נזר הקודש - זבחים· הרב משה רוזין
דף י.
השוחט את הבהמה ע"מ לזרוק וכו' ר"י אמר אסורה מחשבין מעבודה לעבודה וכו'- והנה בעיקר הענין הא דמחשבין מעבודה לעבודה, יש לעיין אם הוא פסול בעבודת השחיטה, או שהוא פסול מטעם הזריקה והביאור בזה כאשר יבואר- והוא משום דיש לפרש בשתי אופנים, א. אשר מפני שנעשית השחיטה בכוונה דלזרוק שלא לשמה, וכיון שמחשבין מעבודה לעבודה הר"ז כאילו נעשית השחיטה שלא לשמה ופסול בחטאת ופסח, ובשארי קדשים אינו עולה לחובה, ב. יש לפרש דאין השחיטה נעשית שלא לשמה בשביל המחשבה דלזרוק שלא לשמה, רק הוא ענין שלא לשמה מחודש, והוא ענין פסול השייך להזריקה, - והביאור בזה דכיון דתכלית הקרבן הוא הזריקה, וממילא כששחט במחשבה לעשות הזריקה שלא לשמה יש בזה פגם להזריקה. - ומטעם זה נעשית הזריקה זריקה פסולה. ג ונפק"מ רבתי איכא בזה לדינא באופן שיהי' מחשב משחיטה לקבלה, שתהי' שלא לשמה, דאם אמרינן דהפסול הוא בהשחיטה, אז גם באופן זה הוי המחשבה שלא לשמה, והוא דכמו דאמרינן דמחשבה דלזרוק שלא לשמה עושה את השחיטה כאילו נשחטה שלא לשמה, הנה כמו כן גם אם חשב לקבל שלא לשמה, דמ"ש קבלה מזריקה.- הלא עיקר הסברא מטעם התערבות שלא לשמה, וא"כ אין נפק"מ בזה. - אמנם אם אמרינן דהפסול נעשה בהזריקה, מטעם חשיבות הזריקה שהוא עיקר הקרבן, ומחשבה דלזרוק שלא לשמה פוגמת גם בהשחיטה, כמו בפיגול הנה זה שייך דוקא במחשבה דלזרוק. אבל לא במחשבה דקבלה:
ד ונראה דזהו סברת התוס' דמפרשים דדוקא בזריקה יש מחשבה מעבודה לעבודה ולא בקבלה, - והיינו דסברי התוס' דכל עיקר הענין הוא פסול זריקה, ואנו דנין כאילו נעשית הזריקה שלא לשמה. וכן יש לדייק גם מלשון הרמב"ם שכתב בפרט"ו מפסוה"מ ה"י וז"ל לפי שמחשבין מעבודה לעבודה, וזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה, ולפיכך פסולה, יעוי"ש. וע"כ הביאור בזה דאנו דנין כאילו נעשה מעשה הזריקה בפסול -וע"כ הביאור בזה דהמחשבה שבשעת שחיטה לזרוק שלא לשמה, פוגמת בהזריקה וכמוש"ג ה והנה באמת יש לעיין גם בפיגול גופי' כששחט ע"מ לזרוק חוץ לזמנו, אם הפסול הוא בהשחיטה, או בהזריקה. - ונפק"מ בששחט בע"מ שתהי' הקבלה במחשבת דחוץ לזמנו לזרוק אם הוי פיגול, או לא. - והסברא בזה כך הוא, דאם אמרינן דהפסול הוא בהזריקה, א"כ זה שייך אם חושב בשחיטה ע"ד הזריקה, אבל אם חושב ע"ד קבלה, י' הקבלה במחשבת חוץ לזמנו בהזריקה- נמצא דעתה אין פגם כלל בהזריקה, דהרי לעת עתה בשעת עבודה דהשחיטה, אין כאן מחשבה דעבודה לזריקה- אבל אם אמרינן דהפסול הוא להשחיטה, א"כ אין נפק"מ אם לאיזו עבודה הוא מחשב. אם דק מחשב מחשבה זרה בשעת שחיטה, הרי היא שחיטה פסולה באופן המפגלת ולפי המבואר בדעת התוס' והרמב"ם דהפסול הוא - א"כ באופן זה אין מחשבה פוסלת:
ו אמנם יש להוכיח דדעת רש"י דבאופן זה ג"כ מחשבה פוסלת. והוא לפי מה שכתב רש"י בד"ה אין מחשבין מעבודה לעבודה וז"ל דהתם עיקר מחשבתו המביאה לידי פיגול זו היא שיחשוב בעבודה זו לעשות עבודה אחרת מן אחת העבודות להאכיל לאדם או למזבח חוץ לזמנו יעוי"ש, מבואר שדעת רש"י בפיגול באופן שמחשב ע"מ לחשוב מחשבת חוץ לזמנו הוי פיגול. - ובאמת יש להבין מה בעי רש"י בזה.- ואף אם באמת סבר רש"י כן בדין פיגול, אבל מה זה שנחית רש"י הכא לפרש כן, -ולכאורה איכא למימר דרש"י פליג על התוס' בהא דקבלה, אלא שיטת רש"י דגם משחיטה לקבלה הוי מחשבה מעבודה ל לעבודה, - וכן משמע פשטות דברי רש"י שפירש סתם מעבודה לעבודה, משמע איזו עבודה שתהי', והוקשה לרש"י הלא לא מצינו גם בפיגול כן, וכמ"ש התוס' לסברא זו. - ועל זה הוכרח רש"י לומר האי חידוש דין כי יש גם בפיגול אופן זה דקבלה, והוא כגון במחשב בשעת שחיטה ע"מ שתהי' הקבלה ע"מ (במחשבה ע"י) להאכיל למזבח חוץ לזמנו או להאכיל לאדם חוץ לזמנו. אבל קשה דלפ"ז מדוע פירש"י האי סברא אליבא דמ"ד אין מחשבין, ולא פירש כן למ"ד מחשבין:
ז ונראה דסברת רש"י דעיקר הפסול הוא בהשחיטה. - ומטעם זה אין ללמוד הכא לענין שלא לשמה. - והיינו דהכא הוי כאלו ישנן לשתי מחשבות בשחיטה לשמה ושלא לשמה.- ואינו ענין לפיגול דהתורה ע"כ אמרה בפיגול שגם שתי מחשבות קובעות בפיגול, דהרי באופן זה שחושב ע"מ לחשוב פשיטא שעכ"פ יש כאן שתי מחשבות כשר ופסול. ומ"מ נקבע בפיגול.- אבל הכא בשלא לשמה אין סברא שתי המחשבות תהי' פוסלות בשלא לשמה, ולהכי פירש"י אליבא דמ"ד אין מחשבין, אמנם התוס' והרמב"ם סברי דהפסול הוא בהזריקה, וממילא דסברי דלא נקבע פיגול באופן זה:
נמצא מבואר דפליגי בזה הראשונים. - והנה דעת הרז"ה בהמאור לחולין ל"ט. דהוי בזה פיגול מעליא כששוחט ע"מ לקבל במחשבה דחוץ לזמנו וכן מבואר בחידושי הרשב"א לחולין יעוי"ש. - ולפי מה שביארנו דעת התוס' והרמב"ם דלא מהני בזה לענין פיגול.. ח והנה לשיטת התוס' והרמב"ם דהפסול העיקרי הוא בהזריקה א"כ איזה דמיון להא דשוחט לזרוק דמה לע"ז דהתם אין הזריקה עיקרית, דהרי גם אם לא יזרוק תהי' הבהמה אסורה, וכמו"ש התוס' במסקנא.- הכא ובחולין שם. - ונראה בזה דאם אין מחשבין מעבודה לעבודה הרי זה כאלו לא חשב כלל, ואין כאן מחשבה לע"ז, ור' יוחנן דסבר מחשבין מעבודה לעבודה יש כאן מחשבה - לע"ז - והביאור בזה למטרת ע"ז, והיינו שאנו דנין דכמו שבפיגול הדין במחשבה לזרוק חוץ לזמנו, אעפ"י שהפסול תהי', בזריקה - הכשרה, אמנם הקביעות פיגול נקבע ע"י מחשבת השחיטה שהיתה למטרת הזריקה, רק סגי בע"מ אם היתה השחיטה למטרת ע"ז:
ט ולפי מה שביארנו לעיל דסברת ר"ל לפי פירש"י, - אפשר לומר דלהכי לא חש ר"ל על הפירכא דק"ו דפריך הש"ס מהא דשינוי בעלים, דאינו פוסל בעבודה זו עצמה, ומכ"ז פוסל מעבודה לעבודה, שלא לשמו, דפוסל באותה עבודה וכו' דיש לומר דכיון דהפסול הוא בהשחיטה, וא"כ איכא הכא שתי מחשבות כשד ופסול ואינו נפסל. וכאשר כתבנו לעיל בסוגיא דשלא לשמה, - וע"כ הש"ס סבר דגם בזה פסול, - ואולי מטעם זה יש להוכיח כשיטת התוס' והרמב"ם דהפסול הוא בהזריקה:
י ובזה יש ליישב דברי המהרש"א בחולין שם שהקשה לר"ל ניליף שלא לשמו מן חוץ לזמנו ושינוי בעלים וכו' יעוי"ש וזו היא קושית הסוגית הכא.-וכבר עמדו המפרשים בתמי' עליו.- ולדברינו אתי שפיר, דהרי אפשר לומר דבאמת ר"ל לא חש להפירכא שם בדין שחט לשמה ע"מ לזרוק שלא לשמה, והוא מטעם דאיכא שתי מחשבות, כשר ופסול-אבל בע"ז לא שייך זה, דהדי שתיהן לע"ז. - ופירכא גדולה היא לר"ל בהא דע"ז. יא והנה ראיתי באור שמח שדעתו בהא דחושב לזרוק דמו לע"ז, שזהו כמו מחשב להיות חושב, דהיינו שיחשב בזריקה כמחשבה לע"ז. ובזה מפרש שם ירושלמי גיטין יעוי"ש -ותמוה דע"כ הא דזורק לע"ז אין זה בגדר מחשבה כלל, כי זהו מעשה ע"ז ממש שזורק לע"ז. - כי זהו עבודתה ממש. - עוד מה שתמה שם על הרז"ה שכתב דבפיגול מהני שוחט ע"מ לקבל במחשבה לזרוק חוץ לזמנו. - ולפלא שלא נחית לדייק שכן הוא דעת רש"י בסוגיין וכן הוא דעת הרשב"א בחידושיו לחולין. - ובעיקר הענין כמו שנתבאר לעיל. יב השוחט את הבהמה כו' קשה מדוע ישתנה זה משוחט סתם ואח"כ זרק לע"ז דקיי"ל השחיטה אסורה מטעם דכיון דזריק לע"ז הוכיח סופו על תחילתו, דהשחיטה היתה לע"ז, כמבואר חולין ל"ט. וא"כ כש"כ הכא דשחט בפירוש על מנת לזרוק לע"ז. - ויש לומר דשאני הכא אם באמת אח"כ לא זרק, וגם אם אמרינן אין מחשבין מעבודה לעבודה, א"כ א"כ אין כאן מעשה רע כלל - ואפשר שזהו כוונת רש"י שפירש ולא זרק. יג ר"ל אמר מותרת פיר"שי לאכילה- ויל"ע מניין לרש"י לחדש, דלר"ל מותר באכילה, הלא אפשר לומר דרק בהנאה מותרת מטעם דאין כאן זבחי סתים, אבל באכילה אפשר דאסורה, מטעם שחיטת מומר ובישט"מ הקשה מדוע מותר, והא הוי שחיטת מומר, ותירץ דבפעם אחת לא מקרי מומר, וע"כ סבר השיט"מ נמי דלר"ל מותר באכילה גם כן, וזהו כדעת רש"י, והוכרח לומד דבפעם אחת לא נעשה מומר, וע"כ שזהו דעת רש"י גם כן.אבל תמוה מניין לנו לומר כן, דהלא אפשר שרק לענין הנאה פליגי, ור"ל מתיר בהנאה מפני שאין זה זבחי מתים, ובאכילה אסור. יד תוס' ד"ה ריש לקיש, מודה ר"ל דחייב מיתה וכו' ואין לתמוה היאך נהרג דלמא מימליך ולא זריק וכו' דהכא ודאי לא מימליך כיון דעבד מעשה ששחט על מנת לזרוק. - ביאור הדברים דיש חיוב מיתה על קבלה לעבוד ע"ז אף אם לא יעבוד אח"כ, אמנם אם הקבלה היתה בלב שלם סגי בזה להיות מחויב מיתה, וילפינן מזה מדכתיב "לא תאבה ולא תשמע לו' הא אם יאבה ושמע חייב מיתה, ולהכי אף שהשחיטה אינה לע"ז עכ"פ יש כאן חיוב מיתה מטעם הקבלה, לעבוד ע"ז, ויש בזה משום ע"ז, אעפ"י שהשחיטה אינה לע"ז. טו בא"ד ועוד הכא אפילו ידוע ודאי שלא יזרוק חשיב עובד ע"ז בשחיטה כש כששוחט ע"מ לזרוק, - ביאור הדברים דאפילו אם אין כאן קבלה בלב לעבוד ע"ז שיתחייב עבור הקבלה, מ"מ הכא יש חיוב מיתה מטעם עבודה בעצמותה.-אמנם לפ"ז תסוה הלא אפי' אם אין מחשבין מעבודה לעבודה, עכ"פ יתחייב ותיאסר הבהמה מטעם זבחי מתים, כיון שהשחיטה זו לע"ז ממש, ואין לך זבחי מתים גדול מזה, וצע"ג רש"י ד"ה שכן כרת, האוכל פיגול אפילו לאלתר חייב. - ויש לעיין אם יש כאן חיוב כרת קודם זריקה, הא בעינן כהרצאת כשר עד שיקרבו מתירין, כמבואר לקמן כ"ח ע"ב, ואפשר דכוונת רש"י לאלתר, היינו דלא בעינן לאחר זמן ממש. וצ"ע. ע"ב אמר לו ר' יהושע לא אם אמרת בחטאת שכן דמה למעלה וכו' יעוי"ש וקשה מדוע לא אמר ר"א חטאת העוף תוכיח שדמה למטה ופסולה שלא לשמה. - וכמו שמבואר לקמן לענין דם למעלה- ובזה אין לומר שאני חטאה"ע שאינו מין זבח - הלא אדרבה איכא ק"ו אם אינו מין זבח, ומ"מ פסולה שלא לשמה, ומכש"כ אשם, ומצאתי בצא"ק שהקשה בזה יעוי"ש אבל תירוצו תמוה. דהלא סו"ס תיקשה מדוע לא ניליף אשם מחטאה"ע חדא מחדא לומר דכמו שבחטאה"ע פסולה שלא לשמה, כן אשם, - ופירכא שכן כרת ליכא, דהרי חטאה"ע בא גם על שמיעת הקול שאין בהם כרת, וגם ליתא בצבור, ואין דמה למעלה, - ושם חטאת ליכא למיפרך, מפני שזהו פירכא כל דהוא, ולא שייכא רק על מה הצד, אבל לא כשאנו לומדים חדא מחדא:
ונראה ליישב לפי מה שיבואר לקמן בפר' כל התדיר, דלשיטת הרמב"ם דסבר דאשם ועולה שניהם שווים במעלתם לדין קדימה, ואיזה שירצה יקריב ראשון, כמבואר בפר"ט מהל' תמידין ומוספין ה"ה, - ולפ"ז יהי' דלפעמים גם חטאה"ע תקדום לאשם באופן שעומדים שלשתן, אשם ועולה וחטאה"ע, שאז אין לאשם יתרון יותר מעולה, כאשר יבואר בעזה"י לקמן. - ומטעם זה יש פירכא מה לחטאה"ע שלפעמים יש להם דין קדימה על אשם. עוד נראה דיש להשיב מה לחטאת העוף שכן קבע לה כהן למליקתה. וזה אינו בבן צאן, - ושחיטה כשרה בזר. - וסברא זו מצינו לקמן בסוגיא מ"ח ע"ב. - והנה יש להעיר דלפ"ז מדוע רצה עלי להעניש את שמואל מפני שהורה דלא בעינן כהן בשחיטה, - כמבואר בברכות ל"א, - והלא איכא בזה נפק"מ ל לאפרושי מאיסורא, לענין אשם שלא לשמו, דיהי' נלמד מן חטאה"ע ודוחק לומר דכיון דלא היתה נפק"מ בזה עכשיו בשעה זו. - ולפי התירוץ הראשון שכתבנו יותר נכון. בדין מותר פסח.א דף י"א ע"א חזר ר"א ודנו דין אחר ומה פסח שמותרו בא שלמים שחטו בזמנו לשם שלמים פסול, שלמים שאין מותרן בא פסח וכו' יעו"ש - ויש לעיין לפי מה שכתבו התוס' לעיל דף ט' ד"ה ושלמים, דמותר פסח דבא שלמים נאכלים רק ליום ולילה דהיינו שלמי פסח יעוי"ש וכוונתם דתורת פסח עליהם, ורק דיני שלמים עליו לענין סמיכה ונסכים, אבל כל עצמו פסח הוא. - וא"כ יש להבין הק"ו הכא, הלא יש לומר דאעפ"י שמותר פסח בא שלמים, מ"מ כש כששחט פסח לשם שלמים פסול,- הוא משום דהשלמים הבאים ממותר פסח אינם שלמים בעצמותן, אלא פסח הוא בעצמותו, ורק איזה דיני שלמים עליו, אבל לא הוי הוא עצמו שלמים, ולהכי כששחטו לשם שלמים ממש, הרי זה שינוי גמור - והנה אף שיש לדחוק ולומר דהק"ו הוא מהדינים, היינו דבמותר פסח איכא לכה"פ דיני שלמים, ואין על שלמים דיני פסח, אבל דוחק הוא. דהרי אפשר דאין שום יתרון בהדינים כיון שבעצמותו לא הוי שלמים, - ויותר הי' מתפרש לנכון אם הוי אמרינן דמותר פסח הוא עצמו שלמים. ובעיקר ב ובעיקר הענין בדין מותר פסח מצינו בסוגיא דיומא כ"ט דאיתא שם תני אבוה דר' אבין לא זו בלבד אמרו אלא אף מליקת העוף וקמיצת מנחה בלילה תישרף. ופירש"י דנפקא לן משחיטה דהני במקום שחיטה דקרבן הם עומדים יעוי"ש והקשו בתוס' שם ד"ה אלא, ותימא תיפ"ל משום דקרבו קודם לתמיד של שחר וכו' וכתבו שם עוד וז"ל והי' נראה לדקדק דלא מיפסל אחר התמיד מדתנן פסחים צ"ח פסח שנתערב בבכור וכו' מיהו מצינן לדחות דההיא במותר פסח אמרו דהוי שלמים. והא דפריך והא אין מביאין קדשים לביה"פ, היינו שממעט באכילת מותר הפסח שנאכל לזרים ואוכל כבכורים שאינן נאכלים אלא לכהנים יעו"ש וקשה הא בלא"ה אתי שפיר הכא הא דממעט באכילת קדשים, היינו דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה, ובכור נאכל לשני ימים. וא"כ מספיקא יהיו כולם נאכלים, לחומרא ליום ולילה, וע"כ דסברי התוס' דמותר הפסח שתורת שלמים עליהם, דין שלמים עליהם לגמרי גם לענין זמן אכילה, ונאכלים לשני ימים ולילה, - אבל תמוה הרבה הא מבואר בפסחים פ"ט להדיא דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה, - ומצאתי כן במל"מ פר"א מהל' תו"מ ה"ג ד"ה וראיתי- עוד הוכיח שם מהא דהקשו התוס' ויעלה וילין בראשו של מזבח, ותירצו דסבר כמ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח, וקשה הלא אף אם לינה אינה מועלת בראשו של מזבח, הא התם מיירי במותר הפסח, ואם זמן אכילה אינו אלא עד הבוקר, וכל הלילה אסור באכילה טרם הקרבת אימורים, ולמחר אסור מטעם נותר, וא"כ מה מועיל לן בראשו של מזבח, ומזה מוכח דסברי התוס' דמותר הפסח דינו כשלמים לגמרי אף לזמן אכילה דין שלמים עליהם ונאכל לשני ימים ולילה, ולהכי אם לינה אינה מועלת בראשו של מזבח, שפיר הי' הבשר נאכל יעוי"ש - אמנם דברי התוס' תמוה הרבה, הא ש"ס מפורשת בפסחים פ"ט המותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה. ג והנה בעיקר הדין במותר הפסח בזמן אכילתו איתא לעיל ט' אמר ר"נ אמר רבה בר אבהו מניין למותר הפסח שהוא קרב שלמים שנאמר וזבחת פסח וגו' אלא מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר, ומאי ניהו שלמים, ועוד איתא שם ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים, פירש"י חגיגת ארבעה עשר, וכתבו התוס' דכן פירש"י לקמן ל"ו בהא דאיתא שם בתודה שנאכלת ליום ולילה מניין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח, ופירש"י זהו חגיגה ארבעה עשר, - נמצא דלרש"י יש לומר שמותר הפסח שדינו כשלמים היינו אף לזמן אכילה דהיינו לשני ימים ולילה כדין שלמים, והתוס' שם מפרשים דמותר פסח דינו כתודה לזמן אכילה, ובאופן זה מפרשים הא דאיתא בתו"כ גס כן, נמצא דדעת התוס' סותרים זה את זה לפי מה שכתבו ביומא שם, ולפי מה שהוכיח המל"מ. - ולפלא שלא העיר בזה המל"מ. - אמנם בין לרש"י ובין לתוס' דיומא תיקשה מסוגיא מפורשת דפסחים פ"ט. ד ובעיקר הענין יש להבין אם מותר הפסח הוי עליהם תורת שלמים לכל מילי א"כ מדוע ישתנה בדין זה דזמן אכילה, ואין לומר דרך הוספת דינים הוסיפה התורה עליהם, אבל לא להקל על דיני אכילה וזמן אכילה, ולהכי אעפ"י שתורת שלמים עליהם לענין שבעינן סמיכה ונסכים. אבל אין להקל בזמן אכילה, דליתא דע"כ גם להקל תורת שלמים עליהם, כמו לענין זה שכשר שלא לשמו, וגם לענין אכילה ע"כ מותר ביום הבאתו, אעפ"י שפסח אינו נאכל ביום עד הלילה, - וגם לענין בל תאחר אינו עובר עד שלשה רגלים כשארי קרבנות, ולא כפסח כמבואר בר"ה ה'. - והנה לפי שיטת התוס' הכא בזבחים אתי שפיר דילפינן מהא דרבתה תורה בקרא ובשר זבח תודת שלמיו, ומרבינן כל מה שדומה לתודה הבאה, בכעין חיוב הבאה, ואינו דומה לשלמים הבאים לגמרי ברשות. - והני מותר הפסח הבאים לשלמים מטעם החיוב שבראשונה, מפני שבאים ממותר פסח, ולהכי לענין זמן אכילה לא נתנה תורה יותר מתודה.- וכן מצאתי בפירושי מלבי"ם בזה, - ולשיטת רש"י ותוס' ע"כ דסברי דלגמרי תורת שלמים עליהם לכל דבר, והיינו דלא מסתבר לחלק בשלמים. ה ולש לעיין בדבר המותר פסח דקרב שלמים היאך הדין בזה אם אמרינן דלאחר שאידחי מפסח הרי הוא שלמים גם מזמן ההקדש, כעין בירור דלמפרע, א"ד שרק מזמן ולהבא הוא שלמים. - ונראה דזה תליא אם בעי עקירה או לא, דאם בעינן עקירה מפסח לשלמים, א"כ ע"כ אין כאן בירור כלל דשלמים הוא, מדסתמא פסח הוא, אבל אם אמרינן דלא בעי עקירה, וסתמא שלמים הוא, א"כ איכא למימר דשלמים הוא למפרע. ונפק"מ בזה לענין זמן אכילה דאם אמרינן דתורת בירור יש כאן ששלמים הוא, א"כ בכל הפרטים דין שלמים עליו ונאכל לשני ימים כשלמים, ואפשר דהתנא דסבר דלענין ב"ת דינם כשלמים וזמן ב"ת שלשה רגלים, היינו דסבר דלא בעי עקירה, וא"כ נתברר ששלמים נינהו גם מראש, - ובזה אתי שפיר דברי התוס' ביומא דסברי דמותר פסח נאכלים לשני ימים, והיינו מפני ששם מיירי למ"ד דלא בעי עקירה, ולדידי' הדי הם שלמים גם מראש, - וע"כ הסוגיא דפסחים פ"ט מיירי למ"ד דמותר פסח בעי עקירה, ומעכשיו נעשו שלמים ושלמים כאלו, הבאים בחיוב מחמת פסח תורת תודה עליהם, והיינו מפני שסיבת הפסח הביאתן לזה, וזמן אכילה בזה הוא כתודה, היינו ליום ולילה, - ולדינא אם קיי"ל להלכה דלא בעי עקירה, א"כ נתברר ששלמים מעליתא נינהו מראש, והרי המה באים בתורת שלמים, וא"כ גם זמן אכילתם כשלמים, וזהו שיטת רש"י, - ולהכי ע"כ מפרש רש"י הא דתו"כ דמיירי בחגיגת י"ד, - וא"ש לפ"ז שיטת רש"י ותוס' כתב ו כתב הרמב"ם בפר"ד מק"פ ה"ח פסחים שנתערב בשלמים יקריבו כולן שלמים, וכתב מרן הכס"מ זה פשוט עפ"מ שנתבאר דמותר פסח קרב שלמים יעוי"ש,ותמוה הא אין מביאין קדשים לבית הפסול. ומותר פסח אינו נאכל אלא ליום ולילה. - ומצאתי בספר אור שמח שעמד בזה בתמי'. וגם הביא מהתוספתא שמותר פסח כיון שאינו נאכל אלא ליום ולילה להכי כשנתערב בשלמים ירעו עד שיסתאבו, וימכור ויביא בדמי היפה שלמים באכילה יום ולילה, ויביא עוד בדמי היפה שלמים אחרים ונאכלים שני ימים ולילה יעוי"ש - ולפלא שלא נחית לזה שכבר מבואר שיטת רש"י ותוס' דיומא הנ"ל דמותר הפסח נאכלין לשני ימים ולילה. אמנם בדברינו אפשר לומר דהתוספתא סוברת גם כן דבעי עקירה כסוגיא דהש"ס פסחים פ"ט, והרמב"ם פוסק דלא בעי עקירה, כמבואר להדיא בדבריו בפר"ד מפסוה"מ הט"ו יעו"ש- ואפשר שמצאו להכריע בזה מטעם הדין דב"ת המבואר בר"ה, ומזה מוכח דלא בעי עקירה, והיינו כי נתברר למפרע ששלמים הוא, - וכן גזרה בזה תורה דכן הוא דרכו של הפרשת הפסח דמפרישין אותו לזה, שאם עפ"י סיבה לא יוגמר לפסח, שאז שלמים הוא מראשית ההפרשה, - וכן מדויק לשון הש"ס פסחים ע"ג מרישא הוי לי' שלמים, ולהכי לענין ב"ת תודת שלמים עליו לגמרי, - ומטעם זה מבואר כי לא בעי עקירה, וממילא לענין אכילה זמנו ג"כ כשלמים. ז ומה שמדייק הלח"מ בפר"ד מפסוה"מ, דהרמב"ם סבר דבעי עקירה, מדכתב בפר"ד מק"פ ה"ג וז"ל אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם הר"ז ישרף מיד, ומוכח מזה דבעי עקירה, והוי פסול הגוף, משום דאל"כ הא הוי שלמים, ופסולו מחמת דבר אחר הוא, ובעי עבור צורה. - נראה דשפיר מתפרשא כונת הרמב"ם שמשכו הבעלים את ידיהם ועדיין לא קיימו את הפסח, וחיוב פסח עליהם, וא"כ עדיין עומד פסח זה להיות קרבן לפסח שני, והרי זה כנטמאו הבעלים דבזה לכו"ע בעי עקירה כמבואר בגמ' מטעם דעדיין עומד הוא להיות פסח, - ועוד דלא שייך הכא לומר הוברר שלאו פסח הוא, אלא שלמים, כיון דעדיין עומד הוא להיות פסח, ולהכי בזה לכו"ע תורת פסח עליו, אפילו למ"ד בכ"מ דלא בעי עקירה, והא דפריך הש"ס להוכיח מזה דבעי עקירה, היינו עיקר ההוכחה ממתו הבעלים, וכמו שפירש"י שם ד"ה ישרף מיד. - וא"כ עכ"פ אין מזה הוכחה שסבר הרמב"ם דבעי עקירה, ממילא אית לן לומר דסבר הרמב"ם דלא בעי עקירה, וא"ש דפסק הרמב"ם דפסח שנתערב בשלמים יקריבו כולן שלמים, - נמצא לפ"ז דלהרמב"ם שתי אופנים יש, יש אופן דבעי עקירה, ויש אופן דלא בעי עקירה, - ולפ"ז אתי שפיר הא דפסחים פ"ט בפשוטו, דהיינו כיון דשם עדיין ספק אם פסח הוא או מותר פסח הוא, וא"כ מספיקא עדיין לא נעקרו ממנו שם פסח. ובספק אם פסח הוא, עדיין אינו נעשה שלמים מאיליו, בלא עקירה, וגם עקירה אינו עושה אלא מכאן ולהבא, ודין תודה עלי' לענין זמן אכילה, וכמשנ"ל. ח ובעיקר קושית התוס' שהקשו שם תיפ"ל שנפסלו מטעם שנעשו קודם קרבן תמיד של שחר, - נראה לומר דכל זה הא דאסור בהקרבה קודם עפוה"ש, הוא דוקא בזמן הקרבה, - משא"כ לילה דלא הוי זמן הקרבה דהתמיד, לכן אין בזה אלא פסול דלילה גרידא.- מצאתי בריטב"א נחית לזה. - עוד אפשר לומר דאיסור זה דקודם התמיד אין זה פסול מחמת עצמו, ובעי עיבור צודה, - ופסול לילה הוי פסול מחמת עצמו, ולא בעינן להמתין עד עמוה"ש, וכמו שכתבו בתוי"ש, - וכמו שיש לבאר גם כן דברי רש"י שם שפירש דנפקא לן משחיטה, דהני במקום שחיטה דקרבן עומדים יעוי"ש, - וע"כ כוונתו בזה דיש בזה פסול עצמו, מטעם עבודת לילה. - ולא מהניא הלינה בראשו של מזבח, למ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח, - ולמ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח - אשמיענן דיש בזה פסול עצמו ולא בעי לאמתוני עד עמוה"ש, - וזהו שנלמד מיום זבחכם, ולא נלמד מביום צוותו, והיינו דכיון דלא מצינן לקיים ההקרבה בלילה, ממילא נעשה פסול בלינה. אמנם מטעם זה לא נפסל אלא בעמוה"ש, - משא"כ אם אמרינן דנפסל מהא דיום זבחכם, הרי זה פסול עצמו שנעשית העבודה בלילה, והנפק"מ לזה שכתבנו. - ועכ"פ מבואר דדעת רש"י דהכא הוי הפסול מחמת עצמו. אמנם עכ"פ לפי מה שביארנו לעיל בדין מותר פסח דהוי שלמים. אם תורת עצם שלמים עליהם, או רק דינו כשלמים, ונפק"מ לענין זמן אכילה. וכתבנו דזה תליא אם בעי עקירה - ואם לא בעינן עקירה לשם שלמים, והיינו מפני שהוא עצמו הוי שלמים כשניתותר מפסח, וא"כ הוי שלמים ממש, ונאכל לשני ימים ולילה, ובאופן זה אם גם שיטת ר' אליעזר כן, להכי שפיר דן ק"ו ממותר פסח וכמוש"נ. דף י"ב ע"א יאוחר דבר שנאמר בערב ובין הערבים לדבד שלא נאמר בו אלא בערב. - ומטעם זה תמיד קודם לפסח.- ומשמע מזה שדין תורה הוא שזמן הקרבת פסח מאוחר מזמן התמיד.- ויש להבין לפי זה דברי הרמב"ם שכתב בפר"א מהל' תמידין ומוספין הלכה ג' וז"ל תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך והוא משש שעות ומחצה ומעלה עד סוף היום, ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמנה ומחצה וקרב בתשע ומחצה וכו' מפני הקרבנות של יחידים או של צבור וכו' ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו, שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות עכ"ל ותמוה טובא א. מדוע לא כתב הרמב"ם הטעם המבואר בגמ' שהוא מטעם יאוחר מפני שנאמר בפסח בערב ובין ובין הערבים, ודין תורה הוא. ב. דלפי טעם הרמב"ם שהוא רק מפני שאי אפשר להקריב כל הפסחים בשתי שעות, א"כ יקריבו כל מה דאפשר, ומה דלא אפשר יקריבו אחר התמיד, -והנה בזה עמד הלח"מ יעוי"ש ולדידי קשה טובא ביותר גם על עיקר הטעם שהלא אין זה טעם מספיק, - דהלא זמן שחיטת התמיד עד סוף היום כמ"ש הרמב"ם בעצמו בהלכה זו, וא"כ הלא יכולים להקריב הפסחים כולם ולבסוף יקריבו את התמיד. ונראה דהנה יש לחקור בהא דאמרה תורה יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים, שהוא פסח, לדבר שנאמר בו בערב לחודיא, אם הוא בקביעות הזמן, או שהוא סדר הקרבה. - והביאור בזה משום דיש לפרש בשתי אופנים א. דכוונת התורה שזמן הפסח מאוחר. ב. דסדר הקרבה הוא מאוחר. ונפק"מ אם אין תמיד להקריב, דאז אם נפרש שרק סדר הקרבה הוא, וממילא כשאין תמיד מקריבין פסח גם קודם, והוא בזמן הקרבת התמיד, אבל אם אמרינן דזמן פסח מאוחר, דאז גם אם אין תמיד להקריב מ"מ מקריבין פסח בזמן מאוחר, כאילו הי' תמיד להקריב, והנה לכאורה יש להוכיח מדברי התוס' שאין זה בקביעות הזמן, אלא הוא רק בסדר הקרבה, והוא, מדהקשו בפסחים נ"ט למ"ל קרא הא דיאוחר וכו' הא בלא"ה תמיד קודם מטעם דתדיר קודם, ותמיד תדיר הוא. - ואם אמרינן דדין הוא בקביעות הזמן, היינו דזמן הקרבת הפסח הוא רק אחר זמן דהקרבת התמיד, א"כ יהי' הדין גם באופן שאין תמיד להקריב, מ"מ בא הפסח בזמן מאוחר, וע"כ דסברי התוס' דרק דין הוא בסדר ההקרבה. - וכשאין תמיד להקריב בא פסח תיכף אחר חצות היום. - נמצא דנדחה פסח לזמן מאוחר רק מפני התמיד. - ולזה הקשו הא למ"ל קרא, הא בלא"ה תמיד קודם מפני מעלת התדיר. ומצאתי שנחית לזה המנח"ח מצוה ה'. אבל נראה להוכיח דע"כ דעת הרמב"ם להיפוך, והוא, דהרי פסק הרמב"ם בדין תדיר בפר"ט מתמו"מ ה"ג דבדיעבד אם עבר ושחט את השאינו תדיר מקודם, מקריב ואח"כ שוחט להתדיר. - ואילו בקרבן פסח פסק בפר"א מתמו"מ ה"ד וז"ל עבר ושחט את הפסח קודם תמיד כשר, ויהי' אחר ממרס בדמו של פסח עד שיזרק את התמיד יעוי"ש, - הרי אנו רואים דחידוש דין איכא בפסח בזה שמאוחר הוא להתמיד גם בדיעבד, וע"כ משום דסבר הרמב"ם דשאני פסח מטעם דאמרה תורה שהוא מאוחר, - ובזה יתיישב גם קושי' התו' שהקשו ל"ל קרא בפסח שהוא מאוחר הלא בלא"ה תדיר ק', דליתא דבשביל מעלת התדיר נדחה מעלה זו אם נשחט השאינו תדיר קודם, ואילו גבי פסח גם בדיעבד איכא דין דאיחור. והנה יש להעיר דא"כ תיקשה מסוגיא ערוכה לקמן צ"א דבעי שם אם עבר ושחט להשאינו תדיר ברישא אם מקרבינן לי' מטעם דאין מעבירין על המצות וכו' ופשט מהא דעבר ושחטו לפסח מקודם התמיד, דהדין דיהא אחר ממרס בדמו יעוי"ש. וקשה הלא איכא למימר דשאני התם בפסח דדין הוא דתמיד קודם לפסח מטעם יאוחר דבר וכו' רוהנה על הסוגיא עצמה יש לתמוה מדוע לא דחי הש"ס דשאני פסח ותמיד משום דפסח הוא מאוחר, דאפשר לומר דכל עצם דין התורה דמאוחר הוא בקביעות הזמן, דפסח יבוא בזמן מאוחר להתמיד. דהיינו דזמן פסח בא בזמן שהי' שהות להקריב התמיד, - אבל כשכבר הגיעה השעה הלזו, אז פסח ותמיד שניהם שווים לענין הזמן. אבל יש כאן דין קדימה מטעם תדיר. - והר"ז ככל תדיר ושאינו תדיר דעלמא. - ושפיר פשיט הש"ס מהא דפסח ותמיד לשארי תדיר ושאינו תדיר דעלמא -ובזה סרה גם תמיהת השאג"א סי' י"ז מה שהקשה שם. - ומצאתי שגם במנח"ח נחית לסברא זו.- אבל אין זה מעלה ארוכה להרמב"ם, דהרי פסק לדינא בתדיר ושאינו תדיר דעלמא דאין מעבירין על המצות, ומקריבין השאינו תדיר מקודם, כיון שהתחילו בהקרבתו. ואילו גבי פסח פסק דיהי' אחר ממרס בדמו. - וזה נעלם מהגאון מנח"ח. - אם לא שנדחוק ולומר דכוונת הרמב"ם דשחט את הפסח תיכף אחר חצות, והוא בזמן שחיטת התמיד, ולכאורה משמע מלשונו כן, - אבל לפ"ז יהי' הבדל בין אם שחט בזמן הסמוך לחצות לבין אם שחט אח"כ, - ומדוע סתם הדברים. ועוד דלפ"ז תיקשה על הסוגיא מדוע אינו מדחה הסוגיא דמיירי הא דפסח ששחטו שחטו קודם להתמיד, היינו בזמן שחיטת התמיד,רואין מזה ראי' לשאינו תדיר דעלמא. ובעיקר החקירה נראה דזמן שחיטת הפסח הוא תיכף בחצות היום כזמן התמיד, ואם אין תמיד להקריב, אז מקריבין הפסח בזמן התמיד. - ולא אמרה תורה דין יאוחר דבר וכו' אלא רק על סדר ההקרבה, שצריך להיות הפסח אחר התמיד כשיש תמיד להקריב.- וזהו גם סברת התוס' שהקשו למ"ל קרא הא בלא"ה תמיד קודם מטעם תדיר. - ומשמע מדבריהם דזמן הפסח בשוה עם התמיד, - וכן מורה לשון הרמב"ם בפר"א מהל' פסח שכתב שחיטת הפסח אחר חצות. ומשמע תיכף אחר חצות, וכן מורה לשון הש"ס בהרבה דוכתי, כמו בפסחים ה' ע"א, ושם צ"ח. וע"ד קושיות התוס' מהא דתדיר. - נראה לומר דבר ברור דהנה חזינן דבאמת אין אנו משגיחין על מעלת התדיר בתמיד של בין הערבים, דהרי מקריבין הרבה קרבנות בין של יחידים ובין של צבור, - ובכל יום קרב התמיד בשמנה ומחצה, - והיינו מפני דכיון שאין יכולין להקריב אחר התמיד מפני העשה דהשלמה שאסור להקריב שום קרבן אחר התמיד של בין הערבים, וממילא אין כאן דין תדיר דתמיד, כיון בשע"כ יודחה התמיד אחרי כל הקרבנות. והנה והנה לפ"ז יש להבין קושיות התוס' שהקשו למ"ל קרא דתמיד מוקדם הא בלא"ה תמיד קודם מפני מעלת התדיר, -דקשה הא מקריבין כל קרבנות בין של יחידים בין של צבור קודם התמיד, ותמיד בא לעולם אחרי כל הקרבנות. - וא"כ הוי אמרינן דגם פסח בא קודם התמיד, ותמיד יהי' קרב באחרונה, דהרי כשר כל היום, כמ"ש הרמב"ם, שכשר עד סוף היום - וא"כ מאי הקשו התוס'. ונראה לבאר הענין מדוע לא אמרינן בכל הקרבנות שיהי' נדחים מפני התמיד, ולא יהיו נקרבים קודם, דלא שייך תדיר אלא רק אם שניהם יהיו נקרבים אבל באופן שאם נקריב זה לא נקריב השני אז לא אמרינן תדיר קודם משום דענין תדיר הוא רק בלאקדומי - אבל לא להדחות לגמרי להשני - ומטעם זה לא אמרינן בכל הקרבנות שלא יהיו נקרבים אחר חצות בשבא זמן הקרבה דהתמיד, משום דאם נקריב התמיד שוב יהי' כל הקרבנות נדחים לגמרי מפני טעם דאסור להקריב אח"כ משום עשה דהשלמה, - -ולהכי נקרבים הם מקודם הקרבת התמיד. - ומטעם זה גם בפסח אילו לא אמרה תורה הא דיאוחר וכו' דאז הוי הדין דפסח קרב מקודם התמיד בכדי שלא יהי' נדחים משום עשה דהשלמה. - ונראה שזהו כוונת התוס' שכתבו בתירוצם, וז"ל ואע"ג דתמיד תדיר איצטרך למיכתב שהפסח יקדים משום עלי' השלם. - והיינו כי אם לא כתבה תורה הא דיאוחר, הנה ע"כ פסח הי' קודם משום עלי' השלם, ואין בזה כל עיקר הדין דתדיר - וברור הוא בכוונת דבריהם. ובזה סרה קושיות המנח"ח שם שהקשה על התוס' דמה מהני הא דאיכא עשה דהשלמה, הלא כיון דפסח הוי מצוה שיש בה כרת, ומצוה של כרת דוחה עשה דהשלמה, וממילא תיקשה למ"ל קרא דפסח מאוחר, הלא בלא"ה אמרינן כן, משום דתמיד קודם מטעם תדיר. ובשביל עשה דהשלמה פסח מדחה כדין מצוה שיש בה כרת, - ואין לומר דאין עושין בתחילה כדי שתבוא לידי דחיי'. - הנה הלא פליגי בזה הרמב"ן והרז"ה הובא בר"ן שבת פר' ראד"מ, בהא דאשתפיך חמימי דינוקא, ויבוא אח"כ לידי חילול שבת, - ודעת הרמב"ן שם דמהלינן אותו, - ואח"כ דוחה שבת, מטעם דפיקו"נ דוחה שבת. - והכא ע"כ גם הרז"ה מודה מטעם דהכא אין לעבור על איסור זה להדחות מעלת התדיר. - ופסח מדחה אח"כ מפני שהוא מצוה שיש בה כרת, עכת"ד, - אבל אין כאן מקום כלל לדבריו, דע"כ הביאור בתוס' כמו שכתבנו, והוא דבקרבן כזה שיהי' נדחה אח"כ אין בו כלל מצוה דתדיר, וממילא אם לא אמרה תורה, הא דיאוחר וכו' דאז לא היתה בזה מצוה דתדיר כלל, - ואין לומר דאכתי יש בזה מצוה דתדיר, יען כי המצוה דפסח יש לקיים גם אח"כ מפני שהפסח יכול להדחות עשה דהשלמה. - זה ליתא דאין סברא דמפני הדיחוי העשה תצא מעלת התדיר הלא אדרבה יש לנו לומר דאין כאן מעלת התדיר כלל, כיון דמעלת התדיר על תנאי נאמרה. - ואין סברא לומר דבשביל שבידנו להדחות עשה דעלי' השלם, להכי תהי' בעבור זה מעלת התדיר, - והדברים ברורים בזה. ובזה נבוא לביאור דברי הרמב"ם שכתבנו לעיל, דהנה גם דעת הרמב"ם דפסח בא אחרי הקרבת התמיד מפני טעם הדין תורה שאמרה יאוחר דבר וכו' - והא דכתב ונתן טעם מפני שאי אפשר להקריב כל הפסחים בשתי שעות, זהו משום דהוקשה להרמב"ם, דחלא כל עיקר הכוונה הא דאמרה תורה יאוחר דבר וכו' הוא מפני זה שלא נאמר שיש בפסח הדין דעלי' השלם. - ואינו בתורת חיוב רק בתור הרשות. - וממילא אילו לא אמרה תורה הא דיאוחר דבר וכו' הי' הדין דהפסחים היו נקרבין מקודם ואח"כ התמיד, - ואילו עכשיו שאמרה תורה האי דיאוחר דבר וכו' - ממילא כשבא הזמן הקרבת התמיד והפסח, והיינו בחצות היום, הנה שניהם שווים בזמן. וממילא יש קדימה לתמיד, מפני שהוא תדיר. -אמנם ע"כ מעלת תדיר בתמיד לא הוי אלא בהזמן שהוא נקרב בכל יום, ולא מקודם, ומדוע יהי' עדיף ביום זה של ערב פסח משארי הימים, וא"כ כמו שהוא נקרב בכל יום בשבע ומחצה, כן זכותו גם היום ולא מקודם, וא"כ יקריבו פסחים באלו השתים שעות. - על זה נתן הרמב"ם טעם דכיון דאין כל הפסחים יכולים להיות נקרב באלו השתי שעות. - ולאחר התמיד יותר אי אפשר מפני שהתמיד קודם משום מעלת התדיר. - נמצא דאין מצות פסח והיינו דכל הפסחים כולם בשם מצות פסח אחד נקראו מדחה להתמיד כלל. אבל בספירת דברי הרמב"ם שכתבנו שפוסק בתמיד ופסח דיהא אחד מסרס בדמו וכו' וזה היפוך ממה שפסק בפר"ט מתמו"מ. קושיא עצומה היא. - וטרם העלנו מזור לדבריו ואולי נראה דסמך הרמב"ם אדברי ירושלמי פסחים פ' תמיד נשחט ה"ג דאיתא שם יכול אם קדם פסח לתמיד לא יאוחר התמיד ו [היינו שלא יהי' קרב התמיד כלל] ת"ל תעשה ריבה, כלומר מדכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, והך תעשה הוא מיותר. וע"כ דבא להורות דאעפ"י שתעשה הפסח מקודם. אפ"ה ישנו להתמיד בהקרבה יעו"ש.- מבואר מזה דסבר הירושלמי דדרשא הא דנאמר בפסח יאוחר דבר וכו' הוא דבר חיובי.- עד שנצרך לדרשא לומר דלא נפסל התמיד מלהקריב אם קדם הפסח להתמיד, - וע"כ דזה דלא כש"ס דילן בזבחים צ"א דמביא ראי' מזה דאם קדים ושחט להשאינו תדיר וכו' דהלא איכא למימר דשאני פסח דישנו בדין יאוחר דבר וכו' דיאוחר דבר וכו' אינו בחיוב, אלא לומר דהרשות לעשות במאוחר אחר התמיד, ורק ממילא תמיד קודם מטעם תדיר, ולהכי מביא הש"ס ראי' מזה לשארי. תדיר דעלמא - אבל הרמב"ם פסק לדינא דיאוחר דבר וכו' הוא בחיוב ולהכי פסק דבפסח אם שחטו קודם לתמיד, דיהי' אחר ממרס בדמו, וכמש"נ. והא דכתב בפ"א מתמו"מ דהי' מקריבין פסחים קודם התמיד בהני השתי שעות, אעפ"י דשיטת הרמב"ם דיש בפסח דין יאוחר דבר וכו' -זהו כמש"ל דליתא דין יאוחר וכו' יותר כפי מה שהוא נקרב בשארי הימים, וסבר הרמב"ם שזהו ג"כ דין תורה הני שתי שעות כמו שדרשו בירושלמי שם, דבין הערבים חלקהו לשני ערבים שתי שעות ומחצה לכאן, ושתי שעות ומחצה לכאן. - וא"כ לפ"ז כל עיקר דין הא דיאוחר פסח להתמיד, היינו דין יאוחר דוקא בזמן שהוא קרב באחרונה. וע"ד החקירה שכתבנו הנה לכאורה הדבר מבואר בפסחים ה' דילפינן שם זמן חמץ הוא בחצות היום ממש, מהא דאמרה תורה לא תשחט על חמץ וגו' יעוי"ש - ואם אמרינן דזמן תמיד הוא מוקדם, א"כ הא לא הוי זמן חמץ מחצות ממש וכיון דחזינן דזמן חמץ הוא בשש בדיוק, ממילא מוכח דזמן שחיטת הפסח הוא בחצות ממש, - ורק תמיד קודם לי' מפני מעלת התדיר, - אבל יש לדחות לפי דברי התוס' ד"ה לא תשחט וכו' שכתבו דכיון דבדיעבד כשר אם שחט הפסח קודם לתמיד, [גם שעה זו זמנו נחשב]. אמנם נראה הוכחה ברורה דזמן שחיטת הפסח הוא בדויק בחצות, גם לכתחילה. - ובאופן שאין תמיד להקריב, יכולין להקריב את הפסח מיד אחד חצות - והוא מהא דתנן פסחים צ"ג איזו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכו' ובגמ' שם אמר עולא מן המודיעים לירושלים חמשה עשר מילין הוא וכו' כמה מהלך אדם ביום עשרה פרסאות וכו' יעוי"ש החשבון. - מבואר מזה דזמן שחיטת הפסח מתחיל מיד אחר חצות בלי שהייה כלל] - ואם לא הי' יכול להיות בפלגא דיומא בירושלים שהוא זמן שחיטה, נקרא דרך רחוקה.
- ונדחה לפס"ש. - ואם הי' הדין דיאוחר דבר וכו' דלכתחילה [זמנו מאוחר מעט מזמן התמיד, א"כ היאך אמרינן דאם לא הי' יכול לכנס בפלגא דיומא בדיוק נקרא דרך רחוקה, ומשמע אפילו אם הי' יכול לכנס [בתוך שיעור זמן הקרבת התמיד לא מהני, ואם הי' הדין [דפסח מאוחר בזמן מן התמיד, א"כ הרי עדיין יכול לכנס בתחילת זמן שחיטת הפסח, ונמצא דאינו דרך רחוקה אצלו בכה"ג, אע"כ ש"מ דזמנו מתחלת מיד אחר חצות בלי איחור כלל ורק בשבא הדין דיאוחר דבר וכו' מאחרינן לפסח אחרי התמיד. - או מטעם חיובא לפי שיטת הירושלמי. או מטעם תדיר ומטעם זה יש לעיין בתוס' פסחים ה', שהקשה הרשב"א שם דזמן שחיטה אחר הקרבת ולפי מה שביארנו ע"פ זמן שחיטה הוא בחצות היום בדויק, - ואם אין תמיד להקריב ע"כ מקריבין את הפסח תיכף בחצות, ושפיר קבעו חכמים זמן חמץ בחצות. - וע"כ צ"ל דכוונת התוס' דאם אמרינן דאיסור חמץ תלוי בשחיטת הפסח. - היינו הכוונה השחיטה דבפועל וכיון דבזמן דאיכא תמיד השחיטה דהפסח מתחלת אחר התמיד, לכן צריך להיות איסור חמץ אחר הקרבת התמיד, - ובאם אין תמיד להקריב תהי' זמן איסור חמץ תיכף בחצות. - ועל זה תירצו התוס' דאין משגיחין על השחיטה דבפועל, אלא על הזמן, ואעפ"י שיש עיכוב לשחיטת הפסח, הקרבת התמיד, זה לא איכפת להו לחכמים, כיון שבדיעבד כשר גם קודם הקרבת התמיד. עכ"פ מבואר לנו ברור דעצם זמן שחיטת הפסח הוא בחצות בדיוק שוה עם התמיד. וכמש"נ. והנה בסוגיא דידן גם כן דמשני ההוא ליאוחר דבר וכו' הוא דאתא ופריך ומי איכא מידי וכו' ומשני אין דאר"י הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוסף. - וקשה מניין להש"ס לומר דקרא דיאוחר אתא לומר דבעינן לאקדומי לתמיד, - דלמא אתא קרא לומר דאין כאן בהקרבת הפסח עשה דהשלמה, והיינו דמותר להקריב הפסח אחר התמיד, - וכמו שתירצו התוס' בפסחים שם נ"ט, דכל עיקר הקרא דיאוחר הוא בשביל עשה דהשלמה, ואפשר לומר דאם בשביל זה הי' סגי לן אילו הי' כתוב בערב לחודיא או בין הערבים לחודיא, - והוא, דבשלמא לדידן דקיי"ל דזמן שחיטת הפסח בין הערבים דוקא.- להכי בעינן תרווייהו חדא לזמן, והשני לומר שאין בזה משום עשה דהשלמה- אבל לבן בתירא דמכשיר שחיטת הפסח מצפרא, מקרא דבין הערבים, דהיינו כוליא יומא, וממילא ידעינן דמותר לשחוט הפסחים אחרי התמיד של בין הערבים, כיון דתמיד זמנו מוקדם, דע"כ בין הערבים ממש, כמבואר הכא בסוגיא, וא"כ ע"כ הא דיאוחר דבר וכו' בא ללמדנו דתמיד מוקדם (מיד כשהגיע הזמן של התמיד. והנה קשה טובא מסוגיא זו להרמב"ם בפר"א מתמו"מ שנתן טעם מדוע שוחטין התמיד קודם שחיטת הפסח. מפני שא"א שתהי' פסח ישראל נשחטין בשתי שעות. - דלפ"ז הכא לבן בתירא דמכשיר מצפרא, א"כ מדוע אין נשחטין הפסחים קודם התמיד, דודאי אפשר להיות נשחטין כולם מצפרא עד חצות. - אבל לא קשה לפי מה שכתבנו, דע"כ לבן בתירא זמן שחיטת הפסח כל היום ממש. מדדריש בין הערבים בין שני ערבים וא"כ נכלל מזה גם אחר התמיד.- יען דהתמיד מוקדם. - והרמב"ם כתב טעמו לדידן דוקא וכמש"נ לעיל. שם ע"א הא כיצד לילה לקדושה ויום להרצאה הקשו בתוס' הא בלא"ה אין מקריבין בלילה מטעם דבעינן ביום צוותו, ויש לומר דנפק"מ לענין דיעבד אם בעינן עיבור צורה דקיי"ל כל שפסולו בגופו בגופו, אין טעון עיבור צורה - והנה מהטעם שאין מקריבין בלילה הרי אין זה פסול הגוף, וטעון עיבור אורה. משא"כ כשהירשה תורה זמן ההרצאה, א"כ הרי זה פסול הגוף, ואינו טעון עיבור צורה. (והנה הקשו היאך יפרש רבי אפטוריקי הקראי דכתיבי, בפ' משפטים בבכור, והתם לא מתפרש יום להרצאה, ולילה לקדושה, כיון דבכור מרחם קדוש - ויש ליישב בפשיטות דבכור כיון שהוא קדשים, ובקדשים הלילה הולך אחר היום, נמצא דזמנו כלה בהתחלת היום דיום השמיני. ואין כאן לילה בינתיים, וא"כ אין סתירה בכתובים, כיון שאין ביניהם לילה, משא"כ בהא דויקרא פ' אמור דמיירי בבהמת חולין שהבעלים רצונם להקדיש, ובחולין היום הולך אחר הלילה, וא"כ יש כאן לילה ביניהם, ויש כאן סתירת הכתובים, ובזה משני ר' אפטוריקי דלילה לקדושה, ויום להרצאה. תוס' ד"ה הגה"ה דלא דמי למחוסר כיפורים דלא חשיב דיחוי וכו' דאין זמנו וכו' אבל האי לא חזי לפסח ושלמים אעפ"י שהי' זמן שלמים, -ביאור הדברים דכיון דפסח בעצמותו, יש בו גם תורת שלמים בכל השנה כולה, ולהכי בעינן אשר בשעת ההקדש תהי' ראוי' לשלמים, היינו בשעה שאינו ראוי עדיין. לפסח תהי' חזי לשלמים. בדין דיחוי בדמים דף י"ב ע"א אר"י בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקח חצי' והקדישה קדושה ואינה קריבה ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים נדחין וש"מ דחוי מעיקרא הוי דיחוי, וש"מ יש דיחוי בדמים. - והנה דיחוי זה יש לפרש בשתי אופנים א. על הבהמה ב על ההקדש, ונפק"מ לענין לעשות מזה דמים אחר שתסתאב ולהביא מהדמים קרבן אחר, דאם נפרש האי דיחוי על הבהמה, לומר דהבהמה הלזו דחוי' מהקרבה מפני שהיתה דחוי' מהקרבה בשעה שהיתה בקדושת דמים חצי'. - לכן אינה חוזרת להיות ראוי' עוד למזבח אבל הדמים אין עליהם תורת דיחוי, והיינו כי מעולם לא הודחו הדמים מלהיות קדושת דמים- אבל אם אמרינן דהדיחוי קאי על הדמים והיינו דכיון דהקדושה דהדמים בבהמה מקומה, - וכיון שאין בכח הדמים לפעול פעולת הקדושה בדבר ההקרבה נעשה פעולת דיחוי גם בהדמים, ושוב אין קרבן קרב מהדמים האלו ב והנה אם נפרש באופן השני דהדיחוי קאי גם על הדמים, אתי שפיר טפי הסוגיא דקאמר ש"מ יש דיהוי בדמים ופירש"י בדבר שאין בו אלא קדושת דמים כגון שמתחילה לא הוקדש אלא לדמים, שהרי היתה חצי' חולין מעיקרא, ולא היתה ראוי' למזבח והקשו התוס' א"כ אמאי קאמר ש"מ תלת, דהאי כיון היינו שאינה קריבה כלל עוד -לא הבהמה ולא אחד, והעור של הבהמה לשני, אם גם בזה אמרינן דהוי קדושה דחוי' דדלמא דוקא בשיור דהוי להקרבה הוי שיור - משא"כ העוד דלא הוית בת הקרבה. - ולכאורה יש לפשוט מהא דאיתא לקמן ק"ג המקדיש נכסיו והי', בהן בהמות הראויות למזבח וכו' ר' יהושע אומר זכרים עצמן יקרבו עולות וכו' והמסקנא מבואר שם ובפירש"י דהעורות נתפסות בקדושת בדה"ב יעוי"ש, וע"כ העורות נעשות של בדה"ב מתחילה, משעת ההקדש וא"כ דהבהמה ראוי' לקרבן, אעפ"י שהעור שייכה לאחרים, דמה לי אם העור הוא של בדה"ב, או של איש אחר. אמנם אפשר לומר דהתם הפירוש בהקדש דכוונתו דקדושת בדה"ב מתחיל לאחר שתהי' העור נותרת בהזריקה, והיינו דסבר ר' יוחנן שכן הוא ע"כ כוונת המקדש, - והנה בסברא אית לן לומר דכיון דהדם מתיר את העור. א"כ הרי הוא בכלל הקרבן, ובעינן שלא תהי' שיור בהקדושה, - וקצת נראה להביא ראי' מהא דאיתא מנחות ע"ד ע"ב דפריך ותו ליכא והא איכא עולה, ומשני איכא עורה לכהנים. ואם באמת הדין דלא הוי העור בכלל הקרבן, ולא הוי העור שיור בהקרבן, א"כ מה משני מהעור, כיון דהעור לא הוי בכלל, כיון דקדושת הקרבן סגי. בלעדי העור, וצריך עיון. בדמים. דקאמר יש דיחוי בדמים, ממילא שמעינן דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי יעוי"ש אבל אם נפרש דהכונת הדיחוי בדמים עצמן שנדחו גם הדמים מלהיות ראוין לקרבן. וא"כ אין זה שייכות לדיחוי דמעיקרא כלל- והסוגיא לומדת זאת מדקאמר ר' יוחנן ואינה קריבה, היינו שאינה קריבה כלל עוד- לא הבהמה, ולא הדמים - והנה מצאתי בחידושי הריטב"א שפירש כן בהסוגיא, -, אמנם רש"י ע"כ סבר כפירוש הראשון שכתבנו, דהרי פירש"י להדיא בד"ה ואינה קריבה הלכך אינה קריבה עוד ותרעה ולוקחין בדמי' אחרת יעוי"ש הרי מבואר דדעת רש"י דרק הבהמה נדחת ולא הדמים, - ולהכי שפיר הקשו התוס' לרש"י לשיטתו דלמה אמר ש"מ תלת כיון דדיחוי דמעיקרא נשמע מהא דדיחוי בדמים אבל ע"כ דעת התוס' בזה ג"כ כרש"י מדלא פירשו כפירושו של הריטב"א. והנה לכאורה נראה להוכיח דאיכא תורת דחיי' גם על הדמים והוא בהא דאיתא בסנהדרין ט"ז דמביא ר' יוסף ראי' לדברי ר' יוחנן דאמרינן גבי דחיי' הואיל ונדחה ידחה מהא דתנן בדין עיר הנדחת היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו, והוינן בה אמאי ימותו הא כיון דאיקטל הוי להו כפרהה וליסקו לגבוה אלא לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו נדחו יעוי"ש הרי מבואר דבשביל הדין דהוי אמרינן דדינם דהולכין למיתה, ולא אמרינן שירעו עד שיסתאבו וימכרו ויהיו הדמים לקרבן, הרי מוכח דהדיחוי פועל גם על הדמים להיות נדחים - וזהו כפירוש השני שכתבנו, והוא שיטת הריטב"א- אמנם תמוה דהרישב"א בעצמו מביא ראי' דלא אמרינן דיהוי בדמים, - והוא מהא דתנן בכריתות בפר' המביא אש"ת וכן מפסחים פר"מ, המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה, הרי חזינן דלא אמרינן הדיחוי על הדמים ומפני זה הסכים הריטב"א לפירש"י יעוי"ש - וכיון שכן תיקשה מסוגיא שכתבנו דשם בעיר הנדחת הדין דקדשי מזבח ימוחו, - ונדחה גם הדמים מהקרבה ד ונראה דהבדל יש בין אם הדיחוי בהקרבן, ובין אם הדיחוי בהמתכפר, והיינו דבאופן שאין חסרון בהמתכפר, רק החסרון בהקרבן, אז אמרינן דלא חל הדיחוי, רק מלהיות הוא עצמו קרב, אבל הדמים אינם נדחים, מפני שהדמים יש להם התייחסות עם הבעלים, והבעלים בר קרבן הוא, משא"כ אם הדיחוי על הבעלים של הדמים, אז נעשה גם הדמים דחוים, ומטעם זה התם בעיה"נ שהחסרון בהבעלים של הדמים, הנה גם הדמים נעשים דחוים - ולזה תצא דין חדש דבדין השני דר' יוחנן בהא דהפריש קרבן והמיר דת, או באוכל חלב והפריש קרבן ונשתטה דהוי נדחה. - דבזה אמרינן הואיל ונדחה ידחה גם על הדמים, כיון דהפירוש בזה דהוי הדיחוי בשביל הבעלים ולכן גם הדמים נדחים מהקרבה. ה אמנם תיקשה מסוגיא ערוכה מהא דסנהדרין קי"ב דפריך שם הגמ' אמאי בקדשי מזבח ימתו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, ואמר שם ר' יוחנן משום זבח רשעים תועבה יעוי"ש, הרי מבואר שם בהא דנדחה הדמים גם כן הוא מפני שהם רשעים גם אחר שנגמר דינם ויצא דינם לפועל גם כן, וזהו כמו דמסיק הסוגיא לעיל בסנהדרין מ"ז דבמת מתוך רשעו לא מהני המיתה והם גם עתה רשעים הם וזבחן תועבה. - ומשמע אבל אם לאו האי טעמא דאז שפיר הוי אמרינן דירעו עד שיסתאבו ויביאו מהדמים קרבן נדבה, - וקשה הא ר' יוחנן לשיטתו דסבר כיון שנדחה נדחה, א"כ בלא"ה אין לעשות תקנה זו דירעה וכו' מטעם הדיחוי שחל גם על הדמים - ומשמע מזה דלא חל דיחוי על הדמים. - ומצאתי להמל"מ בפר"ג משגגות שעמד בזה, וכתב דבזה פליגי רב יוסף ור' יוחנן, ודחוק. ונראה דהבדל יש בין פסול חיובי לפסול שלילי, פסול שלילי כיצד, היינו דהקרבן עומד במצב כזה שעוד לא נשלם ההקדש במילואו בהתנאים שלו להיות קרבן נרצה להקרבה - פסול חיובי כיצד היינו שיש פגם בהקרבן, אשר בעבורו פסול הוא להקרבה, והנה לפ"ז הכא בבהמה של שותפין והקדיש הפי' דאין הבהמה ראוי' לקרבן מהני חסרון קדושה, יען כי אין לו בה אלא חצי', וחצי אינה ראוי' להקרבה מטעם חסר. - ודנין בה תורת דיחוי להיות נדחת גם אח"כ כשנעשה קרבן שלם. - אמנם חסרון זה לא שייך אלא על עצם הקרבן, והוא מפני שאין זה קרבן שלם, אבל אין זה חסרון בהדמים, כי אין שיעור להדמים, וכמה שהם הרי הם בקדושתן, להכי הדמים מעולם לא היו בתורת דיחוי. -ולכן הדין בזה דירעו עד שיסתאבו ותימכר. ודמי' יהי' לקרבן וכן גם במפריש נקבה לפסחו, הוא חסרון שלילי, שאינו זכר, ולא שייך בזה פסול רק אינו קרבן לפסח. ז אבל בבהמה של עיה"ג דהדיחוי שם הוא פסול חיובי, - והיינו שאין הפסול מצד חסרון שלימות בהקרבן, רק ענין אחר הוא, והוא ענין הפוסל את הקרבן, - וזהו כי מפני שהבעלים רשעים הם, וזה פוסל את הקרבן להקריבו. - ופסול זה יונח גם על הדמים. - ואין זה ענין להא דמפריש נקבה לפסחו, וכדומה - וזהו מה שמבואר בסנהדרין מ"ז דקאמר רב יוסף דלר' יוחנן דאמר בעלי חיים נדחין. - ושוב אינן חוזרין ונראין, דמטעם זה קדשי מזבח של עיה"נ ימותו, וגם הדמים יאבדו -וזהו, כי התם מפני שהוא פסול חיובי, והוא ענין פסול ממש הבא מצד המתכפר. ופסול חיובי הוא, בזה אמרינן גם על הדמים כיון שנדחה ידחה, כיון שהדיחוי הי' גם מתחילה על הדמים. -וסברת רב יוסף שם הוי לאחר ששמע מר' יוחנן שאמר הטעם בקדשי מזבח דימותו בשביל שהוא זבח רשעים תועבה. - ובזה יובדל הא דאכל חלב והפריש קרבן, והמיר דת, - לאכל חלב והפריש קרבן. ונשתטה, - דבהמיר דת שהוא פסול חיובי, אז ע"כ חל הדיחוי גם על הדמים, אבל בנשתטה שלא הוי רק פסול שלילי. והיינו דלא שייך לומר תורת פסול על הקרבן מפני שבעליו שוטה, - דמה פסול שייך בזה, רק פסול שלילי יש כאן, והיינו דלא נשלם תנאי קרבן, דבעינן דעת בעלים, ורצון בעלים, והכא חסר כל זה, ובפסול שלילי לא שייך דיחוי על הדמים, כי כל זה אינו שייך להדמים, ואין כאן תורת דיחוי על הדמים. ח והנה יש לעיין לפ"ז כשאמרה הסוגיא וצריכי וכו' מדוע לא קאמר הטעם דאילו אשמעינן הא דהמיר דת, משום דשאני התם דיש גם דיחוי הדמים, - והיינו מפני שהוא פסול חיובי, - משא"כ בנשתטה שאינו אלא דיהוי הקרבה, ולא דיחוי מהדמים. -ומצינו סברא כזו בסנהדרין קי"ב לשמואל דאמר התם דדינא דר' שמעון מיידי בתמימין וצריך קרא למעט מטעם שנאכלין לבעלים במומן גם בלא פדיון, - -דבשביל זה נחשבין לשללה גם בתמותן, - והיינו דעכ"פ זכות יש להם להבעלים, וא"כ הכא גם בקרבן אם אמרינן בשארי דהוין שאין הדמים נדחין, להכי גם בתמותן יש בזה ענין שאינו בדחי' ושפיר הוי צריכותא מעליא - והנה אף שאינו רק דיוק גרידא,- משום דבלא"ה שפיר קאמר הסוגיא-אעפ"כ נראה לומר בזה ענין חדש. אשר גם זה יתורץ היטב כאשר יבואר בעזה"י. ט ונראה דהנה ראיתי לחקור היאך יהי' הדין באופן שהפריש קרבן ונעשה הקרבן בע"מ. ואח"כ המיר דת, אם שייך בזה פסול זה דזבח רשעים תועבה. - דאולי כיון שבלא"ה אינו עומד הקרבן להיות קרב הוא בעצמו, אלא הדמים, - לכן אפשר שאינו שייך עוד פסול. והדמים אחרי המכירה של פסוה"מ האלה ראוים להיות מביאים, מהם קרבן.- ונראה דזה דבר ברור כי גם בזה אמרינן זבח רשעים תועבה. - והוא עפ"י הסוגיא דסנהדרין קי"ב, דפריך שם קדשי מזבח אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וכו' ומשני שם ר' יוחנן דזבח רשעים תועבה. - ומבואר דגם על הדמים חל איסור פסול הקרבה, - והנה שם מיירי שנעשה הפסול בעודו בשלימותו והנה נחקור נא היאך הדין בשהי' הקרבן פסוה"מ טרם נעשה עיה"נ. - אם יכולים עתה למכרו להקרבן ולעשות דמים- מסתבר הדבר דכמו שחל זבח רשעים תועבה בעוד הקרבן בשלימותו, ויש בזה החלות על שניהם בין על הגוף ובין על הדמים. - הנה כן חל התועבה גם על הדמים בלא גוף - וזה מוכח מדתנן קדשי מזבח סתם, ומשמעות גם על פסוה"מ. - וכן מבואר ברמב"ם בפר"ד מה' עכו"ם הי"ג שכתב סתם קדשי מזבח ימותו ולא מחלק בין תמימין ובעלי מומין, כמו שמחלק שם בהי"ד בבכור ומעשר בין תמימין לבעלי מומין - וע"כ בקדשי מזבח אין הבדל בין הקדשים וגם פסוה"מ בין זה דימותו. י ובזה יש לעיין היאך הדין לר' יוחנן דסבר כיון שנדחה ידחה. - באופן שכתבנו שנעשה הקרבן פסוה"מ טרם שהמיר דת, ואח"כ שב מרשעתו, אם בזה ג"כ אמרינן כיון שנדחה ידחה. - ונראה דכיון דסבר ר' יוחנן יש דיחוי בדמים, הנה גם בזה אמרינן דיחוי. - ויש לדון זה בק"ו מדין הראשון מבהמה של שותפין.- דמה התם שהדיחוי של הדמים לא היתה בשביל עצמותן רק מפני הקרבת הקרבן, ומכל זה אמר ר' יוחנן דבשביל זה שלא הי' ראוי לקדושה"ג בשעה זו נקרא דיחוי. מכש"כ הכא דהוי דיחוי בשביל עצמותן של הדמים עצמן, מפני זבח רשעים תועבה, פשיטא דיש בזה כיון דנדחה נדחה.- והנה לפ"ז כשאמר ר' יוחנן הא דהפריש קרבן להמיר דת ע"כ כוונתו גם באופן שהמיר דת כשנעשה הקרבן פסוה"מ, וגם בזה יש עליו תורת דיחוי, מטעם כיון שנדחה ידחה ולהכי לא מצי הש"ס לומר בהצריכותא דשאני התם דהיתה הדיחוי גם על הדמים, - משום דע"כ מיירי גם ר' יוחנן באופן שהיתה הדיחוי על הדמים לחודייהו, - ואמרינן דיחוי על הדמים, - הנה כמו כן כשאנו דנין בהא דנשתטה היינו על הקרבן לחודיא בדבר הקרבה גם כן יש לדון תורת דיחוי, יא ובזה יש ליישב קושיות התוס' שהקשו לרש"י מדוע אמר ש"מ תלת כיון שע"כ דיחוי דמעיקרא הוא ג"כ דיחוי בדמים. - דהלא לפי מה שמבואר ע"כ יש דיחוי בדמים באופן שלא הוי כלל דיחוי דמעיקרא, והוא באופן זה שהמיר דת אחר שנעשה הקרבן בעל מום, והוא קרבן שנראה ונדחה. ויש בזה רק דיחוי דמים גרידא, ומכל זה אנו דנין עליהם דין דיחוי- וכמש"נ. יב כתב הרמב"ם בפרט"ו מה' מעה"ק ה"ד בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חצי' שלו וחזר ולקח חצי האחר והקדישו הר"ז קדשה וקריבה, אעפ"י שמתחילה דחוי' היתה כשהקדיש חצי' אין הדחוי מעיקרו דחוי ואעפ"י שהיא קדושת דמים, הואיל והיא בעלי חיים אין בעלי חיים נדחים, והרי נראית כולה להקרבה לפיכך תיקרב ועושה תמורה.- והנה דברי הרמב"ם תמוהין טובא במה שכתב ואעפ"י שהיא קדושת דמים דמשמע מזה דיותר שייך דחוי בקד"ד מקדושת הגוף, וזה אינו דהלא קדושת הגוף יותר עדיפא וטפי שייך לומר דחוי בקדושה"ג, ובקדש"ד נוח יותר לומר שאין דחוי, והקשה כן הכס"מ בשם המאירי, - עוד תמוה דלמה צריך לטעם דאין בעלי חיים נדחין להא דקדוש"ד כיון שכבר אמר דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי. - ועי' בלח"מ. עוד תמוה דמסגנון לשונו משמע דלא יספיק הא דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי לענין קדושת דמים, ומדוע. יג וביותר תמוה לי טובא, וחדתא היא, דהלא משמע מדברי הרמב"ם דנתפסה קדושת דמים בבהמה זו שהקדיש חצי'. - ותמוה לפי מה שפסק בפר"א מה' תמורה הי"ט וז"ל בהמה שחצי' קודש וחצי' חול לא עושה תמורה ולא נעשה תמורה, והביאור בזה שאין לה קדושת דמים השייכים להגוף, והוא באופן כזה אשר אינה יוצאה מידי קדושה"ג.- דיש בכחה לעשות התפסה לתמורה, וע"כ שהקדושה בזה כהקדש עצים ואבנים בלבד, ובאופן קדושה כזו אין לה שייכות לענין דחוי. - ובאמת גם על הסוגיא יש לתמוה דהלא דברי הרמב"ם לקוחים מהתוספתא דתמורה פר"א. - והיאך פליג על זה ר' יוחנן, - ואמר דשייך בזה דחוי. יד ונראה לומר דהרמב"ם סבר דדיחוי בדמים, היינו דהדמים גם כן נדחים להיות משמשין עבור צרכי קרבן, והוא מפני שדחוי הבהמה מהקרבה פועלת גם על הדמים למ"ד בעלי חיים נדחין. - והיינו דהבהמה עם הדמים הכל אחד, הוא, ומה שהקשה הריטב"א מהא דהמפריש נקבה לפסחו וכו' דהדמים הולכים למטרת קרבן - אפשר לומר דשאני התם דכיון דאין נקבה ראוי' לפסח, הנה תחילת ההקדש לשם דמים בא, ולא שייך לומר דהבהמה נדחת מפסח כיון שאין פסח בא מנקבות, הר"ז כאילו לא הוקדש מעולם לקרבן זה וממילא לא נקרא זה ענין דחוי, - וממילא לא חל דחוי על הדמים. - משא"כ בבהמה שהקדיש חצי' הרי הבהמה ראוי' להקרבה, עבור הקרבן הזה שהקדישו המקדיש, ורק סיבה אחרת יש בזה מפני שעדיין חסר שלימות להקרבן. - וחסרון זה אינו פסול הגוף, דהרי ראוי חסרון זה להיות נשלם, והו כשיקנה החצי השניי' של הבהמה ויקדיש. -ומטעם זה אינו דומה למפריש נקבה לפסחו, שהחסרון אינו במציאות להיות נשלם, דנקבה לעולם לא תהי' זכר, - וכמו כן גם בהפריש זכר בן שתי שנים לאשם -ואין להקשות דלפ"ז מאי פריך הש"ס בכריתות כ"ז לר' אושעי' דאמר בטמא מקדש עשיר שהפריש קן והעני דהואיל ונדחה ידחה מהא דמפריש נקבה לפסחו, הלא איכא למימר דשאני התם דאין שם דיחוי כזה, - ליתא דהתם פריך לר' שמעון דאמר דהקרבן עצמו קרב עולה, וזה ודאי קשה, - אבל לנידון סוגיא דידן שפיר יש לומר כמו שכתבנו לענין הדמים, דשם ליתא הדחוי להדמים, והכא בבהמה שהקדיש חצי' יש דחוי על הדמים, כדלעיל. טו ובזה נבוא לבאר דברי ר' יוחנן, דהנה לדברי התוספתא דתמורה דבהמה שהקדיש חצי' אין לה קדושה"ג, ובהכרח הרי היא בקדושת דמים, היינו דמים ממש והוא דהחצי' שהקדיש לעולה אין בה קדושה"ג כלל, אלא הדמים שיש בהחצי' שלה הר"ז כמעות ממש שהופרש להיות לוקח עולה מהדמים האלו. - אף שאין בהם קדושת עולה, - אבל יש בזה דין שאסור לשנות מהדמים לאיזה ענין אחר, אלא הרי הם הדמים האלו בקדושת עולה לקנות עולה, טז אמנם יש בזה ענין דחוי. - והוא דהדמים ראוין לקנות עולה, - ומטעם זה נתפסת הבהמה עצמה בקדושת עולה, - וכיון שאינה ראוי' להקרבה היא עצמה, ממילא גם הדמים נדחים, אבל לפ"ז תיקשה דינא דהתוספתא מדוע אמר התנא שאין בבהמה זו שום קדושת הגוף. - וע"כ צריך לומר דהבדל יש בין אם מקדיש בהמה זו לעולה, או אם הקדיש לצרכי עולה. והוא כדתנן בתמורה כ"ו בשאמר על הבהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום, הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולות, ולכן התנא דהתוספתא סובר דבשהקדיש חצי' של הבהמה הרי זה כהקדיש בהמה טמאה או בע"מ, ולא נחתה קדושה על הבהמה כלל. יז והנה הדין בבהמה שהקדיש חצי', נראה שאין לדמות לבהמה טמאה, משום דהרי הוא במין שמקריבין, ובהכרח שהיא בדמיון לבהמה טריפה. והיינו דהחצי' שהקדיש ואין להקדש אלא חצי' וגם האברים שהנשמה תלוי' בהן, ממילא דין חצי' זו כדין טריפה - ואם נחתה קדושה"ג לטריפה מצינו דפליגי בזה שמואל ור' אושעי' בתמורה י"ז, דשמואל סובר דנחתה לזה קדושה"ג - וצריכה מום קבוע לפדות עליו, סובר דאין זה אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד והנה סוגיא זו וגם ר' יוחנן ע"כ סברי כשיטת שמואל. וממילא נדחה להאי חצי' קדושה"ג. - אבל התוספתא ע"כ אזלא בשיטת ר' אושעי'. - והנה הרמב"ם דפסק בה' תמורה כהתוספתא. הנה פסק גם במקדיש טריפה כר' אושעי' דאין זה אלא כמקדיש עצים ואבנים. - והרי הן חולין לכל דבר. וימכרו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה, כמבואר בפר"ג מאימ"ז ה"י. יח והנה יוצא מזה דשיטת ר' יוחנן וסוגיא זו סוברת דנחתה קדושה"ג להחצי' שהקדיש. ושייך בזה שפיר ענין דחוי. - אבל להרמב"ם שלא נחתה קדושה"ג להחצי' שהקדיש, ממילא לא שייך לומר דיחוי כלל, - אבל לפ"ז דברי הרמב"ם תמוהים מאד, היאך פסק הכא בדבר הדיחוי- ולמה להרמב"ם לומר הכא דאין בעלי חיים נדחים, אשר לפי שיטתו אין כאן דיחוי כלל, - עוד תמוה דלפי מה שכתבנו תיקשה מדוע תפס ר' יוחנן שיטת שמואל במקום שיש ברייתא בתוספתא החולקת -וצע"ג ט בספר קרית ספר להמבי"ט כתב וז"ל בהמת השותפין וכו' אין הדיחוי מעיקרו דיחוי, דבעלי חיים אינם נדחים, - ותמוה דמה שייך דבשביל דבע"ח אינם נדחים, להכי דיחוי מעיקרו אינו דיחוי, ואם היו בע"ח נדחין הוי אמרינן דיחוי מעיקרו הוי דיחוי, ותמוה מה ענין זה לזה. הלא מצינו גם בדברים שאינם בע"ח דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי, א דף ל"ב ע"א מגדף בה ר' אבהו א"כ פסח כשר לבן בתירא היכי משכחת לה אי דאפרשי' וכו' אלא אמר ר' אבהו תהא לאחר חצות- ויש לעיין לפום מה דמבואר בפסחים צ"ו דפסח דורות בעי ביקור ד' ימים קודם, וא"כ ע"כ דהוי מוקדש מקודם - והנה לכאורה אפשר לומר דמהני הבדיקה גם בהיותו חולין, וא"כ שפיר משכחת להפסח ביקור ד' ימים קודם ההקדש. - ומזה יש להוכיח דהבדיקה דד' ימים שפיר דמי אף בהיותו חולין. ב וכן יש להוכיח מדברי המכילתא בא דאיתא שם, ומה עשירי שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה. ארבעה עשר שכשר לשחיטה אינו דין שהוא כשר ללקיחה יעוי"ש, מבואר מזה דהלקיחה הנאמרה בעשירי ע"כ אינו אלא למצוה גרידא, אבל בדיעבד אינו מעכב, ואם היתה הלקיחה בי"ד גם כן שפיר דמי. - ויש לעיין דאם נעשה הלקיחה בי"ד, ולקיחה זו היינו הקדש, נמצא דעד יום י"ד הי' חולין, והנה בדבר הבדיקה דד' ימים ע"כ נעשה בהיותו חולין, וא"כ מוכח מזה דהבדיקה שפיר דמי אף בהיותו חולין ג אמנם נראה דע"כ דין זה במחלוקת שנוי', - והוא בהא דאיתא בסיפרא ויקרא, תמים יקריבנו תמים יקדישנו, ר' יוסי אומר תמים יקריבנו יבקרנו, ויקריבנו. -ביאור הדברים דת"ק סבר דהבדיקה הוא ענין בפני עצמו הנוהג בקרבן, -ואינו ענין להקרבה, רק דין הוא בקדושת הקרבן, ור' יוסי סבר דהבדיקה הוא ענין אשר נוהג רק בדין הקרבה, -ודין זה איתא גם בדבר בדיקת הד' ימים שבתמיד ופסח דלר' יוסי ענין הבדיקה הוא מפני ההקרבה, ובעינן שיהי' מבוקר ד' ימים קודם ההקרבה, והיינו שצריך הקרבן שמירה ממומין ד' ימים קודם, אמנם לרבנן דר' יוסי ע"כ ענין הבדיקה מטעם הקדושה, והיינו דבעינן שקדושת הקרבן תהי' בבהמה מבוקרת, - ונפק"מ דלר' יוסי גם אם נעשה הביקור ד' ימים בעודם חולין שפיר דמי, משא"כ לרבנן בעינן שתהי' הביקור דוקא בקדושה, וזהו שאמרו תמים יקריבנו, תמים יקדישנו וע"כ הא דאיתא במכילתא די"ד כשר ללקיחה, זהו אליבא דר' יוסי דוקא. ד והנה לפ"ז לאחר שנלמד דפסח דורות לא הוי מקחו מבעשור, וזה נלמד מקרא, וא"כ אם אמרינן דפסח דורות בעי ביקור ד' ימים קודם שחיטה ע"כ נעשה הביקור בהיותו חולין, וזה לא מהני לרבנן דר' יוסי. דלרבנן דר' יוסי אין ללמוד מהיקש דועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה לחייבו לפסח דורות בביקור ד' ימים קודם שחיטה, משום דאין דנין אפשר משאי אפשר, דש"ה בפסח מצרים דמקחו מבעשור, והי' קדוש מבעשור, ובעינן שהבדיקה תהי' נעשית בקדושת הקרבן, משא"כ בפסח דורות שע"כ חולין הוא ד' ימים קודם שחיטה, ואין בדיקה נוהגת בחולין.
ה ובזה יש לבאר הא דאיתא בברייתא פסחים מ"ד ע"ב הביא שה מאפר ושחטו תמיד ביו"ט וכו' וקשה הא חסר בזה הבדיקה דד' ימים, - וכבר עמד בזה, בספר קהלת יעקב. אמנם בדברינו אפשר לומר דמיירי שם אליבא דר' יוסי דסבר דשפיר דמי אם הבדיקה נעשית בעודה חולין, וא"כ מצי מיירי שהי' השה מבוקר ד' ימים קודם בעודו חולין ובאופן שאח"כ נעשה מוקצה, וכמובן. ו והנה יש לתמוה טובא בדבר השמטת הרמב"ם לדין זה דפסח בעי ביקור ד' ימים קודם, ומצאתי במנח"ח מצוה ה' ש שעמד בזה בתמי'. יעו"ש- והנה לפי מה שמבאר הגאון מלבי"ם שם בספרא שע"כ דעת הרמב"ם כרבנן דר' יוסי יעו"ש. - לכן אפשר לומר דמטעם זה השמיט האי דינא דפסח דורות טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה, מהטעם שכתבנו לעיל דע"כ אין לנו לימוד לזה, מהטעם שכתבנו לעיל. - אך יש לעיין כיון דסתמא דש"ס בפסחים צ"ו ע"כ אזלא אליבא דר' יוסי, וגם סתמא דמיכלתא שכתבנו לעיל ג"כ אזלא אליבא דר' יוסי, - והובא מכילתא זו גם בילקוט - ולית מאן דפליג עלה שם, וידוע דד' יוסי נימוקו עמו ואפילו כנגד רבים, כמבואר בעירובין מ"ו ע"ב, - וא"כ מדוע בוחר רבינו לפסוק בזה שלא כר' יוסי. ז אמנם אם אמר כדעת הגאון מלבי"ם דדעת הרמב"ם כרבנן דר' יוסי דבעינן ביקור דוקא בקודש אתי שפיר הא דהשמיט הרמב"ם כל עיקר דין ביקור בפסח - והוא, דהנה הכא בסוגיא דבן בתירא ע"כ אחת משתים, או דסבר דלא בעינן ביקור כלל בפסח דורות, או דסגי ביקור בעודו חולין כר' יוסי. ובחר הרמב"ם לפרש הסוגיא הלזו דסוברת דלא בעי פסח כלל ביקור, והוא מדלא נחית הש"ס לזה. - וביותר כיון שכבר מוכרע כרבנן דבעינן ביקור בקדושה, א"כ ע"כ מוכח דסוגיא זו אינה סוברת כלל הא דביקור ד' ימים בפסח, ולזה שפיר השמיט זה הרמב"ם מהלכה. דף י"ב ע"ב בעי ר' ירמי' אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהן מהו מי הוי דיחוי או לא, ופירש"י משום דאילו עבד השתא לא מתחייב דיחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור - והנה דברי רש"י תמוה טובא, דהרי פליג ר' יוחנן ור"ל בהוריות בנתחלף לו חלב בשומן דר' יוחנן מחייבו בקרבן מפני שלא היתה האכילה מפני ההוראה, רק מפני ההתחלפות, - וא"כ הכא הוי בר קרבן אם הי' אוכל עתה באופן זה דשגגה, וא"כ היאך פירש"י הבא דמשו"ה הוי דיחוי, - והנה יש לפרש כפשוטו דלא הוי בר קרבן מטעם דאין מקבלין קרבן ממנו עתה אחרי הוראת בי"ד שחלב מותר. - אבל ע"כ אין זה בגדר דיחוי, כיון שהחסרון מצד אחד מסיבת חסרון הקרבה גרידא, ולהכי נחית רש"י לפרש מטעם דלאו בר קרבן הוא בעצם הדין, - אבל תמוה דהרי הכא מיירי לר' יוחנן ולדידי' שפיר הוי בר קרבן, באופן זה - ומצאתי בספר אור שמח בפרט"ז ממעה"ק שעמד בזה בצע"ג על רש"י. והנה לדעתי עוד יש לדייק בדברי רש"י שפירש מטעם יחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור. - ובאמת פליגי בזה תנאים, והי' לרש"י לפרש ולומר דהכא מיירי למ"ד פטור, ומדברי רש"י משמע דכו"ע סברי הבי, וזה תמוה.- ונראה דהוי בזה רש"י לשיטתו לפי מה שביארנו בחידושנו להוריות. וכאשר יבואר. א כתב הרמב"ם בפרי"ג מהל' שגגות ה"א דיחיד שעשה בהוראת בי"ד חייב, והקשה בלח"מ הא מבואר בשבת פר' המצניע דר' יהודה סבר זה יכול וזה יכול פטורים, ואינו יכול עם אינו יכול חייב מטעם דדריש תלתא מיעוטי חד למעט יחיד - שעשה בהוראת בי"ד דפטור, ור"ש פוטר באינו יכול ואינו יכול דסבר יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. והרמב"ם דפסק כר"י בפר"א דשבת דמחיב באינו יכול ואינו יכול, א"כ ע"כ צריך שיסבור דיחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור יעוי"ש. - ונראה דשני אופנים איכא בהא דיחיד שעה בהוראת בי"ד א יחיד שעשה שעשה בלא צבור ב. שעשה יחיד אחרי הצבור, ובאופן שגט הצבור אינם מביאים כמו לאחר שידעו הצבור שטעו, וכמבואר במשנה הוריות ג' ע"ב דאף לאחר שהביאו כפרתן והוא הי' במדה"י שגם כן פטור מטעם תולה בבי"ד, ולא הוי דינו כשוגג, ומפרש הרמב"ם דזהו הפירוש שם בשבת שממעט יחיד התולה בבי"ד היינו באופן הזה, וטוב לאוקמי' הקרא ביותר מסתבר, והיינו שעשה עם רוב הצבור, וגם עשה אחריהם, - ור"ש סבר דלא צריך קרא לזה מטעם שדינו כאנוס. ב ובזה יש ליישב דברי התוס' שם בשבת צ"ג ד"ה ה"ג שהקשו לרש"י דפירש דר"ש סבר יחיד שעשה בהוראת בי"ד חייב, דבהדיא תנן הוריות ג' ע"ב הלך ועשה על פיהם וכו' פטור יעוי"ש -ודברי התוס' מדפסין איגרי דהא שם מיירי בשעשו רוב צבור, ובזה לכו"ע פטור.-ואח"כ מצאתי להגאון ר"ח ז"ל בספר חוט המשולש סי' י"ג שעמד בזה ג"כ בתמי' יעוי"ש, - אבל בדברינו ניחא דמפרשי התוס' דהכא מיירי באופן זה שעשה היחיד אחרי הצבור, ובזה שפיר הקשו התוס' דע"כ אין לומר בזה דסבר ר"ש דחייב, דבזה לכו"ע פטור, והיינו דמסתבר להתוס' לפרש דהסוגיא מיירי באופן זה מטעם המסתבר, ור"ש לא צריך לזה, מטעם דאנוס הוא. - זהו שיטת התוס' בביאור הסוגיא, וע"כ דגם הרמב"ם מפרש הסוגיא באופן זה, והיינו דר' יהודה מצריך קרא לפטור יחיד שעשה בהוראת בי"ד, היינו באופן הצבורי, וכמש"כ, ושפיר פסק הרמב"ם כר"י בהא דאינו יכול ואינו יכול דחייב, והיינו משום דפסק כר"י דמצריך קרא לפטור יחיד שעשה בהוראת בי"ד עם הצבור, ובאופן דלעיל, אבל יחיד שעשה בהוראת בי"ד, דהיינו שהוא מהמיעוט, ולא עשה הצבור, בזה חייב להרמב"ם, וסבר כשיטת התוס' דשבת דבזה גם ר"י מחייב, מטעם דאין לנו לימוד מקרא לפטרו. ג איברא דכדברי רש"י מבוארים בברייתא בהוריות ב' ע"ב דאיתא שם דר' יהודה סבר יחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור, ומבואר שם בברייתא עדיין אני אומר וכו' דמיירי ביחיד שעשה בהוראת ב"ד בלא צבור ופטור. וזהו כדברי רש"י שם בשבת. ושפיר פירש"י אליבא דר"ש דסבר יחיד שעשה בהוראת בי"ד חייב ואין זה ענין, להא דהמשנה שר"ש פוטר דשם מיירי בשעשה אחרי שעשה רוב הצבור.- אמנם ע"כ התוס' והרמב"ם מפרשים דסוגיא זו דשבת פליגא אסוגיא דהוריות אליבא דר' יהודה, באופן שהוא מיעוט דחייב לר"י, וזהו דלא כהסוגיא דהוריות אליבא דר"י וכמש"נ ד והנה שיטת רש"י בזה דסבר רש"י ובאופן שעשה היחיד אחרי הצבור לכו"ע פטור מטעם דכאנוס הוא וא"כ גם לר"י לא צריך קרא לזה לפטרו, - ובזה בחר רש"י לפרש ג"כ הסוגיא דשבת שם בכונת ר' יהודה דמצריך קרא לפטור היחיד שעשה בהוראת בי"ד דפטור, היינו באופן שהוא מיעוט, ואין לו צבור, וזה מתאים עם הברייתא דהוריות אליבא דר"י, ולשיטת רש"י פליגי ר"י ור"ש ביחיד שעשה בהוראת בי"ד, היינו יחיד ממש שאין לו צבור. - אמנם התוס' והרמב"ם מיאנו בזה, מטעם דלפ"ז תיקשה מדוע בחר ר' יהודה לפטור יחיד שעשה בהוראת בי"ד יותר מזה אינו יכול וזה אינו יכול, שאין כאן מסתבר בזה לפטור יותר מזה. וגם אפשר דסברי התוס' והרמב"ם דיותר מסתבר לפטור זה אינו יכול וזה אינו יכול בשבת, מלפטור יחיד שעשה בהוראת בי"ד באופן שהוא יחיד, דיותר מסתבר לומר שדינו כשוגג גמור. - ולהכי מפרשי התוס' והרמב"ם דע"כ הסוגיא דשבת אליבא דר"י דיחיד שעשה בהוראת בי"ד באופן שהוא בלא צבור דחייב, ועיקר הקרא בא למעט יחיד שעשה בהוראת בי"ד אחרי הצבור, ופליגי ר"י ור"ש אם הוא בגדר אנוס או שוגג, דר"ש סבר שזה בגדר אנוס ולא צריך לזה קרא למעט, ור"י סבר שזה ג"כ בגדר שוגג, ובעי קרא לפטרו, זהו שיטת התוס' והרמב"ם לדעתינו בזה, וכמש"נ - והכא כוונת רש"י ג"כ יחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור, היינו באופן דלכו"ע הוא, והוא באופן הזה שעשה אחרי שעשו רוב הצבור, ואז לכו"ע פטור, מטעם דנחשב לאנוס. - ומפרש רש"י דהכא מיירי בעי' דר' ירמי' באופן הזה אם הוי דיחוי, והוי רש"י לשיטתו, ואתי שפיר וכמוש"נ. עוד נראה לבאר בזה באופן אחר, והוא לפי מה שביארנו בחידושנו להוריות בחידוש דין לפר כהן משיח, - וכעת נראה שגם בהא דנתחלף חלב בשומן לאחר הוראת בי"ד, שיהי' דינו בזה כדין פד כהן משיח אחרי הוראתו. וכאשר יבואר. א תנן בהוריות ב' הורו בי"ד לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה על פיהם וכו' - ובגמ' וניתני ועשה על פיהם שוגג למ"ל אמר רבא לאתויי הורו בי"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו פטור וכו' בפלוגתא הורו בי"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור ור' יוחנן אמר חייב וכו' אמר רבא מודה רב שאינו משלים לרוב צבור מ"ט אמר קרא בשגגה עד שיהיו כולן בשגגה אחת והנה יש לעיין בהורו בי"ד והורה כהן משיח באופן אשר מתכפר המשיח בפר הבי"ד אם מצטרף להשלים הרוב, ואף שאין בי"ד בעצמן בעשייתן עפ"י הוראתן משלימין לרובא, כמבואר בגמ' ג' ע"א וברמב"ם פרי"ג משגגות ה"ב, זהו מפני שהבי"ד בעשייתן לעצמן הרי המה כאומר מותר דעלמא. שתורת שגגת מעשה עליהם בזה, ואין בזה חיוב פר. משא"כ משיח שמביא פר על מעשה עצמו, וחיוב פר שבא על עשייתו הרי הוא בדומה לעשיי' דהצבור, וממילא שפיר יש לומר דאיתא בצירוף עם הצבור להשלים לרובא. - אמנם אפשר לומר דכיון דבעינן תנאי שיהא כל הצבור בשגגה אחת בדבר העשיי', וזה ליתא בשגגה אחת עם הצבור, דהרי המשוח עושה עפ"י הוראת עצמו, והצבור עושים עפ"י הוראת בי"ד, וכמו שע"כ אין מצטרף להצבור יחיד שעשה עפ"י הוראת עצמו, להצבור שעשו עפ"י הוראת בי"ד, וכמבואר בש"ס דאין משלים לרוב מי שנתחלף לו חלב בשומן, ופשיטא שהוא הדין באומר מותר עפ"י עצמו, והיינו מפני שאין זה בשגגה אחת, ולפ"ז במשיח גם כן שעשה עפ"י הוראת עצמו אינו משלים לרוב. - אבל באמת אינו דומה הא דמשיח להוראת יחיד, דהתם אינו נכנס בסוג הוראה ולא הוי אלא אומר מותר גרידא, שזהו שגגת מעשה, משא"כ הוראת משוח שזהו הוראה המחייבת בקרבן המיוחד להוראה, ומתאמת להוראה דהצבור, לכן אפשר שאיתא גם בצירוף. ב עוד יש לעיין בשבא הפר על הוראת שניהן בי"ד ומשיח, אם כוונת התורה ששני שני חיובים יש כאן, רק התורה פטרה בקרבן אחד, א"ד אשר באמת התורה כללה תחת סוג עבירה אחת, ונפק"מ לענין הפרשה דהפר, דאם אמרינן ששני חיובים יש כאן, ממילא בעינן שתהי' ההפרשה דהפר במכוון על שניהם, משא"כ אם עבירה אחת היא, - דלא בעינן ההפרשה על שניהם. והמשיח ממילא מתכפר בשל צבור. - ונראה דזה תליא בטעם התורה שהמשיח נפטר בקרבן הבי"ד, אם הוא מפני שסמך המשיח גם על הוראת בי"ד, בהוראתו, א"ד שגזיה"כ הוא שנפטר בשל בי"ד ואם נפרש שטעם התורה מפני שהתורה ירדה לסוף דעתו של משוח, שע"כ צירף בהוראתו גם הוראת בי"ד, א"כ ע"כ עבירה אחת היא, ולא בעי הפרשה מיוחדת עבור ההוראה דמשוח, ורק ממילא מתכפר בשל בי"ד, אבל אם אמרינן ששתי מיני עבירות נינהו. רק התורה כללם בפטור קרבן אחד, א"כ בעינן לכהפ"ח הפרשה גם על הוראת משוח, - והרמב"ם כתב בפט"ו ה"ד דלהכי נפטר משוח בשל בי"ד מפני שסמך המשוח בהוראתו גם על בי"ד, נמצא לפ"ז דסבר הרמב"ם דעבירה אחת היא עם הצבור, וא"כ מסתבר שמצטרף עם הצבור להשלמה. ג אמנם לפ"ז בהוראות שונות כמו הוא בדם, והם בחלב, בזה יש להסתפק בשתים א. שאין זה מתכפר בשל צבור, כיון שלא סמך על בי"ד בהוראתו כלל מפני שהוראה אחרת היא, ב. ואף אם אמרינן שגם בזה גזרה תורה שיתכפר משוח בשל בי"ד, אמנם ע"כ בעינן הפרשת הקרבן גם על משוח, ואם לא הופרש הקרבן על זה אינו מתכפר משוח בזה, וצריך להביא פר על הוראתו, - ויש לפרש שזהו הא דבעי בש"ס הוריות ז' הוא בחלב והן בדם מהו והיינו דהרמב"ם ע"כ יפרש שזהו דבעי בש"ס דבהוראות שונות שאין לומר בזה דסמך על בי"ד בהוראתו, אם נתכפר בשל בי"ד מצד גזירה"כ, ואם יתכפר ע"כ בעינן שיופרש הפר על השתי מיני הוראות, ויובן לפ"ז הא דפסק הרמב"ם בפרט"ו ה"ה דהמשוח מביא פר לעצמו, והיינו דכיון דאית לן לומר לחומרא מספיקא, לכן אין מפרישין פר של צבור על הוראת המשיח, וממילא מחויב להביא פר לעצמו, וצ"ע. ד אמנם גם בהא דנתחלף לו חלב בשומן דאינו מצטרף עם הצבור להשלים רוב, גם לרב דסובר דנפטר מקרבן. והנה התם גם כן טעמא בעי, מדוע פוטר רב מקרבן, הא לא הוי תולה בבי"ד ודוחק לומר מטעם דלא הוי שב מידיעתו, ודלא כסברת רב פפא,- ונראה דסברת רב דבהוראת בי"ד להיתר פועלת על האדם לאי זהירות, וזהו סיבה להתחלפות לו חלב בשומן, נמצא דבהתחלפות הזה מעורב הוראת בי"ד, ופטור מקרבן יחיד [ובזה יובן הא דחקרו התוס' שם אם רוב צבור עשו כן, ולכאורה הא לא הוי תולה בבי"ד, אבל בדברינו שפיר הוי בזה תליי' בבי"ד.- והנה אעפ"י שיש בזה התערבות הוראת בי"ד, ומכ"ז אינו נחשב שגגה אחת לענין צירוף, ולפ"ז גם לדידן בהוראת כהן משוח אעפ"י שיש בזה גם תערובות תולה בבי"ד, להרמב"ם, עכ"ז אין לצרפו להשלמה מטעם שאין זה נחשב לשגגה אחת. ה ויש לדייק גם מדברי הרמב"ם שכתב האי דינא, דלענין צרוף בעינן שיהיו כולן בשגגה אחת, מטעם שנאמר "לכל העם בשגגה" וקשה הא הסוגיא קאמר' כן לרב דסובר דבנתחלף לו חלב בשומן פטור, ומכ"ז מודה רב שאינו משלים לרוב, משא"כ הרמב"ם דפוסק כר' יוחנן דחייב קרבן יחיד בנתחלף לו חלב בשומן, וא"כ פשיטא שאינו בצירוף רובא, כיון שמחויב קרבן מצד עצמו וכמ"ש הרמב"ם בהלכה זו בסופו. וכל החייב בפני עצמו אינו משלים לרוב השוגגים. וכתב מרן זה דבר פשוט. והיינו דלא בעינן לזה לימוד מקרא, וא"כ מדוע הביא הרמב"ם הלימוד מהקרא. - אבל אם אמרינן דמשוח בהוראתו אינו משלים לרוב. אף בהורו בי"ד בהוראה אמת, והיינו שעכ"פ אינו נחשב לשגגה אחת, וזה נלמד מקרא,- אבל באמת יש לומר דיותר מסתבר לומר דמשוח משלים גם לרוב צבור, להרמב"ם כיון שעכ"פ בני ביקתא נינהו מטעם אחד, וזה אינו ממועט מקרא, כיון ששגגה אחת היא. ו ובעיקר דברי הרמב"ם יש לפרש כפשוטו והוא דגם להרמב"ם דסבר יחיד שעשה בהוראת בי"ד חייב. אמנם כל זה טרם שנעשה צבור. - אבל כשנתרבו יחידים כאלה ונעשה צבור, דאז ע"כ הדין דצבור מביאין, ולא היחידין, וא"כ תנוח בזה השאלה על יחיד הזה שנתחלף לו חלב בשומן, אם משלים לרוב צבור, דבזה איכא למימר דמשלים הוא גם כן לרוב, מטעם דההתחלפות באה לו גם כן מסיבת ההודאה. וכמו שכתבנו לעיל. ולכן אעפ"י שחייב הוא בקרבן יחיד. - אבל כל זה טרם שנעשה רוב, אבל כשנעשה רוב שפיר אפשר לומר דנתכפר גם כן עם הצבור. כיון שההוראה סיבת ההתחלפות ג"כ. והוי דינו כמשוח בזה. -ובזה משמיע לנו רבינו שאינו משלים להצבור, מטעם דלא הוי שגגה אחת. ז ובזה אתי שפיר גם דברי רש"י, דאפשר לומר דסבר רש"י כשיטת הרמב"ם בזה, והיינו דמיירי הכא ג"כ באופן הזה, דלכ"ע פטור מקרבן יחיד. מטעם דנתכפר עם הצבור, ומיירי הכא בהאי בעי' באופן, שיש צבור בלעדו, - ואילו אכל בשעה זו לא הוי בר קרבן, בהתחלפות חלב בשומן, מטעם דנפטר בקרבן הצבור הבא על הוראת בי"ד, - ובזה יש מקום לומר דנדחה הקרבן ג"כ, וזהו בעי' דד' ירמי'. דף י"ג ע"א שפיכת שיריים וכו' מבואר דשפיכת שיריים חשובה אכילה, היינו אכילת מזבח, וכן מבואר ברש"י ד"ה לא קשיא יעו"ש - ומזה יש לתמוה בדברי רש"י כריתות ז' דפירש דלהכי התירה תורה להביא חטאת העוף על הספק, מפני שאין למזבח אלא הדם, ואין כאן אכילת מזבח. אמנם בלא"ה דברי רש"י תמוה מדוע דריש טעמא דקרא. - אמנם כוונת רש"י התם לבאר לנו מדוע אין ללמוד מדין חמאה"ע גם לחטאת בהמה שיבוא על הספק.- והרמב"ם בפרי"א משגגות ה"ב כתב דשאני חטאה"ע מפני שהמביא אותה הוא מחוסר כפרה, - ביאור דבריו מפני שהוא ענין טהרה, משא"כ שארי קרבנות שהם גדרי כפרה, - ורש"י מבאר לנו דשאני חטאה"ע שאינה בגדר אכילה למזבח, ואין ללמוד שארי קרבנות שענינם הוא אכילה - גם למזבח, - ביאור הדברים כי שאני זריקת הדם למזבח שאעפ"י שזהו אכילת מזבח, אמנם אין זה עצמיות אכילה, משא"כ הקטרה שזהו אכילה ממש למזבח, - עי' לקמן ל"א ע"ב בתוס' ד"ה דכתיב, - וא"כ אין זה בדמיון לחטאה"ע דבא עה"ס, זהו בדמיון כוונת רש"י שם. ע"ב הא רבנן והא ר"ש, והקשה במל"מ פרי"ז מפסוה"מ ה"ג הא אמר רשב"ל מודה ר"ש בהולכת דם חטאות הפנימיות שמחשבה פוסלת בה הואיל ועבודה שאי אפשר לבטלה היא, וא"כ בטבילת אצבע שגם כן אי אפשר לבטלה ע"כ מודה בזה ר' שמעון יעו"ש, והנה לפי מה שאיתא בשיט"מ שכתב דכיון דלא חשיבה טבילת אצבע עבודה רק מטעם הולכה, וא"כ ע"כ אין לפסול בה מחשבה יותר מהולכה דעלמא יעו"ש. ביאור הדברים דאם מצינו עבודה דהולכה אשר יותפס בה מחשבה, לכן יש לנו לומר דגם טבילת אצבע בכלל עבודה דהולכה. משא"כ לר"ש דלית לי' כלל עבודה דהולכה לענין מחשבה, א"כ גם טבילת אצבע אינה בכלל הולכה. - אבל תמוה הרבה הלא מצינו לר' שמעון דסבר דהולכה הוי עבודה בחטאות הפנימיות, וא"כ תהי' טבילת אצבע בחטאות הפנימיות בכלל הולכה דחטאות הפנימיות, והבא מיירי בחטאות הפנימיות לפום הס"ד, - וצ"ע. דף י"ד ע"א מודה הי' לפסול מק"ו וכו' והגה אעפ"י שבפסול פיגול דחוץ לזמנו בעינן כהרצאת כשר, והיינו שיקרבו כל מתיריו, אמנם בהא דלפסול לא בעינן כהרצאת כשר, וזהו מכח הלימוד דהק"ו דשלא לשמה, - ויש לעיין לרבנן דסברי דמחשבת פיגול פוסלת בהן, וכן לר"ש עצמו בשלמים גופייהו, אם נוהג בהן פסול זה, דלכאורה כיון שישנו להק"ו, א"כ תנהוג בזה הפסול, אמנם אם אמרינן כן תיקשה היאך נעשה פיגול, כיון שכבר נפסל במחשבה, וא"כ הרי חסר בזה התנאי כהרצאת כשר, - אבל קשה הכל טעמא מאי הלא ע"כ כיון שאיכא ק"ו לפסול, וא"כ ממילא היאך נעשה פיגול כיון דחסר כאן כהרצאת כשר, ואפשר שמפני שכן הוא סדר הפיגול, - ועי' לקמן מ"ב ע"ב, וברש"י ד"ה מכדי. בגמ' ואת"ל סבר לה כד' יהודה דאמר תוך עזרה מקדש אין מחשבה מועלת בהולכת סילוק בזיכין וכו' וקשה מאי איריא לר' שמעון הא אף לרבנן אפשר דאם סברי כר' יהודה דאמר תוך עזרה מקדש, א"כ לית כאן כלל תורת הולכה, ואינו ענין לפלוגתא דר"ש ורבנן, דפליגי בעבודה שאפשר לבטלה, אמנם הכא הלא לא בעינן לה כלל, וגם רבנן סברי דלא הוי עבודה. - ואפשר דלרבנן כיון דסברי דהולכה הוי עבודה חשובה לפיגול, א"כ בשחשב לפגל אז אין עזרה מקדשת, מטעם כמו שכתבו התוס' לקמן פ"ז ד"ה כבש. דאין עזרה מקדשת פסולים, וממילא בעי מזבח, ומטעם זה שוב הוי עבודה מעליא, אמנם לר' שמעון דסבר דעבודה שאפשר לבטלה לא הוי עבודה לענין פיגול, וה"נ הוי עבודה שאפשר לבטלה, דהיינו אם לא חשב לפגל, וממילא לא הוי עבודה דיותפס מחשבה בה. ע"ב שחיטה לאו עבודה היא. ופירש הר' יעקב מאורליינש לפי ששוה בחולין ובמוקדשין וכו' ביאור הדברים אעפ"י שהקפידה תורה אשחיטה בקרבן, אמנם הוא ענין שהקרבן דורש, ואין זה ענין עבודה שדורשין מן העובד, ומטעם זה כשרה השחיטה אף כשלא עמד השוחט בעזרה, - ומטעם זה ניחא הא דבעינן שתהי' השחיטה לפני ד' ומבואר לקמן נ"ה שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין, והיינו כי זהו מפני ענין הקרבן, ולא מפאת השחיטה בעצמותה. ומטעם זה אין משגיחין על השוחט שיהי' בר עבודה. כיון שאין זו ענין עבודה, רק ענין הוא לדרישת הקרבן, ואין זו עצמיות עבודה. דנייד פורתא, והקשה בשיט"מ וז"ל ותימא אא"ב דלא נייד אשמעינן דהולכה שלא ברגל פסולה הולכה, אא"א דנייד מאי אשמיענן יעו"ש, ולדעתי נראה דהנה כל עיקר הא דאשמעינן דיושב פסול בהולכה [דהרי הדין זה בהולכה שנוי' כמבואר ברש"י] הוא ללא צורך, דאם עומד פסול, היינו הולכה שלא ברגל, א"כ פשיטא דיושב שפסול בלא"ה בכל העבודות פשיטא פשיטא שפסול בזה, מטעם זה מדייק הש"ס דאשמעינן דעומד דומיא דיושב כשר, וכשמשני הש"ס דהפירוש יושב דקשייף מישך, א"כ אשמעינן התנא זה הדין בעצמו דיושב שהוא באופן שהולך גם כן פסול, מטעם דגם זה נקרא יושב. - ומשמיע לנו דין זה בהולכה לרבותא דאעפ"י שהכא עיקר עבודת ההילוך, ומכ"ז פסול ביושב. - וא"כ לא איכפת לן עכשיו אם אין לנו חידוש דין בדיוקא בזה דעומד דומיא דיושב. הנה במל"מ פר"א מפסוה"מ הכ"ז מדייך שם מהא דפריך הש"ס והרי הולכת אברים לכבש דבעי כהונה. דבהולכה דזר נפסל הזבח יעוי"ש, וזה תמוה וכי מאחר שהוכשר יחזור ויופסל, כמו שפריך הש"ס לקמן כ"ט, וע"כ דכוונת הש"ס בהפירכא דכמו שהתם נפסלו האברים, ע"י ההולכה דהזר. כן יש לפסול גם כן הדם בהולכה דהזר. דף ט"ו ע"א אתמר אמר עולא אמר ר' יוחנן הולכה שלא ברגל פסולה, אלמא לא אפשר לתקונה, איתיבי' נשפך מן הכלי על הרצפה וכו' תיובתא, והנה הרמב"ם כתב בפר"א מפסוה"מ הכ"ג דהולכה שלא ברגל פסולה יעוי"ש - ותמוה הא כיון שמסיק הש"ס בתיובתא, א"כ היאך פוסק הרמב"ם כן לדינא, וכבר עמד בזה במל"מ יעוי"ש, ולבאר שיטת הרמב"ם בזה נראה באופן זה, וכאשר יבואר. א דהנה בביאור הולכה שלא ברגל שתים יש בזה, א. דהולכה שלא ברגל ליתא בזה ענין הולכה, והרי זה כנעשה ממילא, וכמעשה קוף בעלמא, ואין כאן עבודה דהולכה כלל. ב. אפשר לומר דזהו ענין הולכה שלא כדרכה, וא"כ חסר בזה עבודה בכהן, כמו עבודה בשמאל דנחשב כעבודה בזר, מטעם דנעשה שלא כדרך עבודה, כמבואר בירושלמי פר"ה דיומא דפריך שם ושמאל לאו זר הוא, - מבואר דכל שהוא באופן שלא כדרך עבורה, הרי זה ענין חסרון עבודה בכהן, ויש כאן ענין זר. ב והנה איתא בירושלמי יומא פר"ה שם דפריך למ"ד הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, מהא דנשפך הדם מן הכלי על הרצפה, אמר רבי ביבי תיפתר שהי' מתגלגל כלפי חוץ, אמר רבי בא ואפילו תימר כלפי פנים שנייא היא הילוך בזר, שנייא שהיא הילוך מעליא. יעוי"ש ובקרבה"ע, - ביאור הדברים לדעתינו בזה דענין הולכה שלא ברגל סבר ר' ביבי דלא הוית כלל בגדר עבודה, והרי זה כנשפך ממש, וכמעשה קוף, ולהכי משני כשנשפך כלפי חוץ, וסברת ר' בא דהולכה שלא ברגל הוית עבודה, רק היא עבודה שלא כדרך עבודה, ובזה נחשבת היא כעבודה בזר, וממילא שנייא היא מהא דנשפך הדם, דשם כיון דליתא בזה עבודה כלל, אין ההולכה שלצד פנים פוסלת, ולהכי משני שתיפתר גם בשנפך אף כלפי פנים, ושיטת הש"ס דילן שמשני בהא דנשפך דמיידי בגומא, וכדומה, ע"כ אזלא בשיטת רבי ביבי שבירושלמי, - ולפ"ז אפשר לומר דהרמב"ם סבר כשיטת ר' בא שבירושלמי, וא"כ שפיר מיושב הא דנשפך כפשוטו, אף אם אמדינן דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה. ג עוד נראה דהבדל יש בין הפירושים, דלשיטת ש"ס ור' ביבי שבירושלמי דסברי דההולכה שלא ברגל לא הוי כלל בגדר עבודה, וכמעשה קוף בעלמא הוא, וכדבר דממילא, והיינו דלא הכירה התורה ענין הולכה, רק בהולכה כזו שהיא ברגל, - דאז אין נפק"מ בין הולכה כזו שהיא רחוקה מן המזבח, ובין הולכה קרובה למזבח, כיון שע"כ אין כאן הולכה ברגל. ואעפ"י דבאופן שהוא קרוב למזבח, ודרך הולכה באופן זה שלא ברגל, הוי דרכה בכך, ומכל זה לא מהני מפני שכיון שעכ"פ לית כאן הולכה ברגל. ד אמנם לשיטת ר' בא ע"כ כיון שמפרש דענין הולכה שלא ברגל, שהוא רק ענין שהוא שלא כדרך עבודה, א"כ ע"כ זה דוקא בשלא כדרכה. והיינו באופן שהוא רחוק למזבח, משא"כ באופן שהוא קרוב למזבח, וזהו כמו שפירש"י בשיטת ר' יוחנן, ולפ"ז הרמב"ם דאזיל בשיטת ר' בא, וע"כ דמפרש גם כן הולכה שלא ברגל, באופן הזה שהוא רחוק מן המזבח, וזהו באופן דהוי שלא כדרכה, ואפשר ש שעל זה מכוון הרמב"ם ונקט הולכה שלא ברגל, היינו שעמד במקומו וזרקו למזבח, דמשמעו שהוא באופן דהוי שלא כדרך הולכה, דהיינו בזריקה ואפשר דבאופן זה שבא על ידי זריקה הוי שלא כדרך הולכה אף במקום קרוב למזבח, ולהכי נקט הרמב"ם סתם, עי' בלח"מ, ולדברינו נתכוון הרמב"ם לזה שכתבנו. ה והנה חזינן דהש"ס פריך לעיל למ"ד הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, מהא דנתנו לחבירו, וחבירו לחבירו, ומשני דניידי פורתא, ויש כאן הולכה ברגל. יעו"ש, והנה לפ"ז תמוה דהרי הרמב"ם שמביא המסקנא כצורתה בפר"א מק"פ הי"ד, ולא כתב דמיירי בניידי פורתא, וכבר עמד בזה הלח"מ, ודבריו לא יספיקו לתרץ בהשמטת אוקימתא דש"ס. - אמנם בדברינו אפשר לומר דהרמב"ם לשיטתו שסבר דבכל ענין הולכה שלא ברגל הוא מפני שאין כן דרך עבודה, ויש בזה חסרון כהונה, אמנם באופן זה שנתן לחבירו, וחבירו לחבירו, שמשיטין זה לזה, שליתא בזה שינוי, ושפיר קרינן לזה דרכה בכך, ואין כאן חסרון כהונה, באופן שהכהנים משיטים זה לזה, והש"ס דילן דסבר שהוא מטעם שאין בזה האופן גדר עבודה כלל, כיון שנעשית שלא ברגל, א"כ לא מהני גם כן הא דנתנו לחבירו, וחבירו לחבירו. והיינו שמשיטין זה לזה. אעפ"י שלית כאן שינוי בענין עבודה, כיון שאין כאן עבודה כלל ולהכי משני הש"ס דמיירי בניידי פורתא, אבל הרמב"ם לשיטתו שפיר השמיט אוקימתא זו. שם שם ואיכפל תנא לאשמעינן כל הני וכו' והנה באמת יש להקשות מהא דלקמן ל"ד ע"ב תניא ר' יהודה אומר כוס הי' ממלא מדם התערובות וכו' יעו"ש כל הסוגיא. והתם ל"ש לאוקמי באופנים האלה, כמובן. - ולשיטת הרמב"ם שכתבנו לעיל. גם בזה לא תיקשה דשאני התם דכיון דנעשית בממילא, וכמש"נ. פרק שני דף ט"ו ע"ב. כל הזבחים כו' אונן, פירש"י כל זמן שלא נקבר המת, וכן פירש"י בפסחים צ' האונן שמתו מוטל לפניו, ועי' בתיו"ט במה שתמה שם לרש"י.
תוס' ד"ה אתיא, וצ"ע אמאי לא יליף מק"ו דיושב דאינו במיתה, וזר ג"כ דאינו במיתה בקבלה לפי שאינה עבודה תמה ומחלל, כש"כ פרועי ראש דבמיתה דמחללי וצ"ע יעו"ש ולדעתינו נראה לומר דאין לעשות מזה ק"ו, דאדרבה היא הנותנת דכיון שאמרה תורה מיתה, אית לן לומר דע"כ יש בזה עבודה בכשרותה, מדחייבה תורה מיתה, וכמו דאמרינן בעלמא בתמורה דמוכיח אביי דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד מהני, מדחזינן דאמרה תורה מלקות. והנה אעפ"י שחזינן דאיכא מיתה, אעפ"י שהעבודה מחללת, אמנם ע"כ אין ללמוד חילול עבודה מהא דחזינן דרבתה תורה חיוב מיתה, ושפיר לא ילפי הני תנאי לפרועי ראש דמחללי עבודה מק"ו דיושב שאינו במיתה ומחלל עבודה. - ומטעם זה א"ש דברי התוס' לקמן י"ז ד"ה אין בגדיהם, דקרא דוחגרתם צריך לחילול עבודה, יעו"ש. והיינו ג"כ דלא ילפינן בק"ו מטעם החיוב מיתה, וזהו כמ"ש וכמבואר לעיל. גמרא זר מנלן וכו' דבי רבי ישמאעל תנא אתיא בק"ו מבעל מום, מה בעל מום שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל וכו' - והקשה הגרע"א ז"ל בתוס' רע"ק למשנה זו, היאך ילפי דזר מחלל עבודה מק"ו דבע"מ וכו' ואמאי לא אמרינן חלל יוכיח שאינו אוכל ואינו מחלל עבודה, וכמ"ש התוס' בתענית י"ז על ערל דאין ללמוד מבע"מ בק"ו דאכילה מטעם דאיכא למימר חלל יוכיח יעוי"ש. ונראה דהנה באכילה דקדשים שתים יש. א. עצם מצוה דאכילה, ב. דאכילה בעצמותה הוי ענין עבודה כמבואר בפסחים ע"ב, - והנה לפ"ז בחלל שנלמד דאינו מחלל עבודה מטעם ברך ד' חילו, כיון שעכ"פ הוי מזרע אהרן הכהן, הנה לפ"ז כשהחלל אוכל את הקדשים, הנה ע"כ מהחלק העבודה שיש בזה, שפיר איכא למימר, דמקוים, דכמו שאמרינן שאינו מחלל עבודה דבפועל, כן אינו מחלל עבודה שע"י אכילה אין להשיב ולהוכיח מחלל דכמו שאינו אוכל, ומ"מ אינו מחלל עבודה, דע"כ הא דהלל אעפ"י שאינו באכילה דמצוה, אבל ישנו באכילה דעבודה, דמ"ש עבודה זו משארי עבודה, ובדיעבד ש כשאכל עשה מצוה מטעם חלק העבודה, משא"כ זר שאינו כלל באכילה ואין זה בדמיון להתוס' דתענית, דהתם בערל שהוא כהן מיירי, - ושם באנו לדמותו לחלל, ע"כ יהי' דינו כחלל גם לענין אכילה לומר שהחלק העבודה הבאה מהאכילה ישנו גם בו, בערל. כמו שיש בחלל, - ומטעם זה אין לנו לפסול ערל לגמרי. - זהו סברת התוס' דשם, - אמנם זר שאינו מזרע אהרן הכהן, ואינו כלל בעבודה שפיר נלמד לפסול מק"ו דבע"מ. דף ט"ז ע"א אונן, מנלן וכו' - הנה בכדי לבאר סוגיא זו, נקדים חקירה מה שהסתפקנו בדין אנינות לענין הקרבה, והקרבן, - והיינו, בדין אונן שאין מקריבין קרבנו, - היאך הדין בשנעשה אונן באמצע עבודה, אם גומרין ההקרבה. א גרסינן ביומא י"ג ת"ר כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, רבי יהודה אומר כל היום, מאי כל היום אמר רבא לא נצרכה אלא להביאו מתוך ביתו א"ל אביי השתא לר"י אפוקי מפקינן לי' דתניא הי' עומד ומקריב ע"ג המזבח ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר יגמור וכו' אלא אמר רבא מאי כל היום לומר שאינו עובד כל היום גזירה שמא יאכל וכו' -והנה בפלוגתא זו דר' יהודה ור' יוסי דסבר ר' יוסי יגמור פירש"י דמיירי בכה"ד, והיינו דסבר רש"י דבכה"ג לכו"ע יגמור, מטעם כי זהו מה שנאמר ומן המקדש לא יצא, ובזה גם ר' יהודה מודה דגומר עבודתו, ולהכי פירש"י דמיירי בכה"ד, ובזה סבר ר' יהודה דמניח עבודתו ויוצא. ור' יוסי סבר דגם כה"ד יגמור עבודתו שהתחיל. - אמנם התוס' ד"ה הי' עומד מיאנו בפירש"י ופירשו דמיירי בכה"ג, וסברת ר' יהודה דסבר מניח עבודתו הוא מדרבנן, וכמבואר שם, - והנה ע"כ סברת רש"י דדוחק לפרש דרבנן יאסרו על כה"ג גם לגמור עבודתו שהתחיל בה, כיון דכתיב בהדיא ומן המקדש לא יצא, ואעפ"י שאסרוהו חכמים לעבוד משום גזירה שמא יאכל, - הנה זהו לכהפ"ח לענין ההתחלה, אבל אין לומר שיאסרוהו חכמים גם לגמור, שיש בזה גם בזיון העבודה. - עוד יש בזה דאם באמת אסור לכה"ג לגמור את העבודה שהתחיל בה, א"כ פשיטא שאסור להתחיל בעבודה, וא"כ תיקשה כיון שכבר אמר ר' יהודה דגם מניח עבודתו ויוצא, וא"כ פשיטא וכש"כ שלא יתחיל, וא"כ למה א"ר יהודה עוד בברייתא השניי' שלא יתחיל כל היום בעבודה מטעם גזירה שמא יאכל, - כיון שבלא"ה אסור בהקרבה מדרבנן, מדרבנן, וגם אסור לגמור. - וכל זה הוקשה לרש"י, ופירש דברייתא זו מיירי בכה"ד, ור' יוסי סבר דכה"ד אינו מפסיק מעבודתו אלא גומרה. - אמנם תיקשה לרש"י הא דהקשו התוס' שם, אשר באמת מצוה ליישב דברי רש"י, וכאשר יבואר. ב הקשו התוס' דהלא כה"ד מחלל עבודה, וכתבו התוס' דמשמע דמיירי שעדיין לא התחיל בעבודה וכוונת דבריהם, משום, דלכאורה יש מקום לומר דאין חילול עבודה בגמר עבודה באופן שהתחיל בהיתר, ולזה כתבו דמשמע דמיירי טרם התחיל בעבודה, מהא דתניא הי' עומד ומקריב, דמשמע שעבודה בידו טרם התחיל לעבוד, ויש בזה חילול עבודה, כיון שגם ההתחלה באיסור. - וכן איתא בתוספתא פרי"א דזבחים, דתניא שם אבל כה"ד שהי' מקריב ומת לו מת מניח עבודה ויוצא, וליכא מאן דפליג וכו' יעוי"ש, ונראה דהנה בתוספתא איתא כה"ג מקריב אונן וכו' ר' שמעון אומר גומר את העבודה שבידו ובא לו. אבל כה"ד שעמד ומקריב ומת לו מת מניח את העבודה שיבדו ויוצא וכו' והנה יש לדייק בלשון זה דתניא בברייתא בכה"ג "ובא לו". - והנה מזה למד רש"י שדברי התוספתא אינו הברייתא ההובא בש"ס דילן, ועוד דשם הוא דברי ר"ש, והכא הוי דברי ר' יוסי, - ומפרש רש"י דהתם בתוספתא מיירי שהעבודה בידו, היינו שעדיין יש לו לילך ולעבוד כגון מי שבידו המזרק, וצריך להוליך ע"ג המזבח,- ובזה אמר ר"ש גומר את העבודה שבידו ובא לו. היינו שיבוא להמזבח, - ובאופן זה מניח בכה"ד את העבודה ויוצא, והיינו שאין זה באמצע העבודה. כיון שעדיין צריך להוליך, אעפ"י שההולכה מצד עצמה עבודה היא. אמנם לגבי עיקר ההקרבה הרי זה התחלה, - ובזה יובדל מכה"ד, - אמנם באמצע עבודה ממש,דהיינו שהי' עומד ע"ג המזבח, - וזהו הבריתא שהובאה בסוגיא דידן. - ובזה גם כה"ד לא מעברינן לי' מעל המזבח, וכמו שדרשינן מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, וכאשר יבואר להלן בס"ד - וסברת רש"י שהברייתא זו היא ברייתא אחריתי. ואינה התוספתא, ושונה היא לגמרי מדין התוספתא, מטעם דבתוספתא מיירי טרם עלה על המזבח. - והכא מיירי בשעלה ע"ג המזבח, וזהו דין חדש לר' יוסי דיגמור הכה"ד העבודה, מטעם דכיון דעומד ע"ג המזבח שוב לא נחתינן לי' עד שיגמור. ג והא דבאמת אינו מחלל עבודה באופן שעומד ע"ג המזבח.- נראה דהנה יש לחקור בעיקר הדין הא דאונן פסול להקריב, אם הוא מצד עצמו דלא חזי לעבודה באנינות, א"ד שהדין הוא בהקרבן שלא יוקרב ע"י כהן אונן, ונפק"מ לענין זה בשעלה ע"ג המזבח בהיתר, דאם פסול אנינות הוא מצד עצמו, והוא גברא דלא חזי לעבודה, א"כ מה מועיל לן הא דעלה ע"ג המזבח, אמנם אם אין הפסול בגברא רק דין הוא בהקרבת הקרבן שלא יוקרב באנינות - הנה באופן זה שעלה ע"ג המזבח, אין זה המקום של חלות האנינות- שהכהן ע"כ אונן הוא גם בשעומד ע"ג המזבח ואסור גם שם באכילת קדשים, אמנם כיון שאין שם החלות דאנינות, להכי אין פסול אנינות בהקרבן. וע"כ הא דמחלל עבודה באופן שנעשה אונן טרם חלה על עקבי המזבח, זהו מטעם אחר משום דעבר אמימרא דרחמנא. וכאשר יבואר. ד הנה יש להבין לפירש"י באיזו סברא פליגי ר' יהודה ורבנן, דר' יהודה סבר לא יגמור, ור' יוסי סבר יגמור, ומאי טעמייהו בזה. - ונראה דפליגי בהא דמצינו הכא בזבחים בסוגיא אונן מנ"ל דמחלל עבודה דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל א"ל מי כתיב הא אחר שלא יצא חילל, עי' בפירש"י, ואידך מ"ט לא אמר מהן הקריבו בסבר מפני טומאה נשרפה, דבי ר' ישמאל תנא אתיא בק"ו מבע"מ ומה בע"מ שאוכל אם עבד חילל, אונן שאין אוכל אינו דין שאם עבד חילל. יעו"ש והנה לכאורה קשה הא מצינו לכה"ג שאינו אוכל, ומכל זה עובד עבודה, וע"כ צ"ל כמו שכתבו התוס' שם ד"ה זר שאינו אוכל דאין להוכיח מכה"ג משום שאינו מוזהר, תאמר בזה שמוזהר. - ולכאורה יש להעיר היכן מצינו אזהרה זו לכה"ד, דע"כ גם תנא דבר"י לא סבר דרשא זו דומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל, והיינו דע"כ מדיליף מק"ו א"כ סבר דאין לדייק הא אחר שלא יצא חילל, ואפשר שגם אחר אינו מחלל. וא"כ אין מקום גם לאזהרה, דהרי עיקר האיסור מזה נלמד, כמבואר בסנהדרין פ"ד, וע"כ צריך לומר דרק על חילול עבודה לא נלמד, אבל האיסור שפיר דמי ונלמד דרק הכה"ג מוזהר שלא יצא ויקריב באנינותו הא אחר יצא. -ומוזהר לצאת מן העבודה, ולהכי שפיר יליף תנא דבר"י חילול עבודה לאונן מק"ו מבע"מ. ה והנה לשיטת רש"י דבכה"ג לכו"ע רשאי להתחיל בעבודה, היינו מדאורייתא, וכמו שיבואר להלן, והנה לפ"ז ע"כ דרשא דומן המקדש לא יצא האמור בכה"ג היינו שלא יצא מקדושתו ויתחיל בעבודה, וממילא המיעוט לענין אחר היינו ג"כ שאינו רשאי להתחיל. - נמצא לפ"ז דלענין אמצע עבודה, אין כאן אזהרה לכה"ד וממילא בין אם נלמד חילל עבודה לכה"ד מן ומן המקדש לא יצא, ובין אם נלמד חילול עבודה מק"ו מבע"מ אין לנו ללמוד על אמצע עבודה, וזהו סברת ר' יוסי דסבר דכה"ד שנעשה אונן בעמדו ע"ג המזבח שאין זה מקום אנינות, וגם אין כאן אזהרה, ולהכי סבר יגמור מפני שאין כאן חילול עבודה, ואין כאן לימוד מהק"ו ג"כ משום דיש לפרוך כה"ג יוכיח שאינו עובד ואוכל ועבודתו כשרה, ור' יהודה דסבר לא יגמור היינו משום דע"כ סבר כר"א דמפני אנינות נשרפה, וכמו שסבר כן לקמן ק"א, - והוי ר' יהודה לשיטתו, - זהו מה שנראה סברת ר' יהודה ור' יוסי אליבא דפירש"י. ומה ו ובזה יש ליישב עוד מה שקשה לכאורה לפירש"י דאם סבר ר' יוסי דהפסול לעבודה יש הבדל בין אם הי' פסול טרם שהתחיל בעבודה, לבין אם נעשה פסול באמצע עבודה, ור' יוסי סבר דבאופן שנעשה הפסול אחרי שהתחיל בהיתר יגמור, א"כ לפ"ז תיקשה מסוגיא ערוכה לעיל ט"ו בעא מני' ר' ירמי' מר' זירא הי' מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר המזבח מהו וכו' יעו"ש - ולכאורה אמאי לא קאמרה הסוגיא דזה תליא בפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי דפליגי לענין אנינות ומצאתי בגבו"א ליומא עמד בזה. - ועוד הקשה לתנא דבר"י דיליף חילול עבודה לאונן מק"ו מבע"מ, - ובע"מ אפי' התחיל בהיתר גם כן חילול, וא"כ איכא למיפרך מה לבע"מ דלא מהני התחיל בהיתר, עכת"ד. - ובדברינו יבואר לנכון דאין זה ענין לבע"מ כלל, דשאני בע"מ דמצד עצמו אינו ראוי לעבודה. - משא"כ אונן דהוי גברא דחזי לעבודה, ורק העבודה דורשת אי-אנינות, ואין אנינות ע"ג המזבח. - ואיסור ג"כ ליכא באופן שנעשה אונן בעמדו ע"ג המזבח ועבודה בידו, - וע"כ עיקר הטעם של ר' יוסי דסבר יגמור הוא מפני שסבר שאין כאן איסור אנינות, וממילא כדליתא דמיא עד גמר העבודה. ז אמנם דעת הרמב"ם דלא כדעת רש"י בזה, והוא, בהא דכתב הרמב"ם בפר"ב מבי"מ ה"ו דעיקר האיסור להדיוט נלמד מן הדרשא דומן המקדש לא יצא ומפרש שזה נאמרה על אמצע עבודה לומר שמחויב להפסיק עבודתו, וכתב מרן שדעת רבינו כשיטת התוס'. ומשמע מדברי רבינו אשר כה"ג לא יתחיל שום עבודה בשעה שהוא אונן. - ומסתפק שם במל"מ אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, - ובאמת מלשון הרמב"ם משמע דמדאורייתא מותר, ויש להאריך בזה. - וכן מורה דברי הרמב"ם בפר"ד מה' כלי המקדש ה"י שכתב בהדיא כיון שכה"ג האונן ראוי לעבודה, וע"כ הכוונה ראוי גם להתחיל. - וע"כ דברי הרמב"ם מתפרשין היטב כמו שפירש המל"מ בשלהי דבריו שם. - עכ"פ מבואר דשיטת הרמב"ם והתוס' לענין זה בחדא שיטה קיימו ומחולקים רק בלהתחיל, דשיטת התוס' לענין להתחיל מן התורה. אבל הרמב"ם ס"ל דמדרבנן ג"כ מותר]. ודברי רש"י ושיטתו בזה כאשר ביארנו. ח אמנם בעיקר הדין דכה"ג אונן משלח קרבנותיו לכאורה תמוה טובא הלא זה ודאי דחל אנינות על כה"ג מדחזינן דאסור באכילת קדשים ורק לענין הקרבה חידשה תורה שמקריב אונן אמנם לענין שילוח קרבן, - תמוה לן טובא היאך יכול לשלוח הקרבן באנינותו הלא נלמד משלמים דבעינן בזמן שהוא שלם, והכא עכ"פ חסד להכה"ג מעלה זו דשלם, וגם הרמב"ם סובר להלכה דאין אונן משלח קרבנו, כמבואר בפר"ב מבי"מ הי"א, -וא"כ תמוה מדוע זכה הכה"ג לבטל דין אנינות בדבר שילוח הקרבן, וצ"ע. ט והנה לכאורה אפשר לומר דכל עיקר האי דינא הוא לענין שילוח הקרבן, דהיינו בשעת הפרשה בעינן שיהא הבעלים שלמים.-ויש סמך לזה מדברי רש"י פסחים צ"ח ד"ה אלא דמת אחר חצות דכיון דחיילא עלי' דין פסח ברישא שוחט לעצמו ולא חיישינן וכו' אבל כי חיילא אנינות ברישא לא זהיר וכו' וקשה מדוע לא פירש"י דבאופן שחל אנינות אינו משלח פסחו מטעם דבעינן שיהי' שלם, וכן פירשו התוס' שם,- ובאמת תמוה מדוע לא נחת רש"י לזה, וביותר שמבואר לקמן צ"ט שדין זה דר"ש גם בפסח נאמרה, והי' נראה לומר דסברת רש"י דכיון דמיירי הכא לאחר ההפרשה, והיינו דהמשנה מיירי כן. - ולהכי פירש"י מטעם שפירש. - ולפ"ז אפשר לומר דגם קרבנו של כה"ג מיירי באופן זה, וקצת משמע כן לשון הרמב"ם שכתב הי' הקרבן של כה"ג, דמשמע שהי' מופרש מעיקרא. - אמנם מלבד הדוחק שמצד עצמו, - הנה לא כן משמע בסוגיא דב"ק ק"י שם,- דמשמע דכה"ג אונן יכול להקדיש ג"כ את הקרבן. י ונראה בסברת רש"י דכיון דפסול אנינות הוא מצד עצם הקרבן, והיינו דהשתלמות הקרבן לא יהי' באנינות, וא"כ גם ההקדש שהוא ההפרשה ג"כ בעינן שלא תבוא באנינות, שזהו ג"כ ענין קרבן, וזהו עיקר סיבתו, ולכן שיטת רש"י דלאחר הפרשה שוב לא איכפת לן על התנאי דשלם ומטעם זה בכה"ג שמקריב אונן, ואין זה חסרון להשלמת הקרבן להכי יכול הכה"ג להקדיש גם כן, ולהפריש הקרבן. יא ובזה יש ליישב הא דקשה לכאורה סוגיא זו דפריך ומאן לימא לן דאונן אסור בבמה וכו' וקשה הא אונן לאו בר הבאת קרבן הוא מטעם דבעינן שיהי' שלם, וממילא פסול לעבודה גם לאחרים מטעם חסרון שליחות - ויש לחלק.- ובשלמא במזבח לא קשה למ"ל קרא דאונן פסול לעבודה. - מטעם דהרי נפק"מ לקרבן דאחרים, - ואין בזה חסרון שליחות מטעם כהנים שלוחי דרחמנא ניגהו.-משא"כ בבמה דזר כשר בה, א"כ פשיטא דאונן פסול. א"ש משום דאם אין לנו לימוד לפסול אונן לעבודה, והוי אמרינן דכשר אונן בבמה, דאז יהי' הדין דאונן משלח קרבנותיו ג"כ מטעם דזה בזה תליא. יב אמנם העיקר נראה בזה דע"כ כהן גדול משלח קרבנו, דכיון דאמרה תורה לכה"ג שלא יצא מן המקדש. - והכוונה שלא יניח שום עבודה מלעסוק בה בשביל האנינות, ונכלל בזה ג"כ שיקריב כל הקרבנות שמחויב. - וא"כ פשיטא שיש בזה גם קרבן של עצמו שמחויב להקדישו ולהפרישו לקרבן, - וזהו כוונת הרמב"ם הי' הקרבן של כה"ג והי' אונן נותנו לכל כהן שירצה וכו' כיון שכה"ג ראוי לעבודה יעו"ש, והיינו מהטעם שכתבנו. יג והנה כמו כן יש לחקור בעיקר הדין דאין אונן מביא קרבנותיו, אם הוא מצד עצמו מטעם דגברא דגברא לא חזי לקרבן, ולא הוי בר קרבן בשעה זו. - א"ד דהחסרון בזה מצד הקרבן, והיינו דבעינן שלא יהי' הכשר הקרבן בא ע"י איש אונן. והבעלים המה ג"כ בהכשר הקרבן, לפי שאין קרבן בלא בעלים, -ונפק"מ לענין דיעבד, דאם אמרינן דגברא לאו בר ריצוי הוא באנינותו. א"כ גם בדיעבד לא הורצה, אבל אם אינו אלא מצד הקרבן אינו מעכב בדיעבד כיון שאין לזה לימוד לענין דיעבד. - ואם נכשיר דיעבד א"כ שפיר יש להכשיר גם אחרי הקבלה בכוס או במנחה אחרי קמיצה, שזה ג"כ כדיעבד. מטעם הפסד קדשים, כמבואר. - והנה לפי מה שביארנו שיטת רש"י דע"כ עיקר פסול אנינות לא הוי חסרון מצד הקרבן. ולא מטעם גברא לא חזי. - ואם אמרינן כן בכהן העובד, כש"כ דאמרינן כן בבעלים, ואם ס"ל לרש"י כן בכהן העובד, וכמו שכתבנו, שזהו סברת ר' יהודה דסבר יגמור, א"כ כש"כ בבעלים, - וא"כ אתי שפיר פירש"י דסוטה ו' ד"ה שמת הוא, דפירש דאינה שותה מטעם דאמאן בעינן למשרייא. - והעיר בזה ידידי הרב הגאון ר' נחום ברוך גינצבורג שליט"א הגאב"ד קיבארט מדוע לא פירש רש"י מטעם אנינות, שהיא אוננת על בעלה, ואינה בהקרבת הקרבן. - אמנם לפי מה שכתבנו אתי שפיר, והיינו דלא מיבעי' אם סבר רש"י דכל עיקר הדין דפסול אנינות בבעלים הוא רק בשעת ההפרשה, וכמו שמוכח מרש"י פסחים, דפשיטא דלאחר קמיצה שוב אין לנו לחוש על אנינות דבעלים. - אלא אף אם גם אם אמרינן דיש להקפיד על מעשה ההקרבה ג"כ אמנם לאחר קמיצה שוב אין קפידא, וכמש"נ. יד איברא דלענין הספק שכתבנו ע"כ דדעת הרמב"ם דאונן הוא משום דהוי גברא דלא חזי, וגם בדיעבד לא הורצה, והוא מדכתב בפר"ב מבי"מ הי"א וז"ל האבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה וכו' אבל המנודה יש בו ספק אם משלח אם אינו משלח לפיכך אם הקריבו עליו נרצה יעו"ש, משמע מזה דאילו באונן כל שבעה גם בדיעבד לא הורצה, וע"כ דסבר דהוי גברא דלא חזי, - ופשיטא דגם בשנעשה אונן אחרי קמיצה אינו בהקטרה.- אמנם שיטת רש"י ע"כ כמו שכתבנו, - ומטעם זה פירש"י שם בסוטה הטעם דאינו בהקטרה מטעם דאמאן בעינן למשרייא, - והוא משום דחסרון אונן אינו מעכב באופן דלאחר קמיצה, וכמש"נ. - ובזה יש להטעים שיטות הראשונים, הובא בהרא"ש פר"ג דברכות דפליגי שם לענין דחוי.-היינו אם שייך דיחוי מטעם שנדחה בשעת אנינותו. טו והנה בהא דכתב הרמב"ם דאבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה, ומשמע שלא הורצה ג"כ כל שבעה, - וקשה הא אבילות כל שבעה אינו אלא מדרבנן, וכמ"ש הרמב"ם בה' אבל דמשה תיקן להם לישראל, ומדרבנן הוא, וא"כ אמאי לא הורצה. - וכבר העיר בזה בספר קדן אורה למוע"ק ט"ו - אמנם לפי מה שכתבנו דלשיטת הרמב"ם הוי גברא דלא חזי, - להכי כל שבעת ימי אבלות שאינו ראוי לקרבן מדרבנן, ג"כ נקרא גברא דלא חזי, - מטעם דכלל הוא דכל שאינו ראוי מדרבנן נקרא אינו ראוי לדאורייתא ג"כ. - וזהו שיטת ר' יהודה סוכה כ"ג, וכן פסק הרמב"ם פר"ד מה' סוכה. לענין הדין דבעינן סוכה הראוי' לשבעה. - ועכ"פ בעיקר הדין הוי ספיקא דדינא וכמש"נ. תוס' ד"ה מיושב וכו' הגה"ה וא"ת מה ליושב שכן אסור בעזרה כדאמר (יומא כ"ה) אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וכו' יעוי"ש והנה רש"י ביומא שם פירש שנאמר לעמוד לשרת וכו' - וקשה הא האי קרא בעבודה מיירי, ומזה ילפינן לקמן כ"ג ע"ב דעבודה נפסלת במיושב, משא"כ ישיבה גרידא בלא עבודה לא שמענו. - ועי' בנבו"א ליומא, - ונראה דכוונת רש"י דע"כ ישיבה גרידא בלא עבודה גם כן אסור, דלא גרע ישיבה גרידא מישיבה דעבודה, ואם זה אסור גם זה אסור, דאין סברא לומר דבעבודה ישיבה חמירא יותר, דהרי מצינו דאדרבה אם הישיבה נחוצה לעבודה דמותר ישיבה כמבואר לקמן י"ט, דפריך וליתב מיתב, נמצא דכשאסרה תורה ישיבה בעבודה, הרי זה דין כולל בדין עזרה, ולא בדין עבודה, ומטעם זה הצריכה התורה עוד קרא לפסול בעבודה. כשעובד בישיבה, לומר שגם דין הוא בעבודה, - ואע"ג דהתוס' לקמן י"ט פירשו דהא דפריך בגמ' וליתיב מיתב, הכוונה רק סמיכה, - אבל עכ"פ אנו רואים כי מה שנדרש לענין עבודה מותר לשנות מעמידה לסמיכה. וסברי התוס' שדי בסמיכה, אבל ע"כ דעת רש"י דמותר בישיבה ממש, וכן הוא דעת הריב"א הובא בתוס' יומא כ"ה דלצורך עבודה מותר ישיבה בעזרה. והנה ביומא כ"ה שם הקשו בתוד"ה אין ישיבה וכו' והלא בהא דמבואר זבחים ט"ז יושב שאוכל אם עבד חילל, והיאך אוכל בישיבה יעוי"ש, - ויש להבין הלא גם אם איכא איסור ישיבה, אבל אין זה מעכב האכילה, ואטו מפני שאכל בישיבה, אינו מקרי אכילה, ומניין לומר דכוונת הש"ס שמותר לישב בשביל אכילה, אלא כוונת הש"ס שאין הישיבה מעכבת מצות אכילה, משא"כ עבודה שהישיבה מעכבת העבודה וצ"ע. ע"ב שכן לא הותר מכללן, ופירש"י וזר דהותר מכללו בבמה אין זה הותר מכללו שהרי לא נאסר שם מעולם. - וקשה דבסברא כזו אם זה נחשב להותר מכללו פליגי תנאי. - והוא, בהא דמצינו בפסחים כ"ג דלר"ש נחשב איסור חלב להותר מכללו מטעם שחלב חי' מותר. ולריוה"ג אין זה הותר מכללו, כיון שבבהמה אין היתר לחלב, -והרי מבואר דפליגי תנאי אם בעינן הותר מכללו בזה המין עצמו, - והנה הכא גם כן בדין במה אע"ג דהוי במין אחר לגבי מקדש. ע"כ לר"ש נחשב זה הותר מכללו.- דע"כ דע"כ לא גרע זה מהא דחלב חיה לגבי בהמה, - וכן תיקשה גם לפירש התוספות בד"ה שכן, וצ"ע. שם טמא יוכיח. ופירש"י שהותר מכללו אצל קרבן צבור דכתיב במועדו ואפילו בטומאה, ואם עבד בקרבן יחיד חילל יעוי"ש מבואר מזה דטומאה הנדחת מפני הקרבן צבור נחשב הותר מכללו. יש לעיין טובא מדוע אנו למידין דעשה דוחה לל"ת מכלאים בציצית הא אפשר לומר דשאני איסור כלאים שהותר מכללו בבגדי כהונה. - ולנכון כן הקשה בתוס' ביבמות ה' ד"ה כולה וכו' ותירץ ר"י דהתם נמי משום דעשה דעבודה דוחה, ועוד דצורך עבודה שאני, יעוי"ש והנה הביאור צורך עבודה ע"כ היינו משום דאין ללמוד מצורך עבודה, מטעם דעבודה חמורה דדוחה גם שבת. - ובזה מיושב גם לתירוץ הראשון דפירש ר"י מטעם דעשה דוחה ל"ת מדוע לא נלמד מבג"כ דעשה דוחה לל"ת מדחזינן לדעשה דבג"כ דוחה לאו דכלאים, משום דשאני עבודה דחמירא דהרי דוחה גם שבת. - זהו ביאור דברי התוס' שם. אבל יש לעיין דכל זה ניחא לשיטת הר"א ממיץ והרמב"ם דסברי דכלאים שלא בשעת עבודה אסור, - אבל לשיטת הר"ת, הובא בתוס' מנחות מ"א ד"ה תכלת, ובתוס' חולין ק"י ד"ה טלית, דכלאים גם בשלא בשעת עבודה מותר בבגדי כהונה, וזהו גם דעת הראב"ד בפ"ח מכלי המקדש. - וע"כ שהותרה, לדידהו, כלאים בבג"כ מטעם היתר גמור, רוא"כ ע"כ אין לך היתר מכללו יותר מזה, - ושוב תיקשה לדידהו היאך ילפינן דעשה דוחה לל"ת מכלאים בציצית, הלא שאני כלאים דהותרה מכללו בבגדי כהונה. והנה לכאורה אפשר לומר דלפי מה שפירש"י דאיסור זרות לא נחשב הותר מכללו מטעם שמותר להקריב בבמה, משום דמעולם לא נאסר. - וא"כ אפשר לומר דגם בהא דכלאים בבגדי כהונה לא נחשב הותר מכללו כיון שמעולם לא נאסר. - ובספר ראש המזבח מיישב כן לפי פירש"י. - אמנם באמת לא דמי, דהתם בבמה כיון דלא בעינן כהן לעבודה, להכי שפיר אין זה נחשב הותר מכללו, - והיינו הביאור בזה דעבודת הבמה נחשבת כעבודה אחרת לגבי עבודת המקדש, והרי זה כמילתא אחריתי, אבל בהא דבג"כ ע"כ יש איסור כלאים. - כגון אם תהי' אחת מהבג"כ בכלאים, לא באבנט שהוא בא בכלאים, פשיטא שיש איסור וגם לוקה על זה, הלובש, - ורק דין הוא באבנט, - נמצא שע"כ יש איסור כלאים במקדש, וגם בבגדי כהונה עצמן, ורק לצורך עבודה הותרה. ושפיר נחשב זה להותר מכללו, והנה הי' לכאורה אפשר לומר דכלאים הותרה אצל אבנט, ואין זה בגדר דחיי' אלא הוא בתורת הותר. - ואין זה הותרה מכללו. אבל זה ליתא מלבד דהסברא אינו כן - הנה עוד גם מהא דטמא שנחשב להותר מכללו מטעם דנדחה בציבור, אעפ"י דסברי הרבה תנאים ואמוראים דטומאה הותרה בציבור. והנה יש מקום לומר דכלאים בבג"כ אין שם איסור כלאים כלל. - והוא דכיון דהלבישה לצורך עבודה, והר"ז בדמיון שלובש לצורך העברת המכס. ואין בזה הנאת לבישה. - ועיקר הלבישה למצוה ומצות ללה"נ, - ולסברא זו כבר נחית הגאון חת"ס חיו"ד סי' ס"ט ליישב קושיות התוס' במנחות מ"ה שהקשו מדוע לא אישתרו כהנים בכלאים כמו שאשתרו כלאים בבג"כ. - יעוי"ש. - ואעפ"י שיש להעיר לכאורה ולומר דאין זה בדמיון להא דמעביר מפני המכס, מפני שנושא לשם משא, משא"כ בגד"כ נושא לשם לבישה, ולא שייך מללה"נ, כיון שעיקר האיסור בכלאים הוא הלבישה המביאה לידי הנאה,- אבל אם בשביל זה לא איריא וכאשר יבואר. דהנה זה ודאי דבאופן שמכוון במשא זו ליהנות מהבגדים הנאת הגנה מחמה וצינה, - הר"ז לבישה האמורה בתורה, וכמו ששנינו ובלבד שלא יכוונו, - והיינו כוונת הנאה, ומה"ט כתבו התוס' והרשב"א בשבת כ"ט דבאופן פס"ר אסור, והיינו דפס"ר להנאה ג"כ הר"ז הלבשה האמורה בתורה, ודעת הר"ן בפ' גיה"נ דפס"ר מותר באיסוה"נ, והיינו בענין שאיסורו תלוי בהנאה בענין כוונת הנאה, - ופס"ר להנאה אין זה כוונת הנאה, וממילא אין זה הלבשה האמורה בתורה, וגם באופן שלובש ממש, כמו בלהעביר המכס ג"כ תליא בהנאה, נמצא דההנאה, העיקר בזה, ובאופן שלא נהנה, או דלא חשיבא הנאה מטעם המצוה, אין זו הלבשה האמורה בתורה, ואין כאן איסור כלאים, ולפ"ז גם בבג"כ אם באמת לא חשיבא הנאה מטעם המצוה דללה"נ, א"כ הרי חסר בזה התנאי דההנאה, ואין זו ההלבשה האמורה בתורה, ואם נפשך לומר דדוקא באופן שנושא לשם משא בעינן הנאה כההיא דמוכרי כסות, וכדומה דהיינו שעיקר הלבישה לצורך מטרה, ולא לשם לבישה בעצמותה, אמנם באופן שלובש לשם מלבוש לא בעינן הנאה כלל, - אבל זה ליתא דלא יצוייר הלבשה בלא הנאת הגוף. ותמיד כרוכה ההנאה בההלבשה. ומטרת הלבישה היא ג"כ הנאת הלבשה, ומטעם זה המציאו חז"ל הנאה להלבשה, - והיינו מפני שזהו תמיד המציאות דהלבשה, שזהו ההנאה דהלבישה. - ובגדי כהונה ג"כ אין עליהם מטרת ההלבשה בעצמותה -היינו הנאת ההלבשה, כי מספקא לחז"ל אם ב"כ ניתנו ליהנות בהן, כמבואר ביומא ס"ח ע"ב. - נמצא דב"כ ג"כ אם לאו העבודה לא הי' לובשם כלל, וע"כ הלבישה דב"כ לא למטרת לבישה היא, אלא מטרת עבודה עליהן, ואין זו הלבשה האמורה בתורה. וע"כ דבעינן לזה הנאה, כמו שהדין בכל הלבישות הבאות שלא למטרת לבישה, כהא דמוכרי כסות וכדומה, וממילא באופן שאין הנאה חשיבא להנאה, כמו הנאת המצוה וכדומה, אין זו הלבישה האמורה בתורה, - אמנם נראה לבאר עצם היסוד בדין זה דכלאים, וממילא יבואר לנכון כי יש איסור כלאים בב"כ, וכאשר יבואר בס"ד. תנן א תנן בכלאים פר"ט מ"ב לא ילבש אדם כלאים אפי' ע"ג עשרה בגדים להבריח את המכס. ומבואר בב"ק קי"ג דתניא בברייתא בשם ר"ע דמותר, ומסקנא דפליגי בדבר שאינו מתכוון, דהתנא דסתם משנה דכלאים סבר דבר שא"מ אסור, ובברייתא בשם ר"ע סבר דשא"מ מותר, וכתבו התוס' שם והא דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוון, ומוקי בשבת כר"ש דמתיר דשא"מ, התם נמי שרי אף ללבוש, ולא שישאם דוקא על כתיפיו יעו"ש. מבואר מדברי התוס' דאף הלבשה מותרת באינו מתכוון, וכן מבואר בהרא"ש. - וזה מוכח מהסוגיא מדמוקים בשבת הא דמוכרי כסות למאן דמתיר דשא"מ, וגם הכא בב"ק מוקים הש"ס הא דהלבשה, בלהבריח את המכס, דג"כ מיירי למאן דמתיר דשא"מ, א"כ מוכח דהעיקר בכוונה תליא מילתא, ואין הבדל בין לבישה לבין נושא על כתיפיו אמנם לא כן דעת הרמב"ם, בפר"י מכלאים הט"ז דכתב תופרין כדרכן וכו' וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה וכו' ושם בהי"ח כתב לא ילבש אדם וכו' ואפי' להבריח את המכס, ואם לבש לוקה, הרי שהרמב"ם מחלק בין אם הבגדים על כתיפיו, לבין אם הבגדים אצלו בהלבשה, וסבר הרמב"ם דשאני בהלבשה שזהו אסור לכו"ע אף שא"מ, וכן כתב מרן הכס"מ בכוונת הרמב"ם דסבר דשאני הלבשה דאסורה בכל אופן, ותמה מרן שם שזה הוי היפוך הסוגיא דב"ק יעוי"ש. - והנה לכאורה יש להבין גם עיקר הדברים, דאם מותר מן הדין בשאינו דרך הלבשה, א"כ מה איכפת לן בהנאה, הלא אין זה מאיסוה"נ אמנם הביאור בזה דכוונת התורה הלבשה בכל אופן אפי' בשאינו גהנה. אם רק הוא לבוש בכלאים כדרך הלבשה הר"ז איסור כלאים האמור בתורה, סתם לא תלבש שעטנז. ואין זה תליא בהנאה כלל. אמנם בהעלה שאינו דרך לבישה אז תליא בהנאה, היינו שאז דעת האדם ליהנות מהם הנאת לבישה הר"ז ג"כ בכלל הלבשה האמורה בתורה והיינו שע"י כוונת ההנאה דההגנה מחמה וצינה הר"ז נעשה מלבוש, ויש בזה משום איסור הלבשה דכלאים, - זהו סברת הרמב"ם בהמשניות שלא יהיו כסותרות זו את זו. - ומפרש דהלבשה דלהבריח את המכס, יש בזה משום איסור כלאים ממש. אף בלא כוונה כלל דהנאת לבישה, ומטעם דזהו עצם הלבישה דכלאים האמור בתורה, אמנם בהעלאה שאינו דרך מלבוש בזה בעינן תנאי דהנאת לבישה, דע"י ההנאת לבישה היינו הנאת הגנה מחמה וצינה הר"ז נעשה לבישה, ויש בזה משום כלאים, זהו סברת הרמב"ם ושיטתו בזה - אך תמוה מסוגיא דב"ק המבואר דאין הבדל ביניהם, וכמו שהוכיחו התוס' והרא"ש, וכמש"נ לעיל, ודברי מרן ביישובו דחוק מאד. ונראה לדעתינו כי הרמב"ם הלך בזה אחר דברי הירושלמי וכאשר יבואר. גרסינן בירושלמי פר"ט דכלאים, כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, הייתי אומר אינו אסור אלא מללבוש. ת"ל לא יעלה עליך אי לא יעלה עליך הייתי אומר לא יפשול את הקופה לאחוריו, ת"ל לא תלבש, מה מלבוש מיוחד דבר שהוא מהנה את הגוף, אף אין לי אלא דבר שהוא מהנה את הגוף יעוי"ש. מבואר מזה דבעינן העלאה כזו שהיא מהנה את הגוף, נמצא דשני דינים יש בכלאים א. מצד לבישה, ב. מצד העלאה, ויש להם התנאי דהנאת הגוף, והנה לכאורה מזה מוכח כשיטות התוס' והר"ש והרא"ש דבעינן גם בלבישה הנאת הגוף, וכפשטות לשון הירושלמי, מה לבישה שהיא מהנה את הגוף אמנם נראה דהרמב"ם מפרש דברי הירושלמי באופן שלומד מזה דלא בעינן בלבישה תנאי דהנאת הגוף, והוא דהנה לכאורה מניין פסיקא להו לחז"ל דסתם מלבוש הוא באופן שיש בו הנאת הגוף, הלא שפיר יצוייר שלובש באופן שאין המלבוש מהנהו בהנאה"ג, ולפעמים בא עליו בייתור בגדים, אך לובשו למען מלט ממשא, שצריך להבגד למקו"א, ודוחק לומר דכוונת הירושלמי דהתורה דיברה בהווה, - ומפרש הרמב"ם דכוונת הירושלמי דלא הוי הכוונה על הנאת הגוף, אלא הכוונה על מין מלבוש, שע"כ מיוחד על הנאה, היינו שעומד להנות את הגוף, וזהו מלבוש האמור בתורה, ובזה דרשו דבעינן העלאה גם כן באופן זה שמהנה את הגוף. אמנם בהעלאה ע"כ בעינן הנאה ממש. והיינו כיון שאין בזה הלבשה, ואם לא הוי גם הנאת לבישה, א"כ אין זה בדמיון ללבישה כלל, ולא הוי בדומיא ללבישה רק בהנאת לבישה, אבל לבישה ממש לא לא בעינן הנאת הגוף ממש, והיינו מטעם דהלבשה בעצמותה, שזהו ענין הבא להנות הגוף - נמצא לפ"ז דשני דינים יש בזה א. מצד לבישה, אעפ"י שאין בו הנאה"ג. ב. העלאה באופן שאינו דרך לבישה. ובעינן לזה התנאי דהנאה, ואז חייב אפילו בשהעלן הבגדים על כתפו וכדומה. זהו שיטת הרמב"ם בזה. ג עוד איתא שם בירושלמי לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך, ר' נוחה בר סבא ר' יוחנן בשם רבי זעירא שאם הי' בגד גדול קצתו יש בו משום כלאים, ומונח בארץ, ומקצתו אין בו, לא יכסה בו מצד השני. - והנה הביאור הא דפריך לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך, היינו דכיון דבעינן העלאה שיש בה הנאה"ג, ואם כן הר"ז לבישה, וא"כ למאי רבתה תורה לא יעלה, וכן פירש שם הפנ"מ. - ועל זה משני דרבתה תורה, אף באופן דחלק הכלאים מונח בארץ והוא מכסה בהצד השני שג"כ אסור. - והנה לשיטת הרמב"ם תמוה דמאי פריך, הלא לפי מה שמשני דהעלאה אסור אפי' באופן שאינו דרך מלבוש אם רק יש בזה הנאה"ג דהיינו באופן שהניחן על כתיפיו, וכדומה. - ונראה דהרמב"ם אינו מפרש כוונת הירושלמי לאיזה דבר נאמר לא יעלה, היינו מפני שזה נכלל בלא תלבש- אלא מפרש דבא לחלוק על דרשא הקודמת, והרבה כזה בירושלמי, והיינו דדרשא הקודמת מרבה העלאה שאינו דרך לבישה,. ודרשא ודרשה זו מרבה בגד ארוך והכלאים מונח בארץ. - והנה הרמב"ם שע"כ סובר דרשה הקודמת, ממילא אין לו לרבות דרשה השניי', ואפשר שמטעם זה השמיט הרמב"ם דרשה גמורה זו השניי' מהלכותיו. - והיינו דלא סבר לה, [ודברי המרא"פ בזה תמוה,] ומטעם זה כיון שסבר דלא יעלה, מרבה העלאה כזו שאינה דרך לבישה, וממילא מובן דבלבישה לא בעינן תנאי דהנאה כלל, להכי הכריע להלכה כהני סתמי דמשניות, היינו ההיא דמוכרי כסות, דמותר בלא מתכוון, וגם כהסתם משנה דאמור בלבישה שהוא להבריח את המכס, - מטעם שהוא בהלבשה. - וזה עדיף מלומר תרי תנאי נינהו בהני תרי סתמי -אמנם התוס' והר"ש והרא"ש דסברי כאידך דרשה דירושלמי דמרבינן מלא יעלה בגד כזה שראשו השני שהכלאים בו, מונח על הארץ, - והביאו דרשה זו להלכה, והובא גם בשו"ע יו"ד סי' ש"א ס"ז, וגם שזהו סתמא דש"ס דב"ק, והיינו דסברי דבכל אופן הנאה"ג בעינן, ובלעדי הנאת הגוף אין איסור כלאים וא"כ לא מצי למדרש דלא יעלה מרבה העלאה שאינה דרך לבישה, ובתנאי שתהי' הנאת הגוף, משום דא"כ תיקשה הר"ז לבישה ממש, בהדי הגאה"ג, ואין הבדל ביניהם, וע"כ דלא יעלה אתי לרבות בגד אשר צד הכלאים מונח על הארץ, ובזה הוי הרמב"ם לשיטתו, והחולקים לשיטתם אזלי, וכמש"נ. - ולפי זה יש ליישב הא דהקשה הש"ך ביו"ד סי' ש"א סק"ח לדעת הרמב"ם דמחייב במקום שלובשו ממש, ומה בכך שלובש ממש. מ"מ דבר שאין מתכוון הוא ומותר לדעת הרמב"ם יעוי"ש. - ובדברינו יבואר לנכון, משום דע"כ כוונת הרמב"ם דכיון דלבישה הוי עצם הדין כלאים, שאסרה תורה. ולא בעינן הנאה כלל. והיינו שחייבה תורה על עצם ההלבשה. - ואם בשביל שאינו מתכוון על עצם ההלבשה ג"כ, דהרי לובש רק בשביל העברת המכס, זה לא איכפת לן. כיון דהוי פס"ר על ההלבשה, וזהו האיסור שאסרה תורה, ואין להשגיח על המטרה רק על הפעולה, ובאופן דהוי פס"ר על הפעולה חייב, - זהו שיטת הרמב"ם. ד כתב הר"ן בפי"ד דשבת בשם הערוך דפס"ר דלא ניחא לי' מותר, ומביא ראי' מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו, אלמא אעפ"י שהוא לובש כלאים בודאי כיון שאינו מתכון ולא ניחא לי' מותר, וכתב על זה הר"ן דשאני מוכרי כסות לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה, אבל כל שאינו לו הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משוי בעלמא יעוי"ש. - והנה לכאורה משמע דשיטת הערוך כשיטת התוס' והר"ש והרא"ש דבעינן גם בהלבשה התנאי דהנאת. - ומזה מוכיח שפיר מהא דמוכרי כסות, והיינו שמפרש דמיירי שהיו לובשין ממש וא"כ מוכח דפס"ר דלא ניחא לי' מותר. - ואין לומר דסברת הר"ן דלא הוי התם אלא בגדר משוי. - משום דמיירי בדרך הלבשה. - אמנם הר"ן סבר בזה כשיטת הרמב"ם דההיא דמוכרי כסות מיירי באינו דרך הלבשה, והוי רק בגדר משוי. - ובאופן הלבשה אסור. - ומטעם זה משיג שם על הערוך, אבל תמוה לפ"ז דברי הר"ן במקו"א - והוא בהא דמוכיח הר"ן בפר' גיה"נ דפס"ר מותר באיסוה"נ מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו', וקשה הא שאני התם כיון דע"כ ליתא שום איסור כלאים, כיון שאין זה לבישה, אלא משוי גרידא, וא"כ דברי הרץ סותרים זה את זה. ה ונראה דבאמת סבר הר"ן כשיטת הראשונים דגם בלבישה בעינן תנאי דהנאה, ובלעדי הנאת לבישה אין חיוב כלאים, והיינו דכיון דהלבישה באה בשביל איזו מטרה אחרת, ואם גם אינה מגינה מחמה וצינה, א"כ הלבישה הלזו, הרי היא בגדר משא גרידא. - ואין זה לבישה האמורה בתורה, והנאת הלבישה היוצאת מהלבישה הרי היא עצם האיסור, והיינו הנאה כזו שהלבישה פועלת מצד עצמותה, ובאופן דהלבישה באה עבור איזו מטרה ואין בה הנאה של הגנה, מחמה וצינה. אין בזה איסור כלאים ומה"ט גם בלבישה באופן שאינו מכוון להגנה מחמה וצינה מותר, ומזה מוכיח הר"ן דפס"ר מותר בהנאה, - והיינו דפס"ר להנאה אין זו הנאה, ובכלל דבר שאינו מתכוון הוא, - ובזה נבוא לביאור דברי הר"ן שם בשבת, והיינו דבא להשיג על הערוך דמביא ראי' ומוכיח מהא דמוכרי כסות דפס"ר דלא ניחא לי' מותר וכתב דשאני ההיא דמוברי כסות, כיון שאין שם עצם מטרת לבישה, ואדרבה הלבישה באה בשביל מטרה אחרת, א"כ הלבישה בעצמותה הרי היא כמשא. ורק בשביל ההנאה היוצאת ממנה, דהיינו הנאת הגנה, מחמה וצינה, דבשביל זה נעשה לבישה, וממילא כשאינו מתכוון לזה, הרי אין כאן איסור כלל, והיינו כיון שאין הפעולה בעצמותה פעולת איסור בלעדי ההנאה, וממילא אין זה ענין לשארי איסורי תורה, ששם האיסור הוא הפעולה בעצמותה, וע"י האינו מתכוון נעשה היתר. ובאופן זה מיירי שם הערוך. וא"כ שפיר יש מקום לומר דבאופן דהוי פס"ר, אעפ"י דלא ניחא לי', מ"מ אסור, והיינו כיון שעכ"פ עצם המלאכה הוי מלאכת איסור, ואין זה ענין למוכרי כסות, שעל ידי ההנאה נעשית מלאכת איסור. ובלעדי ההנאה אין זה לבישה אלא משוי גרידא, ובזה לא מתני פס"ר, ואין זה ענין לדעלמא. זהו מה שנראה בכונת דה ובזה שפיר מתאימים דברי הר"ן בשבת, ובחולין שם-וכל דבריו בזה בשני המקומות להורות לנו דשאני איסור דכלאים דע"י ההנאה נעשית הלבישה וכל האיסור תליא בהנאה, ובאופן זה לא אמרינן פס"ר. ו והנה במה שכתבנו בביאור דברי הר"ן יבואר לנו לנכון עוד מה שקשה לכאורה טובא בעיקר חידוש הר"ן שמחדש דלא אמרינן פס"ר באיסוה"נ,- דלפ"ז מדוע אסור למודר הנאה מן המעיין לטבול טבילת מצוה בימות ההמה מטעם הנאה"ג, והא אינו מתכוון להנות, ואם בשביל פס"ד, הוי מותר באיסוה"נ:
- וכבר הקשה בזה הגאון בטו"א באכ"מ לר"ה יעוי"ש יעוי"ש. - ובאמת כן יש להקשות גם בנדרים מ"ו לענין נודר הנאה מתשה"מ דאסור, שכתב הר"ן שם ולא אמרינן מללה"נ מטעם דאיכא הנאה"ג. - וקשה הא שיטת הר"ן דלא אמרינן פס"ר באיסוה"נ. - ובזה שכתבנו יבואר לנכון והיינו דאינו ענין הא דנודר הנאה מן המעיין, ונודר הנאה מתה"מ, להא דמוכרי כסות, והיינו דשם בטבילה מלבד מטרת המצוה הנאת עצמן יש בהן, ולא הוי עליו למשא בימות החמה, וכן בתה"מ מלבד עצם המצוה, מטרת עצמן יש בהן, ואינו עליו למשא ובאופן זה לא מהני אינו מתכוון מטעם הפס"ר, ולא אמרינן בזה פס"ר מותר.- בהא דמוכרי כסות, וכדומה, שעיקר הענין הוא למשא, כי מטרתו הוא ענין אחר. ואין לו מטרת עצמן בהלבישה, וכמו כן בהא דבת תיהא שהביא הר"ן שם בפר' גיה"נ - התם ג"כ אין זה עיקר המטרה, וע"כ שעושה כן עבור איזו מטרה אחרת, כמו הרוחת ממון וכדומה, נמצא שאין שם בזה מטרת עצמן, ובאופנים כאלה אמרינן פס"ר דלא ניחא לי' באיסוה"נ דמותר באופן זה, אבל אין זה ענין להאופנים אשר יש להן מטרת עצמן, וכמש"נ. ז ומעתה נחזה אנן בהא דב"כ אם יש בזה איסור כלאים. - והנה לשיטת הרמב"ם דסבר דעל עצם לבישה חייבה תורה אף בלא שום הנאה, א"כ פשיטא שיש חיוב כלאים בב"כ מטעם ההלבשה, אעפ"י שאין בזה מטרת עצמן, והיינו מטעם ההלבשה, ולא גרע הלבשה לצורך עבודה, מהלבשה דלהעביר מן המכס, ואף לשיטת הראשונים דסברי דגם בהלבשה בעינן הנאה, מ"מ הא הוי הכא פס"ר. - ואפילו לפמ"ש הר"ן דפס"ר מותר באיסוה"ג, - היינו דוקא באופן שאין בזה מטרת עצמן, וכההיא דמוכרי כסות, וכדומה, משא"כ בב"כ שע"כ עיקר הענין הוא מטרת עצמן, דהיינו עבודה של הביהמ"ק, שע"כ אינה למשא, אלא אדרבה זהו כל האדם להיות עובד עבודת הקב"ה. - ואין זה ענין לכל עסקי העוה"ז שמטרתם רק סיבה להנאת האדם. - ואין בהם מטרת עצמן. - וכמובן. אבל עבודת הקב"ה שע"כ זהו עצם המטרה ויש בזה איסור כלאים מצד עצמותן, רק אשתרו לצורך עבודה. - וביותר לפי מה המבואר דמקיימין מצות עשה בלבישה דהב"כ, וכמ"ש הרמב"ם בספר המצות מ"ע ש"ג שחשבה למצוה מיוחדה. - ובזה מיושב הא דהקשה הגאון בשאג"א סי' כ"ט בלבישת כלאים לצורך עבודה, דלא הוי בעידנא, יעוי"ש. - ועכ"פ מטרת עצמן יש בלבישה זו, וא"כ הוי פס"ר על הנאת הלבישה, גם לדברי הר"ן, - וא"כ דברי החת"ס תמוה טובא, - וגם אינו דומה להמשל שהביא שם, והיינו ג"כ מטעם מטרת הלבישה בעצמותה, וא"כ מבואר ומבורר שיש בב"כ איסור כלאים, ושפיר הקשו התוס' וכמש"נ. ח ובעיקר קושיות התוס' שם שהקשו מדוע לא אמרינן דאשתרו כלאים בכהנים, כמו שיש מקום לומר דאשתרו נבלות וטריפות מהא דמליקה, ומדוע לא לישתרו גם כלאים מהא דאשתרו כלאים בב"כ - ונראה דע"כ גם בהא דנבלה וטרפה אין הכוונה שיהיו הכהנים מותרים לאכול נבלות וטריפות, אלא יש לומר דהביאור נבלות וטריפות בדמיון המליקה והיינו - באופן הנחירה, וזה שנעשה נבלה וטרפה בשעת נחירה, דע"כ המליקה היא בתורת נחירה, - וביותר לדברי המהר"ם חולין כ"ח דאפילו חתיכת השדרה ומפרקת קודם חתיכת הסימנים אין זה בגדר טרפה, אלא בגדר נחירה, - וא"כ אם באנו ללמוד מהא דמליקה להתיר נבלות וטרפות, ע"כ אין לך אלא חידושו, דהיינו באופן ההכשר הזה דמליקה שהוא בתורת נחירה, אבל לא באופן אחר, - והיינו דהו"א דכמו דהוי שחיטה לדידן, תהי' נחירה לכהנים להכשר הבשר, ובזה שפיר יש מקום לומר כן, דלכהנים תהי' הנחירה בתורת מתיר, - אבל אין זה שייכות לכלאים לומר דכמו דאשתרו כלאים בב"כ לצורך עבודה, דלשתרו כלאים גם לצורך הדיוט, דאין זה הנידון דומה, דפשיטא דהעבודה מתרת כלאים, משא"כ לצורך הדיוט שאין מי שיתיר הכלאים, וממילא אסור, אבל בנחירה כיון שע"כ מתיר הוא גם מצד עצמו, וכמו למ"ד א"ש לעוף מה"ת, דהמתיר שלו הוא הנחירה, וכמ"ש רש"י בחולין כ"ח ותוס' חולין כ', בזה יש מקום לומר דהמתיר הזה מהני גם להדיוט, לכהנים. ובזה מיושב קושיות התוס'. - דע"כ אין זה ענין למליקה ש שהוא בא בתורת מתיר ג"כ דהיינו נחירה, ובזה יש מקום לומר דהנחירה תתיר גם לצורך הדיוט, דע"כ אין הבדל במתיר באיזה מקום הוא מתיר, וכמש"נ. ואפשר שדעת הראב"ד ור"ת בדבר כלאים בבג"כ לומר שכן סדר עשיית הבגדים בכלאים.- והמצוה כן נאמרה, ולא שייך בזה שום איסור. - ואין בזה בגדר דחיי' רק כן המצוה נאמרה בעשיית הבגדים. - דוגמא לזה שיטת רש"י בברכות כ' בהא דטומאת מת מצוה דפירש"י דלאו משום דחיית ל"ת דטומאה הוא, רק אמרינן שלא נאמרה לאו זה דטומאה במת מצוה. - והנה התוס' הקשו שם דא"כ בכל דחיית ל"ת אמאי קרינן לי' דחיי' יעוי"ש - אבל יש ליישב דכוונת רש"י דהכא שאני דהתורה אמרה בפירוש לאלו שהכהנים מטמאים, ובהם גם מצוה ממילא אין בזה שום איסור, והוי מת מצוה כהקרובים שהכהן מיטמא להם, והר"ז כשטר ושוברו עמו. - וכמו כן בעשיית הבגדים כיון שאמרה תורה לעשות האבנט בכלאים, הר"ז כאילו לא נאמרה לאו זה דכלאים בבג"כ- גם יש לומר דסבר הראב"ד דזה נקרא מצותו בכך, כיון שלא אפשר בענין אחר. - וכמו שכתבו התוס' ביבמות ד' לענין ייבום. - וה"ג כיון דעשיי' דאבנט הוא בכלאים דוקא, - להכי יצא הדין דאין בזה כלאים. במתני' כל הזבחים כו' טמא כו' פסל. - הקשה בשיטה מקובצת למה שנה התנא פסול דטמא דטמא, תיפוק לי' שהוא מטמא את הכלי, והכלי מטמא את הדם, ותירץ דמיירי בטמא שרץ שהוא ראשון לטומאה, ואינו מטמא את הכלי, והנה לפי המבואר בש"ס לקמן דלא כזקני דרום, ומיירי המשנה אף גם בטמא מת, וכמבואר בש"ס. - אמנם אפשר לתרץ כפשוטו דנפק"מ במה ששנה לנו דין טמא בקבלה של הדם לענין זה דהרי בדבר הדם בקבלת טומאה הציץ מרצה אף בקרבן יחיד, ועל טומאת הגוף אין הציץ מרצה. דף ט"ז מה ליושב שכן פסול לעדות, - וקשה לשיטת הרמ"א בחו"מ סי' י"ז שפסק דלענין עדות עמידה ע"י סמיכה [שמה עמידה] יעוי"ש, א"כ מאי פריך מה ליושב שכן פסול לעדות, (הלא קיי"ל כת"ק דר"י בר"י לקמן י"ט ע"ב דעמידה מן הצד לא שמה עמידה וא"כ שפיר אפשר למילף ק"ו מיושב כזו שאם עבד חילל והשתא ליכא למיפרך מה ליושב שכן פסול לעדות דהא יושב כזה כשר לעדות לפי פסק הרמ"א הג"ל], וצ"ע. תוס' ד"ה מיושב, - בגה"ה וא"ת מה ליושב שכן אסור בעזרה,- והנה לפי המבואר בתו' לקמן י"ט ע"ב ד"ה וליתב, דעמידה ע"י סמיכה בעזרה שמה עמידה ועמידה כזה מותר שם, ועיין במ"א סימן קמ"א סק"ב) א"כ שפיר אפשר למילף הק"ו מיושב כזה למאי דקיי"ל כת"ק לענין עמידה מן הצד, והשתא ליכא למיפרך מה ליושב שכן אסור בעזרה אפי' אם איסור ישיבה בעזרה דאורייתא, דהא ישיבה כזו שעושין ממנה הק"ו מותר בעזרה] (ומיהו י"ל דאפי' השתא שייך למיפרך מה ליושב שכן אסור בעזרה, ור"ל שכן מצינו בה צד חומרא בענין איסור עזרה, דהא עמידה מן הצד שהוא פסול נמי מדין יושב הוא, ועיקר הק"ו אנו למודין מדין יושב ולא מאופן הישיבה ובדין יושב שפיר מצינו צד חומרא, ולפ"ז מיושב נמי קושי' השני' שהקשינו לעיל בסמוך תוס' ד"ה מה ליושב, הקשה הר' אפרים כהן גדול יהא פסול לעדות ק"ו מבע"מ וכו' והנה ע"כ צ"ל דפסול אינו אלא מטעם הגזירה"כ, דאי משום טעם דחיישינן למשקר, א"כ אין זה כלל ענין לימוד מבע"מ. - ויש לעיין לפי שיטת התוס' שהוא מטעם דחיישינן למשקר.- עי' בקצה"ח סי' מ"ו סקי"ז. מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב טמא יוכיח.- מזה יש להוכיח דבע"מ כשר לשחיטה כמו זר דאל"כ הרי יש כאן פירכא אחריתי מה לבע"מ שכן פסול לשחיטה, - והנה זה מכבר ראיתי בספר בנין שלמה שנשאר בספק אם בע"מ כשר לשחיטה, - ולדעתינו מבואר זה להדיא הכא בסוגיא - וכן יש להוכיח גם מירושלמי פר"ז דפסחים ה"ה דאיתא שם בא בטומאה איך עבידא שחטו אותו בעלי מומין וזרקו אותו טמאים, אמר ר' הילא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, הרי לא נגע בהן טמא וכו' (- וע"כ שם הפירוש דשאל אם בא בטומאת המקריבין שהי' הכהנים טמאין, איך יעשה אם שחטו אותו בעלי מומין טהורין, ונזרק ע"י טמאין לענין אכילת הבשר הרי נשאר בטהרה, שהרי אין בהן טומאת עצמן יעוי"ש) אבל עכ"פ מבואר, דשחיטת בעלי מומין כשרה בקדשים. דף י"ז ע"א דפסיל בתרומה מחיל עבודה דלא פסיל בתרומה לא מחיל עבודה. - ומבואר מסוגיא דחילול עבודה, וחיוב מיתה, זה בזה תליא, ולפ"ז מחוסר כיפורים דלא פסיל בתרומה אין בו חיוב מיתה. וזהו כשיטת הרמב"ם בפר"ד מה' ביאת מקדש, ומצאתי בצאן קדשים עמד בזה להקשות כן על הראב"ד. - אמנם אין מזה הוכחה כלל לפי מה שפירשו התוס' ד"ה דגמר וז"ל וי"ל דכיון דמחיל עבודה כדנפקא לן מוינזרו כל דאיקרי טמא, סברא הוא דגמרינן בגז"ש דחילול חילול מתרומה דהוי במיתה, - ביאור הדברים דכיון דמחוסר כיפורים מחלל עבודה, וא"כ ע"כ שנקרא טמא לענין עבודה אית לן ללמוד מתרומה, דכמו שחזינן דמי שהוא נקרא טמא לענין תרומה הרי הוא במיתה כתרומה, לפ"ז יש לנו ללמוד גם כן דמי שהוא נקרא לענין עבודה שמחלל עבודה, ע"כ דנקרא טמא גם כן לענין שהוא במיתה כשעבד עבודה, - זהו ביאור בכוונת דבריהם, וזהו ע"כ גם כן כוונת הראב"ד בהשגה. והנה באמת דברי הרמב"ם תמוהין הרבה, דהלא מבואר להדיא בברייתא דמחוסר כיפורים שעבד עבודה הרי הוא בר מיתה, וביותר תיקשה הא דכתב מרן לתמוה על הרמב"ם שפסק בהדיא בפרי"ט מסנהדרין דמחוסר כיפורים בעבודתו בר מיתה הוא,- והנה מתוך חומר הפליאה, לולא דמסתפינא אמינא דשני מחוסר כיפורים איכא. א. לאחר שטבל וממתין עד זמן הבאת הקרבן. ב. ביום הקרבת הקרבן, וטרם ההקרבה, וסבר הרמב"ם דבאופן הראשון שעדיין לא באה העת להקרבה, בזה דינו כטבו"י קודם ביאת השמש, וזהו שאמרו טבולת יום ארוך, ולזה כיוון התנא שחשב למחוסר כיפורים בחיוב מיתה, והיינו שדינו כטבו"י ממש, ולזה התכוון הרמב"ם בפרי"ט מסנהדרין, - אמנם הכא מיירי רבינו ביום הבאת הקרבן טרם הקרבתו, בזה סבר רבינו שאינו בר מיתה, ויליף לה מהא דאשה יולדת ביום הקרבה, כמבואר שם בהלכה שלאחר זה. - וסברת רבינו בזה דכיון שמצינו דלענין אם נטמא בטומאה חדשה בשעה הראוי' להבאת הקרבן, הרי זה נחשב לטומאה חדתא ואינו מתכפר בהקרבן שמטומאה הקודמת, כמבואר כל זה בכריתות ח', וברמב"ם פר"ג ממחוסרי כפרה ה"ד, - וא"כ מבואר דזמן הבאת הקרבן נקרא שעת טהרה יותר מהזמן הקודם, והיינו דקלישא הטומאה הרבה, וסבר הרמב"ם דמטעם זה שפיר יצא מחיוב מיתה בעבודתו במקדש - אבל אכתי יש לעיין לפי סברת התוס' דלעיל, וצ"ע. ויש ויש לעיין במחוסר כיפורים שהוא עצמו הי' כהן העובד, אם תעלה כפרתו, כיון דהטהרה והכפרה באים בבת אחת, ואפשר שזה תליא בהא דאיתא לקמן צ"ג דמנין טומאה קדומה וכו' - ועוד דוגמאות לזה, וצ"ע. תוס' ד"ה טבו"י וכו' וי"ל דצריך קרא גבי עבודה דלא יחללו וכו' וגבי דמחללי עבודה לקמן בפרקין וכו' דאשה כשרה לשחוט קדשים, - ותמוה דמה שייך חילול עבודה בשחיטה דכשרה בכל הפסולין. ע"ב שרפה אונן ומחוסר כיפורים כשרה, ופירש"י מטעם דקדשי בדה"ב הוא. והקשו בתוס' מדוע פוסל בה שלא לשמה, והיינו משום דע"כ תורת חטאת עלי' יעוי"ש - ונראה דזה ודאי דכיון דבאמת אין בפרה קדושה"ג, ואין בה רק קדושת בדה"ב. וא"כ מסתבר דאונן ומחוסר כיפורים כשרים בה, והיינו דע"כ כל עיקר הקפידא שהקפידה תורה שלא יהי' כהן המקריב אונן ומחוסר כיפורים וטמא זהו מטעם הקדושת הגוף, וע"כ הא דקריי' רחמנא חטאת, זהו רק שההנהגה במעשי' תהי' באופן דיני חטאת, אבל ע"כ שאין בזה חטאת ממש, רק דיני חטאת, ומטעם זה פוסל בה בשלא לשמה, דזהו לא הוי מטעם קדושת החטאת, אלא מטעם דין חטאת, ע"כ צ"ל דהדין דשלא לשמה פוסלת לא הוי מטעם קדושת החטאת, דהרי מצינו הרבה דברים דבעינן בהו לשמה, אעפ"י שאין בהם קדושת הגוף. נמצא דאין הקדושה גורמת לזה, אלא עצם החטאת, היינו שדין חטאת גורמת לזה, וכמו כן הא דטרפה פוסלת בה גם כן לא הוי מצד קדושת הגוף דחטאת, דהרי מצינו הרבה דברים שאין בהם קדושת הגוף. כמו עגלה ערופה, וצפורי מצורע. גם כן טרפה פוסלת בהם, וכיון שרק דין ותורת חטאת פוסלת לטרפה, להכי גם בפרה, אשר חטאת קרי' רחמנא, אמרינן דטרפה פוסלת בה. - משא"כ בהא דעבודה בטמא. ובאונן, וכדומה, שהקדושה גורמת לזה, היינו קדושה"ג, וכיון שאין בפרה קדושה"ג אית לן לומר דכשרה באונן ובמחוסר כיפורים. - ומיושב בזה גם כן הא דהקשו התוס' חולין י"א מדוע אמרינן בתמורה כ' דאין פרה עושה תמורה מטעם דקדוש' בד"ה היא יעוי"ש - ובדברינו הביאור שם בתמורה דכיון דהתם בתמורה ע"כ הקדושה"ג גורם לתורת תמורה כיון שאין קדשי בדה"ב עושה תמורה, וא"כ בפרה כיון שאין לה קדושה"ג א"כ אין בה תורת תמורה, ולא מהני שם חטאת עלי' לענין תמורה, כיון דהשם אינו גורם אלא לתורת דיני חטאת, אבל אין בזה חטאת בעצמותה, והיינו מפני שחסר לה קדושה"ג, וכמש"נ,- אמנם לענין תמורה בלא"ה א"ש דע"כ אין לומר דיהי' תורת תמורה בפרה, מטעם דקרי' רחמנא חטאת דע"כ א"ל דשם חטאת גורם לתמורה דהרי מצינו שחטאת הצבור אין עושה תמורה. והנה תמוה לי סוגיא דתמורה בלא"ה דהלא פרה בעצמותה של צבור היא, ואין בה תורת תמורה תוס' דה אונן וכו' אבל מבע"מ קשה, - מזה יש להוכיח דבע"מ פסול לשרפת הפרה, ודינו כמו זר והיינו דכיון דבעינן כהן כמבואר ברמב"ם פר"א מפ"א הי"א, לכן בעינן גס כן שלא יהי' כהן בע"מ. דף י"ח ע"א אבל עבודה דאין זר חייב עלי' מיתה אימא לא וכו' ומבואר מזה בהדיא דכל עיקר חיוב מיתה בשתויי יין הוא בעבודה שזר חייב מיתה, דהיינו עבודה תמה, וכן גם מחוסר בגדים גם כן חייב מיתה בעבודה תמה דוקא. ויש לעיין לפי מה שכתבו התוס' בקדושין ל"ו ד"ה חוץ וא"ת תיפוק לי' דכל הני אינן כשרות בנשים מטעם שהן מחוסרי בגדים וכו' וי"ל דמיירי בלבשו את הבגדים, א"נ י"ל כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים, - והרשב"א בחידושיו מתרץ כתירוץ השני, - ולפ"ז ע"כ בזה שעבד עבודה בלא בגדי כהונה, אין עליו חיוב מיתה מטעם חסרון בגדים, כיון שלא נצטווה בזה, ולפ"ז יש לעיין בשתויי יין גם כן שאינו ראוי לעבודה אין לחייבו מטעם חסרון בגדים, והנה כמו כן יש לומר גם כן לאידך גיסא דבאופן דהוי מחוסר בגדים אין לחייבו מטעם שתויי יין, כיון דלאו בר עבודה הוא, וזר הוא באותו השעה, (אמנם א"כ זה לענין חיוב מיתה, אבל עכ"פ עבודה מחוללת, כיון דעכ"פ הרי חסר בזה כהונה]- ולפ"ז יש לעיין מאי פריך הש"ס למ"ל קרא למחוסרי בגדים, שע"י חסרון בגדי כהונה תורת זר עליו, והא נפקא לן משתויי יין דמחלל עבודה, כמו שתויי יין, וקשה הא איכא נפק"מ בזה, דאם ילפינן שבשביל חסרון בגדי כהונה תורת זר עליו, א"כ גם אם הי' שתויי יין חייב מיתה, והיינו מטעם דתורת זר עליו, וחיוב זר ע"כ איתא בכל אופן, דהרי חייבה אותו תורה מיתה אף בלא בגדים, וגם אם הי' שתויי יין- משא"כ אם ילפינן מגז"ש דחוקה משתויי יין, אז אין לחייבו באופן שלא הי' בר עבודה באותה שעה, כמו באופן שהי' שתויי יין. וממילא יהי' נפטר ממיתה, וכמו שכתבנו, וע"כ דכוונת הש"ס להקשות על הסוגיא דבא ללמוד חילול מהא דאין בגדיהם עליהם, דזה שפיר אנו יודעים מהא דשתויי יין, דבשלמא אסוגיא דסנהדרין, דילפינן מזה מיתה למחוסרי בגדים, א"ש, אבל על דין חילול עבודה, אין לנו צורך ללמוד מזה. ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' ד"ה אין בגדיהם עליהם וכו' והקשה הרב רבי יעקב מאורלינש והא מיתה כתיבא בהדיא בפ' ואתה תצוה יעו"ש ולפי דברינו שפיר איצטרך קרא ללמדנו דמחוסרי בגדים תורת זר עליהם, ויש חיוב מיתה. אף באופן שעשה עבודה בשעה שאינו ראוי לעבודה, והיינו באופן שהי' שתויי יין, וכמש"נ. והנה לתירוץ הראשון שבתוס' קדושין שם שכתבו דמיירי המיעוט למעט נשים באופן שהיו מלובשים בגדי כהונה, ולפי דברי המל"מ בספר דרך מצותיך ה"נ מסתפק אם יש בנשים, דהיינו בנות אהרן, איסור זרות, - והיינו דאפשר דליתא בבנות אהרן אלא איסור לאו הבא מכלל עשה, יעוי"ש, - והנה יש לעיין לפ"ז מאי פריך הש"ס והא מהכא נפקא מהתם נפקא, והא איכא חידוש גדול בלימוד דאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, ללמדנו דיש חיוב מיתה לבנות אהרן כשעבדו עבודה במחוסרי בגדים, מטעם דבזה המה זרים, דאילו מהתם מהלימוד דשתויי יין אין לחייבם מיתה מטעם מחוסרי בגדים כיון דלאו בת עבודה נינהו בלא"ה, ומהכא ילפינן מיתה מטעם זרות - ואפשר דכוונת הש"ס להקשות דלא בעינן ללמוד חילול עבודה מהכא, וכמו שכתבנו לעיל, - אבל לפ"ז יש ליישב קושית הרב ר' יעקב שבתוס' כפשוטו, והיינו דאעפ"י שכבר כתיב חיוב מיתה למחוסר בגדים, הנה בזה מלמדנו הקרא דיש איסור זרות במחוסרי בגדים, ונפק"מ לענין בנות אהרן וכמש"נ. ובדרך אגב ראיתי להעיר מה שמסופק אנכי בהדין דשתויי יין דחייבי מיתה נינהו בעבודה במקדש, - אם החיוב מטעם הכניסה דבפנים, ועבודה היא תנאי להחיוב. - עפ"י הסוגיא דב"מ צ"א. - א"ד דהעבודה הוי עיקר החיוב. והכניסה דפנים לא הוי תנאי להחיוב- ונפק"מ בשהי' עומד בחוץ והיפך בצינורא ע"ג המזבח, אם חייב מיתה. וצ"ע. תוד"ה הג"ה כהן גדול שלבש וכו' - וי"ל דכה"ג נתמנה לעבודתו בפה ומסתלק בפה וכו' - וראה בביאור דבריהם דכיון דהרשות ביד המלך והבי"ד של כהנים לסלקו לגמרי מכהונה גדולה, ואז מעיקר הדין נסתלקה ממנו קדושת כהונה גדולה, והרי הוא כהן הדיוט, ויכול לשמש בארבעה בגדים מעיקר הדין, ועל זה אמרו שאסור לשמש בארבעה בגדים משום מעלין בקודש ולא מורידין. ובעיקר הענין דפלוגתא דתנאי בדין דכהן ש שעבר, - מבואר דקמן בדף מ"ה. ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל מרושלין כשרין מסולקין פסולין וכו' רב אמר אחד זה ואחד זה פסולין, - והנה נראה ביאור הפלוגתא במרושלין כך הוא, דהנה במסולקין יש לפסול מטעם חסרון הבגד, והיינו דכיון דאינו מכסה את הגוף בשלימות, וא"כ הרי יש כאן פסול הא דחסר, והרי זה כחסרון בגד ממש, אמנם במרושלין שהבגד ארוך יותר מדאי, גם כן פליגי בענין חסר, והיינו דסבר רב דכיון שהבגד אינו משלים למדת האדם הכהן העובד הרי זה לא נחשב לבגד שלו, וממילא חסר לו הבגד שלו, ושמואל לא דן בזה תורת חסר כיון שעכ"פ הבגד מכסה את גופו. - ולפ"ז יש להבין הא דכתבו התוס' בשם רש"י דכל עיקר דאמרה תורה מדו כמדתו, אינו לעכב, אלא למצוה גרידא, וזהו סברת מאן דמכשיר מסולקין, אבל תמוה סברת רב דפוסל גם במרושלין, היינו אם אין לנו לפסול, רק מטעם הא דכתיב מדו כמדתו, וזה אינו אלא למצוה ודוחק לומר דבזה גופא פליגי.- ואפשר לומר דכונת התוס' בשם רש"י היינו למאן דמכשיר אף מסולקין וא"כ ע"כ סבר דאין לדון כלל תורת חסר בדבר הבגדים, והיינו שלא הקפידה תורה בדבר תמונת הבגדים למדתו של הכהן העובד, וא"כ הא דכתיב מדו כמדתו, ע"כ למצוה גרידא משא"כ רב ושמואל ע"כ סברי דכיון שאמרה תורה מדו כמדתו, היינו שהקפידה תורה על תמונת הבגד, ובהשתנות הבגד יש לדון בזה בתורת חסר. וכמו שביארנו. שם מקורעין וכו' פסולין פירש"י מטעם דלאו בגד הוא הראוי לעבודה, דלכבוד ולתפארת בעינן ומפרש בשיט"מ דלתפארת משמע בגד הראוי, וגם מורה עיכובא, - ובאמת אפשר לפרש הטעם משום חסר. דכיון דקרוע הוא הרי חסר מעט, ואינו מכסה במקום הקרע, ומצאתי שהרמב"ן בהשגות מצוה קס"ג מפרש כן, ואפשר שרש"י פירש כן למ"ד דגם מסולקין כשרין, וא"כ אינו פוסל תמונת הבגד, אף באופן שחסר מן הבגד, וא"כ מה לי חסר במקום זה, או במקום אחר בהבגד, להכי פירש"י דבזה כו"ע מודו, והיינו דנתמעטו משום הא דבעינן לכבוד לתפארת. ודברי הרמב"ם תמוה בפסקיו, דבה' כלי המקדש ה"ד פסק דכהן העובד בבגדים קרועים עבודתו פסולה, ובפ"א מה' ביאת מקדש הי"ד כתב וז"ל דין קרועי בגדים, ודין פרועי ראש אחד הוא וכו' אעפ"י שעבודתו כשרה, - ולפלא שלא עמדו בזה הגו"כ. - והנה אפשר לומר דשאני אם הבגד נתקרע מרוב יושנו, דבזה הדין דמעכב עבודה, ופסולה אף בדיעבד, אמנם אם הבגד קרוע במכוון לרצון הבעלים, דהיינו למטרת קריעה על מת, ומקיים בזה מצות קריעה, בזה האופן הקריעה אינו מגרע תפארת הבגד, כיון שהקריעה למטרה בא, בזה סבר הרמב"ם דאין עבודה נפסלת בזה, - אמנם לפי דברי הרמב"ן בהשגות שכתב הטעם דמקורעין מטעם חסר הבגד, א"כ יש לפסול בדיעבד גם כן, אמנם קשה לפ"ז למה באה האזהרה דכהן אסור לעבוד בבגדים קרועים כמו שנאמר ובגדיכם לא תפרומו", דהלא בלא"ה אסור מטעם חסרון הבגדים, ומזה משמע דאין בזה ענין חסרון בגדים, וזהו כשיטת רש"י והרמב"ם - וצ"ע. שם מרבה אני כסות סומא שישנו בראיי' אצל אחרים, - מכאן משמע דסומא חייב בציצית, דכיון דרבתה תורה כסות סומא, מטעם דכוונת התורה בזה שנאמר וראיתם אותו, היינו ראיי' אצל אחרים, וכן כתב הרמב"ם בפר"ג מה' ציצית ה"ז וז"ל וסומא חייב בציצית, אעפ"י שאינו רואה אחרים רואין אותו - יעוי"ש - ותמוה לפ"ז הרבה פיסקא דהגאון הובא בהרא"ש ה' קטנות סי' ט"ז מתפילין, דסומא פטור מציצית דכתיב וראיתם אותו, ותמוה מסוגיא זו, גם פליאה נשגבה על רבינו הרא"ש ז"ל שלא הקשה מסוגיא מסוגיא זו על דברי הגאון ז"ל - וכבר עמד בזה בתמי' במעדני יו"ט סק"פ, יעוי"ש - ונראה דהגאון מפרש סוגיא זו דאזלא למ"ד ציצית חובת טלית. להכי מרבינן להבגד של סומא, מטעם דישנה בראיי' אצל אחרים, והגאון אפשר שסובר כשיטת בה"ג שסובר ציצית חובת גברא, והובא בהרא"ש הל' ציצית סי' ט', וא"כ כיון שחובת גברא הוא שפיר יש למעט סומא מהא דוראיתם אותו דאין לנו לרבות מטעם דישנה בראיי' אצל אחרים, כיון דאין לנו עסק עם הטלית, אלא עם חובת הגברא, ושפיר לא הקשה רבינו הרא"ש מסוגיא זו, מטעם זה דיש לומר וליישב באופן זה. -ונראה להביא ראי' לדברינו מהא דאיתא במנחות מ"א אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית, ומודה שמואל בזקן שעשה לכבודו שפטורה מ"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא, והאי לאו לאיכסויי עבידא, וקשה בלא"ה תיפוק לי' דפטורה מטעם דלא עדיף האי ממת ואינה בראיי',-(ביאור הענין דכמו שנתמעט סומא מוראיתם דלאו בר ראיי' הוא ה"נ אמאי לא נתמעט נמי בגדי המת מוראיתם דדוקא בגד הנעשה לבר ראיי' חייב לאפוקי הנעשה למת שאינו בר ראיי' דפטור, ול"ד לבגד שנעשה לסומא דאחרים חייבים בו בציצית, משום דבגד זה ראוי לאחרים כמו לסומא וכולם שווין בו, משא"כ בבגדי המת שמיוחד הוא למת ולא לחי, ול"ש בבגד כזה קרא דוראיתם אותו כלל, כיון שהוא בגד מיוחד ללאו בר ראיי' וכמו שנתמעט משום דלאו לכסויא עביד, ה"נ מצי למעוטי משום דלאו לראיי' הלובש עביד). וע"כ צ"ל דכיון שמיירי הכא לשמואל דמחייב כלי קופסא בציצית, וסבר דחובת טלית הוא, וא"כ לא בעינן הראיי' של עצמו, וסגי בזה מה שישנו להבגד בראיי' אצל אחרים, ולהכי בא למעט מטעם דאין כאן מטרת הכיסוי, ואם אזיל בשיטת בה"ג שפסק כרב דסבר ציצית ח"ג, ממילא ממעטין לסומא מטעם שאינו בראיי' של עצמו, וכתיב וראיתם אותו, היינו שיהי' הגברא בר ראיי', וכמש"נ. ת"ר בד שיהיו של בוץ בד שיהו חדשים וכו' חדשים אין שחקין לא והתניא משוחקין כשרין וכו' והנה ביומא כ"ד מבואר ומה ת"ל ילבש לרבות את השחקין, ופירש"י לרבות שחקים שכשרים לכל עבודה יעוי"ש, והיינו דסד"א דמשוחקין פסילי, דבעינן חדשים, ואמרה תורה ילבש לרבות דבגדים ישנים, וזהו שחקים, כשרים לעבודה, וגילתה תורה בהרמת הדשן, והוא הדין בכל העבודות. ולפ"ז יש לעיין למה להו לרבנן למידרש התם בהוצאת הדשן דהכוונה בגדים אחרים פחותים מהם, וזהו שחקים, וקשה הא בלא"ה שחקים כשרים לכל עבודה. - והנה אפשר לומר דרבנן דהתם לא סברי כרבי, אלא דרשי ילבש כמו שדרשו ר' יהודה ור' דוסא. וא"כ לא סברי דשחקין כשרין לעבודה. ובעינן קרא בהוצאת הדשן לומר דלובש בגדים פחותים מהן, אבל זה תיקשה לרבי דסבר דשחקין כשרין לכל עבודה, א"כ למה בעינן קרא התם בהוצאה דלובש בגדים פחותים, וע"כ צריך לומר דהתם מצוה בפחותים והכא בהרמה הדין כמו בכל עבודות דלמצוה בעינן חדשים, ובדיעבד כשר אפילו שחקים, משא"כ בהוצאת הדשן התם בעינן למצוה שחקים, וזהו שדרשו אחרים פחותים מהן, וכן מבואר ביומא י"ב ברש"י דשאני הרמה מהוצאה, דהרמה לא נשתנה מכלל עבודות, וכשמכשירין בהרמה שחקים, כן הדין בכל עבודות, משא"כ בהוצאה בעינן דוקא שחקין יעוי"ש. - נמצא לפ"ז לרש"י ילפינן מקרא דילבש להכשיר שחקים גם לשארי עבודות. - והנה הביא שם רש"י שיש מפרשים לרבות שחקים דוקא שחקים והיינו דהרמה והוצאה חד דינא אית להו יעו"ש, והתוס' שם מביאים ראי' לרש"י מסוגיא זו דזבחים י"ח תניא משוחקין כשרין, וזה משמע כגירסת רש"י דאיצטרך לאשמעינן דאפילו משוחקין כשרין - ביאור הדברים דמדתנא משוחקין כשרים, משמע דהחידוש הוא להכשר, אבל אם נפרש דהתנא בא לאשמעינן דינא לעיכובא דבעינן דוקא שחקים הלא הי' להתנא למינקט בלשון עיכובא. - אבל דבריהם תמוה דמניין לנו שהתנא מיירי בהרמת הדשן, דלמא מיירי כאן בכל עבודות, ולהכי שפיר איצטרך לאשמעינן הכשר עבודה בהן, ומצאתי במל"מ עמד בזה בפר"ב מתמו"מ. - אמנם נראה בכוונת דבריהם כך, דע"כ נפק"מ בין פירש"י להפירוש השני, לענין שאר עבודות גם כן כמו שכתבנו מדברי רש"י דיומא, והוא דאם נפרש דילבש לרבויי שחקין אתי, א"כ אתי האי ריבויא גם לכל עבודות, דלפום האי פירושא אין הבדל בין הרמה לשארי עבודות כלל, וממילא אנו יודעין גם לרבות לכל עבודות שכשר בהן משוחקין, ואעפ"י שכתוב בד, ודרשו הכא בסוגיא דמשמעו לחדשים, אמנם מהא דילבש לרבות בא שגם משוחקין כשרין, ועכשיו אנו יודעין להלכה שלכתחילה בעינן חדשים למצוה, ובדיעבד רבתה תורה גם משוחקים- אמנם אם נפרש דהתורה אמרה ילבש בהרמה, לומר דבעינן בהרמה דוקא שחקים, נמצא דאין לנו לימוד להכשיר לכל עבודות בגדים משוחקים, וא"כ אפשר שלשאר עבודות הוי חדשים לעיכובא, וא"כ מניין לתנא דברייתא לומר דמשוחקים כשרים, ועכצ"ל כפרש"י דלהיתר שחקים אתי, זהו לדעתי כוונת התוס' שם. המל"מ הקשה לרש"י מסוגיא זו דאמר לו אביי לרב יוסף בשלמא בד שיהו של בוץ, בוץ אין מדי אחרינא לא, אלא בד שיהו חדשים חדשים אין שחקין לא, והתניא משוחקין כשרין, ולרש"י מאי פריך דלמא משום דהדר רבינהו קרא להכשיר, להכי כשר בדיעבד, עכת"ד. -לדעתי נראה דלא קשה כלל דהרי מבואר דדריש בד שיהיו חדשים ממשמעותא דבד, והיינו שזהו מן בד ולא באופן אחר. ולכן כמו שבעינן של בוץ משום דזהו בד האמור בתורה, ואם אינו בוץ הרי זה מין אחר. כן אם חדשים נכלל במשמעותו דבד ע"כ דאם המה משוחקין, הרי אין זה בד ומין אחר הוא, ולא שייך בזה לומר דקרא אתי לרבות, ולהכי מסיק שם דחדשים לאו ממשמעותא דבר דבר אתי, כמבואר הכא בסוגיא, ולדידי קשה טובא לשיטת היש מפרשים שהביא רש"י דילבש בא להורות דבעינן בהרמת הדשן לחיובא בגדים פחותים, א"כ למאי איצטרך קרא דבגדים אחרים בהא דהוצאת הדשן להורות לבגדים פחותים, פשיטא דאטו עדיפא הא דהוצאת הדשן מהא דהרמת הדשן, ואם בהרמה בעינן לחיובא בגדים פחותים פשיטא דבעינן בגדים פחותים להוצאת הדשן, וצע"ג כתב הרמב"ם בפר"ב מתמו"מ ה"י וז"ל הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה שנאמר והרים את הדשן וכו' ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו פחותין מן הבגדים שמשמש בהם בשאר עבודות שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והרים את הדשן, אינו אומר אחרים שיהיו בגדי חול אלא שיהיו פחותין מן הראשונים, -ודבריו תמוהים הרבה, א. דהאי קרא שהביא הרמב"ם בהוצאה כתיב ולא בהרמה, וא"כ מניין לרבינו שגם בהרמה המצוה בתחילה בבגדים פחותים, ב. שמשוה הרמה להוצאה, ובש"ס מבואר דפליגי בזה ר' יוחנן ור"ל, ור"י סבר דהרמה עבודה היא ככל עבודות, ות"ק ור"א בהוצאה פליגי ולא בהרמה, ג. דלשיטת רבינו דיליף לבגדים פחותים להרמה מהא דכתיב בגדים אחרים, א"כ למאי איצטרך ילבש לרבות את השחקים כמו שדרש רבי. - והנה מרן הכס"מ כתב דסבר רבינו כשיטת ואני שמעתי שהביא רש"י, וכן שיטת הריטב"א פר"ק דיומא, דמפרשי ילבש לחיובא דבעינן דוקא בגדים פחותים ופירש מרן דכיון דמרבה מילבש בגדים פחותים להרמה להכי כי כתיב ולבש בגדים אחרים, לאו אהוצאת הדשן לחודיא קאי, אלא אף אהרמה וכו' יעו"ש ובלח"מ מפרש גם כן הכי יעו"ש, -ולפ"ז סבר הרמב"ם דלרבות משוחקים לכל עבודות לא בעינן קרא, וכמו שמבאר הלח"מ. וקרא דילבש אתי לחיובא בהרמה לבגדים פחותים. - אבל קשה דלפי דברי מרן שפירש דסבר הרמב"ם דלאחר ש שאמרה תורה דילבש בגדים פחותים להרמה להכי ע"כ בגדים אחרים דכתיב בהוצאה קאי גם על הרמה. וכמאן דכתיב בהדיא בהרמה דמיא. הא חזינן בהדיא דע"כ אין לומר כן מהא דחזינן לר' אליעזר דדריש מאחרים לרבות בעלי מומין להוצאה כמבואר ביומא שם,- ור"א ע"כ לא סבר דהאי אחרים דכתיב הכא כמאן דכתיב בהרמה דמיא, והרי זה כמאן דכתיב "אחרים והרים" וכמ"ש הרמב"ם- אעפ"י שע"כ נם ר"א סבר דמצוה בבגדים פחותים בהרמה, אם לא שנדחוק דר"א דריש ילבש כר' יהודה או כר' דוסא. - ועוד תיקשה דאם שיטת הרמב"ם כאני שמעתי שברש"י וכשיטת הריטב"א שהביא מרן, א"כ תיקשה גם עליו למה איצטרך קרא בגדים אחרים" לומר דבעינן בהוצאה בגדים פחותים, פשיטא דודאי לא עדיפא מהרמה, ובודאי דטעונה בגדים פחותים, וכמו שכתבנו לעיל בקושיא, ואפשר לומר דבאמת סבר הרמב"ם דהקרא דילבש אתי לדרשא אחרת, ואפשר שסבר כר' יהודה וסבר הרמב"ם דרבי לא השיב אלא את דברי ר' דוסא, ודברי ר' יהודה שפיר מתקיימים דאתי לרבות מצנפת ואבנט להרמה, - והא דכתב הרמב"ם בכלי המקדש ושחקים כשרים, שפיר יש לומר דנם בלא קרא יש ללמוד כן. וכמ"ש הלח"מ.- אמנם סבר דהרמה והוצאה מצוה חדא היא, ולא נגמר מצות הרמה עד שיוציא גם דשן לחוץ, ואעפ"י שע"כ אין לדמות הרמה להוצאה, דהרי הרמה הוי עבודה, והוצאה לא הוי עבודה כמבואר ברמב"ם. זה לא קשה דמצינו גם בהטבת הנרות דסבר הרמב"ם דהטבה עם ההדלקה הוי מצוה חדא, אעפ"י שהדלקה לאו עבודה היא, ומותר גם בזר, והכא בהרמה סבר הרמב"ם דהרמה לא נגמרה מצותה עד שיוציא גם לחוץ, ומטעם זה סבר הרמב"ם דגם הוצאה מצותה בכל יום בחיוב, וכיון שכן סבר הרמב"ם דבין מה שכתוב בהרמה, ובין מה שכתוב בהוצאה דין אחד להם. - ומפרש הרמב"ם הא דאיתא בסוגיא דר' יוחנן מפרש דרק בהאי דהוצאה פליגי, ובהרמה לא פליגי, והיינו דבהרמה כו"ע סברי עבודה היא, ובהוצאה פליגי היינו בזה פליגי דת"ק סבר דהוצאה אעפ"י שלאו עבודה היא, מ"מ כל דיני עבודה עלי' וכל מה שכתוב בהרמה איתא גם בהוצאה. אעפ"י שלאו עבודה היא לענין חילול ע"י פסולים, וכמו שכתבנו לעיל. ור"א סבר הוצאה לאו עבודה היא, היינו שגם דיני עבודה לא הוי עלי', ומותרת בבע"מ, וכמו שפסק הרמב"ם, כמבואר בפר"ב מתו"מ הט"ו, א"כ סבר דבכל הפרטים הכתובים בין בזה ובין בזה הרי זה כאילו הכל כתובים בכל אחד. ולכן כיון שע"כ הא דבגדים אחרים הכתוב בהוצאה, הרי הוא כאילו כתוב בהרמה, וזהו שכתב הרמב"ם בדין הרמה הא דבגדים אחרים פחותין, ולא כתב זה בהוצאה מפני דכייל לה הרמב"ם במצוה חדא. והריטב"א כתב בשיטת רש"י דסבר ילבש לרבות דגם למצוה לא בעינן חדשים, במצוה דהרמה יעוי"ש, נמצא מפרש דילבש לגופי' איצטרך גבי הרמה, ואילו שם בסוגיא דיומא מבואר דמפרש רש"י דקרא אתי לכל עבודות, וכמש"נ, וצ"ע. דף י"ט ע"א בעי ר' זירא תפילין מהו שיחוצו, ופירש"י משום ייתור בגדים. - נראה הביאור בזה, דאעפ"י שכבר אמרו לעיל דבמקום בגדים אפילו נימא אחת חוצצת, וא"כ מה שייך למיבעי' בתפילין לענין ייתור בגדים כיון דחוצץ, ולפי מה שסבר דגם בשל יד קמבעי' אעפ"י שהוא במקום בגדים ויש כאן חציצה בלא"ה, אמנם כיון שע"כ אם אמרינן דהתורה לא הקפידה במצות תפילין מהכהנים העובדים העוסקים בעבודה, א"כ שפיר אפשר לומר דכן גזרה תורה בלבישה דבגדי כהונה, שיבוא בתור הוספה על מצות תפילין, אשר כל אדם מחויב בה. ואין כאן גם תורת חציצה, אמנם בקפידא דייתור בגדים, אפשר דגם תפילין הוי ייתור בגדים, ואח"כ כשפשט הש"ס דבתפילין של יד הוי חציצה, ממילא הוי הוי ג"כ ייתור בגדים, ונפק"מ דאסור להניח גם על הבגדי כהונה, אעפ"י שאין חציצה לבגדי כהונה, לפי מה שקיי"ל דחציצה אינה מעכבת בתפילין עי' מג"א סי' כז סק"ו) ומטעם זה לא הוי ייתור בגדים בתפילין של ראש, דכיון שאין בזה משום חציצה. משום דמקום יש בראש להניח גם תפילין, א"כ אפשר לומר גם כן דכוונת התורה היתה להניח תפילין של ראש עם הבגדי כהונה, היינו שלא הפקיעה תורה מצות תפילין מהכהן העובד, ולא שייך ייתור בגדים בתפילין של ראש. ומיושב בזה קושיות התוס' על רש"י - ובזה אתי שפיר גם פסק הרמב"ם שכתב בפ"י מכלי המקדש ה"ו וז"ל נאמר בבגד"כ וכו' אבל של ראש אינה חוצצת, ואם רצה להניחם בשעת עבודה מניח יעוי"ש. - והיינו דכיון שאינה חוצצת, להכי אין כאן גם ייתור בגדים, וכמש"נ. הנה סוגיא זו תצא לנו גם כן בדבר החציצה אם מעכבת בתפילין. כתב המג"א סי' כ"ז סק"ו אם יש לו מכה ביד אסור להניח על הבגד משום לך לאות ולא לאחרים לאות דלא כהב"ח ומה"ט נראה דמותר להניחו על על הסמרטוטין שעל גבי המכה אם לא סגי בלא"ה, דהא לבוש בגד אחר על גבו, והא דלא הניחו הכהנים תפילין על הכתונת משום דלא היו רשאין ללבוש בגד אחר עכ"ל, יעוי"ש והנה סובר המג"א דחציצה אינה פוסלת בתפילין ומה"ט מותר להניח תפילין על הסמרטוט המונחת ע"ג המכה, והוקשה להמג"א מדוע לא הניחו הכהנים תפילין על הבגדי כהונה, וכתב משום דהוי בזה עיכוב מטעם אחר, דכיון דבעינן שיהי' לך לאות ולא לאחרים לאות. וא"כ בעינן שיהיו התפילין מכוסים בשעת הנחתן על היד, וכהן אסור בזה בשעת עבודה, דהיינו שלא יכול לפרוס מפה על התפילין שעל יד לכסות, מטעם דהוי מיותר בגדים- זהו ביאור דברי המג"א בזה. - נמצא למידין מזה שתים, א. דמחויב להיות התפלה של יד מכוסה בבגד בשעת ההנחה על היד. ב. דלא בעינן ההנחה דהתפלה של יד על היד ממש. דהיינו על הבשר אלא סגי גם בשמונחת התפלה של יד על הבגד והנה במה שחידש המג"א דצריך לכסות התפלה של יד, הנה לפי מה שמבואר מנחות ל"ז בעובדא דרב אשי דהוי יתיב קמי' דאמימר הוה ציירי' בידי' - וקא מתחזיין תפילין א"ל לא סבר לה מר לך לאות ולא לאחרים לאות א"ל במקום לך לאות איתמר - הרי מבואר דאמימר סבר דצריך לכסות התפלה של יד מטעם והי' לך לאות ולא לאחרים לאות, ורב אשי השיב לי' דאין צריך לכסות התפלה של יד, וכונת התורה והי' לך לאות, היינו לסמן את מקום ההנחה בהיד שזהו במקום קיבורת. וא"כ יש לנו לפסוק כרב אשי שהוא בתרא, ועוד משמע דהודה לו אמימר וכן משמע שיטת הרמב"ם מדלא הביא בהלכה האי דינא דלך לאות ולא לאחרים לאות, - וע"כ דסבר הרמב"ם כרב אשי דזהו רק לסמן מקום ההנחה וכן מבואר בסמ"ק מצוה קנ"ג וז"ל ולא יניחם על היד שנאמר והי' לך לאות ולא לאחרים לאות. ואם יניחם על היד יהי' לאחרים לאות, אמנם אם נקרע הבית יד אין לחוש רק שיהו במקום לך לאות יעוי"ש וגם הרמ"א מביא בשם המרדכי דאין להקפיד אם הם גלוים או מכוסים יעוי"ש, ובלבוש כתוב שנכון לכסות מטעם והיו לך לאות ולא לאחרים לאות, וזהו כדברי הסמ"ק דגם כן מצריך בלכתחילה שתהי' התפלה של יד מכוסה, מטעם לך לאות - ולכאורה יש להבין דכיון דקיי"ל כרב אשי דאין צריך לכסות, והקרא דלך לאות מורה לסמן המקום, וא"כ מניין לנו לחדש הדין בלכתחילה בהצרכת הכיסוי, וצ"ע - אבל עכ"פ נשפע מזה דמעיקר דין התורה אין צריך לכסות. - וא"כ תיקשה מדוע פטורים הכהנים מתפילין בשעת עבודה, -כמבואר בעירוכין ג' וברמב"ם פר"י מכלה"מ ה"ו,- דכיון דאין חציצה פוסלת בתפילין, וא"כ שפיר הי' יכול להניח תפילין של יד על הכתונת. - וממילא מוכח מזה דע"כ חציצה פוסלת בתפילין, ומטעם זה לא לבשו הכהנים תפילין בעידן עבודה, -ועוד דלפי דברי המג"א שפיר הי' יכול הכה"ג להניח תפילין על הכתונת, בעידן עבודה, כיון שהמעיל יכסה התפילין, וקרינן בזה לך לאות, ומדחזינן שגם הכה"ג פטור מתפילין, ע"כ שזהו מטעם החציצה, וכמו שכתב הרמב"ם בה' כלי המקדש וז"ל לפיכך אין הכהן יכול לעבוד בתפלה של יד שהרי חוצצת. והנה באמת אפשר לומר הטעם הא דפטורים הכהנים מלהניח תפילין, משום ייתור בגדים. והיינו דהתפילין בעצמותן לא נפיק מתורת בגד, וכמו שפירש"י הכא בסוגיא דבעי תפילין מהו שיחוצו, - למיהוי ייתור בגדים, ומבואר שם בתוס' ביישוב שיטת רש"י, ומבואר בכס"מ דהריטב"א מפרש ג"כ כפירש"י וכתב ג"כ שכן דעת הרמב"ם. - אבל לכאורה תמוה דלפ"ז היאך נפרש הא דאיתא הכא בסוגיא מ"ש דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו, ומזה לא ידענו אלא שאין להניח תפילין למטה תחת הכתונת, אבל עדיין תיקשה מדוע לא יניח התפילין על הכתונת מלמעלה. ומדוע לא אמרה הש"ס טעם יותר מספיק שהוא מטעם ייתור בגדים- ונראה לומר דזה בזה תליא, והיינו דלכאורה יש להבין מה שייך לומר ייתור בגדים בתפילין במקום תפילין, לומר דהתפילין המה ייתור בגדים מפני שבאים במקום בגדים, הלא התפילין המה בגדים מחויבים גם קודם להבגדי כהונה, והבגדי כהונה באים להשיג גבולן, וא"כ מאן יימר דהתפילין באים במקום בגדי כהונה, והוי תפילין ייתור בגדים, דלמא הבגדי כהונה באים במקום תפילין, והמקום של התפילין הוא שייך להתפילין דוקא, והתורה אמרה שהכהן ילבוש בגדי כהונה, ע"כ הכוונה לבד מהתפילין, דהמה הוו בגד העיקרי, והסברא מחייבת. שהתורה לא באה להפקיע את המצוה דתפילין מעליו ע"י הבג"כ, וא"כ לא ידענו דתפילין יהיו ייתור בגדים, ובשביל זה הוצרך לומר לומר הסוגיא דאיכא דין דהבג"כ שהקפידה תורה שלא יהי' דבר חוצץ בינו לבשרו. ומזה ידענו שהתורה אמרה כי על מקום התפילין ילבש הבג"כ, והיינו שיסיר מזה המקום התפילין. ומעכשיו יש לחקור ולדון דאפשר דהוי התפילין בעצמותן ייתור בגדים, וממילא אין להניח של יד אפילו על הכתונת מטעם ייתור בגדים, וזהו כוונת המקשן דפריך אפילו של ראש נמי, והיינו שיש בזה משום ייתור בגדים, ומשני שם דהבגדי כהונה בראש אינם באים להפקיע מצוה דתפילין משום שיש מקום לשניהם, והיינו דהתפילין של ראש אינה באה במקום בגד"כ, ושפיר אפשר לומד דהתורה לא באה להפקיע מצות תפילין של ראש, אלא כונת התורה שילבוש הכהן בגדי כהונה באופן שהמה הבגדים יהי' בהוספה על התפילין ש"ר שהי' לבוש זה תיכף משנעשה בר חיוב במצוה, ולפ"ז אין לגו הוכחה לומר שיפסול חציצה בתפילין אמנם תמוה מדוע תשתנה מצוה זו דתפילין ממצות סמיכה שבקרבן דמבואר במנחות צ"ג דחציצה מעכבת, אע"ג דכתיב וסמך ידו על ראש, ויש לדרוש על בסמוך, ומכ"ז חציצה מעכבת, ואין זה ענין להא דמנחות צ"ח לרבי דסבר על בסמוך, דשאני התם דהוי מין במינו, -וכן מצאתי בב"ח שכתב דהרשב"א והר"ן והריב"ש סברי דגם בשל יד חציצה פוסלת. - לכן נראה שדינו של המג"א בדבר החציצה צ"ע למעשה, וגם מדברי הרא"ש בה' תפילין סי' י"ח משמע גם כן דחציצה פוסלת בשל יד, ולכן יש להחמיר. ע"ב אי כתיב בבואם ולא כתיב בגשתם הו"א אפילו אביאה ריקנית וכו' - ויש לעיין לפי מה שכתבו התוס' במנחות כ"ז דמותר לכנס להשתחוות בפנים, וכן כתבו בשלהי חגיגה בהא דהזהרו שלא תגעו בשולחן היאך הדין אם צריך לזה קידוש ידו"ר. -והנה דעת הרמב"ם בפר"ב מה' ביאת מקדש דאסור ולוקה וכן מבואר בחינוך מצוה קפ"ב, אבל לשיטת התו' יש לעיין בדבר הקידוש ידו"ר, וצ"ע. והנה לשיטת הרמב"ם והרא"ה דלוקה אביאה ריקנית בהיכל, א"כ היאך אפשר לומר הכא דהו"א אפילו בביאה ריקנית טעון קידוש יו"ר, כיון שלוקה אכניסתו, וע"כ יפרשו אביאה ריקנית במקום שמותר, היינו בעזרה, וא"כ תמוה מניין להתוס' סנהדרין פ"ג ד"ה ולא משום טומאה, להוכיח דמותר, והנה לשיטת התוס' במנחות שם דבנכנס להשתחווי' לא שייך משום ביאה ריקנית, והקשה בזה בשו"א לחגיגה כ"ו ע"ב דא"כ מאי פריך הש"ס שם מבית לפרוכת היכל מחייב, מבית לפרוכת מבעי'. ואי ביאה לצורך השתחוי' שרי א"כ שפיר איצטרך קרא לאסור מבית לפרוכת אפי' לצורך השתחוי'. דפשיטא דשם אפי' ביאה כזו אסורה, דהא אין נכנס לשם אלא כה"ג ביוה"כ בשעת העבודה יעוי"ש והנה עיקר דברי הטו"א שם לחלוק על פרש"י דפי' מב"ל מבעיא היינו משום שכבר נתחייב מלקות בבאו להיכל. דלפרש"י קשה נימא דבא לאסור בנכנס להיכל להטיב הגרות וכיו"ב, ולפיכך פי' דמב"ל מבעיא היינו דודאי אל הקדש כולל גם ביאת מב"ל. ומיהו קשה דמאין פסיקא לן, דלמא כל הקדש חד הוא ועיקר האיסור על הכניסה. וכל שנכנס שוב אין כאן איסור ביאה שהרי כבר בא, וכ"נ באמת לרבנן דאמרי מב"ל ואל פה"כ במיתה אם נכנס מב"ל בהיתר כגון לתקן ולהוציא את הטומאה, או בשוגג, ואח"כ נכנס אל פה"כ אינו חייב דכיון דפה"כ ומב"ל חד איסורא כחדא כניסה היא. תדע דאם איתא דלרבנן הכניסה מק"ק אל פה"כ חשיבא כניסה חדשה, א"כ מאי פריך ר"י לרבנן לכתוב מב"ל אל פה"כ מבעיא. הא צריך קרא למחשב פה"כ למקום בפ"ע למחשב לי' כניסה חדשה, ולדעת הטו"א צ"ל דגם בלא קרא שפיר שמעינן כן וזה דבר שא"א דבשלמא היכל וק"ק ב' קדושות הן וכדתנן בריש כלים בעשר קדושות, אבל פה"כ לא מצינו עדיין שהוא מקודש וענין הזאות י"ל הוא דין מיוחד כמו שנתיחד מקומות מעלה ומטה במזבח] יותר ובעשר קדושות לא חשיב לי'. ולפיכך נראה ליישב פרש"י וס"ל לגמ' דכל השוין באיסורן חד הוא לענין דין כניסה, ולפיכך לרבנן אם נכנס בהיכל בהיתר ונכנס לק"ק חייב, ואם נכנס מב"ל בהיתר ומשם אל פה"כ פטור ולר"י אם נכנס בהיכל בהיתר ומשם למב"ל באיסור פטור, ואם נכנס למב"ל בהיתר, ומשום אל פה"כ באיסור חייב והנה נראה דאף לר"י דק"ק באזהרה אין נכנסין להשתחוות, דכן קבלו חז"ל או הכריעו ברוח קדשם דדי לעבד שישתחוה בהיכל ולא יכנס לפני ולפנים, והלכך אם נכנס להיכל להשתחוות שפיר עביד והוי כנכנס לעבודה, אבל הכניסה לפני ולפנים, להשתחוות אין כניסה זו כדאית. וממילא אינה מצילתו מאיסור ביאה ריקנית. והלכך אם נכנס להיכל ע"מ לכנוס לק"ק ולהשתחוות שם כל הכניסה היא באיסור ואם נכנס בהיתר להיכל ומשם לק"ק להשתחוות הוי כנכנס ביאה ריקנית ולר"י פטור אף ממלקות מפני שכבר נכנס בהיכל בהיתר. וחדא כגיסה היא, ולרבנן חייב מיתה דכניסה חדשה מקרי כניסתו לק"ק וזכינו בזה לישב פירש"י ולישב קו' הטו"א] ויש לעיין לשיטת התוס' אם זר מותר ליכנס ביאה ריקנית עבור השתתואה. - וכבר הסתפק בזה המנ"ח מצוה קפ"ד.- ויש להעיר מהא דמבואר בתוס' ישנים ביומא כ"ד ד"ה לאתויי שבע הזאות, והקשו דליחייב משום ביאה ריקנית, ומדלא תירצו שנכנס להשתתואה, משמע שליתא דין זה בזר, וצ"ע. ואנה שם ביומא ה' ע"ב בתוד"ה להביא את המכנסים כתבו, מכאן קשה וכו' ותירץ ריצב"א דמיתה דגבי מכנסיים איצטרך לחייב אפילו בביאה ריקנית אאהל מועד מי שנכנס מחוסר בגדים כדכתיב (שמות כח) והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד. יעוי"ש יעוי"ש, - ביאור הדברים דעל ביאה ריקנית מוזהר כל כהן שלא יכנס, ואיסורו באזהרה, כמבואר במנחות כ"ז וחידשו התוס' דאם נכנס ביאה ריקנית במחוסר בגדים חייב מיתה. - [ומיהו ממאי דאמר זבחים י"ט ב' דאי לאו לשרת הו"א דגם אל המזבח חייב בב"ר, והתם אין איסור ב"ר אלמא דיש מקום לאסור שלא רחוץ ידים אף מבלעדי איסור ב"ר, וא"כ לדעת ריצב"א דבאמת לשרת לא קאי אהיכל חייב משום שלא רחוץ ידים אף באין איסור ב"ר כגון שנכנס להיטב נרות ולא לבש אבנטו, ואבנטו בידו, ולבשו בהיכל ועבד, חייב משום שנכנס מחוסר בגדים, וכן אם הוא לבוש בגדיו ויש עליו חציצה צריך להסיר קדם שנכנס להיכל, וב"ר שהזכירו תו' אינו ביאת איסור אלא ריקנית מעבודה, ואפ"ה חייב. תדע שהרי ריצב"א מחייב אף בין אולם למזבח. כדמוכח בתוס'. דכל שעבר מזבח הוי בכלל כניסה אל אח"מ דכן משמע קרא בבאם וגו' או בגשתם וגו'. א"נ קבלה היתה בידם. והתם ליכא איסור ב"ר. ודין שלא רחוץ ידו"ר ומחוסר בגדים משמע לדעת ריצב"א דחד הוא דלשון התורה שוה בהן] ויש לעיין בכוונתם אם זה דוקא אז על שעת מילואים שהיתה המצוה ליכנס לאוהל מועד, [שו"ר דכל מעשה המלואים הי' פתח אה"מ היינו בחצר אה"מ שהוא במקום עזרה. אבל באה"מ לא נכנס רק משה בז' ימי המלואים לצורך הקמה, ואהרן ובניו לא היו כהנים עדיין. ואם הי' חסר את המכנסיים חייב משום מחוסר בגדים, אבל בעלמא לדורות אין הבדל בין אם נכנס ביאה ריקנית בבגדיו, בין אם נכנס מחוסר בגדים לא הוי יותר מאזהרה גרידא, א"ד שאף לדורות כן הוא, דבמחוסר בגדים חייב מיתה, אמנם מהא דהביאו התו' דאי' מהתוספתא דכלים תניא אמר שמעון הצנוע לפני ר"א אני נכנסתי בין האולם למזבח בלא רחוץ ידו"ר אמר לו מי חביב אתה או כה"ג שתק אמר לו בוש אתה לומר שכלבו של כה"ג יותר חביב ממך וכו' משמע שזהו הדין בלדורות ג"כ [וכ"מ בתו' סנהדדין פ"ג שסתרו פי' ריצב"א מברייתא דשם. וכן מבואר בר"ש פ"ק דכלים:
והנה בדרך אגב אני כותב בזה מה ששמעתי שמעתי מידי"ג הגאון בעל חזון איש שליט"א שאמר בשם אביו הגאון רש"י ז"ל במה שאמרו שם בתוספתא דכלבו של כה"ג חביב יותר ממנו, הכוונה בזה, דכלבו של כהן גדול כשיש משפט מיתה עליו צריך לדונו בבי"ד של סנהדרי גדולה, אז של כ"ג, או של ע"א, עי' סנהדרין ט"ז, - וכדין בהמתו של כהן גדול. - ואילו הכהן גדול בעצמו כשהלך לעבודת בלא רחוץ ידים ורגלים, שזהו הדין השייך להפרחי כהונה שמפצעין מחו בגזרין, בלא דין ומשפט, וזהו מהלמ"מ, כמו שמבואר בסנהדרין פ"א ע"ב וזהו שאמרו לו שכלבו של כה"ג חביב יותר ממך, היינו בעובדא הלזו -ודפח"ת תוס' ד"ה אי הכי דצפרא נמי, תימא מאי קושיא כיון דהוי במיתה אתי ק"ו מיושב. - הנה לפי מה שכתבנו לעיל ט"ז דמזה עצמה מדהוי במיתה מוכח דלא פסיל עבודה, יעוין שם, אמנם הכא הקשו שפיר כיון דחזינן דכל השנה הוי במיתה ופוסל גם עבודה, וא"כ הקשו שפיר, וזה ג"כ אין סברא לומר דגזיה"כ בכה"ג ביוהכ"פ, ולהקל עליו גם מדין כה"ד אמנם לפי ביאורו של השיט"מ דמפרש כוונת הש"ס דפריך דכיון דע"כ מצפרא הוא לאו דוקא, א"כ מיעוט דולבשם לאו דוקא, כמו כן לא יהי' דוקא מן האחריני יעוי"ש, ואתי שפיר דהמקשן ידע דצפרא מעכב, מכח הסברא, וגם ידע מכח הק"ו וכמו שכתבו התוס' ורק בא להוכיח מזה דע"כ הדרשא דולבשם לאו דוקא. דף כ' בעי אילפא לדברי האומר אין לינה מועלת בקידוש ידו"ר מי כיור מהו שיפסלו מי אמרינן דהני למאי לקידוש יור"ג, קידוש יור"ג גופייהו לא פסיל בהו לינה וכו' יעוי"ש - ויש לעיין לפי מה דקיי"ל דכ"ש מקדשין פסולין לכתחילה ליקרב. א"כ מדוע נפסלין המים בהכיור, והנה בכל הפסולין כבר עמדו התוס' לקמן פ"ז ד"ה כ"ש מדוע לא יעלו על המזבח, ותירצו דמיירי שהי' בכלי חול יעוי"ש והכא דהמים הם בהכיור שהוא כ"ש, א"כ היאך יפסלו בלינה. -וביותר תמוה דברי הרמב"ם שפסק בפר"ג מפסוה"מ הי"ט דכ"ש מקדשין דם הפסול לכתחילה ליקרב. ופסק בפר"ה מה' ביאת מקדש הי"ד דמי כיור נפסלין בלינה. - ועוד ק"ו הוא אם הכ"ש מקדשין פסולין פשיטא שיש כח להכ"ש לעכב הפסול שלא יחול, כמו הכא בהאי כיור שלא תהא הפסול לינה על המים. ונראה דהכא ל"ש הדין דכ"ש מקדש פסולין כיון דבזה הדין דנפסל בלינה, ביאור הדברים דכיון דאמרה תורה דקדשים נפסלין בלינה, ודין כולל הוא בכל הקדשים, וא"כ ע"כ הביאור בזה באותן הקדשים שהם עשוין כדרכן וכהלכה, וא"כ ע"כ יש בזה גם דברים הלחים אשר המה מונחים בכ"ש, וגם בהכלים המיוחדים להם ובזה אמרה תורה דנפסל בלינה, וא"כ לא שייך בזה לומר דהכ"ש תתקדש, כיון דבזה הדין כן דתופסל בלינה, ואין יתרון להכלי שרת על הקדושה, והקדש שבתוכה, והוי הכלי שרת והדבר הקדוש אשר בה דבר אחד ממש. - ובזה אתי שפיר גם בסוכה נ' יעו""ש. וע"כ הא דכלי שרת מקדשין פסולין, היינו באופן שאין הפסול בא מחמת כלי שרת בעצמותה, כגון הכלי שרת מקדשת ליקרב פסול יוצא וכדומה, וכמו בהא דבפר"ג דפסוה"מ דהפסול הוא מטעם אחר, כמבואר שם, ואין הכלי זה בעצמותה סיבת הפסול, - ולפ"ז לא יצוייר בדם הנפסל מטעם לינה שהוקדש בכ"ש ליקרב. [וכנראה שזהו גם כוונת הצ"ק שם בתוס' שאינו גורס הא דלן דמה, ואין הספר צ"ק תח"י] ולפ"ז שפיר בעי אילפא הכא אם מי כיור נפסלין בלינה, והרמב"ם פוסק דיש בזה פסול לינה. שם אמר ר' יוחנן קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן למחר אינו צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה, למאן אי לרבי הא אמר פסלה לינה אי לראב"ש הא אמר א"צ לקדש וכו' אמר אביי לעולם לרבי ומודה הוא דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלה לינה. רבא אמר לעולם ראב"ש וראה ר' יוחנן דבריו בתחילת עבודה, ולא בסוף עבודה. - ותחילת עבודה, פירש"י במקדש ידיו בתחילת עבודת היום, דלא פסיל בה לינה ולא במי שקידש בלילה להקטיר חלבים שהוא סוף עבודת יום אתמול. - ויש להבין באיזו סברא פליגי אביי ורבא, דרבא סבר דהרמת הדשן הוי תחילת עבודה של יום, וכן הוא האמת. שזהו סדר העבודה, ומדוע לא מוקים אביי כסברת רבא. ונראה דהנה יש לעיין במצוה דהרמה אם כשרה בבוקר לאחר עמוה"ש שיום הוא. ומקום הספק אם בעינן לזה דוקא לילה. - והיינו מדכתיב בהרמה כל הלילה והרים, ומשמע דזמנה בלילה דוקא, - א"ד דלילה הוי רק התחלת זמן המצוה, ולאפוקי מבעוד יום, שקודם הלילה, אף אם נתעכלו האברים של הקרבן, מכ"מ טרם הגיע זמן הרמה, אבל אין כוונת התורת לומר דבעינן לילה דוקא, ושפיר מתקיימת המצוה של הרמה ביום דהיינו לאחר עמוה"ש. - והנה יש לומר דזה תליא בהא דמבואר ביומא כ"ב ע"א דפריך שם מ"ט לא תקינו פייס למצות הרמה. מעיקרא סבור כיון דעבודת לילה היא וכו' האי נמי תחילת עבודה דיממא היא דא"ר יוחנן קידש ידיו לתרומת הדשן למחר א"צ לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה. אימא שכבד קידש מתחילה לעבודה יעוי"ש ביאור הדברים נראה דלהס"ד הוה מצות הרמה מצוה דיומא, ושייך לסדר עבודת היום, ורק בדיעבד כשדה גם בלילה. אבל עיקרה שייכא לעבודת היום, ובמסקנא סבר הש"ס דעיקרה של הרמה שייכא מצותה ללילה, ורק בדיעבד כשרה אחר עמוה"ש. - ומטעם זה כיון דעיקרה מצותה בלילה, להכי לא תקינו לה פייס. - והנה לפ"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם שכתב בפר"ב מתו"מ ה"י מצות הרמת הדשן בכל יום מ"ע, וכן כתב הרא"ה, ומשמע מדבריהם שמצותה ביום, וכן כתב המנח"ח, - ולכאורה קשה מסוגיא זו דיומא דמשמע במסקנא דעבודת לילה היא. אבל נראה דפליגי בזה אביי ורבא בסוגיא דידן, והיינו, דאביי סבר דמצות הרמה מצותה בלילה, להכי אינו משני כאוקימתא דרבא, לומר דהרמת הדשן הוי תחילת עבודה, של יום, כיון דסבר דמצוה של לילה היא, אבל רבא ע"כ סבר דמצות הרמה היא מצוה של יום, וזהו כהס"ד שם ביומא, ולהכי פסקו הרמב"ם והרא"ה כרבא, דהלכתא כוותי' לגבי דאביי, והא דלא תקינו פייס להרמה, ע"כ הטעם כהאיכא דאמרי שם ביומא, - וכן יש לדייק מלשון הרמב"ם פר"ה מביאת מקדש ה"ט וז"ל קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן אעפ"י שהוא מקדש קודם שתעלה השמש למחר א"צ לקדש וכו' מפני שבתחילת עבודה קידש. - ואילו בשקידש יור"ג עבור הקטרת חלבים למחר צריך לקדש. כמ"ש שם בהלכה ח', והוא מפני שצריך לקדש פעם שנית לעבודת היום מבואר דלהרמב"ם הרמת הדשן מצותה ליום, וזהו כשיטת רבא הכא, - והנה ראיתי בריטב"א שם ביומא דהא דדחי הש"ס דיחוייא בעלמא הוא, לפום האי לישנא קמא, אבל לאידך לישנא דאמרינן בסמוך מימרא דר' יוחנן כפשטי' יעוי"ש, ולדברינו אתי שפיר טפי לפי מה שביארנו דפליגי בזה אביי ורבא, ומימרא דר' יוחנן כפשטי' לפי דברי רבא, - והנה בירושלמי ריש פ"ב דיומא בעי שם מניין שכשרה כל הלילה יעוי"ש והיינו מדחזינן דחתר הירושלמי למצוא הכשר להרמה בלילה, משמע דעיקר מצותה ביום, והנה הא דכתבו התוס' ביומא כ"ז ע"ב ד"ה איכא דאמרי, דזמן הרמה דוקא בלילה, ע"כ הכוונה שם לומר דאינה כשרה ביום שלפניו, ובאופן הזה יש ליישב גם דברי התוס' שם ביומא כ' ע"ב ד"ה אלא שהקשו מדוע לא חשיב התנא במשנה דמגילה דכל הלילה כשר להרמה יעו"ש, ובדברינו אתי שפיר, היינו לשיטת הרמב"ם והרא"ה דסברי דעיקר המצוה שייכא לעבודת היום, - ויש לעיין במה שפירש"י שם ביומא כ"ב ד"ה כיון, דעבודת לילה היא, הואיל והוכשר בלילה. ולפי מה שביארנו ע"כ ס"ד דעיקר מצוה בלילה -אבל אפשר לומר דכוונת רש"י היאך שהוא לפי האמת. וכמש"נ. דף כ"א אמר ר' חייא בר יוסף מי כיור נפסלין למתירין כמתירין לאברים כאברים, ר"ח אמר אף למתירין אין נפסלין אלא בעמוה"ש,-נראה נראה ביאור הדברים לפי המבואר דכלי הקודש מקדשין את הדבר הקדוש הנתון לתוכן שלא בזמנן, דהיינו בלילה להיות נפסל, אבל לא ליקרב, כמבואר בגמ' וברמב"ם פר"ג מפסוה"מ הכ"א יעו"ש - וסבר ר' חייא ב"י דהכיור עושה פעולת הקדושה כל משך הזמן שהמים נתון לתוכו, וא"כ גם בלילה עושה הכיור פעולת הקדושה להיות נפסל ונשרף, ורב חסדא סבר דהכיור עשה פעולת הקדושה בשעה ראשונה בנתינת המים לתוכו, והלילה אינה מוספת מאומה בהקדושה, וממילא אין פסול כלל, ורק עמוד השחר עושה הפסול, כפסול לינה אשר בכל הקדשים. ורבי יוחנן אמר כיור כיון ששקעו שוב אין מעלהו, והקשו בתוס' למאי דס"ד השתא דהעלאת לילה פוסלן לכל עבודות יש תימא וכו' א"נ י"ל שהי' להם מים בכלי שרת אחר כדי קידוש של תרומת הדשן. - ותמוה הרבה דמאי מהני שהי' מים בכלי שרת אחר, כיון שע"כ דהעלאה מן הבור פוסלת מיד, - ומצאתי במהר"ם שיף עמד בזה. ובאמת תמי' רבתי אתוס' בזה. - ונראה דהנה לכאורה טעמא בעי לפום הס"ד דסבר ר' יוחנן דלא חזי כלל לעבודת לילה, איזה טעם יש בזה, מדוע יפסלו המים לאברים הכשרים בהקטרה כל הלילה, וע"כ צריך לומר הסברא בזה דס"ד דש"ס דכיון דחל תורת פסול אכיור בדבר המתירין. להכי אין לקדש ממנו עוד כלל. ואפשר שזהו רק מדרבנן, ולזה שפיר כתבו התוס' דאם נטלו מים מים בכלי שרת אחר, והיינו ע"כ שנטלו מן הכיור, והתוס' לשיטתם לקמן דמהני באופן זה, וא"כ באופן שהובררו המים האלה דוקא לעבודה דהרמת הדשן שוב אין כאן פסול. בענין קידוש ידים ורגלים במקדש. א דף כ"א ע"ב גופא אמר ר' יוסי בר"ח כל כיור שאין בו כדי לקדש ד' כהנים ממנו אין מקדשין בו וכו' מיתיבי כל הכלים מקדשין בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן רביעית ובלבד שיהו כלי שרת אמר רב אדא בר אהבה (ולפי גירסת השיט"מ] בקודח בתוכו והא ממנו אמר רחמנא ירחצו לרבות כלי שרת וכו' מק"ו מכנו וכו' יעו"ש עי' פירש"י ותוס' בהא דקודח בתוכו, - והנה הרמב"ם בפר"ה מביאת מקדש הי"א כתב וז"ל ובכל כלי הקודש מקדישין בין שיש בהן רביעית ובין שאין בהן רביעית עכ"ל וכתב הראב"ד א"א ובקודח מתוכו יעוי"ש, והביאור בדבריו לפי מה דאיתא בסוגיא זו דלר' יוסי בר"ח דאמר דבעינן שיהי' הכיור שיעור מים לקדש ארבעה כהנים, ובכדי שלא תיקשה מהא דתניא כל הכלים וכו' דמקדשין גם מכלי שאין בו רביעית ההכרח לומר דמיירי שהכלי קודח מתוך הכיור. ודינו ככיור ממש. ועי"ז יושלם התנאי של השיעור בכדי לקדש ארבעה כהנים. ובזה שפיר כתב הראב"ד דאם אנו תופסין להלכה דמקדשין מכלי אף שאין בו רביעית ע"כ מיירי באופן שהכלי הקטן הזה קודח מתוך הכיור. - אבל לפ"ז תיקשה טובא על הרמב"ם, דכיון דפסק שם בהי"ג כר"י בר"ח דבעינן שיעור לקדש ד' כהנים, וא"כ גם הוא ע"כ מוכרח לומר דהא דקידוש יור"ג בכלי שאין בו רביעית, היינו בקודח מתוכו, וזהו כוונת הראב"ד בהשגה. ב הנה יש לעיין בעצם דין קידוש יור"ג לאיזה ענין הוא בא, אם הוא ענין טהרה. או שהוא ענין קדושה, ענין טהרה כיצד, היינו דכמו שמצינו שרבנן חשו לסתם ידים ואמרו שסתם ידים טמאות, כן באופן הזה ציותה התורה שתהיינה הידים טהורות ונקיות, ואמרה אשר מחויב הכהן העובד בקודש לרחוץ ידים ורגלים, וזהו ענין טהרה. ענין קדושה כיצד, היינו דהתורה לא חשה לנקיות ידים כלל, וגם אם היו הידים והרגלים טהורים ג"כ בעי קידוש ידים ורגלים מן הכיור, -ונפק"מ בין הטעמים לענין אם טבל הכהן במקוה במקום קידוש יו"ר, דאז הדין כך הוא, דאם כל עיקר הקידוש בא לתכלית הנקיון, דאז מהני גם טבילה, ואדרבה יותר עדיפא ג"כ, אמנם אם אמרינן שכל עיקר קידוש יו"ר הוא ענין קדושה ואינו ענין כלל לנקיון ולטהרה, א"כ מה מועיל הא דטבילה במקוה, והנה מבואר ביומא ל"ב דפריך שם ומה במקום שאינו טעון טבילה טעון קידוש, מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש יעוי"ש - ואם אמרינן שעיקר דין קידוש הוי ענין נקיות וטהרה א"כ אין זה ק"ו כלל דהלא אית לן לומר להיפוך אדרבה כיון שטעון טבילה א"כ אינו טעון קידוש, יען דכבר טהור הוא לגמרי מהטבילה, ומוכח לפ"ז דכל עיקר הקידוש לקדש בא היינו להוסיף קדושה על היו"ר ולא בשביל נקיות וטהרה בא. - ובתוספתא דמנחות פר"א דכהן גדול ביוהכ"פ שטבל ולא קידש יו"ר עבודתו פסולה יעוי"ש, והיינו כדברינו דהקידוש יו"ר לקדש בא דוקא, - ולפלא על החת"ס בחאו"ח סי' קע"ג שרוצה לומר דאינו מחויב מיתה אם טבל ולא קידש יו"ר יעוי"ש. - והביאור דלקדש היינו שצריך לקדש את ידיו ורגליו במים קדושים המקודשים בכלי שרת דוקא. ג ויש להבין עצם הדין דריבר"ח דסבר דבעינן בכיור כדי ארבעה כהנים לקדש ממנו יו"ר דהלא כל עיקר שיעור זה למה הוא בא דכיון דכל כלי שרת כשרים לקדש וגם כף כשרה לקדש ממנה, וא"כ אין יתרון לכיור משארי כלי שרת, ולא הוי הכיור מיוחד דוקא לזה כיון דגם שארי כלי שרת מקדשין, וא"כ אינו מובן למה נתנה התורה שיעור לכיור, וע"כ דריבר"ח סבר דיתרון יש לכיור על שארי כלי שרת, ולהכי שפיר הקפידה תורה שתהי' בכיור דוקא. וממילא בעינן שעור מיוחד, אבל גם זה אינו מובן כיון דכל עיקר המטרה של קידוש יו"ר הוא בכדי לקדש יו"ר לעבודה שיהיו מקודשין, וא"כ איזה הבדל יש בין כיור לשארי כלי שרת הא גם בשארי כלי שרת הוי המים קדושים, וא"כ למה בעינן דוקא כיור. ובהכרח צריך לומר דיש יתרון לכיור על שארי כלי שרת גם בעצם קדושתו לענין לקדש יו"ר, ולהכי בעינן דוקא כיור. וממילא בעינן דוקא שיעור מיוחד כמו שבעינן שיעור מיוחד לכל אחד ואחד בשיעורו. ואמר ריבר"ח דהשיעור המיוחד להכיור הוא אשר ארבעה כהנים יכולים לקדש יור"ג בבת אחת ד וביאור שיטת ריבר"ח דסבר דהכיור יש לו יתרון קדושה, היינו שקדושת קרבנות יש בהכיור. ולפי יתרון קדושת עבודה ועבודה לפי איכות הקרבתם וקדושתם, הנה קדושה כזו נמצא ג"כ במי הכיור, ומי הכיור מקדשין את היו"ר לפי האיכות של העבודה, והמים של הכיור המה כמו חומר היולי להקדושה ליתן קדושה על היו"ר לכל עבודה ועבודה כפי ערך קדושתה, וזהו ג"כ סברת ר"ח בר יוסף דסבר הכא בזבחים כ"א מי כיור נפסלין למתירין כמו המתירין, ולאברים כאברים, ורב חסדא סבר אף למתירין אינן נפסלין אלא בעמוד השחר כאברין יעו"ש והביאור בדבריהם כמו שכתבנו דרבי חייא בר יוסף סבר הסברא שכתבנו דהמי כיור יש להן הקדושה הקדושה של העבודה כפי איכות העבודה, דהיינו שקדושת הקרבן יש על המים של הכיור, להכי נפסלין כפי זמן הקרבן, ור"ח סבר דאין קדושת הקרבן על מי הכיור רק המים המה מים קדושים ותו לא, וריבר"ח סבר ע"כ כר' חייא בר יוסף בקדושת הקרבן על מי הכיור. להכי בעינן דוקא מי הכיור, וממילא בעינן שיעור מיוחד לכיור. והגמ' פריך מהא דתניא דכל כלי שרת מקדשין, והוכרח ריבר"ח לשנוי' דמיירי שהכלי שרת היו קודחים מתוכו, ואז קדושת הכיור איכא גם בהמים אשר בהכלי שרת, ולפ"ז הרמב"ם דפסק כרב חסדא דאין מי הכיור נפסלין רק בעמוד השחר ע"כ דאין יתרון קדושה למי הכיור, ודומה כיור לשארי כלי שרת, ולכן כמו ששארי כלי שרת ג"כ מקדשין כמו שכתב הרמב"ם להדיא להכי לא כתב הרמב"ם דבעינן בכלי שרת שיהיו קודחים מתוכו. ה אמנם לפ"ז יש להבין מדוע כתב הרמב"ם שם בהלכה י"ג עצם הדין דבעינן מים בכיור כדי לקדש ארבעה כהנים יעוי"ש. דהלא מה שייך הכא שיעור כיון דאין יתרון לקדושת הכיור על שארי כלי שרת, וא"כ מדוע בעינן שיעור מיוחד לכיור. כיון שכל כלי שרת מקדשין יו"ר אפילו בשאין בהם כדי רביעית, ולא גרע מי כיור מהם ודוחק לומר דדין מיוחד הוא בכיור למצוה בעלמא. ו ונראה לבאר הענין לנכון, והוא בהקדם מה שיש לעיין בעיקר הדבר הא דרבתה תורה כלי שרת לקידוש ידים ורגלים. דממנפ"ש אם יש בהם כשיעור ד' כהנים, א"כ הרי זה ממש כיור ואם אין בהם שיעור ד' כהנים, א"כ תיקשה לריובד"ח דסבר דכל כיור שאין בו שיעור לד' כהנים אין מקדשין ממנו ואם רבתה תורה באופן שהכלי שרת היו קודחין מן הכיור. א"כ תיקשה גם כן למ"ל קרא לרבות הא הרי זה כיור ממש, דכיון שבא מכלי גדול הרי זה דינו גם כן כהכלי הגדול בעצמו. ז לכן נראה דשני דינים יש בקידוש יו"ר. א. בדבר קידוש המים בכלי שרת. ב. קידוש יו"ר מכלי שרת, והנה בדבר קידוש המים בכלי שרת בעינן שיעור למים, מטעם כי כן הוא הדין בכל כלי שרת, אשר בשיעור המדה מקדשין. ואם חסר מן השיעור אין מקדשין, וזהו שאמרו במנחות ח' אין מקדשין אלא מלאים, והיינו כפי השיעור שקצבה תורה למדת הכלי, וגם בעינן שיהי' השיעור בשלימות, - והנה השיעור להכלי שרת אשר הוא נקרא כיור, היינו הכלי המקדש את המים הוא שיעור יור"ג לארבעה כהנים, וכלי שאינה מחזקת שיעור זה, או אף אם מחזקת שיעור זה, אמנם אין מים בכלי בשיעור זה, גם כן אין קדושה להמים, ופסולים לקידוש יור"ג, - אמנם לאחר שנתקדשו המים בכלי שרת, בזה רבתה תורה דהמים הקדושים כשינתנו בכלי שרת אחרת שאינה מחזקת בשיעור הזה, ואין עלי' תורת כיור, לקדש המים להיות קדושים, מ"מ מותר לקדש, וזהו ששנה לנו התנא בכל הכלים מקדשין אפילו בכלי שאינה מחזקת רביעית, ובלבד שיהו כלי שרת, והיינו דבעינן הקידוש מכלי שרת, וזה רבתה תורה מהא דכתיב ירחצו דעצם הקידוש וזהי' מכלי שרת איזה שיהי'. - ובזה פריך הש"ס אי הכי כלי חול נמי, והיינו דכיון דהמים קדושים כבר מהכיור, א"כ אפשר דרבתה תורה דסגי הקידוש גם בכלי חול, כיון דלא חסר קדושה להמים ובזה משני הש"ס דלא מצינן לומר הקידוש יור"ג מכלי חול אף אם המים קדושים, מטעם דילפינן ק"ו מכנו של כיור דאין לו תורת קידוש כלל, בין לענין לקדש המים, ובין לקדש יור"ג והיינו דילפינן דאין לכנו של כיור פעולת הכיור כלל אף לענין לקדש ידים ורגלים אף במים קדושים, מדאמרה תורה וכנו נחושת" דדוקא לענין נחושת אמרה תורה ששוה הכן להכיור, ולא לדבר אחר. - זהו לדעתינו ביאור הסוגיא. ח והנה הרמב"ם כתב בפר"ה מביא"מ ה"י וז"ל מצוה לקדש ממי הכיור, ואם קידש מאחד מכלי השרת, הרי זה כשר. - וע"כ הביאור אחד מהכלי שרת, היינו גם כן באופן המחזיק שיעור קידוש של ד' כהנים, ושם בהלכה י"א כתב ובכל כלי הקודש מקדשין בין שיש בהם רביעית ובין שאין בהם רביעית, ולפ"ז ע"כ הביאור באופן שהמים המה קדושים מכבר. וזהו שכתב הראב"ד בהשגה. ובקודח מן הכיור שיש בו לקדש ארבעה כהנים, וזהו ע"כ בהכרח כפי שיוצא מן הסוגיא. - והא דלא חש רבינו להזכיר זה דבעינן תנאי זה, נראה דכיון דע"כ מיירי בלא"ה באופן שהמים הם קדושים, ולא כתב רבינו מרוב פשיטותו, דע"כ גם בהא דהלכה הקודמת, מיירי דבינו באופן שהמים המה קדושים, וכבר נתקדשו בכלי שרת המחזיק השיעור כדי לקדש יור"ג שיעור מים של ד' כהנים, ובאופן זה מיירי שם הא דממעט כלי החול, וכמו שכתבנו לעיל בביאור הסוגיא, - ובזה יובן היטב הא דסד"א דגם כלי חול ראוי לקידוש יור"ג, לולא דמיעטה תורה בהדיא, אשר לכאורה תמוה טובא דהלא קידוש יור"ג הוא בפנים, והיאך יקדש כלי חול, גם מדוע מדייק התנא בלשון ובלבד שיהי' כלי שרת, מהו לשון בלבד, אבל לדברינו אתי שפיר, והיינו דע"כ הא דתניא דבכל הכלים מקדשין, היינו באופן שהמים כבר מקודשים הם, בקדושת הכיור שיש בו השיעור כדי לקדש ארבעה כהנים. ורק על פעולת הקידוש בעצמותו סגי באיזה כלי שרת שיהי' - ושפיר יש מקום לומר דגם כלי חול מועיל על פעולת הקידוש ידים ורגלים, כיון שהמים מקודשים הם מקודם, בקדושת הכיור, רק התורה מעיטה כלי חול, ועל זה מדייק ואמר ובלבד שיהיו כלי שרת, היינו אעפ"י שהמים קדושים הם בקדושת הכיור, אמנם גם על פעולת הקידוש בעצמותו בעינן כלי שרת דוקא. - והרמב"ם דמפרש הסוגיא באופן הזה, היינו בקידוש מכלי שרת זהו דוקא על פעולת הקידוש בעצמו. והמים והמים המה קדושים בקדושת הכיור. והיינו שע"כ המים הם מהכיור, ומובן מאיליו, ולא הוצרך הרמב"ם לכתוב בהדיא. - וממילא מובן שמפרש הרמב"ם הא דקודח מתוכו כפי' התוס' שהמים נשאבו מהכיור, - ושיטת הראב"ד בזה דגם על פעולת הקידוש בעינן כיור, ומפרש קודח מתוכו כפירש"י, - לכן השיג על הרמב"ם וכתב דבעינן גם לזה קודח מתוכו, אבל שיטת הרמב"ם כמו שכתבנו דעל פעולת הקידוש יור"ג בעצמו, לא בעינן שיהי' מחובר להכיור, כיון שהמים קדושים הם בקדושת הכיור, וכמש"נ. ט והנה לפי מה שביארנו דשיטת הרמב"ם דהקידוש להמים בעינן דוקא כיור, היינו שמחזיק כדי לקדש ארבעה כהנים, ולפעולת הקידוש בעצמו, היינו לקדש ידיו ורגליו, בזה סגי גם בכלי שאין בו כשיעור הזה, מבואר מזה דשונה הכיור משאר כלי שרת, - ולפ"ז יש לעיין בהא דאמרה תורה "ממנו" ולא בתוכו, לומר שאם הכניס יו"ר בהכיור בעצמו אין זה קידוש, ולא עלתה לו, היאך הדין בשארי כלי שרת באופן שהכניס יו"ר לתוך הכלי, אם עלתה לו הקידוש. י עוד יש להעיר אם נחליט דלשיטת הרמב"ם שפיר דמי גם אם הכניס ידיו ורגליו לתוך הכלי שרת והוי קידוש מעליא, מטעם דלא נאמרה מיעוט זה דממנו ולא בתוכו רק על הכיור ולא על שארי כלי שרת, - היאך הדין גם על הכיור בשעה שהי' משוקע במים, והמים מקיפו מכל צד גם למעלה מן הכיור, והכניס ידיו ורגליו בתוך הכיור ממש, אם עלתה לו הקידוש הזה, והיינו דיש לומר דבשעה זו נתבטל ממנו קדושת הכיור אבל יש עליו קדושת כלי שרת ככלי שרת דעלמא, א"ד דבשעה זו אין להכיור גם קדושת כלי שרת כלל. דף כ"ב ע"א וכנו מנלן דתניא ר"י אומר יכול יהא כנו מקדש וכו' - ויש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם האי דינא דר' יהודה, הכן אינו מקדש. ואפשר דסבר הרמב"ם דדינא דר' יהודה תליא בפלוגתא דכלי העשוי למלאות, ולדידן דסברי כלי העשוי למלאות אינו כלי לענין טומאה, כן לא הוי כלי לענין דין כלי שרת, ולא איצטרך לן למעוטי, ולמסקנא בלא"ה אנו יודעין למעט כלי חול מדכתיב ממנו, וכפי מסקנת הש"ס. תוס' ד"ה קודח מתוכו, פירש שנוטל ממימיו בכלי קטן וכשרה לקדש כיון דבאין מכלי גדול, וכה"ג לקמן אם קדח בו רביעית מטבילין בו מחטים וצינוריות דמהכשירא דמקוה אתו יעוי"ש. - ויש לעיין דזה ניחא בהא דקודח מכיור, והיינו דכיון דכבר המים קדושים, כיון שנתקדשו המים בהכלי הגדול, להכי סגי בדבר הקידוש יור"ג בכלי הקטן המחזיק רביעית, וכמו שכתבנו לעיל. - אמנם לענין טבילה דבעינן טבילה במחובר כידוע, וא"כ מה מהני ששאב מים בכלי מן מקוה כשרה, הלא כיון דנעשה המים תלושין ואין בהרביעית מים האלו תורת הכשר טבילה, וא"כ אפילו אם אמרינן דמטבילין ברביעית, אמנם בעינן שתהי' הרביעית מים במחובר, ובאופן שנוטל מים בכלי מן המקוה הר"ז שאובין ממש, וצע"ג. ומיהו י"ל דכוונת התוס' נמי דקדח רביעית מן המקוה, היינו שרביעית אחת נפסק חיבורה. משאר מי המקוה, אבל עדיין גם הרביעית זו במחובר וכמו שפירש"י, ומ"מ שפיר הביאו דמיון לסברתם, דכמו ששם לא נתבטל תורת מקוה מהאי רביעית הואיל ומהכשירא דמקוה אתי ה"נ הכא לא נתבטל קדושתן בתוך כלי קטן הואיל דמהכשירות וקדושת דכלי גדול אתיא, הגה"ה. תוס' ד"ה לרביעית אינו משלים וכו' דבימי ר"ל כבר בטלו רביעית דמקוה יעוי"ש. ויש לעיין הא נפק"מ לענין קבלת טומאה דאם הוא ראוי לטבילה מן התורה אין בזה תורת קבלת טומאה, ואם אין כאן תורת השלמה, וא"כ אין כאן בזה הכשר מקוה גם מן התורה, ממילא יש בזה קבלת טומאה כדין משקין שמקבלין טומאה וברביעית) [בכל שהו] ונפק"מ זו איתא גם לאחר שבטלו טבילה ברביעית, וצ"ע. ומיהו י"ל דאפי' אם יש דין השלמה ברביעית. מ"מ יש עליהם דין טומאת משקין מדרבנן, כיון שכבר בטלו תורת מקוה מרביעית, הגה"ה תוס' ד"ה נתן וכו' אבל מים שאובין אפילו כל היום כולו כשר דראשון ראשון בטל, - ויש לעיין מדוע לא אמרו מטעם השקה כמ"ש הרא"ש בה' מקואות סי' א', ואפשר שלאו דוקא נקטו ענין ביטול. ועי' בתוס' ב"ק ק' ע"ב ד"ה אומר. שם בא"ד כתבו ויש תימה דגבי קרב וכרעים דרשינן במים ולא במזוג, וגבי טבילה מכשירין במזוג -ונראה דבאופן שהמצוה מטעם נקיות ממעטין מזוג מטעם דהמזוג אינו עושה הנקיות כמים טהורים, אבל באופן שהמים באים מטעם הכשר, אז שפיר דמי אף מזוג, יען כיון שכל עיקרו הוא מפני המצוה. אזלינן בתר רובא, ובאופן שרובא מים, ותורת מים עליהם מעיקר הדין שפיר עושים פעולת ההכשר, וכזה מצינו לענין מריקה ושטיפה לקמן צ"ו דממעטין מזוג, יעוי"ש והיינו גם כן כיון שהוא מטעם מצוה דנקיות, ולתרומה כשר אף במזוג, ופירש"י מטעם דלא קפדינן אלא אהגעלת איסור הנבלע בו יעוי"ש, וע"כ ענין הגעלה להפליט הבולע נעשה בכל דבר, וביותר לדעת בעל העיטור דנעשה הגעלה אף באוכלין, ולהכי בתרומה שפיר דמי אף במזוג, אבל בקדשים המו"ש הוא לתכלית נקיות בעינן למצוה דוקא במים ולא במזוג, זהו הענין בקרב וכרעים דהרחיצה למצוה דנקיון ממעטין מזוג אבל בטבילה שהענין הוא רק מצוה והכשר. ש"ד אף מזוג. מטעם דרוב מים מהני לדינא כדקיי"ל בכל המצות דמהני רובא. סוגיא דזקני דרום. דף כ"ב ע"ב קסברי זקני דרום מכפרין כמתכפרין מה מתכפרין טמא מת אין, טמא שרץ לא אף מכפרין וכו' מאי קסברי אי קסברי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי לא עבדי צבור בטומאה וכו'. ומזה יש לעיין לשיטת הרמב"ם דסבר אין שו"ז על טמ"ש כמבואר בפר"ד מביאת מקדש הי"ד ובפר"ו מק"פ ה"א, וא"כ כיון שאין שוחטין עליהם ע"כ יעשו את הפסח בטומאה, ובאמת פסק הרמב"ם דאין צבור עושין בטומאה בטומאת שרץ, וזה היפוך סוגיא דידן, דמבואר דזה בזה תליא, דהיינו אם אמרינן דדוקא טמא מת נדחית בטומאה, ממילא אמרינן שוחטין וזורקין על טמא שרץ ומאן דסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ע"כ סבר דלאו דוקא טמא מת נדחה בצבור, אלא גם שארי טמאים ג"כ, וכיון שהרמב"ם פוסק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, א"כ היאך פוסק דדוקא טמא מת נדחה בצבור ולא שארי טומאות ומצאתי בשעה"מ בה' ק"פ ה"ב שכבר הקדימו קושיא זו בשם מהר"ם גאלאנטי שהקשה בזה על הרמב"ם יעו"ש. -והנה נראה לבאר שיטת הרמב"ם בזה מדוע מדחה סוגיא זו דזקני דרום, וגם טעמייהו דזקני דרום, וכאשר יבואר. א הנה מבואר הכא בסוגיא דפסיקא להאי כללא דכל שביחיד נדחה לפסח שני צבור עבדי בטומאה. וכן אמר רבה בפסחים ס"ט, והנה בפסחים מבואר להדיא דכל הטמאים ג"כ נדחים לפסח שני, והא דכתיב בקרא,טמא נפש אתי להודות לנו דדוקא טמא נפש אין צבור נדחים אלא עבדי בטומאה. ובשארי טומאות אין עושין צבור בטומאה יעוי"ש, ולפ"ז יש להבין סוגיא זו הכא דאם אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ונדחה לפסח שני, דאז גם כשכל הצבור טמאי שרץ ע"כ עבדי בטומאה משום הכלל דכל שביחיד נדחה צבור עבדי בטומאה. וזה היפוך סוגיא דפסחים ס"ז דמבואר להדיא דשארי טמאים לבד מטמא מת אין עושין בטומאה, וכן איתא גם בירושלמי דפסחים פר"ט ה"א יעוי"ש, ולסוגיא דהכא תיקשה "טמא לנפש" דכתב רחמנא למ"ל, עוד יש להבין שיטת הרמב"ם דגבי טבול יום דמת פסק דאין שו"ז עליו, ובטבו"י דשרץ פוסק דשו"ז עליו,- ועמדו בזה הנו"כ, -עוד יש להבין למה כתבה תורה כל עיקר הדין דטמא לנפש דנדחה לפסח שני, הלא כיון דכתיב דמי שהי' בדרך רחוקה נדחה לפס"ש, ממילא ידעינן דה"ה מי שהי' טמא לנפש, ואם בשביל הדיוקא דדוקא יחיד נדחה ולא צבור, גם זה דוחק לומר דעיקר הדין נכתב לדיוקא. ב איתא בפסחים צ"ג פלוגתא דרב יהודה ועולא בדין דרך רחוקה, דעולא סבר דכל שאין יכול לכנס בשעת שחיטה אעפ"י שיכול ליכנס בשעת אכילה, עכ"ז נקרא דרך רחוקה. ורב יהודה סבר דסגי גם אם יכול ליכנס בשעת אכילה, ואם אינו יכול ליכנס גם לשעת אכילה, אז הוה דרך רחוקה יעוי"ש. - וההסבר בפלוגתא זו במאי פליגי נראה לומר כך, דיש לחקור אם התורה נתנה תורת דיחוי על הני דנדחים לפסח שני, דהיינו דמלבד שאין יכולין לעשות פסח במועדו, עוד נתנה עליהם תורה תורת דיחוי בבחינת גברא דלא חזי לעשות פסח, ולאו בר פסח הוא, א"ד דהתורה לא נתנה עליו שום דיחוי. - וזהו הפלוגתא דעולה ורב יהודה, דסברת עולא דהוי בר דיחוי מפסח. ולהכי בעינן שיכול לכנס בשעת שחיטה, ואם אינו יכול ליכנס בשעת שחיטה, אעפ"י שיכול ליכנס בשעת אכילה, וא"כ יכול לעשות פסח אם ישחטו עליו, מ"מ לא מהני, וע"כ דהתורה נתנה תורת דיחוי עליו, דאעפ"י שבאמת יכול לעשות הפסח, אבל נקרא גברא דלא חזי, ורב יהודה סבר דהתורה לא נתנה עליו שום דיחוי. ואם באמת יכול לעשות הפסח לא נדחה לפסח שני, ולהכי סבר דעד שעת אכילה לא הוה דרך רחוקה. ג והנה עולא יליף זאת מדחזינן דכתבה התודה להדיא הדין דטמא נפש שנדחה לפסח שני, אשר לכאורה הוא למותר, דכיון דכתבה תורה דין דדרך רחוקה, וממילא ידעינן דה"ה כל אונס שלא יכול לעשות הפסח, דנדחה לפס"ש, ולמה כתבה תורה בפירוש הדין דטמא נפש ודרך רחוקה, אם לא ללמדנו בא, דע"כ שאני הני אונסים, דכתבה תורה בפירוש, משארי אונסים דעלמא דאם אמרינן דשארי אונסים שוה להני דכתבה תורה, א"כ לאיזה צורך פרטה תורה הני אונסים, לא הי' לכתוב אלא הדין דאם לא הי' יכול לעשות הפסח במועדו דנדחה לפסח שני, וע"כ צריך לומר דעל הני אונסים נתנה התורה תורת דיחוי על האדם אשר בעבורם נקרא נברא לא חזי לעשות הפסח, אף אם באמת יצוייר שיעשה הפסח כגון שיכול לכנס בשעת אכילה וישחוט עליו אחר, ולהכי מחדש דבעינן שיכול לכנס בשעת שחיטה, ואם אינו יכול לכנס בשעת שחיטה הרי הוא דחוי מהקרבן פסח לגמרי, ומה"ט סבר אין שוחטין עליו. ד ובזה יובן לנו היטב הא דכתב הרמב"ם בפר"ה מק"פ דחילוק יש בין טמא ודרך רחוקה, לשארי אנוסים דטמא ודרך רחוקה הנדחים לפס"ש, וכשהזידו בשני ולא עשו חייבים כרת יעוי"ש - ויש להבין הטעם בזה,- ובמה שכתבנו אתי שפיר, והיינו דבטמא ודרר"ח דהתורה נתנה עליהם תורת דיחוי, למ"ד זמן שחיטה, וזהו ג"כ שיטת הרמב"ם, להכי כיון שהיו נדחים מהפסח ראשון להכי אמרינן דחיוב כרת נפקע מהם לגמרי, דהרי עיקר חיוב כרת בפסח ראשון כתיב, וכיון שנדחים מחיוב פסח נדחים ג"כ מחיוב כרת, וכשהטילה התורה עליהם חיוב פסח שני, הרי הוא חיוב חדש, וכיון שבפסח שני ליכא חיוב -. כרת כרת, להכי כשהזידו בשני ליכא עליהם כרת.- אמנם שארי אונסים דהתורה לא הטילה עליהם דיחוי, נמצא דכל חיוב דפסח ראשון עליו, לכן אעפ"י שאינו יכול לעשות את הראשון מפני האונס, ועדיין לא נפקע החיוב ממנו, ממילא כשהזיד בשני חייב כרת גם כן, ויש לומר ג"כ דזהו ההסבר בהא דפליגי אם שני רגל בפני עצמו, או דהוי תשלומין דראשון, דמאן דסבר בטמא ודרר"ח דשני הוי רגל בפני עצמו סבר דהתורה נתנה עליהם תורת דיחוי. ומ"ד דשני תשלומין לראשון ע"כ סבר דרק האונס מעכבו מלעשות הפסח, ולא הוי עליו שום דיחוי, ושיטת הרמב"ם נכונה, דפוסק דשני רגל בפני עצמו, אמנם בשארי אונסים לבד מטמא ודרר"ח ע"כ יסבור דהשני הוי תשלומין. - ועי' מזה בספרנו דברי סופרים סי' נ' ד'. ה ויובן לנו הא דאיתא בירושלמי פסחים פר"ט ה"א וז"ל טמא לנפש אין לי אלא טמא נפש טמא זיבה וטמא צרעת מניין וכו' א"כ מה ת"ל טמא לנפש אלא איש טמא נפש נדחה לפסח שני ואין צבור טמאי נפש נדחים לפסח שני, טמא זיבה וטמא צרעת נדחין לפסח שני יעוי"ש, וע"כ כוונתו בסוף דבריו על צבור טמאי זיבה וטמאי צרעת, דעל יחיד טמא זיבה וטמא צרעת כבר אמר, וכן פירשו המפרשים, וא"כ חזינן מזה דצבור משארי טמאים נדחים לפסח שני, וכן אם הי' צבור בדרר"ח ג"כ עושים את השני, ולכאורה תמוה הא קיי"ל דכל שביחיד נדחה אין צבור נדחים. ולפי מה שכתבנו יש לומר כך, דדוקא בטמא נפש דהתורה נתנה עליו תורת דיחוי, בזה אמרינן דאין צבור נדחים דהיינו דהתורה לא תטיל דיחוי על צבור שלם, משא"כ בשארי טומאות דלאו בתורת דיחוי אינם עושין את הראשון, אלא מצד אונס גרידא, להכי שפיר עושים את השני. ו אמנם תיקשה עדיין בהאי דינא דדרר"ח דקיי"ל ג"כ דגם אם היו צבור בדרר"ח עושין את השני, ולפי מה שכתבנו מוכח דשיטת הרמב"ם דגם בדין דרר"ח הטילה התורה עליהם תורת דיחוי, וא"כ מ"ש דין דטמא נפש מדין דרר"ח כיון שעל שניהם נתנה התורה תורת דיחוי, וכן יש להעמיס זה בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דפליגי בדין דרך רחוקה, דרב ששת סבר דרחמנא דחיי' וקיי"ל כוותי' כמבואר ברמב"ם פר"י מק"פ יעוי"ש, ונראה לבאר בזה הענין דדרר"ח, וכאשר יבואר. ז אמר עולא איזהו דרך רחוקה כל שאינו יכול לכנס בשעת שחיטה רב יהודה אמר כל שאינו יכול לכנס בשעת אכילה אמר לי' רבה לעולא לדידך קשיא דאמרת כל שאינו יכול לכנס בשעת שחיטה והוא טמא שרץ דאינו יכול לכנס בשעת שחיטה וקאמרת שוחטין וזורקין עליו, א"ל לדידי ל"ק דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא, ופירש"י דלטמא לא תלא רחמנא פטורא דידי' בשביל שאינו יכול לכנס דהיינו בדדר"ח, אלא הטעם בשביל הטומאה דהיינו אכילה יעוי"ש משמע זה דאילו הי' סובר עולא לדינא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דאז הי' לנו יכולת לומר ג"כ דדין דרר"ח איתא גם בטמא, והסברא בזה, דמה לי אם אינו יכול לכנס לעזרה מטעם ריחוק מקום, ומה לי אם אינו יכול לכנס מטעם הטומאה, כיון שממילא הוי רחוק מעזרה, ואינו יכול לכנס בשעת שחיטה, ובאמת כתבו התוס' נ"כ הכי כמבואר בתוס' צ"ד ד"ה ואין דרר"ח יעוי"ש, ועולה מוכרח לומר כן מטעם דסבר שו"ז על טמא שרץ, ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דפוסק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ממילא יש לומר דדרך רחוקה גם לטמא. יש להקשות למ"ל דכתב רחמנא כל עצם הדין דטמא שידחה לפסח שני, דהלא ממילא ידעינן מהא דדר"ח, כיון דדין דרר"ח איתא גם לטמא, וגם בתורת דיחוי לענין דיעבד. ה ונראה דסבר הרמב"ם דכל הטמאים המה בדין דרך רחוקה, ויליף זאת מצד הסברא דכיון דחזינן דתלה רחמנא דין דדרר"ח בעשיי', דהיינו שחיטה, והוא, מדכתיב וחדל לעשות, ובההוא קרא כתיב ג"כ והאיש אשר הוא טהור וגו' א"כ חזינן מזה דהתורה כללה כל הטמאים בדין דדרר"ח, וכמו שכתבו בזה התוס' שם ד"ה דרך. ורק כתבו שם לעולא דסבר שו"ז על טמא שרץ, אשר מטעם זה מוכרח לומר דאין דרך רחוקה לטמא, אבל הרמב"ם ע"כ יפרש דהקרא מיירי בכל הטמאים, ובכולם דין דרר"ח להם ובזה מיושב הא דכתב הרמב"ם בפר"ה מק"פ וז"ל אבל מי שהי' טמא או שהי' בדרר"ח ולא עשה את הראשון אעפ"י שהזיד בשני אינו חייב כרת עכ"ל, ומשמע מלשונו מדכתב סתם מי שהי' טמא, משמע דכל הטמאים נכללים בסוג הזה, ובדין זה, ותמוה דלפי מה שכתבנו לעיל ע"כ דוקא טמא נפש דהתורה נתנה עליו תורת דיחוי, וא"כ שארי טמאים מניין, אמנם בזה אתי שפיר דשארי טמאים תורת דיחוי עליהם מדין דרך רחוקה, ולפ"ז שפיר כתב סתם טמא, דהיינו כל סוג טמא תורת דיחוי עליו, ופטורים מכרת כשהזידו בשני. ט ולפ"ז יש להבין מדוע באמת כתבה תורה עצם הדין דטמא נפש נדחה לפסח שני דודאי לא גרע טמא נפש משארי טמאים וזה ודאי דדוחק לומר דעיקר הדין נכתב בשביל הדיוקא לומר דאין צבור נדחים, ועושים בטומאה, - וע"כ כוונת התורה להודיענו בזה דין מחודש בהא דכתבה לעצם הדין דטמא נפש, ולכן סבר רבינו דהתורה הוציאה לטמא נפש משארי טמאים להורות לנו דעוד דיחוי יש בטמא נפש, אשר לא כן בשארי טמאים, והוא דטבול יום דבשארי טמאים כשהוא טבול יום שוחטין וזורקין עליהם לאחר טבילה, ובטמא נפש אין שו"ז גם לאחר הטבילה, ויליף זאת מהא דידענו מפי השמועה שאותן אנשים שחל שביעי שלהם להיות בער"פ, וגם מדכתיב טמא טמא לנפש מיוחד אתי להורות דגם לאחר טבילה אין שוחטין וזורקין עליו, ולפ"ז שפיר אמרינן שם בירושלמי דשארי טמאים נדחים צבור לפסח שני, כיון דלאו מסוג טומאה המה נדחים, אלא מסוג דרך רחוקה, והבן, ושפיר פוסק הרמב"ם דדוקא טומאת מת הותרה בצבור, ולא שארי טמאים, משום דשארי טמאים אינם נכללים בקרא דטמא לנפש, אלא בקרא דדר"ח. והנה סוגיא זו, דזקני דרום, וסוגיא דפסחים ס"ט דסברי דאם אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אז גם בשארי טומאות עבדי צבור בטומאה, ע"כ סברי כשיטת רב יהודה דסבר בדר"ח דבעינן שעת אכילה, א"כ ליכא תורת דיחוי על מי שהי' בדר"ח, וכשיטת רב נחמן שם בפסחים, וע"כ האי דינא, דטמא, ודרר"ח, נפרדים הם זה מזה, דדין דרר"ח הוה מטעם אונס גרידא, דאינו יכול לאכול הפסח, ודין טמא הוה מצד דחיי', כיון דאין שוחטין וזורקין עליו אעפ"י שיכול לכנס בשעת אכילה, ולפ"ז מהא דדרר"ח ילפינן שארי אונסים, ומהא דטמא לנפש ידעינן טמאים, ובזה האחרון איכא תורת דיחוי ג"כ, וטמא לנפש לאו דוקא, אלא גם כל הטמאים בדין זה, וכיון שהקרא מלמדנו דדוקא יחיד נדחה ולא צבור מיירי ג"כ בכל הטמאים, וא"כ ע"כ דכל הטמאים עבדי צבור בטומאה, וזה הי' ההוכחה של הזקני דרום שם בזבחים, אמנם הרמב"ם לפי שיטתו ולפי המבואר ג"כ בירושלמי שפיר פסק לחלק בין טומאת מת לשארי טומאות, כיון דפוסק בהא דדרר"ח כעולא, וכמו שכתבנו לעיל. - ולפי מה שכתבנו אין הכרח לומר דשיטת התוס' דלא כהרמב"ם, והוא דהנה התוס' בפסחים ס"ט ד"ה שו"ז הקשו דאם אמרינן שו"ז על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא דטמא אינו עושה הפסח פשיטא הא כתיב איש לפי אכלו וכו' יעוי"ש - ולכאורה משמע מזה דהתוס' לא סברי כהרמב"ם, דאל"כ מאי הקשו הא שפיר איצטרך קרא למיפטר מכרת אם הזיד בשני, - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, דכיון דכל עיקר שיטת הרמב"ם תלוי דוקא אם אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, והכא הרי הקשו התוס' למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ, והבן. רש"י ד"ה אלא סברי וכו' ואין כאן ק"ו שהרי יכולין לעשותו בטהרה יעוי"ש - ולא זכיתי להבין מאי בעי רש"י בזה דהנה אף שלפי הנראה נתבטל הק"ו מטמא מת יען דשאני בטומאת שרץ שיכול לעשות בטהרה, אלא בעינן עכשיו להא דילפינן בהיקשא דמכפרין כמתכפרין, אבל תמוה דאכתי בעינן האי היקשא לענין כהן העובד, דבכהן לא שייך אפשר לעשותו בטהרה, דהרי עבודתו דוקא ביום, וא"כ יש ללמוד ק"ו מטמא מת לענין עבודה דהמכפר, וע"כ דבעינן להאי היקשא דמכפרין כמתכפרין, וא"כ מה זה דפירש רש"י לבטל כח הק"ו מטעם דיכול לעשות בטהרה. תוס' ד"ה אבל טמא מת פירש קודם שביעי מרצה וכו' והנה לפי מה שפסק הרמב"ם בפר"ו מק"פ ה"ב דטמא מת בשביעי אף לאחר שטבל אין שוחטין עליו, וגם אינו קרב בטומאה אלא נדחה לפס"ש יעוי"ש - ולפ"ז צבור באופן זה מקריבין את הפסח בטומאה, וא"כ להרמב"ם הפירוש בהא דזקני דרום בטמא מת, אפילו בשביעי, - ויש לעיין לפ"ז מאי פריך הש"ס טמא שרץ ליתי בק"ו מטמא מת, הא אפשר לומר דשאני טמא שרץ דיכול לטבול, ולאחר טבילה שוחטין עליו לכו"ע, כמבואר ברמב"ם שם. וצריך עיון, דף כ"ג הא תני ר' חייא וכו' טומאת התהום וכו' - כל עיקר הענין בהא דטומאת התהום, ביארנו בארוכה בספרנו דברי סופרים מסי' ז' עד סי' י"א. ת"ש ונשא אהרן את עון הקדשים וכי איזהו עון הוא נושא וכו' הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור וכו' -והנה מבואר מזה דע"כ הא דטומאה הותרה בצבור הוא בלא ציץ, דאל"כ אין מזה הוכחה דהציץ בא לרצות על טומאה, שהרי כל עיקר הא דדרשו דציץ בא לרצות בטומאת קרבן יחיד, הוא מפני שנידחת טומאה בצבור. - ולפ"ז יש לעיין במה שכתב הרמב"ם בפר"ד מביאת מקדש ה"ז וז"ל וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין וכו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין, ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אלא אם כן היתה הטומאה הדחוי' בצבור שהציץ מרצה עלי' עכ"ל מבואר מדבדיו דלשיטתו דסבר טומאה דחוי' בעי ציץ לרצות גם על טומאת גברי, - וכן מבואר ברמב"ם שם הט"ו שכתב ומפני זה מחזירין על הטהור מבית אב אחר וכו' ומפני זה צריכה ציץ לרצות עלי'. - ולפ"ז יש לתמוה מניין שכל עיקרו של ציץ בא על עון טומאה כיון שאין כאן הותרה מכללה בלעדי ציץ, ובלא זה אין כאן הוכחה שהציץ מרצה על טומאה, כמבואר בתוס' ד"ה הא אינו נושא, והנה רש"י ביומא ז' בד"ה בין בצבור פי' בהדיא שזה ההבדל בין צבור ליחיד שהיחיד הציץ מרצה אבשר, וטומאת הגוף אינה נדחית אצלו, וצבור נדחית טומאת הגוף אצלם בלעדי ציץ יעוי"ש ולפ"ז אתי שפיר דשמעינן דהציץ מרצה אטומאה מפני שדחוי' טומאת הגוף בצבור גם בלעדי הציץ, משא"כ לשיטת הרמב"ם, וע"כ צ"ל דסבר הרמב"ם כשיטת התוס' ביומא ז' דבצבור גם בלא ציץ, דהיינו גם בנשבר הציץ, מ"מ בדיעבד שפיר נדחית טומאה כמבואר בד"ה מכלל, וא"כ הא איכא דחוי' האיסור מכללה בדיעבד, עבד, גם בלעדי ציץ, ומוכח מזה דשיטת הרמב"ם כהתוס' בזה דגם בלי ציץ מקריבין בטומאה כשאין ציץ, וזהו הדין צבור. והנה יש לעיין דביומא ז' פירש"י דבטומאת גברי בצבור לא בעינן ציץ לרצויי, ואילו במסכתין ל"ג ע"א בד"ה טומאה דחוי' כו' כתב שהציץ מרצה ולא בהיתר גמור, לטומאת מת אידחי, ולא ולא לטומאת זיבה יעוי"ש, הרי מבואר מדבריו שגם בטומאת גברי בצבור בעינן ציץ לרצויי, וזה שלא כדברי רש"י דיומא שם, -ואם אמרינן כשיטת התוס' דיומא שם דשאני פסח דכיון דיחיד הוא שאני דינו מצבור גמור. אפשר לומר שזהו סברת רש"י גם כן דבצבור גמור שזמנו קבוע לא בעינן ציץ אטומאת גברי, משא"כ פסח דקרבן יחיד בעי ציץ לרצויי, והתם לקמן בסוגיא בקרבן פסח מיירי, ובעי ציץ, וצ"ע - ולפי מה שכתבנו בחידושנו ליומא דשיטת רש"י דביחיד שזמנו קבוע לכו"ע דחוי' מדאורייתא, וא"כ אפשר שאיכא נפק"מ בין דחוי' להותרה גם בטומאת גברי לענין ציץ, ולמ"ד דחוי' בעי ציץ לרצות בקרבן יחיד שזמנו קבוע, אבל שיטת התוס' דבטומאת גברי בצבור לא בעינן ציץ לרצויי כמו שמבואר להדיא ביומא שם בתוס' ד"ה מכלל, וכן כתבו התוס' בפסחים ע"ז ד"ה דלא אשכחן, דהקשו דבשמעתין משמע דלמ"ד דחוי' אינה דחוי' אלא ע"י ריצוי ציץ, ואמאי הא טומאה דגברי דדחוי' בצבור אעפ"י שאין הציץ מרצה יעוי"ש, ולשיטת הרמב"ם ורש"י דפסחים שם ע"כ צריכין לדחוק ולומר דהא דממעטין טומאה דגברי מריצוי ציץ, היינו דוקא ביחיד שאין קבוע לו זמן, אבל בצבור גם על טומאת גברי בעינן ריצוי ציץ דוקא. דף כ"ד מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ כו' אף רצפה וכו' - ויש לעיין אם עמד על כלי שרת המפסקת בינו לבין הרצפה. אם הוי חציצה, והספק אם דבר קודש כמו כלי שרת ג"כ חוצצת, ומסתברא דגם בזה הוי חציצה. לכאורה ד"ז יש ללמוד מגמ' מפורשת ביומא נ"ח ע"א הניח מזרק בתוך מזרק כו' ע"ש. גם אפשר דאין דרך שירות בכך לעמוד על כלי שרת בשעת עבודה. הגה"ה. בעי ר' אמי נדלדלה האבן ועמד עליה מהו, היכא דאין דעתו לחברה לא תיבעי לך דודאי חייצא, כי תיבעי לך דדעתו לחברה וכו' והרמב"ם בפר"ה מביאת מקדש השמיט בעי' זו, עי' כס"מ שעמד בזה. - ואפשר לומר דהרמב"ם מפרש היכא דאין דעתו לחברה היינו דבשביל זה הרי הוא עומד בארעא דתהומא, והיינו דכיון דלא חשבינן האי אבן לעזרה מטעם דעומד להינטל מזה, והרי הוא כנטול, וחסרון קדושה יש בזה מטעם דאנו רואין כאילו עומד בארעא וזה תליא אם ארעא דתהומא קדיש, והיינו דרק אם אנו דנין בארעא אינו קדוש, א"כ ממילא יש להסתפק אם עומד בעזרה כשעומד על האבן להיות נטול. - ולפ"ז במסקנא דארעא דתהומא קדיש שוב אין להסתפק בהא דאבן העומד להיות נטול, וסבר הרמב"ם דהאבן בעצמו אינו מאבד הקדושה שלו לעולם, ורק עיקר הספק אם חשבינן אותו לתלוש, וכמש"נ, וזהו שכתב הרמב"ם בפר"ה מביאת מקדש הי"ט נתנדדה אבן מאבני עזרה וכו' הואיל ובמקומה עומדת, ויש בה קדושת עזרה במילואה, רבה זוטי בעי לה הכי בעי רבי אמי נעקרה האבן ועמד במקומה וכו' דרך שירות בכך, או אין דרך שירות בכך, תיקו. והרמב"ם השמיט לבעי' זו מהלכה. וגם בזה עמד מרן הכס"מ. - ונראה לומר דסברת הרמב"ם דבאמת אם נתקלקל מקום אחד בעזרה, אפשר דהעזרה שוב אינה עושה פעולתה בפעולה לקדש מטעם דחשבינן להעזרה ככלי שרת, וכשאינה עושה תשמישה המיוחד, נתבטלה הקדושה ממנה. כדין כלי שרת, וכמבואר בפר"ג מפסוה"מ ה"כ. - ויש לעיין לפ"ז לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"א מביהב"ח ה"י וז"ל ומרצפין את כל העזרה באבנים יקרות, ואם נעקרה אבן אעפ"י שהיא עומדת במקומה הואיל ונתקלקלה פסולה יעו"ש וא"כ יש לתמוה הרבה מאי מיבעי' הש"ס הכא אם דרך שירות בכך, וקשה הא כיון דבשביל נדנוד האבן נפסל המקום, וא"כ כש"כ באופן שנטול לגמרי האבן, דהמקום נפסל, וכן גם בהא דבעי הש"ס לענין נדנוד האבן קשה כיון דהמקום נפסל ופשיטא שאין בזה הדין הנאמר בקדשים אשר בעינן שיעשה מעין המלאכה המיוחדת, והן שלימין, כמבואר במשנה לקמן דף פ"ח, וברמב"ם פר"ג מפסוה"מ ה"כ, וע"כ דמפרש הרמב"ם סוגיא זו אליבא דר' יהודה דסבר דקדושת הרצפה יש לה גם כן קדושת כלי שרת לקדש, וא"כ כיון דקיי"ל דארעא מתהומא מקדש הרי זה לא חסר להעזרה עצם הקדושה גם להמקום הזה, ולהכי מיבעי' הש"ס אם דרך שירות בכך, או אין דרך שירות בכך, והיינו כיון דאין כאן חסרון בהקדושה,- אמנם לדידן דלא קיי"ל כר' יהודה אלא כרבנן כמבואר לקמן פ"ז א"כ בלא"ה אין כאן מקום לשאול אם דרך שירות בכך, כיון שע"כ המקום הזה בלא"ה פסול לעבודה, מטעם חסרון הקדושה. וכמש"נ. אמנם תמוה לפ"ז הא דכתב הרמב"ם בפר"ה מביאת מקדש הי"ט נתנדנדה אבן מאבני העזרה לא יעמוד עלי' בשעת עבודה עד שתחובר בארץ, ואם עבד עבודתו כשרה. הואיל ובמקומה עומדת יעוי"ש, וקשה כיון שהרמב"ם בעצמו פוסק לעיל בה' ביהב"ח דהמקום הזה פסול, וא"כ מדוע מכשיר העבודה בדיעבד, ואפשר דשאני הכא דלא הוי אלא נדנוד, דאין זה אלא נענוע, וכשר בדיעבד, מפני שעדיין אין כאן בזה פסול. והתם בה' ביהב"ח כתב שנעקרה אבן, ובאופן זה נעשה פסול ממש, וצ"ע. ובזה יובן לנו דברי הראב"ד שם דכתב וז"ל א"א עוד אמרו שאם נעקרה האבן ועמד הכהן ועבד במקומה (בגומא) אין דרך שירות בכך, ודבריו תמוהין הרבה שכתב הדבר בפשיטות, ובש"ס קאי בתיקו. - וכבר עמד מרן בכס"מ בזה שם בביאת מקדש. - אמנם לפי דברינו אפשר לומר דהראב"ד לא בא בהשגה על הרמב"ם בזה, רק כתב דלפי שיטת הרמב"ם ע"כ בנעקר האבן לגמרי שיש כאן פסול בהמקום הזה, כיון שנטול האבן לגמרי, וכיון שיש איסור איסור לעמוד במקום הזה בשעת עבודה, אם כן פשיטא שאין זה דרך שירות, כיון שאיסור יש בזה, -ובזה אתי שפיר שכתב הראב"ד דבריו בביהב"ח, ולא כתב בביא"מ. ת"ר אצבעו ולקח מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין, היינו דוקא ימין, ובקבלה בשתי ידים פסול כמבואר בתוספתא פר"א [קבל בימינו ושמאלו כאחד] פסול ומדויק בדברי הממב"ם פר"ה מביא"מ הי"ח קבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשרה, שהמסייע אין משגיחין עליו, והיינו משום דהוי אין במסייע ממש - וביאור הענין דבעינן שתהי' עבודה נעשית כולה בדין כהן שהטילה תורה על עיקר פעולת אדם. וזהו ביד ימין. אמר לי' רב סמא וכו' אפשר דעביד לי' און לשפת מזרק ומקבל בה וכו' -והיינו מפני שנאמר אצבע. ותהי' הקבלה באצבע, ואעפ"י דלפי המסקנא אין הכרח לזה - אמנם תיקשה מדוע לא נפרש גם באמת הדבר כפשוטו, וע"כ דבאמת הקבלה דאצבע הוא היד, ורב סמא מדחה הוכחת רבא. ואמר דיש גם במציאות לזה על ידי און. ואין כאן הוכחה, אבל לפי האמת הענין הוא כפי המקובל בזה ע"ב ואלא כהן למ"ל פירש"י בהא דקבלת הדם, ומשני בכיהונו ופירש"י בבגדי כהונה. ולא אדע למ"ל קרא בזה. הא הדין בכל עבודה דבעינן שיעבוד בבגדי כהונה וכדאמרינן לעיל אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוי להו זרים, וא"כ ממילא כיון שידענו דבעינן כהן ממילא אנו יודעים ג"כ דבעינן שיהי' לבוש מבג"כ. [ומיהו כבר הקשו כן התו' לע"ל י"ג ע"א ד"ה בכהן ותירצו דאי לא ג"א כו' אלא מרגלי רחמנא כו' ג"א כו' ע"ש. ועכצ"ל דלתנא קמא נמי הכי הוא, דלא דרשינן דרשה דאין בגדיהם עליהם אלא על מקום דכתיבי בגדים, ולהכי איצטריך בקבלה נמי קרא דהכהנים בכיהונם דאל"ה לא הוה מצינו למילף מקרא דאין בגדיהם עליהם ומיהו השתא דדרשינן בכיהונם הרי זה כמאן דכתיבי נמי בגדים אצלם לענין שיהא נדרש גם בהם דרשה דאין בגדיהם עליהם, והוי להו זרים ולפ"ז שפיר מיושב גם כאן]: