה, ומטעם זה פסק רבינו דיש מלקות בהני עורות. ח אמנם יש לדחות דהנה זה ודאי דלענין דין פיגול מלבד דבעינן תורת אוכל, - בעינן גם כן שתהי' אוכל חשוב, -וראי' לזה דלענין טומאת נבלות עור השליל מטמא משום נבלה כמבואר ברמב"ם פר"ח מה' אבוה"ט, - ולענין פיגול מבואר במשנה לקמן ל"ה דעור השליל אינו בר פיגול מטעם דלא נחשב אוכל, כמבואר בפירש"י שם, ובפיה"מ,- וע"כ דגם היחידאה מודה לזה מדלא חשיב גם עור השליל להיות עורו כבשר. - וע"כ משום דלא חוי אכילה חשובה, - וא"כ לפ"ז עדיין תיקשה מדוע לא מוקי המשנה גם לרבנן. - והיינו אעפ"י שסברי רבנן דלענין פיגול לא נחשב העור כבשר, זהו מטעם דלא הוי אכילה חשובה, - אבל לענין נבלות לענין מלקות שפיר מצי סברי רבנן דעור הוי כבשר. ט עוד קשה טובא על הרמב"ם דהרי ע"כ הא דפליגי ר"י ור"ל שם בירושלמי הוא אליבא תנא היחידאה, - וכיון דר"י סבר כך אליבא דהיחידאה, דלא הוי עור כבשר לענין מלקות. - וא"כ מכש"כ לרבנן דהלכתא כוותייהו דפשיטא דלא הוי עור כבשר לענין מלקות, וא"כ היאך פוסק הרמב"ם דהוי עור כבשר לענין מלקות, וצע"ג. י והנה הכא בסוגיא דמבואר לענין עור האלי', רב הונא אמר עור האלי' לאו כאלי' דמי, רב חסדא אמר לעולם עור האלי' כו' כר"ח מ"ט לא אמרי מאי קמ"ל עור האלי' כאלי' דמי תנינא ואלו שעורותיהן כבשרן עור שתחת האלי', ור"ח איצטרך סד"א לענין טומאה דרכיך מצטרף, אבל הכא אימא למשחה לגדולה וכו' יעו"ש ופירש"י לטומאה היינו לטו"א או טומאת נבלות בכזית, - ביאור הדברים דאעפ"י שהוי כבשר לענין נבלות, - אמנם שאני לענין פיגול דבעינן אכילה חשובה ובמ"ש לעיל. - והנה נראה שהרמב"ם אינו אלא מפרש הסוגיא דהכוונה לענין טומאה, היינו טו"א גרידא, אבל לא טומאת נבלות, - וזהו כסברת ד' יוחנן בירושלמי. - ור"ח בא להודיענו דהוי אוכל גם לפיגול, וכדומה, וזהו כשיטת ר"ל שבירושלמי,- ממילא לפ"ז רב הונא דסבר עור האלי' לאו כאלי' ע"כ ע"כ מפרש הא דתנן בהמשנה ואלו שעורותיהן כבשרן. - היינו לענין טו"א גרידא. - וזהו כשיטת ר' יוחנן שבירושלמי, ור"ה שהוא תלמיד ר"י סבר כוותי'. - והנה הרמב"ם שפסק כר"ח כמבואר בפי"ד מפסוה"מ ה"ז, - א"כ ע"כ סבר דאכילה חשובה הוי, ממילא מפרש המשנה דהוי עור כבשר לכל מילי. - וע"כ דסוגיא זו דלא כסוגיא דחולין קכ"ב. והרמב"ם בחר כהאי סוגיא דזבחים מטעם דר"ח שהוא בתרא סבר כוותי' דשיטה זו. - וא"כ ע"כ סבר ר"ח ג"כ דהמשנה לא הוי יחידאה אלא כו"ע סברי הכי דעורות הרכות דינן כבשר לכל מילי, - וזהו טעמו של הרמב"ם דסבר דחייב מלקות על העורות האלו. יא אמנם העורות שלא חשב הרמב"ם בעורות ש שעורותיהן כבשרן.- דהיינו עור הראש של עגל הרך וגם עור הפרסות. אעפ"י שבני אכילה נינהו.-מכ"מ לאו דינם כבשר לנבלות.- ועי' בכס"מ פר"א מה' אבוה"ט ה"ט. - ואפשר שמפרש הרמב"ם דדוקא לגבי שתי העורות האלו פליגי רבנן. - וסברי דלא נחשב אוכל בתורת בשר לענין עצם הדין להיות עליהם תורת נבלות. - אבל עכ"פ יש עליהם תורת אוכל לענין טו"א, וכדומה. וממילא יש עליהם תורת בשר להיותם נאסרים בתורת יוצא מאיסור, וכמש"נ. שם השוחט את העולה להקטיר כזית כו' הנה בכל מקום מוזכר כזית, והנה פשיטא שאף לר' שמעון דסבר דלענין קרבן הוא דבעינן כזית, ולמלקות אף בכל שהוא. וכתב הריטב"א מטעם דאחשבי' - אמנם בפיגול פשיטא דע"כ התפסת הפיגול בעצמו, זהו כעין חיוב קרבן, והיינו דענין התפסה וקדושה ליתא בפחות מכשיעור, וגם זה פשיטא דלאחר שנעשה פיגול, ואחד אכל במזיד פחות מכשיעור, דלוקה, מטעם דאחשבי' כבכל איסורי תורה לר' שמעון. דף כ"ט אחר שהוא כשר יחזור ויופסל וכו' והנה לכאורה לשיטת רש"י בהא דשהיי' במיעוט בתרא כן הוא, דלאחר שהוכשר חוזר ונפסל.- ואפשר לומר דסבר רש"י דנפסל להבא ולא למפרע. וא"כ אין זה ענין לנידון דחולין ק"כ דאיתא שם דקאמר הש"ס מה לנבלה שכן לא היתה לה שעת הכושר, ולשיטת רש"י משכחת לנבילה שעת הכושר, כיון שנעשית נבלה להבא. מצינו בזב וזבה וכו' שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו וכו' - ופירש"י דזב וזבה שפסקו והתחילו למנות ימי סיפורן וכו' והקשו בתוד"ה וכיון דאין זה קרוי חזקת טהרה וכו' - ובאמת דברי רש"י תמוה טובא, - איך פירש שבימי סיפורים הרי המה בחזקת טהרה כיון שבאמת טמאה היא. - וגם אם טבלה לאו כלום הוא כיון שטמאה היא בעצמותה. - והנה הגאון בנו"ב מה"ק חיו"ד סי' נ"ז מבאר כוונת רש"י. - דנפק"מ לאשה שיש לה מכה ומצאה דם ואין ידוע אם הוא דם מכה או מן הצדדין דלרש"י נקרא לענין זה חזקת טהרה, ולהתוס' הרי היא בחזקת טומאה, עכת"ד. - ביאור דברי הנו"ב, היינו דאעפ"י שכבר איפסקא הלכתא כר' אליעזר דאשה בחזקת טהרה היא כמבואר בנדה ס"ח וא"כ מה שייך לומר דפליגי ביה רש"י ותוס' - אבל הביאור בזה דחזקת טהרה דהתם היינו שעומדת היא בחזקת שאינה רואה. ולא בעינן סיפורין לפנינו, אבל שאני נידון זה, דדם לפנינו, ויש ספק עליו אם הוא דם מקור. בזה פליגי רש"י ותוס' ועי' בנוב"ת סי' קכ"ז. - אבל גם בזה יש להעיר דכיון דאמרינן דעומדת היא בחזקת שאינה רואה דם, והיינו דם מקור, והיינו דאמרינן דמקורה סתום, וא"כ ע"כ יש לנו לומר דהאי דם לאו דם מקור הוא, אלא דם מכה או מן הצדדין.- עוד תמוה טובא מדוע לא תכריע החזקת טומאה לומר שדם טמא הוא. היינו לומר דמחזקין מטומאה לטומאה. והי' נראה לומר בזה דהנה ע"כ הא דחזקה היינו אם היא גם משמשת בפועל לפעמים. ולכאורה לרש"י מה שייך הכא חזקת טהרה כיון שהיא עכ"פ טמאה, ולענין הכרעה לספק גם כן תמוה לפי מה שכתבנו, דע"כ דכיון שטמאה היא ויש להחזיק הטומאה גם לענין הכרעה דלהבא בהוספת טומאה.- כך נראה דזה תליא בהחקירה אם בעינן הרגשה לסתור הנקיים, דהיינו דכמו שאין אשה מתטמאת בלא הרגשה, כן אינה בסתירת הנקיים בלא הרגשה. - ודינו כדם טהור לענין סתירה דבעינן סופו כתחילתו, - נמצא דההפסק טהרה מועיל לענין זה דהדם שתבוא בלא הרגשה הרי הוא כדם טהור ממש, ונחשב גם להנקיים, אשר לולא ההפסק טהרה היתה טמאה מטעם חסרון נקיים, דהרי היא שופעת, - מבואר דההפסק טהרה מועיל דהיא בחזקת טהרה, והדמים האלה הם כדמים הבאים בתחילה דאינם מטמאים מטעם דבאו שלא בהרגשה, - ומכל זה כשראתה לבסוף בהרגשה הרי היא סותרת למפרע ומבטלת ההפסק טהרה, והרי הוא כאילו לא הי' כלל הפסק טהרה. זהו סברת רש"י. - והתוס' ע"כ סברי דההפסק טהרה לא הועיל מאומה לענין זה, והוא מטעם דנקיים ממש בעינן, - וחסרון הרגשה אינו מועיל להיות נקיים-ואנו רואים את הדם הזה כאילו נמשך בשופעת, וההפסק טהרה כדליתא כל זמן שאינה שופעת דם וזהו שהקשו התוס' שאין זה חזקת טהרה. ובעיקר הענין אם בימי הסיפורין לנקיים דם שלא בהרגשה אם ישנם בסתירת הנקיים, אשר ביארנו דזה תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' דדעת רש"י דדם שלא בהרגשה אינו מבטל את הנקיים, ויען שזה עיקר גדול למה שנוגע לדינא באיסור חמור כזה, ראינו לבאר את הענין על בורי' לפי סוגיות הש"ס, וכאשר יבואר, והנה לכאורה נראה להוכיח דלדעת הרמב"ם דם שלא בהרגשה אינו מבטל את הנקיים, והיינו שאינם שאינם סותרים את הנקיים וגם עולים הימים למנין הנקיים, - והוא לפי מה שפסק הרמב"ם בפר"ז מאי"ב ה"י דדם הקושי אינו סותר וגם עולה למנין הנקיים יעוי"ש, ולפ"ז גם הדם הבא שלא בהרגשה דומה לדם הקושי שמלבד שאינו סותר הנה עולה גם למניין הנקיים, ולזה נחית גם הגאון בספר סדרי טהרה, וזהו כמו שיטת רש"י לפי מה שביארנו. אמנם נראה שאין מזה הוכחה, ואין זה ענין להא דדם קושי, וכאשר יבואר. א הנה מקודם יש לבאר עיקר הענין מה שיש להסתפק בזה.- והוא, דהנה זה תליא בביאור כוונת התורה בהא דז' נקיים משום דיש לפרש בשתי אופנים. א. שהוא, דטהרת הזיבה תליא בבירור דריפוי המקור. ב. שדין הוא בטומאת הזב והזבה. ג. או דאפשר לפרש דהתורה לשתיהן התכוונה. - ונפק"מ לדינא דאם אמרינן דרק דין הוא בטומאת זיבה פשיטא דכל דם שאינו בתורת טומאה כמו דם שלא בהרגשה דאינו בסתירה, ואפשר שגם עולה. -אמנם אם אמרינן דמטרת הנקיים בתורת בירור על ריפוי המקור, דאז ע"כ גם דם שלא בהרגשה תעיד על חולשת המקור, ואינו עולה. ואפשר שישנו גם בסתירה, - והיינו מטעם דיש לפרש דכל עיקר הא דאמרה תורה תורת סתירה, היינו מפני שלא נחשב ההפסק טהרה לבירור כל זמן שלא נתברר טהרת המקור במשך ז' נקיים. ב ונראה דזה תליא בפלוגתא דחכמים ור' יוסי בפסחים פ"א דרבנן סברי דמציאת הדם בז' נקיים סותרים למפרע, ור' יוסי סבר דמכאן ולהבא סותר, ומטמא, ולא למפרע. - ולכאורה במאי פליגי - אמנם חכמים סברי דטהרת הזיבה תלוי בריפוי המקוד.- והז' נקיים המה כמבררים על הריפוי המקור, ובמציאת הדם בתוך הנקיים הרי נתברר חולשת המקור למפרע, אמנם ר"י סבר דהז' נקיים אינם בתורת מברר רק דין הוא בטומאת הזיבה, ולהכי אין זה ענין בלמפרע, רק בלהבא, היינו שעדיין לא הלכה טומאת זיבה, ולפ"ז לדידן דקיי"ל כחכמים לענין למפרע כמבואר ברמב"ם פר"ה מ"ה משו"מ ה"ט, א"כ אית לן לומר דמציאת דם טמא בלא הרגשה, אעפ"י שאין בכחו לגרום טומאה, אמנם כיון שעכ"פ מעיד על חולשת המקור, וטהרת הזיבה תלוי' בזה, וא"כ יש כאן טומאת זיבה עדיין. ג והנה לכאורה יש להעיר דלפ"ז ע"כ דלר' יוסי דם בלא הרגשה אינו מטמא בז' הנקיים, דלפ"ז מאי פריך הש"ס שם דע"כ יש ריצוי ציץ בטומאת התהום דזיבה, מהא דאמר ר' יוסי שומרת יום וכו' פטורה מלעשות פ"ש. - וקשה דלמא מיירי שראתה בלא הרגשה. - דטמאה מדרבנן, ולהכי אינה אוכלת, ופטורה מפ"ש מטעם דמדאורייתא טהורה היא אבל זה ליתא דאכתי לא סבר הש"ס דלר"י לא הוי הטומאה אלא מכאן ולהבא, וס"ד דלר"י ג"כ מטמאה למפרע, וא"כ גם דם בלא הרגשה מטמא מדאורייתא. ד והנה לכאורה יש להוכיח דגם לר"י מטמא שלא בהרגשה בתוך הנקיים, והוא מהא דפריך הש"ס מהא דתניא דאמר ר"י מטמא מו"מ למפרע, מדוע לא משני הש"ס דמיירי בלא הרגשה, דלענין טומאה מחמרינן, ולענין קרבן מוקמינן אדין תורה, וע"כ דגם לר"י דם בלא הרגשה סותרין מה"ת. - אבל זה ליתא דע"כ א"א לאוקמי' באופן זה, דא"כ תיקשה מהא דזב, דבזב ליתא כל עיקר האי דינא דהרגשה, דכל עיקר זיבה בלא הרגשה. - וכן יש להוכיח משבת י"א ע"ב דזב לא בעי הרגשה, דאיתא שם לא יצא הזב בכיסו וכו' דמיבעי' לי' לבדיקה יעוי"ש-הרי מבואר דמטמא בלא הרגשה -ואין לומר דשם מיירי לענין דרבנן, שע"כ מדרבנן מטמא בלא הרגשה.- דליתא דהרי מבואר שם דע"י בדיקת הכיס יצורף להיות בעל שלש ראיות ומביא קרבן. - וע"כ דמדאורייתא מטמא בלא הרגשה, וא"כ לא מצי הש"ס לאוקמי' דמיירי בלא הרגשה, כיון דבזב לא בעי הרגשה, ודין זב וזבה באופן המטמאין מיירי, - והוכרח הש"ס לאוקמי' דמטמאין למפרע מדרבנן. ה גרסינן בנדה ל"ז בעי רבא קושי מהו שתסתור בזיבה דבר המטמא סותר והא נמי מטמא כי מי נדה הוא א"ד דבר הגורם סותר וכו' ומסיק הש"ס דדבר הגורם סותר. וקושי שאינו גורם אינו סותר, וכן פסקו הפוסקים, - ודעת הרמב"ם בפר"ז מאי"ב ה"ז שגם עולה למנין הנקיים. - ובזה פליג הראב"ד בהשגה, אבל עכ"פ לכו"ע שאינו סותר. - ולפ"ז דם הבא שלא בהרגשה שג"כ אינו גורם טומאה להכי ליתא גם בסתירה. - ועי' בס"ט שנחית לזה. ו אמנם נראה דשאני נידון דידן מהא דדם קושי, - והיינו דאם בהחלטה הלזו שכתבנו דטהרת הזיבה תלוי' בבירור הריפוי חולשת המקור,- ולפ"ז ע"כ שני דינים ישנם בהא דזיבה, בהא דז' נקיים, א. שבעה ימי טומאה עבור טומאת זיבה שזמן משך הטומאה הוא שבעה ימים, ב. דע"י הז' נקיים יבורר שנתרפא המקור והבריא. והנה בדבר הטומאה דהז' ימים, בזה בעינן שיעברו הימים בלא טומאה, היינו שלא יהי' בה טומאת דם מחדש, ובזה אף אם מצאה דם בלא הרגשה שפיר דמי, אמנם בדבר בירור ריפוי דהמקור בזה גם במציאת דם בלא הרגשה עדיין חסר הבירור ובחזקת זיבה היא עומדת. ז ולפ"ז בהא דקושי דע"כ אמרה תורה דמעתה לא בעינן בירור בדבר הריפוי דהמקור, כיון דהמקור בלא"ה מוציא דם, וזהו דם הקושי. והתורה טיהרה אותו, נמצא דהמקור נתטהר מטומאת זיבה ע"י הדם הקושי. - וע"כ הא דחידשה תורה ליולדת בזוב שתשב ז' נקיים, זהו רק מצד הדין הראשון דמשך זמן טומאת זיבה ז' ימים נקיים מדם, וזהו סברת חז"ל דקושי אינו סותר, - ומטעם זה גם דם הלידה אינו בסתירה בסתירה לשיטת הרמב"ם - ורק אינו עולה למספר הימים, והיינו דסבר הרמב"ם שאין בזה תורת סתירה כלל. - והוסיף עוד לומר אשר דם הקושי אינו נחשב לדם טמא כלל, - ועולה גם לענין הנקיים. - משא"כ בזבה דעלמא ע"כ בעינן שיהיו הנקיים נקי לגמרי מדם זיבה בכדי שיבורר לנו ריפוי המקור, וא"כ גם דם שלא בהרגשה תעיד על חולשת המקור, וא"כ ישנו בסתירה ג"כ ח והנה בהא דבעי הש"ס קושי מהו שתסתור הקשו בתוס' יולדת בזוב תוכיח שאינו גורם וסותר יעוי"ש, והיינו דסברי התוס' דדם הלידה דבזיבה סותרת, - וזהו דלא כשיטת הרמב"ם. - ולכאורה תמוה טובא מניין לרבותינו ז"ל דישנו בזה דין סתירה, הלא אינו מבואר רק דישנו תורת טומא ז' ימים. - אבל סתירה לא שמענו, - ועי' בס"ט בחידושיו, - וביותר כאשר כתבנו דהסברא ג"כ מחייבת דאין בזה תורת סתירה, וע"כ י"ל דזה דפליגי הרמב"ם והתוס' דשיטת הרמב"ם דעל ידי הלידה יופסק הזיבה וממילא אין בזה רק תורת נקיים גרידא, היינו תורת טומאה, ולא טומאת זיבה. והיינו דסבר הרמב"ם דהלידה מבטלת תורת זיבה אעפ"י שעדיין לא ספרה הנקיים, וזהו לשיטתו שכתב בפר"ו מאי"ב ה"ו דהלידה מפסקת גם בלא נקיים, - והתוס' ע"כ סברי כשיטת הרמב"ן דכל זמן שלא ספרה הנקיים הרי היא בחזקת זיבה, ותורת זיבה עלי' לגמרי, גם לענין סתירה. ט והנה התוס' מחלקים דשאני דם טוהר דחשוב גורם טפי כיון שאם לא ילדה הויא זבה וכו', וכן מבואר בתוספי הרא"ש יעוי"ש ביאור הדברים דשאני דם טוהר כיון דישנו בכח הדם לגרום זיבה, ורק מפני הזמן טהור, דהיינו שהלידה גרמה לזה. - אבל דם הקושי שהסיבה בעצמותו של הדם. - ולפ"ז נחזה אנן בדם הבא שלא בהרגשה אם הוא בדמיון לדם טוהר, או בדמיון לדם קושי, - וע"כ הסברא נוטה שדומה לדם טוהר ולא לדם קושי, - והיינו שע"כ גם בדם הבא שלא בהרגשה לא הוי החסרון בעצמותו, רק חסרון הטומאה מצד אחד מפני שחסר לזה תנאי דהרגשה, ומסתבר דלשיטת התוס' והרא"ש דם הבא שלא בהרגשה איתא בסתירה מטעם דלא גרע מדם טוהר, והיינו מפני שאין חסרון ביצירתו של הדם, ובהווייתו, ונחשב שפיר לגורם ג"כ, כיון שבעצמותו הוא דם טמא ובכחו לגרום טומאת זיבה. י נמצא לפ"ז דדם הבא שלא בהרגשה בימי נקיים ישנו בסתירה לשיטת התוס' והרא"ש. מטעם דלא עדיף מדם טוהר, ולהכי אעפ"י שמסיק הש"ס דדם קושי אינו סותר. אכתי אין ראי' לדם הבא שלא בהרגשה, והיינו משום דדם קושי אינו גורם לטומאה, ודם הבא שלא בהרגשה נחשב לגורם. יא והנה לכאורה יש להוכיח דהדם שאינו גורם טומאה בפועל אינו בסתירה, וגם עולה למנין הנקיים. - והוא דאיתא בנדה ל"ו דפריך הש"ס ללוי דאמר שני מעיינות הן למ"ל שבעה במשהו סגי, -והנה לשיטת התוס' שם ד"ה הלכתא פירשו דאע"ג דשני מעיינות, מ"מ יש לטמא דמן המקור קאתי וכו' ומה"ט גיורת שנתגיירה אחרי הלידה אין נותנין לה ימי טהרה יעו"ש ומכ"ז חזינן דהדם טוהר אינו בסתירה, וגם עולה בנקיים, אעפ"י שהדם בעצמותו ממקור ומעיין טמא בא, - ורק מפני שהתורה טיהרה אותו בזמן זה, - אעפ"י שישנו בכח לגרום טומאה בזמן אחר, ולכאורה גם לענין דם שלא בהרגשה כן הדין. יב אמנם לשיטת התוס' בלא"ה תמוה הסוגיא טובא דכיון דחזינן דלשיטת התוס' ע"כ גם למ"ד שני מעיינות הן לא הוי הדם טוהר ממקור טהור, אלא גם הדם טוהר ממקור טמא בא, ורק תורת שני מעיינות נתנה תורה בזה. אבל עצם הדם הוא דם הנדה והזיבה. - ורק התורה טיהרה ביולדת,- וא"כ מניין אנו יודעין שיצאה מכלל הזיבה הקודמת, וצריך להיות בזה הדין ללוי כמו לרב, - והיא קושיא עצומה לשיטת התוס', אמנם ע"כ צ"ל כמו שנתבאר לעיל דסברי התוס' בזה כשיטת הרמב"ם דבכח הלידה נפסק הזיבה, ורק תורת ז' נקיים אמרה תורה בזה, היינו דאמרה תורה דגם היולדת בזוב צריכה נקיים, והיינו דהז' הימים המה ימי טומאת זיבה, אבל סגי בזה בימים טהורים גרידא, אבל אין בזה ענין סתירה. -ולהכי פריך הש"ס דבשלמא לרב דסבר מעין אחד הוא אתי שפיר דבעי ז' נקיים מדם, דכיון דמעין אחד הוא, ע"כ כוונת התורה שתהי' נקיים גם מהדם מהמעיין הטמא. - אבל ללוי שאמר שני מעיינות הן, א"כ כשתתחיל המעיין טהור שפיר קרינן לזה ז' נקיים, אבל אין זה ענין להא דנידו"ד דבעינן נקיים ממש וגם בעינן בירור בדבר ריפוי המקור וכמש"נ. יג והנה הגאון בס"ט בסי' קצ"ד הוכיח דדם הבא שלא בהרגשה אינו בסתירה, מהא דאיתא בנדה ס"ח פליגי ר"א ור"י בזב וזבה שבדקו עצמן ביום הראשון ומצאו טהור, וביום השביעי ומצאו טהור, ושאר הימים שבינתיים לא בדקו וכו' ואיתא שם בברייתא בשלמא התם לטמאה בה אמר רחמנא שאינה סותרת אלא יומה ואי משום איחלופי וכו' והקשה המהר"ל מה צריך הכא לטעמא דאחלופי, הא בלא"ה יש לחוש דלמא חזאי, וא"כ הוי ספק אם עלו למנין משום דאם חזאי הוי סתירה לימים בלמפרע יעוי"ש - ובזה מחדש הס"ט דכיון דלא ארגשה לא חיישינן לזה, כיון דדם שלא בהרגשה אינו בסתירה יעוי"ש, - אבל דבריו תמוהים בשתים, א. מה יענה לזב דמטמא, וגם סותר בלא הרגשה, וכמו שכתבנו לעיל, וא"כ יש כאן חששא דאורייתא דזב. ור"א גם בזב מטהר. ב. ועוד דהלא כל עיקר הא די"ל דדם שלא בהרגשה אינו סותר, הוא מפני שאינו בגורם, אמנם אמנם כל זה ע"כ לדידן דקיי"ל דכל שאינו גורם אינו סותר. משא"כ לר"א דמסיק הש"ס דסבר דגם באופן שאינו גורם ישנו בסתירה, וגם סבר ר"א דדם הקושי ישנו בסתירה, - וא"כ לר"א ע"כ גם דם הבא שלא בהרגשה סותר למפרע, וא"כ הקשה המהר"ל לנכון. יד וע"כ מוכרחין אנחנו לתירוצו של המהר"ל שם דמתרץ דגם ר"א מודה דאין לנו לחוש מדאורייתא מטעם דמוקמינן אחזקת טהרה. - והא דסבר ר"י דאין לה אלא יום א' ויום ז' אינו אלא מדרבנן יעוי"ש. - ומה שהקשה הס"ט דא"כ יהי' גזירת חכמים כמלתא בלא טעמא דאם גזרו שלא יעלו אותן המים, ולא אזלינן בתר חזקת טהרה, א"כ ניחוש מדרבנן גם לענין סתירה ג"כ.-גם בזה דבריו תמוהין דהרי כמו כן מצינו בהדיא בהא דנזיר שהולך ע"ג סככות ופרעות, דאם אמדינן, דהוי אוהל ישנו בסתירה ג"כ כמו שאמרה תורה והימים הראשונים יפלו, וזה אינו סותר אלא יומו. - והוי ג"כ מלתא בלא טעמא. - וע"כ כיון דאין זה אלא משום מעלה גרידא. - וגם בסברת ר"י הוא מפני שתתן האשה על לבה לבדוק, ואמרו בזה שסגי בזה שמבטלין הימים שלא היתה בהן הבדיקה. טו ונראה להוכיח דדם הבא שלא בהרגשה ישנו בסתירה, והוא דאיתא בתוספתא דזבים פר"ג דחשיב שם חומר בזב מבזבה גם בענין סתירה. -ומדוע לא חשיב החומר שהזב סותר שלא בהרגשה, וזבה אינה סותרת רק בהרגשה - וע"כ דזבה סותרת גם בלא הרגשה, - ואפשר לדחוק ולומר דלא נחשב זה לחומר כיון דזהו כל עיקר ענין זבות שזב ממנו מאבר מת -וזהו שלא בהרגשה, וזה נכלל בהא דנקט התנא שם בתוספתא דזבים פר"ב דזוב בא מבשר המת, - אמנם אם אמרינן דהרגשה זהו זיבת דבר לח ועי' בנוב"ק סי' ג"ה] א"כ שפיר ישנו להרגשה זו גם בזב ומדחזינן דמטמא הזב אף שלא בהרגשה כלל כמו שמבואר בסוגיא דשבת י"א וכמשנ"ל, וא"כ הי' יכול התנא לשנות החומר דזב מזבה לענין הרגשה, וע"כ דבזבה לענין סתירה לא בעינן הרגשה כלל. מז ואין להקשות מדוע לא חשיב התנא החומר לענין התחלת הטומאה דזב טמא נעשה בלא הרגשה, ובזב בעינן הרגשה. - משום דשפיר מתפרשא הבדל זה בהא דנקט התנא שם דזבה פעמים שהיא רואה שלשה ראיות לשלשה ימים ואינה מטמאה בהן, - ופירשו המפרשים באופן שלא היתה אחרי הגדה וזה דחוק, - והנכון בזה כמו שפירש הגר"א ז"ל דכוונת התוספתא בימי הקושי, או בתוך ימי טוהר, -ולדעתינו נראה לפרש באופן שלא היתה בהרגשה, וזה נכון, וא"כ מדחזינן דלענין סתירה לא חשיב התנא ההבדל שבין זב לזבה, ע"כ מוכח דלענין סתירה גם שלא בהרגשה ישנו בסתירה. יז עוד נראה מהא דכתב הר"ן ליישב הא דהקשו התוס' בנדה ל"ז ד"ה רבא אמר אינה סותרת הלא רבא סבר א"א לפתיה"מ בלא דם, וכתב הר"ן דהקושי של הלידה מבטלת להזיבה. וזהו כשיטת הרמב"ם, - והובא דברי הר"ן בס"ט, - ולכאורה הא לשיטת הר"ן בלא"ה א"ש כיון דחסר בזה הרגשה דהרי הוי הרגשת הולד ולא הרגשת הדם, - וע"כ דסבר דלא בעינן הרגשה לענין סתירה. יח אמנם דברי הר"ן תמוה טובא מהא דתניא בנדה כ"א קשתה שנים ולשלישי הפילה, ואינה יודעת מה הפילה וכו' ר' יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל לפי שא"א לפתיה"ק בלא דם, וקשה הא לשיטת הר"ן חסר בזה הרגשת הדם, וצע"ג. יט ונראה לומר דסבר הר"ן דכל עיקר הא דבעינן הרגשה זהו בהתחלת פתיחת המקור. משא"כ באופן שכבר נפתח המקור אז לא בעינן הרגשה. - וכן מצינו בזה בנדה ס"ח בנדה שלא הפרשה בטהרה ואחר ימים בדקה ומצאה טמאה דסבר רב דהוי זבה ודאי יעוי"ש וקשה הא לא ארגשה. - וע"כ דבאופן שהמעיין פתוח כמו התם שלא הפרישה בטהרה להכי לא בעינן הרגשה, - וסבר הר"ן דכמו כן בהא דקשתה שתים שהוחזקה למעין פתוח לא בעינן הרגשה. -ולהכי הוכרח הר"ן שם לפרש לטהר מטעם הקושי - נמצא שאין מדברי הר"ן ראי' לנידון ספירת הנקיים שהוא אחר ההפסק טהרה. כ והנה בהא דאיתא בנדה כ"א ע"ב המפלת חתיכה וכו' וחכ"א אין זה דם נדה וכו' ת"ק נמי טהורי מטהר וכו' וקשה מדוע לא אמרינן דבזה פליגי דר"א סבר דדוקא בהתחלת ראי' ממועט מטומאה, אבל יש בזה תורת דם לענין סתירה. ור"א לשיטתו דסבר דדבר שאינו גורם גם כן ישנו בסתירה. - וחכ"א אין זה דם נדה. היינו שלגמרי לא הוי דם נדה, אף לסתירה, וע"כ מוכח דלענין סתירה לכו"ע הוי סתירה מעליא. כא וגם מהא דחזינן דרבתה תורה לענין סתירה הנקיים בזב שראה קרי כמבואר בנדה כ"ב והיינו דישנו בסתירה מפני הצחצוחי זיבה יעוי"ש.- והנה עיקרו של זיבה הוא בלא הרגשה, ומכל זה רבתה תורה לענין סתירה דסותר אף באופן דלאו אורחי' דהיינו ע"י קרי דבעינן דוקא בהרגשה כדאמר שמואל בנדה מ"ג ובתוספי הרא"ש מבואר דאם לאו קרא הו"א דסותר כל שבעה יעוי"ש. - ולהכי כמ"כ אית לן לומר להיפוך באשה דישנו בסתירה גם בלא הרגשה - והיינו כיון דלית לן קרא למעוטי, ממילא יש לן לומר דגם בלא הרגשה ישנו בסתירה. כב והנה לכאורה יש להעיר מהא דאיתא בירושלמי בפר"ג דנדה ה"ב המפלת דם יבש רבי לעזר לעזר אומר טמאה ריבר"ח אומר טהורה וכו' מתניתא פליגא על ריבר"ח מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כו' וקראו לרופאים ואמרו מכה יש לה וכו' הא אין בה שומא ואין בה מכה לא בדא וכו' יעוי"ש וקשה דלמא ריבר"ח מטהר לענין התחלת הנדה ודהזיבות.- הא לענין נקיים מודה ריבר"ח דיש בכח דם יבש לסתור, דומיא דדם הבא שלא בהרגשה דטהור בתחילה, ומכל זה לענין סתירה סותרת, וכמ"כ לענין דם יבש, אעפ"י שאין זה דם האמור בתורה, מטעם דזוב דמה כתיב, ובעינן דמידב דייב, וכמבואר שם בגמ'. - אמנם לענין סתירה גם זה סותר. וסברת חכמים לטהר בשביל מכה הוא מפני הנקיים שלא יהי' בסתירה גם כן, - אמנם זה ליתא דע"כ אין זה ענין לדם שלא בהרגשה, דהתם בדם יבש אין בכח לפעול ולגרום טומאה לעולם, והרי זה כדם קושי, - משא"כ דם שלא בהרגשה, דהדם בעצמותו דם הוא וכח גורם יש לו, והרי הוא כדם טוהר, וכמו שכתבנו לעיל. וגם לפי מה שכתבנו דענין הנקיים הוא לברר על ריפוי המקור. - ועדות הריפוי זהו טהרתו, והנה באופן הזה שמוליד המקור דם יבש שאין בו סימן טומאה. הרי זה בעצמותו תעיד על טהרתו, - והנה מכל מה שכתבנו מבואר דאשה בימי נקיים דם הבא שלא בהרגשה ישנם בסתירה וכמש"נ. אלא כהן המקריב וכו' ויש לעיין אם הכהן המקריב פסול, א"כ הרי חסר בזה כהרצאת כשר, וע"כ דכיון דנפסל בעבודה זו עצמה שפיר קרינן בזה כהרצאת כשר, דוגמא לזה כמו שכתב הר"ש בפרה פר"ט מ"ח דהנטמא ממי חטאת טהור לחטאת, וכזה איתא בירושלמי יומא פר"ז, דף ל' תוד"ה דבריו קיימין, וא"ת והא דאמרינן בקדושין ובעירובין כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, וי"ל דמשכחת בזה אח"ז כגון דאמר חצי' לדמי עולה וחצי' לדמי שלמים, ואפילו בקדושת הגוף משכח"ל כגון בבהמה של שני שותפין, - והנה תמוה לי בזה הא מבואר לעיל בבהמה של שני שותפין, דכשהקדיש אחד חצי' לא הוי יותר מקדושת דמים, ומוכיח הש"ס מזה דיש דחוי בדמים, וכמבואר שם ברש"י, וא"כ היאך משכח"ל קדושת הגוף בזה אח"ז. - [ונראה דתרי עניני קדושת הגוף יש ותרי עניני קדושת דמים יש. קדושת הגוף בפועל וקדושת הגוף בכח. קדושת הגוף בפועל כיצד הקדיש בהמה תמימה בלי שום פסול לקרבן הרי זו קדושה קדושת הגוף בפועל, שתעלה ע"י קדושתה למזבח לריח ניחוח. קדושת הגוף בכח כיצד, הקדיש בהמה טרפה למזבח, אין מוכרין אותה ואין פודין אותה בלא מום כדאמר תמורה י"ז א' אמר שמואל המקדיש את הטריפה צריכה מום קבוע לפדות עליו כו' ור"א אמר אינו אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד. הרי דלשמואל קדוש קדוה"ג. אבל אינו קדוה"ג בפועל ליקרב. אלא לענין שאי אפשר לפדות בלא מום. וכשיפדה אינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד. וכן הא דאמרה תורה בתמורה לא יחליפנו וגו' טוב ברע. היינו בקדם הקדשו את מומו דאית לי' קדוה"ג בכח. אבל בע"מ מעיקרא אין עושה תמורה דאין לו קדוה"ג וכדתנן בכורות י"ד א' חולין ק"ל א' וכן בקדושת דמים יש שנים, קדושת דמים הוה, קדושת דמים עתידי, קדושת דמים הוה כיצד, מקדיש בעל מום או טריפה לר' אושעיא. שאין דיני הקדש בו כלל, אין עושה תמורה ואין בפדיונו דין פסולי המוקדשין, אלא הוא ממונו של הקדש. קדושת דמים עתידי כיצד. הקדיש טרפה לשמואל, יש בו דיני קדוה"ג בדין לעשות תמורה ואינו נפדה בלא מום. ופדיונו אינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד, אלא שאין הקדש נהנה ממנו אלא כשיומם וימכור ודמיו יהי' לקרבן, ותכלית הקדשו הוא הדמים שעתידין לבוא ממנו. והנה הקדיש חציו וחזר ולקח והקדיש חציו שני קדוש קדוה"ג בכח, ואינו נפדה בלא מום אלא ירעה עד שיסתאב ולפיכך עושה תמורה, ונקרא קדושת דמים מפני שהוא קדושת דמים עתידי שאינו ראוי ליקרב והקדש מחכה לדמיו, וכן באמר תמורת עולה תמורת שלמים. נמי קדוש קדוה"ג בכח, ואינו מוכר בלא מום כדאמר תמורה כ"ו א' וחכ"א תרעה עד שתסתאב ותמכר כו' וכן עושה תמורה כדאמר שם תניא אידך אמר בהמה זו כו' עושה תמורה כו' אבל מקרי קדושת דמים עתירי, והשתא שפיר כתבו תוס' דמש"ל בזה אחר זה כגון דאמר חציו לדמי עולה כו' ובזה הוי קדושת דמים הוה, ונמכר בלא מום, ואפילו בקדושת הגוף מש"ל היינו קדושת הגוף בכח כמו בתמורת עולה תמורת שלמים דהוי קדוה"ג בכח]:

תוד"ה והרי, וי"ל דאיכא שני מתירין כגון מפרקת וסימן אחד. - ויש לעיין הא איתא בחולין מ"ט ע"ב אמרי בני ר' חייא מצות מליקה מחזיר סימנים לאחורי העורף ומולך א"ד אף מחזיר, וא"ד דוקא מחזיר, וא"כ כיון דכשר בשמחזיר סימנים אחורי העורף, וא"כ היאך שייך לומר דמפרקת הוי מתיר כיון שאינו מן המצוה. - ועוד דאפילו אם אמרינן דהדין דחותך המפרקת מקודם, אכתי קשה הא אין זה כהכנה למליקה, - וביותר דע"כ אין המפרקת המתיר. ומצאתי בשיט"מ שהקשה וז"ל וא"ת מ"ש מחטאת העוף, דאין בו אלא סימן אחד, אמרינן דשייך בי' תפוס לשון ראשון, למאן דאמר מפגלין בחצי מתיר, ויש לומר דכיון דחולקין עמו המפרקת הוה לי' כשני סימנים עכ"ל, ולכאורה גם בזה תמוה מה זה ענין חתיכת המפרקת לדמותו לשני סימנים הנחתכים בשחיטת הבהמה - ונראה דע"כ חתיכת המפרקת הרי היא חלק אחד בחלק המליקה, וגם מעכבת היא בדיעבד, וזה נלמד מהא דתניא כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה, הגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו, הרי מבואר מזה דגם לאחר מליקת הסימן אחד המצוה להשלים חתיכת המפרקת הנשאר, דהיינו להשלים הרוב בשר. - ואם כן מטעם זה גם כן אפילו אם אמרינן דהמליקה כשרה, בהחזרת הסימנים, מכל מקום עדיין בעינן חתיכת המפרקת דלא עדיף מאילו חתך את המפרקת במיעוטו מקודם, שצריך לגמור המפרקת להשלמת רובו, כן כל שכן שלא חתך המפרקת כלל מקודם דפשיטא שמחויב לחתוך המפרקת עד רובו של בשרו, והמפרקת פועל במצות המליקה בחתיכת הסימן. - וכן יש להוכיח מסוגיא דלקמן ס"ה ע"ב דאיתא שם רוב בשר מעכב איכא בינייהו. וכמבואר להמעיין, וע"כ דזהו כוונת השיט"מ שחשב המפרקת למתיר ופעולת חתיכת המפרקת כפעולתו של הסימן, ומטעם זה סברי הראשונים דחתיכת המפרקת במליקה עם הסימן של חטאה"ע, הרי המה כשני סימנים בבהמה, וזהו גם כן סברת התוס' דחשבו חתיכת המפרקת למתיר. דף ל"א איתמר חצי זית חוץ לזמנו, וחצי זית חוץ למקומו וכו' הקשו מנא אמינא לה וכו' הקשו בתוס' מה ענין זה לזה, דגבי קרבן כשאמר חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו, הרי כבר נפסל הקרבן, ואינו חוזר ונעשה פיגול וכו' ביאור דבריהם דבטומאה החצי שיעור לא נגרע ממנו כלל מענין טומאתו, רק החסרון, שאין בו השיעור, משא"כ פיגול דחצי זית שאין בו תורת פיגול, רק פסול גרידא, ומפסול אינו נעשה פיגול, והיינו מפני שאין זה כהרצאת כשר, אמנם נראה לומר הא דבעינן כהרצאת כשר, אם זה דוקא לתורת פיגול, א"ד שגם לדין פסול דחוץ למקומו בעינן כהרצאת כשר, - ונראה ברור דגם בזה בעינן כהרצאת כשר. מהא דאיתא לקמן ל"ד ע"ב שאמר ר' יוחנן אין עושה שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו, וע"כ היינו לפיגולו ופסולו, וכדפירש"י יעוי"ש. - ובזה יבואר לנו היטב גם כן מה שקשה לכאורה הא בכל פיגול קודם הרצאת כשר, יש עליו פסול זה עצמו דמחשבה, דהרי מצינו גיטין נ"ד ע"ב דכי אמר פיגול מיהמן, והקשו בתוס' הא ר' יוסי סבר דאין פיגול נוהג בזה, ותירצו דמודה ר' יוסי דפסול מק"ו יעוי"ש, וא"כ לכאורה בכל פיגול הדין כן דקודם גמר הפיגול דהיינו טרם שנעשה הרצאת הכשר, לא גרע מדברים שאין פגול נוהג בהן, דיש בזה גם כן הק"ו מבואר להמעיין - ולפ"ז קשה דלא משכח"ל פיגול בעולם, דתמיד איכא מקודם תורת פסול. ושוב לא חיילא פיגול, דהרי אין כאן כהרצאת כשר. אבל אם אמרינן ליסוד מוסד דתמיד בעינן לזה התנאי דכהרצאת כשר וכו' וגם שם בגיטין הביאור דנעשה הפסול ול אח"כ כשיוגמר כל הקרבה, דהרי גם הלימוד מהק"ו לעיל י"ד שנלמד הא דחוץ לזמנו, והתם הא בעינן כהרצאת כשר, והנה בחצי זית חוץ לזמנו יש עליו תורת פסול עצמי דחוץ לזמנו כבעלמא קודם שנעשה ההרצאה, וגם הפסול זה אינו בשלימותו, כיון דחצי שיעור הוא, וא"כ לא נפסל יותר מחוץ לזמנו דעלמא טרם שנעשה הרצאת כשר, והרי זה בדמיון לטומאה. - וסברת רבא ורב המנונא בזה פליגי דרבא סבר דלא מתוסף על ידי צירופם פסול חדש על החצי זית דחוץ לזמנו. ור"ה סבר דהצירוף פעל פסול חדש עליהם. וזהו הביאור גם כן התם איכא שיעורא וכו'. בעי רבא חישב לאכול כזית ביתר מכדי אכילת פרס מהו וכו' ולא איפשטא. - והרמב"ם פוסק בפרי"ד מפסוה"מ דמצטרף, ותמוה. - ונראה דפשוט להרמב"ם בסברא דאם בעינן בכדי אכילת פרס, ע"כ גם בשחסרה המחשבה דלאכילת פרס לא מהני, וא"כ הא דתניא במנחות י"ד אם חישב בשעת זביחה לאכול כחצי זית, ובשעת זריקה לאכול כחצי זית הרי אלו מצטרפין, וקשה הא ע"כ אית לן לומר דלא חשב בשעת זריקה גם על החצי זית דבשעת זביחה, דאל"כ תיפוק לי' דמחשב עתה על כזית שלם, ואם כן על כן צריך לומר דמיירי שלא חשב כלל רק סתמא, ואם כן אם בעינן מחשבה באכילת פרס, אם כן הרי הכא בהא דחשב בשעת זביחה לאכול כחצי זית, ואח"כ בשעת זריקה חשכ גם כן לאכול כחצי זית, עכ"פ חסרה הכא מחשבה דאכילת פרס. - ועל כן מוכיח מזה הרמב"ם דלא בעינן מחשבה באכילת פרס. פרק שלישי. ע"ב במשנה. כל הפסולים וכו' ובטמאים, - כתבו התוס' דטמאים לכתחילה אין שוחטין שמא יגעו בבשר, ואע"ג דדם קדשים אינו מכשיר חיבת הקודש מכשרת, או כשהעבירה בנהר, - ובעינן לשני הטעמים לפי מה שכתב הקצה"ח סי' ת"ו דלשיטת הרמב"ם פר"ג מטו"א דהכשר מים בעי רצון בעלים דוקא וא"כ זה ניחא בקדשים קלים שהוא ממון הדיוט שע"כ הוא ממון גבוה, וא"כ הרי חסר לזה בעלים להכשיר. וא"כ ע"כ לא מכשרת בזה ההכשר דמים, וע"כ דמכשרת בחיבת הקודש. - אמנם מדברי התו' משמע דהאי העברה בנהר מהני להיות הכשר אף בקדשי קדשים וע"כ דסברי התוס' דהאי טעמא איתא גם בקדשי קדשים, ובפסחים דנקט פרה של זבחי שלמים שהוא ממון קדשים קלים, לאו דוקא, אלא הוא הדין דגם בקדשי קדשים מהני הכשר מים וזהו דע"כ שיטת התוס' כשיטת הרשב"א בחולין ל"א דפליג על הרמב"ם וסובר דלא בעינן הכשר ברצון הבעלים. כתב הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ ה"א וז"ל כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחילה ואפי' קדשי קדשים, חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחילה, ואעפ"י שהוא חוץ לעזרה ופשט את ידו ושחט בעזרה, גזירה שמא יגע בבשר, - ומה שכתב הרמב"ם ופשט ידיו, ולא כתב דעביד סכין ארוכה, כדאיתא בש"ס, כתב הלח"מ משום דהרמב"ם סבר ביאה במקצת לא שמה ביאה. ולדידי' מותר להכניס ידיו לעזרה יעו"ש -אבל דבריו תמוהין הרבה, הא פסק הרמב"ם בפר"ג מביאת מקדש הי"ח דמכין אותו מכת מרדות, על ביאה במקצת, וא"כ למה כתב הרמב"ם בזה שאסור לשחוט לכתחילה מטעם גזירה שמא יגע בבשר, הא בלא"ה אסור באופן זה מטעם הכנסת ידיו בפנים, דאסור מדרבנן מטעם ביאה, וא"כ לפי מה שכתב הרמב"ם ופשט ידיו לפנים שוב לא צריך לומר דאסור משום הגזירה דנגיעה בבשר, ומצאתי בהגהות עמק המלך להגאון האמתי ר' אברהם אבוש שעמד בזה בצע"ג, - אמנם לדעתינו נראה בזה שהדבר נכון מאד מה שמדייק הרמב"ם להורות דאיכא בזה חששא דלכתחילה מטעם איסור דאורייתא. והיינו כיון שאיכא דין בקדשים דבעי שימור דכתיב ושמרתם את תרומתי, ודין זה איתא בכל הקדשים, כמבואר בחידושי הרמב"ן לחולין ב'. וא"כ באופן שיש לחשוש שמא יטמא קדשים אסור מדאורייתא, ואעפ"י שלא נגע, אמנם אם רק יש בזה מציאות חששא דנגיעה, הרי זה עבר על דין התורה שהזהירה לנו לעשות משמרת. - וזה לא עשה שימור, בזה שהקריב את עצמו סמוך להטומאה, - וזהו שבא רבינו להורות לנו שאם פשט ידיו לפנים, והרי הוא סמוך וקרוב לקדשים אסור לכתחילה מדאורייתא, ודין התורה קמ"ל רבינו והתנא, דנקט ובלבד שלא יהא טמאים נוגעים. היינו גם כן באופן הזה. והאי גזירה שמא יגע יש בזה דין התורה דשימור, וכמש"נ. שם ברמב"ם בהלכה ב' סתם ואם עבר ושחט הזבח כשר. - והנה תמוה במה שלא הביא רבינו האוקימתא דחולין שם דבעינן שיאמר ברי לי שלא נגעתי בבשר. - וכבר עמד בזה בנו"ב מה"ק חיו"ד סי' ד' יעוי"ש. אמנם הדברים מבוארים לרבינו לפי קושיות התוס' דיש לטהר מספיקו מפני שעזרה רה"ר היא אמנם ע"כ שם בסוגיא הפסול הוא מפני הספק הנולד שם בשמירת הקודש, כמו שכתבו התוס' והובא ברמב"ן שם, ופסול מספק, מפני היסח הדעת. - אבל כל זה אם היסח הדעת הוי פסול הגוף. -משא"כ אם היסח הדעת הוי פסול טומאה, וממילא ברה"ר טהור מספק, ולא עבר רק על איסור ושמרתם גרידא, וכבר פליגי בזה ר' יוחנן ור"ל בפסחים ל"ד ומסתמא פוסק רמב"ם כר' יוחנן, - ועי' בל"מ פרי"ט מפסוה"מ ה"ד. - וא"כ לפ"ז גם בשלא אמר ברי לי שפיר דמי מטעם דעזרה הוי ספק טומאה ברה"ר, ולזה כתב רבינו סתם הזבח כשר. [ומיהו נראה דהה"ד פסול מדרבנן בתרומה וקדשים אפי' ברה"ר דלא מצינו בגמ' חילוק בהה"ד תדע שהרי אמרו בירו' פ"ק דפסחים דתלוי' שאין דעתו למשאל עלה נפסלה בהה"ד וכן תניא בתוספ' הובא בר"ש פ"ז מ"ח ואי הי' נידון בדין ס"ט הי' טהור מדין אבד"ל ועוד דהרי בחולין טהור דלא חשיב כלל ספק כיון שאין ריעותא קמן אלא מעלה עשו בתו"ק והלכך אין חילוק בין רה"י לרה"ר. והא דס"ט ברה"ר טהור אף בתו"ק כמו שהוכיח הגרח"ע שליט"א בס' אחיעזר חיו"ד סי' א' ספק שאירע בלא פשיעת הבעלים לא חשיב הה"ד. ולפ"ז עדיין דברי הר"מ צ"ע]: במשנה לפיכך הן פוסלין במחשבה. - מבואר מזה דכיון דכשרין הן הפסולין לשחיטה לפיכך יכולין לפסול במשבה. -ונפלאתי מזה תמי' רבתי על רגמה"ג, הובא בשיט"מ במס' מנחות ה' ע"ב שכתב שם בהא דאמר רבא שאין מחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה, פירש וז"ל אם שחט ישראל או אחד מן הפסולין וחשב עליו לפגל לא פסלוה במחשבה עכ"ל, - וזה נגד משנה ערוכה, - ואין לומר דהמשנה הכא מיירי לענין לפסול במחשבה גרידא דהיינו במחשבה דשלא לשמו ופוסל בזה שאינו עולה לחובה או בפסח וחטאת שנפסלים בזה גרידא, אבל לענין לפגל בעינן דוקא בר עבודה, וסברא יש בזה לחלק, והיינו דשאני בין פסול מחשבה שלא לשמו דהפסול אינו אלא בתנאי דכהרצאת כשר, בשארי עבודות, משא"כ בהא דלפגל שהפיגול נגמר דוקא בהכשר העבודות, אבל זה ליתא דמצינו בהדיא בתוספתא פר"ג דזבחים אות א' וז"ל כל הזבחים ששחטן שחטן אחד מן הפסולין הרי אלו כשרים, לפיכך אם חשב עליו חוץ למקומו פסול ואין בו כרת. חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת - וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ, וז"ל לפיכך פוסלים במחשבה, ריש לקיש אם שחטו שלא לשמן או חוץ למקומו או חוץ לזמנו. - וכן כתב בפרי"ד מפסולי המקדש ה"ב דהפוסלין פוסלין במחשבתן בשעת שחיטה. - וע"כ כוונתו אף לפגל. - וזהו פשט דברי המשנה. - ודברי רגמה"ג צע"ג. הנה יש לעיין בחושב בזביחה ע"מ לפגל דע"כ עדיין לא הוי מפוגל כל זמן שלא נעשה הרצאת כשר, אם יכול לבטל ההרצאה בכדי שתהי' מפוגל וביותר אם שחט זר בע"מ לזרוק חוץ לזמנו אם מחויב הכהן לזרוק כיון שיהי' הקרבן מפוגל, - ונראה דכיון דע"כ לא הוי הקרבן מפוגל עדיין -א"כ מחויב הכהן לעשות כדת וכדין. ומיהו נראה כיון דלענין פסול א"צ תנאי דקרב המתיר. חשיב תיכף פסול ואסור לזרוק פסול ע"ג המזבח. וכ"ה בהדיא ברש"י במכלתין ע"ח א' ד"ה בדם. וכן תנן צ"ב א' ואיזה היא שלא היתה לה שעת הכושר שנשחטה חוץ לזמנה כו' כו' ואי היה בה חוב זריקה היה טעון כבוס. אלא כיון שפיגל בשחיטה ישפך הדם לאמה והבשר יצא לבית השריפה ואסור לזרוק. וכ"ה במכלתין מ"ג א' דקומץ פיגול אסור להעלותו. ואם העלהו וירד לא יעלה אלא א"כ משלה בו האור וכדין כל קדשים פסולים. וכן מבואר בתו' ב"ק ע"ו א' ד"ה שחיטה דפיגול אף בשחיטה ומפרכסת דינו בשריפה ולכך אין לו פדיון. ובגמ' זבחים מ"ב ב' פריך לר"מ דאמר מפגלין בחצי מתיר ואם פיגל בפר יוה"כ בעבודת ק"ק הוי פיגול וחייבין עליו כרת. מכדי כרת לא מחייב עד שיקרבו כל מתיריו דאמר מר כהרצאת כשר כך הרצאת פסול כו' והא כיון דחשיב בו בפנים פסולה כו' כי הדר מדי בהיכל מיא בעלמא קא מדי ואם איתא דקדם שהוקבע פיגול מצוה לזרוק את הדם אדרבה זריקה מעליא היא, ואין לומר דשא"ה דהזאות שבפנים מעכבין את הזאות היכל, והכא נהי דלא חייל עדיין פסול. מ"מ מצות הזאת פנים לא קיים כדאמר בגמ' שם כמאן דלא אדי דמי. וממילא א"א להזות בהיכל, דא"כ גם בכל פיגול בשחיטה נימא כן דמצות שחיטת קדשים וקידוש דם בצואר בהמה ע"י עבודת השחיטה חסר. וממילא אי אפשר לעשות שאר עבודות וכן בפיגול בקבלה והולכה, ועיקר הדין אי מפסל קדם הרצאה. ואשר הוחלט לעיל בחי' לדף ל"א. דגם בחוץ למקומו אין פסול עד אחר הרצאה מל' הגמ' ל"ד ב' אין עושה שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו, כבר נסתפק בזה המל"מ פי"ח מה' פסה"מ ה"ז. איברא נראה דאיכא פסול תכף כמבואר בהדיא מנחות ע"ט א' דבמחשבת חוץ לזמנו לכו"ע קדש הלחם משום דמרצה לפיגולו. ובחוץ למקומו פליגי תנאי אי ילפינן חוץ למקומו מחוץ לזמנו. ואע"ג דבעלמא לכו"ע ילפינן הכא כיון דלאו גופי' דזבחא הוא הלחם סבר חד תנא דלא ילפינן כ"כ התוס' שם] הרי מבואר בהדיא דבחוץ למקומו ליכא הרצאה, והא דאמר ל"ד ב' ומרצה וכ"ה ל' הגמ' מעילה ה', כתבו תוס' שם דלאו דוקא הוא אלא משום דאתקש חוץ לזמנו לחוץ למקומו. וכמו דאיתא בהדיא זבחים פ"ד ואף בחוץ לזמנו נראה דדוקא לענין כרת בעינן הרצאה אבל פסול הוי. דכיון דאסור לזרוק וטעון שרפה תכף וכמש"כ הר"מ פי"ט מפסה"מ ה"ב. ע"כ פסול הוא ולא גרע מדחוי דאמר ע"ג ב' השתא דאמרו רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי וכש"כ בפיגול דאסור לזרוק מדאורייתא הו"ל דחוי ופסול ומיהו אפשר דגם דחוי הוי כלא נזרק אבל אין בהם לאו דל"ת כל תועבה, עד שיזרוק בפסול. אבל הדבר מסתבר דחוץ לזמנו קדם הרצאה נמי פסול הוא כיון דהוא דחוי באמת והדחי' נעשית במעשה תועבה המפסדת ודאי הוא פסול ודין ההרצאה אינו אלא במה שיצא פיגול לידון בדבר החדש בכרת ובזה בעינן הרצאה. וסוגיא דמעילה ג' ב' אינו אלא אם גם חומר הפסול חייל מיד. או עד שירצה ולמסקנא יש לבאר דחייל מיד. וביאור הסוגיא שם צריך אריכות]:

איתא בירושלמי גיטין פר' האומר ה"ו שחטה לזרוק דמה לע"ז ר"ל אמר אין המחשבה פוסלת וכו' ופיגול ונותר המחשבה פוסלת אמר לי' פיגול ונותר אין המחשבה פוסלת, אבל אם שחטה לזרוק דמה לע"ז ולהקטיר חלבה לע"ז אין המחשבה פוסלת. - ביאור הדברים ע"כ כמו שכתבנו, דכל זמן שלא נעשה הרצאת כשר לא עשה עדיין במחשבתו מאומה, נמצא דעיקר הפיגול עושה השני היינו הזורק והמקטיר. - וזהו הביאור בדברי ר"ל שאמר דפיגול אינה פוסלת המחשבה היינו דלא נפסל במחשבה גרידא, רק נעשה הפסול ע"י העושה מעשי ההרצאה, וזהו שאמר ר"ל שאין ללמוד מפיגול האי דינא דהשוחט לזרוק דמו לעבודה זרה, ואין הבהמה נפסלת במחשבת השוחט כמו שמצינו בפיגול דגם כן אין הקרבן נפסל רק במעשה השני, וכמש"נ. דף ל"ב שהשחיטה כשרה וכו' - והנה מהא דשחיטה כשרה בכל אדם מוכח דשחיטה לאו עבודה היא, וכמו שמבואר לעיל י"ד ע"ב ובפירש"י, אמנם בתוס' שם כתבו בשם הר"י מאורלינש דשחיטה לאו עבודה היא משום דשוה בחולין ובקדשים, וא"כ לאו מטעם עבודה ישנה השחיטה. - וקשה לר"ע דסבר דבמדבר הותר בשר נחירה, כמו שמבואר בחולין י"ז, וא"כ הרי בחולין לא בעי שחיטה, וע"כ דהא דבעי שחיטה בקדשים הוא מטעם עבודה, - ואינו במשמע דבמדבר הי' זר פסול לשחיטת קדשים. - ומצאתי בספר לב ארי' לחולין שעמד בזה בצ"ע, ומביא בשם גאון אחד שכתב להעיר כן, וכתב דאה"נ דבמדבר הי' זר פסול לשחוט קרבן. ומיישב בזה הילקוט בפר' אחרי יעו"ש -וע"כ כוונתו להא דמבואר שם הכהן שוחט וכו',- וכן איתא גם במד"ר פ' אחרי - ומצאתי בספר ושב הכהן שנחית ג"כ לפרש דברי המד"ר באופן זה. - אף שיש מקום לומר דבמדבר הי' השחיטה בכהנים אבל אין זה הכרח לשיטת הר"י מאורלינש, וכאשר יבואר. - והוא מטעם דיש לומר דכוונת הר"י מאורלינש, דדבר דמהני בחולין גם כן להתיר. וא"כ יש בזה כח מתיר מאיסור. - וממילא אין זה ענין לעבודה דקדשים והנה בשחיטה אעפ"י שלא הוזהרו במדבר על השחיטה, אמנם עכ"פ יש בשחיטה גם נחירה, ולא גרע מנחירה, וממילא הוי בשחיטה ענין מתיר, ואין זה ענין עבודה. - והביאור בזה, כי ענין שחיטה הוא פעולה מפשטית. - וזהו מעשי בן דעת כטבעו, כמבואר בחידושי הרשב"א חולין י', ר וזהו ההבדל שבין חולין לקדשים במדבר דכשאירע מעשה מחודשת במעשי השחיטה דהיינו שיצאת מכדרך הרגיל בחולין אינו פוסל, ובקדשים פוסלת - נמצא דרק השינוי פוסל בקדשים, אבל עצם המעשה השחיטה, זהו מעשי בן אדם מצד הרגיל, -הנה דבר זה נוהג בשניהם, ורק בשביל שבזה פוסל השינוי, ובזה אינו פוסל, - בשביל זה לא יגרע חלק החולין וכמובן ויש ויש להסתפק בקדשים במדבר אי אירע פסול בשחיטתן אי היתה הנחירה מטהרת מידי נבלה, וכדין שחט בדרום או מתעסק וכיו"ב. ואם נימא דהוא נבלה שמעינן דאינו מדין עבודה אלא תורת השחיטה נתנה בקדשים עוד בזמן שלא נהגה עדיין בחולין ובחולין נאמרה אותה שחיטה אחר מ' שנה בדין קרבן בטומאה. א דף ל"ג מכלל דתרווייהו סבירא להו טומאה דחוי' היא בציבור. - והנה יש לעיין בכל קרבן צבור הבא בטומאה אם מקטירין גם האימורין בטומאה ומקום הספק בזה כיון שעיקר כפרת הקרבן תלוי' בזריקה, והקטרה אינה מעכבת, ולכן למ"ד טומאה דחוי' בצבור, יש לומר דאף בעולה די בזריקה לחודיא, כיון שזהו עיקרו של קרבן, - והנה לכאורה גם פשטית הסוגיא פסחים ע"ז מורה כן דאיתא שם דלמ"ד טומאה דחוי' בצבור ובעי ציץ לרצויי, ומספקא להש"ס שם לר' יהושע אם סבר ציץ מרצה על העולין, והתם פירושו של דבר אם מהני ריצוי ציץ על העולין בכדי שתהי' הזריקה בהכשר.- וכדפירש"י שם. - ואם אמרינן דהדין בקרבן צבור שבא בטומאה דהעולין מקריבין על המזבח, א"כ כמו שזורקין את הדם שנטמא מטעם שהוא קרבן הבא בטומאה וזורקין את הדם בטומאה, כן נמי מקריבין בטומאה, וא"כ למ"ד טומאה דחוי' ובעי ציץ לרצויי, הנה הדין שוה בשניהם בדם, ובעולין, דהרי כמו שזה עולה למזבח, כן זה עולה למזבח. ובהכרח שהציץ פועל על שניהם בשוה, וא"כ מה יש כאן לספוקי אם ציץ מרצה על העולין. וע"כ דעיקר הדבר אנו דנין אם הדם לא נפסל מטעם חסרון עולין, אבל אין כאן מצות הקטרה כלל. והר"ז בדמיון אכילה, שאין מצוה דאכילה בקרבן הבא בטומאה. וכל עיקר ריצוי ציץ לא הוי אלא לענין זה להיות נחשבים הבשר בלאכילה בכדי שתהי' פעולת הזריקה עליהם, וכמו כן גם בהא דעולין, דע"י ריצוי הציץ נחשבים כאילו הם טהורים, אבל אין עליהם מצות הקטרה. - ולפ"ז תצא הדין בכל קרבנות הבאים בטומאה. דאין עושין אלא זריקה לחודיא. - וכן יש להוכיח דע"כ אין מצות הקטרה של האימורין בקרבן הבא בטומאה. דאל"כ אלא אמרינן דמצות הקטרה הרי היא חיובית, א"כ הרי היא בזה כמצות אכילה דפסח. וא"כ כמו דאמרינן דהציץ מרצה על אכילה דפסח מטעם שעיקרו לאכילה בא. וא"כ ה"ה גם ההקטרה אם היא מצוה חיובית, ע"כ דהציץ מרצה על ההקטרה - ומיהו לא דמי דמצות אכילת פסח בלילה מעכבת דאם עומד בשעת זריקה שיפסול בלילה הבשר חשיב אין לו בעלים. ולפיכך נאכל בטומאה. אבל אימורין א"צ רק בשעת שחיטה ואף אם יפסלו אח"כ לית לן בה, ולפיכך י"ל דאין ציץ מעה"ע, אבל למ"ד ציץ מרצה על העולין, וכן למ"ד הותרה שפיר י"ל דאימורין קריבין:

ועוד דהרי מבואר שם בש"ס דריצוי על העולין מהני אף בקרבן יחיד וזה נלמד מכח הקושיא מהא דבעינן בשר לר' יהושע, - וקשה הא בציבור איתא הקטרה בפועל, וא"כ מניין לחדש דמהני ריצוי אף ביחיד. אלא ע"כ מוכח דגם בצבור לא הוי הקטרה מצוה חיובית. - ולפ"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם בפר"ד מביא"מ הי"א שכתב וז"ל וכל קרבן מהן שקרב בטומאה אינו נאכל, אלא מקטירין ממנו דברים הראוים להקטרה. והשאר הראוי לאכילה נשרף כשארי קדשים שנטמאו עכ"ל,- מבואר מזה דסבר הרמב"ם דאעפ"י שדעתו גם כן דטומאה דחוי' בצבור. ומכל זה מקטירין האימורין גם כן, - וזה תמוה מסוגיא זו שכתבנו דמשמע דאפילו אם אמרינן טומאה הותרה בצבור ומכל זה אין ההקטרה מצוה חיובית. וצ"ע. [שו"ר שכבר עמדו בזה התוס' יומא מ"ו א' ד"ה תחלתו. והדברים צ"ע ואריכות בסוגיא שם] והנה גם מפשטות הסוגיא יומא ו' בפלוגתא אם טומאה הותרה או דחוי' בצבור בור משמע כן, דקאמר הש"ס כל היכי דאיכא טמאין וטהורין בההיא בית אב כו"ע ל"פ דטהורין עבדי טמאין לא עבדי וכו' ויש לעיין כיון דטומאה הותרה בצבור למה באמת נבחרו הטהורין יותר מהטמאין, כיון דטומאה היתר גמור הוא בצבור. ובשלמא בקרבנות הנאכלים יש לומר דטוב לעשות בטהרה מפני קיום מצות אכילה, אבל בקרבנות שאינם נאכלים מה הבדל יש בין טמאים לטהורים אמנם אם אמרינן דקרבן צבור הבא בטומאה אין בזה מצוה חיובית דהקטרה, א"ש דטהורין עבדי בכדי לקיים מצות הקטרה. - והיינו דאעפ"י שהוא קרבן הבא בטומאה. - אמנם אם בעצם לא נטמא הקרבן, ע"כ יש בזה מצות הקטרה. לכו"ע. ג הנה הרמב"ם פסק בפר"ד מביא"מ דטומאה דחוי' בצבור. ומטעם זה מהדרינן אטהרה, וכמבואר שם ולפ"ז אפי' כשיהי' כהן אחד טהור וכולם טמאים, הטהור יעשה את העבודה, - ויש לעיין בהא דכתב הרמב"ם בפר"ד מביא"מ הי"ב כיצד דוחה את הטומאה, הגיע זמנו של קרבן והי' רוב הקהל טמאים למת וכו' הר"ז יעשה בטומאה, - וקשה מה זה שייך להקהל דהיינו הצבור. כיון דהמקריבים טהורים הם ויכולים לעשות בטהרה ומצאתי בספר גבורת ארי בחידושיו ליומא עמד בזה - ונראה כיון שילפינן שמצוה על המקריבין להיות בעזרה בשעת הקרבה, דהיינו הבעלים של הקרבן, אם קרבן צבור בעינן הצבור, ואם קרבן יחיד בעינן היחיד, וזה נלמד בספרי פ' פנחס מהא דכתיב דכתיב תשמרו להקריב יעו"ש וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מה' כלי המקדש ה"א, שכן החיוב מוטל על ישראל יעוי"ש, להכי נראה דכיון שבעינן שיהי' הישראל שהוא הצבור יהי' ראוי לבוא לעזדה בשעת הקרבה. ולהכי הותרה להם לבוא בעזרה בטומאה. ומטעם זה ג"כ אם היו רוב צבור טמאים מקריבין בטומאה. ד והנה הטעם זה מצאתי לחקור בקרבן צבור הבא בטומאה ברגלים שהותר להם להצבור ליכנס לעזרה אם חייבין בראיית פנים, מי אמרינן כיון דלאו בר קרבן של ראיי' הוא, דהרי הקרבן ראי' אין זמנו קבוע, ולא ניתן טומאה להיות נדחה אצלו, וממילא פטור גם מחיוב ראיי' כמו שממעטין טמא מראי' א"ד כיון דטומאה הותרה אצלו בראי' יכול גם ליכנס בתור חיוב ראי' גם כן ואין בו איסור "לא יראו פני ריקם", וכן יש לעיין בפסח הבא בטומאה שהדין בדחקו זבין בעזרה שפטורין, כמבואר בפסחים צ"ה, מהו לענין ראיית פנים. - והוכחה קצת יש להוכיח מפסחים פ' שלא קאמר אתה מדחהו ממצות ראי' ומשמע שמראי' יהי' פטור גם כשנטמאו. ה כתב הרמב"ם כפר"ד מביאת מקדש הי"ב כיצד דוחה את הטומאה וכו' טמאין למת או כלי השרת טמאין למת, אבל הטמאין בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות ויולדות וטמאי שרץ ונבלה וכיו"ב לא יתעסקו וכו' שלא נדחית אלא טומאת המת בלבד. יעוי"ש, והנה כדבריו נראה מסוגיא דיומא ז' דאיתא שם דכל טומאת מת שרי' רחמנא. ופירש"י משום דילפינן מפסח, - הנה מסוגיא זו יש להוכיח דדוקא טומאת מת ולא שארי טומאות. משום דבשארי טומאות אין ללמוד מפסח- והנה לא מיבעיא טומאה שיוצאת מגופו, דפשיטא שאינו דומה לטו"מ, הנדחה בפסח, אלא אפי' טומאת מגע ג"כ והוא מהא דמצינו דעבדינן פרישה לכה"ג משום חששא דבועל נדה, והנה טומאת בועל נדה יש להוכיח דרק טומאת מגע יש עליו, והוא מהא דתנן פר"ה דזבים משנה י"א בועל נדה כטמא מת, ומפרשים שם לענין שילוח מחנות, והיינו שמותר הבועל נדה להיות בהר הבית. וכן מבואר ברמב"ם בר"ז מביהב"ח הט"ז יעוי"ש. ובטמאים בטומאה יוצאת מגופן כגון נדה וזבה, מבואר שם ברמב"ם שאסורין להיות בהר הבית. וכיון דחזינן שמותר לבעל נדה להיות בהר הבית ע"כ דרק תורת מגע טומאה עליו, וכיון שמבואר בסוגיא דלא הותרה טומאת בועל נדה בקרבן צבור. ע"כ דדין הוא בכל טמאי מגע לא הותרה אצלם טומאה בצבור. - ובסנהדרין י"ב ע"א דאיתא שם מפני הטומאה ע"כ יפרש הרמב"ם כמו שכתבו התוס' בשם הירושלמי יעוי"ש- הרי מבואר להדיא דשיטת הרמב"ם דדוקא טומאת מת נדחית בצבור ולא שארי טומאות. ו ויש לעיין לפ"ז מסוגיא שלימה והוא מהא דגרסינן בפסחים ע"ט ת"ר הרי שהיו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין וכו' יעשו בטומאה וכו' אמר ר"ח לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב, חרב הרי הוא כחלל, וקא מטמא לגברא דמעיקרא כי מיתעבד בטומאת הגוף דכרת קא מיתעבד, אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ, דבשר הוא דמטמא לי' לגברא לא מטמא לי', טהורין עביד טמאין לא עביד וכו' אלמא קסבר ר"ח טומאה דחוי' היא בציבור יעוי"ש ולשיטת הרמב"ם דטומאת שרץ ליתא כלל בדחוי אצל צבור, א"כ כי נטמא בטומאת שרץ לידחו כולהו לפסח שני כדין אם הציבור טמאי זבין ומצורעין. - כעת מצאתי בצל"ח על מס' פסחים שהעיר בזה. ז ונראה דאעפ"י דסבר הרמב"ם דלא אמרינן דנדחית טומאה בצבור רק בטומאת מת, - הנה כל זה שייך רק על גברי, -אבל על הכלים הנטמאים, והוא הדין על הבשר, שתמיד הם בנגיעה - בהם אין הבדל באיזה אופן באה הטומאה על המטמאים, - וממילא בכל טומאה שיהי' להמקבלים טומאה איזה שתהי', תמיד תודת מקבלי טומאה נינהו, והרי הם תמיד בבחינה של טומאת שרץ, - והביאור בזה כי כשנטמאים הכלים והבשר על ידי המטמאים בטומאת מת,- אין התייחסות טומאת מת על המקבלים האלו, וכיון שטומאה זו תמיד איתא ממילא אין התייחסות טומאת שרץ עליהם אלא טומאת מגע, וזה ישנו תמיד. ח הקשו בתו' דהכא מבואר דתרווייהו ס"ל טומאה דחוי' היא בצבור, ואילו ביומא ז' ע"ב מבואר שם דא"ר תחליפא משמי' דרבא ז"א הותרה היא בצבור יעוי"ש. - והנה התוס' שם ביומא ד"ה כיון הקשו ג"כ קושיא זו ותירצו דמדרבנן הוא יעו"ש -אמנם דעת התוס' שם ד"ה אמר רב תחליפא מוכח דמדאורייתא הוא, והיינו דמוכח מדכתבו שם ליישב דלהכי אמר רבא בזבחים בפסח לענין טמאי מתים שנעשו זבים מטעם דפסח קרבן יחיד, ולא הוי יותר מדחוי' יעוי"ש. - הרי לפי סברת התוס' מתיר רבא לטמאים בפסח מטעם דהוי דחוי'- וא"כ מוכח דסברי התוס' דע"כ מדאורייתא הוא, - והנה לשיטת התוס' דמדאורייתא הוא, א"כ מאי משני הש"ס שם ביומא דלהכי לא חיישינן לטו"מ מטעם דהותרה היא בצבור. - וקשה הא איכא אילו של אהרן עם הפר דקרבן יחיד הוא ולכו"ע לא הוי יותר מדחוי' הקשה בזה השאג"א, וגם בגבו"א ליומא שם.- והנה גם דעת הריטב"א דהוי דאורייתא, דהביא שם בשם רש"י דאף קרבנו של כה"ג דוחה טומאה, בתורת היתר, והקשה מסוגיא זו. וע"כ סבר דמדאורייתא הוא. - עוד כתב שם בשם התוס' דאע"ג דאילו קרבן יחיד הוא, משום אילו בלבד לא רצו להפרישו, דהא פר קרבן צבור הוא חשוב מטעם כי רוב עבודות התלויות בקרבן השעיר של צבור תלוי בו יעוי"ש. ביאור דבריו כי הפר הפר נחשב לקרבן צבור, מפני שבאמת הפר של כה"ג והשעיר כמצוה אחת הוא, וכקרבן אחד הוא, והיינו מפני העירוב הדמים, ומצות הזאת הדמים נעשה משניהם ביחד. - ואם בשביל האיל לחודיא לא חשו לזה חכמים לעשות פרישה עבורו, - נמצא מבואר בדברי הריטב"א דפר נחשב לקרבן צבור לדין זה מפני העיכוב דהפר להשעיר, - ולכאורה דברי הריטב"א תמוהין מסוגיא דיומא נ' דנחשב הפר לקרבן יחיד.-אפשר לומר דשאני התם לענין עיקר הלימוד אם הפר דוחה טומאה, לא נחשב לקרבן צבור בשביל זה דמעוכב עם הקרבת השעיר, כיון שעכ"פ בעצמותו קרבן יחיד הוא, - משא"כ לענין זה אם הותרה או דחוי', והיינו לאחר שכבר רבתה תורה דדוחה טומאה, שפיר יש לומר דדוחה גם בתורת הותרה. כיון שעכ"פ מעכב גם את השעיר. - ועכ"פ מבואר שדעת רש"י ותו' שם ודעת התו' שהביא הריטב"א וגם דעת הריטב"א בעצמו דקרבן יחיד שזמנו קבוע ודוחה טומאה, מ"מ לא הוי אלא בגדר דחוי' לכו"ע גם מדאורייתא. ז שו"ר בתו' יבמות ח' א' ד"ה רבא. נסתפקו אי רבא פליג על הא דעולא דאמר הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו. ולכאורה תמוה דהא סוגיא מפורשת היא זבחים ל"ב ב' דרבא ס"ל להא אישתראי ולהא לא אישתראי. ולעיל בסמוך הביאו סוגיא זו] ולכן נראה דרבא לא פליג אדעולא, אלא מהדר לי' לאביי דאדרבה איפכא מסתברא דיותר י"ל מה לי חד דיחויא מה לי שתי דחיות מלומר הואיל ואישתרי אישתרי וכיון דעולא ס"ל הואיל ואישתרי אישתרי כ"ש דטמאי מתים שנעשו זבים אמרינן הואיל ואידחי טומאתן אידחי זיבתן, אבל באמת אית לי' לרבא תרווייהו דבין בהותרה ובין בדחויי' אמרינן הואיל. ואף לחד תירוץ התוס' ביבמות שם דרבא לית לי' דעולא, הכא אליבא דעולא קאמר, וא"כ שפיר י"ל דאביי ורבא דס"ל דחויי' אינו אלא מדרבנן. והרווחנו בזה שלא יהי' דברי התוס' ביומא שם סתרי אהדדי (ודברי התוס' ביומא הם כולם של מהר"ם מרוטנברג כידוע). גם מדברי רש"י ותוס' וריטב"א אין הכרח דסברי דאורייתא דאף אם מהדרינן אטהרה מדרבנן. שפיר י"ל דצריך להפרישו מטומאת מת משום הידור אטהרה. וכן מבואר דעת תוס' מהר"מ והיינו תוס' שלנו, שהרי הקשו ח' א' ד"ה אי לימא דצריך הזאה משום אילו של אהרן. אע"ג דדעת התוס' דהידור אטהרה באילו של אהרן אינו אלא מדרבנן. וע"כ דעתם דמדרבנן מיהא צריך לעשות הידור אטהרה אפי' בהזאה, ואדרבה יותר היה מתישב תירוץ הריטב"א שכתב דפרו חשיב כק"צ אי הנידון הוא רק לענין דרבנן, דבזה שפיר י"ל דלא החמירו בפרו, אבל לענין דאורייתא ודאי פרו כק"י וכמש"כ לעיל מסוגיא דיומא נ'] ט ויש להעיר מהא דאיתא בברייתא בתוספתא דמנחות פר"ג הי' מקריב מנחת כהנים ומנחת משוח ונטמאו בידו, אומרין לו הוי פיקח ושתוק ע"כ - והנה הא דמנחת כהנים, ע"כ מנחת חביתין, והיינו מנחת כהן המרובע בבגדים ששניהם מביאין מנחת חביתין, - ומשמע מזה דסבר האי תנא דטומאה הותרה לגמרי, מדלא תנא אם יש אחרת מביאין אחרת. - והנה לפ"ז קשה מאי פריך שם ביומא מסיפא דהאי ברייתא, ואפשר לומר דהש"ס הוי מצי למימר וליטעמך אימא רישא. - אמנם עכ"פ מוכח מזה דבמנחת חביתין אמרינן הותרה אעפ"י שהוא קרבן יחיד, וא"כ תיקשה גם רישא לסיפא,- [וע"כ צריך לומר דשאני מנחת נסכים דיש להם תשלומין - ובאילו של אהרן לפי אוקימתא דהש"ס דהוי דחוי' מטעם דהוי קרבן יחיד, - וזה תמוה מרישא ממנחת כהן, וצ"ע - גם יש להבין מדוע השמיט הרמב"ם ברייתא זו מהלכותיו. [גם צ"ע דברי התוספתא בדין חביתי כהן גדול, שהוא נראה כסותר לדבריהם בפ"ז והובא בגמ' דף נ' ע"ב כהן שהקריב מחצה שחרית ונטמא חציו שני הר"ז מביא עשרין שלם כו' וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מתמו"מ הכ"א ע"ש, ואם נחלק בין נטמא בידו בשעת הקרבה לנטמא מקודם לכן. ונימא דלא מהדרינן אטהרה כשניטמא בידו, משום דדנינן לי' כאין לו אחרת, דבמנחת חביתין אנו חוששין שלא יספיק להכין, ואם עבר זמנו בטל קרבנו, ולפ"ז הוי דומיא דשתי הלחם והשאר מקריבין דקתני התם בתוספתא דלא הזכיר בהם מהבאת אחרת, והיינו משום דא"א באחרת, דהא עשיית שתי הלחם אינו דוחה שבת ויו"ט כמבואר פ"ח מתמו"מ ה"ח. משא"כ במנחת נסכים דקרב בלילה כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד ממעה"ק ה"ה, אכתי קשה ממנחת העומר דנמי זמנה קבוע ואפ"ה אמרינן יביא אחרת. אבל נראה דט"ס בתוספ' כמש"כ בס' מצפה שמואל בתוספ' שם ובלא"ה דוחק לומר דמנחת כהנים היינו מרובה בגדים דלא יתכן לשון מנחת כהנים סתם ועוד מה לי מרובה בגדים מ"ל משוח. אלא ט"ס יש כאן וא"א ללמוד ממנה. גם ברישא שם היה מקריב ב' סדרים נראה ט"ס דהיינו בזיכין דסיפא]:

י והנה לשיטת רבותינו דסברי דבקרבן יחיד אעפ"י שזמנו קבוע מ"מ אינו קרב בטומאה רק בתורת דחוי' גרידא, - לפ"ז יש להבין בהא דפריך הש"ס בסנהדרין י"ב לר' יהודה דסבר הותרה טומאה בצבור מדוע אמרינן דמעברין מפני הטומאה יעו"ש. - וקשה הא קרבן פסח הוי קרבן יחיד, ולכו"ע הוי דחוי', - [ואין] לומר דכיון דאתי בכנופיא שאני.- שהרי בגמ' זבחים שם נמי לענין פסח קאמר רבא דדחוי',-וכמו שכתבו תוס' יומא ו' ב' דאע"ג דאתי בכנופיא חשיב ק"י לענין דחויי'] וצ"ע. יא כתבו התו' במנחות ט"ו ד"ה רבי יהודה אומר אפי' שבט אחד טמא כולן עושין בטומאה לפי לפי שאין קרבן צבור חלוק ואע"ג דר"י סובר ביומא טומאה הותרה בצבור, מ"מ איצטרך לטעמא שאין קרבן צבור חלוק כיון שיש בה אכילה יעוי"ש, - וכונתם לסוגיא דיומא ז' לדברי רב נחמן. - אבל תמוה דהרי כל עיקר דברי כ"ג דוקא בקרבן צבור שאינו נאכל בטומאה. - ולהכי מהדרינן אטהרה בשביל אכילה, משא"כ בקרבן פסח שנאכל בטומאה, א"כ הרי זה ככל קרבנות צבור הבאים בטומאה, וצ"ע. - גם דברי התוס' תמוה מסוגיא דסנהדרין י"ב דפריך שם לר' יהודה דסבר מעברין שנה מפני הטומאה. והא סבר טומאה הותרה בצבור, וקשה הא לדברי התוס' שאני קרבן פסח, - וע"כ כמו שכתבנו דקרבן פסח שנאכל בטומאה הרי זה כשארי קרבנות צבור. ושייך בזה הותרה למ"ד הותרה טומאה בצבור. - ובעיקר הא דהקשו התוס' שם במנחות לר' יהודה דסבר טומאה הותרה בצבור, - תמוה הלא מה שייך לומר שם דבשביל שטומאה הותרה בצבור, דבשביל זה, יעשו גם הטהורין בטומאה, הלא שפיר יש לומר דהטהורין יעשו בטהרה, כיון שעכ"פ הם טהורים, ורק מפני שאין קרבן צבור חלוק יעשו כולם בטומאה. יב רש"י בד"ה טומאה דחוי' היא וכו' ע"י נשיאת עון שהציץ מרצה וכו' - מבואר מזה דלמ"ד טומאה דחוי' היא בצבור בעי ציץ לרצויי, ומשמע דלמ"ד הותרה לא בעי ציץ לרצות. - ויש להעיר מדוע לא קאמר הש"ס ביומא ו' דנפק"מ בין דחוי' להותרה לענין ריצוי ציץ. - ובעיקרא דמלתא בזה יש לעיין בהא דקאמר הש"ס לעיל כ"ה, ושם ביומא ז', הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה וכו' יעו"ש והיוצא מזה דלמ"ד דחוי' בעינן ציץ לרצות אף בצבור. - ואעפ"י שע"כ בעינן ריצוי ציץ לדבר שהי' בו עון ודחתיו, כמבואר בתוס', וזהו הותר מכללו, יעו"ש - ולמ"ד דחוי' לא מצינו בלא ציץ שתהי' טומאה נדחת, והרי חסר הותר מכללו וא"כ מניין שהציץ נושא עון טומאה. - אמנם הנכון בזה לפי דברי התוס' ביומא ז' שם ד"ה מכלל דבצבור לכו"ע לא בעי ציץ אם אין אחר להקריב. - וזהו הותר מכללו. - והנה אם אמרינן דבאין קרבן אחר לא בעינן ציץ בקרבן צבור. - א"כ תיקשה בסוגיא דפסחים ע"ז דלר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם, אם מהני ציץ לרצות בשנטמא תבשר יעו"ש. וקשה ליהוי כמו דעבד דכשר בלא ציץ, ומצאתי בגבו"א עמד בזה יעו"ש. - אמנם נראה דע"כ כוונת התוס' דדוקא בהמתיר אמרינן כן שהוא עיקרו של קרבן שעושה פעולת הכשר הקרבן. משא"כ בהניתר כמו בשר לכו"ע בעי ציץ לרצות, - ואפילו לר' יהושע דהניתר הוי סיבה להמתיר, אמנם עכ"פ אין הבשר מתיר רק סיבה להמתיר, ובזה בעינן ציץ לרצות. - ולפ"ז הא ר' שמעון, ביומא ז' שם ראי' מכה"ג ביוהכ"פ שאינו על מצחו ומרצה, וכתבו התוס' דמיירי אף שיש גם להביא קרבן אחר. - ע"כ מיירי באופן שנטמא המתיר, ולא בדבר הניתר, כמו החלב, והבשר, דאל"כ בלא"ה בעי ציץ לרצות, וגם אין מקום לומר דביוהכ"פ דליתא ציץ שפיר דמי בלא ציץ, דהניתר לכו"ע בעי ציץ, וע"כ דמיירי התוס' בהמתיר דוקא. - והנה במנחת העומר דמביאין אחרת אם יש להביא לשיטת התוס' אם יש ציץ אין צריך להביא אחרת. ואם אין ציץ הא בעינן ציץ לרצות על אכילות, דהיינו שיריים. דאם אין שיריים אין קומץ לר' יהושע. - ואפשר דיפרשו חתוס' דלא אתיא ברייתא זו כר' יהושע. - והנה חזינן עוד בהסוגיא דיומא שם דבקרבן אעפ"י שקבוע בזמן. - ומהדרינן אטהרה אף למ"ד הותרה. - היינו אפילו ציץ לא מהני. - והוא מדמוקים הש"ס באילו של אהרן, ובהקרבת האיל ע"כ מלובש הציץ, דהרי העבודה בזה בבגדי זהב השמנה. - ומכש"כ למ"ד דחוי' דע"כ מהדרינן אטהרה. והנה לשיטת הרמב"ם דסבר טומאה דחוי' בצבור וסבר דבעינן ציץ לרצות גם על טומאת גברי, כמבואר בפר"ד מביא"מ ה"ז. - ולפ"ז ליתא הותרה מכללה בלעדי הציץ, וע"כ דהרמב"ם סבר גם כן כשיטת התוס' דבצבור מהני דיעבד גם בלא ציץ. [מיהו י"ל דע"כ הא גלתה תורה דקרבנות קבועות דוחות טומאה. ואי אין ציץ נושא עון טומאה ע"כ נדחה או הותרה טומאה בלא ציץ. וכל הוא האמת לדעת תוס' במקום דליכא ריצוי ציץ דלא חלקה תורה בהיתר טומאה ואפי' נשבר הציץ. ואפי' טומאת גברי. אבל עכ"פ שפיר אמרינן טומאה הותרה מכללה, בצבור, ואי בלא ציץ ע"כ שמעינן דטומאה קילא שהותרה, ואם ע"י ציץ הרי מבואר דציץ נושא עון טומאה, ועיקר דברי התוס' הוא משום דקים לן דהתירה תורה קרבן קבוע בכל ענין אף בליכא ציץ. ומיהו בנטמא הבשר והאימורין לא גלי קרא בהדיא ואי אין ציץ מעה"ע ועל אכילות והרי קרינן בו אם אין בשר אין דם, ופסול זה לא מצינו שהותר בצבור, ומיושב מה שהק' לעיל): אמנם רש"י פירש בסוגיא דיומא דף ז' ע"א ד"ה בין בצבור דבצבור נדחה טומאת הנוף גם בלעדי הציץ יעויין שם היטב, וא"כ אפשר דרש"י לא סבר בזה כהתוס'. - דהיינו בטומאת בשר לא מהני בלא ציץ למ"ד דחוי'. - אמנם דברי רש"י תמוה מסוגיא דהכא דרש"י פירש הכא דבעי ציץ לרצויי, והכא מיירי בטומאת גברא בצבור ובעי ציץ. - ואתי שפיר טפי לפירש"י ביומא דבטומאת גברי בצבור לא בעי ציץ לכו"ע, ומטעם זה הוכרח הש"ס לומר נפק"מ בין דחוי' להותרה בהא דאלהדורי, ולא קאמר דלאהדורי הנפק"מ לענין ציץ, משום דמיירי שם בטומאת גברי. - ודברי רש"י הכא צ"ע. יג יש לעיין להפוסקים דבקרבן יחיד שזמנו קבוע הוי טומאה דחוי' מדאורייתא. - א"כ ע"כ הא הא דפסח דקרבן יחיד הוא בעי ציץ לרצות. - היאך הדין בהיו רוב צבור טמאים, ונשבר הציץ, אם יכולים לעשות הפסח.- והספק בזה דלפי מה שאפשר לומר דכיון דכל עיקר הא דבעי ציץ לרצות הוא מפני שחוי דחוי'. - אמנם ברוב צבור טמאים שהדין בזה שגם הטהורים עושים בטומאה לכתחילה, כמו שכתב הרמב"ם בפר"ד מביא"מ. - אפשר שכזה הוי כתורת היתר, כיון דלא מהדרינן אטהרה. בדין חיבת בת הקודש. א דף ל"ד גופא טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה. ר"ל אמר לוקה, ר' יוחנן דאמר אינו לוקה. אמר אביי מחלוקת בטומאה"ג, אבל בטומאת בשר דברי הכל לוקה, דאמר קרא והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו, ואפ"ה רבינהו קרא, ורבא אמר וכו' אבל בטומאת בשר ד"ה אינו לוקה וכו' והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה הב"ע שיקשו בכלי דנעשה כמי שקרבו כל מתיריו, - והרמב"ם כתב בפרי"ח מפסוה"מ הי"ב כרבא, וכמבואר בכס"מ שם. - ולפ"ז ע"כ אינו חיוב גם על עצים ולבונה שאכלן בטומאת עצמן רק אם נממא אחר שנתקדשו בכלי, וכן כתב שם הרמב"ם להדיא, כמבואר שם, - ולפ"ז יש להוכיח מסוגיא זו דע"כ הא דלבונה ועצים יש להם טומאה היינו מדאורייתא, דאל"כ מאי פריך הש"ס מהא דעצים ולבונה, כיון שאינם מקבלים טומאה רק מדרבנן, ומוכח גם כן מדהביא הרמב"ם להאוקימתא זו דמיירי שהלבונה נתקדשה בכלי, וזהו אוקימתא דש"ס שלנו, א"כ מוכח ומבואר להדיא דסבר הרמב"ם דמקבלי טומאה מדאורייתא, והיינו שחיבת הקודש מכשרתן, ומבואר דסבר הרמב"ם חיבת הקודש הוי מדאורייתא. - ולפ"ז יש לתמוה הרבה הא דכתב בפרק"ו מאיסו"מ הלכה ח' וז"ל מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים וכו' העצים והלבונה אעפ"י שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין כאוכל לענין קרבן ויפסלו וכו' יעוי"ש.הרי מבואר דרק משום מעלה שהוא מדרבנן מתטמאין. ב והנה המל"מ העיר מסוגיא דחולין ל"ו שאינו מבואר בהדיא. - אבל זה תמוה יותר דע"כ מוכה להדיא מסוגיא זו, ומדברי הרב"ם עצמו, וביותר תמוה דהרמב"ם כתב להדיא בפר"י מטו"א הי"ז דלענין טומאה דאורייתא צריך הכשר, וחיבה"ק בקדשים לא הוי אלא מדרבנן, וכבר עמדו בזה. - והראב"ד. בהשגה - והנה תמוה הרבה כיון שמסקנת הש"ס הכא אליבא דרבא דהא דעצים ולבונה רבינהו קרא באופן שקידשו בכלי, האי דינא בהא דטומאתן, דהיינו באופן שקידשו בכלי, ובזה מהני חיבת הקודש להכשיר, ואין לומר דלטומאת עצמן בעינן קידוש כלי, דזהו דוחק, כיון דבחד קרא מרבינן הא דטומאתן ודאכילתן מקרא דוהכשר. וא"כ מדוע לא כתב הרמב"ם ג ונראה דשלשה אופנים יש בזה בהא דחיבה"ק, א. אופן שנטמאו לאחר שקדשו בכלי דבזה לכו"ע הוי חיבה"ק דאורייתא, - והש"ס דבעי אם מונין בו ראשון ושני, היינו דמספקא להש"ס אם תורת טומאה יש בזה ממש, א"ד דרק פסול טומאה יש כאן. וזהו סברת הרמב"ם בפר"ח מאבוה"ט דמשמע שטומאת עצמן יש להן מדאורייתא ב. אופן שנטמאו טרם קידוש כלי, וכמו כן בשר טרם שקרבו מתיריו, דהיינו קודם זריקה, - בזה הוי הטומאה מדבריהם, ובזה האופן מיירי הרמב"ם בפרי"ט מאה"ט הי"ז. ג. אופן שנטמאו טרם הקדישו הבעלים, בזה אין כאן טומאה כלל גם מדבריהם. - רק מעלה עשו חכמים בזה שלא יהיו למטרת קדשים, - ובזה מיירי בפרק ו' מאיסורי מזבח הלכה ח'. - ובזה מבוארים היטב דברי הרמב"ם בכל מקום בהאי דינא דחיבת הקודש. ד ויבואר לנו גם כן הא דאיתא בפסחים ולקמן ל"ו ע"ב ברייתא והנפש אשר תאכל בשר מזבח וכו' לרבות האימורין לטומאת עצמן, וכמו שפירש"י, - וקשה במאי ליתכשרו האימורין, אי במים, הא לשיטת הרמב"ם בעינן רצון בעלים. וזה ליתא באימורין דשל גבוה הוי, - ולא מהני לזה רצון אחרים כמבואר בקצה"ח סי' ת"ו, - וע"כ שייך בהו טומאה מטעם חיבה"ק. - ואם אמרינן דהרמב"ם סבר חיבת הקודש דרבנן, א"כ לא יצוייר שום טומאה בהא מדאורייתא ולדברינו אתי שפיר דנטמאו האימורים לאחר שקרבו המתירין, ומקבלי טומאה מדאורייתא. ה תוס' שם ד"ה והבשר, ודבר תימא הוא מנלן דאתא לרבות עצים ולבונה, דלמא דוקא לבשר קאתי דמהני לה חיבת הקודש, ולא בעי הכשר, - ביאור דבריהם דכיון דכלל הוא בתורה דיש לנו לרבות מה שהוא במסתבר, וא"כ המסתברא הוי לרבות. דמשום חיבה"ק לא בעו הכשר מלשווי' משאינו אוכל. אוכל. - כמו עצים ולבונה. - אך בזה יש לומר כפשוטו, דכיון דמצינו שהתורה קוראת לאכילת מזבח כתואר אוכלין, א"כ זה הוי גם מסברא שאין לחלק בין אכילת אדם לאכילת מזבח בלל, ומקבלי טומאה. עצים ולבונה כשארי אוכלין דעלמא ועיקר הריבוי דלא בעי הכשר אתי. ו עוד נראה בכונת התוס' דהקשו דכיון דאם אמרינן דרבתה תורה עצים ולבונה דמקבלי טומאה, הרי יש בהאי ריבוי שתים. א. דיש עליהם תורת אוכל. ב. דלא בעי הכשר, ואילו בבשר לא הוי אלא ריבוי אחד דלא בעי הכשר מים, וא"כ מסתברא לאוקמי' הריבוי בבשר. - ועל זה נראה דאילו על עצים ולבונה לא בעינן קרא לרבות דלא בעי הכשר. כיון דלא הוי בזה כלל הדין דהכשר, דהרי וכי יותן מים על זרע בעינן, והכא ליתא, דהאוכלים הנעשים מקדושה הרי הם כלחם שמים, - ופשיטא דלא שייך בזה ענין הכשר. - וא"כ הכל שוה אם לרבות בשר דלא בעי הכשר, או לרבות עצים ולבונה דתורת אוכל עליהם דשניהם שקולים ז עוד נראה. והוא הנכון דכוונת התורה שרבתה מהא דוהבשר, היינו שיש עוד מין בשר, היינו מין אוכלין שאינו באוכלי אדם, אלא הוא מין אוכל שמים. - ובזה נכלל בשר קדשים שאסור באכילה לבני אדם, ובזה נכלל עצים ולבונה שהם בני אוכלין לגבי מזבח, - ובזה אנו יודעין מסברא דאוכלין כאלו הם אינם בני הכשר, וזהו ענין חיבה"ק, לשיטת הרמב"ם שהוא דאורייתא. - ומיושב גם הא דהקשו התוס'. שם המעלה אברי בהמה טמאה על המזבח וכו' באברי בהמה טמאה כו"ע ל"פ, ופירש"י דעשה הוא דאיכא, - וקשה הא בבהמה טמאה דלא שייך תורת שחיטה, והרי יש כאן פסול בלא"ה, והיינו פסול נבלה, ופשיטא שיש לאו באכילתה, ויש איסור בהקרבתה, - וגם זה תמוה הא הדין בכל איסורי תורה שאסור בהקרבתה מטעם משקה ישראל. ומלקות ליכא, וא"כ מאי פליגי בזה, - ונראה לפרש דמיירי הכא הסוגיא במקריב לשם עצים, ובזה ליתא האי דינא דמשקה ישראל, - רק חסרון בע"מ איכא בזה. ובזה פליגי, והביאור בזה. כמו שמפרש מרן הכס"מ בפר"ה מאי"מ ה"ו, - ומכח מה שכתבנו מוכח כדברי הרמב"ם בזה, וכפי פירושו דהכס"מ. המעלה אברי בהמה טמאה וכו' ר"ל אמר לוקה ר"י אמר אינו לוקה וכו' ופירש"י דאיכא הכא לאו הבא מכלל עשה דמדכתיב מן הבקר ומן הצאן, ולא טמאה יעו"ש, והיינו דפליגי אם לוקה על לאו הבא מכח עשה. - ויש לעיין לר' יהודה דדריש בכל מקום שנא' לאמר שמורה על לאו, וכמבואר ביומא ד' ע"ב ובפסחים מ"ב, והנה הכא גם כן כתיב לאמר, דלר"י משמעותן לאו אמור, וע"כ פלוגתא דר"י וד"ל אליבא דחכמים דר' יהודה ולפלא שלא הזכיר הש"ס בזה לומר דדבריהם שלא אליבא דר' יהודה.- ומצאתי בגבו"א בחידושיו ליומא שעמד בזה. - וכתב שם דדוקא התם בהא דנדבה תעשה אותו כתיב דבר אל בני ישראל, וא"כ ע"כ לאסר אתי ללאו אבל הבא אעפ"י דכתיב דבר אל בני ישראל איצטרך להא דדרשינן בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות, ממילא איצטרך לאמר על ההרשאה לאמירה יעוי"ש. - אבל דבריו תמוהין הרבה. א דלפ"ז ר' יוסי ור' שמעון דלא דרשי בני ישראל למעט נשים מסמיכה ושפיר ידע משה הרשות לדבר מקרא דדבר אל בני ישראל, וא"כ לדידהו מיותר קרא לאמר. ב. הלא עיקר המיעוט מדכתיב בני ממעט נשים, וא"כ אין זה ענין לרשיון הדבור. דאם בשביל רשיון הדיבור סגי אם הי' כתוב דבר לישראל. ג. דע"כ לא בשביל משה איצטרך קרא דלאמר שילמד משה תורה לישראל, וכוונת ר' מוסיא, ביומא שם ע"כ דהתורה לימדה ד"א בהנהגה שבין אדם לחברו שלא יאמר בלא רשיון המדבר. אבל זה לא עלה על הדעת שגם משה בכלל איסור זה.עוד תמוה הרבה דר' יהודה עצמו מצינו בתו"כ סי' ס"ט דאמר אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה בל"ת מניין וכו' וקשה הא כתם ספרא ר' יהודה, וא"כ הכא דכתיב לאמר הלא יש גם ל"ת ללאו הבא מכלל עשה, והרי יש עשה ול"ת. - ומצאתי שהגאון מלבי"ם עמד בזה. וגם בגבו"א שם קדמו בזה ונדחק בזה. ונראה דשאני לר' יהודה בין אם מיירי בלאו הבא מכלל עשה הנאמרה בחיובית, לבין אם נאמרה בשלילה. דהנה שם בספרא בדין אכילת בהמה טהורה כתיב אותה תאכלו, ויש בזה לאו הבא מכלל עשה, טהורה ולא טמאה וכיון שע"כ העשה הכתובה אין זה חיובית, אלא שלילית. דהיינו לא היתה כוונת התורה בחיוב אותה תאכלו, וכי אדם מחויב באכילת הבהמה הטהורה. אלא רק אזהרה איכא שאם ירצה לאכול בשר בהמה. שיאכל טהורה ולא טמאה. ולהכי כיון שהעשה הכתובה אין זה חיובית. להכי גם הלאו הבאה מכלל עשה הלזו גם כן אינה יכולה להיות באזהרה גדולה, ולהכי לא דרש בזה ר' יהודה לאמר לענין לאו, דסבר ר' יהודה דדוקא בעשה חיובית מוסיפין אזהרת הלאו על העשה, ולהכי במצוה דפסח דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה. ודרשו לילה ולא יום, בזה סבר ר' יהודה כיון דעשה הכתובה היא חיובית, להכי דרשינן נם לענין לאו הבא מכלל עשה לאסופי לאוי, ובהא דמתפיס תמימין ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו, מבואר בתמורה ז' ע"ב דמיירי שכבר הקדיש, בדיעבד, בהמה זו, יעוי"ש. - וא"כ בודאי שהמובן לנדבה תעשה אותו היינו חיובית, ודרש בזה ר' יהודה לאמר דאתי ללאו,- וכן בנידון דידן בדיבור זה שמיירי גם כן במצוה שהיא בנדבה, אדם כי יקריב קרבן, ובזה לא דרשינן לאמר ללאו, ובזה אתי לאמר לדרשה שהוא בכל יאמר עד שיאמר לו לך ואמור. - והנה במנחות נ"א ע"ב בתוס' ד"ה אף כאן לענין מנחת כהן בכליל תקטר דהקשו התוס' מדוע לא אמרינן לאו נמי מדכתיב לאמר יעוי"ש. - הנה שם אתי שפיר דע"כ שם העשה דכליל תקטד היא חיובית לאחר שנעשית מנחה. - אמנם דברי התוס' התוס' יש לעיין הא אין זה ענין הא דדרשו ליתן ל"ת על אכילתו להא דכליל תקטר שהלאו הבא מכלל עשה הוא בחסרון הקטרה ואם אנו דורשים לאמר ללאו ג"כ הוי הדרשה על חסרון הקטרה. ואין זה ענין להא דל"ת על אכילתו, וצ"ע. אבל בהא דלעיל יש ליישב, כמוש"נ. ע"ב בעא מיני' ר"ל מר' יוחנן כוס פסול מהו שיעשה שיריים, אמר לי' פסול גופי' מאי סבירא לך אי פסול משוי שיריים וכו' - וקשה מאי דמיון הוא לפסול, הא קיי"ל דכל שפסולו בקודש אם עלו לא ירדו. והכא בכוס פסול משמע גם כן שפסולו בקודש. וכמו שפירש"י שנפסל ביוצא. - ואם כן כשעלה הכוס פסול על המזבח על ידי זריקה שפיר יש לומר דמשוי שיריים. - משא"כ אדם פסול שאין כאן זין אם עלה לא ירד. - גם יש לתמוה מדוע לא הביא הרמב"ם לבעי' זו. - אמנם נראה דהנה איתא לקמן פ"ג פליגי ר' גמליאל ור' יהושע לענין דם שעלה למזבח, דלר' גמליאל לא ירד ולר' יהושע ירד. - והנה נחזה אנן האי סוגיא אליבא דמאן, אי אליבא דר' יהושע דאמר דם פסול שעלה על המזבח ירד. א"כ פשיטא שאינו עושה שיריים, כיון דירד מעל המזבח - וע"כ הסוגיא מיירי הכא לר"ג דסבר בדם פסול שעלה על המזבח לא ירד, וקמיבעי' לי' בזה אם הדם עושה גם כפרה, וממילא נעשה שיריים, או דלמא שאין הדם עושה כפרה, רק דין הוא לגבי הדם עצמו שאינו יורד מהמזבח, ופשיטא לי' שהדין בזה כמו פסול עצמו, והיינו שע"כ סבר שאין הדם הפסול עושה כפרה, ושפיר השמיט הרמב"ם להאי בעי', כיון דהרמב"ם פוסק כר' יהושע דדם פסול שעלה על המזבח ירד. ואין מקום לבעי' זו כלל ויש לעיין לפי מה שמבואר לקמן פ"ז לפי פירש"י מבואר דסבר ר' יוחנן דכלי שרת מקדשין פסולין לכתחילה ליקרב. וכבר הקשו התוס' שם ובמנחות ז' ד"ה אין מקדשין, מהא דנטמא הדם וכו' ומתרצי דמיירי בשעירה לכלי חול, או שזרקו פסולין. - והכא כיון שמיירי לפירש"י שזרק כהן כשר על המזבח, וא"כ ליתא לכל הני תירוצים, וא"כ עולין לכתחילה על המזבח ליקרב, ופשיטא שעושין שיריים, וצע"ג. והנה אפשר לומר דאעפ"י שעולין על המזבח, מ"מ אין הדם עושה שיריים כפרה. וזהו שמספקא להש"ס אם נעשה שיריים, באופן זה, כיון דחסר הכפרה. ואם נחליט זה מבואר לנו לנכון שיטת הרמב"ם בהא דפסק בפר"ג מפסוה"מ הי"ט דכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב. - וכתב מרן הכס"מ המקור לזה כריתות כ"ג. - אשם תלוי שנודע שלא חטא לר' יוסי אם כבר נשחט וקבל הדם בכוס וזרק, - -הרי מבואר דלאחרי הקבלה בכלי שרת זורקין לכתחילה. - וזהו תמוה לכאורה הרבה ממה שפסק הרמב"ם בפר"ד מפסוה"מ הי"ט בדין אשם תלוי דבנודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל לכהנים וכו' הרי מבואר דדוקא לאחר שנזרק, אבל לכתחילה אין זורקין, וזה סתירה לדבריו דפר"ג וכבר הקשה בזה הב"ש באה"ע סי' קכ"ד אמנם בדברינו יבואר לנכון דלענין פעולת הקרבה גרידא שיהי' לחמו של מזבח, בזה סגי גם בקידוש כלי שרת גרידא. ועולה על המזבח לכתחילה. אמנם לענין פעולת הכפרה בזה דוקא אם נודע לו אחר הזריקה, אז הדין דהקרבן כשר, ונעשית גם ענין כפרה. - ומתיר גם הבשר לכהנים, -והיינו דכיון שנזרק הדם טרם שנודע, א"כ נעשה הכל בהכשר, משא"כ באופן שאנו יודעים הפסול קודם זריקה אעפ"י שהכלי שרת מקדשין ליקרב, אמנם הקרבה זו, אינה עושה פעולת הכפרה, - ומסוגיא זו לפי מה שכתבנו יש יסוד לסברא זו, ואח"כ מצאתי כן ברש"י פר' כל הזבחים פ"ב במשנה שם ד"ה ואין יעוי"ש. כוס הי' ממלא מדם התערובות וזורקו זריקה אחת, - היינו כדין פסח שדינו בשפיכה. - ומשמע מזה דלא בעינן שיעור לשפיכה. מדלא חיישינן שמא לא נתקבל מדם הפסח שיעור הראוי לשפיכה. - אבל יש לעיין כי הלא אעפ"י שאין דם מבטל דם, ואין ביכולת דם התמצית לבטל דם הנפש, אך עדיין אפשר שהשפיכה נעשית בדם התמצית, ומעט הדם שהוא דם הנפש הראוי למצוה, אפשר שלא הוי רק משהו, ואין בזה ענין שפיכה. דף ל"ה והלא דם התמצית מעורב בו. - והא דלא פריך והלא דם טרפה מעורב בו, דע"כ הי' איזה מהם טרפה. - ועי' במשכנות יעקב חיו"ד סי' ט"ו, - אמנם זה לא קשה דע"כ לענין טרפות הי' רוב דמים כשרים, משא"כ לענין דם התמצית, ע"כ רוב פסולים, דהיינו דם התמצית. - ולזה משני שר' יהודה סבר אין דם מבטל דם. דיש לעיין לפי מה שמבואר במנחות כ"ג פליגי רב חסדא ורב חנינא אליבא דר' יהודה אי בתר בטל אזלינן, או בתר מבטל אזלינן יעו"ש, וקשה הא הכא אין המבטל יכול להיות כהבטל, וכמו כן אין הבטל יכול להיות כהמבטל, - והנה כעין זה הקשו התוס' לענין דם הפר ודם השעיר, הא אין המבטל יכול להיות כהבטל, וגם אין הבטל יכול להיות כהמבטל, ותירצו התוס' שם במנחות כ"ג ד"ה שחוטה וז"ל דם הפר ודם השעיר כיון שהי' מעורב בו כאחת, ונתן מהם מתנה חשיב דאפשר להיות זה כזה עכ"ל - והביאור בזה דכמו ששוין הם בכמותם, דהיינו בתוארם ובשמם, כן שתים המה באיכותן, דהיינו בדיניהם, דשניהם עולין למזבח לזריקה, ולהכי אין מב"מ מבטל מזה. - אבל זה לא שייכא הכא בעירוב בעירוב דם התמצית, דכיון דדם התמצית פסול לזריקה. וא"כ אינם שווים באיכותן, ובעינן שהמבטל להיות כהבטל, וזה ליתא הכא, - וצ"ע, והא דם הוי חציצה.-מזה הקשה השבי"ע להרמ"א שכתב ביו"ד סי' קצ"ח דכל מקום דאורחי' בזה כמו טבח לא הוי חציצה, וא"כ מאי פריך הכא בכהנים, דאורחייהו בזה. - אמנם ע"כ אפשר לומר כוונת הש"ס דמקשה דכיון דהרצפה יש עלי' דם הרבה, ממילא אין הכהן עומד על הרצפה מפני חציצת הדם, ועל זה משני הש"ס דלח אינו חוצץ, ואין מזה קושיא להרמ"א. אמר ר' אלעזר פיגול בזבח נתפגל השליל וכו' פיגול באימורים נתפגלו פרים, - וקשה הא מבואר לקמן מ"ג דכל שאין לו מתירין לא נעשה פיגול, ובשר הפרים אין להם מתיר, וממילא אין להם תורת פיגול, וכן פסק הרמב"ם בפרי"ח מפסוה"מ ה"ז יעוי"ש, - ומצאתי בהגהות הרש"ש שהקשה על הרמב"ם מדוע בהא דשליל פסק כר"א, ובהא דפרים לא פסק כר"א יעוי"ש, - ובאמת התמי' על ר"א שאמר היפוך הכלל שמסרו לנו תנאים. ונראה דסבר ר' אלעזר דכמו שמהני פיגול לשליל כשבא עם הזבח, כן סבר לענין פיגול בפרים הנשרפים, דדוקא במחשב על הבשר לבדו אינו נעשה פיגול, משא"כ במחשב על האימורין. ועל הבשר ביחד, שפיר נעשה פיגול, - אמנם הרמב"ם ע"כ סבר דגם בזה לא מהני, מדכתב דחטאות הנשרפות אינן מתפגלין לעולם, וע"כ כונתו בזה שכתב לעולם, היינו אפילו בצירוף האימורין. - והא דלא פסק בזה כר"א. אעפ"י שליתא פלוגתא בש"ס על ר"א. - ונראה דסבר הרמב"ם מדחזינן דנקט הברייתא לענין פיגול ונותר וטמא בהא דשליל ושליא דחייבין עליהם משום פיגול בשבאין מחמת זבח, ולא נקט התנא האי דינא באופן זה בהא דפרים הנשרפים, שפיגל על האימורין והבשר ביחד, - וזה הוי רבותא יותר, - וע"כ מסתבר לומר דסברי הני תנאים דדוקא בשליא אמרינן כן דנעשה פיגול מחמת זבח. משום דשייך בזה עובר ירך אמו הוא, בהא דפרים הנשרפים. ע"ב כאן דבאין מחמת זבח וכו' הקשו התוס' אכתי נותר וטמא קשיא וכו' יעו"ש ולכאורה מדוע לא אמרינן כן גם בנותר וטמא דהבדל יש בין אם נעשה נותר לבדו, או שנטמא לבדו, דכיון דלאו בר אכילה הוא, לא נעשה נותר וטמא, משא"כ באופן שכל הזבח נעשה נותר או טמא נעשה גם השליל והשליא נותר וטמא מטעם עובר ירך אמו. - וע"כ צריך לומר דסברי התוס' דזה ליתא. - דדוקא לענין פיגול שנעשה ענין בהמתיר שזה איתא בכללית הקרבן שייך לומר עובר ירך אמו, - משא"כ בנותר וטמא שזה ליתא ענין בהמתיר.-אז אז אמרינן דהשליל והשליא נפרדים המה מגוף הזבח. אמנם נראה להעמיס בשיטת הרמב"ם דלא סבר בזה כשיטת התוס', אלא סבר דכוונת הש"ס שמשני כאן בבאין מחמת זבח, קאי גם אנותר וטמא, ומדויק לפ"ז לשון הרמב"ם שכתב בפרי"ח מפסוה"מ הכ"ג וז"ל אכל מן השליל או מן השליא חייב משום פיגול ונותר וטמא כאוכל משאר בשר הזבח, עי' בראב"ד, ובכס"מ, - ולדעתינו נראה דכוונתו בזה להורות לנו שנידון השליל והשליא מטעם עובר ירך אמו. וזהו שכתב כאוכל משאר בשר הזבח והיינו שנידון העובר כחלק מהזבח. - וכוונתו גם לענין נותר וטמא. - אבל ירא אני לפרש כן בכונת הרמב"ם כיון שלא פירש כן הראב"ד ז"ל והיינו שהראב"ד בהשגה כתב לפרש בהא דפיגול, ולא כתב בהא דנותר וטמא, וכן מבאר מרן הכס"מ בכוונת הראב"ד בהא דפיגול, ולכן צ"ע בזה. א תנן חשב לאכול ביצי תורים חוץ לזמנו לא הוי פיגול. - ופירש"י כיון דלאו מגופי' דזיבחא הוא, והרמב"ם פירש בפרי"ד מפסוה"מ ה"ז דלאו אכילה הוא. - והגה לכאורה יש לדייק דלמא אין שיעור כזית בהביצה של התור, וביותר לשיטת הפוסקים דשיעור כזית כשני שלישי ביצת תרנגולת, - רק אפשר לומר דמיירי שהי' שם שני ביצים. - והנה מזה יש להוכיח, לכאורה, הספק שהסתפקנו מהו הדין בביצה חי' אם היא בתורת אוכל או בתורת משקה, - ונפק"מ לענין ברכה אחרונה, דאם תורת משקה עלי' בעינן רביעית, אם גמעה הי' והנה הכא ע"כ הני ביצים חיות נינהו, ואם תורת משקה עליהן הלא בעינן שיעור רביעית, דבציר מהכי לא חשיבי, ומשמע שאין שיעור רביעית בביצי תורים הקטנים, עי' ב"ב פ'. שמולידים הם שנים שנים ולא יותר, וליכא בהו רביעית, ומוכח מזה דתורת אוכל עליהן.- ואין לומר דחשב לאכלן אחרי שיתבשלו, באופן שאח"כ יהי' נתפח על כזית. אבל ע"כ אין לומר כן לענין פיגול, דאזלינן בתר השתא, כמבואר במנחות נ"ד, - ומטעם זה הוכרחו רש"י והרמב"ם לומר טעמים אחרים, מטעם דלא סגי בזה שהוא פחות מכשיעור, משום דאם תורת אוכל עליהן, יש בזה שיעור כזית. ב אמנם יש לדחות לפי מה שאיתא בביצה ו' ביצים הנמצאים בבטן דינם כבשר ממש, וכן מבואר ברמב"ם פר"ג מ"ה מאכלות אסורות ה"ז וז"ל האוכל ביצי דגים טמאים וכו' וכן ביצי עוף טמא התלויות באשכול וכו' כאילו אוכל מהעוף עצמו עכ"ל וביאור דבריו דאעפ"י שכתב שם בהלכה הקודמת דהאוכל ביצי עוף טמא אינו לוקה משום דהאיסור שלהן הוי לאו הבא מכלל עשה, אבל האוכל ביצים מן האשכול אשר בבטן העוף לוקה כאילו אוכל את העוף עצמו, וא"כ לפי"ז וראי אין לתמוה אשר דין אוכל אוכל על הביצה בעודה בבטן. - גם יש לומר דאיכא נפק"מ אפילו בדליתא שיעור פיגול בהביצים, מ"מ איכא נפק"מ לענין צירוף, דהרי קיי"ל כל הפיגולים מצטרפין זה לזה, והתנא ממעט לביצי תורין מפיגול דאפילו על ידי צירוף לא יבואו לפיגול. ג ובעיקר השאלה, נראה להוכיח מהא דאיתא במשנה עוקצים פר"ב מ"ו ביצה מגולגלת עד שיגוס ושלוקה עד שירסס, - ופירשו המפרשים דלאחר שנשבר מעט מן הקליפה שוב לא הוי שומר יעוי"ש. - וע"כ מיירי דעדיין הביצה רכה וצלולה כמים מדיכולה להיות נשפכת דרך נקב ומדחזינן שמקבלת הביצה טומאה בשעה שהיא צלולה כמים, ואם נחליט דתורת משקה עלי' א"כ איך תקבל הביצה טומאה לפי הכלל שכתב הרמב"ם בפר"א מטו"א ה"ד וז"ל אין שום משקה שמקבל טומאה אלא שבעת המשקין שמנינו בלבד, אבל שאר מי פירות כדרך שאין מכשירין כך אין מקבלין טומאה יעוי"ש. - וכיון שחזינן שביצה רכה וצלולה מקבלת טומאה, ע"כ דדין אוכלין עלי'. - וכן יש לדייק מהא דכתב הרמב"ם בפר"ח מטו"א ה"ד וז"ל ירק תרומה וביצה טרופה נתונה על גביו ונגע טבול יום בביצה לא פסל אלא קלח שכנגדו יעוי"ש, הרי מבואר דמקבלת הביצה טומאה, - ואין לומר דשאני הכא דכיון שהביצה נתונה בתוך אוכלין להכי כאוכל דמי, כמו הא דחולב אדם לתוך הקדרה דנעשה ממשקה אוכל, דזה ליתא, דע"כ דוקא אם תיכף בבואם למציאות ירדו לתוך האוכל כמו התם שתיכף מהפרה ירדו לאוכלין, ולא ירד תורת משקין עליהם מעולם. ואם באמת ירדו לתוך קערה פעם אחת ונעשו משקה, שוב לא ירד עליהם תורת אוכל לעולם. כמו שמבואר במהרי"ט ח"א סי' ע"ו יעוי"ש,ובזה יש לתמוה על המג"א בסי' קנ"ח סק"ז יעוי"ש. - ולפ"ז הכא בביצה אם תורת משקין עלי' ביצירה שוב לא תיעשה אוכל לעולם, אפילו אם תהי' בתוך האוכלין, - ואין לומר דמיירי בביצה מבושלת, ובאופן זה שנקרשה על ידי בישול לכו"ע נעשה ממשקה אוכל כידוע. - אמנם מבואר בתוספתא פר"ב דטבול יום ה"ו דמיירי בביצה חי' דאיתא שם התחיל לטרפן אינו חיבור יעוי"ש הרי מיירי בביצה חיה, וכן מורה לשון הרמב"ם שם בפר"ח הי"ד וז"ל ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל יעוי"ש, הרי מבואר דלשון טרופה קאי על רך וצלול כמים, וגם מדברי הה"מ שכתב בפר"ח משבת דבכל מקום לשון קערה מורה על דבר לח וצלול יעוי"ש, והכא נמי איתא קערה, והיינו ביצה רכה וצלולה וכן מבואר בפירוש הגר"א בתוספתא יעו"ש א ומבואר לפי"ז לשיטת הרמב"ם דביצה חי' תורת. אוכל עלי' במשנה לאכול שליל וכו' - הפירוש בזה משום דלאו מגופא דזביחא הוא, כדפירש"י. וכן מבואר פירוש זה בדע"ב על משניות - והקשה שם הגרע"א בתור"ע משמע דה"ה אם פיגל בזבח ואכל מהשליל אינו חייב משום פיגול.- והקשה דלפ"ז מדוע לא תני שליל ושליא בהדי חלב המוקדשין דאין בהן משום פיגול יעוי"ש, - ונראה פשוט דהכוונה של הפירוש לאו גופא דזביחא. היינו דהזבח הוא העיקר והשליל הוא הטפל ואין העיקר הולך אחרי הטפל.- ומטעם זה אין הקרבן נעשה מפוגל ע"י השליל והשליא. - אמנם להיפוך השליא והשליל נעשים מפוגלים ע"י העיקר, והיינו האם. וכ"ה באמת דעת הרמב"ם בפי"ח מפסוה"מ הכ"ג. - ולפי פירושם - מיושב הא דלא מהני מחשבה לאכול את הרוטב:

- אף ג"כ להסוברים טעם כעיקר דאורייתא. - עי' באור גדול, - על משניות. - אבל לפי פירוש זה אתי שפיר דע"כ הרוטב טפל לגבי הבהמה, - ואין הטפל גורר את העיקר. ובאופן שהבהמה מפוגלת.- יש לעיין היאך הדין ברוטב. - עי' ברמב"ם פרי"ח מפסוה"מ הכ"ב. - מה שכתב בדבר המרק. דף ל"ו ע"א זיבחא גופי' מי מיפסל. - ותמוה הרבה דהלא בהניח אימורין למחר או בחוץ ג"כ לא נפסל הזבח, וזהו שהקשו בתוס' ותירצו דלהניח אימורין למחר יש כאן פסול, מטעם דהבשר לא הותר, מטעם חסרון הקטרת אימורין, - ותמוה לן הלא מה זה ענין לעיקר הקרבן שהוא הדם, ובו תליא הכפרה, וביותר יוגדל התמי' בהא דהוצאות האימורין בחוץ דבזה פשיטא שלא נפסל הזבח. - ופירשו התוס' דלא קאי ר' יהודה בהא דהוצאה רק אדם, וכמבואר שם. - ובאמת הרמב"ם בפיה"מ מפרש בהדיא גם בהא דהוצאה דקאי גם אאימורין יעו"ש.- וא"כ תיקשה כדלעיל. ונראה בביאור הדברים בזה כך, דיש לומר דסבר ר' יהודה כר' יהושע דסבר אם אין בשר אין ו דם, היינו דסבר דלא מהני זריקת הדם רק אם יש לו מה להתיר או בשר, או אימורין, וכמבואר בפסחים ע"ז אם באמת הדם והאימורין בחוץ אינו מועיל ריצוי הדם כלל. - ואעפ"י שבאחת מהם סגי. - אמנם כיון שעכ"פ איתנהו באופן הפסול שפיר נתפס מחשבה בזה, וסבר ר' יהודה עוד בזה דהמחשבה בשעת זריקה הרי זה כאילו כן הוא עתה כפי מחשבתו וא"כ אין זה ענין להא דחשב ע"מ שיאכלוהו טמאים, וכדומה, שאין ענינם כלל לעצם הזבח. - וכמובן. לאכול ממנו נא, זיבחא גופי' מי מיפסל. - היינו דבשר פסח שלא נצלה כל צרכו, איסור אכילה יש בזה אבל אין בזה ענין הקרבן וצליית הפסח, הרי זה תיקון הבשר גרידא, כמו מליחה להוציא את הדם ומטעם זה יש ליישב הא דהקשו התוס' בביצה כ"ז ד"ה ועל החלה, דצליית הפסח היכי דחיא יום טוב, הא אית בי' צורך גבוה כי אם צלי אש. ותמוה דמה זה ענין הא דצלי אש לצורך גבוה, כיון שאין בזה תיקון הקרבן בעצמותו, אלא אף זה רק תיקון הבשר, והר"ז כמו הא דבעל חי טעון שחיטה, ואעפ"י שמצוה מן התורה בשחיטה, ועכ"ז עיקרו צורך הדיוט הוא. וזה מבואר בש"ס הכא דקאמרה הסוגיא לאכול ממנו נא זיבחא גופי' מי מיפסל, וכמו ש שכתבנו, ומיושב קושיות התוס'. תוס' ד"ה הכא דחשובי חשיב לא כש"כ, תימה א"כ בטלה תורת פיגול דזרק מקצת דם בחוץ, או אוכל בחוץ לא מיפסל ומחשבה פוסלת יעוי"ש. - וכן יש להקשות גם מחוץ לזמנו. - והנה לכאורה יש לומר בזה דשאני התם דאם עשה באופן זה להדם כולו, דהיינו שזרק כל הדם בחוץ, וכמו כן באכלו כולו בחוץ שאז אין תקנה להזבח. וזה ליתא בהכנסה דהדם בפנים, -וכן ראיתי מפרשים כן, אבל זה ליתא דאין זה ענין פסול, אלא הרי זה כנשפך הדם ממש, ואין שייכות לדין פסול בקרבן. אמנם נראה לומר בזה בפשוטו דאין זה ענין להא דפיגול, ופסול, דשאני התם דלהכי לא נפסל הקרבן מטעם הזריקה דמקצת הדם בחוץ, מפני שקודם הזריקה הדם הוא דם פסול, מפני פסול יוצא, וכמו כן בחוץ לזמנו שנפסל הדם טרם עשייתו וזריקה. וא"כ אין פסול זריקה בזה כיון שאין כאן דם כשר, ע"ב אמר ר' אבא ומודה ר' יהודה שחוזר וקובעו לפיגול וכו' איתיבי' חישב ליתן וכו' למחר פסול חזר וחישב וכו' - ויש לעיין לשיטת הרמב"ם פרט"ז מפסוה"מ ה"ו שסבר דבדין זה פסול גם לרבנן, וכמו שכתבנו לעיל בדף כ"ז ע"ב, ע"כ שאני זה מהא דמחשבת הינוח, והיינו שזה עדיפא ממחשבת הינוח לגרום פסול, וא"כ מאי מקשה מזה לר' אבא, הלא אפשר לומר דשאני הכא כיון שעדיפא ממחשבת הינוח, - ומזה ראי' לפירש"י שפירש לעיל דאתיא כר' יהודה, - ושיטת הרמב"ם תמוה מסוגיא זו- וצע"ג, תוס' ד"ה שיאכלוהו טמאים לא דמי לאכילת כלבים וכו' מ"מ בהך מחשבת אכילה דבר אחר גורם לו שבלא אכילה יכול לפוסלו בנגיעה. - ותמוה דמה זה ענין הא דיכול לפוסלו קודם אכילה, אם באמת לא פסל מקודם, וא"כ הדרא הקושיא למה שאני הא דאכילת טמאים מאכילת כלבים, וצ"ע, - ולולא דבריהם נראה לומר דכיון דטמא אסור באכילת קדשים אפילו בשלא טימא את הבשר, דהיינו שתחב לו איש טהור בבית בליעתו. וכיון שיש איסור באכילתן, אפשר לומר שלא נחשב לאכילה, מטעם דאכילת איסור לא שמה אכילה, - עי' בכורות ל"ז -ומכש"כ אם חישב שיאכילם לטמאים בשוגג בלעדי ידיעתם, דלא נחשב אצלם אכילה. והיינו באופן דלא נחשב לאדם אכילת איסור להנאת אכילה. - וזהו שמספקא להש"ס הכא בפיגול אם אופן אכילה זו נחשב אכילה למחשבה דפיגול. וזה גרע מאכילת כלבים, וכמש"נ. בדין הכשר לדעת בעלים. א אמר רב חסדא מרגלא בפומי' דרב דימי בר חיננא בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו חייבין עליהם משום טומאה, אמר רבא תדע דתניא אשר לד' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה וכו' ולא היא וכו' לאפוקי בשר פסח וכו'- ויש לעיין מאי דאי' מייתי מהא דאימורין, הלא שם אין חסרון כלל באימורין בעצמותן, וכיון שקדשים נינהו שפיר דמי שהאוכלן ב טומאת הגוף חייב כרת.- משא"כ בשר פסח שלא הוצלה, דהחסרון בעצם הקרבן דפסח, - ואף שיש לומר דזה הוא פירכת הש"ס דקאמר ולא היא וכו' - אבל דקארי לה מאי קארי לה, - וע"כ צריך לומר דהפירוש בהסוגיא כך הוא, דהנה האימורין האלו כשיאכלן הטמא תיכף גם הם נטמאו בנגיעה - וטמאין טומאת עצמן. - נמצא דיש חסרון גם בהאימורין גם כן - ומכל זה חידשה תורה דחייב כרת על אכילת האימורין בטומאת הגוף אעפ"י שגם הם חסרון להם שטמאין טומאת עצמן, - והש"ס מסיק דלא דמי דשאני התם דעכ"פ אימורין נינהו כדין מצד עצמן, ורק סיבה אחרת דטומאה יש להן, אבל מצד עצמן אין בהן חסרון,- משא"כ בשר פסח שלא הוצלה עדיין לא בא לידי השתלמות, ב אמנם עכ"פ מבואר לנו מסוגיא זו מדברי רבא שמביא ראי' לרב חסדא מהא דרבתה תורה אימורי קדשים קלים לטומאה"ג, היינו דמדמה זה לבשר פסח שלא הוצלה, מפני שיש חסרון באימורין גם קודם אכילה מטעם טומאת עצמן, - וכבר רבתה תורה לטומאת עצמן, כמבואר בפסחים כ"ד ע"ב, - והנה לפ"ז ע"כ יש תורת הכשר להאימורין האלה להיות בני מקבלי טומאה. - והנה מבואר דעת הרמב"ם בפר"א מסומ"א ה"ב וז"ל ואין מכשירין עד שיפלו על האוכלין ברצון הבעלים, - והרשב"א בחידושיו לחולין ל"א בד"ה פירות שנשרו. כתב דלא בעינן מחשבת בעלים דוקא, וגם במחשבתו של אדם אחר ולרצון של איזה איש, גם כן הוי מוכשרין, - והנה לדעת הרמב"ם קשה טובא באיזה אופן הוכשרו האימורין, הא ליתא להו בעלים דליתכשרו על ידו, ואין להם הכשר מים לרצון בעלים, ואין לומר דהוכשרו ע"י חיבת הקודש, דהרי הרמב"ם סבר דחיבה"ק דרבנן, כדאיתא בפרי"ח מה' פסוה"מ, וא"כ היאך יצוייר הכשר מדאורייתא לאימורין אשר מרבה אותם התורה לטומאה. ומוכח לפ"ז דלא בעינן דוקא רצון בעלים בהכשר, וזהו כשיטת הרשב"א, וקשה מזה על הרמב"ם דמצריך דוקא דוקא רצון בעלים. - אבל יש לומר דשאני אימורין דכיון דע"כ נתנה התורה רשות להכהן להדיחן במים אם אינם נקיים, והוי זה רצון גבוה, להכי הוי הכהן שליח גבוה, והוי ההדחה לפי רצון גבוה שהוא הבעלים של האימורין, ושפיר הוכשרו אימורין לטומאה, והוי הכהן באימורין כגזבר שהוא נחשב בעלים להקדש, והוי במקום גבוה, כמבואר בירושלמי פר"א דמעשרות, ומיושב בזה ג"כ הא דאיתא בסוכה ל"ה לענין אתרוג. של מעש"ש דלא יטול מפני שמכשרתו, אעפ"י שקיי"ל דמעש"ש ממון גבוה, וא"כ אין בעלים להם להיות מוכשר. אמנם גם התם לא גרעי הבעלים שהמעש"ש שלהם מגזבר דהקדש, דהרי ודאי דדין גזבר יש להבעלים, וסגי בבעלים כזה לענין הכשר. ג והביאור בזה כך הוא דתרי עניני בעלים איכא. א. מצד התקשרות של הבעלים להחפץ. ב. התייחסות החפץ להבעלים, והנה ההתקשרות הבעלים להחפץ תלוי בתור קניני, דהיינו מה שהוי שלו מצד קנין. ובזה בעינן דוקא שיהי' הדבר ראוי לכל התשמישין שלו, ואם אינו ראוי לכל תשמישיו הרי המה לא הוי כנכסיו ובטל הקנין שלו, אמנם בעבור ההתייחסות של החפץ להבעלים זה לא הוי בתור קנין אלא עיקר הבעלות הוא בשלילה, היינו שאינו דבר של הפקר בלתי שום התייחסות לבעלים פרטי, ורק אם יש להחפץ איזה התייחסות לבעלים מיוחדים ולא הוי הדבר ברעות הפקר, שפיר קרינן בזה בעלים - והנה לענין הקדש לא בעינן בעלים מצד קנין, כגון לענין בעלים שמוסיפים חומש על הפדיון, דלא בא הדבר מצד קנין, דהרי אין להבעלים קנין בהדבר המוקדש, וחילוק יש בין הבעלים לאיש אחד, רק בשביל ההתייחסות שיש להחפץ עם הבעלים הזה. היינו שיש להחפץ בעלים, והתייחסות הזה איתא ג"כ לאחר ההקדש, היינו בחומש, להכי יש דין בעלים בדבר הפדיון, - וזהו הענין גם בדבר הגזבר של הקדש. - והנה כמו כן לענין הכשר סגי בבעלים, אשר מצד ההתייחסות של החפץ להבעלים, היינו שיש להחפץ בעלים ואינו דבר ההפקר, - וממילא ההדחה נעשית לתכליתו של הדבר, וקרינן בזה "כי יתן", - וזהו ג"כ טעמו של הרמב"ם, דסבר דבעינן בעלים, יען כי הבעלים עושים עבור תכלית של הדבר ותיקונו. ולהכי גם בבעלים אשר מצד ההתייחסות סגי. ד והנה לענין מחשבה בגמר מלאכה מבואר להדיא דדוקא מחשבת בעלים הוי מחשבה ולא מחשבה של איש אחר, כדתנן עורות של בעה"ב מחשבה מטמאתן של גנב מחשבה מטמאתן, ומבואר בב"ק ס"ו משום דקונה הגנב ביאוש, והוי שלו ומחשבתו מחשבה, אבל גזלן אין מחשבתו מחשבה. כמבואר בתוס' ד"ה דגזל יעוי"ש, וכיון שחזינן בזה דדוקא מחשבת בעלים בעינן, א"כ גם לענין הכשר בעינן דוקא ברצון הבעלים, דההכשר הוי ג"כ כעין גמר מלאכה באוכלין, כדאיתא בחולין קי"ח יעו"ש,- ולכאורה יש לדחות דהמשנה מיירי בגנב וגזלן של נכרי דליתא במחשבה, אבל בישראל דאיתא במחשבה שפיר דמי אפי' מחשבה של ישראל אחר שאינו בעלים, ליתא, דע"כ בנכרי אפילו בדבר שהוא שלו ממש לא הוי מחשבתו מחשבה, כיון דליתא בטומאה, להכי אין מחשבתו מחשבה. - וכן כתב הש"ך בחו"מ סי' שס"ח סק"ב יעוי"ש. - איברא ראיתי בשו"ת ספר הרא"ם ח"ג סי' נ"ב השיג על הש"ך, וכתב דלענין מחשבה אין הבדל בין ישראל לנכרים יעו"ש, אבל הנכון עם הש"ך, דמבואר להדיא בירושלמי פר"א דתרומות דנכרי ליתא במחשבה הנוגע לטומאה ולהכשר, היינו בדברים דליתא בדינייהו, דאיתא שם כאן לתרומה כאן להכשיר יעוי"ש, היינו דבתרומה כיון דאיתא בדנפשי' איתא גם במחשבה, אבל בהכשר דליתא בזה ליתא גם במחשבה. וצדקו דברי הש"ך, דע"כ מיירי בישראל, ומבואר דדוקא בעלים בעינן, וכשיטת הרמב"ם, - ואם נחליט דבכל דבד מחשבה ג"כ בעינן מחשבתן של הבעלים דוקא, יש לבאר לפ"ז ירושלמי תמוה לכאורה. כאשר יבואר בעזה"י. ה גרסינן בירושלמי שביעית פר"ד ה"ו וז"ל תמן תנינן הפגין והבוסר ר' עקיבא אומר מטמאין טומאת אוכלין, ר' יוחנן בן נורי אומר משבאו לעונת המעשרות, תני כאן מיד, ופריך שם והא לית כאן מיד וכו' ר' פדת בשם ר' יוחנן הכל מודים בשביעית הכל מודים חברייא אמרין שאינן מטמאין טומאת אוכלין יעוי"ש, - ופירשו המפרשים מפני שאיכא איסור שביעית, דאסור באכילה קודם השיעור בישול, להכי לא הוי אוכל לענין טומאת אוכלין, - ותמוה הרבה דאם בשביל עצם שיעור בישול הפרי הרי זה מתטמא אוכלין, וא"כ הוי אוכל לענין קבלת טומאה, וא"כ מה מועיל הא דאסור באכילה, ומה יכול איסור אכילה לבטל את תורת אוכלין הלא מצינו שגם איסורי הנאה סברי רבנן דר"ש במנחות ק"א דמתטמאין טומאת אוכלין, וא"כ מדוע אמרו דהכל מודים בשביעית דלא מתטמאין טו"א בשביל האיסור אכילה שעליהם וכבר העירו בזה, ו והנה לדעתינו קשה טובא דהיאך שייך לומר הכל מודים בשביעית אשר מטעם האיסור באכילה לא הוי בר קבולי טומאה, דנחזה נא הלא עיקר האיסור בזה בשביל הפסד אוכלין, דכיון דעדיין לא נתבשלו הפירות הוי אכילתם בתור הפסד גרידא, ולא נחשבת אכילה, והתורה אמרה לאכלה ולא להפסד. ואיכא איסור בשביעית להפסיד הפירות. - אמנם נחקור להבין דלפ"ז אימתי עובד על האיסור דהפסד פירות, אם באכילתו את הפירות, או בשעת הקציצה מהמחובר, והלא הסברא מחייבת דעיקר האיסור הוי דוקא בשעת התלישה שתלוש מהמחובר דבזה גורם שלא יבושל הפרי כראוי, אמנם לאחר שכבר נתלשו מהמחובר. יש לחקור ולהבין מדוע יאסרו באכילה, דחלא איזה הפסד הוא עושה בזה שאוכל את הפירות, דכיון דלא יבואו לעולם לידי בישול, א"כ לא מפסיד מאומה באכילתן, כיון דבלא"ה יופסדו, וא"כ אין לאוסרם באכילה, ולפ"ז מדוע לא יהיו הפירות בני מקבלי טומאת אוכלין, -ואין לומר דכוונת הירושלמי על הפירות דמחובר, - דבמחובר, לא שייכא טומאה. ז והנה בהא דפגין ובוסר לד' עקיבא דסבר דמקבלי טו"א, יש לחקור ולספוקי באיזה אופן המה מקבלי טומאה, אם בעינן מקודם מחשבה לאוכלין, או דלמא שגם בלעדי מחשבה לאוכלין המה בגדר אוכלין, מטעם שסבר דדין אוכלין ופרי על פגין ובוסר. -והספק הזה יש להכריע דפגין ובוסר צריכין מחשבה לאוכלין, כיון דרוב בני אדם אינם אוכלים פגין ובוסר..-אמנם תמוה מדוע סתם התנא ולא אמר דצריכין מחשבה. משמע מזה דלא צריכין מחשבה,- וזה תמוה לאידך גיסא, דהלא מסתברא דצריכין מחשבה, יען דסתם בני אדם אינם אוכלים פגין ובוסר, - לכן נראה לומר בזה כך, דבאמת פגין ובוסר צריכין מחשבה לאוכלין, אמנם אם תלשם אדם בן דעת, א"כ הרי החליט בדעתו בשעת תלישה לאכלם, דאם לא כן למה לו לתלשם ולהפסידם, וא"כ הוי התלישה בעצמותה כמחשבה לאכילה, ובמקום מחשבה עומדת, - כדמצינו כה"ג בכריתות כ"א, לענין בשר אדם, דמבואר דבעינן מחשבה לאכילה, ואיתא שם דאם חתך אדם בן דעת אמרינן דהחתיכה הוי ג"כ כמחשבה, יעוי"ש הוי התלישה במקום מחשבה, ולהכי שפיר סתם התנא ולא הזכיר מאומה על דבר המחשבה לאכילה. יען כי ברוב פעמים נעשה התלישה על ידי אדם בן דעת, ותמיד איכא ממילא בזה מחשבה לאכילה. ח ובזה יש לבאר דברי הירושלמי, דאיתא שם הפגין והבוסר ר"ע אומר מטמאין טו"א תני כאן מיד, - היינו דלא בעינן מחשבה מיוחדת לאכילה, אלא תיכף ומיד לאחר התלישה איכא טו"א, -והיינו כדברינו דהתלישה עומדת במקום מחשבה- והנה לדברי הרמב"ם דבמקום דבעינן מחשבה בעינן דוקא בעלים, ולפ"ז בתלישה שהיא במקום מחשבה,- ג"כ בעינן דוקא בעלים, שיהיו הבעלים התולש, והוי התלישה במקום מחשבה ולפ"ז הא תינח בשאר שנים דאיכא בעלים להפירות, בזה שפיר יש לומר דהתלישה הוי ג"כ במקום מחשבה, משא"כ בשביעית שהכל הפקר, ואין בעלים להפירות, ובשעת תלישה הרי הוא כאיש אחר, ורק לאחר התלישה הרי הוא זוכה מן ההפקר. וכיון שבשעת תלישה דמי כאיש אחר, וא"כ הרי חסרה מחשבה לאוכלין, ואין לומר דהזכיי' והמחשבה באין כאחת, - דליתא, דכיון דבעינן שתהי' עשיי' חשובה, שתועיל להיות גם במקום מחשבה, בזה לא מהני בבת אחת. - כדמצינו כה"ג בתוס' סוכה י"ג ד"ה אם פסולת וכו' דאם מסכך סוכה בדברים שאוכל מרובה על הפסולת הסוכה פסולה, ולא אמרינן דבזה עצמו שעושה אותם סכך על הסוכה בטלים מתורת אוכל, ונעשו סכך, משום דבעינן שיהי' מקודם, משום תעשה ולא מן העשוי יעוי"ש, - וביאור דבריהם דבמקום דבעינן עשיי' חשובה לא מהני על שתים בבת אחת משום דלא מינכר עשיי', והוי תעשה ולא מן העשוי, - והכא נמי הכא דבעינן תלישה חשובה שתהי' עומדת גם במקום מחשבה לא מהני במקום שהיתה העשיי' עבור תכלית אחר, דהיינו תכלית הזכיי' בהפירות, ולא מהני העשיי' הזאת, דהיינו התלישה עבור המחשבה דלאכילה. כי היכי דלא מהני התם בהסוכה הא דמסכך באוכלין על תרתי, לבטלן מתורת אוכל, ושתהי' העשיי' עבור סכך לסוכה. - ולא דמי להא דכתבו התוס' והרשב"א בב"ק ס"ז לענין גנב וגזלן שהקדישו, דההקדש והקנין באין בב"א יעוי"ש, - דשאני התם דהכל הוא בדבר הקנין כמובן, - ולפ"ז בשביעית לא מהני התלישה שתהי' עומדת גם במקום מחשבה לאוכלין, ולהכי בודאי אינם מטמאין טו"א מיד, אלא בעינן מחשבה לאחר התלישה, וזהו שאמר ר' יוחנן הכל מודים בשביעית שאינן מטמאין טו"א תיכף ומיד לאחר התלישה, - והיינו מהטעם שכתבנו, דהרי הכא חסרה מחשבה שבה לאוכלין. פרק רביעי דף ל"ז ואכתי להכי הוא דאתא מיבעי' לי לכדתניא מניין לניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא, - וקשה דלמא תרתי משמיענו, היינו דהך ישפך תרתי משמעות יש בזה, היינו שפיכה אחת, וגם השפיכה בעצמותה, דהיינו שפיכה ולא זריקה, - ונראה דמפרש הש"ס בכוונת הברייתא דסבר דהתורה מלמדנו דהניתנין בזריקה דינן בשפיכה, היינו שזהו מצותן, או זריקה, או שפיכה, לכתחילה, וא"כ ע"כ האי ישפך היינו בשפיכה הדינית, היינו שתים שהן ארבע, וא"כ זה סותר הדרשא דלעיל דבדיעבד סגי במתנה אחת אעפ"י שלא הי' המתנה כעין שתים, סבר לה כר' עקיבא דאמר לא זריקה בכלל שפיכה וכו' לפ"ז ע"כ היינו גם כן דר"ע סבר דלא הוי המצוה כן בתחילה, אבל בדיעבד אפשר דר"ע סבר דשפיר דמי גם בשפיכה, ומפרש ר"ע הקרא דישפך הכל על דיעבד בין על השפיכה, בין על מתנה אחת, מדכתיב ושפך שמשמעו שפיכה אחת כדפירש"י לעיל, - ור' ישמעאל ור"ע במצוה דלכתחילה פליגי. ובזה שייך ענין שזה פוטר את זה, והיינו בעיקר אופן עשיית המצוה, - וב"ה מצאתי בלח"מ פד"ה ממעה"ק שמפרש כן פלוגתא דר' יהודה ור' עקיבא יעו"ש. רש"י רש"י שם ד"ה ישפך שפיכה אחת משמע מדלא כתיב סביב, - ביאור הדבר דבא ללמדנו דבדיעבד כשר, אעפ"י שלא היתה מתנה אחת כעין שתים, ובזה מיושב קושיות התוס' והיינו דאתיא אפילו - והיינו דאין ללמוד זה מחטאת, דהו"א אחת שהוא שתים, זהו עיקר מצותה, והרי זה כמתנה אחת דחטאת, - ואפשר שזהו טעמו של הרמב"ם בפרי"ב מפסוה"מ שמביא קרא זה דודם זבחיך ישפך, והיינו מפני שמלמדנו גם על עיקר המתנה דלא בעינן אחת שהיא שתים, בדיעבד, - ומיושב קושיות הכס"מ. ובעיקר פסק הרמב"ם בזה כאשר יבואר. א איתא בפסחים קכ"א כשת"ל לדברי ר' ישמעאל זריקה בכלל שפיכה, ולא שפיכה בכלל זריקה, לדברי ר' עקיבא לא שפיכה בכלל זריקה ולא זריקה בכלל שפיכה. - מבואר מזה דלר"י דסבר זריקה בכלל שפיכה, מוכרח לומר דברכת הפסח פוטר את של זבח. - ולפ"ז קשה מאד דברי הרמב"ם שפסק בפר"ב מפסוה"מ דכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא שבא' ודם זבחיך ישפך, ואילו בפר"ח מחמץ ומצה פסק דאין ברכת הפסח פוטרת את של זבח, וזו היא תמי' רבתי שפסק היפוך סוגיא זו, - וכבר עמד בלח"מ בצ"ע. - והנה טרם שנבוא לבאר שיטת הרמב"ם נקדים לבאר ענין מצות הפסח, ועיקר מצות אכילה של הפסח. ב איתא בחולין פ"ה פלוגתא דר' מאיר ור"ש בשחיטה שאינה ראוי' לאכילה. דר"מ סבר ששא"ר שמה שחיטה ור"ש סבר ששא"ר לש"ש, ומפרש שם בטעמו דר"מ דיליף משחוטי חוץ, ור"ש סבר דאין דנין חולין מקדשים. והקשו בתוס' וז"ל ותימה דבפרק תמיד נשחט (פסחים ס"ג) תנן ר"ש אומר השוחט פסח בי"ד על החמץ לשמו חייב שלא לשמו פטור, ומפרש בקונט' משום דהוי פסול, ור"ש לטעמי' דאמר ששא"ר לש"ש, והשתא התם הו"ל למילף משחוטי חוץ דשמה שחיטה, דהוי קדשים מקדשים עכ"ל - אמנם נראה דטעמו של דבר דסבר ר"ש דבעינן שחיטה הראוי' לאכילה, זהו משום דר"ש לטעמי' דדריש בכ"מ טעם הקרא, וסבר דכיון דבאמת התכלית של הבהמה בחיי' יותר מוצלחת, כמו שאמרו חז"ל דבהמה בחיי' וכו'. כמבואר בחולין ח' וברש"י שם ד"ה מקלקל, נמצא דבכל שחיטה הקלקול יותר מהתיקון. אמנם רק בשביל אכילת האדם הורשה לאדם להיות שוחט ואוכל - ולפ"ז באופן שהשחיטה אינה מתרת באכילה, נמצא שאין בזה תיקון כלל, לזה לא הורשה עפ"י חקי התורה להיות שוחט שחיטה כזו ולהכי סבר ר"ש דששא"ר לש"ש, מפני שכיון שלא הורשה לשחוט באופן זה, אין זה שחיטה עפ"י רשות התורה ולא הוי שחיטה, אמנם כל זה בחולין, שאין בשחיטה מטרה אחרת כי אם אכילה, - אבל בקדשים שמלבד מטרת האכילה יש תכלית גדול מזה. דהיינו שמטרת השחיטה בקדשים הוי בשביל מטרת עבודת הקדשים. - להכי י"ל דאעפ"י דבחולין שחיטה שא"ר לש"ש, ומכ"מ בקדשים שפיר י"ל דאעפ"י שאינו מתיר באכילה, מ"מ שפיר נקרא שחיטה מטעם מטרתה בדיני קדשים, וזהו הביאור שם בדברי ר"ש שאמר חולין מקדשים לא גמרינן. ג והנה בזה שונה מצות הפסח משארי קדשים, והוא, דבכל הקדשים עיקרן הוא הזריקה. - והזריקה מתרת את האימורים למזבח, והבשר לאכילה. וגם אם אין בשר והחלב קיים, גם כן זורק את הדם, משא"כ בפסח שאם אין בשר קיים, אין זורקין את הדם - כמבואר פסחים ע"ט. - והיינו מפני שעיקרו לאכילה הוא בא, - והנה בדבר אכילת הפסח אף שפסח ג"כ בכלל קדשים, אמנם מטרתו העיקרית לצורך הדיוט הוא בא. - דהיינו דע"י אכילת הדיוט מקיים המצוה דפסח, - ובזה מיושב הא דהקשו התוס' בביצה כ"ז ד"ה ועל היאך צליית הפסחים דחיא יו"ט הא אית בי' צורך גבוה כי אם צלי אש וכו' יעוי"ש, - ובדברינו אתי שפיר דע"כ צליית הפסח שעיקרו לאכילה הוא בא. וגם אם לא יצלה את הפסח לא נפסל הפסח, ורק איסור אכילה יש בזה, וכמבואר לעיל ל"ו לאכל ממנו נא, זיבחא גופי' מי מיפסל. -וא"כ פשיטא דצלייתו צורך הדיוט הוא, - ולפ"ז בדבר אכילת הפסח הרי הוא בדומה ממש לחולין, ואם השחיטה אינה מתרת באכילה בפסח. יש לנו לומר דלא הוי שחיטה לר"ש דסבר בענין שחיטת חולין ששא"ר לש"ש. - וזהו סברת רש"י שמפרש בהא דשוחט פסח על החמץ שלא לשמו, דהשחיטה אינה מתרת באכילה, דלר"ש הר"ז ששא"ר לאכילה ולש"ש. - ומיושב קושיות התוס' דחולין שם, וכמש"נ. ד והנה נחזה אנן בעיקר אכילה דקדשים, דע"כ שונה הא דאכילת פסחים מאכילה דקדשים. היינו דעצם מצוה דאכילה, דאעפ"י שיש מצוה דאכילה גם בכל הקדשים, אמנם ע"כ שאינו מוטל אכילה דקדשים על האדם הפרטי, רק מצוה כללית יש בזה, שיהי' הקדשים נאכלים לאנשים טהורים הראוים לאכילה, משא"כ במצוה דאכילת הפסח דאקרקפתא דגברא מונח, היינו שכל אדם מחויב באכילה זו, ומצוה פרטית על כל אדם, ואם גם אמדינן דאכילת פסחים מעכבא על האיש הפרטי, וא"כ הר"ז בחיוב אכילה בחובת הפרטי, וזה ליתא בכל הזבחים, שע"כ אכילת איש הפרטי לא שייך בזה. - וכשבאני לדון בדבר ברכותיהם ע"כ יבורר דגם חיוב הברכה בדבר האכילה שני ענינים הם זה מזה, היינו דאכילת פסח הוא בחיוב אכילה בהאדם הפרטי, וחיוב אכילה דזבח הוא בחיוב הכללי. ומסתבר שזה אינו פוטר את זה. - ולהכי בסברת רע"ק דאמר לא זו פוטרת את זו, ולא זו פוטרת את זו, אין אנו מוכרחים כסברת הש"ס לומר דהטעם בזה משום דזריקה אינה בכלל שפיכה שפיכה. - אלא סברא אחרת וטעם אחר גם כן יש בזה, וזהו מטעם שכתבנו מטעם שינוי האכילות שביניהם, - וע"כ סברת הש"ס הא דקאמר דטעם דר"ע משום דזריקה אינה בכלל שפיכה, - היינו דע"כ סברת הש"ס בזה למ"ד אכילת פסחים לא מעכבא, והרבה תנאים ס"ל כן, כמו ר' יהושע בן קרחה דיליף שליחות מהא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בקדושין מ"ב ומבואר דס"ל אכילת פסחים לא מעכבא, וכמבואר שם בתוס'. וכיון שאכילת פסחים לא מעכבא, הוי סברת הש"ס דאכילת פסחים ואכילת זבחים דומים זה לזה באכילתן, ולהכי מוכרח הש"ס לחפש בסברת ר"ע מדוע ס"ל דאין זו פוטרת את זו, ואמרו בזה דס"ל לר"ע דאין זריקה בכלל שפיכה,- אבל לפי האמת אם אמרינן דאכילת פסחים מעכבא, אז אין לנו הכרח לומר דסבר ר"ע דאין זריקה בכלל שפיכה ויש ליישב גם שיטת הרמב"ם כאשר יבואר. ה והנה אעפ"י שפסק הרמב"ם דאכילת פסחים לא מעכבא, כמבואר ברמב"ם פר"ג ה"ד. - אמנם כיון שמבואר דע"כ סבר דבעינן ראוי לאכילה, וזה מעכבת בדיעבד ג"כ, כמבואר בלח"מ פר"ג שם, ואם בשעת זריקה דם הפסח לא הי' ראוי לאכילה, מחויב להביא פסח שני, והיינו דראוי לאכילה מעכבת בו בדיעבד, אשר לא כן בשארי קדשים דלא בעינן כלל ראוי לאכילה, וכמו דקיי"ל ערל וטמא משלחין קרבנותיהן, אעפ"י שאינם ראוים לאכילה כלל. וסבר רבנו דגם ההבדל הזה שבין האכילות יבדיל ביניהם, וחיוב ברכה של זו אינה חיוב ברכה של זו, ולכן אינם פוטרות זו את זו. - וכמש"נ. ע"ב סברי להו כב"ה וכו' -וקשה אכתי לא שמענו אלא בחטאת, משא"כ בשתים שהן ארבע, דלמא המתנה שהיא אחת כשתים הרי היא מתנה אחת, ולא סגי בלחצאין, - וע"כ צריך לומר דבזה גופי' פליגי התנאי אם השתים שהן ארבע הרי המה שתי מתנות ממש, א"ד שבאמת המה ארבע, - והני תנאי דילפי מחטאת, ע"כ סברי שזהו ארבע מתנות ממש, רק התורה אמרה שתהי' אופן הנתינה כזה, היינו שיהי' נותן שתים בבת אחת, ואידך תנאי סברי דבאמת המה שתי מתנות ותו לא. וא"כ אין ללמוד מחטאת, כיון דשאני הכא דהוי לפ"ז מחצה מנתינה. ומיושב בזה קושיות השיט"מ שהקשה דאטו הני תנאים דנפקי ניתנים במתנה אחת כיפר מודם זבחיך ישפך עבדי כב"ש. - ולפי דברינו בזה פליגי, וכמו שכתבנו, - ובזה אתי שפיר טפי דמביא הרמב"ם הקרא דודם זבחיך ישפך, - וכמש"נ. - ומיושב ה גם את פסקיו. תוס' ד"ה אלא מעתה, ותימא דגבי אין מסככין בדבר המקבל טומאה, וגבי תעשה ולא מן העשוין לא דרשינן לדפנות. - הנה כבר פירש"י בזה בסוכה י"ב משום דעיקר סוכה הוא על שם הסכך. ודק משום הייתור דרשינן לדפנות. - ביאור הדברים דדיני סוכה הוי העיקר על הסכך שהוא שם הסוכה בעצמותה, ולהכי כל פרטי דינם השייכים לסוכה קאי דוקא על הסכך, - ובהא דחל איסור אדפנות. - היינו מפני שבזה הישיבה בסוכה אוסרת, וכמבואר אצלינו בזה במקו"א. דף ל"ח ע"ב אמר ר' יוחנן שלש מתנות וכו' והמעלה מהן בחוץ חייב, - והיינו מפני שעדיין ראוי לפנים, אעפ"י שהכפרה כבר נעשית, אמנם בהא דהזורק מקצת דם בחוץ, לקמן ק"ז, פירש"י דמיירי במתנה ראשונה, ולקמן במשנה ק"י, פירש"י גם באופן דמעכבת כפרה, וזהו דלא כר' יוחנן. כתב הרמב"ם פר"ט ממעה"ק הי"ג המקבל בכוס אחד וכו' ואם נתן בפנים כו' פטור מפני שהוא שיריים, אבל אם קבל בשני כוסות כוס אחד בפנים חייב. - ותמוה הרבה הא כוס אחד עושה את השני, או דיחוי, או שיריים, וכמו שהקשה הראב"ד בהשגה, יעו"ש ובכס"מ. -ונראה דהרמב"ם מפרש הסוגיא דמיירי שזרק בפנים מתנה אחת שעדיין מצות זריקה יש בזה, ובאופן זה לכו"ע כוס אחד אינו עושה את השני לא שיריים ולא דיחוי. וע"כ דמפרש הרמב"ם שזהו הפירוש הכא בדברי ר' יוחנן המעלה בחוץ, היינו בשני כלים, ומטעם זה אין זה שייכות להא דהמשנה לקמן בזורק מקצת דם בחוץ, - ובצדק מציין בעל עין משפט לדברי הרמב"ם הזה, מדברי ר' יוחנן, - וזהו כמו שכתבנו. דף ל"ט דמים הנשפכין לאמה אינן טעונין כיבוס ואין מחשבה מועלת בהן. - לכאורה מה שייך בזה מחשבה, כיון שבלא"ה הקרבן פסול. - וע"כ הכא מיירי שהדמים נפסלו, ולא הקרבן, והיינו שדם זה נפסל ביוצא, או בטמא, ויש דם אחר דם הנפש, שיכולין עדיין לקבל, ובזה משמיענו שאין מחשבה מהני בזה הדם, אם זרקן במחשבה, וכמו כן יש לפרש בהא דאמר רבא לעיל כ"ו ע"ב דאין מחשבה מועלת אלא בראוי לעבודה, דקשה דאם אינו ראוי לעבודה הקרבן פסול, וע"כ ג"כ באופן שעדיין יש עצה להכשיר הקרבן. ע"ב תוס' ד"ה ונסלח, וקשיא לי ונסלח בפר העלם למ"ל נילף מכהן משיח דשיריים לא מעכבי וכי תימא לא ילפינן קולות, הא ילפינן בסמוך אמין דלא חייץ. - וביאור הדברים הא דלא ילפינן קולות הוא מפני שכיון שעיקר הקרא מלמדנו עשיית, כדכתיב ועשה כאשר עשה, זהו לענין חיובים, ולא מיירי בשלילה. אבל הא דהקשה התוס' מהא דאמין לא חייץ, - תמוה דאין זה ענין לזה, דשאני התם דכיון שגילתה תורה דלא חייץ האמין, ודינו כאצבע, א"כ ודאי דמסתבר הוא דלא שנא, ובכל הקרבנות כן הוא, כי אופן הזריקה אין לחלק בין זה לזה, ע"ב דף מ' ע"ב בדם שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרא והיינו למעוטי שאם קבל פחות מכדי הזייה בכלי זה ופחות מכדי הזייה בכלי זה ועירבן דלא מהני, כמבואר ברש"י, והטעם בזה דאין הכלי מקדשת בפחות מכשיעור ואיצטרך לאשמיענן אעפ"י שכבר ידענו דכלי שרת אין מקדשין דק כשהן מלאים, דהיינו כשיעור, - אמנם בזה הרבותא דלא יתקדשו גם אח"כ לאחר שעירבן בכלי אחד, ויש בהן כשיעור. והיינו דבעינן שיהו' בהם השיעור משעת קבלה, וזה נלמד מדכתיב בדם בקמץ, ולא כתיב בדם, בפתח, כמבואר בשיט"מ. והנה לכאורה דין זה דק בפנימיים מדכתיב קרא בזה. וכן מבואר ברש"י לקמן צ"ג, וברש"י מנחות ח' יעוי"ש- אמנם בדברי התוס' מבואר שדין זה איתא גם בחטאות החיצונות. וכן כשמע מלשון הרמב"ם בפר"ד ממעה"ק ה"ח שכתב וכל הזבחים שקבל פחות מכדי הזייה וכו' מבואר שדין זה איתא גם בכל הזבחים, וכן כתב שם המל"מ יעוי"ש, אמנם נראה שאין ראי' מדברי הרמב"ם דשפיר מתפרשין דבריו בעצם הדין שאין כלי שרת מקדשין בפחות מכדי הזייה, אבל אין כוונת דבינו בזה לומר דלא מהני גם בשחזר ועירבן דמזה לא מיירי דבינו הכא, וגם בהא דבעי הש"ס במנחות ז' לענין קומץ שחלקו ג"כ מיירי באופן שחזר ועירבן אבל זה פשיטא דפחות מכשיעור אין כאן קידוש כלי. לכן אין דאי' מדברי הרמב"ם. אבל התוס' ע"כ סברי דדין זה איתא בכל החטאות, כמבואר בתוס' בהדיא. והנה עכשיו שגילתה התודה דלא מהני בפנימיים פחות מכדי הזיי' אף לערבן אח"כ, א"כ תיכף בשקבל פחות מכדי הזיי' נפסל הדם מטעם דהרי זה כנפל מן הצואר על הרצפה, ולפ"ז תצא דין מחודש שצריך שיקבל כל השיעור בבת אחת, דאם לא כן כל טיפה וטיפה נפסלת כשבאה להכלי בפחות מכשיעור. והנה יש לעיין גם כן בשארי קרבנות בשקבל פחות מכשיעור, דע"כ זה לא הוי כנשפך על הרצפה. כיון דמהני הוספה לזה, כשיערב מכלי אחר. - ומה שהקשה המל"מ בפרי"ג ממעה"ק הי"ב היאך מהני הקידוש כיון דבשעת קבלה לא נתקדש הר"ז כנשפך מן הצואר דהבהמה, יעוי"ש, לדעתי אין מקום לזה, דפשיטא שאין זה חסרון חיובי, דק חסרון שלילי. - היינו כיון דאין החסרון בעצמותן, רק החסרון מה שחסר עדיין להשלים השיעור. - אך יש לעיין היאך הדין בשנשפך הדם הזה שהוא פחות מכשיעור על הארץ, אם הדין בזה כשנשפך מן הצואר דהבהמה ונפסל, א"ד דאעפ"כ הי' מונח בכלי שרת וצ"ע. עוד יש לעיין בשארי קרבנות לענין קידוש כלי שרת להדם, כמה הוא שיעור הדם, אם הדין בזה בשיעור הדם בהזאה דלכתחילה. דהיינו בחטאות ד' הזאות, ובשארי קרבנות שתים שהן ארבע, א"ד דסגי בזה בשיעור מתנה אחת, היינו שזהו המעכבת כפרה, - ומצאתי בקרן אורה למנחות ח' שכתב בשם המל"מ דסגי במתנה אחת המעכבת כפרה, אמת שכן משמע קצת במל"מ שם - אמנם נראה דע"כ השיעור בזה מה ששייך להמצוה בשלימות, דפשיטא דשיעור התורה הוי גם במה שנאמרה למצוה, ובפחות מזה אין כלי שרת מקדשין. - וכמו שמצינו לענין כיור דבעינן שיעור ארבעה כהנים לקדש, ולא מהני בפחות אף לקידוש כהן אחד. ועוד דע"כ בעינן שיהי' ראוי להזאה השלימה. - וגם אם אינו מעכב, אמנם ע"כ ראוי לזה בעינן, כדאמרינן בעלמא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. - עוד דאיתי בקרן אורה שם שכתב שדעת הרמב"ם דאם חזר ועירבן בכלי אחד הדם קדוש מהא דקומץ שחלקן וחזר וערבן. - ותמוה דהלא מבואר בגמ' ששאני קומץ מדם, וכמו שסברי התוס' הכא, דאעפ"י שפליגי לענין קומץ, ומכל זה בחטאת החיצוני סברי דלא מהני חזר וערבן. א דף מ"ג אמר עולא קומץ פיגול שהעלו על גבי המזבח, פקע פיגולו וכו' תנינא וכו' היינו דבלא עלה גם כן אין חייבין עליו, וכדפידש"י לכאורה קשה הא ע"כ פסול הוא האי קומץ גם אם לא היו עליו תודת פיגול. - וכן מבואר בתוס' יומא מ"ח ד"ה חישב יעוי"ש, וא"כ אפשר לומר דהכוונה פקע פיגולו היינו הפסול שהי' עליו, - וכן מצאתי מקשה בספר דאש המזבח. - אבל זה ליתא דע"כ כיון שמיירי השתא באופן שלא משלה בהן האור עדיין, וא"כ אם יאכל אדם, א"כ הרי זה ירידה מעל המזבח, אפילו אם יאכל על המזבח, וא"כ הדרא הקושיא כדמעיקרא דהרי הדין בזה אם ירדו לא יעלו. ב תוד"ה והלבונה, הקשו דמ"ש פיגול מטומאה, דטומאה איתא בעצים, ופיגול ליתא בעצים יעוי"ש. - וקשה לי מה שייך פיגול בעצים, כיון דע"כ אין התייחדות העצים להקרבן, להיות אחד עם הקרבן, ויכול לקנות וליקח עצים אחרים, ולא יונח בזה תודת פיגול להיות מפוגלים העצים והקרבן. ג תוס' ד"ה הקומץ כתבו בשם רש"י שהקשה תיפוק לי' דבלא"ה לא יצוייר פיגול בקומץ דהא אי אכיל מיני' פקע פיגולו ממנו, מפני שלא קרב המתיר כמצותו, ותירץ כגון שהוצתה האור ברובו, דחשיב כמאן דקריב המתיר כמצותו, והקשה התוס' דא"כ הא פקע פיגולו ממנו, כמבואר בגמ', - הנה באמת שיטת רש"י בזה דקומץ לא ניתר באכילה על ידי העלאה למזבח, וכן מבואר להדיא ברש"י לקמן מ"ג ע"ב, ובהגהות הב"ח שם - ובזה מיושב גם הא דקשה מדוע לא קאמר בש"ס לעולא דקמ"ל דפקע איסור פיגול לענין אכילה. משום דבאמת אינו ניתר באכילה לעולם ד ע"ב אמר רב אחאי הלכך האי קומץ פיגול דפלגי' מחית אארעא וכו' - ויש לעיין דלפי הנראה משמע דסגי גם בפלגא, ולא בעינן רובא. - וקשה הא מבואר במנחות כ"ו פליגי ר"ח ור' יוחנן סבר דהקומץ מתיר משתצית האור ברובו, וכיון שלא למדנו דמזבח מפקע פיגול אלא ממה שמרצה לאחרים, כמבואר בסוגיא, וכיון שלענין ריצוי לאחרים בעינן שליטת האור ברובו, א"כ גם לענין הפקעת הפיגול בעינן שליטת האור ברובו. - וא"כ מדוע נקט הש"ס פלגא, וגם הרמב"ם נקט קומץ שנתפגל ומקצתו בארץ, ומקצתו משלה בו האור, יעלה כולו, - והנה אפשר לומר דהש"ס מיירי הכא לר"ח, אבל הרמב"ם דפסק כר' יוחנן קשה, ומצאתי במל"מ פר"ג מפסוה"מ ה"י שעמד בזה. ה וגר ונראה דשאני בין ענין היתר, ובין לענין הכשר:

דהנה בהא דהקטרת הקומץ במנחה כשרה שזהו ענין מתיר בזה בעינן הקטרה דרובו, ובלא זה עדיין חסר כח המתיר, אמנם בקומץ ההכשר לגבי עצמו להיות דינו שלא ירד בזה סגי בזה שנעשה לחמו של מזבח גרידא, וגם בשליטת האור במשהו גם כן הוי לחמו של מזבח, והיינו שמפני זה המשהו דשלטה בו האור. דנחשב שפעולה זו נעשית בדבר ההכשר להכשיר את הקומץ כולו להיות עולה על המזבח. - ומה שהקשה המל"מ דכיון דילפינן הפקעת פיגול ממה שמרצה לאחרים, ומטעם זה כמו שבעינן שם רובא, כן בעינן הכא רובא, - יש לומר דכל זה אמרינן בש"ס לפום הס"ד דסבר עולא דבהעלאה גרידא על המזבח נפקע הפיגול, וזה נלמד מהא דמרצה על אחרים, ומביא לידי פיגול, משא"כ במסקנא דסברת עולא מטעם דלאחר ששלט שלט בו האור נעשה לחמו של מזבח, בזה לא נלמד כלל מק"ו הזה בזה שמביא אחרים לידי פיגול, - וממילא דסגי גם בשליטה דאור במשהו גרידא, - ועוד דעיקר יסוד המל"מ תמוה דהרי גם בס"ד שנלמד מק"ו הזה שמביא לידי פיגול, - ומ"מ הוי אמרינן דסגי גם כן בהעלאה גרידא, - וכוונת הש"ס דבעינן שיוכשר המתיר גם קודם פעולתו, ואדרבה מזה נלמד דגם במסקנא בעינן שיוכשר המתיר קודם שעשה פעולת ההרצאה, דהיינו קודם גמר הקטרה, שזהו ברובו, אלא גם בששלט האור גם במשהו. נעשה לחמו של מזבח, ועושה פעולת ההרצאה, והיינו שישנו להקטרה מתחילה ועד סוף, - וזהו כדברינו דשאני בין לענין הכשר, לבין לענין מתיר. ו והנה גם בהא דהקשו התוס' ד"ה הקומץ, דהכא מבואר דבשליטת האור במקצת פקע הפיגול גם מאידך פלגא, ואילו בכריתות י"ד מבואר דלא מהני שליטת האור בפלגא דאבר על אידך פלגא. - ונראה דשאני בין פיגול דהכא לפיגול דהתם, דהתם מיירי שכבר נעשה האבר פיגול, דהיינו לאחר שקרבו כל מתיריו, והוי האבר פיגול גמור, ולהכי בעינן שתהי' השליטת האור, שזהו המתיר בכללו, ולא מהני שליטת האור דפלגא אאידך פלגא, דכיון דהאש מתירו אמרינן במאי דשלטה שלטה, ובמאי דלא שלטה לא שלטה, אמנם הכא בקומץ שעדיין לא נעשה מפוגל, מפני שעדיין לא קרב המתיר, ורק חסרון הכשר הקטרה עליו, דהיינו שבשביל המחשבה דפיגול אין לו הכשר להיות עולה על המזבח, ובזה אמרינן דבשליטת האור במקצת נעשה הוכשר למזבח, - ומיושב בזה פסקי הרמב"ם גם כן. ז אמר עולא קומץ פיגול שהעלו על גבי המזבח פקע פיגולו וכו' - ויש לעיין אם יש מצות אכילה אח"כ אם אמרינן דנעשה קרבן כשר כמו שהי', - א"ד דרק האיסור נפקע, - אבל אבד ממנו מצות אכילה דקרבן, - והיינו דעכשיו אין בזה רק היתר אכילה, אבל לא מצות אכילה, - והנה מסוגיא דכריתות י"ד דאיתא שם דיש נותר אחרי שנתקע הפיגול. - וע"כ משום דיש בזה מצות אכילה דקרבן גם כן, וזהו גם כן כוונת התוס' לעיל מ"ב ד"ה הקומץ שכתבו דגם לענין אכילה נפקע. והיינו כוונת דיש מצות אכילה דהקרבן. ח והנה לפ"ז בהא דנותר, שמבואר בגמ' דג"כ נפקע האיסור.- התם ע"כ הפירוש דנפקע האיסור, - אבל אין בזה מצוה דאכילה, - וזהו כוונת רש"י דפירש לקמן בד"ה פקע שלא יתחייב האוכלן, - והיינו שאין בזה משום מצוה, ורק האיסור נפקע. ט ובזה יש ליישב קושיות הפ"מ שהקשה דלפי מה שפירשו התוס' בכריתות י"ר דהאי דינא דעולא מיירי בשמשלה בהן האור, - דלפ"ז היאך מתוקם סוגיא דשם דמוקים לה דמשכחת נותר ופיגול בחד בהמה, - או בחד אבר באופן דהעלה הפיגול על המזבח ונעשה נותר דהקשה, דלפ"ז הרי אין כאן משום נותר, - אמנם ע"כ צריך לומר דהתם מיירי דהניח הפיגול על המזבח טרם נעשה נותר, וכשפקע פיגולו נעשה מחויב לאכול לקיים מצות אכילה וכשלא אכלו עד שכלה זמן אכילתו נעשה נותר ויצוייר דפיגול נעשה נותר. - -והא דלא מהני המזבח להפקיע שלא יעשה נותר עוד לאחר הפיגול, - זהו מפני זה עצמו מפני ששב למצות אכילה, ולא יתכן שהמזבח יפקיע נותר כיון שמצות אכילת הקרבן עדיין, - ורק באופן שאין עוד מצות אכילה עליו, - -אז בכח המזבח להפקיע מנותר מטעם דנעשה לחמו של מזבח, - אבל טרם כלות זמן אכילה לא שייך לומר דנעשה לחמו של מזבח אף כשמשלה בהן האור, - ואתי שפיר דברי התוס' דדברי עולא מיירי בשמשלה בהן האור. י ולכאורה יש להבין כיון דכל ההיתר הוא משום דנעשה לחמו של מזבח, - וא"כ ע"כ נפקע ממנו גם מצוה של אכילה, - אבל הענין הענין בזה, כי אין בכחו של מזבח להפקיע המצוה של הקרבן, דלענין זה לא נעשה לחמו של מזבח,- והענין לחמו של מזבח, היינו רק זכות מזבח זה עצמו מפקיע ומבטל איסורים. יא ובזה יש לפרש דברי רש"י בכריתות כ"ג ד"ה בגסה שפירש דאיכא מעילה בנותר אעפ"י שאיסור הנאה הוא וכו' משום דאם עלו למזבח לא ירדו. -ביאור הדברים דנפקע איסור הנאה דנותר,- שהוא בשרפה, והרי הוא כשארי קדשים. יב ובזה יש לבאר דברי הרא"ה בבדה"ב לענין חתיכה של חטאת שנתערבה במאה דתעלה, והקשו התוס' מדוע אין בזה משום חתיכה הראוי' להתכבד, -וכתב הרא"ה דכיון דלא מיתסר בגופה אלא מחמת טומאה דאתאי לה מעלמא לא השיבה ובטלה יעוי"ש - ותמוה טובא, הלא חתיכה שנטמאה נעשית גוף האיסור משום טומאה, - אבל לפי דברי רש"י אתי שפיר, דכיון דאם עלו לא ירדו -א"כ אין זה איסור דבוק, - ומצאתי באור שמח פרט"ז ממ"א שנחית לזה. והדברים נכונים הם, - אף שיש להעיר דהלא עתה אחרי התערובות אשר מדאורייתא בטלים ברובא, - ועכשיו כשעולים על המזבח בודאי ירדו ג"כ, משום דמן הדין חולין הם, - אבל יש לומר דאעפ"י שעכשיו אינו בדין דפקיעת הפיגול. - אבל מ"מ כיון שיש הפקעה לעצם האיסור ע"י העלאה למזבח, שוב לא נקרא עצם האיסור. דף מ"ד ע"ב אשר ישיבו זה גזל הגר לך הוא שלך יהא אפילו לקדש בו את האשה.- בשיטמ"ק ב"ק ק"ט הקשה בשם ר"י דלמאי קנאו אי למימר דהוי ממון גבוה ולא מצי מקדש] בו את האשה תיפ"ל מדקריי' רחמנא אשם יעוי"ש, משמע מדבריו דאין מקדשין אשה בגזל הגר הניתן לכהנים, ותמוה הא מבואר להדיא הכא דמקדשין אשה בגזל הגר, ואפשר דכוונתו טרם שניתן הגזל הגר להכהנים, וזכה בו אחר, דאז אותו אחר אין יכול לקדש אשה מטעם דהוי עתה ממון גבוה, וצ"ע. - ובעיקר הקושיא, הנה התוס' הכא הניחו בקושיא בהא דלמ"ל קרא דקנאו ד' וגו'. - ובמקו"א כתבנו בזה דהקרא משמיענו דכל עיקר דין דגזל הגר הניתן לכהנים זהו דוקא באופן דקנאו ד' היינו באופן שפקע כח ממונו של גר וכח וזכיית העולם, וזהו דוקא בשהודה לאחר מיתת הגר. דכבר פקע זכותו של גר בחייו מפני שבועתו של הגזלן שזכה בדין מכח השבועה, וממילא אין זכיי' להעולם גם כדין זוכה מנכסי הגר, כיון שאין זה נכסי גר. וכמו שכתבנו שם בשם הראב"ד, וזהו קנאו ד' ונתנו לכהנים, ולבלעדי הקרא הו"א דכל אופן גזל הגר שאין לו גואלים אמרה תורה שיחזיר לכהנים, על זה אתא קרא לאשמעינן שדוקא באופן זה דקנאו ד' וזהו דוקא בשהודה לאחר מיתת הגר. וכמש"נ דף מ"ה בד"א בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדה"ב מועילין בהן ובגמ' מ"ט כי גמרה מעילה חטא חטא מתרומה דומיא דתרומה דקדישא קדושה"ג, אבל קדושת בדה"ב דקדושת דמים לא. והקשו התוס' היאך ילפינן למעט מחובר ממעילה בחטא חטא מתרומה דליתא במחובר, וממעטין אף מחובר דלא הוי אלא קדושת דמים יעוי"ש. - ונראה דבאמת ע"כ האי קרא דחטאה בשגגה מקדשי ד' מיירי בקדושת דמים. כמבואר במעילה ט"ו, ולדברי ר' ינאי דוקא בקדוש"ד מיירי, וגם עיקר הלימוד דילפינן שלד"ע במעילה ילפינן מגז"ש זו חטא חטא מתרומה, והיינו אף בקדוש"ד. - וגם מזה ממועט מחובר. - רק סבר ר' שמעון דהגז"ש חטא חטא מתרומה מלמדנו דעכו"ם אינו בר מקדיש קדושה"ג, כמו שאינו עושה תרומה, מפני שהוא ענין קדושה"ג. - ואף שרבתה תורה קרבן עכו"ם להקרבה, וממילא חזינן שקדוש קדושה"ג מדקרב לגבי מזבח. - ע"כ אית לן לומר דדין הוא לגבי הקרבה, והיינו שע"כ קרב על המזבח מכח דין התורה, שאמרה תורה שעל ידי ההקדש העכו"ם נעשה קרבן מאליו ולא מכח המקדיש באה הקדושה"ג, והמזבח מכח עצמו הוא כזוכה בהקרבן.- ולהכי לענין מעילה ממועט קרבן עכו"ם ממעילה. כיון שאין ההקדש מכח קדושת פה של המקדיש, ובדמיון לזכיית חצר הקדש שאין בו מעילה, משום דלא מכח המקדיש אתיא. כמבואר בחידוש הרמב"ן לב"ב ע"ט. - משא"כ - קדושת דמים, דעכו"ם בר מקדיש הוא, ויש בזה קדושה מעליא, וקרינן בזה קדשי ד', כיון דהקדושה מכח מקדיש באה, ויש להקדושה השלימות הראוי'.- ובזה מיושב גם קושיות גדולי האחרונים היאך מקריבין קרבן של עכו"ם עם אמרינן הני כהני שלוחי דידן נינהו הא אין שליחות לעכו"ם. ולענין הקדש קטן מופלא סמוך לאיש, מבואר בנדה מ"ו דילפינן דאין חייבין קרבן על הנאת הקדשו, מדכתיב זה הדבר בנדרים לומר שרק לענין בל יחל הושווה קטן לגדול, - ביאור הדברים שאין בכחו של קטן רק להטיל איסור על הדבר אבל אין בכחו לעשות קדשי ד', - ולכאורה יש לומר לפי מה שפליגי תנאים לענין הפרשת תרומה במופלא סמוך לאיש, דסבר ר' יוסי דבר תרומה הוא, וא"כ הרי חזינן דעושה קדושה"ג, - וכיון שמעילה נלמד מתרומה, אית לן לומר דכמו שישנו בתרומה כן ישנו גם בקדושה"ג לענין חיוב מעילה, - וא"כ אית לן לומר דלא מיבעי' לענין קדושת דמים דיש מעילה בהקדישו, אלא גם בקדושה"ג יש חיוב מעילה בהקדשו. וע"כ צריך לומר דהסוגיא שם סוברת כמאן דאמר דמופס"ל לאו בר תרומה הוא, וכיון שלא מצינו דקטן בר מקדיש הוא לקדושה"ג, להכי ממעטין לקטן מקרא דזה הדבר, לומר שלאו בר מקדיש הוא כלל לענין קדשי ד', ואין בהקדשו ממש להיות מביא לחיוב מעילה, מטעם דחסר לו ענין זה להיות פועל בהקדשו הכנסה לרשות גבוה, - ולפ"ז לדידן דקיי"ל כר' יוסי דקטן מופס"ל בר תרומה הוא, וא"כ כיון שמצינו דמופס"ל עושה קדושה"ג, א"כ אית לן לומר דע"כ ישנו למופס"ל כח מקדיש להיות פועל בהקדשו הכנסה לרשות גבוה, וא"כ ע"כ ישנו מעילה בהקדשו. - ואפשר שמטעם זה השמיט הרמב"ם האי דינא שדרשו מזה הדבר למעט מופס"ל, - ועי' במל"מ פרי"א מנדרים ה"ה שעמד בזה. בדבר השמטת הרמב"ם דרשא דברייתא לענין חיוב מעילה הממועט מזה הדבר יעוי"ש. - ובדברינו כיון שכבר פסק הרמב"ם פר"ד מתרומות ה"ה דמופס"ל בר תרומה הוא מה"ת, ע"כ לא סבר דרשא זו דזה הדבר לענין זה. והקרא נדרש לדרשות הרבה כמבואר בנדרים ע"ט, וסבר הרמב"ם לדבר פשוט דכיון שאיתא מופס"ל בהפרשת תרומה. ע"כ יש חיוב מעילה בהקדשו. וכמש"נ. ואין חייבין משום פיגול וכו' מ"ט דאתי פיגול עון עון מנותר וכו' וקשה הא הוי גז"ש נלמד מגז"ש, ואמאי לא הביא הש"ס לקמן נ' ראי' מזה, - והנה כבר הקשו התוס' בזה מ"ד ד"ה ואתי יעוי"ש, - אמנם נראה דאפשר דשאני הכא דאיכא גם מה מצינו, דהיינו מפני שדומה פיגול לנותר ששניהם הפסול בזמן, וכדלעיל כ"א דדמי לי' בז"ב, - ואם נחליט כן, הי' מקום ליישב שיטת התוס' שכתבו לעיל מ"ג ד"ה והלבונה דאין חייבים על העצים משום פיגול, אע"ג דחייבין משום טומאה משום דלאו קרבן גמור הוא לרבנן דסברי דלא בעי מליחה לקרבן, עצים, - והקשו הא פיגול נלמד מטומאה ג"כ מגז"ש, יעוי"ש,- אבל אם אמרינן דהגז"ש נאמרה בצירוף הכח של המה מצינו, דהיינו בבנין אב גם כן, וזה נאמרה ושייכה דוקא בקרבנות שזהו גם כן בכלל הבנין אב שזה קרבן, וזה קרבן, משא"כ בעצים דלאו קרבן גמור הוא, ואין כאן פירוש הבנין אב. תוס' ד"ה והשוחטן הקשו לד' שמעון אפילו בקרבן ישראל אין חייבין משום פיגול נותר וטמא, דאין פיגול בעולין, ותירצו דלר"ש הטעם משום דאאחע"א בשביל איסור מעילה, והכא בקדשי עכו"ם דשרי מדאורייתא דאין מועלין בהם יעוי"ש וקשה הא איכא עדיין איסור אכילה של בשר עולה, שאסור בלעדי האיסור מעילה, כדאיתא במכות י"ז וברמב"ם פר"א ממעילה, ובפר"ז ה"ב. שאיסור עולה הוא איסור הנוסף לבד מאיסור מעילה, ואפשר שזה האיסור תליא במעילה, וצ"ע. תוס' שם ד"ה אבל וא"ת וכו' ועוד בחטאות הפנימיות אמאי צריך למעטינהו מפיגול לד' שמעון, ואמאי חייבין עליהם משום נותר וטמא, והא אית בהן מעילה ואאחע"א, -והנה יש לעיין לפי מה דקיי"ל דעל ידי מעילה יוצא הקדש לחולין, היאך הדין במעילה בקרבן מפוגל, או בנותר, אם יוצא הקרבן לחולין, היינו דאעפ"י שע"כ אין קרבן יוצא לחולין כדין קדושה"ג - אמנם על העצים והלבונה אפשר שיוצאין לחולין לרבנן דר' נחמי' במעילה י"ט, דסברי דוקא קרבן אינו יוצא לחולין על ידי מעילה כדכתיב באיל האשם" וכלי שרת יוצא לחולין, והני עצים ולבונה לא עדיפא מכלי שרת, א"ד כיון דתורת עצים קרבן עלייהן, מדקרבין על גבי המזבח, הרי הם כאיל האשם, ואת"ל דיש בזה תורת יציאה לחולין, אכתי יש לעיין אם על ידי היציאה לחולין נפקע גם איסור פיגול מעליהם, כיון שבטל הקדש, ואין פיגול ונותר בלא הקדש, א"ד דלאחר שנעשו פיגול ונותר הרי המה בעצם איסור, ואין איסורם תלוי עתה באיסור הקדש. ולהכי אף שנתבטל הקדש, מ"מ איסור פיגול ונותר עדיין עליהם. - אמנם אם אמרינן כן אפשר ליישב קושיית התוס' באופן זה אם אנו אומרים דר"ש סבר כרבנן דר' נחמי', וא"כ נפק"מ לאחר מעילה. - [הקשו התוס' בקדושין נ"ו ד"ה המקדש, אמאי לא חשיב התנא פיגול ונותר,- והקשה המרש"א תיפ"ל דבכלל קדשים הוא יעוי"ש. - אמנם לפי דברינו יש לבאר כוונת התוס' דמיירי בפיגול ונותר של עצים ולבונה, וכשיטת רבנן דר' נחמי']- וביסוד זה מיושב קושיית התוס' דהכא, וצ"ע. עוד נראה לפי הכלל דבעינן בדין מעילה שוה פרוטה דוקא, ולא מהני אף כזית אם אין בו שוה פרוטה, וכמבואר בארוכה במל"מ פר"א ממעילה, וא"כ שפיר בעינן קרא למעט דלית בהו איסור משום פיגול ונותר וטמא, דהיינו שיש כזית באכילתו, ואין בו שוה פרוטה, -גם נפק"מ לענין מזיד דקיי"ל דאין לוקין במעילה בפחות משוה פרוטה, כמבואר ברמב"ם פר"ז דמעילה ה"ח, - וע"כ הטעם דגדר של מעילה הוא ענין גזל, היינו שגוזל ממון הקדש, ואין שיעור ממון לפחות משוה פרוטה, - ולפ"ז ע"כ גם לר' שמעון דסבר בכל מקום כל שהוא למכות, כל זה אינו אלא בגדרי איסורים, משא"כ בגדרי ממון, וא"כ איכא נפק"מ לר' שמעון לשיטתו דסבר בכל איסורי תורה דלוקה אכל - שהוא, וא"כ לוקה בפיגול ונותר אף על כל שהוא, ולענין מעילה גם ר' שמעון מודה וסבר דבעינן שוה פרוטה, ולפ"ז שפיר איצטרך קרא למעט מפיגול ונותר וטמא באופן שאכל כל שהוא בזדון, דמשום מעילה ליכא, ולא שייך כאן אין איסור חל על איסור. שם הקשו למ"ד אאחע"א בקדשים למה לי קרא בדם למעוטי מנותר וטמא וכו' - והקשה הגרע"א בגיוה"ש הא נפק"מ בדם שבשלו שאינו עובר מדאורייתא יעוי"ש - לדעתינו נראה דע"כ כוונת התוס' למה לן קרא למעוטי מנותר וטמא, כיון שהדם אסור מטעם קדשים וממילא אינו חל בזה איסור נותר וטמא, דהנה בכל הקדשים שיש נותר, היינו שחל איסור נותר בזה שהנותר אוסרו אף לאכילת אדם שהי' מותר או למזבח, משא"כ דם אשר בלא"ה אסור מטעם קדשים פסולים, ולא אתי איסור נותר וטמא וטמא וחייל, - ואעפ"י שלפי האמת הפקיע תורה איסור קדשים מדם, וכמבואר לקמן מהא דתלתא קראי. - אמנם תיקשה למ"ל תלתא קראי, הא כיון דלפיגול ונותר לא צריך קרא, ממילא ע"כ אתי הקרא האחד למעט דם ממעילה, וסגי בחד קרא - ומעתה שוב אין לטעות ולומר דאיכא פיגול ונותר בדם, דהרי כיון שאין הקדש בדם לענין מעילה, הרי אין שייך כאן פיגול ונותר, כיון שתורת חולין עליהם,- זהו כוונתם בהקושיא, - אבל לא היתה כוונת התוס' בזה מטעם איסור דם בעצמותו. ת"ר דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא לא הורצה, והיינו שנתכפר אלא שהבשר אסור באכילה, ופירש"י דלא מצינן למימר דלגמרי לא הורצה דהלא אין בי"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, להביא חולין לעזרה, יעוי"ש. - ויש לעיין בקרבן נדבה שאמר הרי זו דאין הבעלים מחויבים להביא אחר דלא גרע זה מנאבדה, וא"כ אין כאן עקירה, אלא בשוא"ת אפשר שבזה גם הקרבן נפסל לגמרי, וגם אינו מכפר. - ומזה יש להוכיח דעכו"ם גם כן איתא בחיוב תשלומין אם אירע פסול בקרבנו, והוא מהא דאיתא בש"ס דפריך דהוי דלא כר' יוסי דאמר רואה אני בכולן להחמיר, והיינו שתורת קרבן ישראל עליו. - וקשה דלמא הפירוש בהא דקתני ובעכו"ם לא הורצה, היינו שלא הורצה כלל, ופסול לגמרי, והיינו שאין כאן עקירה בקום ועשה, כיון שפטור מלהביא קרבן אחר, וע"כ מוכח דעכו"ם גם כן איתא בתשלומין בקרבן אחר. - אמנם אפשר לומר דלא פלוג חכמים בדבריהם וגם בנדבה הדין כן דבדיעבד נתכפרו הבעלים. - ודין זה שוה בכולם, בין בנדר ובין בנדבה, ובין בעכו"ם, ובין בישראל. והנה ידוע מה שהקשה הפנים מאירות ועוד אחרונים בהא דבעי הש"ס קדושין כ"ג אם כהנים שלוחי דרחמנא נינהו, או שלוחי דידן, אמאי לא פשטינן מהא דמקריבין קרבנות עכו"ם אעפ"י שליתנהו בשליחות. - לפי מה שכתבנו לעיל דעכו"ם בקרבנו אין לו כח מקדיש להקדיש קדושה"ג, ועיקר ההקדש בקדושה"ג למזבח נעשה ממילא בתורת זכיי' להקדש, וכמו שכתבנו לעיל מזה בראשית הסוגיא ביישוב קושיות התוס' לעיל אתי שפיר דלפי זה פשיטא דכהנים בקרבן עכו"ם שלוחי דרחמנא נינהו. ואין מזה ראי' לקרבנות ישראל, שעיקר ההקדש מכח המקדיש בא. דף מ'"ו מנה"מ אמר עולא דאמר קרא ואני נתתיו לכם שלכם יהא. ולכאורה מוכח מזה דדם מותר בהנאה, ומדוע לא דייק מזה הש"ס בפסחים כ"ב ללמוד היתר הנאה לדם. - ואין לומר דשאני דם קדשים דלאחר שנעשה מצותן הותרה גם האיסור הנאה, דא"כ מאי פריך שם מהא דנמכרין לגננין וכו' הא התם מיירי גם כן בדם קדשים לאחר שנעשה מצותו. - ואפשר לומר דמזה ראי' לשיטת הראשונים דסברי דאיסוה"ג נקרא שלו ושלכם הוא, וא"כ אעפ"י שאמרה תורה לכם אכתי יש לומר דרק לענין דמים של הקדש מיירי קרא. - והיינו, דעתה לאחר כפרה יצא הדם מרשות הקדש. - שוק אבל אכתי יש לומר דאסור בהנאה הוא, ונקרא לכם, כיון שאיסוה"נ גם כן נקרא שלו ושלכם. ויש לעיין בזה אם אמרינן דדם אסור בהנאה היאך יהי' הדין בדם שבישלו אם אסור בהנאה, דהלא אפשר לומר דכיון דאין איסור אכילה בדם לאחרי הבישול, וממילא אין כאן איסור הנאה, דע"כ אין לומר איסוה"נ בלא איסור אכילה. - ולפ"ז אפשר ליישב דאעפ"י שאמרה תורה לכם לומר שאין בזה איסור מעילה, אכתי יש לומר דאכתי אסור בהנאה,- ונפק"מ בהא דלכם לענין היתר הנאה לאחר שבשלו, - ולפ"ז אין ללמוד מזה היתר לדם בעודו חי, - להכי מחפש הש"ס לימוד לענין היתר הנאה דדם. הוא לפני כפרה כלאחר כפרה, וכתבו התוס' בשם ר"ת דדוקא בלאחר שחיטה דרשינן כן, משא"כ במחיים דלא שייכא כפרה מועלין בו, ולהכי במקיז דם בהמת קדשים יש בזה מעילה. ויש לעיין בנשפך הדם מן הצואר על הרצפה שאינו חזי עוד לכפרה, אם יש בזה מעילה. משום דהוי תה"ד ובגדי כהן גדול שני כתבים וכו' והניחם שם מלמד שטעונין גניזה, - וקשה לפי מה שכתבו התוס' קדושין נ"ד דבג"ר תורת כלי שרת עליהן לאחר עבודה, והריטב"א שם סובר דגם לאחר עבודה בהם לא הוי עליהם תורת כלי שרת,- והנה מדברי הרמב"ם משמע דסבר כשיטה התוס' והוא מדכתב בפר"ו מאיסו"מ ה"ד, דאין פדיון לבגד"כ שבלו יעוי"ש, משמע מזה דיש להם קדושה"ג כקדושת הכלי שרת, ולהכי לא מהני פדיון ויש לעיין לשיטת התוס' והרמב"ם אין להוכיח מהא דבגדי כהן גדול שטעון גניזה דזהו מטעם שאמרה תורה דלאחר שנעשה מצותו איסור יש עליהם, הלא יש לומר דבלא"ה לא פקע מזה איסורן, מטעם קדושה"ג שלהן, ולכאורה משמע מזה כשיטת הריטב"א שלא הוי בגדי כהונה יותר מקדושת דמים גרידא, - ונראה לפי מה שמבואר בירושלמי סוכה פר' החליל מבלאי מכנסי כה"ג, אין מדליקין את הנרות שבפנים, ומבלאי מכנסי כה"ד היו מדליקין הנרות שמבחוץ יעוי"ש. - ולפ"ז מבואר שמותר לעשות פסילות למנורה מבגדי כה"ג. - אבל ע"כ זה דוקא מהבגדים השמנה שלובש בהן כל ימות השנה. אבל הבגדי לבן שעובד בהן הכה"ג ביוהכ"פ בפנים אסורים הם גם לפתילות של מנורה מקרא דוהניחם שם המלמדנו שטעונים גניזה, ואיסור זה לא מצד קדושת הגוף שלהם, דהרי מפעת קדושתן הוי מותרין לפתילות של מנורה לכהפ"ח לאחר שבלו, וע"כ וע"כ יש בהן איסור בעצמותן, והיינו שאמרה תורה דלאחר שעשו מצותן שישארו עדיין באיסורם לעולם,- עוד יש לומר דהכתוב בא לאסור אף לכה"ג בלבישה שלא בשעת עבודה לשיטת הפוסקים, דבגדי כהונה מותרין אף שלא בשעת עבודה. עי' תוס' מנחות מ"א, - וזהו נלמד מקרא דוהניחם שם, דאילו מטעם כלי שרת הרי מותר ליהנות מהם, ושמעינן מזה דלאחר שנעשה מצותו הרי הם באיסור הנאה, וזהו שאמרו דתה"ד ובגרכה"ג שני כתובין הבאין וכו'. תוס' ד"ה הוא ואין לומר דמעיקרא נמי היתה מעילה וכו' א"כ היאך היו מזין, אפשר לומר דיש כח ביד בי"ד להקדיש באופן שלא יעשה בו רק הזיי', ואין זה נהנה מן ההקדש, דמצוה היא ולאו ליהנות ניתנו, א ע"ב אתמר ר' יונתן וכו' ח"א מחלוקת וכו' וח"א כמחלוקת בזו רק מחלוקת בזו וכו' - ומסקנא לפי מה שביארו התוס' והשיט"מ דלענין כרת כו"ע סברי דרבנן מחייבי כרת באכילתן ועיקר הפלוגתא לרבנן לענין מלקות, - והנה הרמב"ם כתב בפרי"ח מפסוה"מ וז"ל וכן הלבונה והקטורת והעצים אין חייבין עליהם כרת לא משום פיגול ולא משום נותר, ולא משום טומאת הגוף. - ותמוה היאך פסק כר' שמעון, - ועמר בזה הראב"ד בהשגה. ולדידי קשה טובא דהרי הרמב"ם סותר את עצמו לפי מה שכתב בהדיא שאין הלכה כר' שמעון. - ומרן בכס"מ כתב דהרמב"ם מפרש דלענין כרת כו"ע סברי דלרבנן אין בהם כרת, ורק לענין מלקות פליגי יעוי"ש. - ותמוה הרבה הלא מבואר להדיא שם בסוגיא דקאמר ר' יוחנן שלשה כריתות בשלמים למה וכו' ולר' שמעון וכו' הרי מבואר דלענין כרת פליגי רבנן ור' שמעון, ולזה התכוון המל"מ שם ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב דאין חיוב כרת באכילתן, זהו נגד המשנה המפורשת במעילה י'. דאיתא שם דחייב כרת בלבונה, וגם מהמשנה דלעיל מ"ג מוכח דיש כרת באכילת עצים ולבונה, מדפטר התנא מטעם דאין להם מתיר. - סוף דבר דברי הרמב"ם צע"ג. ב משום חולין פסולה ופירש"י כסבור שהוא חולין פסולה דהיינו מתעסק בדברים אחרים. ואינו עסוק בקדשים. - ויש לעיין מניין לנו לחדש מתעסק כזה שסבור ששוחט חולין, דהמקרא אינו מלמדנו אלא דבעי כוונה לשחיטה, כמו שמסיים שם שנאמר לרצונכם תזבחהו לדעתכם זבחו, והיינו דבעינן כוונה לשחיטה אבל כוונה לשחיטה דחולין מניין, ובאמת ברמב"ם פר"א מפסוה"מ ה"ג כתב וז"ל השוחט את הקדשים ולא נתכוון לשחיטה אלא כמתעסק הרי אלו פסולים עד שיתכוון לשחיטה. - וכתב שם מרן הכס"מ דאפילו לר' נתן דסבר דבחולין לא בעינן כוונה לשחיטה, מ"מ הכא בקרשים מודה דבעינן כוונה לשחיטה יעוי"ש, והיינו שזה נלמד מקרא, אבל באופן כוונה דמשום חולין כסבור שהוא חולין, זה לא כתב הרמב"ם ומשמע דסבר הקרבן כשר, וע"כ דמפרש הרמב"ם משום חולין, היינו שלא הי' מכוון כלל לשחיטה, אלא לחתיכת איזה דבר בעלמא. - ואפשר דכוונת רש"י ליישב הכא אליבא דרבנן דרבי נתן דסברי דגם בחולין בעינן כוונה לחתיכת סימנים, ולהכי הוכרח רש"י לפרש דיתרון יש בקדשים דגם כוונה לשחיטה לשם חולין לא מהני, - וכן פירשו התוס' הכא בסוגיא, אבל לדינא דקיי"ל כר' נתן. ע"כ צריך לומר דבאופן זה שמכוון לשחיטה דחולין הקרבן כשר, - ואתי שפיר דברי הרמב"ם שכתב אופן מתעסק שלא נתכוון לשחיטה. וכמש"נ. ג אבל לפ"ז יש לעיין בהא דבעי הש"ס בחולין י"ב קטן "לו מחשבה וכו' ופירשו התוס' דאעפ"י דקיי"ל סתמא כשר, מ"מ סתמא דקטן גרע טפי משום דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהם חולין ושוחט לשם חולין יעוי"ש. - והנה לפי מה שביארנו בשוחט משום חולין כשר, א"כ ע"כ קטן כשר לשחיטת קדשים. ומסקנא בש"ס דקטן פסול בזה. וגם הרמב"ם פסק כן בפר"א מפסוה"מ ה"ו. - וע"כ צריך לומר דע"כ מחשבה דקטן גרע טפי וחסר בזה מחשבה דכוונה לשחיטה גם כן, והרי זה שחיטת קטן במתעסק בחתיכה דעלמא. ולפ"ז לרבנן דר' נתן פסול קטן גם לשחיטה דחולין מטעם דבעינן כוונה לחתיכה, וזה לא שמענו, וצע"ג. עוד יש לבאר בדין פרת חטאת בדין זה. ד כתב הרמב"ם פר"א מה' פרה אדומה ה"ט וז"ל נשתטה לשם חולין תפדה ואינה מכפרת, נשחטה על גבי מערכתה אין לה פדיי' עולמית, - והנה יש לעיין מדוע אינה מכפרת בנשחטה לשם חולין, דאעפ"י שקיי"ל בחטאת דקרבנות שאינו עולה לבעלים לחובה בנשחטה לשם חולין, כמבואר הכא בסוגיא, וברמב"ם פרט"ו מפסוה"מ ה"ד. ופרה גם כן נקראת חטאת, אמנם כיון דבאמת לא שייך כפרה בפרה, וכמבואר בגמ' יומא ב' דפרה לאו בת כפרה היא, וכיון דבשחיטה לשם חולין לא נגעה כלל מהכשר הקרבן, וא"כ שפיר הוי האי פרה הבא למטרה דפרת חטאת בהכשר גמור, וא"כ למה בעינן פרה אחרת, והנה מרן הכס"מ עמד בזה גם כן, ותירץ דכיון דלא עלתה לבעלים לחובה שייך לומר בה אינה מכפרת. - אבל תמוה הרבה רע"כ זה לא שייך הכא בפרת חטאת דמה שייך כאן לומר ריצוי לבעלים לחוב, דהרי אינה באה לחוב, רק באה למטרת טהרה, וצ"ע. ויש לעיין בכל הקדשים שנשחטו שלא לשמן, וכדומה, מדוע לא אמרינן דיהיו נפדין לאחר שחיטה, בעודם בפירכוס, דאיתנהו גם בהעמדה והערכה, והשחיטה בעצמותה תהי' המום, וכדמצינו כזה כזה בחולין ל' ע"א מדמי פסח מי אידחי יעוי"ש, וע"כ צריך לומר דלאחר שגילתה לנו התורה דיני שחיטת קדשים ופסולייהו, - ע"כ דזהו כוונת התורה שיהי' הקרבן באופן זה כפי הסדר שסידרה לנו התורה, דבשארי הזבחים, לבד פסח וחטאת, כשרים ואינם מרצים, והיינו שזה קרבן באופן זה.

ובחטאת לשם חולין גם כן כשר ואינו מרצה, וממילא אינו בפדיון, כיון שהתורה רצתה בקרבן כזה גם כן, ומה"ט גם בקרבן הנשחט להיות פיגול גם כן אינו בפדיון, כיון שהתורה רוצה שבאופן זה יהי' הקרבן מפוגל. - ואין בכח יד אדם לשנות. - ומזה ילפינן שאין פדיון לכל הפסולים, - אמנם בפרת חטאת ששחט לשם חולין דגם כן אנו יודעים דבעינן שחיטה לשם חטאת, מהא דחטאת קריי' רחמנא, אבל לענין הכשר הפרה אין ללמוד מחטאת דעלמא, דהנה שם בחטאת ילפינן מקרא דולא יחללו, דאין חולין מחללין קדשים לפוסלם, אמנם דין זה בפרה לא שמענו, ואין ללמוד מחטאת להכשר, כיון שאין תורת קדשי מזבח על הפרה, ונמצא דחומר חטאת שמענו בזה, ולא ההכשר דהחטאת, וממילא בשחט הפרה לשם חולין ידענו דחסר הלשמה האמור בחטאת. וכיון שהתורה לא למדה לנו מה לעשות בה, הדרינן לפדיון כדין נעשית בע"מ, - וזהו הדין שאמרו חז"ל תיפדה, וממילא מובן מעתה דכיון שתורת בע"מ עלי', דשוב אינה יכולה לכפר, היינו לטהר, - אמנם דוקא באופן זה אשר אין השם חטאת גורם פסול, בזה יש לדון מתורת מום - אבל באופן שהשם חטאת גורם פסול כגון בשחט שלא לשמה ממש. וכדומה שארי פסולים שהתורה פסלה בשביל זה להדיא גם בחטאת, פשיטא שאין לנו לחדש פדיון, - כיון שדין קרבן פסול יש כאן, ולהכי בשוחט שלא לשמה. פסולה, וכמבואר במשנה פר"ד דפרה מ"א, וברמב"ם פר"ד מה' פרה אדומה יעוי"ש. ו כתב הרמב"ם שם בפר"ד דפרה וז"ל שחטה ע"מ לאכול מבשרה, או לשתות מדמה כשרה. לפי שלא נאמר בה ריח ניחוח יעו"ש - ודבריו תמוהין דמשמע דקרבנות שנאמר בהם ריח ניחוח נפסלים במחשבה זו, - ולפי המבואר בפרי"ג וי"ד מפסוה"מ משמע דגם כל הקרבנות אינם נפסלים במחשבה זו, - ועמד בזה במל"מ בתמי', - והנה לכאורה יש מזה ראי' להלח"מ שכתב בפר"ד מה' מעה"ק הי"א שדעת הרמב"ם דבכל קרבנות בעינן שיהי' הזבח נזבח לשום ששה דברים, ובסתם כשר, ואם שינה אינו עולה לרצון יעוי"ש, לדבריו אתי שפיר, דכוונת הרמב"ם דדוקא בפרה כשרה באופן שלא שחט ע"מ הקרבן. אלא במחשבה דלאכילה ושתיי', מפני שלא נאמרה בה ריח ניחוח, דאילו בשארי קרבנות הדין דאינו עולה לרצון, - אמנם כבר תמה עליו המל"מ שכתב דלא משמע כן בשיטת הרמב"ם. - ובדברינו אפשר לומר כן, דהנה בשוחט הפרת חטאת במכוון אחרת אשר הוא לא כפי רצון התורה, והתורה לא גילתה לנו ההכשר, אית לן לומר דהדרינן לפדיון כמו בשחוטה דלשם חולין, ולזה בא רבינו לומר דכיון דלא כתב כאן ריח ניחוח. וא"כ אין כאן כלל דין דשחיטה שאסור לכוון בתחילה על מנת לאכול מבשדה. וכדומה, - להכי כשרה. ז חולין פ"א השוחט פרת חטאת וכו' ר"ש פוטר דהוי שחיטה שאינה ראוי', ופירש"י פרת חטאת היינו לשם פרה אדומה, - והיינו שמפני שאינה בת אכילה ועומדת היא לשרפה. -ורבינו גרשום פירש שלא שחטה לשם פרת חטאת, אלא שחטה לשם חולין דהוי שחיטה שאינה ראוי' יעוי"ש, - ולכאורה דבריו תמוהין מדוע לא פירש כפשוטו, דהרי גם בשחיטה כשרה גם כן הוי שחיטה שאינה ראוי' לר"ש מטעם דאסורה באכילה, ור"ש בעי היתר אכילה בתנאי דהשחיטה, והכא בפרת חטאת אין כאן היתר אכילה לשום אדם, ואפילו לר' יוחנן דסבר שם בחולין לענין קרבן עולה דר"ש מודה דהוי שחיטה ראוי' מטעם דעכ"פ הוי אכילת מזבח, ואכילת מזבח שמה אכילה, משא"כ בפרת חטאת דגם אכילת מזבח אין כאן, פשיטא דלא הוי שחיטה ראוי' לר' שמעון. ח ונראה אה דרבינו גרשום מפרש דסברת ר' יוחנן דפליגי דר"ש בדבר אכילת מזבח אם שמה אכילה, היינו דאעפ"י שאכילת מזבח אין כאן היתר אבילה לפי המכוון לשיטת ר' שמעון דסבר דבעינן שהשחיטה תתיר באכילה לאדם לפי מטרת השחיטה. אמנם סבר ר' יוחנן דאכילת מזבח שזהו גם כן בא בתנאי הכשר אכילה דאדם מטעם מן המותר לישראל והשחיטה המתרת להאדם תתיר למזבח, ואכילת מזבח, דהיינו אכילת המוקדה, הוא בא בכח ההכשר דאכילת האדם, נמצא דשפיר קרינן לזה שחיטה המתרת באכילה, דע"כ יש כאן אכילה בשלימות היותר גדול. דהרי לא סבר ר' שמעון דבעינן אכילה בפועל ממש, אלא רק הכשר אכילה בעינן, והכשר איתא גם בהא דעולה באכילת מזבח, ורבא דפליג הוא מטעם אחר, דסבר דבקדשים אין השחיטה עושה ההכשר, אלא הזריקה עושה ההכשר, נמצא דחסר בכח המתיר דהשחיטה פעולתו של ההכשר, ולא קרינן להשחיטה הזו שחיטה ראוי' - אמנם בפרת חטאת דע"כ אית לן לומר דהשחיטה לחודיא עושה את ההכשר בזה המתיר בתנאי דאכילה, דהיינו דבעינן ע"כ שחיטה הגונה המתרת באכילה, ולכו"ע יש בזה הכשר שחיטה המתרת באכילה, ושפיר הוי שחיטה ראוי' לר' שמעון והנה בפרת חטאת אין מתיר אחר להבשר, שתהי" ראוי האי בשר למצותה, רק השחיטה לחודיא. דע"כ הזאת הדם זהו מדין הכשר פרה, אבל לענין היתר הבשר להמצוה דשרפתה, זהו בא מפאת השחיטה לחודיא,-וא"כ הוקשה לר"ג, אמאי תנן במשנה פרת חטאת לר' שמעון שהיא שחיטה שאינה ראוי' ולהכי פירש דמיירי בשחט לשם חולין דפסולה, והוי שחיטה שאינה ראוי' משמע כן, משום שזה מתאים להא להא דשחיטת עגלה דתנן בהמשנה, שע"כ הכוונה ששחט ללא למטרתה - ולפ"ז מוכח מכאן כשיטת הרמב"ם דבשוחט פרת חטאת לשם חולין פסולה למטרתה. - גם יש לפרש ששחט שחט לשם חולין, היינו לצורך עצמו ממש, וגם שלא במקומה המיוחד לה, כמו אם שחטה חוץ למקום שרפתה, דפסולה, כמבואר רמב"ם פר"ד ה"י, וזהו ששחט לגמרי למטרת חולין. א דף מ"ז ע"א מניין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר וגו' א"ל זו בידינו היא לעכב מניין וכו' - ותמוה דהנה מבואר לעיל ד' דבכל הזבחים איכא קראי דמצוה איכא לכתחילה להיות לשמה, וא"כ אין לנו לומד דהאי ושחט אתי להורות בלכתחילה,- וע"כ דאתי לדיעבד. והנה נראה דהני קראי אתי להורות בדין שינוי קודש, אבל מתעסק דאין בזה כוונה לשם קדשים אחרים זה לא שמענו, והרי זה כשוחט לשם חולין דכשר, וא"כ אף לאחר שגילתה תורה שפיר הו"א דזהו בתחילה, - ולעכב עדיין לא שמענו. - ולזה מביא הדרשא דלרצונכם. ב תוס' ד"ה מניין למתעסק- בפר"ק דחולין פירש"י מתעסק בסכינו להגביהו. - וקשה דאפילו בחולין פסול בזה לרבנן דרבי נתן וכו' יעוי"ש. - אמנם אפשר לומר דרש"י פירש כן אליבא דדינא דקיי"ל כר' נתן. וכן כתב הרשב"א בחולין שם, דכוונת רש"י אליבא דר' נתן. ונראה דשאני בין קדשים לחולין בזה, דהנה בחולין ילפינן מוזבחת דבעינן לכהפ"ח כוונה לחתיכה, והיינו שע"כ משמעות דוזבחת כן הוא, היינו מה שאתה זובח. - משא"כ בקדשים, דכתיב ושחט, שאין בזה המשמעות הזה. - וסברת רש"י דבשחיטה דקדשים אין ענין השחיטה כענין השחיטה דחולין, והיינו שענין השחיטה דקדשים לאו מתורת מתיר הוא להבשר, דעיקר המתיר הוא הזריקה, והשחיטה הוא רק הכשר להמתיר. ובזה סברי גם רבנן דלא בעינן כוונה כלל מצד תורת עצמיות השחיטה, ורק בעי בזה היאך הוא הדין בענין הקדשים, היינו אם לא הוי ריעותא מטעם דקדשים. ג כתב הרמב"ם פר"ד מפרה הי"ח שחט את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה או נחתכה דלעת עמה כשרה שהרי לא נתכוון למלאכה אעפ"י שהבהמה שנשחטה עמה כשרה לאכילה שאין שחיטת החולין צריכה כוונה - ודבריו תמוהין מסוגיא דחולין ל"א אמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה לד"ה פסולה. נשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן פרה פסולה וכו' - ויש לתמוה דכיון דפסק הרמב"ם כר' נתן דשחיטת חולין בלא כוונה כשרה. וכאן פסק דנשחטה בהמה אחרת עמה פרה כשרה. וזה היפוך דברי רבא, וכמבואר בכס"מ. - ונראה דהנה בשחט בהמה דחולין עם הפרה שתים יש בזה. א פסול מלאכה, ב פסול השחיטה מטעם דבעינן ושחט אותה דוקא, ונפק"מ בלא התכוון למלאכה, דפסול מלאכה ליכא בזה, ומטעם ושחט איתא כאן שעכ"פ נשחטה בהמה אחרת עמה בהדי פרה, - והנה מצינו דרבא מפרש קרא דושחט שבא להורות לנו חידוש דין דשחיטה פוסלת אף באופן שאין מלאכה פוסלת, - אמנם הרמב"ם שם בפר"ב מפרה מפרש דילפינן פסול מלאכה בפרה מקרא דושחט כמבואר שם. וא"כ אין לחדש דין כזה ששחיטה פוסלת אף באופן שאין מלאכה פוסלת והטעם בזה אפשר לומר דהנה בפסול מלאכה יש גם היסח הדעת ובהיסח הדעת פליגי ד' יוחנן ור"ל בפסחים ל"ד, שר"י סבר פסול טומאה הוי, ור"ל סבר פסול הגוף הוא, וסבר כריש לקיש דפסוה"ג הוא. וא"כ לא בעינן קרא למלאכה דכיון שיש בזה היסח הדעת, ממילא פסול הפרה מטעם ההיסח הדעת. ובפרה כתיב למשמרת שלא תהי' היסח הדעת כמו בכל הקדשים, ולהכי מוקים להקרא דושחט, לחידוש דין דשחיטה פוסלת, אבל הרמב"ם סבר דבפסול מלאכה לא הוי משום היסח הדעת. והיינו דסבר דהיסח הדעת לא הוי אלא משום פסול טומאה כשיטת ר' יוחנן בפסחים שם, וממילא ברה"ר טהור מטעם ספק טומאה ברה"ר. וברה"י טמא ופסול, והדין בזה כבכל הקדשים, ולא ידענו עדיין פסול מלאכה בפרה, ולהכי סבר דהקרא דושחט מלמדנו פסול מלאכה. וזהו דלא הוי פסול מלאכה מטעם היסח הדעת, אלא דין הוא מטעם עצמו דמלאכה פוסלת בו. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם בפר"ז דפרה שסבר שפסול מלאכה לא הוי מטעם היסח הדעת - עי' בהשגה שם. - ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם הכא דהפרה כשרה. שמעתי שהבעלים מפגלין וכו' - לכאורה אם כהני שלוחי דידן נינהו, וגם לשיטת התוס' בב"ק ע"ט דגם בשוגג אמרינן אשלד"ע, א"כ היאך הוי פיגול. - ואפשר לומר דלא שייך אשלד"ע כיון שלא הוי העבירה בהעבודה, רק בהמחשבה, נמצא שאין הכהן עושה העבירה, רק הבעלים החושבים,- אמנם ע"כ בסברא זו עצמה פליגי רש"י ותוס' שם בב"ק. דהנה רש"י פירש בל"א חייב אגנב קאי, דמתחייב גנב בקנין שלוחו. - והקשו התוס' שם, ואמאי חייב במשיכת השליח הא אשלד"ע. - והנה התם גם כן אין עבירה במשיכה לחודיא. רק בצירוף מחשבת הגנב. ואפשר שזהו סברת דש"י דלא שייך שם אשלד"ע. - אמנם לשיטת התוס' קשה לכאורה מסוגיא זו-אבל אפשר לומר דלא דמי, דשאני נידון דידן דליכא עבירה כלל במעשה עבודתו. ובעיקר העבירה על הבעלים, והיינו דהעבירה תלוי במחשבה דוקא. - משא"כ התם מעשה העבירה הוא בהמשיכה. תוס' ד"ה קדשי וכו' ומסקי דסכין של שחיטה לא הוי כלי שרת - ועי' בשיט"מ מה שכתב שם בזה, - אמנם תמוח הרבה, דכיון שבעינן כלי דמאכלת, וממילא אית לן לומר דעבודתו מחנכתו, - ובאמת כתב רש"י בסוטה י"ד כן יעו"ש, וכן דעת המאירי המאירי, בסוטה שם, לדינא דבעינן כלי שרת, - ואפשר גם כן מה"ט, - ואפשר לומר דסברת התוס' דהכא לא שייך סברא זו דעבדתו מחנכתו, כיון דשחיטה לאו עבודה היא וכשרה בזר. פרק חמישי דף מ"ז ע"ב מה נתינה בעצמו של כהן, אף לקיחה בעצמו של כהן, - ויש לעיין אם יד הכהן הוי. ככלי שרת לענין אם נשפך על הרצפה אח"כ אם יכול לאספו. אף לקיחה בעצמו של כהן, - הקשו התוס' הא גבי חטאת נמי כתיב ולקח ונתן יעוי"ש, וקשה הא ע"כ בעינן כלי בחטאת דילפינן בגז"ש מהא דויקח משה, וכדפירש"י, - ודוחק לומר דכוונת התוס' דאית לן לומר דהיקש עדיפא, דהלא מבואר לקמן דגז"ש עדיפא, - וגם אין לומר דכוונת התוס' דליקיים תרווייהו כמו באשם מצורע, דזה ניחא אם אמרינן דידו של כהן הוי ככלי שרת, דאם לא כן היאך זורקין על המזבח טרם נתקדשו הדם. דף מ"ח אשכחן בן צאן בן בקר מנלן, - היינו דיש לומר דכיון דאשכחן אשר בן צאן יש להם יחס לענין פסח, שהרי חידשה תורה בקדשי קדשים לקבוע להם מקום בצפון, משא"כ בן בקר.- ובזה יובן הא דהקשו התוס' בהא דדרשינן לעיל בן הבקר לפני ד', ולא אמרינן בן צאן מניין - והיינו שאכתי יש לומר דבן צאן עדיפא וחמירא קדושתן דליבעי שיהי' השוחט לפני ד' בעזרה דוקא, - אמנם נראה בזה דשאני בין זה לזה, דהנה בדבר שחיטת צפון שזהו דין עצמי בפעולה הנעשה בעצם הקרבן, בזה אפשר לומר דדוקא בבן צאן קבעה תורה מקום בצפון, מפני ייחוסו, - משא"כ בדבר האדם השוחט שאין זה בעצם הקרבן, אלא הוא ענין צדדי, שאינו נוגע גם לקדושת הקרבן, בזה אין לחלק בין בן בקר לבן צאן, וכמו שאין לחלק בדבר הסכין של שחיטה. - וכמובן. לחייב על ספק מעילות אש"ת, - ופירש"י להגן עליו מן היסורים, עד שיודע לו שהוא מעל ומביא אשם ודאי, - ויש לעיין מה שייך בזה אש"ת, דבשלמא בספק כריתות דחיוב חטאת הוא דוקא בהודע, בזה חייבה תורה אש"ת קודם הידיעה, להגן עליו, - ואח"כ כשהודע חטאתו מחויב קרבן חטאת, שזהו קרבן אחר, אבל בספק מעילות דגם בהודע חיובו אשם. וא"כ כשמביא מספיקן אשם מדוע לא יתכפר בזה גם באופן שיועיל על להבא, לאחר שיתודע חטאו, ויהי' בזה כדין חטאת העוף הבא על הספק ומהני הכפרה גם על להבא, כשיתודע חטאו,- אמנם נראה דגם בזה ישונה הקרבן אשם הבא על הספק מקרבן אשם הבא על הודאי, - והיינו דקיי"ל דבדין גם התשלומי קרן הוי כפרה, ומעכבת, כמבואר ב"ק ק"י, וברמב"ם פר"א ממעילה, - והנה בספיקו ליכא חיוב תשלומין, ממילא ליכא למימר דהאשם שבספיקו יכפר גם על הודאי, - וממילא אמרינן דקרבן אחר הוא, - ובזה יובן לנו דברי ר"ע במשנה כריתות כ"ב, ומודה ר"ע שאינו מביא מעילתו עד שיתודע לו יעוי"ש, - והיינו דהממון יתחייב רק בידיעה, וממילא דקרבן אחר הוא זה, והיינו רק להגן מן היסורים הוא בא. ומזה יש לתמוה הרבה בדברי התוס' לקמן ס"ח ד"ה אמר שכתבו וא"ת למ"ד לאו דאורייתא למאי איצטרך קרא לחטאה"ע בא עה"ס וכו' יעוי"ש ביאור הדברים דכיון דהקרבה אין בה איסור דאורייתא, ממילא מספק מקריבין הטאה"ע, - וי"ל דאתא קרא למימר להביא על הספק כמו בבמה אשם תלוי יעוי"ש, - ויש לעיין מאי דמיון הוא לאש"ת, דהתם החיוב הוא בייחוד על הספק דוקא, היינו על על לא הודע, ואח"כ בהודע יתחייב בקרבן אחר, אמנם חטאה"ע ע"כ מהני שיתכפר בזה גם להיות פטור אח"כ כשהודע לו, - נמצא דהקרבתו בספיקו בא לכפר גם על הודאי, דלהבא, וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' למאי איצטרך קרא לחטאח"ע, שבא על הספק, הא מסברא הוי ידעינן דמקריבין בספיקו דכיון דאין כאן איסור דאורייתא בודאי יש לנו לומר דמקריבין במוקדם בכדי למהר את הכפרה והטהרה,- גם יש לחוש פן לא יבוא לידי ידיעה ל לעולם, וממילא כל אחד יביא הכפרה מספיקו, בכדי להיות טהור, - ובעיקר קושיות התוס' דשם נראה דלהכי בעינן קרא בכדי שלא נטעה לומר דילפינן מחטאת חלב דבעינן הודע דוקא. היקש עדיף - קשה למאי איצטרך לומר היקש עדיף אפילו אם תרווייהו כהדדי אית לן לומר לחומרא, כמו דאמרינן בעלמא, לקולא ולחומרא, לחומרא מקשינן, דמדה היא בתורה, כמ"ש התוס' ב"ק ג', וה"ג כיון דההיקש מחייב אית לן למיזל בתר היקשא. - ואפשר שלזה כיוונו התוס' ברכות נ' שפירשו דלאו דוקא עדיף, אלא שאין לבטלו, והיינו גם כן מטעם החומרא, דאל"כ תיקשה הלא גם הגז"ש אין לבטל, - ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' מהא דגיטין מ"א דאיתא שם, דכו"ע גז"ש עדיפא, דהנה באמת תרווייהו שווים רק דהתם דהגז"ש מורה לחומרא דלא ליהוי שחרור לחצאין, אית לן לומר דגז"ש עדיפא, והכא דההיקש מורה לחומרא, לחייבו בקרבן אש"ת, אית לן לומר דהיקש עדיפא. ע"ב ע"ב אלא מדורות לא גמרינן, - וקשה הא דאיתא בסנהדרין ט"ו איבעי' להו שור סיני בכמה, מי גמרינן שעה מדורות הגה"ה וי"ל התם גלוי מילתא בעלמא הוא דסנהדרי של שעה היו כסנהדרי של דורות. תוס' מנחות י"ס ונ"ו. עוד י"ל דלענין דיני מיתה טפי אית לן למילף סיני מדורות יותר מדורות מדורות משום דכל דיני סקילה ילפינן מסיני. תוס' סנהדרין שם עוד י"ל דהכי. קמיבעיא לי' אם מצינו איזה דרשא או משמעות קרא בשור סיני, שדינו הי' כדין דורות או לא, דבלא יתור קרא ודאי ליכא למגמר שעה מדורות חר"י שם. ונראה דאף למאי דמסיק דסיני נמי בכ"ג מדהוקש בהמה לאיש. מ"מ עדיין צריכין אנו למגמר שעה מדורות וכמו שתלה תחילה טעם האבעי' בזה, דאי לאו דמצינו סנהדרי של כ"ג במיתת השור של דורות, לא הו' דרשינן ההיקש לד"ז, ותדע דהרי אפי' אחרי שמצינו קרא דשור סיני בכ"ג מ"מ הוצרכו קראי לרובע ונרבע ושור הנסקל, ואמאי לא גמרינן דורות משעה כמו שעה מדורות לענין מיתת השור, מטעם דאינה אלא גלוי מילתא בעלמא, דסנהדרי של דורות כסנהדרי של שעה. (דהא כתבו התו' שם דלהכי בעי קרא לירייה וסקילה דלדורות דדילמא אעבירה דסיני מיחייב תרתי ולא בשאר עבירות. וא"כ אם מצינו בשור סיני דהקילה התורה דאינו נידון בפחות מכ"ג, כ"ש בשאר עבירות דלדורות שלא החמירה התורה שיהא נידון אפי' בפחות מכ"ג דהא לענין איש ילפינן אף סיני מדורות דכיון דחזינן דחס רחמנא להצריך לנפשות כ"ג תו אין לחלק בין נפשות לנפשות. וא"כ כ"ש במה שמצינו שהקילה והצריכה התורה אף בעבירה דסיני דדבר זה בעינן בשאר עבירות דלדורות). עוד יש להאריך בזה אבל אין כ"מ. ע"כ הגה"ה. גם יש להעיר היאך אפשר ללמוד שעיר נחשון מבנין אב דכתיב החטאת כיון דשעיר נחשון עולה הוא, כמבואר לעיל ט', גם אינו בא לכפרה. יכול יהא בן עוף טעון צפון וכו' - וקשה כיון דתנן לקמן נ"ח דקדשים ששחטו בראש המזבח כאילו נשחטו בצפון, - וא"כ הרי יש לעוף חומרא דצפון, - כמבואר לקמן ס"ה מה הקטרה בראשו של מזבח, אף מליקה בראשו של מזבח, וזהו כצפון, וע"כ דהברייתא אתיא כרבי יוסי בר' יהודה דסבר שם דמחצי' ולדרום כדדום, - ולפ"ז המליקה כשרה גם בחצי' דלדרום - ובזה יובן היטב הא דהקשו התוס' ד"ה מה וליעבד ק"ו ממקום וכו' עוף שקבעו לו מקום מזבח אינו דין שטעון צפון, - דלכאורה יש לומר דהיא הנותנת דכיון דנעשית בראשו של מזבח, להכי לא בעינן צפון, - אמנם כיון דמיירי הכא לריבר"י דסבר דיש תורת דרום גם על המזבח, - ומיושב גם כן מה שמוקשה לכאורה, נימא די', דהרי בן צאן גופי' לא בעי צפון, רק למטה, - אמנם כיון שמיירי הכא לריבר"י גם בבן צאן ששחטן למעלה בעינן צפון, זהו כוונת התוס' - וגם כוונת התוס' דפירכא זו עדיפא שאין לפרוך מה לבן צאן שטעון כלי, כיון דכל דינו נגמר ממקום, - וכן מצאתי בשיט"מ, - והניחו התוס' בקושיא. - אעפ"י שפתחו בלשון וא"ת, - אמנם איתא כזה, - עי' תוס' ב"מ ס"א,- והמרש"א בפסחים ל"ו כתב דכן מצינו בתוס'. אמנם נראה לומר בזה דאין להקשות דלדייק ממקום בזה שקבעה תורה מקום לבן עוף בראשו של מזבח, דשאני התם דכל עיקר הכשר מליקה הוא דוקא בראשו של מזבח ולמטה ליתא להכשירו של מליקה כלל, והרי זה נבלה ממש, ואין זה ענין לבן צאן שטעון צפון, שזהו מעילה בקודש, ולא מטעם הכשרו, שהרי עצם הכשר שחיטה מועיל בכל מקום, וע"כ הא דבעינן צפון בבן צאן, זהו מפני מעלת הקודש, משא"כ מליקה הנעשית בראשו של מזבה, זהו מפני שהכשרו בכך, וזהו הכשר מליקה, ולא הוי זה מפני מעלת הקודש, והרי זה כמו שאמרו לקמן פ"ד וכי דנין דבר שלא בהכשרו וכו' ולהכי אמר התנא הק"ו מהא דקבעה תורה כהן לבן עוף שזהו ע"כ מפני מעלת הקודש אותו בצפון ולא שוחט בצפון, - הקשו בתוס' תימא למ"ל קרא הא אפילו לפני ד' לא בעי כדדרשינן לעיל הבקר לפני ולא שוחט לפני ד' יעוי"ש, ונראה לומר דהכא הכוונה על הסכין שהוא שוחט, וכמו שחזינן לעיל דבעינן לענין קבלה תרי קראי לרבות דבעינן צפון, היינו חד קרא להכלי המקבלת הדם שתהי' בצפון, וחד קרא להמקבל עצמו שיהי' בצפון, כן בעינן גם כן תרי קראי למעט בדבר השחיטה חד קרא דלא בעינן שיהי' השוחט עומד בצפון, וחד קרא דלא בעינן שיהי' הסכין עומד בצפון, דאם בעינן שיהי' הסכין בצפון, דאז בודאי אם רוב הסכין בדדום, אעפ"י שמיעוטו בצפון, היינו שהחלק של הסכין העושה פעולת השחיטה, מ"מ אית לנו לומר דכיון דאגד כלי שמה אגד, המיעוט בתר רוב גריר, וכמו שהדין כן לענין קבלת הדם, דאם רוב הכלי בדרום לא מהני מה שקבלת הדם נעשה בפנים, - וכמו שמבואר בשיט"מ ריש הפר' - ובזה משמיענו דלא בעינן שיהי' השוחט בצפון, היינו פועל השחיטה, וזהו הסכין. תוס' ד"ה אלא אין שוחט בצפון, אבל מקבל בצפון, תימא הא נמי מדרבי אחא נפקא מדאיצטרך למיעוט שוחט, מכלל דהמקבל בצפון וכו' - הנה לפי מה שכתבנו לעיל דיש לפרש למעט השוחט שזהו הסכין, אתי שפיר גם בזה, דאפשר לומר דלא בעינן מקבל בצפון, רק בעינן שתהי' הכלי בצפון, ועל זה קאי המיעוט דלא בעינן כלי של שחיטה בצפון, ושפיר בעינן קרא שמקבל טעון להיות עומד בצפון, - ומיושב קושיית התוס', וצ"ע. דף דף מ"ט פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא. - וקשה הא עדיין פסח עליו לענין זמן אכילה דנאכל ליום ולילה, כמו שמבואר פסחים פ"ט. ואפשר לומר דהסוגיא קאי למ"ד דבעי עקירה לעקור שם פסח, ומתפיסין עליו שם שלמים, והרי זה כאילו לא הי' פסח מעולם, - ועוד נראה הביאור בזה כך דלא שייך לומר טפל חמור מן העיקר, כך אם הדינים הוא מפני שנולד הוא מהעיקר הזה. אבל הכא לא שייך זה, דהרי כל עיקר הדינים במותר פסח דבעי סמיכה, ונסכים, זהו מפני הדינים של עצמו, דהיינו מפני שהוא שלמים, ולא מפני שהוא פסח, וא"כ לא שייך לומר טפל חמור מן העיקר, כיון דאין הדינים האלה מפני סיבת העיקר כלל. לפי שיצא אשם מצורע וכו' - עי' בתוס', ומה שיש להעיר בזה עי' חידושי הריטב"א יבמות ז'. תוס' ד"ה נכתוב בהאי וכו' תימא ושאר אשמות היכי ילפי מאשם מצורע, מה לאשם מצורע שכן בא להתיר, - ונראה דאפשר לומר דהוי ילפינן ממה הצד מעולה ומאשם מצורע, דכי פרכת מה לאשם מצורע, שכן בא להתיר, עולה תוכיח, מה לעולה שכן כליל, אשם מצורע תוכיח, לא ראי זה כראי זה וכו' הצד השוה שבהן שכן קדשי קדשים וטעונין צפון. דף נ' תוס' ד"ה לא נכתוב רחמנא וכו' ובהקומץ רבה מנחות כ"א נאמר הבא מנחה והבא מלח וכו' מה מזבח משל צבור וכו' והיינו שחזינן דבדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב יעו"ש- ונראה דהנה בדין הבאת המנחה בדבר העצים להמנחה יש להסתפק בשתי אופנים. א. אם בעינן שהעצים יהיו חלק מהמנחה כמו לבונה, והיינו דהעצים הוי חלק הקרבן, א"ד שזהו רק בדין סדר ההקרבה, אבל אינו מעצם הקרבן. ב. את"ל שחיוב עצים לא הוי חלק מהקרבן אלא הוי הכשר הקרבן, באופן זה, עדיין יש להסתפק העצים משל מי. - דהיינו דאעפ"י שאין חיוב הבאת עצים על המקריב, אמנם עדיין לא ידענו אם סגי בזה גם ביחיד המנדב לזה. א"ד דבעינן בזה צבור דוקא, ולא מהני ביחיד המנדב אם לא מסרם לצבור יפה - והנה הספק הראשון נפשט גם מפשיטות הקרא שנאמר על העצים אשר על האש אשר על המזבח שזה מורה דסגי באיזה עצים שיהי' והיינו דהעצים המונחים על האש, אעפ"י שאין אלו העצים מהמקריב, - אמנם על הספק השני אם בעינן צבורי לזה נלמד מההיקש שהוקש עצים למזבח, ונלמד מכח ההיקש דבעינן עצים משל צבור דוקא. והנה גם בהבאת מלח גם כן יש להסתפק שני הספקות שכתבנו, א. אם המלח הוא מעצם הקרבן, והיינו שהספק אם מחויב להביא מלח מתוך ביתו, כמו שמדייק שם התנא, בו את"ל דלא הוי מלח מעצם הקרבן, ואינו חייב להביא מלח מביתו, אכתי לא ידענו אם בעינן משל צבור דוקא. - והנה מהבנין אב מהעצים שפיר נלמד דלא בעינן הבאת המלח מביתו, וזה נלמד מפשטות הכתוב כמו שכתבנו, גם בלעדי הלימוד ההיקש עצים למזבח, וממילא אנו יודעים מהלימוד שהמלח לא הוי מעצם הקרבן. ובאמת ע"כ מהלימוד הזה שהוא הבנין אב לא הוי ידעינן הספק השני אשר המלח בא משל צבור דוקא - [והתנא דנקט בהס"ד מה עצים ולבונה צבור, אף מלח משל צבור, הוא לאו בדוקא, אלא הכוונה שהוא אינו מעצם הקרבן. ונקט הלשון בעצים כמו שהוא לפי האמת. אבל במלח הלימוד העיקרי שאינו בא עם הקרבן מהמקריב] ורק במסקנא שיליף התנא במלח מגז"ש, אנו יודעין במלח גם הספק השני, וזה ברור בהסוגיא. והנה שם במנחות כ"ב הקשו התוס' מדוע לא ילפינן עצים דבאים משל צבור, מהא דמלח, יעוי"ש, - היינו דלאחר שנלמד הדין במלח דבאים משל צבור מגז"ש א"כ שוב יש ללמוד עצים מבנין אב ממלח. - וקשה הא הוי זה דבר הלמד בגז"ש, וא"כ היאך חוזר ומלמד בבנין אב, הלא בעי' היא הכא בזבחים, ולא איפשטא- ואפשר לומר דכוונת התוס' דליפשוט מזה דדבר הלמד בגז"ש אין דנין בבנין אב. תוס' ד"ה אם על תודה וכו' וצ"ע מנחת נדבה דאינה באה אלא מן החולין מנלן יעוי"ש. - ביאור הדברים דיש להסתפק במנחת נדבה אם אמרינן דכיון דלאו חובה היא הרי דינה בזה כשלמים, דאמרה תורה להקריב ממעות מעש"ש, - ולכאורה יש לעיין מאי קא מספקא להו להתוס' בזה, פשיטא כיון דלאו דבר שבחובה הוא, ואין לומר דשאני מנחה דאיכא מיעוט זמן אכילה יותר משלמים. - והיינו שהמנחה נאכלת לזמן קצר יותר משלמים, הרי מצינו שמביאין תודה ממעות מעש"ש. אעפ"י שזמן אכילתה ליום ולילה כמנחה. - ואם בשביל המנחה שקרב על המזבח, ואין בו אכילת אדם, הרי מצינו גם בשלמים ותודה חלק האימורים דלגבוה סלקי, - אמנם אין זה תמי' כיון דמצינו במעש"ש שהתירה התורה ליקח קנקן יין, וצאן אגב גיזתן, וה"ג באימורים של שלמים המתירים את הבשר לא גרע מיין אגב קנקנו. - ולפ"ז גם הקומץ במנחת נדבה כן הוא כיון שהוא המתיר את השיריים. - ובאמת יש לעיין מניין להתוס' לומר דמנחת נדבח אינה באה מן המעשר, דאפשר שבאה ממעשר, דהלא בספרי אינו ממעט אלא עולות מפני שכולו למזבח, ואין בזה אכילה ומעשר טעון אכילה, וכמבואר בתוס' ריש מנחות, ותוס' חולין כ"א ד"ה כמשפט, וא"כ משמע מזה דמנחת נדבה שפיר דמי.

ואפשר שכוונת התוס' גם להסתפק בעצם הדין. אמנם בתוספתא פר"ח דמנחות איתא אין מביאין מנחות ונסכים מן החדש, ולא ממעשר שני וכן לחמי תודה יעוי"ש. הרי מבואר בהדיא שסתם התנא התנא סתם מנחות, ומשמע גם מנחת נדבה, ולפלא שלא הביאו דברי התוספתא, וגם הרמב"ם לא הביא בהלכותיו דין זה. - אמנם לאחר העיון נראה דע"כ אין כוונת התוספתא כן, דהנה מבואר דכל עצם הדין דהתירה התורה לקנות שלמים ותודה ממעש"ש זהו דוקא במעות מעש"ש, ולא במעש"ש עצמן, כמבואר התורה במנחות פ"א. - וא"כ יש לפרש דהתוספתא מיירי במעש"ש עצמן וראי' לזה מדנקט התנא לאיסור גם ללחמו תודה, וזה ודאי שרי. - וע"כ דמיידי בפירות של מעש"ש עצמן. - ואין זה ענין לדבדי התוס' שהסתפקו בזה. - וראיתי בספר קרבן אורה מנחות פ"ב עמד על המחקר במנחת נדבה. והעיד מתוספתא. והקשא בהא דלחמי תודה, יעוי"ש. - אמנם נעלם ממנו דברי התוס' הכא בזבחים. - וגם הפירוש דברי התוספתא, ע"כ כמו שכתבנו. תוס' ד"ה אמר אמרה כו' וא"ת דלמד זוטרא לא איפשיטא בעיא, ובסוף אלו מנחות אמדינן לחמי תודה ונזירות באות עשר עשר לחמי תודה וכו' אף כאן אחד מעשרה. אלמא דין דתודה אתיא בגז"ש כו' חוזרת ומלמד בבנין אב, יעוי"ש אמנם נראה כיון דלעיקר הרמה מבואר בהדיא בקרא, כדכתיב אחד מכל קרבן תרומה, ורק לא ידעינן תרומה בדמה. - וממילא אין אנו יודעים מספר החלות כמה הן, ואם ההרמה אחד מחמשים, ממילא מספר החולות המה חמשים. - וכמו שמספקא להש"ס באופן זה ביומא כ"ד לענין הרמת הדשן אם מתרומת מעשר ילפינן או וכו' יעוי"ש - וה"נ אין אנו יודעין ההרמה בכמה, וממילא אין אנו יודעין מספר החלות. ואם ההרמה אחד מחמשים יש לנו לומר תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת. - וגם אית לן למיזל לחומרא, והיינו אם נתפוס מספר המועט בהחלות, ממילא תהי' ההרמה יותר חשובה, דהיינו שהחלה תהי' גדולה. - נמצא דגם בלעדי הגז"ש יש לנו לתפוס כן. - וע"כ הא דנקט הש"ס הגז"ש. היינו רק לדוגמא. ולהזכירנו מדבר ההרמה דתרומת מעשר שהוא אחד מעשרה, ובאופן הזה, ע"כ הגז"ש אינה אלא גלוי מלתא בעלמא הוא ובאופן זה מלמדת שפיר אח"כ בהיקש, - וכמו כן מלמדת גם כן בבנין אב. ע"ב תוס' ד"ה אלא, וא"ת דבפר' אמר להם הממונה משמע דקידוש יור"ג הבא בק"ו חוזר ומלמד בהיקש וכו' וי"ל דהאי לא איקרי קדשים אלא גוף הקרבן דוקא יעוי"ש, - ולפ"ז משמע דבגדי כהונה שגם כן לא הוי גוף הקרבן למדין למד מלמד. - אמנם נראה להוכיח ממה שכתבנו בחידושינו בסוגיא דיומא ו' בתוס' ד"ה אמר לך. - וא"ת היכי דייק מדכתיב אותו הכתיב נמי אותם, וא"כ קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי וכו' והר' מנחם מיואנו זצ"ל פירש דנפק"ל מגז"ש דרוקם רוקם וכו' ובאבנטו של כה"ד לא כתיב רוקם, ולמ"ד דתרווייהו של כלאים משוה להן מדכתיב אותם יעו"ש ה והביאור בזה דההיקש משוה אותם אמנם עדיין תיקשה במאי פליגי, מדוע האי מ"ד משוה אותם מדכתיב אותם, וא"כ גם לאידך מ"ד נשוה אותם זה לזה מדכתיב אותם. וביותר לפי מה שכתב המהרש"א לפרש בדברי התוס' דיומא שם, דלעיל שנתנו טעם מדוע משונה אבנטו של כה"ג משום דשאר בגדיו גם כן היו של כלאים, והקשה המהרש"א מדוע לא יפרשו סברא לאידך מ"ד שאבנטיהם שוים, וכתב דעל זה לא צריך סברא מטעם דהסברא מחייבת ששניהם שווים, וא"כ לפי דברי הד' מנחם תיקשה דאעפ"י שאם נחליט דבסברא גדידא אין לומד שגם אבנטו של כה"ד הי' של כלאים, אבל מההיקש שפיר ילפינן, והיינו מדכתיב אותם ורחמנא אקשינהו. אבל עכשיו שישנו גם סברא, וגם סברא שאין לחלק האבנטים זה מזה, וא"כ פשיטא שאבנטיהם שווים, ותיקשה למ"ד דאבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כה"ד. וא"כ מה הועילו חכמים, דהדי תיקשה למ"ד דהדי אעפ"י שלמדו בגז"ש דאבנטו של כה"ג הוא של כלאים, אבל מהגז"ש אינו מוכח למעט כהן הדיוט, וא"כ ההיקש דמשוה אותם ליחייב שתהי' גם האבנט של כה"ד של כלאים. - ונראה לפי מה דקיי"ל דבכל התודה כולה למידין למד מלמד חוץ מקדשים, ואיתא היא בסוגיא דפליגי בדבר הנלמד בגז"ש אם נלמד אח"כ בהיקש, ולהכי יש לומד דסברת התוס' הכא דבגדי כהונה תודת קדשים עליהם לענין הילפותא דאין למידין למד מלמד, ומפדשי התוס' דכיון דגם אבנט של כהן גדול שהוא של כלאים ילפינן מגז"ש, להכי לא נלמד אח"כ בהיקשא לענין אבנטו של כהן הדיוט מטעם דבדבר הנלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש, ואידך סבר דדבר הנלמד בגז"ש מלמד בהיקש, להכי סבר דאבנטיהם שווים, - כן נקאה בביאור התוס' בזה. והנה בעיקר הקושיא נראה דכיון דמבואר דלעצם הטבילה והקידוש יוד"ג היתה הלמ"מ כמבואר שם בגמ', ודק לענין הסדר בענין הלבישה והפשיטה בעינן להלימודים, וכמבואר בתוס' שם יומא ל"ב ד"ה גמירי, להכי כיון שלעצם הדין אנו יודעין גם בלא דרשא דק"ו, לכן שפיר חוזר ומלמד בהיקש. דף נ"א מפני מה אמדו לן בדם כשר, שהרי לן באימורים כשר וכו' - הקשו בתוס' תימא דלמא לן הדם לאחר שקיעת החמה יליף מלן באימורים דלא פסלי בשקיעת החמה אלא בעמוה"ש, - ולכאורה תמוה לפי מה דאיתא במנחות ק' דלענין מזבח וכבש המקדשין דאם עלה לא ירד, זהו לפי הקרבתן, וכל הקרב ביום נתקדש ביום, וכל הקרב בלילה נתקדש בלילה, ולפ"ז בדם שעלה על המזבח אם עלה לא ירד, זהו דוקא ביום בזמן הקרבתו, דהיינו הזריקה, וזהו ע"כ הפירוש אם עלה לא ירד, היינו שנזרק על המזבח, וזהו בזמן שעושה פעולת הכפרה, - ולפ"ז ע"כ האי לן הדם, היינו שלן עד למחרתו למחרתו, ועלה על המזבח ביום, ואין מקום לקושיות התוס'. - אמנם נראה דהתוס' מקשו לשיטת הר"ת לקמן נ"ו דפירש ששתי שקיעות יש לענין דם, היינו דלענין לפסול הדם נפסל בשקיעה הראשונה, וזמן ההקרבה לענין הדין זמנו ביום, מביום צותו, זהו הזמן בשקיעה השניי', כמבואר לקמן בתוס' וזהו שמקשה התוס' דלמא מיירי שעלה הדם על המזבח טרם פסול האימורים, וכמש"נ בדין אין מעבירין על המצות. א תוס' ד"ה אשר פתח אהל מועד וכו' ומיהו הא גופא קשיא דלמ"ל קרא דפתח אהל מועד תופ"ל דאין מעבירין על המצות וכו' ויש לומר דלא שייך אין מעבירין על המצות אלא כשיש שתי מצות לפניו כגון דישון מזבח פנימית ומנורה או כגון מצות קרנות שאינו יודע מהיכן יתחיל. אבל לקבוע מקום אשפיכת שיריים לא קבעינן מהאי טעמא אי לאו דגלי קרא בהדיא. - וע"כ ביאור דבריהם כמו שכתבו ביומא ל"ג דדוקא כששתי המצות לפניו ואינו יודע איזו להקדים אז ישנו לכללא דאין מעבירין וכו' אבל היכא דלא עביד אלא חדא מצוה ליתא בזה כללא דאין מעבירין וכו' יעוי"ש. ב כתב הרא"ש בהלכות תפילין סי' ל"ו וז"ל ירושלמי דשלהי מגילה תפילין ומזוזה מי קודם שמואל אמר מזוזה קודמת רב הונא אמר תפילין קודמין וכו' ומסתברא דהלכתא כרב הונא דמצוה דגופי' עדיף, וגם מדפרש תלמודא טעמי' אלמא חשיב לי' עיקר עכ"ל הרי דיהיב רבינו הרא"ש שני טעמים לפסוק כרב הונא, חדא מפני הסברא, וגם מדנתן הירושלמי טעם וראי' לרב הונא, - והנה בעיקר הדבר הא דמביא הירושלמי מהא דמזוזה שבלה אין עושין ממנה תפילין, מבואר בש"ס דילן להיפוך, וכבר הועירו בזה הב"י והמעדני יו"ט יעו"ש, אבל בהא דכתב הרא"ש דמסתבר כרב הונא מטעם דהוי מצוה שבגופי' ועדיפא, תמוה היאך אמר סברות בזה אשר לא הוזכר שם בירושלמי, וגם בש"ס דילן לכאורה אין מקור לזה. ומצאתי בביאור הגר"א יו"ד סי' רפ"ה שעמד בזה יעוי"ש. ג והנה יש למצוא מקור לדברי' מש"ס קדושין כ"ט ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומר בנו קודם שזה מצותו על אביו, וזה מצות בנו עליו, א"ד ירמי' הכל מודים היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מ"ט מצוה דגופי' עדיף וכו' - וכן מבואר שם לענין תורה הוא ללמוד ובנו ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו, והוי ג"כ משום מצוה דגופי' עדיפא. - הרי מבואר דאעפ"י שמצות פדיי' להבן מוטל על האב, וכמו כן החיוב מוטל על האב ללמד תורה לבנו, ומכל זה מבואר, דמצוה שעל גופו ממש יש לה דין קדימה. - ולפ"ז בהאי דינא דתפילין ומזוזה אעפ"י שמחויב בשניהם, עכ"ז יש לתפילין דין קדימה, יען דהוי מצוה שבגופי' ומזוזה הוי מצוה שחוץ לגופו, - וזהו סברת הרא"ש ומקורו מסוגיא דקדושין. ד אמנם בעצם הסוגיא דקדושין יש להבין, דאיתא שם ת"ר לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל ר' יהודה אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו שזו מצוה עוברת, וזו מצוה שאינה עוברת יעוי"ש - וקשה הלא ר' יהודה עצמו סובר דמצוה שבגופי' עדיף, דהרי סובר בהוא לפדות ובנו לפדות דאם ליכא אלא חמשה סלעים דפודה את עצמו, אעפ"י שגם מצות פדיי' של בנו עליו מוטל עוד יותר מפדיון עצמו כמו שאמר ר' יהודה שזה מצוותו עליו, וזה מצוותו על אביו, ומכל זה אם אין לו יותר מחמשה סלעים סובר דמצוה דגופי' עדיף, ולפ"ז בשצריך לעלות לרגל ולפדות את בנו ודאי אית לן לומר דלעלות לרגל עדיף מפני דהוה מצוה שבגופי', דהרי בגופי' הוא עושה את המצוה, דהרי מחויב לבוא לעזרה לראות ולראות ברגל, ואין לך מצוה שבגופי' גדול מזה, ולפ"ז תיקשה מדוע אמר ר' יהודה דלעלות לרגל קודם מפני דהוי מצוה עוברת, וקשה הא בלא"ה לעלות לרגל קודם מפני דהוי מצוה שבגופי'. ה עוד יש להבין בעיקר הדבר הא דמבואר בגמ' שם בקדושין דפדיון עצמו קודם משום דהוי מצוה שבגופי', ופדיון בנו הוי מצוה שחוץ לגופו, וצריך ביאור מדוע באמת הוי פדיון עצמו מצוה שבגופי', דאטו בגופי' נעשית המצוה כמצות מילה, הלא בגופו לא נעשה דבר, וגם לתפילין לא דמי, דהתם בתפילין הוי מלבוש על הגוף, משא"כ בפדיי' לא שייך זה, דהרי עצם המצוה לא נעשית בעצם גופו מאומה. וגופו לא הוי אלא תנאי המביא להמצוה אשר ע"י גופו בא למצוה, וכמו שבפדיון בנו הוי בנו התנאי והסיבה להמצוה, דהיינו שבשביל גוף בנו נתחייב בפדיי', כן גם הוא עצמו הוי תנאי וסיבה להמצוה, וא"כ מה שייך לומר בזה דפדיון עצמו הוי מצוה שבגופי' יותר מפדיון בנו, ו ומה שנראה לומר בזה הוא לפי מה שמצינו ביומא ל"ג אמר רבא משמי' דר"ל עבורי דרעא אסוטפתא אסור היכי עביד מדרעא לטוטפתא, ופירש"י שצריך להניח תפילין של יד מקודם מטעם דבזרוע פגע בראשונה, והקשו התוס' דלפירש"י מאי איריא מדר"ל תיפ"ל דזהו הסדר של תפילין מדכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפת בין עיניך כמבואר בהקומץ רבה יעוי"ש. - ונראה דרש"י בא לחדש דין אחר דהנה שם בהקומץ מיירי שיש לו שתי התפילין של ראש וגם של יד ומחויב להניח את שתיהן, בזה אמרה תורה דמחויב להניח מקודם את השל יד, ואח"כ השל ראש. והכא, כוונת רש"י, באופן אם אין ידו משגת לקנות שתי התפילין, ואינו יודע איזו יקנה אם של יד או של ראש ושפיר הוי אמרינן דשל ראש קודם מטעם דהוי מקודש יותר מתפילין של יד. בזה בא רש"י לפרש כיון דבזרוע פגע בראשונה, מחויב לקנות של יד מקודם משום אין מעבירין על המצות והתוס' שהקשו על רש"י אזלי לשיטתם שם בתוס' ד"ה אין מעבירין שכתבו דליתא האי כללא דאין מעבירין וכו' רק בששתי המצות לפניו ואינו יודע איזו להקדים, אבל היכא דלא עביד אלא מצוה חדא בזה ליתא הכלל דאין מעבירין וכו' יעוי"ש - עי' בטורי אבן מגילה ו' שמאריך בזה - להכי לא ניחא להתוס' לפרש כפירש"י יען דלא הוי שום נ"מ בתפילין בהא דר"ל דממנפ"ש אם שתי התפילין לפניו הר"ז ידעינן מהא דכתיב בקרא הסדר של תפילין דצריך להקדים השל יד להשל ראש, ואם מיירי שאין ידו משגת לקנות שתי התפילין, ואינו יכול לקיים אלא מצוה חדא, או של יד גרידא, או של ראש גרידא. הנה בזה ליכא הכלל דאין מעבירין וכו' ומחויב לעשות המצוה החשובה, ובתפילין יהי' מחויב לעשות ולקנות דוקא השל ראש יען דמקודש יותר משל יד, - ולפ"ז - נמצא באופן שאין ידו משגת לקנות שתי התפילין ואינו יודע איזה מהן יקנה דלשיטת רש"י צריך לקנות השל יד דוקא משום דאין מעבירין וכו' ולשיטת התוס' ליתא בזה הכלל דאין מעבירין על המצות וצריך לקנות המקודש דהיינו השל ראש. ז אמנם באמת מבואר בכמה מקומות דאפילו בלא. היו לפניו שתי המצות אלא מצוה אחת לפניו ג"כ אמרינן הכלל דאין מעבירין על המצות כמבואר בפסחים ס"ד במשנה שחט ישראל וקבל הכהן נותן לחברו וחברו לחברו ומקבל את המלא ומחזיר את הריקן וכו' ואיתא בגמ' אבל איפכא לא מסייע לר"ל דאמר אין מעבירין על המצות יעו"ש- והנה התם ע"כ ליתא אלא מצוה אחת, דהרי בודאי ליכא שום מצוה, במה שמחזיר הריקן, ועיקר המצוה במה שמקבל המלא, וחזינן דאסור לעבור על המצוה, - וגם הסוגיא דמגילה ו' מבואר כן. כמבואר בתוס' שם ד"ה מסתבר יעוי"ש, ועי' בטורי אבן במגילה שם שדעתו דהאמת דאף במצוה חדא אמרינן אין מעבירין וכו' יעוי"ש ולפי מה שביארנו יהי' כן שיטת רש"י -ומזה יש להעיר על השערי תשובה או"ח סי' כ"ה סק"א הביא להלכה דאם אין ידו משגת לקנות שתי התפילין דצריך לקנות השל ראש דוקא מטעם המקודש יעוי"ש - ולפי מה שכתבנו תליא בשיטת רש"י ותוס'. ח וזהו הביאור בגמ' קדושין דאם יש עליו שתי מצוות של פדיי' אחת עבור עצמו ועוד עבור בנו. דצריך לפדות את עצמו מקודם, יען דכיון דתמיד פוגע בגופו של עצמו תחילה, להכי מחויב לפדות את עצמו תחילה מטעם דאסור לעבור על המצוה, וכמו שאסור לעבור ממצוה של יד לשל ראש מטעם דפוגע בשל יד קודם, היינו דפוגע בזרוע בראשונה. כן אסור ללעבור מגופו של עצמו ולעשות המצוה בגופו של בנו, - וזהו הביאור מצוה דגופי' עדיף, - והכא אתי שפיר אף לשיטת התוס' דהרי מיירי ששתי המצות של פדיי' לפניו, וצריך להקדים המצוה שפוגע בראשונה מטעם אין מעבירין על המצות. ט ואתי שפיר בהי' צריך לפדות את בנו ולעלות לרגל דלא מצי אמר ר' יהודה דעליי, לרגל מוקדם מפדיית בנו יען דהוי מצוה שבגופי', והיינו כי פוגע בהגוף תחילה, דליתא דהרי עכשיו עדיין אין רגל ואין הגוף מחויב לעשות המצוה עדיין, דע"כ מיירי קודם הרגל, ועדיין ליתא חיוב על הגוף לעשות המצוה שהגוף מחויב, דהרי בע"כ עצם העלי' לרגל ליתא בזה מצוה בלתי הכשר מצוה גרידא, ועיקר המצוה הוא להיות בעזרה ברגל עצמו, ולא שייך בזה אין מעבירין על המצות, כיון דאין מצוה זו לפניו - וזה עדיף יותר מהא דמצינו ביומא ע' דאיתא שם הרואה כה"ג וכו' לא מפני שאינו רשאי וכו' ופריך פשיטא ומשני מהוד"ת אין מעבירין על המצות, ומאי מצוה ברוב עם הדרת מלך קמ"ל, ופירש"י דמצוה יש בראייתן קמ"ל דלא מעבר הוא מאחר שאינו עוסק בה יעוי"ש, הרי מבואר דאם אינו עסוק בה ג"כ לא שייך אין מעבירין וכו'. א"כ כש"כ ופשיטא הכא שעדיין אינו רגל דבודאי ליתא בזה חיוב כעת ולא שייך לומד אין מעבירין וכו' והוכרח ר' יהודה לומר הטעם משום מצוה עוברת, דכיון דרגל הוה מצוה עוברת, להכי יש לה דין קדימה - וגם רבנן ע"כ סברי הא דמצוה עוברת בעלמא, מדאיצטרך להו קרא לומר דפדיון בנו קודם מדכתיב כל בכור בניך תפדה, והדר לא יראו פני ריקם דקשה למה צריכין לקרא הא בלא"ה כיון דבפדיון בנו מחויב הוא עכשיו, ובחיוב לבוא לעזרה עדיין אינו מחויב עד הרגל, וממילא אית לן לומר אין מעבירין וכו' כמו שכתב הרדב"ז בתשובה סי' י"ג כמו שנתן לו השר רשות לצאת מבית הסוהר פעם אחת בשנה, דאז אפילו מצוה קלה שבאה לידו אסור להחמיץ, ומחויב לעשותה מטעם אין מעבירין וכו' ואינו צריך להמתין שירשנו השר לצאת ביום שאיכא חיוב מצוה רבה וגדולה כר"ה וכדומה יעוי"ש. - ולפ"ז הכא בדאיכא פדיון בנו וגם חיוב לעלות לרגל. ודאי דפדיון בנו עדיף, מטעם דהרי בזה מחויב עתה קודם הרגל, וא"כ למ"ל קרא דחיוב פדיון בנו קודם, וע"כ צריך לומר דרבנן סברי ג"כ דאם המצוה הוי מצוה עוברת, דאז יש לה דין קדימה, להכי בעינן קרא מפורש דפדיון בנו קודם. י ומזה תמוה סוגיא דמנחות מ"ט דאיתא שם דבעי הגמ' בתמידין דלמחר ומוספין דהאידנא איזה איזה מהן עדיף יעוי"ש, דקשה והא כיון דחיוב מוספין הוה היום וחיוב תמידין הוא למחר, הא אית לן לומר בזה אין מעבירין על המצות, וביותר תיקשה לשיטת רש"י שכתבנו דבשביל אין מעבירין וכו' אנו דוחין אף המקודש כמו הא דתפילין של יד דדוחין את התפילין של ראש, אעפ"י שהתפילין של ראש מקודש יותר משל יד, בשביל האיסור דאין מעבירין וכו' ואסור לעבור משל יד לשל ראש, וא"כ לא יהי' דתדיר עדיפי ממוקדש, ומצות הקרבת התמידין עדיפי ממוספין בשביל שהם תדירי. אבל עכ"פ אסור להעביר על המצוה, מטעם דזה הוי החיוב היום, והתמידין יהי' החיוב למחר. - וכמו כן יש להקשות גם על הרדב"ז מסוגיא דמנחות וב"ה מצאתי במל"מ פ"א מהל' מגילה שעמד בזה על הרדב"ז מסוגיא דמנחות יעוי"ש. - ואפשר לומר כיון דתמיד בעי ביקור ד' ימים קודם הקרבתו, ותמידין העומדין להקרבה למחר, הרי בעינן בדיקה גם היום מדינא. נמצא דד' ימים קודם ההקרבה הרי הוא עסוק בו במצות ביקור, ולהכי הרי הוא דומה למוספין דהיום, כיון דשני המצוות עומדין לפניו ובשניהם הוא עסוק, ולא שייך בזה אין מעבירין וכו' כיון דעסוק גם במצות תמיד דלמחר, במה שמחויב לבדוק אותם היום לתמידין דלמחר. ואם נחליט דמוספין דהיום קודם הרי אנו מבטלין גם הבדיקה עבור התמידין, דהרי למוספין לא בעי בדיקה חיובית, וסגי בהבדיקה שבדקוהו בלקיחתן, נמצא דבזה שיחליטין דמוספין קודמין מבטלין מצות ביקור של התמידין, נמצא דמעבירין אנחנו על המצוה של הביקור, ושייך בזה אין מעבירין על המצות, וגם בהקרבת המוספין דהיום איכא ג"כ האיסור דאין מעבירין וכו' ושפיר בעי הגמ' איזה מהן עדיפא, אם תמיד עדיף, או מקודש עדיף, ובעיקר הא דאמר ר' יהודה דהוי מצוה עוברת איכא למימר בפשטות דרוצה לומר דאפילו בשביל פדיון עצמו ג"כ עליי' לרגל מוקדמת משום דהוי מצוה עוברת, ומצוה עוברת לא אמרינן. אין מעבירין וכו' ויעשה המצוה העוברת מקודם. יא והנה עתה נבוא לביאור שיטת דברי הרא"ש עפ"י הירושלמי, והוא ביסוד מוקדם, לפי מה שמבואר לעיל דאם עדיין אינו עסוק בהמצוה ליתא להאי כללא דאין מעבירין וכו' כמו שכתבנו לעיל בשם רש"י בסוגיא דיומא ע' ולפ"ז גם בהכשרי מצוה ג"כ לא שייך לדון בכללא דאין מעבירין וכו' ובהכשר מצוה לא שייך לדון למי יקדים ולמי יאחר, כיון דעדיין לא הוי המצות לפניו לעשותם, וליתא בזה הא דאין מעבירין וכו' כיון דעדיין ליתא בעשיית המצוה. - ולפ"ז ודאי לא שייך אין מעבירין וכו' בשעה שצריך למזוזה ולתפילין, איזה מהם יכתוב קודם, דכיון דליתא עדיין לא המזוזה ולא התפילין ליתא בזה הא דאין מעבירין וכו' ומסתבר כן כמו שודאי ליתא כללא דאין מעבירין וכו' בשעה שרוצה לעבד את העורות, וצריך לתפילין ולמזוזה על איזה מהן יקדים העיבוד. כן גם בכתיבתן ליתא כללא דאין מעבירין וכו' והכל הוא מטעם דכיון דעדיין אין המצוה לפניו בגדר עשיי' להכי ליתא בזה הכלל דאין מעבירין יב וכמו כן נראה דסבר הרא"ש דבשעה שרוצה לקנות תפילין ומזוזה המה גם כן בגדר הכשר מצוה, דמה לי עשייתן, או קנייתן, ובתרווייהו לא הוי יותר מהכשר מצוה. ולא אמרינן בזה אין מעבירין וכו', דדוקא בקיום המצוה איתא לכללא דאין מעבירין וכו' ואולי זה הוי סברת התוס' במה שהקשו לרש"י שמפרש דלהכי בעינן להניח של יד מקודם מפני שאין מעבירין וכו' והא בלא"ה בעינן הנחה של יד מקודם, דהרי זהו סדר ההנחה, ולא רצו התוס' לפרש דנ"מ במי שאין ידו משגת לקנות שתי תפילין דצריך לקנות של יד דוקא, משום דסברי דבזה האופן דעדיין צריך לקנות ואין התפילין לפניו ליתא בזה הכלל דאין מעבירין וכו', ובהכרח צריך לומר דגם הרא"ש סבר כן, מדהקשה ג"כ על רש"י כקושיות התוס', כמבואר בהלכות תפילין סי' ט"ו יעוי"ש - נמצא לפ"ז דשיטת הרא"ש דליתא להאי כללא דאין מעבירין וכו' בלתי שהמצוה לפניו לעשותה. אבל לא בהכשר מצוה, ועדיין צריך להכשר של הדבר או עשיי' או קניי' כמו שכתבנו לעיל. יג ולפ"ז בהא דפליגי שמואל ור"ה בירושלמי תפילין ומזוזה איזה מהן קודם. ע"כ אין לפרש דפליגי בכתיבתן, היינו שצריך לתפילין וגם למזוזה, ואינו יודע מה יכתוב קודם דבזה ודאי כו"ע סברי דליתא בזה שום דין של הקדמה, ואיזה שירצה יכתוב מקודם, דכיון דהוי רק הכשר מצוה ליתא בזה דיני קדימה, וכמו כן אין לפרש דמיירי במי שרוצה לקנות אחת משתיהן ואינו יודע איזה מהם יקנה, דבזה גם כן דינם כהכשר מצוה וליתא בזה דין קדימה כדלעיל ופירש הרא"ש דמיירי שהו' לפניו תפילין ומזוזה, והוא צריך לשתי המצות, היינו להניח תפילין, וגם לקבוע מזוזה, ואינו יודע מה יעשה בראשונה. ופליגי שמואל ורב הונא, דמר סבר דתפילין קודמין מפני חשיבותן. ומר סבר מזוזה קודמת מפני חשיבותה ומעלתה, ועל זה כתב הרא"ש דמסתברא דמצוה שבגופי' עדיף, והיינו מפני שאין מעבירין על המצות, והיינו משום דבגופו פגע בראשונה, כדלעיל ומדויק בלשון הרא"ש דלא כתב הדין דהירושלמי דמיירי באין ידו משגת לקנות את שתיהן, וע"כ דכוונת הרא"ש כמו שכתבנו לעיל. יד והנה הרמ"א ביו"ד סי' רפ"ה כתב הדין של הירושלמי בסגנון אחר וז"ל אם אין ידו משגת לקנות תפילין ומזוזה יקנה תפילין ולא מזוזה דמצוה שהיא חובת הגוף עדיפא, ומציין להירושלמי דמגילה יעו"ש, ופלא שלא ציין להרא"ש דהלכות תפילין, וע"כ כמו שכתבנו משום דהרא"ש לא מיירי במי במי שאין ידו משגת, ודק הרמ"א בעצמו מפרש הירושלמי דמיירי במי שאין ידו משגת, ובזה סבר הרמ"א כשיטת רש"י שכתבנו דגם בבא לקנות תפילין ומזוזה ג"כ אמרינן דאין מעבירין על המצות, וצריך לקנות מה שקרוב לגוף ביותר, ואם בא לקנות תפילין וצדיך לשל יד ולשל ראש ואין ידו משגת לקנות שתיהן יקנה של יד מטעם דבזה פגע ברישא. וכן כשבא לקנות תפילין ומזוזה ואין ידו משגת לקנות שתיהן יקנה תפילין הקרובים המה לגוף יותר ממזוזה, והוא צריך לקנות הקרוב להגוף מטעם אין מ מעבירין וכו'. דהרא"ש והרמ"א אינם מתאימים בדין זה. ולהכי אינו מציין הרמ"א להרא"ש כדרכו תמיד, - ובנידון סוגיא דידן כתב הרמב"ם בפר"ה ממעה"ק הי"א שהוא מטעם דפגע ברישא - וע"כ הביאור משום אין מעבירין וכו' - ותמוה, ויבואר לקמן נ"ב ע"ב. בדין י ן שיריים דיים. א דף נ"ב ע"א שיריים מעכבין א"ב ופירש"י ר' ישמעאל סבר כפרה הוא דלא מכפרי אבל עיכובי מעכבי ר' עקיבא דמוסיף וכו' יעוי"ש- והנה יש להבין מהו זה דאינו מעכב כפרה, ומ"מ מעכבי, איזה עיכוב יש מבלעדי כפרה,וע"כ הכוונה דדינם של השיריים כמו אברים ופדרים דמעכבי על הבשר אם לא הוקטרו כשישנם בעין -וה"נ השיריים מעכבי על הבשר או על ההקטרה גם כן, - ור"ע סבר דאינו מעכב כלל אף כשהם בעין -אבל תיקשה לפ"ז מאי פריך הגמ' לקמן על וסבר ר' ישמעאל מיצוי חטאה"ע מעכב והתנא דבי ר' ישמעאל והנשאר בדם ימצה, הנשאר ימצה ושאינו נשאר לא ימצה וכו' יעוי"ש - וקשה הא שאני התם כיון שאינו נשאר הר"ז כנאבדו ולא מעכבי, - והא דסבר ר' ישמעאל דמיצוי מעכבי, היינו כשישנו בעין כדין אברים ופדרים - ומצאתי להפ"מ שהעלה זה בצריך עיון. ב והנה באמת נראה לפרש בכוונת רש"י הא דשיריים מעכבי, היינו דחמירי מאברים ופדרים דמעכבי רק כשהן בעין. - דשאני אברים ופדרים כיון שכבר נעשה כל כפרות הדם, לכן אין להחמיר באברים ופדרים רק כשהן בעין, - ולא כשנאבדו, - משא"כ שפיכת שיריים, שזהו גם כן במעשה המכפר שהוא הדם הגם מעכבין אף בנאבדו, - ועיכוב שלהן על האברים ופדרים להקטירן, וגם על הבשר לאכילה. - ומ"ד דלא מעכבי, מ"מ דינם כאברים ופדרים לכהפ"ח שיעכבו כשהן בעין. - ולזה פריך הגמ' מתנא דבר"י דדרש ושאינו נשאר לא ימצה, דע"כ הביאור אינו מעכב, כמובן, - ולר' ישמעאל דסבר שיריים מעכבין ע"כ הפירוש אף אם שנאבדו ואינן בעין מעכבין. - ויש להביא ראי' לפירוש זה מסוגיא דלקמן פ"א ע"ב דאיתא שם אפילו למ"ד שיריים מעכבין, חסרו, אין מעכב. - וע"כ שם הפירוש חסר, היינו חסד' מקצתן, מפני הנתינה דלמעלה. וכן פירש"י שם ד"ה דלמא וכו' יעוי"ש, ואעפ"י דשם מיירי בשיריים של חטאות הפנימיות, דשייכים לכפרה גם כן, כמו שיבואר לקמן, בזה. - אמנם עכ"פ יש מקום לומר גם בשיריים דחטאות החיצוניות דחמירי מאברים ופדרים. ג והנה הפנ"מ נכנס בדוחק לפרש דלמ"ד מעכבי היינו דוקא כשהן בעין, והיינו משום דמסתמא יפרש דלמ"ד לא מעכבי, היינו אפילו כשהן בעין, ובכדי שלא לעשות פלוגתא רחוקה, להכי פירש דלמ"ד מעכבי, היינו כשהן בעין. - אבל נראה לפרש דלמ"ד לא מעכבי, היינו כשנשפכו או נאבדו ולמ"ד מעכבי, היינו אף כשנשפכו ונאבדו וכמש"נ. ד ע"ב ת"ר וכלה מכפר, אם כיפר כלה, ואם לא כיפר לא כלה דברי ר' עקיבא א"ל ר' יהודה מפני מה לא נאמר אם כלה כיפר וכו' מ"ב וכו' שיריים מעכבין איכא בינייהו, - והנה הכא שונה הא דשיריים מעכבין, מההיא דלעיל. - והיינו והיינו דהכא הפירוש דהשיריים מעכבין וצריך להביא קרבנות אחרות הקודמות מפני זה שתהי' שיריים. - דאל"כ אין זה שיריים, - וכדפירש"י - וע"כ דתנאי הוא בהכפרה, דאם לא תהי' שיריים דלא מכפרין כל הדמים שמקודם, - וצריכין להביא קרבן אחר.

ה ובזה יש לפרש הא דאיתא בירושלמי יומא פר"ה ה"ו דבעי שם למ"ד שיריים מעכבין מקומן מהו, - היינו אם מעכב המקום המיוחד להשיריים, דהיינו יסוד מערבי, - ולכאורה הא קיי"ל דגם שלא במקומו כמקומו דמי, לענין כפרה. - אמנם נראה דיש לפרש בעי' דירושלמי בשתי אופנים. א. דכיון דלענין כפרה שלא במקומו כמקומו דמי, - והכא למ"ד שיריים מעכבי, הוי השיריים תנאי לכפרה, להכי יש לומר דתנאי כפרה ככפרה דמי, דגם שלא במקומו שפיר דמי, - א"ד כיון דעכ"פ לא הוי יותר מתנאי, להכי אין זה כדין דברים המכפרים. - ובזה בעינן במקומו ממש. ב. דזה סבר הירושלמי דשיריים כיון שתנאי כפרה הוא, למ"ד שיריים מעכבי, כהמכפרין דמי, לענין זה דשלא במקומו כמקומו דמי, ושפיר יש כאן כפרה מעליא. אבל בעי הירושלמי לענין זה אם דין השיריים כדברים המכפרים דהבשר פסול באופן דשלא במקומו. ובזה בעי אם גם השיריים כן הדין, והבשר פסול. כשנתן שלא במקומו. - א"ד דלא הוי חסרון כלל בשלא במקומו. והיינו כיון דעכ"פ שיריים נינהו. - ולא עצם הכפרה. -והפירוש זה השני נראה יותר. ובמה ו ובמה שכתבנו יש ליישב קושיות הטו"א במגילה ו' דהקשו שם התוס' אסוגיא דזבחים נ"א דקאמר דשירי הדמים הפנימיים הי' שופך על יסוד מערבו של מזבח, ואמר בגמ' מה טעם אמר קרא אל יסוד מזבח העולה וכו' וקשה הא בלא"ה שם המצוה מטעם אין מעבירין על המצות, ותירצו בשם הר' יהודה דאי לאו קרא הו"א דאין מעבירין וכו' הוא רק לכתחילה אבל בדיעבד שפיר דמי, משו"ה איצטרך קרא דאסור בדיעבד. - והקשה הטו"א הא קיי"ל שיריים לגמרי אין מעכבין, - ופשיטא שהמקום אינו מעכב, - והניחא לענין שיריים פנימיים למ"ד מעכב איכא למימר דכמו שהם מעכבין, כן גם מקומן מעכב, יעוי"ש והנה מה שפשיטא דלמ"ד מעכבי גם מקומן מעכב, - בעי' היא בירושלמי. - וכנראה שלזה התכוון בגיוה"ש בירושלמי, - והנה בעיקר מה שהקשה על הרבינו יהודה שבתוס' - ראה פשוט דכוונתו, היינו, דאם בשביל אין מעבירין וכו' בדיעבד אם עבר המקום הזה אינו מחויב לשוב ולחזור למקום הזה שעבר, והטעם פשוט דאם יחזור להמקום הראשון, איכא משום אין מעבירין ממקום זה, - אבל כשייחדה תורה מקום קבוע, -הנה מחויב לשוב ולחזור לההוא מקום הקודם, בכדי לקיים המצוה הלזו של שפיכת שיריים להמקום המיוחד. ז והנה זהו בכל הקרבנות אשר שיריים לא מעכבי כלל, ורק בכדי לקיים מצוה דשיריים, דאז אם ישנן להשיריים, - הנהו מחויב לשוב להמקום המיוחד שקבעה תורה, אבל בחטאות הפנימיות. למ"ד שיריים מעכבין, בזה תנוח השאלה בדיעבד אם לא נתן על מקום המיוחד, -והיינו דהרי הוי שלא במקומו. - ובעי הירושלמי אם יש בכח בעיכובא הנתינה דשלא במקומו שתהי' לכהפ"מ פסול בשר. ח והנה הרמב"ם השמיט לבעי' זו דירושלמי, דדעתו ע"כ דשיריים אינם מעכבין אפילו בחטאות הפנימיות, כמ"ש בפרי"ט ה"ד ממעה"ק, - והנה בפר"ה ממעה"ק הי"א כתב ושירי הדם הי' שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, מפני שפוגע בו תחילה בצאתו מן ההיכל, - וע"כ הוא משום אין מעבירין על המצות, - ותמוה דהלא בגמ' מבואר דנלמד מקרא. - ואפשר דסבר הרמב"ם דמזה נלמד דין דאין מעבירין. א דף נ"ג היכי עביד ר' יוחנן ור' אלעזר ח"א נותן אמה אילך ואמה אילך וח"א מחטא ויורד כנגד חודו של קרן וכו' - הנה יוצא מזה דעכ"פ מיוחד מקום לדם חטאת אפילו לרבי, והוא סמוך לקרן אמה על היותר, ולא רחוק יותר מאמה ומשמע דאם נתן רחוק יותר מאמה לא כיפר, -וכן משמע מדברי הרמב"ם פר"ה ממעה"ק ה"ז דכתב דלכתתחילה בעינן בקרן ממש, ובדיעבד אם נתן סמוך לקרן אמה אחת מכאן או מכאן כפר יעוי"ש- נמצא לפי"ז שונה דין חטאת מעולת העוף, אעפ"י ששניהם למעלה, - והוא דבחטאת מלבד שהוא למעלה צריך להיות סמוך לקרן אמה, - ואילו עולת העוף כשר בכל הקיר אפילו רחוק הרבה מן הקרן, - והיינו שעיקר הקפידא בעולת העוף שתהי' על קיר המזבח דוקא ולמעלה מהחוט. - אבל אין קפידא באיזה - וכן מבואר ברמב"ם פר"ו ממעה"ק ה"כ יעו"ש - ויש לעיין היאך הדין בעולת העוף כשניתן דם המיצוי על חודה של קרן במקום חטאת אם כשר. - ומסתברא שאין קפידא בזה. - והתורה הקילה בעולת העוף ששפיר דמי על כל הקיר, אבל לא טמעט סמוך לקרן, והיינו משום דגם זה נקרא קיר המזבח. ב אמנם נראה דע"כ כל זה לרבי דמכשיר חטאות גם באמה הסמוכה לקרן וא"כ גם מקום דם חטאת הוא על קיר המזבח משא"כ לראבר"ש דסבר דדם חטאות דוקא בחודו של מזבח ופסול אם שינה, - א"כ אפשר שזה לא נקרא קיר של מזבח, - גם לעולת העוף, - ואם עשה שם מיצוי עולת העוף פסולה.. ג י וכן יש להוכיח מסוגיא דלעיל י' ע"ב דפריך שם לר' אליעזר דדריש הפסוק הכהן המחטא אותה דממעט אותה למעלה ואין דמו של אחר למעלה - ופריך והא שייר עולת העוף שהיא גם כן דמה למעלה, - ומשני ההיא ראבר"ש היא דאמר האי מקום לחוד והאי מקום לחוד. - וע"כ הביאור דאותה האמור בחטאת בא למעט גם עולת העוף, ולומר דעולת העוף פסולה, אם עשאה במקום חטאת. ד אבל לרבי דמכשיר חטאת גם בסמוך להקרן אמה אחת. - הנה לדידי' ע"כ האי אמה יש לו שתי שמות. א. שנקרא קרן מפני הסמיכות מקום להקרן. ב. נקרא קיר המזבח, כיון שעכ"פ קיר הוא,- וא"כ לפ"ז בעולת העוף שהכשירה תורה בקיר המזבח הכל בכלל כל מה שנקרא קיר. - ולרבי ע"כ גם הקרן נקרא קיר. - דאל"כ היאך מכשיר על הקיר סמוך להקרן - אם אינו נקרא קרן. - וע"כ דהקרן גם שם קיר עליו. ה ובזה יש ליישב גם כן מה שיש להקשות שם בסוגיא לעיל דמדוע דחיק הסוגיא לאוקמי' כראבר"ש דוקא, הלא גם לרבי שונה הא דעולת העוף מחטאת בהמה, דבחטאת בעינן לכהפ"ח סמוך לקרן אמה - ואילו בעולת העוף כשר בכל הקיר.- דליתא דכיון דגם עולת העוף כשר לרבי על חודו של קרן וא"כ אין למעט מהא דכתיב אותה בחטאת, לומר דעולת העוף לא נעשית במקום זה, דחטאת, דמורה המיעוט לעיכוב לפוסלה, משום דע"כ לרבי כשרה היא גם במקום זה דחטאת. - נמצא מבואר דעולת העוף כשנעשית בחודו של קרן לראבר"ש פסולה, ולרבי כשרה והרמב"ם דפסק כרבי, כמבואר בכס"מ בפר"ה ממעה"ק ה"ז. - להכי שפיר לא כתב דאם עשה עולת העוף בחודו של קרן דפסולה. - ומשמע מדבריו מדכתב סתם בפר"ו ה"כ, משמע דכל הקיר כשר,- וגם אם עשה על החודו של קרן כשרה. דף נ"ה תוס' ד"ה שאם גילח על אחת משלשתן יצא, תימא דצריך קרא בנזיר דמשלח שערו תחת הדוד של חטאת תיפ"ל מהך היקישא, - וקשה הא מבואר שם בנזיד דמדכתיב ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה יצא מי שהוא מחוסר לקיחה הבאה ונתינה. - והנה בשלמים הדבר מקיים היטב כיון שמגלח במקום בישול השלמים דהיינו בירושלים - משא"כ חטאת דנפסל ביוצא חוץ לעזרה, והגילוח הוא מחוץ לעזרה וא"כ אין כאן לקיחה ונתינה כאחד דההבאה מפסקת בינתיים. וא"כ שפיר הו"א דאעפ"י דאיתקשו חטאת ושלמים להדדי לענין דין גילוח שאם גילח על אחת משלשתן יצא. - אמנם בדין מצות קיום מצות שילוח השער תחת הדוד שפיר הוי אמרינן דליתא בחטאת מפני שחסרון ההבאה מפסקת. - וזה ודאי אין לומר דחסרון שילוח השער תחת הדוד תעכב, וא"כ אעפ"י שאמרה תורה דאם גילח על אחת משלשתן יצא, מ"מ יש לומד דיקוים הגילוח בלא שילוח השער ואפילו לאיכא דאמרי דלא סברי דרשא זו דמחוסר הבאה, - מ"מ מסברא גם כן אית לן לומר דליכא בחטאת מצוה זו דשילוח השער תחת הדור מפני שכיון שחזינן שאמרה תודה למצוה זו בשלמים, שהבישול שלהם בירושלים. - דהרי הא"ר ג"כ סבר דמיירי הכתוב בשלמים, וא"כ אין ללמוד דין זה שינהוג בחטאת להביא השער מחוץ לעזרה פנימה, והרי זה כגילוח טמא שבמדינה דסבר ר' מאיר דאינו משלח שערו תחת הדוד, אף להביא תחת הדוד של שלמים בירושלים, ומכש"כ לשלח השער בעזרה פנימה תחת הדוד של חטאת, ולהכי בעינן שפיר קרא לזה. - ע'"ב דאמר רב יהודה אמר שמואל שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים שנאמר ושחט אותו פתח אהל מועד וכו' הקשו התוס' בעירובין ב' תיפוק לי' משום ששחטן להשלמים קודם התמיד וכו' יעוי"ש - ונראה לפרש דנפק"מ לענין שחוטי חוץ, דאם שחט בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור כמו שמבואר ביומא ס"ג דמחלק שם בין מחוסר הגרלה למחוסר פתיחה, דאם שחט בחוץ קודם הגרלה חייב, ואם שחט בחוץ קודם פתיחה פטור מטעם חסרון מעשה, דהפתיחה, כמבואר שם, וא"כ ה"ג אם מפני עיכוב התמיד הרי לא עדיף מעיכוב הגרלה דיומא שם, ולענין שחוטי חוץ חייב, משא"כ כשחידשה תורה הא דעיכוב פתיחת דלתות ההיכל פטור משום שחוטי חוץ, והיינו שמשפט התורה אשר קודם פתיחת הדלתות הרי זה כחסר הבית, ואין זה ראוי לפתח אהל מועד. טו דף נ"ו לאכילה שאני וכו' - וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מביהב"ח ה"ח דהבנויות לחול ופתוחות לקודש תוכן קודש לאכילת קדשי קדשים, אבל אין שוחטין שם קדשים קלים, והנכנס לשם בטומאה פטור. ולפ"ז יש לתמוה בהא דפריך הש"ס בקדושין נ"ב ע"ב וכי אשה בעזרה מניין, ופירש"י דקתני קדשי קדשים, והרי אם יוציאום חוץ לעזרה אפילו לעזרת נשים הם נפסלים ביוצא, - וקשה הא משכחת לה באותן הבנויות לחול ופתוחות לקודש. מניין לדם שנפסל בשקיעת החמה, ופירש"י דלא מהני לי' הלנה בראשו של מזבח לאכשורי למחר לזריקה, והיינו דהוקשה לרש"י דבלא"ה נפסל משום דלא חזי לעבודה. - והקשו בתוס' בזה תינח למ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח, אבל למ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח, א"כ למ"ל קרא הא בלא"ה פסול הדם. - ונראה בסברת רש"י דמפרש דדוקא לענין הקטרה פליגי, והיינו דכיון דעיקר המצוה הוי ההקטרה, ולהכי לא מהני הנחה שעל המזבח מלעכב פסול לינה. כיון שעכ"פ עדיין לא נעשית ההקרבה, ואין ענין הנחה להקרבה, משא"כ לענין דם דכיון דכל עיקר ההקרבה זהו גם כן ההנחה על המזבח, להכי שפיר קרינן לזה כעין קליטת מזבח לעכב פסול לינה שלא תשלוט בהם. - ואפשר לומר גם כן דמיירי שנשפך על המזבח, ומונח הדם בלא כלי שרת על המזבח שהדין בזה לאסוף הדם לכלי שרת ולקיים מצות זריקה כדין נשפך על הרצפה לאחר שנתקבל בכלי שרת. וכמו כן אם נשפך על המזבח. ושפיר הוי בזה קליטת מזבח לענין זה שלא ישליט בזה פסול לינה -ואתי שפיר בזה גם כן לר"ג דאמר לקמן בדם דלא ירד, וכמו שהקשו התוס'. - דשאני הכא דכיון דמיירי שהדם על המזבח, ובעי קבלה בכלי שרת, וא"כ בהכרח ירד הדם מעל המזבח. וכיון שירד לא יעלה, וזהו שמשמיענו קרא שהדם נפסל בשקיעת החמה. ובעיקר הדבר הא דהקשו רש"י ותוס' למאי איצטרך קרא הא בלא"ה לא חזי הדם לעבודה מטעם דעבר היום - נראה דמשמיענו הקרא דפסול הדם פסול העצמי, - דאילו מטעם דלא חזי לעבודה, דה, א"כ ע"כ אין זה פסול עצמי בהדם, משא"כ עכשיו דאמרה תורה דנפסל בשקיעה"ח. הרי זה פסול עצמי ממש. ונפק"מ לענין פיגול. והיינו אם חשב לזרוק הדם בלילה. דאם אמדינן דלא הוי פסול עצמי בהדם, רק מה שלא חזי לעבודה בלילה, והחסרון הוא מטעם לילה. א"כ הר"ז בדמיון להא דפליגי חזקי' ור' יוחנן במחשב לאור שלישי, ולחזקי' כשר, כיון שלא אינתק לשרפה, ולפ"ז בנידון הדם פשיטא דהכא לא הוי פיגול מטעם כיון שגם פסול עצמי לא הוי בהדם, ואפילו לר' יוחנן דסבר שם דהוי פיגול זהו מטעם משום דלכהפ"ח פסול הוי, וכמו שאמר הואיל ואינתק מאכילה. - משא"כ הכא שגם פסול לא הוי, - אמנם עכשיו עכשיו שאמרה תורה שהדם נפסל בשקיעה"ח, הרי זה פסול מעליא, וממילא המחשב לזרוק בלילה הוי פיגול גמור. בדין שריפת קדשים. ע'"ב. המחשב לאור שלישי חזקי' אמר כשר דהא לא אינתק. - וקשה לפי מה שכתבו התוס' שבת כ"ד דהאי דאין שורפין קדשים דזהו מטעם דהקפיד הכתוב על שריפת קדשים שלא יהי' בלילה יעוי"ש, והיינו משמע מזה דאעפ"י שבאמת הגיע זמן לשרפה, ומ"מ אין שורפין בלילה מגזיה"כ, וא"כ מאי קאמר חזקי' דלא אינתק לשרפה. דלפי שיטת התוס' שפיר אינתק לשרפה, ורק מטעם שאין שורפין בלילה. ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה, - וקשה מזה בהא דהקשה הר' יוסף, הובא בתו' קדושין ל"ד ע"א, דהקשה דנשים שאין חייבות בעשה דיו"ט וכי תוכל להדליק וכו' יעו"ש, וקשה הא במצות שרפת קדשים פסולים ליתנהו מטעם זה דהוי מצות עשה שהזמן גרמא משום שאין שורפין קדשים בלילה, - ואפשר לומר דדין זה דבעינן ביום לשרפת קדשים זהו דוקא בשרפת נותר ולא בשארי קדשים פסולים, וכן משמע ביבמות ע"ב, וכן משמע ברמב"ם בפרי"ט מפסוה"מ שכתב האי דינא בנותר ופיגול, ומשמע שלא כן הדין בשארי פסוה"מ, וכוונת התוס' בשבת שם, ע"כ בנותר, ושם בקדושין הקשו התוס' בהא דאין מדליקין בשמן תרומה שנטמאת, וזה עצמו גזירה משום קדשים שנטמאו, ובזה הקשה הר"ר יוסף שפיר מדוע אסורה בזה אשה, כיון שע"כ שרפת קדשים טמאים הוי מצוה הנוהגת גם בלילה, וא"כ אם אמרינן שאשה ליתא בעשה דיום טוב, וכי תוכל להדליק, וכמש"נ. הגה"ה אמנם כבר האריכו בזה האחרונים ז"ל הפ"י והשעה"מ והמנ"ח מצוה קמ"ג ע"ש, אבל דבריהם צ"ע כאשר יבואר. ובעיקר הקושי' לכאורה בפשיטות י"ל לפי מ"ש התוס' יבמות דע"ב דקרא דאותו ולא אותה לראבר"ש איצטריך ע"ש, ה"נ י"ל דרבנו יוסף מקשה למ"ד של"ב נשרף בין ביום בין בלילה דלא הוי מ"ע שהז"ג, ועוד דזמן הדלקת נרות בשבת ויו"ט בלילה הוא, וא"כ עיקר דין דאין מדליקין בשמן שריפה בהכי איירי, וע"כ דאתי' כמ"ד דשל"ב בין ביום בין בלילה, ותרומה כיון שנטמאת כמי שעבר זמנה, ושורפין אף בלילה, וכמבואר בירושלמי שבת פ"ב ה"א, וכ"כ הראשונים ז"ל בחידושיהם ע"ש. ולפ"ז הוי א"ש הא דהשמיט הרמב"ם דין דאין מדליקין בשמן שריפה, לשיטתו שפסק בהל' פסוה"מ פי"ט ה"ה דבין בזמנו ובין שלא בזמנו אין שורפין אלא ביום. וא"כ לא משכחת דין דאין מדליקין, לא ביום, משום דשרגא בטיהרא מאי מהני וכמ"ש הפ"י, ועוד דעיקר בהדלקת מצוה קתני דין דאין מדליקין, וזה לא הוי אלא בלילה, ולא בלילה, משום דלאו זמן שריפת קדשים היא. אבל לפ"ז צ"ע הא דפסק הרמב"ם בפי"א מתרומות הי"ח דמדליקין נר חנוכה בשמן שריפה, וכמבואר בירושלמי ס' מסכת תרומות ע"ש. וקשה דהא אין ש שורפין קדשים בלילה. ואין לחלק בין תרומה לשאר קדשים, דהא לשיטת הרמב"ם שריפת תרומה טמאה מ"ע דאורייתא היא כמבואר בס' המצות מ"ע צ', ובפ"ג מהל' יו"ט ה"ח שכתב שם להדיא ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר כו' ע"ש הרי מבואר דחלה ותרומה נמי מ"ע מה"ת, ומדברי הירושלמי הנ"ל נראה שהוא מדמי בפשיטות כל פסולי קדשים לנותר שאינו נשרף בלילה ואפי' תרומה טמאה וכ"ש שארי פסולי המוקדשין שאין חילוק דין ביניהם לענין זמן שריפתן וכן מבואר בת"כ פ' צו ספי"ב ביום כו' בנה אב לכל הנשרפים שלא יהיו נשרפים אלא ביום ע"ש. וכן נראה מדברי הרמב"ן ויקרא ז' פ' י"ז בפשיטות דכל פסולי המוקדשין אין שורפין אלא ביום ע"ש, וכ"ז דלא כמ"ש המנ"ח בשם כמה אחרונים ע"ש, והא דכתב הרמב"ם בפ"ז ממעה"ק ה"ה ושריפת כל הנשרפין כשירה בזר ובלילה, ר"ל שריפת הנשרפין, היינו פדים ושעירים הנשרפין, ובין שהן נשרפות כמצוותן ובין שלא כמצוותן, ובכ"מ מהג' מקומות ששורפין אותם, בכל ענין שריפתן כשירה בזר ובלילה, וזהו שכתב ושריפת כל הנשרפין, ולא כתב ושריפת כולן, וכ"נ מדבריו בפ"ג מהל' יוהכ"פ ה"ח שכתב שם ושריפתן כשירה בזר כו' ע"ש, וכן מוכח מדברי הירושלמי יומא פ"ו סה"ו מהו שיהו כשירים בלילה כו' ע"ש. וזהו המקור לדברי הרמב"ם אלו. ובודאי שגם הרמב"ם לא כיון אלא על הנשרפין הללו. וזה דלא כמ"ש המנ"ח שם. ולשיטת התוס' דקרבנות ציבור קרבי אחר התמיד, יש מקור לדין זה בבבלי, והוא מסוגיא מפורשת במנחות מ"ו ע"ב דפריך שם לבתר הכי לישרפינהו כו' והיינו בלילה כמבואר שם בתוס' ע"ש, והיינו משום דמעיקר מצוותן לשריפה עומדת ולא מחמת פסול באו לידי שריפה, אין זמן לשריפתן. ונראה עוד מקור לדין זה ממשנה מפורשת פסחים מ"ו ומניחה עד הערב ומשמע דאז שורפה ג"כ וכן מבואר בפי' המשניות להרמב"ם, וכן פסק בפ"ג מהל' יו"ט ה"ט ע"ש, וזהו כמו שפסק לענין נר חנוכה הנ"ל, אבל יותר תמוה ממשנה זו על עיקר דברי הירושלמי שבת הנ"ל דאוקמי מתני' דאין מדליקין כמ"ד שלא בזמנו שורפין אף בלילה. אבל הכא לענין חלה זו הניטלת בטומאה, ל"ש לומר כמו דאמרינן שם לענין תרומה דכיון שנטמאת כמי שעבר זמנה, דודאי הכא כנשרף בזמנו דמי, דכיון שהעיסה נטמאת מקודם, ומשעה שמפריש את החלה ביו"ט אין לה שעת הכשר לשריפה, עד בקר ראשון של חול, דביו"ט לא אפשר לשורפו משום יו"ט, ובלילה לא אפשר משום אין שורפין קדשים בלילה, נמצא דנקבע זמנו בבקר ראשון של חול, ובכה"ג כנשרף אז בזמנו נידון לענין דלא לישרף במוצאי יו"ט וכמ"ש התוס' יבמות יבמות דע"ב ד"ה שלא בזמנו ע"ש, וכיון דחלה זו אף אם תישרף בבקר, דין נשרף בזמנה יש לה, ובנשרף בזמנו לכו"ע אינו נשרף בלילה, א"כ קשה אמאי קתני ומניחה עד הערב, ואז שורפין אותה. - א"ו דה"ט דנשרף בלילה דכיון דמעיקרא לשריפה הוקדשה, דהא במפריש חלה בטומאה מיירי, זה דומה לחטאות הנשרפות או לשתי הלחם הבאות בפנ"ע למ"ד דלשריפה אתיין כדאיתא בסוגיא דמנחות הנ"ל. - דמצוותן בכך, וכל כה"ג שריפתן כשירה בלילה. הרי מוכח להדיא ממשנה זו דכל שמצוותן בכך נשרפין בלילה, ולק"מ מזה על הירושלמי הנ"ל, וגם דברי הרמב"ם בפ"ג דיו"ט ה"ט דפסק דישרוף אותה בערב א"ש כיון דמשעת הפרשה לשריפה עומדת וכנ"ל, ולפ"ז יש ליישב ג"כ דברי הרמב"ם בדין גר חנוכה הנ"ל, דשפיר משכחת שמן שריפה שנשרף בלילה, כגון שנטמא קודם הפרשת תרומה. דמ"מ הרי חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה לכהן ליהנות בשריפתה וכמבואר ברמב"ם פ"ב דתרומות הי"ד ע"ש, ובכה"ג כיון דמשעת הפרשה לשריפה עומדת, אין לה זמן קבוע לשריפתה, ושפיר פסק דמדליקין נר חנוכה בשמן שריפה, משא"כ מתני' דאין מדליקין, דמשמע דבשמן שריפה סתם מיירי, ולכן אוקמוה בירושלמי כמ"ד של"ב נשרף אף בלילה. נמצא לפ"ז דלק"מ על דברי רבנו יוסף הנ"ל, דודאי מצות שריפת קדשים לא הוי מצות עשה שהז"ג, דהא לכו"ע איכא מ"ע זו בלילה, בשמן שריפה שלא הי' לי' שעת הכשר לאכילה, וכן נשים מפרישין חלה בטומאה ו ושורפין בלילה מה"ט. ועיין האוח"ת סימן צ"ו ובטו"א ר"ה ל' דסתרי אהדדי ופשוט לי' להטו"א דדברי הירושלמי שמשוה תרומה טמאה לנותר. לענין זמן שריפתן קיי"ל כן להלכה, ולא כן דעת הנו"ב שם, ולפי האמור מיושב מה שהוקשה לשניהם. גם י"ל מדוע לא כתב הרמב"ם וכן הטמא אינו נשרף אלא ביום. כמ"ש וכן הפגול, היינו משום דבטמא כתיב בהדיא באש ישרף אצל נותר ובכל שריפת פסולי המוקדשים הללו הצריך הכתוב שתהי' ביום וכמ"ש הרמב"ן שם, אבל פיגול שאינו אלא מטעם שהוא בכלל הנותר וכמ"ש הרמב"ם שם לכן הזכירו להדיא שאינו נשרף אלא ביום, ואדרבה אילו הי' הדין משונה אצל טמא הו"ל להרמב"ם להזכירו בהדיא. א"ו דכל קדשים שהי' להם שעת הכשר לאכילה שעה אחת, ורק אח"ז חזרו ונפסלו, לעולם אין נשרפין אלא ביום, ע"כ הגה"ה, דף נ"ז בכור לכמה נאכל וכו' אמר לו רבי בכור מתנה לכהן וחטאת ואשם מתנה לכהן, מה חטאת ואשם ליום ולילה, אף בכור ליום ולילה,-ויש לעיין הא יש להשיב מה לחטאת ואשם שכן נאכל לפנים מן הקלעים, - משא"כ בכור שנאכל בכל העיר שזה נלמד בבכור מדמקשינן לחזה ושוק של שלמים יעוי"ש - אם אנו לומדים בכור בבנין אב מחטאת ואשם אית לן לומר גם כן דנאכל בכור לפנים מן הקלעים כחטאת ואשם, - אמנם עדיין קשה הא יש להשיב מה לחטאת ואשם שכן אסור לזרים. - משא"כ בכור, וכמו כן יש להשיב גם בעצם המתנה שאינו דומה חטאת ואשם לבכור, דמתנה דחטאת ואשם, מתנה לכהן, אינם בגדר זכותו של בעלים, משא"כ בכור דהנתינה הוא בגדר זכות הבעלים, דהיינו שיש להבעלים זכות הטובה"נ, כמבואר בש"ס בכורות כ"ז, וברמב"ם פר"א מבכורות הט"ו, ובכס"מ שם. - אמנם אפשר לפרש דהכוונה מתנה לכהן, היינו דאין לכהן זכות אכילה יותר מיום ולילה, כמו שמצינו בחטאת ואשם, אמנם אעפ"י שמותר בכור לזרים, אבל זהו מזכותו של כהן. באלו, והבנין אב נלמד מזכותו של המקבל, והיינו שדין הוא בזכותו שלה כהן. פרק ששי דף נ"ט תוס' ד"ה עד וקשה לי דבפ"ק פריך לבן בתירא פסח היכי משכחת לה אי דאפרשי' בצפרא דחוי מעיקרא הוא וכו' מה בכך כיון דבידו להשהותו עד חצות יעו"ש - ונראה דשאני הכא בפסח כיון דדינא דפסח בשאר ימות השנה דשלמים הוא א"כ כשמקדיש בשאר ימות השנה לפסח ע"כ הוי בהקדשו עכשיו לשלמים, ולבן בתירא כשמקדיש בצפרא שאינו ראוי לשלמים מפני מקצת פסח שיש בזה. א"כ הרי יש בזה דחוי מקרבן, ואעפ"י שבידו לעכב עד חצות, אמנם אז יהי' פסח ואנן בעינן שפסח קודם הזמן שלמים יהי' וכשנדחה משלמים בשעת ההקדש באופן שלא חזי גם אחר כן לשלמים כמו הכא דלאחר חצות בהכרח פסח הוא כדין פסח בזמנו, וא"כ נדחה ע"כ לגמרי מתורת לגמרי מתורת שלמים, ואנן בעינן שתהי' חלה עליו תורת שלמים קודם זמן הפסח, שם בתוס' כדאמר המתפיס תמימים לבדה"ב אינן יוצאין מידי מזבח לעולם דהיינו מדרבנן יעו"ש, המל"מ בפר"ה מעירובין ה"ה הסתפק בדין זה דמתפיס תמימים שאינו יוצא מידי מזבח, אם הוא מדאודייתא או מדרבנן, והביא לדברי התוס' דהכא שכתבו שהוא מדרבנן, אמנם הקשה בזה שכתבו התוס' לקמן קי"ג ד"ה יצאו שהקשו התוס' לרש"י שפירש בזה דממעטין קדשי בדה"ב מחיוב שחו"ח דמיירי אפילו בתמימים מדממעטין פרת חטאת, דע"כ בתמימה מיירי, והתוס' דחו דשאני תמימים דאינן יוצאין מידי מזבח לעולם, ואם סברי התוס' שדין זה הא דאינו יוצא מידי מזבח הוא מדרבנן א"כ שפיר פירש"י דקרא ממעט אף התמימים יעוי"ש ונראה ליישב דברי התוס' דשפיר הקשו התם, דהרי אפילו אם אמרינן דמן התורה יכול לפדות התמימים שלא לצורך מזבח, אמנם כיון שבידו גם כן לפדות באופן של מזבח, א"כ שפיר קרינן לזה ראוי ראוי לפתח אהל מועד, ולא דמי לפרת חטאת שאינה ראוי' בשום אופן לפתח אה"מ, - ודברי התוס' מתאימים, והיינו דלפי מה שכתבו התוס' דהכא מדרבנן שיהי' תמימים נתפסים להקדיש לצורך מזבח אעפ"י שעבר אמימרא דרחמנא בזה שהתפיס תמימים לבדה"ב, ומ"מ מותר מן התורה להקדישן למזבח, וזה חזינן מדאמרו רבנן שאינן יוצאין מידי מזבח, וא"כ שפיר קרינן בהו ראוי לפתח אהל מועד, - מטעם זה שיכול לפדותו לצורך מזבח. שם וי"ל דהתם מיירי בהעלאה וכו' לכאורה ביאור הדברים דלא אמרינן סברא זו דאם עלה לא ירד להיות גורם החיוב שחוטי חוץ אלא גבי העלאה, משום דפעולה זו בעצמותה אם הי' עושה אותה בפנים היתה עלי' תורת הקרבה ואם עלה לא ירד, משא"כ בשחיטה שאין בפעולה זו בעצמותה ענין רק יש בה סיבה להיות גורם להעלאה, אמנם פעולת השחיטה אם היתה בפנים, עדיין אין בה קדושת קרבן, -אבל יש לדחות דהרי גם בשחיטה יכול לשחוט על המזבח, ואעפ"י שאין פעולת השחיטה מענין העלאה דעל המזבח, אמנם עכ"פ אם נשחט על המזבח לא ירד דדוקא בחיים ממעטין כמבואר לקמן פ"ה. - וא"כ אין הבדל בין שחיטה להעלאה, וע"כ הביאור בזה כפשוטו, דדוקא בשנתקבל בפנים בשחיטה. אז אמרינן אח"כ להתחייב בחוץ מטעם אם עלו לא ירדו, -משא"כ בשאנו דנין בדבר השחיטה בראשונה שלא אמרינן לחייב בזה מטעם אם עלו לא ירדו, - אמנם תמוה הרבה מהא דתנן בחולין ק"ל דבקדם הקדשן למומן דהשוחטן בחוץ חייב במומין בדוקין שבעין לר"ע דסבר, אם עלו לא ירדו, - וכמבואר שם ברש"י, - ומצאתי לגדולי זמנינו עמדו בזה בקושיא. ונראה בכוונת התוס' דדעתם בזה דשאני הכא בדין שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל דיש כאן חסרון קדושה. יען שהחסרון הוא במקום, והרי זה כנשחטו בחוץ ואין ללמוד משארי קדשים שנשחטין באופן זה לכתחילה, משום דלשארי קדשים מקומן בזה, ואין בזה חסרון קדושה. בשלמים שיש בזה חסרון קדושה, - וממילא לא דמי לכל הני דאמרינן דלא ירדו, מפני שנמצאים קדשים הכשרים לכתחילה בזה האופן, דשאני התם דלא הוי חסרון קדושה. - ומטעם זה בקדם הקדשן את מומן דחייב השוחטן בחוץ מטעם דנתקבל בפנים באופן שאם עלו לא ירדו, דשאני התם דלכהפ"ח השחיטה בעזרה, וליתא חסרון קדושה.- וכסברא זו כתבו התו' לקמן ס"ח ד"ה אמר לך דשאני לר' יהודה שחיטת דרום מפני שהחסרון במקום. והר"ז כנשחט בחוץ ולהכי ירדו. - ולפ"ז ע"כ הא דנקטו התוס' העלאה הוא לדוגמא לומר דדוקא באופן שלא חסר לזה קדושת עזרה. ועיקר כוונת דבריהם דאין ללמוד מה שקרב לכתחילה רק באופן שאין בזה חסרון קדושת המקום וקדושת העזרה. בדין מעשר שני בזמן הזה. א דף ס' ר' ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שני בזה"ז וכו' מאי קסבר אי קדושה ראשונה וכו' לעולם קסבר לא קידשה והב"ע בבכור שנזרק דמו קודם חרבן הבית וחרב הבית וכו' ואיתקש בשרו לדמו מה דמו במזבח אף בשרו במזבח, ואתי מעשר ויליף מבכור, מבואר מזה דאין מעש"ש נוהג בזה"ז שאין בית. - והנה אעפ"י שמסקנת הגמ' אם אמרינן לא קידשה לע"ל, - אבל באמת אוקימתא זו מצי אתי גם אם אמרינן (ק"ר) קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, כמבואר בתמורה כ"א שם בתו' דגרסי דמוקים קידשה לעתיד יעוי"ש.

- והנה לפ"ז יש לעיין על הרמב"ם דפסק בפר"ו מביהב"ח הט"ו דאוכלין מעש"ש אעפ"י שאין חומה. - ותמוה מסוגיא דהכא ודתמורה. ב ונראה דמפרש הרמב"ם דר"ע פליג על ר' ישמעאל, - והיינו בזה דקאמר ר' ישמעאל יכול יעלה אדם מעש"ש בזה"ז, - וכדמסיק במסקנא מטעם דהא דבכור מיירי שחרב הבית אחר זריקה. - ומעש"ש איתקש לבשר. - הנה זה לא מסתבר לר"ע למידרש, - והיינו דיש לחלק ולומר דדוקא באופן כשראה המעש"ש פני הבית והיו לפנים מן החומה יש ללמוד בהאי היקשא, וזהו מטעם דקלטוהו מחיצות, ובזה הוי דומיא דבכור. - והנה אין ללמוד מזה רק באופן כשראה המעשר פני החומה, ונהרס החומה, דאז הוי כנכנס לירושלים ויצא דאיכא משום קליטת מחיצות, - משא"כ בזה"ז שאין קליטת מחיצות מפני שאין חומה. - אין כאן איסור. - ולהכי כשאמרינן קידשה לעתיד לבוא יכול אדם לעלות מעש"ש לירושלים בזה"ז ולאכלם שם. ג כתב הסמ"ג במצוה קל"ו בשם ספר התרומה שאם הפירות מע"ש לא הוכשרו מותר בזה"ז לאוכלן בירושלים, ומצוה יש בזה, - והקשה עליו מברייתא דמבואר להדיא דאין מצוה דמעש"ש בירושלים בזה"ז עכת"ד יעוי"ש - והנה לפי מה שביארנו יש מקום לומר דלדידן -לא נתמעט מעש"ש מהבאה דלירושלים בזה"ז. - כיון דר"ע סבר כן, - וידוע דהלכה כר"ע מחברו, - ואפשר שזהו טעמו של ספר התרומה דכתב דפירות שלא הוכשרו, וממילא לא נטמאו דיש בזה המצוה דהבאה לירושלים לאכלן. ד והנה בהא דתנן בפר"ח דשקלים, השקלים והביכורים אינם נוהגין אלא בפני הבית אבל אבל מעשר דגן ומעשר בהמה והבכורות נוהגין בין בפני הבית בין שלא בפני הבית יעוי"ש,-והנה בהא דמעשר דגן ע"כ יש גם מעשר שני, וע"כ דנוהג מעש"ש גם שלא בפני הבית, והיינו דע"כ ליכא מיעוט למעש"ש. וממילא כיון דסבר האי תנא דלא בטלה קדושת הארץ, ממילא נוהג מעש"ש, - וע"כ מתניתין דלא כר' ישמעאל, - ומזה ראי' נכונה לדברי התרומה. - ומזה יש להוכיח גם כן דמותר באכילת מעשר שני, אחרי הטבילה טרם הוזה מי חטאת, וכמו שכתבנו לשיטת הרמב"ם, - ומצאתי במשניות החדשים בריבב"ן שם מפרש גם כן דהאי תנא סבר דנוהג מעש"ש שלא בפני הבית, - עוד הביא ראי' לזה מפר"ק דביצה בהא דר' אליעזר שהי' לו כרם רבעי והפקירו לעניים מפני שלא הי' יכול לעלות, - הרי מבואר דחיוב איכא לעלות עם מעש"ש, מפני שרבעי ומעש"ש דינן שוה בגז"ש דקודש קודש יעוי"ש, - הרי מבואר דיש לזה סמך הגון לספר התרומה. ה והנה בדבר הזאה יש לעיין שמעכבת הטהרה, וכוונת התרומה ע"כ גם כן באופן שהוזה עליו מי פרה. ומיירי שהי' להם מי חטאת אף לאחר חרבן, - וכבר הסתפק המל"מ אם הי' להם אפ"פ. ו אבל יש לעיין היאך אפשר לנו לאכול מעשר כיון שכולנו טמאי מתים ואין לנו אפר פרה להתטהר, - ואיך אוכלין מעשר בטומאה"ג. - ומדוע לא נחית לזה הבעל התרומה. - ולא מסתבר לומר דכיון שלא הוכשרה מעשר מותר לאכול בטוה"ג, דליתא דמה ענין זה לזה. הלא פשיטא שאסור לאכול קדשים בטומאת הגוף אף באופן שלא יקבלו הקדשים טומאה, עיין לקמן ק"ו ע"א ובתוס' שם ד"ה כיון שנגע, ומבואר דכ"ש דחייב בכה"ג שלא נטמא הקדש ע"ש, הגה"הן, וראי' לזה למ"ד חיבת הקדש דרבנן. ומדאורייתא קדשים אינם בני מקבלי טומאה נינהו, ומ"מ האוכלן בטומה"ג בכרת. ז והנה אפשר לומר דכיון דקיי"ל טבל ועלה אוכל במעשר.-וא"כ אפשר לומר דלאחר שעברו ז' ימים וטבל, מותר לאכול במעשר אף טרם שהוזה באפר פרה אבל דא מלתא חדתא. ח ונראה לדעתי דפליגי בזה הרמב"ם והראב"ד.- והוא, דכתב הרמב"ם בפרי"א מפרה ה"ב וז"ל מי שהוזה עליו בשלישי ולא הוזה עליו בשביעי ושהה כמה ימים טובל בכל עת שירצה אחרי השביעי בין ביום ובין בלילה ומזין עליו ביום בין קודם טבילה ובין לאחר טבילה וכו' וכתב הראב"ד וז"ל א"א אינו כן בגמ' דקדושין לעולם מונה שלישי ושביעי וטובל אחר הזאה יעוי"ש, וע"כ דבזה פליגי, דהראב"ד סבר דלא מהני טבילה קודם הזאה כלל, וזה יתאים לדברי הראב"ד פר"א דמקואות ה"ו יעו"ש. - והרמב"ם ע"כ סבר שאין ההזאה מעכבת הטבילה, ולאחר שבעה ימים טובל ועלתה לו הטבילה, אעפ"י שלא הוזה עדיין. ומסתברא דכמו שסבר הרמב"ם דמהני טבילה קודם ההזאה השניי' כן ע"כ מהני הטבילה גם קודם ההזאה הראשונה, דמ"ש. - ולפי שיטת הרמב"ם שפיר יצוייר דטמא מת אוכל במעשר אחר ז' ימים וטבילה, וע"כ דכן הוא שיטת ספר התרומה ג"כ. - וזהו שכתב דבזה"ז אם המעשר לא הוכשר יש בזה תורת הבאה ואכילה בירושלים. - והנה אח"כ מצאתי בספר התרומה, שהשגתי עתה, ובהלכות ארץ ישראל דף ע"ו ע"ב כתב גם בדבר הזאה שלא בזמן הבית יעו"ש -והנה מצאתי גם בדבר המעש"ש וז"ל אבל מעש"ש ובזמה"ז שהוא טמא מחמת שאין לנו הזאה, וכל אחד טמא אם הפירות לא הוכשרו, א"כ הוא טהור. א"כ הוא מותר לאכלו בירושלים וכו' יעו"ש, מבואר מזה דסבר להדיא דטמא מת מותר באכילה דמעש"ש. - וע"כ הכוונה כמו שכתבנו לעיל דמיירי בטבל, וסבר דלאחר הטבילה אין ההזאה מעכבת. - זהו כמו שביארנו לעיל בשיטת הרמב"ם. ט אך יש לעיין דלפ"ז הלא גם בתרומה יש מצוה בזה"ז, דהלא עיקר ההבדל בין תרומה, דמעש"ש סגי בטבילה, ותרומה בעי הערב שמש, ואם הזאה אינה מעכבת במעשר וסגי בטבילה. א"כ בתרומה סגי בהערב שמש, - והנה לענין תרומה מבואר שם בהתרומה דאסורה באכילה בזה"ז. - ויש לעיין בזה. - ואולי שם כוונתו איסור דרבנן, וביותר לפי דעתו שם דבזה"ז לא הוי אלא תרומה דרבנן, וא"כ יש איסד"ר לאכילה, משא"כ במעש"ש שיש מצוה דאורייתא לדעתו, - דבזה מעמידין אדין תורה. י ויש לעיין במשנה במעש"ש פר"א מ"ה הלוקח פירות וכו' ואם אין מקדש ירקבו. - ומדוע סתים התנא ולא פירש דבאופן שלא הוכשר יש גם תקנה לאכלן בירושלים, וכדברי ספר התרומה, - ודוחק לומר דסתם משנה זו כרבי ישמעאל דתמורה, - דהלא ידוע דכולהו סתמי אליבא דר"ע. - וצ"ע. א דף ס"א תוס' ד"ה מאי קסבר וכו' וא"ת ומנ"ל לקמן דד' יוחנן סבר קדשה משום דמחייב מעלה בזה"ז וכו' וי"ל דאי לא קידשה לא מחייב דאינו ראוי לפתח אהל מועד דנדחו לגמרי, אבל אי קידשה לא נדחו דיכול לבנות מזבח במקומו. ויקריב עליו, או מיירי ר"י בקטרת ולא בעי מזבח, וכן כתבו התוס' שם לעיל נ"ט ד"ה עד שלא נבנה יעוי"ש. - והנה יוצא מזה דלר' יוחנן דסבר קידשה לע"ל, מ"מ במעלה זבחים בחוץ אם חייב תליא בשני התירוצים. - והיינו לשני הסברות. דלהסברא זו דראוי להקרבה מטעם דיכול לבנות מזבח במקומו ויקריב עליו שפיר עי"ז קרינן ראוי לפתח אהל מועד, חייב משום שחו"ח.- ובסברא שניי' סברי סברי התוס' דבשביל זה דיכול לבנות מזבח לא נקרא ראוי לפתח אהל מועד, ופטור על שחו"ח, ורק במעלה קטורת חייב משום דלא בעי מזבח. ב והנה הרמב"ם פסק בפרי"ט ממעה"ק הט"ו וז"ל מי ששחט קדשים בזה"ז והעלה חוץ לעזרה חייב מפני שראוי להקריב בפנים שהרי מותר להקריב אעפ"י שאין בית, - משום דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד,- יעוי"ש - והנה ע"כ תיקשה הא חסר מזבח.- וע"כ דסבר הרמב"ם כסברא ראשונה שבתוס' דחסרון מזבח לא מעכב, והיינו דהרי יכול גם לבנות מזבח, והוי בידו. - ואין כאן דיחוי,-וביותר משום דהרמב"ם סבר אין בעלי חיים נדחין. - אמנם הסמ"ג כתב במצוה ל"ת של"ג דדוקא אלו דלא בעי מזבח חייב הן קטרת הן מנחה וכו' משא"כ השוחט בחוץ פטור מטעם דדם בעי מזבח יעוי"ש,-וזהו ע"כ כסברא שניי' שבתוס'. ג והנה תצא נפק"מ לדינא גם לענין הטלת מום בקדשים בזמן הזה, דלסברא ראשונה תורת קרבן עליו לגמרי ויש איסור תורה להטיל בו מום, - אבל לסברא שניי' אין כאן איסור הטלת מום מן התורה. (משא"כ לסברא שניי' אין כאן איסור תורה), ומבואר בתוס' בכמה דוכתי דבזה"ז אינו אסור אלא מדרבנן, עי' בתוס' בכורות ל"ג ד"ה בע"מ מעיקרו, ובתוס' מנחות נ"ו ד"ה ר"ש אומר, וכן ברא"ש פר' פסוה"מ. וכן כתב הרא"ש בשם הראב"ד, ב"מ פר' הפועלים והיינו ע"כ דסברי כסברא שניי' שבתוס'. - אבל הרמב"ם לשיטתו שפיר פסק בפר"א מאי"מ ה"ז דבזה"ז יש איסור מן התורה להטיל מום בקדשים, וכן הוא בספר המצות מצוה צ' כתב המעלה בחוץ בזה"ז חייב מפני כי ראוי ליקרב שמקריבין אעפ"י שאין בית.- והנה אעפ"י שכתב שם במצוה צ"ז וכל מי שמטיל מום בקדשים לוקה ובתנאי שיהי' זה בזמן שביהמ"ק קיים דחזי לקרבן יעוי"ש - וכן כתב ג"כ בפר"א מאי"מ דאינו לוקה. - ע"כ הביאור בזה - דלענין להיות ראוי לפתח אהל מועד. אמרינן דכיון שבידו לבנות מזבח, הר"ז נקרא ראוי, - והוא מטעם דבשביל זה לא הוי חסרון בגופו של קרבן, משא"כ לענין הטלת מום - בעינן קרבן ממש. - והכא כל זמן שלא נבנה המזבח אינו קרבן בודאי. - דדוקא לענין שחו"ח כיון שבא למטרת קרבן - חייב על שחיטתו משום חוץ. - משא"כ לענין מום, מאן יומר שתהי' מטרתו הקרבה. - דאיסור מום לא נאמר רק על מי שמטרתו מטרת הקרבה ולהכי אינו לוקה.- ואיסור דאורייתא איכא בהטלת מום בו. - מפני שעכ"פ מפקיע מידי מטרת הקרבה. - והא דאינו לוקה. - משום דמופקע מהקרבה גם מבלעדי המום. והיינו מפני שלא בנה מזבח. - והוי כמו לאו שאין בו מעשה. דבהמעשה שעושה יש הפקעה גם בלא מעשה - ולהכי אינו לוקה ד ואין להקשות לפי סברא ראשונה, מהא דאמר רבא בע"ז י"ג אם הקדיש והחרים בזה"ז תיעקר, ופריך ולישוי' גיסטרא, ומשני רבא מפני שנראה כמטיל מום. ופריך נראה מום מעליא הוא, ומשני ה"מ בזמן שביהמ"ק הי' קיים, אבל בזה"ז וכו' ופריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ, ומשני שאני הכא דלא חזי לא לגופי' ולא דמי יעוי"ש - וקשה הא לסברא ראשונה יש כאן חזי מטעם שיכול לבנות מזבח. ויש לומר דרבא לשיטתו דסבר בע"ח נדחין, כמבואר לקמן ע"ג. וגם י"ל דסבר דדבר שבידו לא מהני לבטל הדיחוי, וביותר בנין המזבח, שהוא דבר כבד. - ולהכי כיון שיש דחוי נפסל הקרבן לגמרי. א דף ס"ד תוד"ה דישון הקשה ריב"א וכו' אמאי מועילין בזה יותר מזה ובתרומת הדשן מועלין ובדישון מזבח הפנימי אין מועלין, - וכן הקשו התוס' לעיל מ"ו ד"ה ולא. - ונראה לומר לפי דברי הרמב"ן במלחמות ביומא שכתב דדישון מזבח הפנימי לא הוי עבודה מדאורייתא יעוי"ש. - ולפ"ז אפשר לומר דשאני הרמת הדשן דההרמה הוי עבודה להכי עדיין נחשב הדשן לקרבן. - משא"כ הדשן של מזבח הפנימי, דאין עבודה עוד בא, - ולכן הרי זה כלאחר שנעשה מצותו, ושוב אין בו מעילה- ב איברא דלכאורה דברי הרמב"ן תמוה טובא מהא דאיתא בירושלמי פר"ב דיומא ה"ב וז"ל מניין לדישון מזבח הפנימי והזה עליו, והקטיר, מה הזיי' בגופו, אף הקטרה בגופו יעוי"ש, -משמע מזה דדישון מזבח הפנימי הוי עבודה מדאורייתא, - וכן איתא ביומא ל"ג ע"ב ואימא חד שדיי' לדישון מזבח הפנימי יעוי"ש, וא"כ משמע דמדאורייתא הוי עבודה. ובזה יש לתמוה על דברי הרמב"ן ז"ל שכתב בספר המלחמות דדישון מזבח הפנימי לא הוי עבודה מדאורייתא - והנה גם בגב"א הקשה מסוגיא זו. - אמנם אפשר לפרש דכוונת הש"ס שדיי' לקרא לדישון מזבח הפנימי, היינו שעכשיו תחודש הדין דדישון מזבח הפנימי, תהי' גם כן עבודה. - אבל מהא דהירושלמי תיקשה טובא, דמבואר להדיא שהוא דאורייתא. ג ונראה דלימוד הירושלמי דיליף דצריך להיות הקטרת הקטורת בגופו של מזבח, -ולפ"ז אם יש מקום להקטרה, גם בלעדי הדישון, שפיר דמי. ואין בזה מצוה דדישון כלל. - נמצא דעיקר דישון מזבח הפנימי הוא רק מפני פינוי מקום ההקטרה, - וחז"ל חידשו עבודה זו להיות בכל יום, - וזהו ע"כ מדרבנן, - וזהו כוונת הרמב"ן דדישון מזבח הפנימי בכל יום הוי רק מדרבנן, ובזה יש ליישב גם סוגיא דמעילה י"ב דאיתא שם מזבח הפנימי מנלן וכו' מאי הדשן דאפי' מזבח הפנימי יעוי"ש, - הרי מבואר דעבודה זו מדאורייתא. - וכבר עמד בזה בגבו"א, - וגם המגיה בריטב"א פר"ג יעוי"ש - אמנם בדברינו אתי אתי שפיר דשם הכוונה על המצוה בשעה דצריכה דהיינו שלא אפשר עוד להקטיר מפני ריבוי הדשן,- ובזה אפשר לפרש גם הא דאיתא שם ביומא כ"ד עבודת סילוק ופירש"י דהיינו דישון מזבח הפנימי יעוי"ש. - היינו גם כן דישון ההכרחי, מפני ריבוי הדשן, - לפנות מקום להקטרה. - כן נראה לבאר וליישב שיטת הרמב"ן ז"ל, - ואעפ"י שגם זה מצוה היא לפנות מעל המזבח. - אמנם מפני שאין זה עבודה החיובית, להכי יצאת מכלל קרבן. - ושוב אין בה מעילה. ד והנה יש לעיין אם לא הוי עבודה מדאורייתא לדשן בכל יום, א"כ היאך יוכלו חכמים לתקן עבודה זו בכל יום. הא הוי ביאה ריקנית מדאורייתא, - ואין כח ביד חכמים לעקור דבר בקום ועשה. ואפשר דלאחר שתיקנו חכמים אין בזה ביאה ריקנית, כיון דעכ"פ לצורך נכנס. - ואפשר שגם בלעדי תקנת חכמים הרשות לכהנים לכנס לדשן. והיינו שאין בזה ביאה ריקנית, כיון שעכ"פ עשה תיקון בהמזבח בפנותו מקום עבור שלא יתרבה עליו דשן מרובה. - וצ"ע. ה שם בא"ד ור"ת אומר דתה"ד לא הי' נבלע מדלא חשיב להו וכו' וכן מבואר בתוס' יומא כ"א ד"ה נבלעין במקומן, דפירש הרב פורת דהו"ה דישון מזבח החיצון. ואין נראה לר"ת דמנ"ל האי סברא כיון דלא חשיב לי' בהדי אינך יעוי"ש וכן הקשו בתוס' ישנים ובריטב"א שם. ובאמת גם שיטת רש"י כהרב פורת, והוא דכתב רש"י שם במשנה ד"ה תורמין וכו' ונבלע במקומו שנאמר והרים את הדשן וגו' ושמו אצל המזבח יעוי"ש - ודברי רש"י תמוה בלא"ה מה ראי' מביא מהקרא שהיתה הבליעה במקומו, היאך מרומז נס זה בקרא שם, ונראה דכוונת רש"י כך הוא, דכיון דמקום הדשן אצל המזבח, וזהו גם מקום דישון מזבח הפנימי ומוראה ונוצה. וכמו שמבואר ברש"י הכא בסוגיא ד"ה ודישון מזבח וכו' וא"כ לפ"ז כשהיתה בליעה להדישון מזבח הפנימי ולהמוראה ונוצה, וע"כ דהיתה הקרקע נפתחת מתחתי'. והיתה בולעת כל אלו, וממילא כשהיתה הדשן של מזבח החיצון מונח שם. בהכרח גם דשן הלזה הי' נבלע שם במקומו, - וזהו כוונת רש"י שמציין מקום הדשן, ומזה אנו יודעים כי היתה שם בליעה. וממילא גם דשן זה נבלע שם. - ומטעם זה לא חשיב לה בהדי בלועין משום דתרומת הדשן שהיתה בהשכמה קודם שמטא זמן בליעה, והש"ס חשיב הדבדים שהבליעה באה עבור עצמם, וג"ז מדויק בלשון וכוונת רש"י במשנה שכתב בתה"ד בהשכמה. דף ס"ה שאין אכילה והקטרה מצטרפין - והנה קשה הלא לא משכח"ל אכילה והקטרה לא בחטאה"ע ולא בעולת העוף דהלא בעינן לאכול דבר שדרכו לאכול, וזה ליתא בעולת העוף - וגם בלהקטיר בעינן דבר שדרכו להקטיר. - וזה ליתא בחטאה"ע. - ומצאתי בהגהות למשניות.בית שאול שנשאל על זה. ונראה לפי מה שהסתפקנו בקרבן עולה ויורד דמביא עולת העוף, - וגם חטאת העוף, והם נכנסים עבור הקרבן בהמה, וא"כ אפשר ששניהם שניהם המה קרבן אחד. ונפק"מ לענין עיכובא, דאעפ"י שאין עולה מעכבת בכ"מ, עי' עירוכין כ"א. - אמנם הכא כיון ששניהם באים למלא את הקרבן בהמה והם קרבן אחד, ותורת חטאת עליהם, וגם העולה מעכבת הכא, ואם בהחלטה הלזו הלא אפשר שהמחשבה שבין שניהם גם כן מצרפים, ושפיר יצוייר אכילה והקטרה, ולזה שונה התנא שאין אכילה והקטרה מצטרפין וצ"ע. ע"ב שמעתי שמבדילין בחטאה"ע וכו' ומפרש רבא שם דשהיי' בסימן שני בעולת העוף א"ב דת"ק סבר דשהיי' בסימן שני לא מעכבא בעולה, וראבר"ש סבר דשהיי' בסימן שני פוסל בעולה יעו"ש.- ביאור הדברים דמ"ד דשהיי' אינה פוסלת בסימן שני בעולת העוף. ע"כ הביאור דעיקר הדבר הא דבעינן סי' השני במליקה דעולת העוף, לא הוי משום מצות מליקה שהיא במקום שחיטה בחולין, והיינו דאם בשביל זה עצמה דמליקה שהוא במקום שחיטה, די בסימן אחד כדין עוף, - ורק בשביל לקיים מצות הבדלה בעינן סימן שני, - ומה"ט אינו פוסל השהיי' שבין סימן לסימן דמפסיק בחתיכת רוב בשר דמפרקת, - ומה"ט אם עשה כן בחטאה"ע הר"ז מעשה עולה בחטאת. - ואידך סבר דשהיי' פוסל בעולה. וע"כ דסבר דהשני סימנים בעולה הם שייכים לעצם מצות מליקה ממש, ומשו"ה פוסל שהיי' בין הסימנים, ומוכרח לעשות שני הסימנים בלא הפסק, - ומטעם זה כשעשה בחטאה"ע בחיתוך רוב בשר בין הסימנים אין בזה משום מעשה עולה זהו תוכן הסוגיא וביאורה. והנה הגאון בית הלוי ח"ב סי' י"ב מדייק מסוגיא זו דע"כ דעת רש"י דגם בעוף יש שיעור להשיי'. והוא מדכתב רש"י לדייק שיעור שהיי'. - הרי מוכח דלא די בשהיי' דמשהו רק שיעור בעינן, - ומזה יצא לחלוק על התה"ד, הובא ברמ"א סי' כ"ג ביו"ד שכתב דשיעור שהיי' בעוף הוא משהו ממש, -ומבואר שם שהוא מעצם הדין, ולא מצד חומרא, - והיינו דכיון דרש"י פוסק כרב דשיעור שהיי' כדי שחיטת עוף לעוף. - והנה לפעמים שיעור שחיטה דעוף הוא משהו, כמו בחצי קנה פגום, והוסיף עליו כל שהוא. - והנה הכא מבואר דשיעור שהיי' גם בעוף הוא בכדי חתיכת של רוב בשר דמפרקת והנה לולא דברי רש"י דפירש שיעור שהיי' הוי מפרשינן גם כן באופן דמשהו. - והוא דאיכא למימר דגם חתיכת רוב בשר דמפרקת יצוייר על על משהו. - והוא שהי' נחתך מעצמו המפרקת בלא רוב בשר והשלים במשהו להיות רוב- אבל לפי מה שפירש"י שיעור שהיי' משמע דבעינן חתיכת כל הרוב בשר. וזהו השיעור, והנה ע"כ סברת רש"י בזה דכיון דבעינן ענין מפסיק בין הסימנים, להכי בעינן מעשה חשובה, - וזהו סברת הבהל"ו בזה. אבל נראה דשני ענינים הם הא דשחיטה, והא דמליקה - והוא דהנה שונה ענין מליקה משחיטה - דענין שחיטה הוא בתור מתיר, - ועינן מליקה הוא בתור מכשיר. - והנה בענין מתיר חידשה תורה דלא בעינן מיתה רק שחיטה סגי, - ולהכי סגי בעוף בסימן אחד. - אבל במליקה לא הוי הכוונה להתיר רק הכוונה בתורת מכשיר. - ובזה בעינן גדר עבודה, ולא סגי במיפך חיותא. - אלא בעינן מיתה ממש, - ומטעם זה נראה לחדש דבזה שאני מליקה משחיטה. - והוא דבשחיטה שתלוי במתיר נקראת שחיטה גם במפרכסת, אבל במליקה תלוי במיתה דוקא, - ואינה מוכשרת לעבודה עד גמר מיתה. - ומצאתי להגאון בספר ברית אברהם חיו"ד סי' כ"ג, שכתב גם כן דבמליקה לא מהני כל זמן שמפרכסת. - והיינו דבעינן שתהי' המליקה באופן שתוגמרה המליקה עם המיתה ממש,- ולהכי בעינן בעולת העוף שני סימנים.- משום דעבודת המליקה שהיא בתורת מכשיר, בעינן שתהי' העבודה נעשית עם גמר החיים. ובחטאה"ע בעינן סימן אחד עם רוב בשר דהמפרקת. וזהו הכל להכוונה שכתבנו. -ומה"ט בעינן שיעור שהיי' גם באופן זה המביא גמר החיים, - ובאה לידי מיתה ממש. ובזה בעינן שיעור יותר גדול - והיינו שיעור כזה המביא מיתה. - וזה רוב בשר דהמפרקת, דקיי"ל דמטמא באהל, - והיינו כי זה הוי מיתה ממש. - וכמש"נ. פרק שביעי. דף ס"ו ע"ב תוד"ה ואלא במיצוי וא"ת אי לא שני אלא במיצוי אמאי מועלין למ"ד היתר שחיטה שנינו וכו' - הנה מעולה לא קשה דתמיד יש בה מעילה כיון שכליל הוא, - ועי' בקדושת יו"ט, שכתב שט"ס יש בתוס' - ועיקר הקושיא מחטאת. והנה בשיט"מ כתב ליישב דדוקא היתר שחיטה מוציאה, מדי מעילה משום דלאחר שחיטה הוכשר לקבל הדם, אבל בעוף דליכא קבלה לא מהני היתר מליקה לאפוקי מדי מעילה יעוי"ש, ולכאורה מאי נפק"מ בזה, הא עכ"פ המליקה פעלה ההכשר לעשות הזאה והמיצוי. ונראה בהבנת דבריהם דהנה בשחיטה אשר מטרתה קבלת הדם, זהו הגורם הסתלקות המעילה מהקרבן, והיינו שסיבת הפרדת הדם מסלקת המעילה, משא"כ במליקה שאינה ענין הפרדת הדם, ואנו דנין להדם עם העוף כדבר אחד ממש, ובזה כו"ע סברי דלא הוי היתר מעילה רק ע"י הזריקה. דף ס"ח תוד"ה אימר וכו' וא"ת למ"ד לאו דאורייתא למאי איצטרך קרא לחטאת העוף באה על הספק, וי"ל דאתא קרא למימר להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי, - ביאור הדברים דאמרה תורה שמחויב להביא קרבן על ספק, -וקשה הא פשיטא שיש בזה חיוב הבאה מטעם דצריך הכשר לקדשים, ואפשר לומר דסברת התוס' דהוי אמינא דמספיקא מותר בקדשים, וכמו לשיטת הרמב"ם דכל הספקות מותר מן התורה, ואתי קרא לאשמעינן דמספיקא גם כן איכא חיוב קרבן. ונעלם מהגאון רי"ט אלגזי בפר"ג דבכורות בד"ה גרסינן, דברי התוס' האלו. והנה יש לעיין בדבר הטומאה בבית הבליעה בחטאת העוף הבא על הספק, והיינו אם יש בזה ספק טומאה אם אכל ממנה כזית, והנה מפשטות דברי התוס' שכתבו דחידשה תורה בספק חטאת העוף חיוב הבאה באשם תלוי, א"כ משמע דתורת ודאי קרבן עליו, ופשיטא שאין בזה טומאה. - אמנם בתוספתא פר"ז מבואר דיש בזה טומאה מספק, והדבר צ"ע, - והרמב"ם השמיט תוספתא זו בהלכותיו. ע"ב תוד"ה ושנסמית וכו' - היינו שנחטטה, דמחוסר אבר וממעטינן לה בפ"ק דקדושין כ"ד מדכתיב מן העוף ולא כל העוף פרט לשיבשה גפה וכו' - אבל לא כן דעת הרמב"ם בפר"ג מאיסו"מ ה"א שכתב סתם דניסמית עינה, ולא פירש דמיירי שנחטטה. - וע"כ דעתו דבכל גווני נחשב לחסרון אבר. - אעפ"י שהאבר מהודק היטב. - ולכאורה תמוה מניין לרבינו לחדש שגם בחסרון חושי להאבר נחשב לחסר האבר. - ונראה דלמד רבינו מהא דהקשו התוס' שם למ"ל קרא למחוסר אבר הא אפי' לב"נ אסור מטעם שאמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה, - ולדברי הרמב"ם אתי שפיר דלב"נ נאמרה ההלכה בחיות ראשי אברים שלה, דהיינו חיי גופני. - ולישראל נאמרה לאיסור גם בחסרון חיי חושני. דהיינו דחסר להאבר פעולת אבר, היינו פעולת החוש, כמו הכא בני סמית עינה, דאעפ"י שהעיין אדוק היטב. ורק חסר לו חוש הראות, ג"כ אסור לישראל. ובדברינו אלה יש להצדיק דברי מרן הכס"מ - דהנה דעת הרמב"ם דיבשה הריאה טרפות שלה הוא מטעם חסר, כמבואר בפ"ח ממ"א, ותמהו על זה שם הכס"מ. - ולכאורה מבואר כדברי הרמב"ם בהא דקדושין דלעיל. דאיתא שם דיבשה גפה דנחשב לחסרון אבר. - אבל לפי מה שכתבנו יש יש לחלק דשאני התם דיבש כל האבר כולו. וחסר פעולת אבר לגמרי, ולכו"ע באופן זה נחשב לחסר, כיון שאינו עושה פעולת אבר, - אבל באופן שהאבר בכללו עושה פעולת אבר, ורק במיעוטו יש בו יבשות, בזה יותר מסתבר לדון תורת נקובה, וכדברי מרן הכס"מ. - ועיקר דברי הרמב"ם תמוה מדוע נחית לפרש מטעם חסר. אשר כפשוטו הוא ענין נקב. - ובקונטרס לריאה ביארנו לנכון שיטת הרמב"ם. עוד נראה דאפשר לפרש הא דיבשה גפה היינו שגם ניטלה, וכמו שפירשו התוס' הכא הא דניסמית עינה, היינו שנחטטה. - אבל יש לחלק דשאני הא דנסמית עינה שאין זה שייכות לחסר בלא חטיטה. - והיינו שמפני חסרון חוש הראות. - אין לחשבו לחסר. מטעם כיון דעכ"פ עצם העין עדיין אחוז בגוף הבע"ח באחיזה גמורה דבוק היטב. - משא"כ יבשה גפה, ש שעצם האבר אינו אדוק בגוף, וסופו להיות ניטל, בזה יש לחשבו לחסר אף שאם לא ניטלה עדיין. דף ס"ט ת"ר יכול תהא מליקה שהיא לפנים וכו' - והנה מכבר עמדנו על הספק, לפי מה דקי"ל דמהכניס אב הטומאה בעזרה חייב כרת, וכמבואר במס' עירובין ק"ד, וברמב"ם ה' ביאת מקדש פ"ג הט"ז היאך הדין בנבלת עוף טהור, שגם כן תורת אב הטומאה עלי' לטמא בגדים. אם יש חיוב כרת להמכניס נבלת עוף טהור במקדש. - ומקום הספק בזה דאפשר דכיון דאין לזה טומאה רק ע"י אכילה, אין עליו תורת טומאה עדיין, ואין זה כשרץ דעלמא, שהוא אב הטומאה גם קודם הנגיעה, משא"כ בנבלת עוף טהור שאפשר שלא נעשה אב הטומאה רק אחרי אכילה, א"ד דבאמת יש תורת אב הטומאה על נבלת עוף טהור גם קודם אכילה, רק שתנאי הוא בזה, דאין בזה תורת טומאה רק על אופן זה דאכילה, ואכילה הכא כנגיעה דעלמא, - ומכבר הימים הצעתי חקירה זו לפני חכמים, והערני בזה כמה הערות מסוגיות, ונרשם אצלינו במקו"א באריכות, - ואח"כ ראינו שנשמע זה בין החכמים בקובץ יגד"ת סימן נ"ז. - אמנם עתה נראה שע"כ דין זה מבואר להדיא בסוגיא זו בברייתא - כאשר יבואר. א ת"ר יכול תהא מליקה שהיא לפנים מטמאה בגדים וכו' ופירש"י שע"כ אין כוונת התנא על חטאת העוף הנאכל לכהנים, דבזה פשיטא שאין בזה שום טומאה כיון שמצות אכילה יש בזה, וע"כ דטהרה גמורה יש בזה רק על עולת העוף בעי התנא דאפשר כיון שאין לזה היתר אכילה אפשר שגם תטמא בבית הבליעה יעוי"ש - ואם אמרינן דיש איסור הכנסה לנבלת עוף הטהור, וא"כ ע"כ אית לן לומר שאין טומאת נבלות לעולת העוף, דאל"כ תיקשה היאך אפשר לומר שאמרה תורה להקריב עולת העוף, הא עובר אאיסור הכנסה טומאה למקדש, ובפרט להקריב, וא"כ כמו שע"כ אנו אומרים שאין טומאת נבלות לחטאה"ע, מטעם זה שאמרה תורה לאכלו, א"כ פשיטא גם כן שאין טומאת נבלה לעולת העוף מטעם שאמרה תורה להקריבו - וע"כ צריך לומר שאין בנבלת עוף הטהור תורת אב הטומאה, ומותר להכניסה לעזרה, ושפיר שואל התנא דאפשר שיש תורת טומאת נבלה לעולת העוף, היינו אם יעבור אדם ויאכלנו. ומזה ראי' ברורה להחקירה שכתבנו. אמנם נראה דאין מכאן ראי' לד"ז. דהנה יש לחקור למאי דסלקא דעתין שמטמאה בגדים אבית הבליעה. איך יהי' הדין לענין איסורים אי חייב עלה משום איסור נבלה - למ"ד איסור חל על איסור. א"ג לענין לקברו בין רשעים גמורים - ונראה דודאי לא קיל איסור מטומאה וכי היכי דהויא נבלה לענין טומאה. הויא נבלה לענין איסור. ולכאורה מוכרח כן דהא אמרינן דנבלת עוף טמא אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה משום דכתיב נבלה וגו' לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כו' ואם כן אם איתא דהאוכל עולת העוף אין בו איסור של בל תאכל נבלה. א"כ אין בו גם משום טומאת נבלה. אלא ודאי יש בו גם משום איסור נבלה. אבל זו אינה ראי' למה שכתבו תוס' לקמן ד"ה ר' יהודה דאין צריך רק שיהא במינו איסור נבלה. ומ"מ הדבר מבואר דכי היכי דחשיבא נבלה לענין טומאה חשיבא נבלה לענין איסור. ויש לחקור עוד אם האוכלו חייב ג"כ משום טריפה. דהא כל מליקה קדמה לה טריפות בפסיקת שדרה ומפרקת. וגם בפסיקת רוב קנה ונקובת הושט. דכל זמן שהיא חיה, אינה נבילה אלא טרפה. ולאחר שמתה לא פקע איסור טריפה כמש"כ תוס' חולין ל"ב א' ד"ה ורמינהו, תבנא לדינא דלמאי דהוי אמינא דעולת העוף מטמאה בגדים אבית הבליעה. ה"נ חייבין עלה משום איסור נבלה וטריפה. וא"כ יש לתמוה איך יתכן דיש בה איסור נבלה וטריפה וכשר לקרבן והלא טריפה פסולה לקרבן, ואע"ג דמיעוט דטריפה כתיב בבהמה. ועוף מבהמה ליכא למילף כדאמר חולין כ"ג א' משום דאין תמות וזכרות בעוף לא אמרו שם אלא לענין נרבע ונעבד דהוקש לבעל מום. אבל שאר פסולים ילפינן. ועוד למסקנא פסול משום ממשקה ישראל כמש"כ תוס' מנחות ו' א' ד"ה כתב. ואיך יוכשר בקרבן דבר האסור משום נבלה וטריפה, אלא ע"כ צ"ל אע"ג דכל נבלה וטריפה פסולה לקרבן זו כשרה וכדאמר מנחות ו' א' דטריפה הותרה מכללה אצל גבוה. שנבלה וטריפה זו שנעשית כמצותה ע"י מליקה הותרה. וכיון שהותרה אין כאן נבלה בעולם. דאין חילוק בעצם בין שחיטה למליקה כמו שאמרו מאי אכפת לי' להקב"ה בין שוחט מן הצאור לשוחט מן העורף אלא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות. וכיון דלענין גבוה אינה טריפה ולא נבלה אין תימא במה שהוא ריח ניחוח בהקטרתה אלא שהסתפקו חכמים אם יש לחלק עיקר מליקתה דבמה שנוגע למצותה, היינו הקטרתה ומצוי דמה. מליקתה מליקתה זהו טהרתה ואין כאן לא טריפה ולא נבלה, אבל אם פשעו בה ואכלוה שלא כמצותה לענין זה אין מליקה טהרה ונידון כשאר עוף שהומלק שהיא נבלה וטריפה גמורה בין לענין איסור אכילתה ובין לענין שתטמא בגדים אבית הבליעה, או דלמא כיון שהותרה מכללה לגבוה. הנה מליקה זו מעשה טהרה בהחלט ואף אם פשעו בה ואכלוה אין כאן לא נבלה ולא טריפה ולא טומאה. והנה כשלמדו מקרא דאינה מטמאה דדרשינן מה טריפה שאינה מתרת את האיסור עדיין אין הכרע רק לענין שאינה מטמאה אבל לא לענין איסור. ואפשר שאסורה משום נבלה. והרי נחלקו תנאי בזר שאכל מליקה אי חייב משום מליקה. וכש"כ בעולת העוף. ולפ"ז לא נחלקו אלא לענין מלקות אבל טומאה לית בה דלא גרע חטאת העוף לזר מעולת העוף לכו"ע. ומיהו ר"מ דאמר דנמצאת טריפה מליקתה מטהרתה מסתברא דאפי' מלקות דנבלה לית בה. וכש"כ בחטאת העוף לזר דלית בי' איסור מליקה ופלוגתא דיבמות ל"ג ב' דלא כר"מ וצ"ע בזה. והנה יש להסתפק באוכלין שנגעו במת לדעת רש"י פסחים י"ז א' כפי מה שפירשם תו' שם דנעשו אה"ט לענין אוכלין ולא לענין כלים. מה דינן לענין איסור הכנסתם למקדש. ואם נימא דדינן כאה"ט. א"כ גם בנבלת עוף טהור אסור להכניסו אם נימא דהוא אה"ט לענין אוכלין וכדבעי מני' ר"ה מר"ז זבחים ק"ה ב' יעו"ש בס' חק נתן. ואם ברייתא דסוגין מכרחת דאין בה איסור הכנסה א"כ תפשוט מכאן דאין מונין בו ראשון ושני, ומיהו יש לומר דברייתא דלא כר' מאיר והתם לא מבעיא לי' רק לר' מאיר. והשתא אין ראי' מכאן לדין מכניס נבלת עוף למקדש. דס"ד דלמי שמתרת מטהרת ולמי שאינה מתרת אינה מטהרת והלכך בחטאת העוף שהמליקה מתרת איסור נבלה בין למזבח ובין לאכילת אדם ה"נ מטהרת נמי לשניהם, אבל עולת העוף דאין המליקה מתרת אלא למזבח דהא אין לכהנים בה היתר אכילה כלל, אינו מטהרת נמי להם, ואם אכל כהן, עולת העוף מטמא טומאת ביה"ב, ומיהו למזבח שפיר מטהרת ולית בי' כניסה של טומאה כלל. ואין זה כמתיר חצי הבשר דבודאי אין המליקה יכולה לטהר חצי' ולטמאה חצי'. דזה ליתא, דהא למה שהוא מתיר לכולו מתיר ולמה שאינו מתיר כלום אינו מתיר. אבל להמסקנא כל שהמליקה מטהרת מידי נבלה לכולם מטהרת בין למזבח ובין לכהנים, ומיהו לגבי זרים עדיין תלוי במחלוקת תנאים]:

ב והנה מבואר דע"כ כיון שאין לנבלת עוף טהור עצמיות טומאה, ורק דין הוא שמטמאה את האוכלה לטמא בגדים, אין בזה ענין הכנסת טומאה למקדש. - ומטעם זה יש לעיין גם בהא דמי חטאת אם יש בזה איסור הכנסה לעזרה. והיינו גם כן מטעם הזה שכתבנו דכיון דע"כ המים בעצמותן אין להם טומאה, ואדרבה המה באים לטהר, והא דמטמא להנוגע ולהנושא דין הוא בהמים, ובהנוגע בהן, והנושאן, וא"כ מסתבר ג"כ שאין איסור הכנסה לעזרה בהמים האלו שהן המי חטאת. - ובזה יצדק הגאון שאג"א בספרו גבורות ארי ליומא ח' דהקשה בהא דאין מזין בשבת מטעם שבות, מדוע אין מכניסין המים בעזרה, ואין שבות במקדש. - ולכאורה הא יש כאן איסור הכנסה לעזרה, כדין הכנסת אב הטומאה. - ומצאתי בהגהות חשק שלמה שהעיר בזה - אמנם נראה דשאני מי חטאת שע"כ המה בעצמותן טהורים נינהו. כיון שמטהרים את הטמא, ורק דין הוא שמטמאין את הנוגע בהן, ואין בזה איסור הכנסה בעזרה. וצ"ע. ועוד יש מקום לחלק דכשמכניס להזות כיון דאין מטמאין את הנוגע והנושאין ע"מ להזות לא חשיב עכשיו טומאה. לרבנן דר"ע יומא י"ד א'. וקושית הגב"א הוא דנימא ר"מ כרבנן כמבואר בדבריו ז"ל. ומיהו בלא"ה יתכן קושית הגבו"א שיעמוד המזה בעזרה אצל שער הנקנור והמים אצל הפתח בחוץ ויושיט ידו ויטבול ויזה. ואע"ג דמעשה הזאה אתעבד בחוץ מ"מ כיון דראשו ורובו במקדש חשיב מקדש דהא איכא מאן דבעי למימר עירובין ק"ג א' דשבות מקדש הותר אף במדינה. והלכך אפי' לד"י שם דשבות מקדש במדינה לא הותר מ"מ בראשו ורובו במקדש וגם הוא שבות מקדש שפיר י"ל דלא גזרו אף דהשבות אתעביד בחוץ. ועוד נראה דלא גזרו שבות במקדש אפי' בעזרת נשים והר הבית ולא אמעט אלא מדינה דהיינו ירושלים. וראי' לזה מהא דהקשו תוס' סוכה נ' א' ד"ה שאינו מ"ט לא דחי חליל בית השואבה את השבת הלא לא גזרו שבות במקדש ובתו' שם כ' ב' ד"ה ורבנן תירצו משום שהיו הרבה כלי שיד והקלקול מצוי גזרו, ואם איתא דלא נאמר אין שבות במקדש אלא בעזרה לק"מ קושיתם שהרי החליל של בית השואבה היה בע"נ כדתנן במתנ' נ"א א'. ועוד דשבות מקדש במקדש פרש"י עירובין ק"ג א' ד"ה אלא, דהיינו בלשכת המלאים. ולתנא דתמיד דלשכת הטלאים בצפון הוי בחול כמבואר יומא ט"ו ב', אלא ע"כ גם מחנה לוי' בכלל מקדש לענין שבות. וא"כ אפשר להכניס מי חטאת לעזרת נשים ולהזות, ועוד אפשר להזות בלשכות הבנויות בחול שפתוחות לקדש דאין חייבין עליהן משום טומאה כדאמר זבחים נ"ו א' ומ"מ לענין שבות הן מקדש כיון שהן קדש מה"ת לענין אכילת ק"ק כדאמר זבחים שם. ומיהו עיקר קושית הטו"א י"ל דכיון דעיקר הזאה אין מקומו במקדש חשיב שבות מקדש במדינה כיון דעיקר מקומו במדינה וכן משמע עירובין ק"ג א' דאמר דחתיכת יבלת בק"צ מותר ובפסח אסור ולמה אסרו בפסח ובטלו אותו ממצות פסח יחתוך יבלתו כשיביאנו לעזרה אלא ע"כ כיון דמקומו במדינה לא התירו חכמים להביא בעזרה בשביל לאשרויי לי' השבות]:

ג והנה בעיקר הקושיא של הגאון בגבו"א, יש להעיר הא כיון שיהי' טמא הנושא. וא"כ איכא על הנושא איסור כניסה לעזרה. - וע"כ צריך לומר דסבר הגאון כשיטת הצל"ח בפסחים ס"ט דכל שהוא לצורך אינו נטמא. ד הואיל והיא מתרת את האיסור אין מטמא בגדים אבית הבליעה. - מזה גם כן יש להוכיח דע"כ חטאת העוף הבא על הספק אין לו טומאת בית הבליעה אף מספק, והיינו מפני שגם הוא מתיר את האיסור. ומכשירו בקדשים וא"כ ע"כ מסתבר שאין בזה טומאת נבלות אף מספק וזה הוי היפוך דברי התוספתא שכתבנו לעיל. ה אלא קדשים אידי ואידי פסולין נינהו, אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מידי נבלה. - מבואר מזה דשחיטת עוף קדשים בחוץ מטהרת מידי נבלה, וכן מבואר ברמב"ם פר"ג מאבוה"ט הי"ב.- וקשה לכאורה נימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני ומצאתי שהעיר בזה בקובץ יגד"ת ולכאורה אפשר לומר דזה נכלל במה שאמר רבא אם הועילה לו השחיטה לחייב כרת וכו' - וכבר העיר בזה כן בנו"ב סי' ט' לענין שחו"ה ולענין או"ב יעוי"ש. - אבל באמת אין מזה הוכחה כלל, דהרי סברת רבא הכא בזה הוא רק לענין זה, שמתחילה עלה על הדעת לומר דעוף קדשים הנשחט בחוץ יהי' מטמא בבית הבליעה, מטעם דכיון דדינו הוא במליקה, והרי היא כמתה. - ועל זה קאמר רבא דע"כ גם השחיטה הועילה בזה מדחזינן שחייב כרת עבורה, וא"כ הרי אינה כמתה אמנם עדיין תיקשה מדוע אינה מטמאת טומאת נבלות, מטעם כמדא"ר לא תעבוד אי עביד לא מהני, וכמובן. ו אמנם הדבר כפשוטו דלא אמר דבא האי כללא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני, אלא דוקא בדבר כזה שהוא ענין חלות. דהיינו שהחלות הוא העיקר בזה וע"י החלות יולד ענין חדש, וזה שייך בקנינים, ובהפרשת תרומה, והקדש, וכדומה- אמנם בדבר שאין בהם ענין חלות כלל. אלא מעשה הכשר גרידא, בזה אזלינן בתר מעשה, ואין זה ענין כל מלתא וכו' וזהו הביאור בדברי המרי"ט בהא דהשוחט בשבת. - והדברים מבוארים למבין. ז ע"ב תוס' ד"ה רבי יהודה אומר תימא אפילו נבלה גמורה לא תטמא לר' יהודה דלא חייל איסור קדשים וכו' יעוי"ש, - ונראה דאפשר לומר שאין כאן איסור קדשים כיון דקיי"ל קדשים שמתו יצאו מדי מעילה מטעם דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי כמבואר ריש מס' מעילה, ה"נ במלק ונמצאת טרפה. כיון דעופות לא בני פדיי' נינהו, ויצאו מדי מעילה, וכמו שכתבו בקדושין ג"ז לענין שחו"ח שיצאו מדי מעילה מטעם דתורת קדשים שמתו יש בזה - ושפיר חל איסור נבלה בזה, כיון דליתא בזה איסור קדשים. וכמבואר בתוס' מעילה י"ב ד"ה וכי. ח תוס' ד"ה אי טרפה חייה פירש הקונטרס משנטרפה ירדה לה טומאה ומהיכן תלך ממנה, ותימא הוא לומר כן דלא מצינו בע"ח מטמאין יעוי"ש. - ונראה לדעתינו בזה בסברת רש"י דשאני טומאת נבלות דכיון דאין לה רק בביה"ב, נמצא דע"כ כל עיקר הטומאה הוא בחלות הטומאה, שמוכנת הוא העוף להיות מטמא להאוכלה-בזה בזה סבר רש"י שהכנה זו תוכל להיות מוכנת גם בחיים משנעשית טרפה, והיינו שיש לה טומאה. - וזהו בכח החלות הטומאה, ועיקר הקרא דנבלה וטרפה בא להורות לנו בדין נבלת עוף טהור. - והנה בסברא זו יש לבאר הא דכתב הרמב"ם בפר"ג משחיטה אם נשבר המפרקת וכו' הרי זה נבלה מחיים, - ותמהו רבים היכן מצינו טומאה מחיים. -וביותר תמוה דהרי כתב הרמב"ם בפ"א מטו"מ הט"ז בהמה שנשחטה אינה מטמאה עד שתמות. - אמנם אפשר דכוונת הרמב"ם הכא בפר"ג משחיטה בעוף טהור, ושייך בזה טומאה מחיים, היינו החלות של הטומאה, אעפ"י שאינו מטמא עדיין, - אמנם יש בזה חלות הטומאה כדין נבלת עוף טהור. - ונפק"מ אם תלש כזית ממנה ואכל. נטמא בטומאת בית הבליעה לטמא בגדים ש שעליו. - משא"כ התם בפר"א מאבוה"ט דמיירי לענין בהמה שאין בה טומאה עד שתמות. - וכמש"נ לעיל. ט דף ע' וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס סד"א הואיל וחידוש הוא וכו' - ביאור הדברים דכיון דטומאת ביה"ב העיקר הוא מטעם הקיבוץ חלקי נבלות עוף טהור בבית הבליעה, נמצא דדין זה לא הוי באכילה, רק דין הוא בבית הבליעה, וא"כ גם ביותר מכדי אכילת פרס תצטרף החלקים לכזית, ובזה משמע לנו שדין הוא גם באוכל. ותנאי הוא לזה דבעינן שתבוא לבית הבליעה בתנאי דאכילה. - ואין זה ענין להא דחולין ק"ג דאיתא שם סברא דמטעם חידוש הוי סד"א דלא מהני אכילה, בכדי אכילת פרס, רק בעינן אכילה בבת אחת, כמבואר שם, - וכבר עמד בסתירת הסוגיות הגאון במנח"ח מצוה קס"א יעוי"ש, - והיינו דשם כיון דחיוב התורה אף על גידין ועצמות שאינן בני אכילה ואין ביה"ב נהנה מהם כלל, ועיקר החיוב מטעם הבליעת הגרון, וא"כ שפיר הוי אמרינן דבעינן הבליעה בבת אחת. - ומיושב שתי הסוגיות, כמש"נ. י תוס' ד"ה יבוא תימא למאן דאית לי' איסור מוסיף וכו' - ונראה דשאני הכא בחלב, דהנה בכל מקום דאמרינן איסור מוסיף, ואיסור כולל, זהו באופן אשר בלעדי האיסור המונח עליהם הי' האיסור חל. - על זה אמרינן איסור מוסיף ואיסור כולל כולל - משא"כ הכא בחלב, דאי לאו דגילתא תורה דחל נבלה וטרפה על חלב דאז גם אם לא הי' איסור חלב בתודה, שפיר הוי אמרינן דליתא איסור נבלה וטרפה בחלב. כיון שזהו מין אחר. - והיינו שאין זה מין בשר. [וידוע מה שכתבו הראשונים, הובא בר"ן פרגיה"ג, וברש"ל פסחים ל', דחלב ובשר שני מינין נינהו]. - ואין קיומו של חלב תלוי בקיומו של הבע"ח וחיותו, ולכן אף כשנעשה הבהמה נבלה, מכל זה החלב אינו בכלל הזה. - וזה חזינן גם כן מהא דטיהרה התורה חלב מטומאה, ואיסור נבלה וטרפה, שזהו מטעם שליטת החיים מהבע"ח אין החלב בכלל. מטעם שזה דוקא על האברים מונח. ומצינו כזה גם לענין דם נבלות דבעינן קרא לזה. ובלא"ה הוי אמרינן שדם לא הוי בכלל נבלות, כמבואר בתוס' פסחים כ"ב ד"ה והרי דם. - ולכן שפיר הוי אמרינן כן גם לענין חלב וזהו שריבתה תורה עכשיו שיש תורת נבלה וטרפה בחלב, והיינו שאמרה תורה שגם לחלב יש התקשרות עם חיותו של הבע"ח. - נמצא דלמד"א איסור חל על איסור במוסיף ובכולל משמיע לנו התורה שישנו להחלב בכולל של הבע"ח ולמ"ד אאחע"א שתים שמענו. א. דחלב יש לו התקשרות עם הבע"ח כמו בשר. ב. שחל איסור נבלה וטרפה עליו. יא והנה בחולין ק"ג ואיבע"א במיתי איסור טרפה מיחל אאיסור אבר קמיפלגי. מר סבר אתי חייל, מידי דהוי אחלב דאמר מר התורה אמרה יבא איסור נבלה וכו' יעוי"ש וקשה מה ראי' מהא דחלי' נבלה וטרפה אחלב. הא איכא למימר דשאני התם דאיכא ע"כ או מוסיף, דהיינו שנאסרה לגבוה, או כולל, היינו אף בבע"מ איכא עכ"פ כולל, משא"כ באיסור טרפה אאבר דליכא לא מוסיף ולא כולל. - ואין לומר דסבר אין איסור חל על איסור לא בכולל, ולא במוסיף, דליתא, דהרי זה אזלא לר' יוחנן, והוא סבר כולל, ומוסיף, כמבואר שם בתוס' ד"ה מר סבר רבי יוחנן, - והיא תמי' רבתי. - אמנם נראה לומר דהכי פירושו בש"ס דקאמר מידי דהוי אחלב, דעכשיו שריבתה תורה דחל נבלה וטרפה אחלב, ע"כ הוי עכשיו כולל מצד חלב, והיינו דכיון דחל איסור טרפה אחלב הוי עכשיו החלות דטרפה בכולל שכולל חלב עם האברים. - אמנם מזה ע"כ מוכח דחלב הוא מין בפני עצמו, - ויונח בזה ענין כולל, דאל"כ אלא הוא מין בשר, א"כ לא שייך בזה ענין כולל.- מוכח בסוגיא זו דע"כ בעינן קרא לחלב - שישנו בכלל נבלה וטרפה, ומיושב קושיות התוס', יב תוס' ד"ה וחד וכו' הא דלא נפקא לי' לר"מ מהיכא דנפקא לי' לר' יהודה משום דר"מ לטעמי' דאית לי' אחע"א יעוי"ש. - והנה לפי מה שכתב הר"ש בפר"א דטהרות מ"ג בדרשא זו דר' יהודה כתב דמאן דסבר אחע"א ידרוש מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה לחודיא, יצא זה שאיסורו משום בל תאכל נבלה וטמא יעו"ש, ביאור הדברים שמצינו דרשה כזו בפסחים ל"י.- והנה לכאורה יש להקשות הא שם בפסחים פריך הש"ס מידי בלבד כתיב, וה"נ יש לדייק כן. - אמנם ע"כ כוונת הר"ש דמפרש דר"י יליף מדכתיב לטמאה בה. שזה מורה דבעינן דוקא איסור נבלה לחודיא, והרי זה כמו דכתיב בלבד, - וא"כ תיקשה לפ"ז קושיות התוס' דהלא אעפ"י שסבר ר"מ אחע"א שאני הכא דבעינן איסור נבלה לחודיא, וכמו שפירש הר"ש. יג והנה גם דברי הר"ש בלא"ה תמוה הרבה מסוגיא ערוכה חולין ק' ע"ב דפריך הש"ס לר' יהודה דע"כ סבר דאין איסור חל על איסור מדרשא זו יעוי"ש - ולדברי הר"ש אין ראי' מזה כלל, דהרי אפשר דבאמת סבר ד' יהודה אחע"א, והכא שאני דדריש מדכתיב לטמאה בה, דהכונה דבעינן שתהי' איסור נבלה לחודיא, וממועט עוף טמא שיש בזה גם איסור טמא, וצע"ג. יד והנה אפשר לומר דהר"ש מפרש הסוגיא שם דהש"ס פריך ומדייק מדברי ר' יהודה שאמר בלשון כזה שמשמעו דסבר אאחע"א בכ"מ, וכמו שפירש"י שם דהש"ס דייק מדקאמר שאין איסורו וכו' - נמצא דהפירכא דהש"ס לא הוי מעיקר הדין, אלא מלישנא דר' יהודה, והיינו דעל עצם הדין שפיר יש לומר דממעטין עוף טמא מטומאת נבלות דביה"ב. לכו"ע, והיינו מטעמו של הר"ש. - אבל דוחק לומר כן, וגם תמוה בעצם דברי הר"ש, מניין יצא לחדש כן, אשר לכאורה פשטות הסוגיא לא משמע כן טו ונראה בביאור דברי הר"ש בדרשא זו דר' יהודה דסבר דשמענו מדבריו שתים. א. שאין איסור חל על איסור. ב. שדין טומאת נבלות תלוי באיסור נבלות. - דלכאורה אפשר לומר דאף שאין בזה איסור נבלה, מ"מ יש כאן טומאת נבלות, כיון שעכ"פ נבלה היא, ויש עלי' טומאה, - דמה ענין טומאה לאיסור, דהרי אעפ"י שאאחע"א זהו מטעם שהאיסור הקודמו אינו מניח לחול. - משא"כ טומאה דליכא טומאה הקודמת שפיר אמרינן דחלה עלי' טומאה ולזה בא ר' יהודה ומשמיע לנו מקרא "דלטמאה בה", - שזה בזה תליא, והיינו דבעינן שתהי' באיסור נבלה. והיינו שהטומאה תליא באיסור, וזה נלמד מקרא. וממילא כיון שסבר ר' יהודה אאחע"א, וליכא הכא איסור נבלות. ממילא שוב ליתא הכא גם טומאת נבלות, נמצא דעיקר הקרא מלמדנו דטומאת נבלות תלוי באיסור נבלות. [ומיושב בזה שלא תיקשה גם כן מניין להש"ס דסבר ר' יהודה אאחע"א, דילמא שאני הכא דגלי קרא, כמו שהקשו התוס' באופן זה שם בחולין ק"א ע"ב, ד"ה תלמוד לומר], וממילא כיון שסבר ר' יהודה שאאחע"א ממעט עוף טמא מטומאת נבלות, נמצא דעיקר הא דממעטין עוף טמא, זהו מטעם דאאחע"א ומטעם זה הוקשה להר"ש דלמ"ד אחע"א למאי איצטריך קרא דלטמאה בה, וקאמר הר"ש דע"כ ממעט מטעם זה דבעינן איסור נבלה לחודיא. - אמנם התוס' ע"כ לא סברי בזה כפירושו של הר"ש, וסברי התוס' דע"כ הקרא דלטמאה בה. אתיא לדרשא אחריתי, כמו שדרשו רבותינו מזה, שאין לנבלת עוף טהור אלא טומאה זו ע"י אכילה, ולהכי סברי התוס' דלמ"ד אחע"א אין לנו למעט מזה עוף טמא, ובעינן קרא מיוחד למעט עוף: טמא מטומאת נבלות טז הגרע"א בגיוה"ש הקשה דלא מצינו לר' מאיר דסבר אחע"א רק במוסיף ובכולל, משא"כ בנבלה על עוף טמא שאין בזה לא מוסיף ולא כולל יעוי"ש. - ונראה לפי מה שכתבו התוס' ביבמות ל"ג ובחולין קי"ג דטומאה הוי כעין מוסיף יעו"ש, ובהוספת טומאה הוי כמוסיף שיחול עי"ז גם איסור והנה הכא בנבלת עוף טמא לכאורה כיון שיש בזה הוספת טומאה שפיר יש לומר לר"מ דסבר איסור מוסיף בכל מקום, שגם הכא הוי זה איסור מוסיף בהוספת חולין. - אמנם הכא הוספת הטומאה תליא באיסור חל על איסור. היינו דדוקא אם אמרינן דאיסור הע"א ממילא יש בזה גם טומאה, משא"כ אם אאחע"א, ממילא אין בזה גם טומאה כיון שזה בזה תליא, כמו שכתבנו לעיל. - וא"כ יש לחקור אם גם באופן זה שההוספה תליא בהחלות האיסור, אם נחשב לאיסור מוסיף. - ובסברא זו כבר פליגי הראשונים, הרמב"ם והרשב"א, דהרמב"ם סבר דבאופן זה לא הוי מוסיף דסבר דלא הוי מוסיף רק אם גם אמרינן דאאחע"א ושאר איסור הנוסף, - ודברי הרמב"ם מבוארין להדיא בפיהמ"ש פר"ג דכריתות בהנקודה נפלאה שם לענין אם איסוה"ג בבשר בחלב נחשב למוסיף, ומפרש כיון דבלא האיסור הנאה אינו חל איסור בשר בחלב בזה לא אמרינן איסור מוסיף - והרשב"א בחולין קי"ג, ובת"ה שעד ד' כתב דגם זה נחשב למוסיף יעוי"ש, - וא"כ יש ליישב קושיות הגדע"א ז"ל דהתוס' סברי כשיטת הרשב"א דזה נחשב למוסיף. - ובזה שפיר סבר ר"מ אחע"א. יז והנה לדברי הר"ש שסבר דלכו"ע ממועט עוף טמא מטומאת ביה"ב מקרא דדריש ר' יהודה, והיינו דאפילו למ"ד איסור חל איסור, ומ"מ ממעטין עוף טמא מטעם דבעינן שתהי' דוקא איסור נבלה לחודיא, וא"כ לפ"ז מאי קאמר הש"ס דלר"מ ממועט עוף טמא מקרא אחריני. וצע"ג, דף ע' ע"א גמ' יבא איסור נבלה וכו' - הנה בכדי להבין סוגי' זו על בורי' נקדים לבכר היאך הדין בהמה שנטרפה, ואח"כ נתנבלה אם חל איסור נבלה על איסור טרפה הקודם א איתא בירושלמי פר"ו דנזיר טרפה שעשאה נבלה איתפלגון ר' יוחנן ור"ל, דר"י אמר חייב שתים. משום טרפה, ומשום נבלה, וריש לקיש סבר דאינו חייב אלא אחת יעוי"ש וקיי"ל בכ"מ כר"י לגבי דר"ל, וא"כ מבואר מזה דטרפה שנתנבלה חל איסור נבלה על איסור טרפה - אמנם תמוה שלא הביא הרמב"ם דין זה בהלכותיו. ב והנה לכאורה יש להוכיח מסוגיא זו דזבחים אלא אמר רבא התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב, יבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב. וצריכי דאי אשמעינן נבלה משום דמטמא, אבל טרפה אימא לו, ואי אשמעינן טרפה משום דמחיים, אבל נבלה אימא לא וכו' יעוי"ש - וקשה לכתוב קרא טרפה שחלה על חלב, וממילא ידעינן גם בנבלה, דאין לומר מה לטרפה שאסורה מחיים, ולהכי חמיר טרפה יותר וחלה על חלב, ונבלה אכתי לא ידעינן דתחול על חלב, דליתא דהרי אם אתי נבלה וחלה על טרפה, הרי חזינן דיש יתרון כח לנבלה על טרפה מדאתי נבלה וחלה על טרפה, ועכשיו אם אנו יודעין דנבלה חלה על טרפה, א"כ פשימא שבוראי גם נבלה חלה על חלב, מדחזינן שתלה נבלה על טרפה, א"כ פשיטא שנבלה חלה על חלב, וא"כ למה כתבה תורה הא דנבלה שחלה על חלב, ומוכח לפ"ז דע"כ ש"ס דילן לא סברה הא דאמר ר"י בירושלמי. - ואפשר שזהו טעם וסברת הרמב"ם שהשמיט דברי ר' יוחנן שבירושלמי מהלכה מכח ש"ס זו דזבחים. ג אמנם תיקשה לפ"ז על ר' יוחנן דבירושלמי היאך יתרץ קושיות הגמ' למה לי דכתבה רחמנא הא דיבא נבלה ויחול על איסור חלב, הלא ידעינן שפיר מהא דטרפה. כמ"ש לעיל. ד ונראה דהנה לכאורה קשה עוד בזה דהיאך קאמר הגמ' וצריכא דמשמע דלכאורה סגי בחד קרא, היינו או בנבלה או בטרפה, והוי ילפינן חדא מאידך, וקשה הא קיי"ל בכ"מ דאין מזהירין מן הדין, דהרי מצינו בירושלמי פר"ה מס' ע"ז הי"ב דאף בלימוד מה מצינו אין מזהירין מה"ד, יעוי"ש. - וא"כ אין ללמוד נבלה מטרפה, או להיפוך טרפה מנבלה, כיון שאין מזהירין מה"ד, ובדוחק יש לתרץ דהוי זה כמו גילוי מילתא, דמצד הסברא נבלה וטרפה שווים המה. ובגי"מ מבואר בסנהדרין ע"ו דפליגי שם אביי ורבא, אם מזהירין מה"ד. ואביי סבר דמזהירין מה"ד יעוי"ש, אמנם דוחק הוא, כיון דהכא מיירי רבא, ורבא עצמו סובר אין מזהירין מה"ד בגי"מ. ה כתב הכס"מ בפר"ז מממרים בשם הסמ"ג דבכל מקום דכתיב עונש מפורש שפיר מזהירין גם מה"ר יעוי"ש והנה קשה לי מסוגיא דלקמן ק"ו דאיתא שם כך ומה במקום שלא ענש הזהיר מקום שענש וכו' ופריך שם אח"כ והא אין מזהירין מה"ד יעוי"ש יעוי"ש, -הרי חזינן דגם במקום שבא העונש מפורש ג"כ אין מזהירין מה"ד, וא"כ תמוה דברי הסמ"ג מכח סוגיא זו. ו ונראה דעיקר דברי הסמ"ג שכתב דבמקום דכתיב עונש מזהירין מה"ד, תליא ג"כ בפלוגתא זו עצמה אם מזהירין מה"ד בגי"מ, דע"כ הא דכתיב עונש בפירוש לא עדיף מגי"מ, וע"כ דעת הסמ"ג דמזהירין בגי"מ, והיינו שפוסק כאביי, -ובזה יובן סוגיא דזבחים שם, דעיקר הלימוד אמר שם אביי, ואיהו אזיל לשיטתו דסבר מזהירין בגי"מ, להכי שפיר לא חש שם להא פירכא דפריך הגמ' והא אין מזהירין מה"ד, יען דסבר כיון דכתיב עונש מפורש, והוי גי"מ, ושפיר מזהירין גם מה"ד, והגמ' דפריך שם: והא אין מזהירין מה"ד, ע"כ סבר בזה כרבא, דאמר דאף בגי"מ אין מזהירין מה"ד, ומבואר שם דר' יוחנן חש ג"כ לפירכא זו מדמשני שם בגמ' יעוי"ש - והספר המצות פוסק שפיר כאביי, וזהו גם כן פסקו בספריו, כמבואר בכי"ש אה"ע סי' ו' סקט"ז יעוי"ש - והא דבאמת פסקו בזה כאביי לגבי רבא, היפך הכלל דקיי"ל הלכתא כרבא לגבי דאביי בר מיע"ל קג"ם, ובאמת גם הבי"ש עמד בזה יעו"ש, וביותר דיש להוכיח, כי ע"כ מוכח דרבא עצמו סובר שם בזבחים דאין מזהירין בגי"מ, והוא מדחזינן דשם משני רבא על קושיות הגמ' משום דהיקשא הוא יעוי"ש וע"כ דסבר דאין מזהירין בגי"מ. ז והנה גם מסוגיא דהכא מדאמרה וצריכה, היינו דסבר הש"ס דיש למילף נבלה מטרפה דכמו שאיסור טרפה חלה על חלב כן גם תחול איסור נבלה על איסור חלב. וקשה הא אין מזהירין מה"ד, דהיינו מה מצינו, וע"כ צריך לומר דהוי בגדר גי"מ בעלמא, דהרי נבלה וטרפה מסוג אחד הם, ובאופן זה מזהירין שפיר גם מה"ד, ועל זה אמרה הסוגיא וצריכא וכו' דהיינו דלא דמי טרפה לנבלה משום שיש בזה מה שאין בזה, כמבואר בגמ', וכיון שכן לא הוי עכשיו גילוי מילתא למילף נבלה מטרפה, או להיפוך טרפה מנבלה, אבל עכ"פ מבואר בסוגיא זו דבגי"מ מזהירין מה"ד וכיון דסתמא דש"ס אזלא אליבא דאביי, להכי שפיר פוסק הרמב"ם והסמ"ג דמזהירין בגי"מ, -ובזה הוי שפיר ר' יוחנן לשיטתו, דר' יוחנן דסבר לקמן ק"ו דאין מזהירין במה מצינו אף במקום גי"מ, א"כ לא קשה מה שהקשינו לעיל דלדידי' למה כתבה תורה דנבלה חלה על חלב, דלדידי' שפיר מצינו למילף נבלה מטרפה, כיון דסבר דנבלה חלה על טרפה כמ"ש לעיל, דליתא, דהרי לר' יוחנן בעינן קרא דנבלה חלה על חלב משום דלא מצינו למילף מטרפה במה מצינו, כיון שאין מזהירין מה"ד אף במקום גי"מ. ח ומעתה יש להוכיח דלדידן דקיי"ל דדנין ומזהירין במה מצינו במקום גי"מ, א"כ שפיר יש לנו ללמוד נבלה מטרפה, דכמו דחזינן שטרפה חלה על חלב, כן מסתמא גם נבלה חלה על חלב, ואין לך גי"מ גדול מזה ממה שחזינן דנבלה אתי' וחלה על טרפה, דמכש"כ דנבלה חלה על חלב, וא"כ למאי כתבה התורה קרא דגם נבלה חלה על חלב, ואי משום צריכותא דגמ' דקאמרה דיש בטרפה חומרא דאסורה מחיים, אכתי אין זה מספיק לדחות הגי"מ, דעכ"פ לא גרע נבלה מטרפה, מדחזינן דנבלה חל על טרפה, דמזה חזינן דאין חומר בטרפה יותר מנבלה, וא"כ יותר נכון לפרש הסוגיא דאין נבלה חלה על טרפה. ואתי שפיר הסוגיא בפשטות - וזהו דלא כשיטת ר"י שבירושלמי נזיר, - והיינו לדידן דקיי"ל דמזהירין במקום גי"מ, וכמש"נ. ט והנה יש לומר דעיקר הדין אם נבלה חל על טרפה תליא בפלוגתא דאיסור חל על איסור. דלמ"ד אאחע"א אין נבלה חל על טרפה, ומעתה אין ראי' מהא דזבחים, דע"כ מיירי שם למ"ד אאחע"א כמ"ש התוס' שם יעוי"ש, וכמו כן איתא גם כן בתוס' לעיל זבחים ס"ט ד"ה ר"י דהקשו לר' יהודה דסבר אאחע"א היאך חל איסור נבלה על איסור טרפה יעוי"ש, הרי מבואר דדעת התוס' דזה תליא בדין אם איסור חל על איסור, וכמ"כ הקשו התם היאך חל נבלה על מוקדשין, - ולכאורה קשה מאי הקשו התוס' דלא ליתי איסור נבלה ולחול על איסור מוקדשין, והא הוי איסור מוסיף דקודם שנעשה נבלה אסור להדיוט ומותר לגבוה, ועכשיו שנעשה נבלה אסור גם לגבוה, - ומצאתי בשעה"מ ה' א"ב שעמד בזה. - אמנם נראה דלא שייך בזה איסור מוסיף, כיון דעל ידי זה נפחת איסור מעילה כדין קדשים שמתו יצא מדי מעילה, ואיסור זה שמוסיף במקום אחד ופוחת איסור אחר לא הוי בשם מוסיף, וה"ג בתחילה הי' מותר לגבוה ואסור להדיוט, וכשנעשה נבלה, נאסר לגבוה. אבל פקע איסור מעילה להדיוט - אמנם לפ"ז תיקשה כמו כן על העיקר הקושיא שהקשו התוס' היאך חל נבלה על מוקדשין, ולדברינו אין כאן איסור קדשים מטעם קדשים שמתו. - וע"כ צריך לומר בדעת התוס' דסברי דעדיין יש איסור הנאה מדאורייתא גם לאחר המיתה. ודוקא מתורת מעילה נתמעטו, אבל איסור הנאה יש בזה מדאורייתא, וכן מוכח בבכורות נ"ג, ועי' תוס' לקמן פ"ד ד"ה ומוציא. - וכן מוכח בתו"כ פ' צו דאיתא שם יכול אף שמתו ושהפילה וכו' ישרפו ת"ל הוא יעוי"ש, ומדחזינן שרק מדין שרפה ממעט שם קדשים שמתו, משמע דאיסור הנאה עדיין יש בזה מדאורייתא, דהרי באופן זה הוכיחו התוס' בפסחים כ"ב ד"ה חולין, להוכיח דחולין בעזרה אסור מדאורייתא, - מדחזינן דממעט בתו"כ מתורת שרפה. - וא"כ גם אנן נדייק כן, לדין קדשים שמתו, דעדיין אסורין בהנאה מדאורייתא, ולהכי הקשו התוס' היאך חל נבלה על איסור מוקדשין, - אבל תיקשה לפ"ז הא הוי איסור מוסיף, וכמו שהקשה השעה"מ:

י והנה בעיקר הקושיא נדאה ליישב לפי מה שכתב הגרע"א ז"ל בסי' ק"צ דבכל איסוה"ג שיעורן בשוה פרוטה יעוי"ש, -ולפ"ז שפיר חל איסור נבלה על מוקדשין, כגון שבכזית בשר נבלה ליכא שוה פרוטה, דליכא איסור לא בשביל איסור מוקדשין, והיינו מפני שהוא חצי שיעור באיסור מוקדשין, וחייב משום נבלה, כיון דיש בו כזית. - וחל איסור לאו על חצי שיעור כמ"ש התוס' בשבועות כ"ג. יא אמנם בעיקר שיטת התוס' דכתבו דעצם הדין . אם חל נבלה על טרפה תליא בדין אם אחע"א, תמוה מהא דסבר ר"י בירושלמי דנבלה חל על טרפה, וחייב שתים, והוא סבר דאין איסור חע"א, כמו שמבואר להדיא חולין ק"נ, ובתוס' שם ד"ה מר סבר, כתבו דגם איסור כולל לא סבר ר' יוחנן -וגם בהא דהקשו התוס' היאך אתי איסור נבלה וחייל על על טרפה, יש לומר לפי דברי הנו"ב מה"ת האו"ח סי' קכ"א שכתב דע"כ חל איסור נבלה על איסור אחר, כיון דחזינן דגילתה תורה שחל איסור נבלה אאיסור אינה זבוחה יעוי"ש, וה"נ י"ל סברא זו דלהכי אתי איסור נבלה וחייל על טרפה, נמצא שאין הכרח לומר דזה תליא בדין אחע"א.. יב אבל כל זה שייך בבשר של הנבלה דאסור באיסור אינה זבוחה, דאמרינן דכמו שחל איסור נבלה על איסור אינה זבוחה, כן חל איסור נבלה גם על איסור אחר, כמו טרפה וכדומה, אמנם בחלב של הנבלה, דע"כ אין בחלב איסור אינה זבוחה, בזה שפיר מצינן לומר דבאמת אינו חל איסור נבלה על איסור חלב, ושפיר איצטרך קרא דאתי נבלה וחל על חלב, - ועכשיו אין לומר מדחזינן שחל נבלה על טרפה, להכי חלה נבלה על חלב, כיון דגם טרפה חלה על חלב, כמו"ש לעיל, דליתא דע"כ איכא למימר דטרפה חלה על חלב משום דאסורה מחיים, כמו שאמרה הסוגיא שם בהצריכותא, ונבלה אינה חלה על הלב. ואי משום דנבלה חלה על איסור טרפה, זהו מטעם אחר משום דבטרפה איכא איסור אינה זבוחה, ולהכי כמו שחל איסור נבלה על איסור אינה זבוחה, כן חל גם כן איסור נבלה על טרפה, מכח מנו דחל על אינה זבוחה שיש בזה. - משא"כ בחלב דליתא איסור אינה זבוחה, לא אתי איסור נבלה וחייל. מטעם אאחע"א. - ושפיר איצטרך קרא לזה להורות דנבלה חלה על חלב שפיר מצי סבר הסוגיא זו כשיטת ר' יוחנן בירושלמי דנזיר דנבלה חלה על טרפה - וא"כ לפ"ז הדרא הקושיא מדוע השמיט הרמב"ם שיטת ר' יוחנן דכיון דאין סתירה. מש"ס שלנו. יג והנה להבין שיטת הרמב"ם בזה, נחוץ להקדים לשונו שכתב בפר"ד ממ"א הי"ז וז"ל זה הכלל כל שאיסורן בלאו אחד מצטרפין בשני לאוין אינן מצטרפין, חוץ מנבלה וטרפה הואיל והטרפה תחילת נבלה היא עכ"ל, ויש להבין דבריו הנחמדים וכוונתו בזה. - ונראה ביאורו בזה דהרמב"ם אזיל בזה לשיטתו לפי מה שפוסק דטרפה אינה חיה, והביאור דעיקר איסור טרפה שאסרה תורה הכוונה על העדר החיות שבה דכיון שנולר בבע"ח הטרפות שעתיד למות על ידי זה, להכי אסור, וכיון שכן כל טרפה יש בכח האיסור נ"כ הגדר של נבלות, דבנבלה בודאי עיקר האיסור בשביל העדד חיות, וכל טרפה עתידה למיתה בשביל הטרפות שבה. ואז תהי' נבלה נמצא דכל טרפה נבלה היא, אלא שעדיין מחוסר זמן שתצא לפועל להיות נבלה, ועד הזמן הזה הוי נבלה בכח, ולפ"ז הוי נבלה וטרפה איסור אחד ממש, וזהו שכתב הרמב"ם הואיל והטרפה תחילת נבלה היא. ומה"ט אין סברא לחייב שתים אחת משום נבלה, ואחת משום טרפה, בטרפה שנעשית נבלה, דכיון דאיסור אחד הוא ושם אחד הוא, דהרי עיקר האיסור בשביל העדר החיות, ורק בזמנים מתחלפים נשתנה שמם דבראשית המחלה קורין אותה אותה טרפה, ואח"כ בסופה קורין אותה נבלה. והכל אחד הוא. יד ובזה יובן היטב הא דפליגי בירושלמי שם ר"י ור"ל, דכל אחד הולך לשיטתו, דר"ל סבר בחולין מ"ב דטריפה אינה חי' יעוי"ש, נמצא דאיסור טרפות ונבלות הכל אחד הוא, מסוג אחד נינהו. להכי אינו חייב אלא אחת, כיון דשם אחד להאיסור, אמנם ר"י סבר דטרפה חי' כמבואר בנדה כ"ד וברש"י ד"ה בין וכו' יעוי"ש. נמצא דאיסור טרפות לא הוי בשביל העדר החיות, וטרפה לאו התחלתא דמיתה היא. ועיקר האיסור טרפה הוי בשביל חסרון דהאבר הנלקה במחלה זו. וא"כ אין זה ענין להא דנבלה והוי טרפה ונבלה שני שמות מחולקות. להכי יש לחייבו שתים, משום נבלה ומשום טרפה, ואי משום דאאחע"א. הלא כתבנו לעיל דבזה לא שייך לומר אאחע"א כדלעיל, וכיון שהרמב"ם פוסק דטרפה אינה חי' להכי שפיר השמיט דינא דר"י דהירושלמי. וממילא מובן דדעתו דליתא בנבלה שהיתה מעיקרא טרפה חיוב שתים, - זהו לדעתינו שיטת הרמב"ם בזה. טו אמנם דעת התוס' בחולין ל"ב דהקשו שם בד"ה ורמינהו דמה פריך שם הגמ' דבזה קורא התנא להא דנקובת הוושט בשם נבלה, ובזה קורא בשם טרפה, דלמא להכי קורא אותה טרפה, כיון שגם טרפה היא, דבודאי חייב אף משום טרפות יעו"ש.- הרי חזינן דעת התוס' דאף למ"ד טרפה אינה חי' מ"מ הוי טרפה ונבלה שני שמות ושני סוגים. ויש להבין סברת התוס' בזה. - וע"כ צריך לומר דסברת התוס' דשני ענינים המה, הא דטרפה, והא דנבלה, והוא דאיסור טרפה הוי מפני המחלה המשתררת בה. דהוי חסרון בעצם הנוף של הבע"ה, ואיסור נבלה בא מפאת חסרון שחיטה, ומאיסור אינה זבוחה נהפך להיות נבלה - וכיון שזה בא מפאת חסרון, וזה בא מפאת זביחה זביחה הוי שתי שמות נפרדות, ושפיר יש לחייבו שתים, משום טרפה, ומשום נבלה, זה הוי סברת התוס', נמצא דעיקר הספק אם חל איסור נבלה על איסור טרפה לחייבו שתים, תליא בפלוגתא דרבוותא, והם הרמב"ם והתוס'. והוא ספקא דדינא, טז והנה גם בהא דפסק הרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים, ודבריו סותרין ממה שכתב בא בוה"ט דלא הוי נבלה כל זמן שמפרכסת, - וכבר עמדו בסתירה זו בתבוא"ש ובדגול מרבבה ליו"ד. - והגאון בעל תבוא"ש כתב לחלק בין איסור לטומאה, דהיינו דאף בטומאת נבלה לא הוי מחיים, אבל איסור נבלה ישנו גם מחיים. - ותמוה מסוגיא זו דאיתא ואי אשמעינן טרפה משום דאסורה מחיים, אבל נבלה כו' יעוי"ש. - הרי מבואר דליתא לאיסור נבלה מחיים. ע"ב מטהר הי' ר' מאיר וכו' באווזין ותרנגולין, ופירש"י ובלבד שיהו קדשים בפנים, יעוי"ש- ותמוה דע"כ היינו קדושת דמים, וא"כ אין זה ענין כלל להא דקדשים בפנים, - ובשיט"מ מבואר דאף בחולין ממש הדין כן. בעי ר' ירמי' ערף עז מהו וכו' - והנה מדוע לא בעי בשנמצאת העגלה טרפה שפסולה לעריפה כמבואר בחולין י"א, וברמב"ם פר"י מה' רוצח, אם עריפתה מטהרת מדי נבלה, וכמו שמצינו בירושלמי פר"ט דסוטה דבעי שם להאי בעי' והובא במל"מ פר"ג מאבוה"ט. - אמנם מדחזינן שלא בעי ר' ירמי' בעי' זו בשנמצאת העגלה טרפה, ע"כ צריך לומר כיון דהכא מיירי לר' מאיר, ולר"מ ע"כ כמו שחזינן דסבר במליקה דמטהרת טרפה מנבלה, כן ע"כ גם עגלה ערופה טרפה מטהרת עריפתה מטומאת נבלה, ולהכי בעי רק בערף עז, כיון שלאו בת מינה דעגלה ערופה היא, כמבואר ברש"י ובתוס'. מתיב רב נחמן וכו' לא צריכא שמתה והא דלא משני שנמצאת העגלה טרפה, מדלא משני הכי, - משמע שסבר סתמא דהש"ס דעגלה ערופה טרפה עריפתה מטהרת אותה מטומאת נבלות. אמנם ליתא דהש"ס רוצה לאוקמי' הברייתא גם אליבא דר' מאיר, ולדידי' ודאי דעריפת עגלה מטהרת גם טרפה מטומאת נבלה, וכמו שכתבנו לעיל.- והרמב"ם השמיט להאי ספק דהירושלמי. ע"כ נראה דמפרש הרמב"ם דהירושלמי בעי אליבא דר"מ, ולדידן דלא קיי"ל בזה כר"מ, הרי זה כמו שהדין במליקה דעוף טרפה במקדש, וכמו דלא מהני המליקה לטהר העוף מטומאת נבלות, כן לא מהני העריפה. לעגלה ערופה טרפה לטהרה מטומאת נבלות דשחטה מישחט וכו'. - ויש לעיין בעגלה ערופה ששחטה דאסורה בהנאה, כמו דקיי"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה, היאך הדין בשנפדתה אח"כ, דהרי מבואר דמהני לה פדיון, כמבואר בתוספתא, והובא במל"מ פר"י מה' רוצה, וא"כ לאחר הפדיון שמותרת בהנאה, היאך הדין לענין אכילה, אם מותרת באכילה, אם אמרינן כיון שעכשיו לאו עגלה ערופה היא מותרת באכילה גם כן כיון שנשחטה, א"ד כיון דבשעת השחיטה לא פעלה השחיטה מעשה היתר אכילה, וא"כ הרי חסר בזה כח המתיר. - דוגמא לזה הא דכתב הר"ן פר"ב דחולין, לענין שוחט בהמת חברו לע"ז אעפ"י שאין אדם אוסר דבר שא"ש- מ"מ אסורה באכילה, מטעם דלאו איהו אסר לה, אלא דלא שרי לה יעוי"ש, - וה"נ הרי לא שרי לה בשעת מעשה השחיטה. - ועוד דהרי ע"כ צריך לומר דהעגלה ניתרת מכאן ולהבא לאחר הפדיון, ולא למפרע, וא"כ השחיטה לא פעלה היתר בשעתה -וצ"ע פרק שמיני. בדין איסוה"נ דשור הנסקל א דף ע"א תוס' שם הובא שיטת הר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים, והביאו התוס' ראי' לזה מהא דאיתא בב"ק ע"א גנב שוה"נ וטבחו משלם תשלומי ד' וה', ואמאי והא ליתא במכירה, ושמעינן לי' לר"ל דכל שישנו בטביחה ישנו במכירה. וכל שאינו בטביחה אינו במכירה, וה"ה לכל שאינו במכירה אינו בטביחה. ולשיטת ר"ת ניחא שיכול למוכרו לרכוב עליו עד בית הסקילה, או ליהנות בו מעט עד אותו שעה, או אם היו בי"ד מתעצלין בסקילתו יעוי"ש - ותמהני טובא הלא ע"כ הנאה זו אינה אלא בגדר השתמשות גרידא, דהיינו שיש להבעלים פירות, וזהו הנאה דהשתמשות, אבל עצם גוף השור ע"כ אינו של הבעלים, וא"כ ליתא בגניבה דהאי שור עצם גניבת גוף השור, אלא הוי בזה שגנב השתמשות דהשור מהבעלים של ההשתמשות,- וא"כ הרי זה כגנבת כלים גרידא, ואין בזה חיוב דו"ה, דאינו נוהג אלא בשור ושה בלבד, וצ"ע, ב ואפשר לומר דכיון שיש להבעלים השתמשות ע"י הגוף, הרי זה כאילו הגוף עצמו של הבעלים, והרי זה בדמיון מי שיש לו שור חלש באופן שאינו שוה מאומה, בעד בשרו ועורו, דהיינו שאינו חזי לאכילה, ומכל זה נחשב בעלים עבור מעט ההשתמשות שיש לו להבעלים בו, ומטעם זה גם בשור שנגמר דינו ליסקל, גם כן בשרו ועורו אינו שוה מאומה, והרי זה כאילו נתקלקלה בשרו ועורו ועורו, מאיזו סיבה שתהי'. - אמנם בחיים חיותו שעדיין לא נאסר בהנאה, וחזי עדיין להשתמשות של חי, שפיר נקרא בעלים על השוד"-וזהו סברת התוס' דהאי שור איתא במכירה, היינו כל השור כולו, ובדמיון שכתבנו. - והקשה לי בני הר"ח שליט"א דלפ"ז מאי פריך הש"ס ב"ק ע"א והא לאו דמרי' קטבח, - וקשה הא לשיטת התוס' הוי שפיר בעלים מעליא דהרי איתא במכירה, - ונראה דשאני בין טביחה למכירה. דאעפ"י שישנו במכירה להאי שור, וקרינן לי' בעלים מעליא, - אמנם כל זה דוקא במכירה, שהמכירה נתפסת על השור כולו, מטעם שכתבנו, דכל השור משועבד עבור ההשתמשות הזה. - אמנם בהא דטביחה דהחיוב התורה עבור הטביחה דהשור, דע"כ בעינן לזה גם השווי' של עצם השור ממש. שהרי זה ענין טביחה, המורה על עצמיות השור ושיווי העצמי, ופריך הש"ס דכיון דהאי שור לא שוה מידי. לענין עצמיותו, דהיינו לטביחה, וא"כ לא הוי וטבחו כולו באיסורו. ואין זה ענין להא דמכירה, כמו שכתבנו. ועל זה משני הש"ס דהוי כל השור בשיווי ממון מטעם כל הגורל"מ. ועוד י"ל דכיון דאין לו לבעלים זכות לעכב מיתתו והכל מצוון עליו לבערו, לא מקרי בעלים לתבוע מיד ההורגו אף שטבחו ולא סקלו ובטל מצות סקילה מ"מ לענין עיקר המיתה אין לו לבעלים זכות בעלות. אבל שומר מדין גל"מ יכול לעכב מיתתו בב"ד עד שיחזרנו לבעלים. וצ"ע. עוד י"ל דלמאי דס"ד דגנבו מיד בעלים פריך דלאו דמרי' משום דכיון דאין יכול ליהנות ממנו סתמא מתיאש כדאמר כריתות כ"ד א' דסתמא אין דעתו על רכיבה לביה"ס ולאו דמרי' הוא לגמרי. ומשני דגגבו מבית שומר ושומר דעתי' עלוי' כדי להחזירו. א"ג דפריך דמשמע דמשלם דו"ה כשיווי שור גמור. ופריך דלאו דמרי' טבח ומשני בגנב מבי"ש דמפסידו כל השור]:

ג וע"כ הא דהקשו התוס' בהא דמכירה ולא הוקשה להם מהא דטביחה. - והיינו דהתוס' הקשו למסקנא דהש"ס שם שמשני לענין טביחה דמיירי בגורלמ"מ, ועל זה הוקשה להתוס' דזה תינח בטביחה דשייך גורל"מ. - אמנם במכירה דלא שייך גורל"מ מטעם דכיון דאיתא בעינא ויש לבטל המכירה, והדרא להשומר, וא"כ אין כאן שום גורלמ"מ. - וכעין מה שכתב הקצה"ח בסי' שפ"ו דבדבר דאיתא בעינא לא שייך גורלמ"ם,-ולזה ולזה הקשו התוס' והא ליתא במכירה, ועל זה כתבו דאיתא במכירה במעט ההשתמשות של הנאה שיש להבעלים בזה, דהיינו שנשאר עדיין להבעלים הנאה זו בגוף השור. וכמו שנתבאר לעיל, - והאופן דמכירה לא מיירי דוקא בשומר כי לא מעלה ולא מוריד בזה שומר, אלא מיירי שגנב מהבעלים עצמו, ומכר, ועל זה חייב דו"ה - ואעפ"י שהבעלים בעצמן ליתא בטביחה, אמנם מפני שיצוייר גם בטביחה דשור הנסקל באופן שיהי' מופקד אצל שומר שפיר קרינן לזה איתא בטביחה, ואיכא במכירה כיוון שאין חסרון מצד עצמיותו, ובזה מודה ר"ל דקרינן בזה תנאי דישנו בטביחה וכמובן. ועוד יש לפרש דקושית תוס' דליתא במכירה אם שוה"נ אסור מחיים הוא אף למסקנא דאע"ג דאצל שומר ואצל גנב חשיב ממון מדין דבר הגל"מ כמ"ד. מ"מ ליתא במכירה מצד הלוקח שהרי הלוקח אינו זוכה כלום שאי אפשר לי' ליהנות מאומה ממנו, שהרי אצל הלוקח אינו גורם לממון. ולזה תירצו דלדעת ר"ת ניחא דהלוקח מותר ליהנות ממנו. ופי' זה נראה, דאי משום דהשור בעין לא חשיב גל"מ. א"כ גם על הגנבה לא יתחייב כפל וא"כ אינו חייב גם על הטביחה בתשלומי דו"ה אמרה רחמנא ולא תשלומי גו"ד, אלא ודאי מה שמוציאו מיד השומר ע"מ שלא להחזיר הוי כמזיקו, וכן מכירה לאחרים חשיב כמוסיף הוצאתו מיד בעלים והפסדו. ושפיר יש לדון בזה משום דבר הגל"מ כממון דמי. ונראה ראי' לזה מהא דאמר ב"ק ע"ז ב' דקדשים שחייב באחריותן בעלי מומין איתנהו במכירה ור"ל בחיוב דו"ה על מכירה וכיון דלר"ש אינו חייב על קדשים שחייב באחריותן רק משום גורם לממון, ואם איתא דמכירה חשיבא כאיתא בעינא וליכא בזה דין גול"מ א"כ מודה ר"ש דמכר הגנב קדשים שחייב באחריותן אינו משלם דו"ה וא"כ מאי הרויח ר"ל שם בסוגיא דמוקי לה בשוחט בע"מ בחוץ אכתי ליתא במכירה דהא אין חייב דו"ה על מכירת קדשים שחייב באחריותן. אלא ודאי מכירה לא חשיבא כאיתא בעינא.ומיהו י"ל דלאו ראי' היא כלל דהתם כשמכר באמת קנה לוקח מדין פדי' והדמים שביד הגנב קדושין והלכך שפיר חייב דו"ה משום גול"מ שהפקיע השור מיד הבעלים לגמרי ומיהו למאי דמבואר בתוס' תמורה ל"ב א' ד"ה מקדישין, דקדשי מזבח שהוממו אין לפדותן אם הבעלים מוחה שהרי דמי פדיונן שלו להביא קרבן אחר. י"ל דבאמת אם רצה הבעלים מוציא מיד הלקוחות ומבטל הפדיון. ואין להקשות א"כ למה חשיבא מכירה לחייב דו"ה לאו קושיא היא, דהא ר"ל סבר דחיוב דו"ה לפני יאוש אע"ג דלא מהני מעשיו וה"נ אע"ג דמכירת גנב לאו מכירה היא מחמת דהבעלים יכול למחות הפדיון. מ"מ כיון דזה לא הוי רק חסרון מחמת שאינו של הגנב בזה גלתה תורה דחשיבא מכירה לענין דו"ה, אבל בתמימים דלא הוי מכירה משום שהן הקדש ואין להן פדיון בזה לא חשיבא מכירה אלא לענין דו"ה. ולפ"ז מבואר דמכר הגנב קדשים שחייב באחריותן חייב דו"ה אף שהבעלים נוטלים הבהמה מן הלוקח וחשיב גול"מ. ומיהו י"ל דאה"נ אם הבעלים מוחה ליכא דו"ה כיון דהשתא נשארה הבהמה בקדושתה ולא חשיבא מכירה כלל והא דקרי לי' איתא במכירה היינו אם הסכים על הפדיון: ד ויש לעיין לר"ת דלא נאסר שוה"נ מחיים היאך הדין בפרה אם מותר החלב, - וכמו כן יש להסתפק על אבר שנפרש משוה"נ. והנה מבואר סנהדרין פ' א' ב', דעיברה ואח"כ נגחה ולדה אסור נגחה ואח"כ עיברה וילדה קדם גמ"ד למ"ד זוז"ג מותר ולדה ולדה מותר. נגחה ועיברה ונגמר דינה וילדה ולדה אסור. והנה לדעת ר"ת דלא נאסר מחיים. ע"כ הא דגמר דין אוסר את הולד. אינו ר"ל שהולד אסור מחיים אלא ר"ל שמצוה לסקול הולד, וכן מבואר בהדיא דנחלקו שם בנתערב באחרים אי דינו בכיפה או בסקילה אלמא אע"ג דלא הוי הולד בשעת נגיחה כיון דהוא בשעת גמ"ד, נמתח קו הדין על הולד. וכן מעוברת שנגחה וילדה צריך לגמור דין על הולד, וכן בעיברה אחר נגיחה' וילדה קדם גמ"ד. למ"ד זוז"ג אסור צריך לדונו בסקילה. ולפ"ז תרנגולת שהמיתה, ועיברה וילדה קדם גמ"ד ביצתה מותרת אפי' למ"ד זוז"ג אסור, דהא לא שייך גמ"ד לסקילה בביצה. וכן מעוברת שנגחה וילדה קדם גמ"ד ביצתה מותרת. ילדה אחר שנגמר דינה, לדעת האומר דשוה"נ נאסר מחיים, ביצתה אסורה ולדעת ר"ת ביצתה מותרת באכילה, מיהו י"ל אע"ג דולד הנולד אחר גמ"ד מצותו בסקילה ואינו נאסר מכח אמו, מ"מ ביצתה כיון דאין לה חיות חשיב כמת אחר גמ"ד ולא מסתבר שהרי שער שוה"נ אסור כדתנן ערכין ז' א' ואילו מחיים גיזתו מותרת כמש"כ תוס' בהדיא לדעת ר"ת. וכ"ז בשלא בשעת גמ"ד אבל אם נגמרה לאו גופה היא. והוי כילדה קדם גמ"ד כמש"כ תוס' חולין נ"ח א' ולכו"ע מותרת. ודין חלב שבדדיה כדין ביצה שנגמרה וחלב שנחלב כדין ביצה שנולדה. מיהו החלב שנעשה אחר גמ"ד למ"ד שוה"נ נאסר מחיים אסור דחד גורם הוא, אבל לדעת ר"ת דאינו נאסר מחיים חלבה מותר אף אחר גמ"ד בין שנחלב ובין שנסקלה חלב שבדדיה מותר כדין פרש שוה"נ וחלב שבקבתה. וחלב שבדדיה בשעת גמ"ד אינו נאסר לכו"ע. וכן לענין קדשים תנן מעילה י"ב ב' דאין מועלין בהן. מיהו תוס' כתבו שם משום דלאו קדשי ד' קרינן בהו ובמכלתין ל"ה א' תנן דאין חייבין עליהן משום פיגול והיינו משום דלאו גופה דהא אוכלא הוא: ה עוד יש לעיין בדבר דם של שוה"נ מה דינו של הדם בזה, אם הוא בכלל בשר לאיסוה"נ, והנה ידי"נ הרב הגאון ר' עזרא שליט"א הגאב"ד וויינוטא העיר בהא דפריך הגמ' בפסחים כ"ב והשור נמי למ"ל מדוע לא קאמר הש"ס דאתי לאסור את הדם דאינו בכלל בשר, ומתרץ דהדם בעודו במחובר הרי הוא כבשר. וכשפירש אז הרי הוא דם, - והוא עפ"י דברי תוס' מעילה י"ז ד"ה אמר רב חנין יעו"ש, והיינו תוכן דבריהם שם דהדם בעודו בבשר הרי הוא בשר, ורק כשפירש אז נעשה בתורת דם. - ובזה יש ליישב קושיית התוס' בפסחים שם דפריך והרי דם,- מדוע לא משני כשהותרה נבלה דמה הותרה,-משום דבעודו בבשר אעפ"י שהוא בכלל בשר, אבל לא הוי על הדם תורת דם, ורק כשפירש נעשה תורת דם ולהכי אפי' אם הותרה בעודו בבשר, אבל אחר שפירש יאסר משום דם, כדין דם דעלמא, דהוי עליו תורת דם כשנפרש מן הבשר- משא"כ בשוה"ג דכיון דדמו בעודו בבשר תורת בשר עליו, שוב לא נעשה היתר גם אחר הפרישה, מטעם כיון שנאסר עכת"ד. - ואם כי לכאורה יש מקום לומר כן, מטעם דלא הוי על הדם תורת דם בעודו בבשר, - אמנם צדקו התוס' בסברא, דעכ"פ כיון שישנו למציאות דם בבשר, ואם הוא בכלל נבלה, לוא יהא שדינו כבשר אבל עכ"פ הרי הוא בכלל היתר הנאה, ולא מסתבר שיהי' איסור הנאה חוזר וניעור לאחר שפירש, כיון דמעולם לא הי' בכלל איסור, - והביאור בזה פשוט דאם דם נבלה בכלל נבלה, - וכשהותרה נבלה בהנאה גם דם בכלל היתר הנאה, וע"כ כשלוקח דמים עבור הגבלה לוקח גם עבור הדם שבתוך הבשר, - דע"כ לוא יצוייר שהי' מבדיל הדם מן הבשר הי' הקונה קונה בפחות מדמים שנותן עכשיו נמצא דהתורה התירה ליקח דמים עבור הדם, וגם בזה שמתרצים התוס' בתירוצם דדם לאו בכלל בשר בנבלה. ע"כ הכוונה, דלולא שרבתה תורה היתר הנאה לדם, דאז היתר הנאה לנבלה למכור הבשר, ולנכות עבור הדם שבתוך הבשר. - ועוד דאם אמרינן כן דבעודו בבשר הרי הוא כבשר, א"כ למ"ל קרא בשרצים לרבות שדינו כבשרו בעודו בבשר, לרב חנין, דהלא ע"כ מבואר דגם בלא ייתור קראי, ג"כ דינו כבשר בעודו בבשר, כמו שחזינן הכא בנבלה וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מדוע לא קאמר הש"ס דאתיא בעל השור נקי לרבות איסור הנאה לדמו, - וביותר תיקשה לדברי התוס' בפסחים שם ד"ה והרי דם שפירשו דתמיד אין הדם כבשר, רק היכא דריבתא תורה בהדיא מריבוי הכתובים, והיינו אף במקום ובאופן שעודו בבשר, כמו הא דשרץ, וא"כ בשוה"נ דליכא שום ריבוי לדם שיהי' כבשר. א"כ הדם אינו בכלל בשר אפי' בעודו בבשרו. וא"כ תיקשה לימא דבעל השור נקי אתי' לרבות הדם ולאסרו בהנאה מטעם שוה"נ. ו ונראה דאם אמרינן דבעל השור נקי אתא לאסור דם שוה"נ, למימר דדם גם כן בכלל איסור הנאה דשוה"ג, א"כ מוכח מזה דאין איסוה"נ לדם דעלמא, דאל"כ הא בלא"ה אסור בהנאה, מטעם איסור דם א"כ תיקשה לפ"ז למה אמרה תורה על הארץ תשפכנו כמים, להתיר דם בהנאה. הא יש לנו ללמוד היתר הנאה, מדחזינן דאמרה תורה ובעל השור נקי לאסור רם בשוה"נ. מכלל דדם בעלמא שרי - וא"כ למ"ל קרא להתיר דם בהנאה, וע"כ מוכח מזה דבעל השור נקי להנאת עורו הוא דאתא, וממילא יש מקום לומר דדם מותר מטעם שוה"נ, כיון שאין לזה לימוד לאיסור. וממילא לא ידענו בעצם איסור דם אם הוא מותר בהנאה מצד עצמו, וזה נלמד מהא דכתיב על הארץ תשפכנו כמים דלהתיר בהנאה אתא. - ולקושטא דמלתא דם שוה"נ מותר בהנאה, כיון דלא הוי בכלל בשרו וכמו שמותר פרשו מטעם שאין זה בשרו, כמבואר ע"ז ל"ד ע"ב כן יש לומר דגם דם מותר, - ויש להעיר לפ"ז אמאי המקדש בשוה"ג אינה מקודשת כמבואר בקדושין נ"ו - הא יש בזה הנאת דם, - ודוחק לומר דלא שוה פרוטה - אמנם י"ל כיון שקידשה בשור כולו ולא סמכה דעתה על הדם. - כמו שכתבו התוס' והרשב"א שם לענין אחר. ז אמנם נראה בזה דשני ענינים נינהו הא דדם לאו בכלל בשר, והא דדם ישנו בכלל שור. והוא, דאף אם אמרינן דדם ליתנהו בכלל בשר, מ"מ י"ל דבכלל שור ישנו גם דם, דהענין שור כולל כל הנוגע ושייך לחיותו דשור, ולכהפ"ח דבר שעושה טרפה, - והנה עיקר האיסור הנאה בשוה"נ, נלמד מהא שנאמר השור יסקל, היינו דהחיוב סקילה אוסרתו. - וביותר אם אמרינן דגם מחיים נאסר,- ופליגי בזה רבותינו הר"ת והרבינו אפרים - וכיון שעיקר האיסור הוא מהשור יסקל, ובכלל שור גם דם בכלל, כיון דהדם הוא הנפש, והר"ז חיותא דשור, ועצם שור הוא, - והא דאמרה תורה ולא יאכל את את בשרו. לדרשא אתא לאסור אף באופן דעבדי' כעין בשר, כגון דשחטי', אבל אין זה עיקר האיסור, והיינו דעיקר האיסור משור נלמד, מהא דכתיב השור יסקל, ודם בכלל שור הוא, והעור אינו בכלל שור, והיינו ע"כ העור שלא נעשית טרפה עי"ז, וזהו בפחות משיעור גלודה, משום דמה שנצרך לחיותא דשור בכלל שור הוא, וממילא ע"כ דם בכלל איסור הוא.- ואתי שפיר טפי הא דהמקדש בשוה"נ שאינה מקודשת. -ובדברינו יבואר לנכון הא דאיתא במכילתא משפטים פרשה ו' ולא יאכל את בשרו למה נאמר להביא דמו וחלבו ועורו יעוי"ש - ולכאורה תמוה טובא הלא מבואר דדם לא הוי בכלל בשר, וא"כ היאך דרשו לאיסור דם אבל בדברנו אתי שפיר, והיינו דכוונת התנא דדם בכלל שור הוא, ודם נכלל בהנאת עור, והיינו דכמו שרבתה תורה להנאת עורו מאת, על זה אמר התנא שע"כ גם דם ישנו בכלל איסור, והיינו משום דנכלל בענין שור, וכמש"נ. ח והנה לאחר שרבתה תורה להנאת עורו מבעל השור נקי, פשיטא שגם שער בכלל זה,- דענין נקי מנכסיו כולל כל ההנאות, - והנה לולא שרבתה תורה, אז הוי אמרינן דכשם שעורו מותר מפני שאינו בכלל שור, כן ע"כ גם השער, דפשיטא שלא עדיף וחמור שער מהעור. - ולפ"ז תמוה מאי פריך הסוגיא בעירוכין ז' ע"ב בהא דתניא האשה שמתה נהנין בשערה, ובהמה שנהרגה אסורה בהנאה, ומה הפרש בין זה לזה. הא שאני בהמה דרבתה תורה לאיסור מבעל השור נקי, שזה לימוד לכל הבהמות הנהרגות מטעם בי"ד. כמו שכתבו הראשונים. וזה לא שייך באדם. ואנו דנין להשער אינו גופו. - ועוד לשיטת התוס' נדה נ"ה ע"ב ד"ה שמא, דעור אינו בכלל מת, ודוקא בבהמה רבתה תורה. מבה"ש נקי.- א"כ פשיטא שכיון שהעור מותר, א"כ כש"כ השער,- וא"כ מאי פריך הגמ' מ"ש זה מזה, - ודוחק לומר דכוונת הש"ס דיש לנו ללמוד לכל בע"ח הנאסרין במיתה, וגם אדם בכלל. - וצע"ג ט והנה בהיותי בזה עלתה לי להסתפק אם השער נקרא מגופו בתם לגבות מן השער את הנזק. - והספק בזה כיון דמצינו דבאדם הוי השער זה חוץ לגופו. - ובשוה"נ לולא דרבתה תורה ג"כ לא הי' נאסר. וא"כ גם לענין נזקין אין זה מגופו-- א"ד כיון דעכ"פ מחובר הוא יש עליו תורת גביי' מטעם זה. והנה אם רבתה שער זנבה אחד שהזיקה גובין הנזק מהם כשם שגובין מנוצתה אם דבתה כו', והיינו משום דכיון דמגופה קא ינקי כמ"ש השיטמ"ק ב"ק מ"ז ע"א ד"ה וכתב הר"ם ע"ש. וכיון שאין יכולין לעקור את השער עם השרש אלא לגזותן. פשיטא דגובין מכל השער. הגה"ה] תוס' דה עפ"י ע"א, פירש הקונטרס משום מודה בקנס וכו' - ונראה דאפילו אמרי שנגמר דינם בבי"ד פלוני אין נהרגין על פיהם וכו' -ביאור הדברים משום דאין ממיתין עפ"י עצמו, וכמו שכתב הרמב"ם פרי"ח מה' סנהדרין ה"ו וז"ל גזירת הכתוב הוא שאין ממיתין בי"ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא עפ"י שנים עדים יעוי"ש. - והנה מרן בכס"מ לא ציין מקור הדין. - והמגדל עוז כתב שם מקור הדין במכות פר' אלו הן הלוקין יעוי"ש. - ובאמת ליתא שם מקור לדין זה. - אמנם הדין הזה מבואר להדיא בתוספתא דשבועות פר"ה ובספרי שופטים פסקא פ"ח, ומיתת השור דהוקשה למיתת הבעלים, גם כן אין ממיתין עפ"י עצמו, וכמש"נ. תוס' ד"ה ברובע וכו' - הכא מסקי דרובע ונרבע אסורין בהנאה - והנה התוס' כריתות כ"ד מביא שיטת הר' אפרים דסובר דדוקא בשור נוגח אסרה תורה בהנאה, ולא בשארי נסקלים. - והנה מפשטות הסוגיא ב"ק מ' ע"ב, יש בנוגח שאין ברובע, ולא חשיב שם שיש בנוגח איסוה"נ. - משמע בהדיא כשיטת התוס' דכל הנסקלין אסורין בהנאה. בדין רובע ונרבע ע"י בן נח. א ברובע ונרבע. - פירשו רש"י ותוס' דמיירי עפ"י ע"א או עפ"י הבעלים, דאם עפ"י עדים להדיוט נמי אסור, - ומסקי התוס' דהעיקר תלוי בגמ"ד. ויש לעיין היאך הדין בבן נה שנהרג בעד אחד ובדיין אחד, אם נחשב זה לגמר דין גם כן, - ונפק"מ לדינא בבהמה הנרבעת לנכרי שנהרג עלי' בע"א ובדיין אחד. אם נאסרת הבהמה כדין אחר גמ"ד, - והנה החכ"צ בסי' פ"ד החליט בדין זה דאין בזה תורת גמ"ד. - דענין גמ"ד בבי"ד של ישראל נאמר, וזה ליתא בזה"ז יעוי"ש, - ובמנח"ח מצוה ג"ב השיג עליו יעוי"ש.-והנה לדעתי נראה ראי' מפורשת לזה שאין גמ"ד אלא בבי"ד של ישראל, איתא ב איתא בסנהדרין ע"א אמר ר' חנינא ב"נ שברך את השם ואח"כ נתגייר פטור הואיל ונשתנה בדינו נשתנה מיתתו וכו' -ת"ש אם משנגמר דינו ברח ואח"כ הקיף זקן התחתון חייב. (אלמא אע"ג דאשתני לא איפטר] ומשני נגמר דינו קאמרת נגמר דינא גברא קטילא הוא. ת"ש ב"ג שהכה את חברו ובא על אשת חברו ונתגייר פטור, עשה כן בישראל חייב, ואע"ג דאישתני דינו יעוי"ש - ואם אמרינן דב"נ כיון דלא בעי בי"ד הוי גמ"ד שלו גם בלא בי"ד. א"כ הלא תמיד תורת גמ"ד על ב"נ תיכף כשעשה המעשה שנתחייב בה מיתה עפ"י העד והדיין.- והוי דינו כבן סו"מ לאחר שנגמר דינו דלא מהני אח"כ ההשתנות הדין, ותיקשה גם מרישא אמאי פטור כשעשה עם ב"נ חברו, - וגם כל עיקר דינו של ר"ח לא יצוייר, כיון שכבר בר קטלא, - וע"כ דאין בדין ב"נ כל עיקר האי דינא דגמ"ד ג ויש לעיין בסוגיא דסנהדרין נ"ז ע"ב בא על עריות ישראל נידון בדייני ישראל, למאי הילכתא, אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה לנ"צ אלא לעדה ועדים והתראה, ופריך מיגרע גרע יעוי"ש בפירש"י - וקשה הא איכא חומר עכשיו שיהי' עליו תורת גמ"ד. - ואפשר לומר דהסוגיא סמיך על הא דמבואר שם דף ע"א דגירות לא מהני. - וא"כ אין נפק"מ ואין חומר בגמ"ד כלל, כיון שבלא"ה לא נפטר מחיובו. ד והנה במנח"ח הוכיח דיש ב"נ לגמ"ד מהא דאיתא בסנהדרין ט"ו כיון שהמיתו שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו, -הרי מבואר דכיון דלא צריך למידן בבי"ד נחשב זה לגמ"ד יעוי"ש - והיא לכאורה ראי' נכונה. - אבל תיקשה מסוגיא ערוכה שכתבנו. - לכן נראה דשאני התם, - והוא דהנה מצינו שני עניני מצות בהא דחיובי מיתות, א. שהוא מטעם קיום הפס"ד. ב. שהוא מטעם ובערת הרע מקרבך. וזה מבואר בסנהדרין ע"ח טרפה שהרג בפני בי"ד חייב מטעם ובערת הרע וגו' - והנה כמו כן יש לומר בהמזיקים, הנודעים כשהימיתו, - יש בזה הדין ובערת הרע מקרבך, - ודין זה הוי ממש כגמר דין גם כן, והיינו דכן גזרה תורה שתהי' דין זה במקום גמ"ד, - וזה ישנו באופן שאין הפס"ד מהבי"ד, - וזהו הביאור בגמ' כיון שהמיתו שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו. - וע"כ זהו מפני שדין בי"ד הוא, גם בזה. - ולהכי נחשב לגמ"ד, והיינו כמו גמ"ד ממש, שיצא מבי"ד, כיון שגם זה דין בי"ד הוא. - משא"כ בהא דב"נ כיון דנידון בלא בי"ד ובלא עדים כלל - א"כ לא נכנס זה לגדר ולסוג בי"ד, ולא נחשב מיתתו בגדר גמ"ד של בי"ד, ה והנה הקשה שם במנח"ח בעדים שהעידו על השור היאך משלמין דמי השור כשהוזמו, להפוסקים דסברי דגם בממון דרשינן כאש"ז ולא כאשר עשה. והכא תיכף בגמ"ד נאסר בהנאה, וא"כ הוי כאשר עשה יעו"ש. - ונראה דלא קשה כלל, דהרי הכא ע"י הזמה נתברר למפרע, ואין כאן כאשר עשה כלל, - ואין זה ענין לשארי ענינים בממון, דעכ"פ יוצא הדבר מרשותו לרשות השני, וזה ליתא הכא בשוה"נ שכל המחזיק זכה בו מטעם יאוש בעלים, כמבואר בגמ', ופשיטא שלפ"ז גם הוא צריך לזכיי' מחדש, - מ"מ אין זה בכלל אשר עשה, כיון שהיאוש עשה זה מדעת עצמו, ואעפ"י שהם סבבו לזה אבל הם לא עשו הפקעה, ואין זה כאשר עשה. ו והנה תצא עוד נפק"מ לדינא בזה, - דהנה זה ודאי דבר ברור דהעדים הבאים לחייב את הגר שנתחייב מיתה בהיותו נכרי, - דאין זה בתורת עדות, - לענין כל חיובי עדות, כמו לענין הזמה וכדומה -והיינו כיון דחיובו שמכבר בא עפ"י ע"א, ולא בעי עדים בדיני עדות, אמנם כל זה אם אמרינן דאין בזה תורת גמ"ד. - אמנם אם אמרינן דיש בזה תורת גמ"ד א"כ כשמעידים על הגר, ויש בעדות זו חיוב מיתה דב"נ, ואם נחשב זה לגמ"ד, א"כ הרי זה כאילו העידו שנתחייב מיתה בבי"ד פלוני, וא"כ יש כאן דין הזמה ככל עדות. ז התוס' במכות ב' ד"ה זוממי ב"כ ובועלה, הקשו וא"ת למ"ל דרשא דלאחיו ולא לאחותו תיפ"ל מהא דנפקא לן את אבי' היא מחללת, היא ולא בועלה, היא ולא זוממי' יעו"ש - ואם אמרינן דאין ב"נ נחשב לגמר דין, א"כ משכחת לה ציור זה דמיתות שונות גם באופן שאינו בבת כהן ובועלה, והיינו באופן שהעידו על גר שזינתה באשת ישראל בהיותו ב"נ שדינו בסייף גם עתה, כמבואר בסנהדרין נ"ד, והאשה הרי היא בחיוב חנק, והעדים נידונים בזה מטעם דהרי זה כאילו העידו נגמר דינו בבי"ד פלוני, וכאשר זמם יקויים אצלם בסייף כנידון הבועל, וזה נלמד מהא דכתיב לאחיו. - וזה לא ידענו מדרשא דהיא הנאמר בבת כהן ושפיר איצטרך לאחיו למידרש ולא לאחותו. - אמנם ע"כ מוכח דאין בזה תורת עדות מטעם דאין חיוב ב"נ בתורת גמ"ד, - והר"ז כאילו באו עכשיו לחייבו חיוב ב"נ, - וזה ליתא בחיוב עדים, - וממילא אין כאן תורת הזמה, - ועכ"פ מוכח דליתא תורת גמ"ד בחיובן של ב"נ, - והנה שיטת הרז"ה דאשה הנבעלת לנכרי אין עלי' חיוב מיתת ב"ד, עי' בשיט"ה כתובות ג'. - אמנם דעת התוס' שם וביומא פ"ב דלא כדבריהם. - וכן הוא דעת הנמוק"י, ושפיר הערנו לעיל לשיטת התוס'. ע"ב תוס' ד"ה ובטריפה, הקשה רבינו אפרים היאך יפדו הא אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים, ותירצו דקדשים בעצמן באופן שמותר לאכילה מותר גם להאכיל לכלבים, וא"כ שפיר פודין אותו, דאם נעשה נעשה המום בקדשים שפיר נפדה, ואם חולין הוא הרי אינה צריכה פדיי' יעו"ש, - הרי מתבאר בדברי התוס' דזה לא איכפת לן מה שמספיקא אינו ראוי לאכילה, וא"כ ממילא לאו בר פדיי' הוא, - וקשה מב"ב פ"א בקונה שני אילנות דמספיקא אינו קורא מסיק שם דמטעם זה אינו מביא ג"כ משום דנקרא אינו ראוי לקריאה יעו"ש. - הרי חזינן דגם מספק נקרא אינו ראוי. - וה"נ כיון דמספיקא אינו ראוי לאכילה. - ויש לומר בזה גם כן כיון שאינו ראוי לאכילה, קרינן בזה ואכלת, ולא לכלביך. - וראיתי מתרצין דכיון דלא הוי הכא אלא איסור דרבנן, דהרי מדאודייתא ברובא בטל, - אבל לפ"ז תצא דין מחודש דבתערובות חד בחד לא יהי' הדין פדיי', וזה תמוה הרבה, - ובאמת נראה בכוונת התוס' בתירוצם דשאני בזה כיון שאין האיסור מצד עצמו על הקדשים, רק האיסור מפני התערובות, ובזה שפיר נקרא ראוי לאכילה, ושאני התם בב"ב דהוי ספיקא דדינא שזהו ספק איסור בעצמותו. - וזה מבואר גם כן מדברי התוס' יבמות צ"ט ד"ה ואין מוציאין שכתבו דכיון דאם יבא אלי' ויאמר שהוא כהן וכו' ראוי לעבודה קרינן לי' יעו"ש, - והיינו דכיון שאין זה ספיקא דדינא רק ספיקא בתערובות הוי בגדר ראוי, - וסברא זו מבוארת גם כן ביבמות מ"א ע"ב, - וזהו גם כן כוונת התוס' הכא א דף ע"ב תוד"ה וליבטלו ברובא, דמטעם ברי' אין לומר דלא בטל וכו' ואיסור חטאת המתה ושור הנסקל אפילו שלם לא חשיב ברי' וכו' דכשאסרו הכתוב בין גדול ובין קטן יעו"ש - וקשה לי דלטעם זה מדוע לא חשיב שור הנסקל ברי' דהרי אסרו הכתוב גם כן בין גדול ובין קטן, דהרי גם עוף קטן שהרג את הנפש נסקל, ודינו כשור הנסקל. - וע"כ צריך לומד דכיון דכתיב בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו, ע"כ הכוונה בזה דלא אסרה תורה שלימותו של השור, אלא בשרו, ואין בזה תורת ברי' - אבל יש להעיר לפ"ז מאי פריך שם בב"ק מ"א בשרו למה לי, - והא איצטרך קרא לאשמעינן לאפוקי מתורת ברי' - זה לא קשה מטעם דחשיבות הברי' הוא מדרבנן, - גם בעיקר דבריהם יש להבין מניין לרבותינו לומר דבעוף סמא וגיה"נ כוונת התורה לאסור בתורת ברי'. ובנבלה וחלב ודם כוונת התורה על שיעור. והנה בחולין צ"ו כתבו התו' שם דבעוף טמא ובניה"נ דוקא שלם שמו עליו.- משא"כ נבלה חתיכה נמי משמע נבלה יעוי"ש, ויש לעיין ההבדל בזה, - ועוד דלפ"ז לא יתחייב אדם על כזית מגיה"נ, או כזית מעוף הטמא עד שיאכלנו בשלימותו כיון שמשמעות הכתוב דוקא שלם. ב ונראה בכוונת דברי התוס' דהכא דשאני בין אם אסרה התורה את המין, לבין אם אסרה התורה את האכילה, והיינו דהנה בעוף טמא אסרה התורה את המין עוף טמא כמו שמצינו שחשבה התורה להמינים הטמאים, ויש בהם גדולים וקטנים ואסרם. זה חשיב ברי', והיינו שהתורה אסרה להברואים האלה. - וכמו כן בניה"נ אסר הכתוב את המין גיה"נ באיזה אופן שהוא, בין גדול, ובין קטן,- אמנם לר"ש דסבר דלא בעינן בריית נשמה, וגם חטה חשובה ברי', ע"כ סבר גם כן דלא נאמרה תורת בדי' במין. - ולזה שפיר הקשו התוס' שם מדוע יתבטלו ערלה וכלה"כ. ג והנה לא זכיתי להבין קושייתם בזה הלא כיון שמצינו בערלה, שגם העצים של ערלה אסורים. כמבואר בערלה פר"ג, וב"ק ק"א, וכמו כן בכלאי הכרם, גם התבן והקש אסורין בהנאה. כמבואר ברמב"ם פר"ה מכלאים, וא"כ חזינן שלא אסרה תורה בזה ענין ברי', דהעצים והתבן ע"כ לאו ברי' נינהו. ד הש"ך ביו"ד סי' פ"ו הביא דעת הטור דסבר כשיטת הפוסקים דלא בעינן בריית נשמה, וביצה טריפה חשיב ברי' ואינה בטלה יעוי"ש. - ודברי הטור תמוה הרבה הלא ביצה טרפה הוי כמו נבלה דלא חשיבה ברי', וע"כ דכמו שעצם הגבלה והטרפה לא חשיבה ברי', ע"כ לא עדיפא ביצת טריפה מטרפה עצמה. - וכבר הקשו בזה האחרונים. ה ונראה דהנה מצינו בחולין ס"ד דאיתא שם אמר חזקי' מניין לביצת טמאה שהיא אסורה מן התורה שנאמר ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה, אלא זו היא ביצת טמאה, והובא שם בשיט"מ בשם הר"מ, דקבעי מניין לביצה שהיא חשובה ברי', שלא להתבטל ברוב, ולהכי מייתי קרא דקרי לה בת היענה יעוי"ש, - ביאור הדברים דכיון דהתורה קורא לביצה דטמא בשם העצם בשם בפני עצמו, ע"כ התורה עושה לביצה למין בפני עצמו, מין מיוחד, וזהו מין ברי'. - ואיתא שם בתוס' דביצת טרפה מסברא ילפינן מביצת עוף טמא, מטעם דעוף מעוף ילפינן. -נמצא לפ"ז דגם ביצת טרפה מפורש בתורה בהדיא במין בפני עצמו, כמו ביצת עוף טמא, כיון שנכללו ביחד בשם אחד, והרי המה כמין בפני עצמו, וזהו סברת הטור דביצת טרפה חשיב ברי'. ו ובזה יש ליישב הא דקשה לשיטת הטור דביצה חשיבה ברי' א"כ מאי פריך בש"ס ביצה ג' ע"ב דמוקים הש"ס שם הא דתניא ומספיקא אסורה. דמיירי בספק טרפה. דלפ"ז אמאי אסורה כשנתערבה באלף, - ולשיטת הטור אתי שפיר, כיון דסבר דביצים טרפות ברי' הוי - וכבר עמדו בזה גדולי האחרונים, הכו"פ והגרע"א, - ובדברינו אתי שפיר דע"כ סברת הטור דדוקא ביצת טרפה הוי ברי', היינו מהטעם שכתבנו מפני שהיא נכללת בשם העצים של ביצת טמא, וכל זה בודאי טרפה, משא"כ בספק טרפה אעפ"י שאסורה היא מטעם ספק טרפה, שהוי ספד"א, - אמנם לענין ברי' ודאי שאין זה ברי' דהספק דהספק ע"כ לא נכלל בשם העצם של ביצת עוף טמא. להיות ברי'. - וא"כ אין בזה חשיבות הברי'- ובלא"ה כיון שעיקר תורת הברי' הוא מדרבנן, הוי זה ספיקא דרבנן, - ושפיר פריך הגמ' אמאי נתערבו באלף כולן אסורות. ז תוס' ד"ה אלא וכו' והא דאמרינן ביבמות דחתיכה של חטאת טמאה וכו' תעלה. התם אפילו תתבטל לא חשוב ראוי להתכבד יעו"ש והנה הרא"ה בספר בדק הבית כתב כיון דלא מיתסרא בגופה, אלא מחמת טומאה דאתיא לה מעלמא לא חשיבה ובטלה,- ודבריו תמוהין מאד דהרי אין זה דומה לחתיכה שבלעה איסור דלא אמרינן בזה דין חתיכה הראוי' להתכבד מטעם שהאיסור הבלוע אין בו ראוי להתכבד משא"כ חתיכת חטאת שנטמאה. ע"כ הרי הוא עצם האיסור כנבלה. עוד הקשו דא"כ מאי מוכיח הש"ס דאת שדרכו לימנות שנינו, הלא אפילו אם אמרינן כל שדרכו למנות שנינו, הכא שאני מטעם דהוי איסור דמעלמא אתא עלה, שכבר הקשו בזה במשמרת הבית. - ונראה לומר דסברת הרא"ה בזה שכתב דבחתיכת חטאת שנטמאה מטעם חיבה"ק לא הוי הטומאה מצד עצמה, רק דין הוא בקודש, ומה"ט טמאה בלא הכשר, ואין זה ענין לטומאה דחולין שבעצם טמאה היא, משא"כ הכא שהטומאה אינה בעצמותה רק דין הוא על האדם, שמוזהר מלאכלה, ואין בזה איסור חפצא, רק איסור גברא. - וכבר כתבנו לעיל מזה בענין חיבה"ק. - ומה"ט שפיר הוכיחו בש"ס דאמרינן את שדרכו למנות, דאם אמרינן כל שדרכו למנות, א"כ אין ביטול לחתיכת חטאת טמאה, מטעם דכיון דבחולין באופן זה הוי להחתיכה חשיבות של טומאה לענין טהרת הקודש, מטעם דהטומאה הוי בעצמותה, ואעפ"י שבחטאת אין זה טומאה בעצמותה, אמנם עכ"פ זה לא גרע מכל שדרכו לימנות, ושפיר מוכיח בש"ס דכל שדרכו לימנות שנינו. דף ע"ג תוס' ד"ה רבי יהודה אומר וכו' ותירץ דהא דתרומה עולה באחד ומאה בנפלה לתוך חולין מתוקנין דאי אפשר להמבטל, דהיינו החולין להיות כבטל וכו' -בעיקר הענין יבואר אצלנו במקו"א, וביותר בסוגיא למנחות שם. ע"ב אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי מקריב לה מרצה. וקשה וכי אפשר לומר כן, הלא כיון דמדאורייתא מרצה, היאך יביא קרבן אחר, דהוי מדאורייתא חולין בעזרה.- ואפשר דכוונת הש"ס שישאר בלא ריצוי כלל - או דמיירי בנדרים ונדבות דיביא אחר ויתנה, וצ"ע, - עי' בהשמטות לשיט"מ. רש"י ד"ה אי מקריב, פירש אפילו הוכרו לבסוף אסורין יעוי"ש. - ותמוה הרבה מדוע לא מהני הכרה כיון שע"י ההכרה נתברר הדבר למפרע, והרי זה דיחוי בטעות דלא הוי דיחוי, כמבואר לעיל י"ב דאם אכל חלב והפריש קרבן והורו בי"ד שחלב מותר וכו' דהוי דיחוי בטעות ולא הוי דיחוי, והקרבן כשר, וה"נ תיקשה מדוע לא מהני הכרה דלבסוף - ומצאתי באור שמח בפרט"ז ממ"א שעמד בזה בתמי'. - ונראה לפרש בזה דשאני הכא דעיקר הדיחוי נעשה על ההיתר, היינו שאמרו חכמים ואסרו להקריב, באופן שמן הדין מותר מטעם דכל דפריש מרובא פריש, והביאור דרובא הוי בירור מעליא גם מצד הטבע כידוע שיטת הפוסקים בזה, נמצא דחכמים עשו גזירה על המבורר דהיתר, - ומזה למד רש"י דגם הכרה דלבסוף לא מהני דמה לי הבירור דהכרה. או הבירור דהרובא, שהוא גם כן בירור בטבע. ואין זה ענין להא דדיחוי בטעות דלעיל, דשאני הכא שהדיחוי נעשה מראש גם על המבורר. וכמש"נ. - ובזה יש ליישב הא דקשה מהא דתנן לקמן ע"ח אם לא נמלך ונתן כשר, ואעפ"י שאסור לכתחילה, וזה לכאורה דלא כדברי רבא שאמר הכא דגם דבדיעבד לא הורצה באופן שאסרו חכמים מתחילה, - וכבר עמד בזה בטורי אבן ר"ה כ"ח באבני שוהם יעוי"ש- ובדברינו אתי שפיר דשאני התם שמעולם לא דחו שם חכמים את ההיתר המבורר, רק אסרו בזה לכתחילה מטעם גזירה, ולהכי דבדעיבד אם לא נמלך ונתן כיון שעכ"פ זרק דם כשר על המזבח, ולא הי' חל הדיחוי על המבורר, משא"כ הכא בדינא דרבא שבתחילה אסרו חכמים, ודחו גם ההיתר המבורר, ולהכי אינו חוזר ונראה, וכמש"נ לעיל. דף ע"ד אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה א"ר טבעת של עכו"ם שנתערבה במאה טבעות וכו' רב דאמר כר' אליעזר וכו' אנא נמי תרתי קאמינא, ופירש"י שימכור שנים שנים, ביאור הדברים דבעינן שתהי' בכל מכירה של היתר, והנה הרמב"ם פר"ז מה' ע"ז כתב האי דינא דרב וכתב ונפלו שתים מהם לים הגדול יעוי"ש, וע"כ דמפרש בהסוגיא תרתי קאמינא קאי אנפילה. - ויש להבין ההבדל בנפילה בין נפילת שתים לנפילת אחד. דבשלמא אם נפרש דקאי ההשתמשות של הנאה אתי שפיר, וכדפירש"י דבכל חד איכא למימר מדחברי' לאו דאיסורא זה נמי לאו דאיסורא, אבל לפירושו של הרמב"ם מאי איריא בנפילה לים הגדול אם נפל אחד תלינן דאיסורא נפל. וכמו כן בנפלו שתים תלינן דאיסורא נפל, ומה יוסיף בהיתר בנפילת השנים. - עוד יש לתמוה הלא עיקר סברת רב דסבר כר' אליעזר, והרמב"ם הא לא סבר כר' אליעזר כמו שמבואר בפ"ו מפסוה"מ הלכה כ"א, וגם בפירוש המשניות כתב דהלכה כחכמים. - אך בזה אפשר לומר דמפרש הרמב"ם דהא דקאמר בש"ס רב דאמר כר' אליעזר, היינו דכמו שסבר ר' אליעזר באיסור דאורייתא בתערובות חד בחד, כמו שכתבו התוס'. - אבל תיקשה הא דלעיל, - ואפשר לומר דכוונת הרמב"ם בזה דאם אמרינן דהנפילה דהאחד, והיינו בזה שאנו תולין דהנופל היתה בשל ע"ז ע"ז, א"כ הרי הוא נהנה עכשיו מע"ז, היינו מאבדון שלה, שזה גורם סיבת ההיתר. ולכן מפרש הרמב"ם בכוונת רב דבעינן שיהי' הנפילה בשנים, ונמצא דנפילה דהיתר ואיסור גורמים ההיתר, וזהו בדומיא לר' אליעזר, דבעי שנים, וצ"ע. ע"ב חביות של תרומה שנפלה בק' חביות וכו' לא אמרינן איסורא ברובא איתא.- ולכאורה האי דינא סותר לדינא דרב דלעיל שאמר בהא דפירשו ארבעים דתלינן איסורא ברובא. - וק"ו הדברים אם באיסור ע"ז דחמיר אמרינן כן, כש"כ באיסור תרומה- ומצאתי גם כן בשיט"מ שכתב להדיא דהאי דינא הוא לאפוקי הא דרב דלעיל, - אבל תמוה לפ"ז פסקי הרמב"ם דלעיל בדיני ע"ז פוסק כרב בפר"ז מע"ז, ואילו בדין זה דתרומה פוסק להאי דינא בפרט"ו מתרומות, - איברא לפי פירש"י לעיל שפירש דלהכי כשפירשו ארבעים ונתערבו באחרות מותרות מטעם ס"ס יעוי"ש, וא"כ אתי שפיר גם הכא ולא הוי האי דינא דר"ה בלאפוקי דרב, ואתי שפיר גם פסקי הרמב"ם, ומצאתי בלח"מ שהעיר בזה בסברא זו.- אבל לא כתב שכבר נחית רש"י לפרש בזה כן. אמנם לדעתי תמוה, מדוע באמת לא אמרינן באיסור זה דתרומה להיות תולין איסורא ברובא, הלא כיון שאין זה מאלו שאוסרין במשהו, וגם לא חמיר איסורא כע"ז, - ומדוע לא תלינן איסורא ברובא. ונראה דבשתי אופנים מצינו שאמרו חז"ל דליתא לביטול. א. מטעם חשיבות. ב. מטעם חומרי האיסור, והנה בהא דע"ז בדינא דרב דלעיל דמיירי בע"ז שהדין בזה דליתא תורת ביטול להאיסור. מטעם שהחומר האיסור אוסר במשהו, אף שאינו דבר חשוב באופן שהחשיבות יגרום סיבת מניעת הביטול. - כמו טבעת של ע"ז, דע"כ אינו בהחשיבות דאת שדרכו לימנות. ולא הוי יותר מכל שדרכו למנות דקיי"ל דלא הוי בזה החשיבות דלמנוע הביטול, והיינו שע"כ קיי"ל כר' יוחנן בזה דאת שדרכו למנות שנינו מבואר בטור ובשו"ע סי' ק"מ דלאו מטעם חשיבות נגע בה בהאי דינא דטבעת וכיון שאין בזה תורת חשיבות, אלא חומר האיסור גרידא - לכן תלינן איסורא ברובא.- אמנם בדינא דר"ה בהא דחביות שהוא מטעם החשיבות שנתנו חכמים בזה תורת קבוע. - וישנו להענין פתיחת תורת פריש מקבוע -וע"כ שאמרינן בזה כדין קבוע דעלמא דדנין בזה כל דפריש מרובא פריש, והאיסור מונח במקומו. - ואתי שפיר פסקי הרמב"ם שפסק להני שני הדינים, דינא דרב, ודינא דר"ה - שם כגון דאיערב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב - ויש לעיין דהא ע"כ האי נקובת הקוץ באופן דלא הוי מום וכגון דהדרא בריא, וכמו שפירש"י - וא"כ קשה למה ירעו עד שיסתאבו, ימתינו עד דחזינן דהדרא בריא, דאז יבורר לנו דהלא הדרא בריא טרפה היא, וההדרא בריא כשרה היא. - והנה לולא דברי רש"י הייתי מפרש דמיירי שהיתה הנקובת הקוץ באופן שלא נעשה מום כלל, - אמנם לפירש"י קשה כדלעיל. - וצ"ע. הכא מבואר דאין מביאין קרבן על סמך הבדיקה דלבסוף. - ורש"י בד"ה נפולה כתב הטעם משום הקריבהו נא לפחתך יעוי"ש, - וביאור דברי רש"י בזה דאפילו אם לאחר הבדיקה נתברר לנו שכשרה היא, אולם אסורה היא מצד הריעותא שיש בה המביאה לנו להסתפק בטרפות, וזהו מטעם הקריבהו נא לפחתך, דע"כ גם ספק טרפה לא הוי לכבוד ולתפארת להתכבד בזה לפני שרים, ולכן כל שיש בה ריעותא דספק טרפות אסורה לקרבן מטעם ודאי, משום הקריבהו וכו' - ובזה יש ליישב הא כתב הרמב"ם פר"ב מא"מ ה"י בטעם הטרפות משום הקריבהו נא לפחתך, - וזה תמוה, דהרי בהדיא ממועט טרפה מקרא דמן הבקר, - וכאשר תמה בזה מרן הכס"מ, - אמנם כוונת הרמב"ם בספק טרפה שאסור משום הקריבהו וכו' ואסור לסמוך אבדיקה דבסוף והיינו שמטעם זה אסורה מטעם איסור ודאי, משום הקריבהו וכו'. - וכוונת הרמב"ם שכתב לנו לאשמיענו בכללית הטרפות שנכללים בזה גם ספק טרפות ג"כ הנדרשות בדיקה בפנים לאחר השחיטה, וזה אסור לנו בתורת ודאי איסור משום הקריבהו וכו'. ריש לקיש אמר כגון דאיערב בנפולה נפולה נמי ליבדקה קסבר עמדה צריכא מעת לעת הלכה צריכה בדיקה וכו' - והנה יש לבאר בדין בדיקת נפולה אם הוי מדאורייתא או מדרבנן. א הנה מקור הדין דבדיקת נפולה הוא בחולין נ"ו בהא דתנן דרסה וטרפה בכותל וכו' אם שהתה מעל"ע ושחטה כשרה, ושם בגמ', אמר ר' אלעזר וכו' אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה יעוי"ש - ומבואר גם שם בחולין נ"ב דגם בבהמה צריכה בדיקה אחרי ששהתה מעל"ע - הרי מבואר דתרתי בעינן שהי' דמעל"ע, וגם בדיקה בפנים - וכתב הר"ן הטעם דבעינן תרתי, משום דשני חששות יש בהא דנפולה, חדא, חששא דריסוק אברים, ועוד חששא שמא נקרעו האברים או נפסקו, ולהוציא משני החששות בעינן תרתי, דהשיי' דמעל"ע מברר על ריסוק אברים, כי זה אינו בבדיקה לחוש האדם, והשיי' דמעל"ע מברר כי ליתא להריסוק. - והבדיקה דרושה לברר על חששא דנקרעו או נפסקו האברים יעו"ש. - וסברת הרמב"ם דהבדיקה היא גם כן מחששא דהריסוק אברים, והיינו שיכול האדם לברר גם חששא דריסוק, אם לא ימצא שינוי מראה בהאברים, ולא מהני הבדיקה תוך מעל"ע מפני שאין הריסוק ניכר עד לאחר המעל"ע, כמבואר בב"י יעו"ש, והנה ב והנה יש לעיין בהא דנקט התנא הא דשהתה מעל"ע ושחטה, ולא נקט גם בדיקה, מורה כסברת הרמב"ם, והיינו דנקט התנא הסיבות וההכשר אשר על ידי זה תוכל הבדיקה להיות - והיינו כסברת הרמב"ם דהשהיי' דמעל"ע הוי הסיבה אשר עי"ז יכול האדם להכיר, ואז יברר ויבדוק, - ומדויק דנקט התנא אם שהתה מעל"ע ושחטה. -היינו דכמו דהשחיטה הוי סיבה להבדיקה, גם השהיי' דמעל"ע סיבה להבדיקה, וזהו כסברת הרמב"ם לסברת הר"ן קשה מדוע נקט התנא בירור דהריסוק, - ולא נקט בירור דהבדיקה. - ולסברת הר"ן אפשר שזה מרומז בהא דנקט התנא ושחטה. - דלכאורה הלא פשיטא דבעינן שחיטה. - אמנם הביאור בזה דבעינן שחיטה בשביל הבדיקה שתברר על הכשרה. ג והנה לפ"ז ע"כ דהבדיקה בנפולה הוי מדאורייתא לכו"ע, דלא מיבעי לשיטת הרמב"ם דסבר דרק לאחר המעל"ע יש התגלות ריעותא דריסוק אברים. - נמצא דהשהיי' דמעל"ע אינו מברר לן מאומה בלא בדיקה, והריעותא דנפולה כמו שהיא בחזקת איסור עומדת, - אלא אף גם לסברת הר"ן דסבר דהשהיי' דמעל"ע הוי בתורת מברר שבזה ידענו שיצאת מחשש ריסוק אברים. - אמנם כיון שעדיין הריעותא ברורה לפנינו בהא דאינה הולכת, א"כ מדי חששא דפסוקת האברים עדיין לא יצאת,- והבדיקה דרושה לברר בזה - ולא שייך בזה לומר רוב בהמות כשרות הם. - כיון דהריעותא דאינה הולכת לפנינו, ואיתרע רובא, והרי היא בספד"א, ולחומרא. - וא"כ ע"כ חיוב בדיקה מן התורה יש בזה. - וכמש"נ. ד ונראה להביא ראי' מוכרחת דע"כ הבדיקה דנפולה הוי מדאורייתא. - והוא מהא דתנן במשנה כל הזבחים שנתערבו וכו' ובטרפה ירעו עד שיסתאבו וכו' - ובסוגיא הכא מוקי ריש לקיש דאיערוב בנפולה, וסבר הלכה צריכה בדיקה יעוי"ש. -והנה הב"י ביו"ד סי' נ"ז הביא בשם מצאתי כתוב למה אין כל העדר מותר, מכח ספיקא דרבנן לקולא וכו' - [והיינו דמדאורייתא בטל ברובא, - ורק מפני שהוא ברי' ודבר שבמנין, להכי ליתא בביטול, אבל כיון דהוי מדרבנן ומדאורייתא חד בתרי בטלן, ומתרץ דמיירי שנודע הספק איסור קודם שנתערב, ובאותו פעם הי' ספק איסור דאורייתא. - ונעשה הספק כודאי, וכשנתערב בעדר, הוי כמו ודאי איסור דאורייתא שנתערב בעדר יעוי"ש. - נמצא לפ"ז דלר"ל דמוקי בנפולה, ותיקשה ג"כ הא הוי ספק דרבנן בתערובות. - וע"כ מוכרחין לומר דהוי ספק דאורייתא קודם שנתערב. - ואם אמרינן דבדיקת נפולה הוי דרבנן, ומדאורייתא לא בעי בדיקה, והרי הוא כרוב בהמות דעלמא, ועומדת בחזקת כשרות,- ולפ"ז פשיטא דע"כ כשהוא בתערובות דכל העדר, דאין בזה אלא ספק דרבנן גרידא, וביותר דהוי תרי דרבנן, כיון שעצם האיסור הוא דרבנן, וגם ע"י התערובות הא דברי' לא בטל, הוא מדרבנן, וא"כ תיקשה מדוע ירעו עד שיסתאבו, - וע"כ מוכח מזה דבדיקת נפולה לאחר שהיי' מעל"ע הוי דאורייתא.- וכן יש להוכיח גם כן מהדרכי משה שכתב לתרץ על הקושיא של המ"כ שהביא הב"י, דלהכי לא אמרינן בזה ספק דרבנן להקל, דעיקר הספק נולד בדאורייתא יעוי"ש. יעוי"ש - וסברא וסברא זו מוכרחת גם בנפולה אליבא דר"ל. - וכמו שכתבנו לעיל. - וא"כ מוכח גם כן דגם סבר דבדיקת נפולה הוי מדאורייתא. - וכן יש להוכיח מהשיטמ"ק הכא שפירש בהא דתנן טרפה באופן דבעי בדיקה, ומספק לא מעיילינן חולין לעזרה יעוי"ש. - וא"כ מבואר גם כן דהוי בדיקת נפולה חיוב דאורייתא, ומשו"ה הוי ספיקא דאורייתא. ה איתא ב"ק נ' ע"ב ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטי' מרה טרפי' רב נחמן אמר ר"נ אי שקיל מרי' דהאי תורא קבא דקמחא ואזיל תני בי מדרשא אם שהתם מעל"ע כשרה לא אפסדי' לתורא דשוי כמה קבי, יעוי"ש ולכאורה אם אמדינן דבדיקה חיובית יש גם לאחר השהיי' דמעל"ע, א"כ מניין לר"נ לומר דבר בדור דאילו שהה מעל"ע לא הי' מפסיד לי' תורא, הלא שפיר אפשר להמצא ריסוק אברים בפנים. - והנה לכאורה אפשר לומר דסבר רב נחמן דלא בעינן בדיקה כלל אחר שהיי' מעל"ע. - וכנראה שזהו כוונת התוס' שם שכתבו בד"ה אם - דאין להוכיח מסוגיא דחולין נ"א דבעי בדיקה לאחר שהיי' דמעל"ע יעוי"ש אמנם דבריהם תמוהים מאד, דהלא בהדיא מבואר בחולין נ"ו גבי שהתה מעל"ע דצריכה בדיקה - ומצאתי בשיטמ"ק ב"ק שם עמד בזה בתמי' בדברי התוס'. - ולדעתינו הי' נראה לומר דשם מיירי הסוגיא באופן דעקרה הבהמה רגלי' להלוך. והיינו הא דננערה לעמוד המבואר בגמ', ומשמע דבאופן זה לא בעי בדיקה אחר שהיי' המעל"ע - וכן מבואר בשו"ת מהרי"ק סי' ס"א. - אמנם בהגהת הר"ף לרבינו הסמ"ק בדין נפולה כתב וז"ל וכן אם שהתה מעל"ע צריכה בדיקה, ואע"ג דבפר' שור שנגח קאמר ר"נ וכו' אם שהתה - מעל"ע ושחטה כשרה לא אפסידי' לתורא, לאו משום שיהא כשר בששהתה מעל"ע בלא בדיקה, אלא ה"ק אי שהתה מעל"ע אז הי' לה תקנה ע"י בדיקה, עכ"ל, - ומזה יש להוכיח דע"כ סבר דבדיקת נפולה הוי מדאורייתא, דאם עיקר הבדיקה לא הוי אלא מדרבנן, הלא בלא"ה יש ריוח בשהיי' דמעל"ע דלפעמים אם נאבדו המעיים בלא בדיקה, דאז הרי הוא בהכשר כדין נאבדה הריאה בלא בדיקה, דכשרה מטעם דבחזקת היתר עומדת, וא"כ בלא"ה לא הי' ההיזק ברור כל כך. - עוד נפק"מ לענין להאכיל בלא בדיקה לחולה שאין בו סכנה, דמותר לאכול דבר האיסור מדרבנן - וע"כ פשטות דברי הר"ף דבדיקת נפולה לאחר מעל"ע הוא דאורייתא. - וגם מפשטות דברי המהרי"ק, הובא בב"י משמע גם כן דבלא בדיקה אחר שהיי' דמעל"ע אסור מדאורייתא. ו והנה הגאון בשאגת ארי' בסי' ס"ד כתב דבדיקת נפולה הוא מדרבנן, ומדאורייתא לא בפי בדיקה לאחר שהי' דמעל"ע ה ואחריו החזיק הפרמ"ג את דבריו, והובא באחרונים להלכה, - וכאשר כתבנו אין מקום לומר בבדיקה זו, הוא מדרבנן, מכח הא דכתבנו לעיל. והנה ראינו גם כן לברר שגם היסוד שעליהם בנה הגאון שאג"א את דבריו, שאינם כראי מוצק. וכאשר נבאר בס"ד. ז הנה הביא ראי' מדוע לא נקט התנא בהמשנה בהא דהשתה מעל"ע ושחטה כשרה, גם בדבר הבדיקה הדרושה לאחר השהיי' דמל"ע יעוי"ש - אמנם כאשר כתבנו לעיל בסברת הרמב"ם ע"כ דלא נקט התנא אלא הסיבה המביאה לידי בירור הבדיקה -וכמו פעולת השחיטה ולסברת הר"ן מרומז בדיקה בהא דנקט התנא שחטה, וכמו שכתבנו לעיל אות ב'. - וגם בלא"ה אין לבנות בנין מדיוק כזה.- והרבה פעמים מצינו דהתנא לא משמיע לנו בדבר הבדיקה, אעפ"י שהבדיקה חיובית, ולדוגמא הא דניקב מצד אחד דביה"כ שכתב הרשב"א דחיוב בדיקה יש בזה. - ולא נזכר חיוב בדיקה זו בדברי התנא. - וע"כ כמו שידוע דהתנאים סותמים את דבריהם מרוב הפשיטות, ואמוראים מבארים יותר, כידוע. ח וגם בזה שמדייק הגאון שאג"א בהא דחולין נ"א אמר ר"ג ביה"ד אין בו משום ריסוק אברים כו' ת"ש ושווין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן, ודחה הש"ס הב"ע שהפריס על גבי קרקע יעוי"ש, - והיינו דאפילו אם אמרינן דביה"ר יש בו משום ריסוק אברים, אמנם בשהפריס ע"ג קרקע הרי זה בירור דוולד זה יצא מחשש ריסוק אברים - זהו ביאור הדבר, והקשה שם בשאג"א הלא אם אמרינן דבדיקה בעי לאחר שהיי' דמעל"ע, והוא הדין לאחר שעמדה (בלא שהיי' דמעל"ע], דעמדה, ושהיי' דמעל"ע, שניהם שווים בדבר הבדיקה, - וא"כ אכתי הוי ראי' לדר"נ דביה"ר אין בו משום ריסוק אברים. דאם אמרינן דביה"ר יש בו משום ריסוק אברים, א"כ מאי מהני הא דהפריס ע"ג קרקע, הלא לא הוי זה יותר עדיף מהא דעמדה דבעי עדיין בדיקה. - וא"כ אמאי אמר התנא שזהו מן המוכן, כיון דעדיין בדיקה בעי.- ומזה הוכיח דיותר עדיף, דבדיקת נפולה לאחר שעמדה, או לאחר שהיי' דמעל"ע, לא הוי אלא מדרבנן. עכת"ד יעוי"ש - אמנם נראה דע"כ בוולד הנולד באופן שהפריס ע"ג קרקע הרי זה כמו הלכה בבהמה נפולה דעלמא. - ביאור הדברים דכיון דע"כ רוב וולדות כן הוא, שאינם הולכים ביום ראשון ללידתם, וא"כ אין במניעת ההילוך ריעותא מאומה. - וזהו כוונת הש"ס שדחה הסיוע לר"נ. -והיינו דמשני דמיירי בהפריס ע"ג קרקע, וזהו ננערה לעמוד, הרי זה בולד הנולד כמו הליכה ממש. - מטעם דכיון דכל עיקר דינו דר"נ לאשמיענו דביה"ר אין בו משום ריסוק אברים, היינו דוקא באופן שיש עכ"פ ריעותא בוולד יח זה וכמו שמבואר בתוס'. - אבל בהפריס ע"ג קרקע ע"כ אין בוולד זה שום ריעותא לחוש לריסוק אברים, וממילא מובן דבאופן זה ליתא חיוב בדיקה כלל. ט וע"כ הא דכתבו התוס' דרב נחמן מיירי שלא הלכה, כמבואר בתוס' שם ד"ה ביה"ר. - הוא לאו דוקא, אלא הכוונה שלא עמדה גם כן, היינו שלא הפריסה גם על גבי קרקע - וכן כתב הרמב"ן בחידושיו לחולין דר"נ מיירי שלא עמדה,- וכן כתב גם הרשב"א בחידושיו. - וע"כ דגם כוונת התוס' כן הוא -אמנם התוס' מכוונים בדבריהם לעמדה, דהוולד הנולד דע"כ הוא לגבי דידי' כהילוך ממש. - ולזה אמרו דמיירי ר"נ באינו הולך, והיינו שאינה עומדת גם כן, - ולכו"ע עמידה דהוולד ביום הראשון הרי הוא הילוך ממש. - וכשדחה הש"ס הב"ע בשהפריס ע"ג קרקע, והיינו שננערה לעמוד, ע"כ כוונת הש"ס דהרי זה הילוך ממש. - והש"ס אורחי' דמלתא נקט, שהוולד ביום ראשון הרי הוא ננער לעמוד, אבל הרי זה הילוך מן הדין -ולא בעי בדיקה כלל, ואין מזה ראי לר"נ באופן שמיירי ר"נ שיש ריעותא היינו באופן שאינו ננער לעמוד גם כן. י והנה יש לעיין בסוגיא דביצה ל"ד דבעי שם בהא דדרסה או טרפה בכותל אם מותר לשחטה ביו"ט אחרי ששהתה מעל"ע, מי מחזקינן ריעותא ביו"ט או לא, ולא איפשט, יעוי"ש, - והיינו דע"כ סבר הש"ס דחיוב בדיקה מן התורה יש בזה, וא"כ ע"כ ריעותא גמורה יש לפנינו. -ובעי הש"ס אם מותר לשחטה ביו"ט כיון דספיקא הוי. - והנה לכאורה כיון דספק דאורייתא הוא, וא"כ פשיטא שאסור ככל ספד"א לחומרא בכל מקום.- וגם הגאון בשאג"א עמד בזה בתמי' יעוי"ש. אמנם אם מצד ספק נרידא היינו משום דהבדיקה הרי זה בגדר ספק אוכל נפש, ואפשר לומר דגם ספק אוכל נפש הותרה ביו"ט, דלא גרע משלא לצורך. דאמרינן מתוך שהותרה לצורך, הותרה שלא לצורך, ואעפ"י דבעינן צורך קצת. - אמנם אפשר דכניסה לספק אוכל נפש. הוי ג"כ צורך קצת. - וכן ראיתי בפר"ח הביא בשם הב"י להתיר בספק אוכל נפש. - ולהכי לא בעי הש"ס אלא אם מחזקינן ריעותא ביו"ט, היינו אם בשביל הריעותא הוי בגדר חזקה לאיסור, והוי כודאי חילול יו"ט, ובזה פליגי הראשונים, אם מחזקינן ריעותא ביו"ט, ואין זה ענין לנידון דידן. - ובמקו"א ביארנו הדברים באר היטב. יא תבנא לדינא בדבר בדיקת נפולה לאחר שהיי' דמעל"ע ביארנו דע"כ כו"ע סברי דחיוב בדיקה מן התורה יש בזה. - ויש בזה ספק דאורייתא ממש במקום ריעותא, דלכו"ע הוי לחומרא, - וגם לפי מה שביארנו שאין יסוד לדברי הגאון שאג"א דכתב דבדיקת נפולה אחר שהיי' מעל"ע הוי דרבנן, - ולדעתינו לדברינו יסדנו יסוד נכון וברור, דע"כ דע"כ בדיקת נפולה אחרי שהיית מעל"ע הוי דאורייתא. - [ומצאתי בחת"ס חיו"ד סי' ס"ו שדעתו גם כן דבדיקת נפולה הוי דאורייתא, - אמנם כתב כן מסברת עצמו, ולא דחה דברי הגאון שאג"א יעו"ש - ולכן נראה ברור שאין להקל בדבר הבדיקה בזה, וכמש"נ. יב הנה כתב הסמ"ק בדין נפולה וז"ל ואם אינו רוצה לסמוך על בדיקתו וכו' תשהה מעל"ע, - משמע דלא בעי בדיקה לאחר שהיי' דמעל"ע, וזה ליתא, כמו שביארנו. - וע"כ דט"ס, וצריך להיות ואם רוצה לסמוך על בדיקתו, ימתין עד שתעמוד או תשהה מעל"ע, והיינו דתרתי בעינן, שהיי' ובדיקה, וכן מבואר גם כן בכל בו שמביא כן דברי הסמ"ק, כמו שכתבנו. עוד בדין נפולה. א יש לעיין באופן דהיתה בהמה גוררת רגלי' בלא שום ריעותא, ונתחזקה כי מחמת כאב הרגלים הוא, וזהו שאמרו חז"ל שגרונא נקטי', ויצאת בהיתר נפלה מגובה י' טפחים, והיתה מהלכת הילוך יפה כמקודם שהיתה מגררת רגלי' כדמעיקרא - ויש להסתפק אם זה נקרא הילוך יפה. - והיינו כיון דמהלכת היא עכשיו, כמו שהיתה מהלכת מקודם, - א"ד דע"כ הא דבעינן הילוך יפה, זהו בכדי לברר לנו שיצאת מחשש נפולה וכעת שעכ"פ חסר לנו הבירור הזה, וא"כ לא יצאת עדיין מחשש נפולה. ב והנה מקור הדין הא דבעינן הילוך יפה לברר מחשש נפולה הוא מהא דאיתא בש"ס דההיא אימרתא דהוות משדרת כרעי' בתרייתא ובדקוה ומצאו דאיפסק חוט השדרה. ומכל זה היתה מהלכת הילוך שאינו יפה, הרי חזינן דהילוך שאינו יפה אינו מברר מחשש ריעותא דהאברים, - וכמבואר ברמב"ן וברשב"א, - והנה כתב הר"ן בזה דאע"ג דאיפסק הלכתא כרב יימר, - דלא חשיינן לפסיקת חוט השדרה, זהו משום דלא נפלה, ומטעם זה אמרינן דשגרונא שכיח יותר, אמנם בשנפלה אמרינן לאידך גיסא דריעותא דריסוק אברים שכיחא בי' טפי יעו"ש - וכן מבואר ברשב"א. - ונמצא לפ"ז דכל זה באופן דהיתה נפולה, בשעה שהיתה בריאה והיתה מהלכת כבהמות הבריאים דעלמא, ולהכי אמרינן דיש לנו לתלות ההילוך שאינו יפה בריעותא דנפילה. - משא"כ באופן שגם קודם הנפילה היתה גוררת רגלי', מכאב השגרונא. - שפיר אפשר לומר דיש לנו לתלות ההילוך שאינו יפה דעכשיו בריעותא דשגרונא, - ומשום דשני הריעותות הם בגדר שכיחי. -ולפ"ז ע"כ דין זה תלוי ברבוואתא דפליגי הראשונים באופן דהאיסור וההיתר שקולים הם. אם אנו דנין בזה חזקת היתר. דמטעם רוב בהמות פשרות הם. ג עוד נראה לומר דהכא כו"ע מודו דבזה האופן הדבר שכיח להיתר יותר מלאיסור, והיינו משום דכיון דהריעותא המורה היתר היתה מקודם, טרם לידת הריעותא דאיסור, וגם נתחזקה בחזקת היתר בריעותא זו, - לכן באופן הזה כו"ע מודו דהוי זה תליי' מעליא לתלות ההילוך שאינו יפה בהריעותא דהיתר שהיתה מעיקרא:

ד והנה נראה להביא ראי' לזה מסוגיא זו דזבחים דריש לקיש לא מוקמי דסברי הלכה אינה צריכה בדיקה. - וקשה אכתי לוקמי' בנפולה באופן שכל התערובות היו חולים על רגליהם בכאב השגרונא, ואין זה מום בקדשים. - וגם הנפולה היתה מוחזקת בכאב השגרונא קודם הנפילה, ואחר הנפילה נתערבה בתערובות הזה. - וע"כ מוכח דבאופן הזה גם כן נכלל בדין הלכה אינה צריכה בדיקה, והיינו דהוי זה הילוך יפה, כיון שהולכת בהילוך דמעיקרא. - וצ"ע. ה והנה אח"כ מצאתי בשו"ת מרן הגרע"א ז"ל סי' פ"ג בסוף, שנשאל בשור שהי' כחו חזק בהילוכו, יותר מסתם שוורים ונפל, ואח"כ הליכתו כדרך שאר שוורים אם זה מיקרי הילוך יפה. - וגם כן הפשיטות מסוגיא דהכא מדלא מוקי הש"ס באופן הזה. - וכמו שנפשט הספק שם. - כן יש לפשוט לדינא נידו"ד גם כן באופן הזה. ו והנה מרן הגרע"א ז"ל הקשה שם דלפי המבואר דזה ודאי דגרירת הרגלים לאחר הנפילה לא הוי הילוך יפה. - דלפ"ז מדוע לא מוקים הש"ס בנפולה שגוררת רגלי' ונתערבה בשארי שוורים, - שגוררים רגליהם, ודנין בהם דשגרונא הוא - ובעי בדיקה לכו"ע. עכת"ד, יעוי"ש - אמנם נראה לומר דסוגיא דהכא אזלא לשיטת רבינא דסבר חולין נ"א דלא אמרינן שגרונא נקטי', ותמיד חיישינן לפסיקת החוט. ז ומ"מ שפיר נפשט נידון דידן מסוגיא זו דהכא, והיינו דבאופן דהיתה הנפולה צולעת משום איזו בליטה בפרסה המעכבת את ההילוך. - ונתערבה אח"כ אחר הנפילה בשוורים אחרים שצולעים גם כן משום זה. - ואין זה ריעותא בטרפות, וגם אין בזה משום מום בקדשים, - ואם אמרינן דבאופן זה חסר בירור לברר מחששא דנפילה, מטעם דעכ"פ חסר הילוך היפה, וא"כ שפיר מצינן לאוקמי המשנה בנפולה באופן הזה. ובעי בדיקה לכו"ע, - וע"כ מוכח דבאופן שהולכת כדמעיקרא, כקודם הנפילה. הוי שפיר הילוך יפה, - וממילא לפ"ז גם בנידון שאילתין שהיתה קודם הנפילה בכאב דשגרונא, לדידן דקיי"ל דלא חיישינן בזה לפסיקת החוט. - שפיר אמרינן דההילוך כדמעיקרא מוציא מחששא דנפולה לגמרי, - וכמש"ג דף דף ע"ה התוס' כתבו להוכיח דסמיכה אינה מעכבת שלוח הקרבן מהא דאיתא בתו"כ מזובו ולא מנגעו שמביא הזב קרבן אף בצרעתו שאינו יכול לקיים סמיכה. - וקשה הא זב אינו מביא אלא עופות, וליכא סמיכה. וצע"ג. ע"ב התפיס בכור לבדה"ב וכו' פירש"י משום דלישקול בליטרא אין כאן עברה על דברי תורה, והקשו בתוס' דהרי בהדיא מוכח בסנהדרין קי"ב דהוי דאורייתא דדרשינן שם יצא בכור ומעשר שאינו נאכל בתורת בהמתו שאינם נשקלים בליטרא. והנה בשיט"מ מיישב לנכון, וביאור דבריו דהעיקר בזה משום דאסור לבזות קדשים, והדבר נמסר לחכמים גדרי הבזיון. וא"כ אפשר דבמקום דאיכא רווחא להקדש ליתא לבזיון להיות נשקל בליטרא. - ומסקנא בש"ס אמר רבי אמי כלום הקנה זה אלא שקנו לו. - והיינו שכיון שאין לו לעצמו זכות ממון זה. א"כ ליתא להאי זכותא בכח מקדיש, - ולא חל בזה הקדש. וממילא אסור בבזיון שכיון שאין בזה התפסה להקדש ואעפ"י שסו"ס יהי' הרווחא להקדש, - אמנם זהו לאו מכח מקדיש הראשון, אלא מתנה הוא להקדש מדעת עצמו, או שצריך גם להקדיש האי רווחא, כתחילת הקדש, והרי זה בדמיון ששוקל בליטרא בכדי שיהי' רווחא ויקדיש זה הריוח להקדש דכיון דעדיין האי ממון הוא של הדיוט, דפשיטא דאיכא בזה בזיון, וזה אסור. דיש ללמוד מזה למכירת ס"ת, אפילו כשרוצה למכור לישא אשה, וכדומה, דפשיטא גם כן שאסור למכור דרך בזיון, בשוק, וכדומה, בכדי שיהי' רווחא יותר, - דאף אם רוצה ליתן הרווחא לעניים אסור, - ומצאתי בגליון מהרש"א שהביא שם בשם שו"ת זרע אברהם יעוי"ש. - אבל נראה להעיר שאינו דומה, דשאני התם בבכור שלא נתנה לו התורה הריווח שבא ע"י בזיון המכירה, וממילא שאין לו זכות כלל בהאי רווחא, כיון שלא נתנה לו התורה זכות ממון זה בזכות מתנות כהונה. - משא"כ בס"ת שע"כ כל הזכותים דממון שיש להם להבעלים בהס"ת להמציא גם ע"י אופן האסור, ע"כ שממון הבעלים הוא, כיון שבעיקרו ממון בעלים הוא, ואין זה ענין לבכור שמקבל מתנה שזכות זה לא נתנה לו תורה, וכמובן, - וצ"ע. תוס' ר"ה הפרו, פירש בקונטרס שיצא לחולין ליגזז וליעבד, וקשה דאפילו בהך פדיון לא נפיק, מידי דהוה אשאר פסוה"מ, וי"ל דמיירי בבכור בע"מ מעיקרא יעוי"ש - וקשה הא משנה ערוכה בכורות י"ד כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן דיוצאין לחולין ליגזז וליעבד אחר פדיונן, ותני עלה חוץ מן הבכור והמעשר, ופירש"י משום דקדושה חלה עליהם יעוי"ש, - ומצאתי ברי"ט אלגזי בסוגיא דבכורות ל"א בד"ה וראיתי עמד בתמי' בדברי התוס' יעוי"ש. - אמנם נראה בכוונת התוס' דכתבו כן לפום מה דס"ד אילו לא נאמר לא תפדה, והברייתא דשם מיירי לפי האמת שאמרה תורה לא תפדה, ושללה התורה זכות הפדיון בבע"מ גם כן. עוד תירצו התוס' דשאני בבכור ומעשר שאין בהם צורך גבוה. - ביאור הדברים בזה, דהחילול שהוא לצורך גבוה אין בכחו לעשות להקרבן חולין גמורים, משא"כ פדיון שהוא צורך חולין שפיר יכול לעשות להקרבן חולין גמורים גם להיות מותר בגיזה ועבודה. וע"כ דזה ג"כ אילו לא נאמרה תורה לא תפדה. אבל עכשיו ששללה תורה לגמרי זכות הפדיון בודאי שאין לנו שום הבדל ביניהם, ובין שארי קדשים, - דע"כ אמרה תורה שגם פדיון שהוא צורך הדיוט וחולין, אין בכחו להוציא הקרבן לעשותו חולין גמורים. - ומיושב בזה גם כן הא דהקשה בריטב"א שם מהא דהספרי, כמבואר שם, והוא גם כן מהטעם שכתבנו, - והיינו דהספרי מיירי לפי האמת, שהתורה שללה לגמרי זכות פדיון להוציא לחולין גמורים, וכמוש"נ. תוס' ד"ה איכא וכו' הא דאמרינן גבי בהמה שנמצאת וכו' יעוי"ש.-והנה לפי מה שכתבו אחרונים, כמבואר באד"א סי' ט"ו, דהא דלא מינכר עפ"י סימני גדלות. - זהו חששא גרידא דרק מיעוט איכא בן שנה דמיחזי כבן שתי שנים - א"כ אין מקום לקושית התוס', דשם בקדושין יש לנו למיזל בתר הרוב, - והכא בתערובות כיון שלא מינכר לפנינו, זהו מטעם שלפעמים מתרמי הכי דבן שנה מחזי כבן שתים. שם במשנה נתערבו חתיכות בחתיכות יאכלו כחמור שבהן. ומשמע אפילו אם החמור מיעוט, הוי הדין להחמיר בכולן.- ויש לעיין מדוע לא דנין בזה תורת ביטול ברובא, ואפשר לומר דלא שייך ביטול בזה, כיון דעדיין היתר הוא, וכמו שכתבו הפוסקים דלא שייך ביטול להיתר. - ולאחר שנעשה המיעוט נותר, לכאורה אית לנו לומר דיתבטל הנותר המיעוט ברובא, ויאכלו כולן בזמן של הקל. וממילא אין בזה הבאת קדשים לפסול. כיון דסו"ס מתאכלין כולן בתורת קדשים.- אמנם לא כן משמע מדשנה לנו התנא סתם יאכלו כחמור שבהן, משמע דלאחר שנעשה המיעוט נותר, דאז גם הרובא גאסר.וכן מורה לשון הרמב"ם בפר"ו מפסוה"מ הכ"ב, וכן יש להוכיח מהא דאיתא לקמן בגמ' מי דמי חתיכה שבחתיכות לית להו תקנתא כלל. משמע מזה דדין חמור עליהם לגמרי גם בבואם לפסול. - וקשה מדוע לא תתבטל החתיכה האסורה ברובא. - ואפשר לומר דכיון דנתערב בעודו היתר. והאיסור בא בתערובות, הרי זה כנולד האיסור בתערובות שכתבו הפוסקים דלא שייך ביטול. דוגמא לזה כתב הגרע"א ז"ל לענין תערובות חמץ קודם הזמן איסור. וזמן הפסח אוסרו דהוי נולד האיסור בתערובות בתערובות. וליתא בזה תורת ביטול, - וכמו כן בנידו"ד -וצ"ע. דף ע"ו אין לוקחין תרומה בכסף מעש"ש, ופירש"י בירושלים. ולכאורה מאי בעי רש"י בזה, - ונראה דכוונת רש"י לפי מה שמבואר בירושלמי שאין מחללין מעות מעש"ש על פירות בריחוק מקום, וכן כתב הרמב"ם בפר"ד ממעש"ש ה"ו, וא"כ מדוע נקט התנא דאין מחללין על תרומה, וע"כ דמיירי בירושלים מפני שממעט באכילתה, - פירש"י שההפסד הוא לתרומה - והתוס' פירשו מפני ההפסד דמעשר, ובאמת בירושלמי מפרש מפני שניהם, וזהו שמדייק הרמב"ם וכתב בפר"ז ממעש"ש הי"א מפני שהוא ממעט אכילתו ואכילתה. ויש לדייק קצת אמאי פריך הש"ס אמאי לא תותבי' מהא וכו' וקשה הא עדיפא כיון דחזינן שמתיר ר"ש אף במקום שיש מיעוט אכילה לשני דברים, היינו שגורם פסול בין לתרומה, בין למעשר, ומכל זה מתיר ר"ש גם לכתחילה. האי אית לי' תקנתא בסחיטה וכו' והנה מסוגיא זו מוכח דאפשר לסוחטו מותר לכו"ע. - ואנן קיי"ל אפשר לסוחטו אסור, כמבואר ביו"ד סי' ק"ו בשם הרשב"א, ומפרש שם הטעם משום דע"כ אי אפשר שלא ישאר שם מעט. ועי' בב"י. והנה אפשר לומר דשאני בין מבושל לכבוש, והכא בכבוש מיירי. ואין לומר שמיירי שעדיין לא נעשה שיעור כבישה, דע"כ מדלא קאמר רב יוסף דמיירי בשהה שיעור כבישה, וע"כ דבכל אופן יש לסמוך אסחיטה] אבל דוחק לחלק ביניהם - וגם אין לומר דשאני סחיטה דבידים דעדיפא דליתא דע"כ סחיטה דבישול עדיפא טובא. - ואפשר לומר דהכא הוי חששא דבעין. ולא חששא דטעם, והא דקיי"ל אפשר לסוחטו אסור, זהו בחששא דטעם כמבואר, משא"כ היכא דהוי חששא דהבעין. - והיינו בזה שבלעו ירקי שביעית שמן של תרומה, דלאחר סחיטת השמן מהירקות, באופן שיצא הממש, דהיינו השמן של תרומה כבר יצא מהירקות, ואעפ"י שעדיין נשאר הטעם של השמן, דהיינו התרומה, ועדיין אסורים הירקות לזרים בנותן טעם. - אמנם כיון שלא יגיע הפסד לממש של תרומה בזמן ביעור השביעית, והיינו דדין ביעור לירק שביעית האלו אינם גורמים הפסד לממש של תרומה, רק להטעם, ולזה לא חשו חז"ל, ואין זה ענין להא דקיי"ל אפשר לסוחטו אסור בשאר איסורים הנאסרים מפני הטעם. ע"ב תוס' ד"ה לוג, ותימא לי היאך נתן מתן שבע ועל הבהונות מההוא פורתא שקדוש קדושת דמים דשמא אינו מצורע וזורקו לאיבוד, שמן הקודש, - והנה אפשר לומר דכיון דבשביל האיבוד דאלו הטיפין ינצל כל הלוג, ויהי' לו תקנה להלוג, והרי זה כעין מקח, והיינו שע"י האיבוד הקדושת דמים דאלו הטיפין יש לנו לוג שלם לקרבן, והרי זה כאילו מכר הטיפין עבור הקדושת הגוף הלוג, - ולא גרע זה מהא דאיתא בתמורה כ"ג דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים, והקשו התוס' שם וכי מאבדין קדשים בידים, ותירץ כיון שיש ריוח בדבר יעוי"ש, וביאור הדברים דהוי זה כעין חילול ומקח, - והנה למאן דסבר בנדרים כ"ט דקדושת דמים פקעה בכדי בלא"ה אתי שפיר, דמיירי שהקדיש להטיפין בקדושת דמים עד לאחרי הנתינה והמתן שבעה. - ואח"כ נעשה חולין ממילא. בדין כל שממנו לאשים. א דף ע"ז תוס' ד"ה תקוני גברא שאני, תימא אי דאורייתא קאמר אין מתנדבין שמן היכי שרי משום תקוני גברא, ועוד כיון דאין מתנדבין חולין גמורים הוי.-ולולא דמסתפינא אמינא בה דלאחר שמסיק הש"ס, דע"כ מסיק השיריים לשם עצים, א"כ הרי זה כמו לכתחילה הקדיש לשם עצים, והרי זה כמו קרבן עצים, ולרב בעי גם קמיצה, כמבואר במנחות כ"א, ואפילו לרבנן דרבי עכ"פ קרבן הוי, ובזה מודה ר"ש דמתנדבין שמן לקרבן עצים בתורת עצים, דלא גרע מעצים דעלמא. - ועיקר הא דקאמר ר"ש אין מתנדבין שמן, היינו שיהי' השמן קרבן בפני עצמו. - אבל בנדבה דשמן באופן שעיקר מטרתה לעצים, בזה מודה גם ר"ש, וכוונת הש"ס דקאמר שלוג זה יהי' נדבה, היינו באופן הזה, דאם לאו מצורע הוא יהי' הקומץ והשיריים קרבן עצים, וזהו הביאור בש"ס תקוני גברא שאני. היינו מטעם זה דבשביל התקוני גברא, ע"כ נעשה השמן לשם נדבת עצים והדבר נכון יותר אם סבר ר"ש בדין קרבן עצים כשיטת רבי, וכמש"נ. ב ויש לעיין אם יש מלקות באיסור דכל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו. - והנה מסוגיא זו דדרשו רבנן דשאור ודבש מותר להעלות לשם עצים, וכתב הרמב"ם פר"ה מאיסו"מ דבשהעלה השאור עם הקרבן, אפילו בקרבן שאינו ראוי להקרבה לוקה, והקשה מרן מדוע לא כתב רבינו דלוקה שתים משום שאור. ומשום כל שממנו וכו' ומחדש דליכא מלקות באיסור דכל שממנו יעוי"ש - אמנם נראה דאין מזה הוכחה דמיירי רבינו דביש בשניהם כזית אחד דלוקה משום הקרבת השאור בצירוף קרבן, והיינו דזהו עצם האיסור דהקרבת השאור שלוקה גם בתערובות קרבן באופן שע"י שניהם נעשה כזית, ולהכי אינו לוקה אלא אחת, משום שאור, דבזה חידשה תורה דלוקה גם בצירוף קרבן, משא"כ באיסור דכל שממנו וכו' בעינן כזית, - וצ"ע, ג וכמו כן מה שכתב הרמב"ם שם בה"ב כל שהוא בקטורת נפסלה, ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה, היינו גם כן החיוב בשביל הקטרת השאור הכל-שהוא, ובעינן שיהי' בצירוף כזית והקטורת משלמת להשיעור ההקטרה, ומחויב בה משום הקטרת השאור, - ומה שכתב הרמב"ם בהיכל, כתב מרן הכס"מ שם דבעינן הקטרה במקום המיוחד לו יעוי"ש. - ולכאורה תמוה דאטו גרע הקטרת הקטורת במזבח החיצון מלוג שמן של מצורע, דאינו טעון מזבח כלל ומכל זה כתב הרמב"ם שם בה"ה במעלה שמן של מצורע עם שאור ודבש לוקה. - ונראה דשאני לוג שמן של מצורע, כיון דאמרה תורה דהוי בלוג שמן של מצורע האיסור דהקרבה על המזבח שאיקרי קרבן, ודינו בזה ככל הקרבנות דאיתנהו בכל שממנו לאשים, א"כ הרי התורה קראה אותו קרבן לאיסור, וממילא הוי דינו ככל הקרבנות שיש להם מקום מיוחד במזבח. והיינו שהתורה קבעה אותו מקום לענין איסור. - משא"כ בקטורת מסתברא שחייבה תורה דוקא על מקום המיוחד. - ומצאתי בקר"א במנחות נ"ז עמד בתמי' בדברי הרמב"ם בזה. - והנכון כמו שכתבנו. ד והנה מדברי הרמב"ם משמע דהקטורת נפסלת לגמרי ע"י העירוב שאור ודבש, מדכתב נפסלה. - ולפ"ז גם בדיעבד הר"ז כלא הקטיר כלל, -והנה במנח"ח מצוה קי"ז כתב דרק לכתחילה אסור להקריב מטעם השאור, ובדיעבד כשר, יעוי"ש, - אבל פשטות דברי הרמב"ם לא משמע כן. וגם בסברא משמע שהקטורת נפסלה לגמרי, מטעם ייתור סמנים. ע"ב תוס' ד"ה בדם. אבל חולין גמורים שרי לשם עצים. - ולכאורה מדוע לא מקדיש להו לשם עצים. ד"ה רואין וכו' ומיהו קשה דאיפכא הו"ל למידק וכו' דהו"ל נראה ונדחה יעוי"ש, ולכאורה יש לומר דאין שייך בזה דחוי מפני שעכ"פ הא נכנס הדם הפר לדם השעיר שגם כן הוי דם קדוש, ואינו דומה לשארי דחוין שנדחה מהקרבה לגמרי, וביותר לשיטת הרא"ש דסבר שהבטל נעשה כהמבטל. - איברא דכבר כתבו האחרונים דרק כח שלילי פועל הביטול ולא כח החיוב. - אמנם לענין דיחוי אפשר לומר דלא הוי דיחוי באופן זה. דף ע"ח אבל נפל לתוך מים ראשון ראשון בטל. - ביאור הדברים מפני שנדחה ואינו חוזר וניעור - ויש לעיין באופן שנפל הרבה דם באופן אשר גם אחרי המראית דם נפל דם בשפע רב, אשר גם זה הדם הבא באחרונה יספיק לשיעור מראית דם, גם בלעדי הדמים הראשונים, ומקום הספק בזה אם אמרינן דלאחר שנעשה המים דם בראשונה ע"י הדם, הרי זה כדם פסולים, וממילא הדם הבא באחרונה, הרי זה כנפל הדם הכשר בדם הפסול, דמדאורייתא כשר ופסול רק משום גזירה, א"ד דדיינינן להדם הזה הבא באחרונה, כדין הדם הבא בראשונה, והיינו שדנין את הדם דלבסוף כמו הדם דבתחילה.- וזהו מפני שאילו לא הי' הדם דבתחילה, אז הי' הדם הזה נפסל מטעם הדחוי.- אמנם מסתבר לומר דהדם הבא לבסוף לא נפסל מדאורייתא. ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לעיל ד"ה רואין שהקשו בעירה דם הפר בדם השעיר לא חייש ה"ר שמואל מטעם הדחוי. - ובדברינו אתי שפיר, דע"כ דחוי לא שייך אלא הדם שבא בראשונה, משא"כ הדם שבא לבסוף ע"כ דם כשר הוא - ומזה יש לתמוה בדברי הרמב"ם שכתב בפר"ב מפסוה"מ הכ"ב סתם להאי דינא, וצ"ע. א תוס' ד"ה מתיב רבא, תימא דלא מקשה לי' מכל התורה כולה דקיי"ל טעם כעיקר. - ודברי התוס' תמוה מה זה דפשיטא להתוס' דטעכ"ע אסור מה"ת, הלא פלוגתא דרבוותא בזה, ושיטת רש"י גם לפי האמת דטכ"ע הוא מדרבנן. ועמד בזה הגרע"א ז"ל בגיוה"ש - ונראה דהנה בהא דטכ"ע מתפרשא בשתי אופנים. א. טעם בלא ממש, כמו הא דעיגולי נכרים, וכדומה. ב. טעם הבא מן הממש. והיינו שאוכל את הממש, בכדי אכילת פרס. והנה הא דריש לקיש ע"כ הוא באופן השני שאוכל הממש בכדי אכילת פרס, ומכ"ז טעכ"ע בזה לאו דאורייתא. - וע"כ סבר ר"ל דהא דקיי"ל דבאיסורין אכילת פרס שמה אכילה, זהו דוקא בשאוכל האיסור לבדו, רק ששוה באכילת הכזית כשיעור אכילת פרס, בזה אמרה תורה דנחשבת אכילה, ובזה מודה גם ר"ל, אמנם באופן שאוכל האיסור בתערובות היתר, ובשעת אכילה מרגיש גם טעמים דהיתרא, בזה סבר ר"ל דאין בזה איסור מה"ת, מטעם דבטל האיסור ברובא, ברובא, וזהו שאמר הש"ס דסבר ר"ל נותן טעם ברוב לאו דאורייתא. - נמצא לפ"ז דאין זה ענין להא דטעכ"ע דעלמא דפליגי רבותינו, דשאני התם דהוי טעם בלא ממש. - ובזה מקשה רבא מהא דמצה שגם כן ע"כ צריך לומר דאוכל הממש בכדי אכילת פרס, ומשו"ה יוצא ידי חובת מצה, וא"כ מוכח דטעם באופן זה הוי דאורייתא וזהו שהקשו התוס' הכא הלא קיי"ל בכל מקום דטכ"ע באופן זה הוי דאורייתא. ובזה מיושב גם כן הא דהקשה בגליוה"ש בהא דקאמר בש"ס ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא. ולהכי פטור ממלקות. - - הלא אף אם טכ"ע דאורייתא אין בזה מלקות מטעם דלא הוי בזה רק איסור עשה יעוי"ש, - ובדברינו כוונת הש"ס באופן שכתבנו, ואם נחשב הטעם לממש יש כאן חיוב מלקות גם כן, כמש"נ. ב תוס' ד"ה אלא תימא ור"מ כיון שיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת י"ח כדאמרינן הכא. ונראה - ונראה דשאני הא דתבלין דפועלים שינוי בהטבע. - ואם יש בה תורת ביטול ברובא גם כן אין לנו להשגיח על טעם מצה מטעם ריבוי התבלין המשנים את הטעם. וממילא נעשה זה כעין מצה עשירה, - משא"כ הכא דאין האורז פועל שינוי הטעם בהדגן, ולשיטת הירושלמי אדרבה הדגן גורר את האורז לטעם דגן, וכמבואר ברמב"ן, הובא בהה"מ פר"ו ממצה. - ואפילו לשיטת ש"ס דלא סבר גרירה, מ"מ ע"כ סבר דכל אחד עומד בטעמו, - ולא מהני הביטול ברובא לבטל הטעם העומד בפני עצמו. נ עוד כתבו שם התוס', ואין להקשות אהך דשמעתין מהא דאמר בערבי פסחים לא ליכרך אינש מצה ומרור בהדי הדדי, דלמא אתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא, וא"כ חזינן דלא אזלינן בתר הטעם. ונראה לדעתינו לפרש בזה דשאני התם דכיון דבעינן הדין במצה שתהי' הבליעה בגרון בלא שום הפסק, כמו דקיי"ל כרכן בסיב ואכלן דלא יצא. - וה"נ בשאוכל מצה ומרור ביחד, חיישינן דלמא מפסיק המרור שהוא דרבנן להמצה בינו ובין הגרון, וא"כ הרי זה לגבי המצה, כמו כרכן בסיב. וצ"ע. ד המל"מ בפרי"ד ממ"א עומד בחקירה אם באיסורין אמרינן גם כן דבעינן שלא תהי' דבר המפסיק בין האוכל האסור להגרון. - ואם נחליט דגם באיסורין אמרינן כן. - יש לבאר דברי הרמב"ם שכתב בפר"ט מה' מלכים ה"י. וז"ל בן נח חייב וכו' וכן חייב על אבמה"ח. ועל בשר מן החי בכל שהוא, שלא נתנו שיעורים אלא לישראל בלבד. ותמהו רבים בזה דלפ"ז למה נאמרו שני הלאווין לב"נ הלא כיון שנצטווה על בשר מה"ח, ממילא מצווה גם על אבר מה"ח מטעם הבשר הנמצא בהאבר, דהלא קיי"ל דלא הוי אבר עד שיהי' בו גידין ועצמות ובשר, - אמנם אם נחליט דליתא חיוב באיסורין עד שיבלע האיסור דרך הגרון, בלא דבר מפסיק בינו להגרון אתי שפיר -דאם לא נצטווה ב"ג על אבמה"ח, אז יצוייר שלא יתחייב משום בשר, דהיינו באופן שהמשהו בשר הבא בתור תנאי להשלמת האבר הי' באמצע בין הגידין והעצמות, והמה מפסיקין בין הבשר והגרון, וא"כ ליכא לחיובי משום בשר, וחייב בזה משום אבר, כיון דעכ"פ איכא בשר בתור תנאי השלמת האבר. ה והנה לולא דמסתפינא אמינא לפרש דברי ר"ל לפי מה שכתב המל"מ בפרי"ד ממ"א דגם באיסורין בעינן שלא יהי' הספק בגרון בין האיסור. - וסבר ר"ל דכיון דאיסורין מבטלין זא"ז יש כאן הפסק בגרון גם כן, ולא אזלינן בתר הטעם לומר דכיון דנרגש הטעם הרי זה כאוכל הממש בלא הפסק. - ולזה הקשה רבא ממצה, דפשיטא דבעינן שלא תהי' דבר המפסיק בין המצה להגרון, כההיא דכרכו בסיב, דלא יצא, ומכל זה חזינן בעשה עיסה מן החיטין ומן האורז, אעפ"י שרובא אורז, ומכל זה חזינן דיצא י"ח מצה, וע"כ הסברא בזה דאמרינן דטעם הדגן המתפשט בכולו, הרי זה כעצם הדבר ממש, וממילא יש כאן בלועה בגרון. בלא שום מפסיק, - זהו סברת רבא דפריך מהא דמצה. - ובזה יש ליישב גם כן הא דהקשו התוס' לעיל ד"ה מתיב, מדוע לא פריך מטעכ"ע דעלמא, ולפי מה שפירשו אין זה ענין לטעכ"ע דעלמא. אלא הוא ענין ויסוד הנוגע בכללא דאיסורין, וכמש"נ. א דף ע"ט רש"י ד"ה והיכא דאיכא חזותא, מילי דלא תלי בטעמא אלא בחזותא כגון לענין טבילת מקוה עכ"ל, - מדברי רש"י מבואר דבאיסורין לא אזלינן בתר חזותא כלל. אלא העיקר תליא בשיעור לבטל הדם. ובאופן שיש שיעור ביטול אף שעדיין המראה ניכרת אפ"ה מותר.-והנה משמע מזה דלא כשיטת הריטב"א חולין פ"ז בסוגיא דהתם לענין תערובות מים בדם, דאיתא שם בגמ' והוא דאיכא כזית, ופירש"י כזית דם גמור, וע"כ צ"ל כן, דאי בדם עם מי גשמים פשיטא דעל זה אינו חייב, אם לא היתה כזית, דאפילו דם גמור כזית בעינן, - והקשה שם הריטב"א וז"ל וא"ת ואי בשיש באדמומית כזית, מאי רבותא דהאי דם. וי"ל דאע"ג דמעורב בדם צלול ולבן הרבה עד דהוי כזית ביותר מאכילת פרס חייב, כיון דכולו חד דם הוא, לא מיבטל כאיסורא דעלמא, עכ"ל יעוי"ש- נמצא מבואר דמהני חזותא דהדם גם לענין איסורים דחייב גם ביותר מאכילת פרס, - וא"כ תמוה מדברי רש"י דהכא דפירש נפק"מ למקוה, אשר לפי סוגיא דהתם בחולין יש נפק"מ גם לענין איסורא, - וצ"ע. ב והנה גם לפירוש הריטב"א יש לעיין דהיאך יפרש הא דאיתא שם במתניתא ומטמא באהל ומפרש והוא דאיכא רביעית. דתיקשה מאי רבותא יש בזה. -ולענין טומאת אהל אין לפרש נפק"מ לענין שיעור. דהרי טומאה זו הוי כמאן דאיתא, כמו טומאת משא. - והנה לשיטת התוס' בכורות כ"ג דמפרש טומאת משא לא הוי אלא מדרבנן ניחא, משום דהכא הוי חידוש דין דהוי דאורייתא, אבל לשיטת הרמב"ם דסבר דטומאת משא דאורייתא מאי חידושא איכא בזה. ג ונראה דחידוש איכא בזה דלא מיבטל האי דם מתורת דם, היינו דאעפ"י שאין בו השיעור בכדי אכילת פרס, מ"מ תורת דם עליו, - משום דאם מיבטל מתורת דם לא שייך לומר בזה כמאן דאיתא, והבן. ד והנה לפי פירושו של הריטב"א דמהני חזותא דדם דמשום זה גם ביותר מאכילת פרס הוי חשיבות להצטרף להשיעור גם מדאורייתא, - יש לעיין בהא דקאמר הש"ס ביבמות יבמה שרקקה דם הוי הוי חציצה מעליא מטעם הצחצוחי רוק. - וקשה הא כיון דהחזותא הוא דם. - וא"כ הוי האי רוק כמאן דליתא. ה אמר רבא אמור רבנן בטעמא וכו' מב"מ וכו' עי' בתוס' מה שפירשו בשם הר"ת דטעם כעיקר דאורייתא נלמד ממשרת יעוי"ש, - והנה יש לעיין דע"כ דברי רבא לכו"ע גם אליבא דר' שמעון דאמר כ"ש למכות. - ולדידי' ליכא למילף ממשרת דאזלינן בתר טעם, משום דכיון דעל משהו חייב. וא"ה לא משגיחין על הטעם -וע"כ צ"ל דסבר הר"ת כשיטת ה"ר יקר, הובא בתוס' ע"ז ס"ח, דבאופן שע"י תערובות מודה ר"ש דבעינן שיעור שלם. ו אמנם קשה טובא על שיטה זו מסוגיא דשבועות כ"א דאיתא שם דבעי למיפשט דר"ע לא סבר כר"ש, מדתנן ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב, ואי סבר ר"ע כר"ש למ"ל צירוף.-ואם אמרינן בתערובות מודה ר"ש אין כאן ראי' דר"ע לא סבר כר"ש בעלמא. - ואי משום הא דמשרת, הלא הכא בצירוף תערובות גם ר"ש סבר דבעינן כזית -וכבר הקשו בזה גדולי האחרונים, - עי' בנו"ב מה"ק חיו"ד סי' צ"א. ז ונראה דבהא דנזיר ששרה פתו ביין יש בו שתים. א. היינו הטעם של היין האסור לנזיר המתפשט בהפת - ב. איסור משרת שזה נעשה איסור בפני עצמו והיינו שגם ההיתר נעשה איסור והנפק"מ בזה דלחייב משום משרת לחודיא. וממילא לר' שמעון סגי בכל שהוא, והיינו משום איסור לאו דמשרת, - ומדאמר ר"ע דהמשרת בעינן לצירוף כזית, ע"כ זהו דלא כר' שמעון. ח והא דכתבו התוס' דע"י תערובות מודה ר' שמעון, דבעי כזית, - זהו אם לא כתבה תורה בהדיא משרת, - דאז הוי אמרינן דגם לר"ש בעינן שיעור שלם להיין, האסור לנזיר, - אבל עכשיו שאמרה תורה משרת. - לא בעינן לר' שמעון שיעור כזית, ושפיר מוכיח הגמ' דר"ע לא סבר כר"ש. וברור. והבן. בדין שיעור הזאה במי חטאת, א דף פ' איתא ביומא י"ד הא קמ"ל דבעינן שיעור הזאה, הניחא למ"ד הזאה צריכה שיעור וכו' אפי' למ"ד הזאה א"צ שיעור ה"מ אגבא דגברא אבל במנא צריכה שיעור יעוי"ש, - והנה משמע מזה דאגבא דגברא פליגי אם בעינן שיעור.- וא"כ לפ"ז הא דתנן פרי"ב דפרה מ"ב מזין על האדם ועל הכלים ואפי' הן מאה. וכן פסק הרמב"ם בפר"י ה"ח. - והוא סתם משנה בלא שום חולק, וא"כ היאך קאמרה הסוגיא דפליגי בגבא דגברא. ב אמנם הביאור בגבא דגברא, היינו בהאזוב המזה, ובזה פליגי אם בעינן שיעור. - דהיינו דמ"ד הזאה צריכה שיעור, היינו דבעינן שיוזה מהאזוב שיש בו כשיעור, אבל על המוזה סגי גם במשהו, וזהו לכו"ע. - והא דפליגי ר"א ורבנן בצלוחית שנפלה לתוכה מים, היינו מפני האזוב, שע"כ יש מעט מים פסולים, וזה לא מהני למ"ד צריכה שיעור. ג ומה שאמרו אבל במנא צריכה שיעור, היינו. במנא דמטבילין בו האזוב. וכדפירש"י שצריכה שיעור, והיינו דלכו"ע בעינן בהצלוחית שיהי' שיעור מים מי חטאת ממש, ובפחות מזה לא מהני לכו"ע, ורק באופן שהי' מים כשיעור ונתערב מים פסולים, דבזה אעפ"י שיש שיעור מים כשרים בהצלוחית, אמנם מפני שיש בילה, וא"כ ע"כ בהאזוב חסר שיעור הזאה, מפני המים הפסולים שנתערבו, ובזה פליגי תנאי.

ד והנה המהרי"ק, הובא בכס"מ פר"ט דפרה ה"ח, פירש אפשר שסובר רבינו שמה שאמרו הזאה צריכא שיעור היינו שבאזוב יהי' שיעור הזאה, וזהו בכלל מה שאמרו במנא צריכה שיעור, פי' באזוב, ולא מיעטו כי אם אגבא דגברא יעוי"ש, והנה כנראה כוונתו לסוגיא דיומא שכתבנו והנה לדבריו דפירוש במנא צריכה שיעור היינו באזוב. וא"כ משמע דבזה לכו"ע צריכה שיעור כמו שמבואר בסוגיא דבמנא לכו"ע צריכה שיעור. - אבל תמוה דהיאך יפרש הא דצלוחית דפליגי שם תנאי,- ועוד קשה דלדבריו בגבא דגברא פליגי תנאי, וא"כ ע"כ המשנה דפרה דתנן ומזה הזיי' אחת על כמה בני אדם בפלוגתא דתנאי - ותמוה, - וצע"ג. ה והנה בספר עמו"א סי' ס' מפרש בקדושין כ"ה הרי שהי' מזה ונתזה הזאה על פיו רבי אומר היזה וכו' על שפתיו פשיטא, מה"ד זמנין דחלים שפתיו קמ"ל, והקשה מאי פריך פשיטא הא רבנן פליגי וסברי דלא היזה. - ומפרש דהזאה על השפתים איכא גלוי ונסתר, דהיינו החלק שגלוי תמיד, והחלק המדובק הנקרא ביהס"ת. ר ולפ"ז ע"כ נפל ההזאה גם משהו על חלק הביהס"ת, ורבי לשיטתו דסבר כר"א דהזאה אין צריכה שיעור. ולזה פריך הש"ס פשיטא יעוי"ש. - אבל אישתמיטתי' משנה ערוכה דאגבי דגברא לכו"ע סגי בהזאה דמשהו, והיינו מדסתים רבי המשנה דמזין על האדם ואפי' הן מאה בלא פלוגתא, וע"כ דסבר רבי דליכא בזה פלוגתא ואין זה שייכות להא דהזאה צריכה שיעור. - איברא דלקמן דלקמן צ"ג מוקי רבא שם דפליגי ר"א ורבנן בהזאה צריכה שיעור, והתם מיירי בהזאה הנופלת על האדם ועל הכלים. - הרי מבואר דר"א סבר דגם בגבא דגברא צריכה שיעור. - אמנם לא מצינו דרבי סובר כן, דפליגי בזה תנאי,, ואדרבה מסתם משנה שכתבנו מוכח דסבר רבי דליתא פלוגתא בזה. -ועוד דלדברי העמו"א ע"כ רבנן דשם בקדושין סברי כר' אליעזר עזר דהזאה צריכה שיעור, וזה הוי היפוך דברי חכמים דסברי בכל מקום הזאה אינה צריכה שיעור. ו ועוד דאף אם אמרינן דאגבא דגברא צריכה שיעור, היינו ע"כ דבעינן שיפול על האדם שיעור מים שיש בו כדי הזאה שהוא כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה. וא"כ בעינן הרבה הזאות באופן עד שיושפך עליו השיעור הזאה, וכן מבואר שם בסוגיא דלקמן צ"ג יעוי"ש - ולפ"ז אם נפרש דכוונת הסוגיא דפריך פשיטא לרבי דסבר הזאה אינה צריכה שיעור. וא"כ עלתה ההזאה גם במשהו. - וקשה הא גם אם אמרינן דצריכה שיעור, יש עצה להזות כל כך עד שיהי' שיעור מלא, מטעם דבלא"ה לא סגי בהזאה אחת, ומדוע לא תעלה ההזאה על השפתים. הלא יש לשפוך הרבה עד השיעור. - ובעיקר הא דפריך פשיטא. - הכוונה דפשיטא הוא לכו"ע, וא"כ הפירכא בין לרבי בין לרבנן, היינו לרבי פשיטא, ולרבנן אמאי, וזה נכלל בפירכא פשיטא, ומצינו כעין זה בש"ס, ובזה משני הסוגיא, כיון דזמנין דחלים, ופליגי אם זה נקרא ביהס"ת. ז כתב הרמב"ם פר"ט מפרה ה"ח וז"ל מים מוקדשין שנתערבו בהן מים אחרים כל שהו וכו' הרי אלו פסולין יעוי"ש. - וקשה מדוע לא נתבטל המים הכ"ש ברובא והנה התוס' הכא בסוגיא כתבו דחומרא דמי חטאת היא. - ומדאורייתא בטל ברובא יעוי"ש. - אמנם מדברי הרמב"ם משמע דמדאורייתא הכא לא בטל, - ותמוה מדוע לא נתבטלו. - והנה ידוע מה שכתבו אחרונים דביטול לא מהני להיות כהמבטל ממש, וממילא עכ"פ חסר השיעור מי חטאת. כיון שאינו (משולים) להיות כמוהו.- אמנם דוחק הוא, ויש סתירה לסברא זו, - אמנם לפי מה שביארנו דהשיעור הוא בהאזוב, דהיינו דבעינן שישא השיעור הזאה בהאזוב, ויזה בהאזוב, - להכא לא שייך הכא ביטול כמו שליתא ביטול לטומאת משא, - כיון שע"כ הוא נושא,וידוע שיטת הרמב"ם דמדאורייתא אין ביטול לטומאת משא, והכא ג"כ כיון שצריך להזות דהיינו להיות נושא השיעור של מי חטאת, והכא הרי הוא נושא המים, מים פסולים. - ואין לומר דכבר בטל, כיון שע"כ הוא נושא מים פסולים. דף פ"ב ע"ב ת"ר אל הקודש פנימה ויאמר קודש ולא יאמר פנימה, אמר רבא בא זה ולמד על זה מדי דהוי אתושב ושכיר, אמר לי' אביי בשלמא התם תרי גופי נינהו וכו' אבל הכא כיון שאיפסל בהיכל לפני ולפנים מאי בעי אלא אמר אביי לא נצרכה אלא לדרך משופש, אמר לי' רבא והא הבאה כתיב, אלא אמר רבא כל מדי דחשיב עלי' לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל יעוי"ש.- מבואר מזה שתירוצו של רבא מוכרח לפי ההכרח בהפסוקים, וא"כ תמוה מדוע השמיט הרמב"ם האוקימתא דרבא, דאם חשב לפני לפנים והכניס בהיכל שאין הדם נפסל,. - וכבר עמדו בזה הלח"מ והמל"מ. ונראה לבאר הענין על בודי' בס"ד, א והנה איתא לקמן צ"ב בעי ר' אבין חטאת העוף שהכניס דמה בצוארה בפנים מהו צוארה ככלי שרת דמי ומיפסל, או דלמא כצואר בהמה דמי ומדמה אמר רחמנא ולא מבשרה, ת"ש פירכסה ונכנסה לפנים וחזרה כשרה, הא הוציאה פסולה וכו' ופירש"י פירכסה ונכנסה לפנים בחטאת העוף קתני לה כשרה, וקס"ד משום דמאלי' נכנסה ולא הכניסה הוא ע"מ לכפר וקרא כתיב לכפר בקודש יעוי"ש.- - ויש לעיין בעיקר בעי' דר' אבין מאי בעי הלא כיון שדם חטאה"ע לא בעי קבלה בכלי שרת, וצוארה הוי במקום כלי שרת, וכן מקריבין אותה למזבח, וא"כ פשיטא שאם הכניסה כך בפנים שזהו ההכנסה להדם שלה, וקרינן בוה והובא אל הקודש פנימה, ולא דמי לצואר בהמה שהכניסה בצוארה פנימה משום דשאני התם דאין זה דרך הבאה באופן זה, דהרי בעינן כלי שרת לדם בהמה, משא"כ חטאה"ע בודאי כיון שזהו דרך הבאה מדוע לא יפסל הדם בהבאה זו, וא"כ מאי בעי ר' אבין, - עוד יש לעיין מאי קאמר ר' אבין או דלמא כצואר בהמה דמי, מדמה אמר רחמנא ולא בשרה, - ותמוה הלא לא כתיב בתורה בהדיא למעט בשרה, אלא דרשינן מדכתיב מדמה ודרשו למעט בשר. - והביאור בזה דוקא דם נפסל בהבאה, ולא דבר אחר שאינו דם, וזהו בשר, וא"כ מניין לנו לומר דגם דם ממועט כשהכניס הדם בכלי של בשר, דהלא לא על הבשר אנו דנין, אלא על הדם שבפנים, וא"כ אין למעט מדמה כלל, ועוד דגם בעצם הדין למעט בשהכניס בהמה בצוארה בפנים מניין לר' אבין לומר שאין הדם נפסל, דהלא מדמה אין למעט, כיון שאין אנו דנין על הבשר. אלא על הדם שבתוכה. וגם בזה יש לומר דהבשר לא נפסל, והדם נפסל, דהרי באמת גם על הבשר הרבה עמלו בברייתא שתיפסל בהבאה דפנים מק"ו, כמבואר בסוגיא שם, ולפ"ז מניין לר' אבין לחדש גם על הדם שבתוך הבשר שלא יופסל, ועוד תמוה בעיקר הדין דממעטין בשר מהבאה דפנים לומר שאינו מיפסל בהבאה, תמוה, דהא בלא"ה לא שייכה בשר חטאת בהאי דינא כיון דתנאי הוא דבעינן לכפר בקודש, וזה הבשר אינו לכפר, וכנראה שזהו קושיות התוס' ד"ה דמה, ולפ"ז כל עיקר האי דממעטין מדמה הוא מיותר, דבלא"ה הוי ידעינן דדין זה ליתא בשארי דברים לבד מדם מטעם התנאי דלכפר. ב והנה אפשר לומר שר' אבין הי' לו הוכחה מזה דע"כ כוונת התורה למעט מדמה באופן שלא חסר לנו התנאי דלכפר, והיינו באופן שהכניס הבשר והדם שבתוכה לפנים, וזהו שהכניס הדם בצאור בהמה, ושפיר קרינן בזה לכפר, ומכל זה גילתה לנו התורה מקרא "מדמה" למעט בשהכניס הדם בבשר פנימה, ובזה מצאו להסתפק בצואר עוף, וזהו הדבר שמספקא לר' אבין בעצם היסוד של האי דינא מדוע שללה התורה בזה, ועיקר היסוד בזה, ומדוע ישתנה הצואר דהבהמה מהכלי שרת, ושתים יש בזה, א. כיון שעדיין הדם כנוס בצואר הבהמה וחסרה קבלה בכלי שרת, וא"כ גם זה ממועט שאין זה דם כפרה עדיין, וגילתה תורה דלא סגי לן בזה שהוא המכפר בפנים, כיון ש שעדיין אינו בדין כפרה, מטעם חסרון קבלה בכלי שרת. ב. בדם שהוא כנוס עדיין במקומו בצואר, אין זה דם האמור בתורה, כי התורה לא תכיר מציאות הדם כל זמן שהוא כנוס, ולא יצא לאויר המציאות בפני עצמו לדינא לענין חטאה"ע, דלטעם הראשון הנה בחטאה"ע שפיר קרינן בזה לכפר, כיון שאינה צריכה לקבלה, וכך הוא בא למזבח עם הצואר בדמו. ומהצואר עצמו ממצין דמו על המזבח, ולפ"ז שפיר נפסל חטאה"ע בהבאה פנימה. משא"כ לטעם השני אז אין הבדל בין חטאת בהמה לחטאה"ע, והיינו דכיון שאמרה תורה מדמה, הכוונה דם שיצא למציאות בפני עצמו בתורת דם, וזהו שמספקא לר' אבין, ואמר או דלמא מדמה אמר רחמנא ולא בשרה. היינו דדם כל זמן שלא פריש מהבשר, התורה קוראה להדם הזה בתואר בשר וא"כ אינו נפסל. ג ויש לעיין לפי הטעם הראשון דלהכי מיעטה התורה הדם שבצואר מפני חסרון קבלה בכלי שרת, קשה א"כ הלא אין זה לכפר. וא"כ קרא למ"ל למעט, דהרי מבואר בסוגיא דלאחר שדרשו ללמדנו דגם בהבאה דלפני ולפנים נפסל הדם, פריך הש"ס והא כבר נפסל בבואו להיכל, ומתרץ רבא דכיון דחשב להביא בלפני ולפנים נפסל הדם בחסרון מחשבה דלכפר בהיכל, ולהכי לא מיפסל בהיכל, ולפ"ז הרי יש לנו ללמוד מזה גם להדין בהבאה להדם בצואר הבהמה דפשיטא שאין זה לכפר, דהרי חסר גם מעשה קבלת הדם בכלי שרת המעכבת כפרה, וזה הוי עיכוב יותר גדול מהא דמחשב לכפר בלפני ולפנים. וחסרה מחשבה דלכפר בהיכל, והכא הרי חסר גם המעשה דקבלת כלי בעצמותה, ולפ"ז ע"כ אית לן לומר דקרא מדמה למעט בא אף באופן שלא חסר תנאי בלכפר, דהיינו בצואר של הטאה"ע, דלא טעון כלי שרת, וקרינן בזה לכפר, והתורה מיעטה ע"כ מטעם דאין בזה תואר דם כל זמן שלא פירש הדם לחוץ, וא"כ מאי בעי ר' אבין, ולפ"ז מסתבר לומר דר' אבין דמספקא לי' בזה, לא סבר הא דרבא, אלא סבר דבהבאה דלפני ולפנים, אם הובא דרך היכל נפסל הדם תיכף בבואו להיכל, אעפ"י שחישב להביאו יט לפני ולפנים, ואין זה חסרון דלכפר בשעה שהוא בהיכל. וזה עדיף מנכנסה מאלי', כיון שבא ע"י אדם, וממילא שפיר יש להסתפק אף בהביא בצואר בהמה פנימה דאין זה חסרון בלכפר, מטעם דבידו לעשות קבלה שם בפנים, והרי זה כמו לכפר. ושפיר יש לומר דלהכי אתא קרא מדמה למעט, בשהובא בצואר פנימה, ולפי הטעם הראשון, ועדיין לא ידענו הדין בחטאה"ע. ד וע"ד קושיית הש"ס שמקשה בשהביא לפני ולפנים, הא כבר נפסל בהיכל, כבר תירץ אביי לא נצרכה אלא לדרך משופש, והקשה רבא והא הבאה כתיב יעוי"ש והיינו אם בא בדרך משופש כגון דרך גגין וכדומה, לא נפסל הדם, מטעם דלא קרינן בזה והובא כיון שאין זה הבאה. ויש לעיין היאך הדין בשכנס הדם להיכל דרך גגין שהוא דרך משופש, וממילא לא נפסל בהיכל כיון שבא דרך גגין, ואין זה הבאה, אבל אח"כ כשבא לפני ולפנים בהבאה כפשוטה ממש, וזה הוי הבאה מעליא, אם באופן זה קרינן לה הבאה, מטעם דהכניסה דלפני ולפנים היתה כדרכה, והבאה זו מביא פסול גם להדם, או דלמא שגם בהיכל בעינן שתהי' הכניסה כדרכה. ואעפ"י שאין אנו דנין על הכניסה דהיכל כלל, אלא אכניסה דלפני ולפנים אנו דנין. מכ"ו בעינן שגם הכניסה דהיכל שהוא טרם בואו לפני ולפנים שתהי' גם כן בדרך הבאה. ה והנה לכאורה יש להוכיח מדברי רבא דמקשה, ולא משני דמיירי באופן זה כמו שכתבנו. מסתמא סבר רבא דאף באופן שההבאה דלפני ולפנים היתה כהוגן, מ"מ לא נקרא זה הבאה מעליא, מפני שהתחלת הבאה בקודש היתה במשופש, אמנם יש לומר דאין זה הוכחה משום דרבא שפיר משני לפום מאי דסבר דבאופן זה הוי חסרון בלכפר, ולפי שיטת ר' אבין דע"כ לא סבר סברת רבא כמו שכתבנו, וא"כ שפיר יתרץ הברייתא כמו שכתבנו, והרמב"ם שפוסק בפר"ב מפסוה"מ כר' אבין יעוי"ש, אפשר לומר דלא סבר סברת רבא בהא דלכפר, והשמיט שפיר האי דינא, וממילא מובן דסבר דבהבאה דלפני ולפנים תיכף נפסל הדם בבואו להיכל. והא דלא כתב רבינו לאפוקי מדרבא, יש לומר דלא איצטרך לכתוב, דכיון דלא אשמעינן דלא נפסל מטעם חסרון דלכפר, ממילא מובן דסבר רבינו דנפסל תיכף בבואו להיכל, ואם הכניס דרך פשפש להיכל, ואח"כ הכניסו לפני ולפנים אף אם אמרינן שסבר רבינו שהדם נפסל באופן זה. מ"מ לא כתב רבינו זה משום דאפשר דזה נכלל במה שכתב שם בפר"ב מפסוה"מ הי"ג האי דינא דפשפש. וסבר רבינו דזה מובן מאיליו דהבאה בהיכל דרך פשפש אינו מגרע ההבאה דלפני ולפנים כלל, וסמך על המובן. וצ"ע. דף פרק תשיעי. דף פ"ג המזבח מקדש את הראוי לו ר' יהושע אומר כל הראוי לאשים וכו' - ובגמ' ראוי לו אין שאין ראוי לו לא למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי קמצין שלא קידשו בכלי וכו' - ובכדי להבין הענין על בורי', הנפק"מ שבין ר"ג לר"י, נקדים דברי הרמב"ם, וכאשר שר יבואר. א כתב הרמב"ם בפר"ג מפסוה"מ ה"ג דכל הראוי לאשים המזבח מקדש וכל שאינו ראוי אינו מקדש.- והכונה למעט דם, - וזהו כר' יהושע, דס"ל כן.-דאילו לר"ג דס"ל דמקדש אף שאינו ראוי גם דם מקדש, - וע"כ דהרמב"ם פסק כר"י, וכמו שביארו בכס"מ ולח"מ יעו"ש.וקשה לפי מה שפסק הרמב"ם שם בהלכה י"ט, ז"ל כלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב, וא"כ תמיד כשזורקין את הדם הפסול ע"ג המזבח, הלא מכלי שרת בא כדין זריקה, וממילא כיון שנתקדש בכ"ש שוב לא בעינן לקדושת מזבח, שיקדש דם הפסול, כיון שנתכשר מעיקרא ע"י הכלי שרת - ואין לומר דכוונת הרמב"ם באופן דשחט על המזבח ונשפך הדם על המזבח, ובזה משמיענו דלא מהני קדושת מזבח להיות כקדושת כ"ש. - וזה תליא בפלוגתא דר"ג ור"י, ופסק כר"י דלא מהני קדושת מזבח להיות כקדושת כ"ש. - אבל זה ליתא, משום דבאופן זה הר"ז כמו קומץ טרם שנתקדש בכלי שרת לקדושת קומץ, דלא מהני קדושת מזבח לכו"ע אף לר"ג, כמבואר בגמ'. - מטעם דבעינן שתהי' הוברר לגבי מזבח ע"י קדושת כלי שרת דמעיקרא, - וק"ו הוא, ומה בקומץ שנתקדש הקמח בקדושת כלי שרת דעשרון, ומכ"ז אם רק חסר קדושת כ"ש להקומץ, שוב לא יועיל המזבח לקדשו אף לר"ג, וא"כ אין לומר גבי דם שטרם שנתקדש בקדושת כ"ש, דזה תליא בפלוגתא דד' גמליאל ור' יהושע, ולר"ג בזה המזבח מקדש. ב והברור בזה כי הבדל יש בין קדושת כלי שרת לבין קדושת מזבח. וזה הדבר, כי בקדושת כלי שרת שייך פסול לינה כשאינו עומד על ראש המזבח לכו"ע, וכשעומד על ראש המזבח תליא בפלוגתא אם לינה מועלת בראשו של מזבח.- משא"כ קדושת מזבח, היינו בהדברים הנעשים לחמו של מזבח, והיינו בראוי לו-הנה בזה לא שייך כלל פסול לינה לכו"ע, מטעם דהוא לחמו של מזבח, והר"ז כאילו נעשה בו מעשה הקרבה, ומה שייך לומר פסול לינה בשעה ש שעושה המזבח מעשה הקרבה, וזה מקומו, והגיעה הקדושה למטרתה, לכן לא שייך בזה פסול לינה,-וכן מבואר בתוס' לעיל נ"ו, שכתבו דלר"ג דאמר דהמזבח מקדש דם קדשים פסולים, שוב לא שייך בזה פסול לינה, אפי' למ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח יעוי"ש. - וע"כ הביאור בזה כמו שפירשנו. - ובזה יבואר לנכון דברי הרמב"ם. כי אף שכ"ש מקדש דם פסולין, להיות נקרב ע"ג המזבח, אמנם כל זה אם נעשה הזריקה מבעוד יום טרם שהגיע להם פסול לינה, אבל נפסלים הדם בלינה אף כשאין על ראשו של מזבח - מפני שאין המזבח מקדש אלא את הראוי לו, ודם הוי אינו ראוי לו לאשים, וזהו כר"י ולא כר"ג,- דאילו לר"ג המזבח מקדש דם פסול אף באופן דלא מהני קדושת כ"ש. והוא בפסול לינה. ומדויק בזה דברי הצאן קדשים בתוס' לקמן פ"ז ע"א שהקשו היאך יצוייר דם פסול כיון שהכ"ש מקדשין אותו. והקשו מלן ומיוצא וכו'. - והצ"ק מוחק הא דלן. - והצדק כדבריו, - דודאי אינו מועלת קדושת כ"ש לענין פסול לינה, דע"כ לא עדיפא דם פסול מדם כשר, דג"כ נפסל בלינה, ומכש"כ דלא מועיל קדושת כ"ש להציל מפסול לינה בדם פסול, - וזה מתאים להדברים שכתבנו. בד בדין דשן להרמה. א דף פ"ו תנן וכולן שפקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר וכו' אברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר ומועלין בהן לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהם וכו' -והנה טעם המעילה משום דכל זמן שלא נגמרה המצוה עדיין קרינן בזה קדשי ד'. וזהו מקור דין מעילה. וכן פירש"י הכא, וביומא כ' יעוי"ש, ולהכי קודם חצות שעדיין יש בהו מצות הקרבה להכי יש מעילה, ולאחר חצות שאין בהו מצות הקרבה אין בהו מעילה. ויש לעיין מדוע נשתנו הני אברים לאחר חצות מדשן גמור, דפשיטא שלית בהו מצות הקטרה. כיון שכבר נעשו דשן, ומכל זה מבואר דיש מעילה בדשן, כמבואר במעילה ט' ע"ב, לפני תרומת הדשן כו"ע לא פליגי דמועלין בו, והיינו ע"כ דכיון דכל הדשן עדיין עומד למצוה של הרמה. להכי עדיין נקרא קדשי ד'. ואית בהו מעילה. -וא"כ מדוע נגרע הני האברים שפקעו מעל המזבח לאחר חצות דלית בהו מעילה, הלא עכ"פ עומדים הם להיות אפר ודשן. ואכתי לא נגמר מצותן, - וע"כ אית לן לומר כך, דזה ודאי אם היו מונחים על המזבח דאית בהו מעילה מטעם דעדיין עומדין המה למצותן, משא"כ כשפקעו מעל המזבח, דאז תליא בחיוב חזרה, דאם חייב להחזיר אז זה עצמו סיבה למעילה, ואם ליתא חיוב חזרה למזבח להכי כבר נפקע ממצות ד' וממילא אין כאן מעילה, ולפ"ז פשיטא דאין מעילה בהדשן שהוסר מעל המזבח קודם הרמה, כיון שאין חיוב חזרה עליו. והיינו שהופקע הדשן מהמצוה, וזה מוציאה מדי מעילה. - ומשמע דאפילו כשהוסרה כל הדשן מעל המזבח, ואין דשן לקיים מצוה הרמת הדשן גם כן אין חיוב חזרה. ונתבטלה המצוה מאלי'. והר"ז ככסהו הרוח בכיסוי הדם, ואפילו אם ע"י איזה סיבה באה הדשן על המזבח גם כן ליכא בזה מצוה דהרמה, דכיון דכבר יצאו מכלל קדשי ד', שוב לא תחול עליהם קדושה עצמיות. - וכמו כן בהני אברים שפקעו, אם החזירו אותן על המזבח גם כן לא חל עליהם הקדש, נמצא יוצא מזה דכל מה שנפל מהמזבח אם רק תורת עיכול עליו אין כאן מעילה, וגחלת או דשן אין בהם מעילה כשנפלו מהמזבח, והנה הרמב"ם כתב בפר"ב דמעילה הי"ג דגחלת שפקעה מעל המזבח אין בה מעילה, וכתב הכס"מ שזה הדין בתוספתא, -ולדברינו מבואר זה במשנה דידן מהא דאברים לאחר חצות. ב והנה לפ"ז יש לעיין דאם הנהנה מהדשן לקח הדשן מעל המזבח, א"כ הרי כבר נפקע בזה ממצותו, דמה לי אם נפל הדשן מעל המזבח, או שאחד לקח הדשן מהמזבח שלא בכלי שרת, אמנם כיון שכבר נדחה ממצוה, א"כ שוב לא חזי למצוה, ואין כאן מעילה, וא"כ לא יצוייר מעילה רק אם נהנה בשעה שהדשן על המזבח דוקא. - אבל זה תמוה דכיון דבעינן בהנאה דהקדש דוקא דרך הנאה, ושלא כדרך הנאה מותר, כמבואר ברש"י ותוס' פסחים כ"ו יעוי"ש, א"כ מה שייך דרך הנאה ליהנות מהדשן בשעה שהוא על המזבח ואפשר שהי' נהנה בחימום ידים בשעה שעדיין חם, וזהו דרך הנאתו. ג לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהן. ולפי מה שכתבנו עיקר הטעם משום דאין כאן מצות הקטרה, ומבואר לקמן פ"ז במסקנא דאפילו אם פקעו קודם חצות, גם כן חצות עושה עיכול יעוי"ש, והיינו דכיון שחיוב הקטרה דוקא עד חצות, וממילא כיון שלאחד חצות נפקע חיוב הקטרה, להכי אין כאן מעילה ג"כ, ולפ"ז הכא הפירוש במשנה לאחר חצות לא יחזיר בכל אופן אפילו כשפקעו מהמזבח קודם חצות, והיינו מפני שאין חיוב חזרה, כשעברה חצות עליהם. ד רש"י ביומא דף כ' פירש דמיירי באברים שיש בהן ממש, היינו שמשלה בהן האור. אבל יש בהן ממש יעוי"ש. ותמוה דהלא מבואר להדיא הכא בסוגיא דפריך הש"ס ה"ד אי דאית בהו ממש אפילו לאחר חצות נמי וכו' ומוקי בשרירי, ופירוש שרירי שנתייבש בהן הלחלוחית לגמרי רק שלא נעשו פחם יעוי"ש ברש"י, וכן כתב הרמב"ם בפר"ג ממעה"ק ה"ג יעו"ש, וא"כ תמוה הרבה שפירש ביומא שם ש שלא כסתמא דש"ס הכא בזבחים, והריטב"א מפרש גמן כן כפירש"י, והריטב"א כותב בפירוש דכשמשלה האור בכולו הרי הוא כאפר יעוי"ש, וזה צ"ע. ה ויש לעיין בעיקר מצות הרמת הדשן אם הוא מצוה השייכה להתמיד, א"ד שרק עבודה היא מעבודות שבמקדש. - ונפק"מ אם בעינן הדשן מהתמיד, או שסגי בסתם דשן שעל המזבח, והגה מהא דילפינן מקרא חצי' להקטרה וחצי' להרמה, ע"כ דקאי זה התרומת הדשן דהעולה, וא"כ בעינן דשן דהתמיד, ולפ"ז כל עיקרה של עבודה זו היא מעבודת התמיד של בין הערביים, וכן לשיטת התוס' ביומא כ' בשם רי"ץ הבחור דמפרש דזה קאי לענין שיכול להסירם להאברים לתפוח, א"כ לא נשמע מזה הרמה דהדשן, וא"כ איכא למימר דהרמת הדשן בעצמותה עבודה היא, ואין לה שייכות להתמיד, ומקיימין אותה אפילו בשאר דשן. עי' לקמן סוף אות י"ד. ו ואם אמרינן דהרמת הדשן בעינן דוקא מדשן דהעולה, ולפ"ז אם פקעו אברי העולה לאחר חצות דאין בהם חיוב חזרה על המזבח. תתבטל לגמרי מצות הרמת הדשן, וא"כ תמוה מדוע באמת ליתא חיוב חזרה למזבח בכדי שיקוים הרמה, ואם תאמר מפני שאין לקיים הרמה כיון שמאליו אזל מהמזבח, וכמו שכתבנו לעיל אות א' בדמיון לכיסוי הדם בכסהו הרוח, דליתא, דהכא הלא נתקיימה כדין הרמה בכלי שרת וגם אין לומר דיחוי בזה, מטעם דבידו לחזור ולהניחו על המזבח. וכל שבידו לאו דחוי הוא, כמבואר לעיל ל"ד ע"ב, ובמנחות נ"ט ע"ב יעוי"ש, וא"כ מדוע לא יתחייב בזה הכא, וממילא תהי' גם מעילה, וביותר אם אמרינן שעבודת עולה היא השייכא לתמיד פשיטא שמחויבין אנחנו לעשות כל הטצדקי לקיים המצוה דהרמה, ובכ"ז צ"ע. ז דעת רש"י ביומא שם דיכול להפריש לתרומת הדשן גם האברים השלימין לאחר חצות, מפני שהחצות עושה אותן עיכול, והרי הם דשן, אמנם הכא בזבחים פירש"י זה דוקא בשרירי, וכמו שכתבנו שכן מוכח בסוגיא. - ויש לעיין לרש"י מאי פריך ביומא מהא דתנן דברגלים תורמין מאשמורה הראשונה, - וקשה הא ע"כ אין לנו הוכחה מהקרא דגם דשן אין תורמין קודם חצות הלילה. דע"כ מתפרש הקרא בדבר שיש בו ממש, דהרי הא דהקטרה ע"כ היינו בממש, דהרי אין לומר בדשן והקטיר, והא דהרמה מפרש רש"י גם כן בדברים הממשים, ובדשן ממש לא מיירי הקרא, ובזה לא נתנה התורה זמן הרמה, וממילא זמן הרמה כל הלילה, כדין דברים הקריבים בלילה שזמנם כל הלילה, - ואפשר דכיון דלשיטת רש"י ביארנו לעיל דסבר רש"י דכל עיקר הרמת הדשן דין הוא בתמיד וא"כ בעינן דשן מהתמיד עצמו ושפיר פריך הגמ' דאם תאמר דהמשנה מיירי בדשן ממש, א"כ איך פסיקא לתנא כל כך, דברגלים תמיד תורמין מאשמורה הראשונה, דלמא אין דשן, וצריכין להרים גם מהשרירי. ובזה קבע תורה זמן הדמה מחצות דוקא. ח והתוס' הקשו מהא דאיתא במעילה ט' מקשה לרב דסבר שם דלאחר הרמת הדשן אין מעילה בדשן שעל המזבח, מהא דתנן גחלת שפקעה שפקעה מע"ג המזבח לא יחזיר, הא ע"ג המזבח יחזיר, ומשני שאני גחלת דאית בי' ממשא, הלכך יחזיר דלא נעשית מצותה, ואם גחלת ראוי להרמה, א"כ לאחר תרומת הדשן כבר נעשית מצותה יעוי"ש, והנה רש"י מפרש שם דהאי גחלת מיירי מהעצים של המזבח, ובזה ודאי דלא נעשית המצוה כל זמן שלא נעשה דשן, דהרי כל זמן שהוא ממש איכא עליו תורת הבערה על המזבח, ואם הוא גחלת לוחש מחויבין עליו שלא לכבות, ובגחלת מהעצים בודאי קודם שנעשה דשן לא נעשית מצותו, דהתורה שרבתה שרידי להרמה מקרא דכל הלילה והרים. זהו דוקא בהקרבן בעצמו, כדכתיב בקרא היא העולה על מוקדה וגו'. - ולפ"ז משמע דלרש"י ע"כ הא דאסור לכבות גחלת ממערכה, זהו דוקא גחלת של העצים, אבל גחלת של הקרבן, אפשר שאין בכלל האיסור, דדוקא גחלת של עצים שעומדים לשרפה עד גמר להיות דשן, משא"כ גחלת של קרבן שעומדים הם להרמה.- וברמב"ם פר"ב מתו"מ ה"ו אינו מבואר, וגם לפירוש ר"י הבחור לשיטת רש"י דמפרש חציו להרמה, היינו להתיר לאוספן לתפוח יעוי"ש ג"כ י"ל דליכא עליהן איסור כיבוי, גם קודם ההרמה וצ"ע ולשיטת התוס' משמע דאיכא איסור כיבוי גם על גחלים של הקרבן. ט יש לעיין בהא דתנן אברים שפקעו לאחר חצות לא יחזיר, אם זה דוקא כשפקעו מאליהן, אבל אם אדם לקח במכוון מעל המזבח והורידן מעל המזבח לא נתבטל מהן מצות הקטרה, א"ד שבכל אופן הורדה מעל המזבח נתבטלה המצוה מהם. - והנה במשנה הלזו איתא גחלת שפקעה מע"ג המזבח לא יחזיר, וזה דוקא כשפקעה מאלי', אבל אם אדם הוריד הגחלת מחויב להחזיר, ואם לא החזיר לוקה משום לא תכבה, כמבואר לקמן צ"א, וביומא מ"ו, וע"כ מיירי המשנה שנפלה הגחלת מאלי' וכן כתבו הת"י ביומא שם, - והביאור בזה לחלק בין נפלה הגחלת מאלי', להורידה אדם, דבפקעה מאלי' הרי זה ככיבוי מאליו, - והריטב"א כתב כי המזבח דהאם- דאין כאן חיוב לא תכבה, משא"כ בהורידה אדם דבשביל איסור כיבוי הוי עדיין מצותה עלי' ויש בה מעילה גם כן אף שאינה ע"ג המזבח ולפ"ז יש לעיין בהני אברים אם הורידן אדם לאחר חצות אם יש כאן חיוב חזרה, - והנה בשהיו בוערות באש ולוחשות לשיטת התוס' יש כאן חיוב חזרה על המזבח מטעם לא תכבה, משא"כ לשיטת רש"י יש לעיין, ולשיטת התוס' גם כן יש לעיין בשהוריד אברים שהיו עוממות ולא הי' עליהן אש, והנה לשיטת רש"י גם כן יש לומר דכיון דתורת דשן עליהן, ממילא גם כשהורידן אדם אין חיוב חזרה עליהן, ואפילו לשיטת ר"י הבחור שיכול לנותנן לתפוח, גם כן אין כאן תורת הקרבה אף כשהם בידו, אך יש לעיין אם תורת דשן עליהם כשהורידן אדם למטה ממזבח, ונפק"מ אם יכול אח"כ לעשות מהן דשן, או לתתן לתפוח, ויהי' בהן מעילה גם כן, וצ"ע, י והנה בעיקר החילוק באברים שפקעו לענין מעילה בין קודם חצות לאחר חצות יש לעיין בזה אם העיקר תליא בחיוב חזרה ולאו חזרה, כדתנן קודם חצות יחזיר ומועלין בהן, והיינו שחיוב חזרה למזבח הוא הגורם למעילה, מפני שאין זה נעשית מצותו, א"ד שעיקר הגורם בזה הוא העיכול, ונפק"מ לענין גידין ועצמות דבהו ליכא חיוב חזרה אף קודם חצות, דלגמרי אין בהם חיוב הקרבה כשפירשו מהבשר כמבואר בסוגיא הכא, וברמב"ם פר"ו ממעה"ק, וא"כ אם אמרינן דחיוב חזרה גורם מעילה.

הכא בעצמות לא שייך, אבל אם אמרינן דהעיכול גורם, ודאי דגם בעצמות קודם חצות, אי כא מעילה, והנה ברמב"ם איתא מפורש בפר"ב דמעילה, דגם בעצמות איכא מעילה קודם חצות, יעוי"ש, וא"כ מבואר דהטעם משום עיכול, וכיון דחשבינן לאחר חצות כמעוכל אשר עי"ז נפיק ממעילה. וא"כ חזינן דקרינן בזה נעשית מצותו לגמרי, גם לענין דשן להיות תודת דשן עליו, דאל"כ דלא חשיב תורת דשן, א"כ אמאי נפיק ממעילה מטעם מעוכל, והא לא נתקיימה עדיין מעוכל לדשן, ואינו גמר הקרבת העולה, דע"כ צריך לומר דכוונת התורה שתהי' העולה לדשן בכדי לקיים מצות הרמה, וע"כ דבעיכול זה יוצאין גם ידי הרמה, וזהו כשיטת רש"י.-ושיטת התוס' יש להבין מדוע אין מעילה לאחר חצות מטעם דכבר נשלמה המצוה דהקטרה, דקשה מדוע ליתא חיוב הקטרה עבור לעשות דשן, וע"כ צריך לומר דסברי התוס' דמצוה דהרמת הדשן אינו בחיוב, אלא רק אם יש דשן וצ"ע, ולא ידענו מדוע השמיט הרמב"ם האי דינא דלמעילה באברים, וכתב בעצמות, ומצאתי באור שמח מגיה אברי עולה, ומביא שכן הגיה הבה"ז. - גם מדוע כתב האי דינא דהמשנה שתי פעמים, לענין דין הקרבה, בפר"ו מה' מעה"ק ה"ג, ובפר"ב ממעילה הי"ב לענין מעילה, גם תמוה שכתב דחצות עושה עיכול אפילו כשפקעו מעל המזבח קודם הצות, וזה מבואר בגמ' אאברים, והרמב"ם כתב זה בדין עצמות. יא והנה מכל זה נשמע דהאברים לאחר עיכול שפקעו מעל המזבח נפסלו להעלותן, ומסתמא כן הדין בדשן המזבח שנתפזר על הארץ שנפסל לקיים בהן המצוה דהרמת הדשן, וכן גחלת שפקעה מע"ג המזבח גם כן נפסלה, ואינה בהעלאה, והריטב"א מוסיף טעם שם ביומא מ"ו, משום שהמזבח - דחאם, והוי כקדשים פסולין שאין בהם מעילה. יב גם זה צריך למודעי דאעפ"י שחצות עושה עיכול אף כשאינו על המזבח, אבל כ"ז כששלט בו לכהפ"ח אור של מזבח, וכן גם בעצמות בעינן שלט בהן אש של מזבח, וזה מדויק דנקט התנא שפקעו מעל המזבח, והיינו כי הפקיעה היתה מכח שליטת האש ופשוט, אמנם בזה ישונה עצמות מאברים, דלא בעינן שליטה בכולה כהא דשרירי. והנה יג והנה היוצא מסוגיא זו לדינא בסדר הרמה כך הוא, דלרש"י הדשן ממש תורמין כל הלילה, והשרירי בר הרמה הוא לאחר חצות, ושיטת התוס' דשרירי לאו בני הרמה נינהו לעולם, למצוה של תרומת הדשן, ורק לענין הדין לכונסן לתפוח חשיבי דשן. ויש לעיין היאך הדין לרש"י אם תורמין קודם חצות מהדשן של הקרבן, אף שכל הקרבן כולו עדיין לא נתעכל. ורק מעט ממנו נתעכל ונעשה אפר אם תורמין, וכן להתוס' אם תורמין מחלק הקרבן שנעשה דשן, ומסתברא דתליא ברובו של קרבן. יד ועיקר הרמה כתב הרמב"ם בפר"ב מתו"מ הי"א וז"ל והחותה מן הגחלים יעוי"ש מבואר שתורמין גחלים, והכס"מ כתב דהריטב"א כתב כן בפ"ק דיומא, ולא מצאתי כן בריטב"א רק כתב שתורמין מעיכולי בשר העולה יעוי"ש, אבל יש לומר דדשן הי', ואפשר שדייק מרן מדכתב שתורמין מבשר העולה, ואח"כ כשנעשה דשן אין לברור הדשן של עיכולי בשר, ומזה מוכיח דע"כ תורמין גחלים, - אח"כ מצאתי מפורש בתו"כ אות י"א יכול עצים ת"ל עולה וכו' יעוי"ש, ומבואר בגחלים של עולה במצות הרמה. טו והנה בהא דפירשו קודם חצות, דחצות עושה עיכול עליהן, כמבואר לקמן פ"ז ע"א, וגם אין בהם מעילה, יש לעיין מדוע נדחו ממצות הרמת הדשן, הלא בעת פקיעה היו דאוין לחזרה למזבח, וא"כ לא עשה הפקיעה פסול בהאברים, וא"כ החצות שעושה עיכול לא גרע מאילו אוחז אדם בידו, וא"כ יש לפשוט, לכאורה, הספק שכתבנו לעיל אות ט', וצ"ע, טז איתא לקמן דפ"ז בסוגיא פירשו קודם חצות והחזירן אחר חצות וכו' וכי מאחד א דף פ"ז אויר המזבח כמזבח דמי וכו' עולת העוף דפסלה במחשבה היכי משכחת לה וכו' ולרבה נמי משכחת לה וכו' - ובזה יש לתמוה בדברי הרמב"ם פר"ג מפסוה"מ הי"ב כתב דאויר המזבח כמזבח, ולא הביא מסקנת הש"ס בדין עולה"ע דאינה נפסלת במחשבה רק בהאופנים הנזכרים בסוגיא, - ועמד בזה הלח"מ, - יעוי"ש. - ונראה לפי מה שמצינו מנחות ו' ע"ב קמץ בשמאל בן בתירא אומר יחזיר, ויחזור ויקמוץ בימין, ובברייתא, בד"א דבן בתירא מכשיר בחזה שקמץ ולא קידש, אבל קידש פסול, ופריך אי סברי קמיצת פסולין עבודה היא, אע"ג דלא עביד מתן כלי אי קמיצת הפסולין לאו עבודה היא, כי עביד לי' מתן כלי מאי הוי וכו', רב עמרם אמר כגון שהחזירה לביסה גדושה. ופריך מיקמץ היכי קמץ, אלא כגון דשלחו מתם דהלכתא כרב יוסף וכו' רבה ור"ח במאי פליגי א"ל בשמנים, ועי' פירש"י והרמב"ם לא הביא זה, והכס"מ הביא הגירסא בשמניח יעו"ש, ולא ידעתי הפירוש בזה, הלא כל עיקר הדין של רב יוסף גם כן מיירי בשמניח על המזבח וסבר ר' יוסף דאין כאן מעילה, וא"כ מה זה שמשני בשמנית, וע"כ דט"ס בכס"מ, וצ"ל בשמנים, וא"כ תמוה מדוע השמיט הרמב"ם כל עיקר הפלוגתא דרבה ור"ח, דבאופן שהאש לא שלט עדיין הרבה קודם חצות ופקעו מעל המזבח והחזירו לאחר חצות מה תתא עליהן, כיון שחצות זה לא עכלם, וזהו שפליגי רבה ור"ח, והרמב"ם לא כתב מזה מאומה. יז וביומא שם בתו' ד"ה אהיכא בהגה"ה ת"י כתבו אבל אם רצה להניחם במקום המערכה כדי למרק מצותן שיהא הן עצמן ראוין להרמת הדשן, עדיין מצותן עליהם, ולהכי תנן יחזיר יעו"ש, וזה תמוה דהא תנן לא יחזיר לאחר חצות שנעשה עיכול. - וע"כ דכוונת התוס' מדתנן שפקעו מע"ג המזבח, משמע דאם היתה הפקיעה ע"ג המזבח עצמו יחזיר, והכי דייק הש"ס, במעילה ט' בגחלת שפקעה דתנן במשנה זו עצמה, וזהו כוונת התוס'. יח חציו להקטרה וחציו להדמה. - יש לעיין מה דינו של חצות ממש, אם פקעה האבר בחצות ממש, אם דינו כקודם חצות, או כלאחר חצות ונפק"מ לדינא אף שא"א לצמצם, אמנם בספיקא יש לדון כך עפ"י ס"ס שמא קודם. או שמא במכוון, ולהכי אם אנו דנין המכוון כלאחר חצות אז איכא שתי ספקות להכריע שהוא לאחר חצות, ואין בו מעילה. ואם מכוון דינו כקודם חצות, אז איכא ס"ס שהוא כקודם חצות, וזהו שיטת ה"ר שמעי' הובא בתוס' חולין כ"ח ועו"מ. בדין אויר המזבח שהחזירו לביסה טפופה, ופריך כיון דקומץ לי' עביד לי' גומא, ומשני כי מהדר לי' לגוואי דמנא קמהדר לי' וכו' אדפנא דמנא מונח ונפל ממילא דנעשה כמו שהחזירו הקוף. - מבואר מסוגיא זו לפי אוקימתא דרב עמרם דאין הכלי מקדשת רק אם איכא נתינה לתוכה מכח גברא, - דהיינו כח נותן, ובנפל ממילא לא הוי נתינה, ואפילו אם אדפנא דמנא נתן אדם בר דעת, אמנם אם אח"כ נפל שם מאליו בתוך הכלי, גם כן לא נקרא זה נתינה. ב ועפ"ז יש לתמוה בסוגיא זו דזבחים דפריך אי אויר המזבח כמזבח דמי, עולת העוף דפסלה מחשבה היכי משכחת לה, הא קלטה מזבח,- ומאי קושיא הא כיון שאויר מזבח כמזבח ממש, וא"כ הוי המחשבה גם כן על המזבח, בשעה שהעולת העוף מונחת מונחת על המזבח, וא"כ לאחרי המחשבה כשתבוא על המזבח ממש, גם כן ליתא הנחה מחדש, דהיינו נתינה חדתא, כיון שגם מכבר היא על המזבח בשעה שהיא עדיין באויר, יען שאויר המזבח כמזבח. וממילא ההנחה דלבסוף שעל המזבח הרי זה כנפלה מאלי' על המזבח, וא"כ ממילא ליתא הכא קליטת מזבח כלל, דבשעה שעלתה בחיים על המזבח לא קלטה על לה מזבח, דהרי קיי"ל כל בע"ח אם עלו ירדו, כמבואר לעיל פ"ה, ואח"כ אין המזבח מקדש ואינו קולט. מפני שחסר נתינה מכח בן דעת, והנתינה דמעיקרא שהיתה בחיים לא עדיפא מהא דמנחות, דמנח אדפנא דמנא, דהיינו דהי' מסתבר להיות נתינה. אבל אין זה נתינה, וא"כ מאי פריך הכא הש"ס דלא משכחת עולת העוף דפסלה במחשבה מטעם קליטת המזבח, - וע"כ צ"ל דסוגיא זו לא אזדא אליבא דרב עמרם, אלא סוברת הסוגיא דכיון דאדם בן דעת המסבב שתהי' הנתינה, דהיינו שמנח אדופנא דמנא, ומאלי' נפל למנא נם כן הוי נתינה מעליא. כיון דהמסבב את ההנחה ע"י אדם בן דעת שפיר דמי, וממילא הוי הכא קליטת מזבח, היינו מפני שהמסבב הקליטה היתה ע"י בן דעת. ג ויש לומר גם כן דבסברא זו פליגי רבא ורב אשי במנחות ק', דאיתא שם סידר את הלחם לאחר השבת וכו' ופריך כי מטא בי שימשי לקדוש וליפסול, אמר רבא בשקדם וסילקו, רב אשי אמר כיון שסדרו שלא כמצותו נעשה כמו שסדרו הקוף, - מבואר דרבא סבר כי סגי לן בהסידור שלא כמצותו גם כן, מטעם כי גם המסבב ההנחה הרי זה הנחה מעליא, ורב אשי סבר כי המסבב הנתינה לא הוי כנתינה, והרי זה כמו דמנח אדופנא דמנא, ואח"כ נפל מאלי' להכלי, דלא הוי זה נתינה, כן הכא נמי, בסידור שלא כמצותו לא עדיף ממנה אדפנא דמנא. ולפ"ז הרמב"ם דפסק כרב עמרם, ובפרט ש שאפשר שגם רב אשי סבר כוותי', - א"כ אין מקום כלל לקושיית הש"ס, ולהכי אעפ"י שפוסק הרמב"ם אויר המזבח כמזבח, מ"מ לא צריך לכל הני אוקימתא דש"ס לענין עולת העוף, כיון דלדידי' עיקר הקושיא ליתא, - וכמש"נ. פרק עשירי בדין פסול יוצא בקרבנות הנשרפים. דף פ"ט אמר רבינא בר שילא אימורי קדשים קלים וכו' נימא מסייע לי' בשר קדשים וכו' יעוי"ש. - בכדי להבין הסוגיא על בורי' נחוץ להקדים פסקי הרמב"ם, ומה שדבריו תמוהין לכאורה, ובביאור הסוגיא יבואר גם דברי הרמב"ם. א כתב הרמב"ם פרי"ט מפסוה"מ ה"ג וז"ל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים יש בהן ספק אם הלינה והיציאה קודם שהניע זמנם לצאת פוסלת בשרם כאימוריהן וכו' יעוי"ש, ומקור דין זה הוא לקמן ק"ד ע"ב דאיתא שם בעי' ר"א יציאה מהו שתועיל בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מאי קמיבעי' לי' אמר ר' ירמי' בר אבא אליבא דמ"ד עדיין לא הגיע זמנו לצאת, מי אמרינן ה"מ בשר דאין סופן לצאת חובה, אבל הני דסופן לצאת חובה לא, או דלמא ה"נ לא הגיע זמנו לצאת וכו' ולא איפשטא בעי' זו, ומטעם זה פסק הרמב"ם דספיקא הוי אם יציאה פוסלת בהם קודם שהגיע זמנם לצאת, - אבל דבריו תמוהין, הלא מבואר הכא דכל עיקר הבעי' לא הוי אלא למ"ד דלא אמרינן הואיל וסופו לצאת, ופלוגתא היא בפר' כל התמיד לענין בשר קדשים קלים שיצאו חוץ לעזרה קודם שהגיע זמנם, והיינו קודם זריקה. ופליגי שם ר' יוחנן ור"ל, דר"י סבר דלא נפסל ביוצא, מפני שסופו לצאת, ור"ל סבר דנפסל ביוצא, כיון שעדיין לא הגיע זמנו לצאת, והכא קאמרה הסוגיא דלר"י דסבר הואיל וסופו לצאת לא מיבעי' לן, ועיקר הבעי' הוא למ"ד דלא אמרינן הואיל וסופו לצאת, וקמיבעי הכא מטעם דסופו לצאת חובה, וכיון שהרמב"ם פוסק שם כר' יוחנן דאמרינן הואיל וסופו לצאת לא פסלה יציאה, כמבואר בפר"א מפסוה"מ הל"ב וז"ל בשר קדשים קלים שיצאו חוץ לעזרה קודם זריקת דמים, אעפ"י שנזרק הדם והבשר בחוץ המזבח כשר מפני שסוף הבשר לצאת, והזריקה מועלת לשרפה, אבל לא לאכול, עכ"ל, וא"כ כיון שסובר כר' יוחנן, דלא פסל שם יציאה, הואיל וסופו לצאת, א"כ כש"כ הכא דסופו לצאת חובה, פשיטא שאין יציאה פוסלת בהן כלל, וא"כ מדוע פוסק רבינו הכא דספיקא הוי אם יציאה פוסלת בפרים הנשרפים, והכס"מ עמד ג"כ בתמי' על דבריו. ב והנה זה תוכן הסוגיא אמר רבינא בר שילא אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים פסולים, נימא מסייע לי' בשר קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים פסולים, ר' יוחנן אמר כשר הואיל וסופו לצאת, ר"ל אמר פסול עדיין לא הגיע זמנו לצאת, ע"כ לא פליגי אלא בבשר, אבל באימורין לא, הוא הדין באימורין נמי פליגי, והא דקא מיפלגי בבשר להודיעך כחו דר"ל דאפילו בשר דסופו לצאת פסול יעוי"ש, - ויש להבין הלא ע"כ מסייע לי' לרבינא בר שילא מר' יוחנן דמכשיר בבשר הואיל וסופו לצאת, וזה לא שייכא באימורין, וא"כ בודאי פסולים, ובאיזו סברא אית לן לומר דר', יוחנן גם באימורים מכשיר ביציאה לחוץ, והדבר תמוה מאד. ונראה ג ונראה לבאר בעצם הדין של הבשר קדשים קלים קודם זריקה, ופעולת הזריקה עליהם, והשתוות הבשר והאימורים קודם הזריקה, דהרי אנו רואים בדבר הזריקה שפעולת שני דברים. א. על ידי הזריקה מוציאין את הבשר חוץ לעזרה, וחומת העיר מחיצתן, ב. על ידי הזריקה נעשו האימורין לחמו של מזבח, - ובזה יש לחקור עיקר הפעולה של הזריקה בדבר המחיצות, מה היא, אם עיקר פעולתה על האימורין בכדי לקבוע מחיצתו חומת העזרה, וקודם לזה אין שום יתרון להאימורין על הבשר בדין מחיצות, ודין הבשר נוהג גם באימורין והזריקה קובעת מחיצות להאימורין, ובשר כדקאי קאי ולפ"ז עיקר מטרת הזריקה בשביל האימורין, או דלמא להיפוך, דקודם הזריקה הוי על הבשר גם כן דין אימורין, ומקום אימורין, דהיינו העזרה, שם הוי גם כן מקום הבשר, ודין של אימורין נוהג גם בבשר. מטעם דהבשר עדיין אסור באכילה קודם זריקה, ולהכי אינם חלוקים במחיצות, ומחיצות האימורין הוא מחיצת הבשר, ועיקר הזריקה פועל על הבשר לקבוע לה מחיצה חומת העיר. ד ויש לבאר דרבינא בר שילא והנימא מסייע לי' סבירא להו דפעולת הזריקה ומטרתה ועיקרה, רק להתיר, ומתרת הבשר ביציאה לחוץ, וכמו כן מתרת את הבשר באכילה, ומתרת האימורין בהקטרה על המזבח, - אמנם אינה מוספת קדושה באימורין להגביל מקום האימורין בחומת העזרה, נמצא דהזריקה מטרתה לעשות פעולת היתר. אבל אינה מתוספת קדושה, ואפשר שסברי גם כן דאיכא מעילה באימורין קודם זריקה, כמו שסבר הכי רב נחמן בר יצחק לר' יוחנן לעיל פ"ה ללישנא בתרא יעוי"ש, והיינו גם כן דאמרינן דקדושת האימורין במילואין גם קודם הזריקה, והזריקה אינה מוספת קדושה על האימורין, רק הזריקה עושה פעולת היתר גרידא, ודמיא לפעולת הזריקה בקדשי קדשים, שגם כן עיקרה באה להתיר הבשר באכילה, ועל חלק ההקטרה היא בתורת מכשיר גרידא שמכשרת ההקטרה, וכן גם בקדשים קלים באה הזריקה רק בתורת מתיר, וכיון שכן שהזריקה אינה מוספת קדושה, והקדושה במילואה גם קודם הזריקה, לפ"ז מסתבר דיציאה לחוץ פוסלת האימורין, קודם זריקה, כמו לאחר זריקה, דמ"ש כיון שקדושתם שוה קודם זריקה, ולאחר זריקה, ודין יציאה לחוץ תליא בקדושה דוקא, כמבואר בתוס' לעיל כ' ד"ה יציאה, ותוס' מנחות ט' ד"ה ד"ל, וזהו סברת רבינא בר שילא דאמר אימורין נפסלין ביציאה לפני זריקת דמים, ולפי סברת רבינא בר שילא, אין הבדל בין אימורין להבשר קודם זריקה, דהרי כל זמן שלא פעלה פעולת היתר הזריקה על הבשר, הרי הבשר בקדושתו שוה לאימורין, וכיון שכן ע"כ הא דאינו פוסל ר' יוחנן בשר קדשים קלים ביציאה קודם זריקה, זהו מפני שסופו לצאת, דאין לומר מפני חסרון הקדושה, דהרי מבואר שיש להבשר הקדושה במילואה, ומפרש סברת ר' יוחנן מפני שסופו לצאת, וחומת העיר מחיצותי', והא דבעינן שתהי' הבשר בעזרה עד אחר הזריקה, זהו מפני דבעינן שתהי' במחיצה אחת עם המתיר, דהיינו הדם, ודין הוא בהמתיר לענין אכילה, אבל אינו פסול משום יוצא. ולפ"ז שפיר הוי סיוע לרבינא בר שילא דבאימורים כיון דלא שייכא סברא זו דסופו לצאת, ומחצית העזרה הוי מחציתן של האימורין, ודאי דיציאה פוסלת בהן, זהו שיטת רבינא בר שילא והנימא מסייע לי'. ה והסוגיא סוברת דר' יוחנן באימורים נמי מכשיר ביציאה לחוץ, והיינו דהסוגיא סוברת כמסקנא דש"ס לעיל פ"ה לר' יוחנן ליכא מעילה באימורים קודם זריקה, והזריקה פועלת קדושה על האימורין על ידי שהובררו להיות קדשי ד' למעילה בזריקה, כמבואר ברש"י לעיל פ"ג ד"ה אימורי, וממילא גם על הבשר לא הוי עדיין הקדושה במילואה, עד לאחר הזריקה, ולפ"ז שפיר יש לומר דסברת ר' יוחנן דאינו נפסל בשר ביציאה לחוץ מפני שליתא על הבשר הקדושה הנכונה שיעור הראוי ליפסול ביציאה, ומטעם דזה אין לפסול גם האימורין ביציאה קודם זריקה, מפני חסרון שלימות הקדושה עדיין, ובאמת לא סבר ר' יוחנן סברא דהואיל וסופו לצאת, דבשביל זה תהי' גם קודם זריקה מחיצת העיר מחיצתן, אלא סבר דקודם זריקה כיון דלא הוי הקדושה בשלימות, להכי אין יציאה פוסלת בהן, וזהו דקאמר הש"ס הוא הדין דבאימורין נמי פליגי, והא דקמיפלגי בבשר, להודיעך כחו דר"ל, וכמו שנתבאר לעיל, נמצא דרבינא בר שילא והנימא מסייע לי' סברי דר' יוחנן סבר דבשביל שסופו לצאת, להכי אינו פוסל ביציאה גם טרם שהגיע הזמן לצאת, מטעם דלא שייך הכא מחיצות. מפני שעומד להיות שם, והסוגיא סוברת דבאמת גם ר' יוחנן מצי סבר דיציאה פוסלת גם בסופו לצאת, והכא מטעם אחר מכשיר ר' יוחנן. ו ושם לענין פרים הנשרפים, דבעי שם אי יציאה לחוץ פוסלת, ובעי שם למ"ד עדיין לא הגיע זמנו לצאת, אין אנו מוכרחים לומר דכוונת הש"ס לריש לקיש דהוי שלא אליבא דהלכתא, אלא מיירי גם כן אליבא דר' יוחנן, וכיון שמצינו פליגי בר' יוחנן בטעמא דאינו פוסל בשר ביציאתו לחוץ, ואיכא מ"ד דטעמא דר' יוחנן משום סופו לצאת. וזהו הס"ד דסבר יש מעילה באימורים קודם זריקה בקדשים קלים, וגם רבינא בר שילא סבר הכי וזהו גם כן הנימא מסייע לי', דכולהו סברי הכי, ור' יוחנן דמכשיר בבשר שיצא לחוץ הוא מטעם שסופו לצאת, אמנם למ"ד דר' יוחנן דאין מעילה באימורי קדשים קלים עד לאחר הזריקה, וזהו סברת הש"ס דמדחה את הנימא מסייע לי', ולפ"ז לא הוי הטעם דר' יוחנן דמכשיר מפני שסופו לצאת, אלא הטעם כפשוטו משום משום דלא נתקדשו בקדושה זו להיות נפסלין בחוץ, ומטעם סופו לצאת גם ר' יוחנן מצי סבר דלא אמרינן סופו לצאת כיון שעדיין לא הגיע זמנו לצאת, - וזהו שבעי הש"ס אליבא דהלכתא, דקיי"ל אין מעילה באימורים קודם זריקה, ובשר ואימורים אינם נפסלים ביציאה, וזה לא שייכה בפרים הנשרפים בקדושתן בשלימות, גם לענין מעילה, וא"כ נפסלין ביציאה, או דלמא כיון שסופם לצאת חובה לא שייך בהו פסול יציאה, ואדרבה אין מקומם הכא בפנים כיון שבחיוב מוציאין אותן לחוץ. ומקומם עתה בפנים זהו רק מדיני סדר העבודה, ומקומם האמתי הוא בחוץ דוקא, ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם להאי בעי' דספק הוי, כיון דבעי' זו אליבא דהלכתא אזלא, ואתי שפיר, אעפ"י שפסק בפר"א מפסוה"מ דבשר קדשים קלים אינם נפסלין ביציאה. מ"מ פסק הכא לבעי' זו דספיקא הוי. ז ולפ"ז ע"כ ברור הדבר דגם באימורין של קדשים קלים דאינם נפסלין ביציאה לחוץ קודם זריקה. ובאמת מבואר כן ברמב"ם לדינא בפר"א מפסוה"מ הל"ג יעוי"ש, אעפ"י שבאימורין לא שייכה הטעם מפני שסופו לצאת, וע"כ הטעם מפני שאין עדיין הקדושה בשלימותה להיות נפסלת ביוצא, וא"כ לפ"ז גם בבשר לא הוי הטעם מפני שסופו לצאת, וא"כ לפ"ז תמוה הרבה מדוע כתב הרמב"ם בהלכה ל"ב הטעם בבשר מפני שסופו לצאת, וגם משמע שר' יוחנן בעצמו אומר הטעם שסופו לצאת, ודלא כמו שכתבנו, שרק הש"ס והנימא מסייע לי' סברי הכי, ומפרשי כן בטעמא דר' יוחנן. אלא פשטותן של הדברים מורין שזהו דברי ר' יוחנן בעצמו, ולפי דברינו תמוה כיון שאין זה הטעם האמתי של ר' יוחנן, ועוד דעיקר היסוד שכתבנו דבשר קדשים קלים אינם בפסלים ביוצא, מטעם קדושתם הקלה, א"כ מדוע נפסלים ביציאה חוץ לחומת העיר, כמבואר במנחות מ"ז, איתא בירושלמי יומא פרק ו' ה"ו יעוי"ש, וא"כ מבואר דיציאה פוסלת בהן, וא"כ מוכח דיספיק קדושתן להיות נוהג בהן תורת יציאה לחוץ, ולפ"ז יש להבין מדוע אינם נפסלים ביציאה לחוץ לחומת העזרה קודם זריקה ח ונראה דעיקר הטעם של ר' יוחנן הוא מפני שסופו לצאת כמו שנראה מפשטות הסוגיא שזהו טעמו האמתי, אמנם ביאור הדברים בהא דסופו לצאת מפורש בשתי אופנים, א. דכיון שסופו לצאת חוץ לחומת העזרה, א"כ ע"כ אין חומת העזרה מחיצתן, ודינן כאילו ליתא למחיצה, מפני שאנו דנין ההווה בכח העתיד, ב. כיון דכל עיקר הדין של יוצא הוא כי התורה גדרה ומדדה לכל דבר קדוש שיהי' במקום קדוש הראוי לו לפי ערכו. ובשר קדשים קלים קודם זריקה אמרה תורה מקומם בעזרה בפנים ולאחר זריקה מקומם בחומת העיר א"כ אנו רואים דפעולת הזריקה על הבשר להקל בקדושתה, ומעתה מקום הבשר במקום הראוי להם לפי ערכם דהיינו בחומת העיר, ובזה אומר ר' יוחנן דאין יציאה פוסלת בבשר מטעם כיון דהקדושה החמורה על ההווה עומד להיות נפסק, ודין ההווה בכח העתיד, - וזהו שאמר מפני שסופו לצאת, וקדושה רפוי' היא גם עכשיו קודם זריקה, בדבר היציאה לחוץ, נמצא דדברי ר' יוחנן מתפרשין בתרי אופנים, הא דסופו לצאת, א. מפני רפיון מחיצות, ב. מפני רפיון קדושת הבשר לקדושת עזרה, - והנפק"מ לדינא בין הטעמים, כאשר יבואר. ט והנה רואים אנחנו בפעולת הזריקה בקדשים קלים שתי פעולות הפכיות, בבשר ובאימורים, דהנה בבשר פעולת הדם להתיר ולהקל בהקדושה, דהיינו שמתרת באכילה, ומתרת ביציאה,- ולהיפוך באימורים פעולת הדם בהזריקה שמוספת קדושה על האימורים, דהיינו דמעיקרא קודם זריקה ליתא בהו מעילה, והזריקה מוספת קדושה להיות מעילה באימורין. וכשאנו דנין ע"ד הקדושה של האימורין קודם זריקה אם נפסלין ביציאה לחוץ, וסברת הסוגיא שזה תליא בדברי ר' יוחנן שאמר דבשר קדשים קלים אינם נפסלים ביציאה, מפני שסופו לצאת, ואם נפרש סופו לצאת, היינו כי מפני שהסוף שיוקל קדושתם, להכי גם עתה אנו דנין רפיון הקדושה באופן שאין בזה המדה דהקדושה להיות נפסל ביציאה. וזהו גם כן הטעם דאינן נפסלין ביציאה. ולפ"ז גם באימורים קודם זריקה, שע"כ הוי הקדושה רפוי' בהווה, ופשיטא שהרפיון הקדושה של ההווה לא עדיף מרפיון העתיד שהוא עתה בכח. ופשיטא שתרוייהו שקולים הם, וכמו שהבשר אינם נפסלים ביציאה כן גם האימורים אינם נפסלים ביציאה. אבל אם נפרש הא דסופו לצאת שאמר ר' יוחנן, היינו מפני רפיון המחיצות, אז אין זה שייכות לאימורים כלל, דבאימורים הוו מחיצה מעליא, והנה רבינא בר שילא והנימא מסייע לי' סברי הטעם דר' יוחנן הוי מפני רפיון המחיצות, וא"כ באימורים שיצאו קודם זריקה נפסלים ביציאה, - ואין ראי' מבשר כלל, וכמש"נ, - והסוגיא סוברת דסברת ר' יוחנן בהא דבשר בהטעם שסופו לצאת היינו מפני רפיון הקדושה. כמש"נ, - וא"כ זהו גם טעמו של האימורין, וע"כ לאו בדוקא נקט ר' יוחנן בשר, אלא הוא הדין אימורים גם כן אינם נפסלים ביציאה, ובשר דנקט הו"א לרבותא דר"ל, זהו תוכן הסוגיא ופירושה.) י וביסוד סוגיא זו ופירושה בעי ר"א לקמן ק"ד לענין יציאה דפרים הנשרפים, וקאמר למ"ד דאמרינן הואיל וסופו לצאת, היינו בשביל זה דסופו לצאת נעשה רפיון למחיצות, וכמאן דליתנהו למחיצות דמיא פשיטא דהכא לא פסלה יציאה בהן:

תוכן העניינים

נזר הקודש - זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה