נזר הקודש - זבחים· הרב משה רוזין
דף ג:
תוס' ד"ה רב אשי וכו' תימה למ"ל קראי לשינוי בעלים בזריקה הא אפילו שארי עבורות לא מיפסלו אלא בשוחט ע"מ לזרוק כש"כ זורק עצמו דבעינן לשם בעלים יעוי"ש - אמנם אם אמרינן דבמחשבה דלשמה ושלא לשמה כשר ומרצה בכל הזבחים, וכמו שכתבנו לעיל להסתפק בזה. - א"כ הכא בשחט במחשבה מעליא לשם בעלים, דהיינו שהזריקה תהי' לשם בעלים, ואח"כ חישב בזריקה בדין קרבן א דף ה' ע"א אם כשרין הם ירצו וכו' מצינו בבאין לאחר מיתה שהן כשרין ואין מרצין וכו' יביאו יורשין עולתה וכו' - והנה חזינן מזה דבא להוכיח מדביאין היורשין לאחר מיתה, ממילא שמעינן מזה דגם באופן שאין הקרבן בא לרצות, ומכ"מ יש בו מצות הקרבה. - ולכאורה, יש לעיין הלא אפשר לומר דשאני התם גבי יורשים דעכ"פ הקרבן מרצה על עבירות שעל היורשים, כמבואר לקמן, משא"כ הכא שאין הקרבן מרצה כלל. - וביותר תיקשה לפי מה שכתבנו והוכחנו לעיל ב' דע"כ כל עיקר הקרבן נעתק מרשות בעלים, ואין זה אלא קרבן גבוה לחודיא, וא"כ אין זה שייכות לקרבן יורשים,- והנה יש לדחות דכיון דעכשיו אינו בא ללמוד דין זה מקרא דמוציא וגו' אלא בא ללמוד מסברא בעלמא א"כ אפשר לומר דלפי הסברא גם הכא בשלא לשמו לא נעתק הקרבן מרשות בעלים, ולא יצא עדיין מרשותו, רק רשות קלישתא יש בזה, וזהו מפני שאינו מרצה. ולכן הר"ז בדמיון לקרבן יורשים. - אבל זה תיקשה הלא עכ"פ שם ביורשים ישנו בכפרה, עבור היורשים, משא"כ הכא במחשבה שלא לשמו דע"כ אף גם אם נחשב לקרבן בעלים, אבל ע"כ כיון שמחויב להביא קרבן אחר, ממילא אינו מתכפר בקרבן זה כלל, ב ונראה דע"כ סברה סוגיא דהכא דהיורשים לא קניא להו להקרבן כלל, וכמו שמבואר לקמן ע"ב דפליגי בזה אמוראי אם יש קנין להיורשים בהקרבן של המוריש, וע"כ סוגיא זו סוברת דהיורשים אין להם קנין כלל בהקרבן הזה- וממילא אין הקרבן מכפר כלל, ולהכי שפיר מדמה הסוגיא למחשבה דשלא לשמו שמסיק הש"ס לקמן במסקנא דמקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא. - הנה אפשר לומר דסוגיא זו סוברת דגם מקופיא אינו מכפר על היורשים, עוד יש לומר דלפי מה שביארנו לעיל ב' דאפילו דאם אמרינן דאין הקרבן נחשב לנדבת הבעלים כלל, מכ"מ זכות מצוה יש לו, א"כ יש לומר דזכות מצוה לשינוי בעלים, נמצא דיש כאן ע"כ התערבות המחשבות בענין דלרצות, בהא דזריקה, ושפיר הוי אמרינן דלא נפסל הקרבן במחשבה דשינוי בעלים בזריקה, כיון דכבר נתפסה המחשבה שתהי' הזריקה לשם בעלים, דהיינו מחשבה שחישב בשחיטה ובקבלה לשם בעלים בזריקה. ועל זה בעינן קרא דשינוי בעלים בזריקה מגרע את הריצוי, ואינו עולה לחובה. - ומכל זה עדיין לא נלמד מזה לחקירתינו, דאפשר לומר דשאני בזריקה, דהכא כיון דעכ"פ לא היתה המחשבה דלשמה ביחד באותה עבודה בעצמה, ורק המחשבה דהכשר היתה בעבודות הקודמות, - אמנם בשישנו לשתי המחשבות בעבודה אחת, בזה שפיר אפשר לומר דכשר ומרצה ג"כ וכמו שנתבאר יורשים. זו אינו פחות מכפרת מקופיא - ולדעתינו הביאור בגמ' הא דמכפר מקופיא, היינו ג"כ זכות מצות הקרבה שיש להם שייכות התייחסות משפחה בהקרבן הזה הבא בירושה, ולא גרע קרבן בשינוי קודש מזה. ג הנה הפנ"י בחידושיו לקדושין י"ג הקשה מדוע אשמעינן הכא בעולת יולדת האי דינא דיביאו עולתה טפי מבשארי עולות, וכתב לתרץ דבשארי עולות פשיטא דיכולין להקריב לאחר מיתה, כיון דמכפר נמי אעשה דיורשין, כדמסקינן בפר"ק דזבחים, אבל בעולת יולדת סד"א דאינה קריבה לאחר מיתה, בשביל סברא זו דקאמר הש"ס שם בזבחים אם היא ילדה בני' מי ילדו, וקמ"ל דגם בעולה זו מתכפרא איורשין, והוא מטעם דמשני הש"ס התם סו"ס קאמכפר אעשה דידהו ודיורשין, יעוי"ש - והנה יש לעיין דהלא סברא זו דכפרת יורשין לא שייכא רק אם אמרינן דקניא להו, וכמבואר בסוגיא הכא לקמן, אבל אם אמרינן דבלא"ה יורשים אין להם קנין בהקרבן, ממילא דאינם מתכפרים כלל בקרבן הבא בירושה. וא"כ תיקשה לפי"ז מדוע נקט התנא דין זה דקרבן ירושה בעולת יולדת, ולפי דברי הפנ"י הי' להש"ס להוכיח מזה דע"כ קניא להו. - אבל אפשר לומר דסברת הפנ"י דלמ"ד לא קניא להו, ומכ"ז אמרה תורה להביא הקרבן הבא בירושה. לומר שיש בזה דין הקרבה אעפ"י שאינו בא לכפר. וזה משמיע לנו התנא האי דינא בעולת יולדת אשר ע"כ לא שייך בזה ענין כפרה מטעם דאם היא ילדה בני' מי ילדו, ומכ"ז מביאים יורשים עולתה, וממילא נלמד מכח כש"כ לשארי עולות דבאין לאחר מיתה, והיינו כיון דחזינן בעולת יולדת הבא לאחר מיתה אעפ"י שודאי אינו בא לכפר. ד ובזה יש ליישב הא דהקשה בספר טהרת הקודש דלדברי הפנ"י דמשמע דאילולא מה שמכפר על היורשין לא היו מקריבין, ולפי"ז קשה מאי מייתי' - ראי' ראי' הכא על קרבן שלא לשמו, דלמא שאני ביורשים משום דמרצה עליהם, ולפי מה שכתבנו אין להקשות מסוגיא זו כלל על הפנ"י משום דע"כ סוגיא זו סוברת דלא קניא להו, ודברי הפנ"י בזה שכתב דיורשים מתכפרים היינו למ"ד דקניא להו, דהרי מביא הפנ"י סוגיא דזבחים, וזה אזלא למ"ד דקניא להו, - ומכ"מ מיושב הקושיא מדוע נקט התנא עולת יולדת, משום דיש חידוש דין גם למ"ד דלא קניא להו, לומר אשר מדין זה דעולת יולדת הקרב לאחר מיתה, מוכח דהוא הדין לכל הקרבנות הבאין לאחר מיתה שנקרבין אעפ"י שאין מרצין כלל, וכמו שכתבנו לעיל ובע"כ שזה היתה גם כוונת הפנ"י לומר אשר בכל אופן יש חידוש דין בעולת יולדת וכמוש"נ. ה עוד הקשה שם בספר טהרת הקודש דלדברי הפנ"י שהקרבת הקרבן בא מפני כפרת היורשים, דלפי"ז היאך יפרש סוגיא דבכורות נ"א ע"ב דמבואר דיורשים חייבים בעולת ראי' של המת. וע"כ גם באופן דהם ג"כ הפרישו קרבן לעולת ראייתם, ואינם מקיימים מצות ראי' בשל קרבן אביהם הבא בירושה, וממילא אינם שייכים בכפרה זו יעו"ש. - והנה דבריו תמוהים במה שנראה שדעתו דאם לא הפרישו קרבן בשל עצמם, דיכולים להוציא ידי חובתם בהקרבן שירשו, אף שהוא עולת ראי' של אביהם, וזה דבר תמוה דע"כ מצוה זו של עולת ראי' חובת הגוף היא על כל אחד ואחד, ומסתבר שמחויבים להפריש קרבן עבור עצמם. ו ובעיקר הדבר מה דפשיטא לי' לבעל טהרת הקודש דעיקר הבאת קרבן ראי' הוא רק עבור חיוב ראיית פנים, ואין לו שייכות לכפרת עשה כעולות דעלמא, ולכן הוקשה לבעל טהרת הקודש, כי היאך יכולים היורשים להביא עולת ראי' של אביהם באופן שאין להם שייכות כלל עם הקרבן של אביו, דהיינו באופן אשר שהפרישו הבנים קרבן לעצמם. ומטעם זה הוכיח דשפיר יכולים להביא קרבן עולה של אביהם גם אם אינם היורשים בכפרתו של הקרבן. - אבל נראה כי הקרבן של עולת ראי' לא יצא מכלל שארי עולות דעלמא וכמו שכל עולה מכפרת על עשה, כן הקרבן של עולת ראי' מכפרת על עשה, שיש על הבעלים, וממילא כשיביאו היורשים עולת אביהם ג"כ ישנם היורשים בכלל כפרה דעשה, ואם בשביל שיש להם עולת ראי' בפני עצמם לכפר על עשה, הנה זה אינו מגרע זכות הקרבן הבא בירושה. - והיינו דכמו שיכול אדם להביא עולות נדבה זו אחר זו, כמה שירצה, הנה כמו כן לא איכפת לן אם יקריבו שתי עולות זו אחר זו, היינו קרבן של אביהם, וקרבן של עצמם, ואולי נפק"מ לעבירה דעשה שבין זה לזה, וכמו שהדין בעלמא, בן הדין בזה. - ולדעתינו נראה דבסברא זו אם הקרבן ראיי' בא רק בשביל חיוב הראיית פנים, או שמטרתו גם לכפר על עשה כמו שארי עולות דעלמא, נראה דבזה פליגי בירושלמי בפר"א דהגיגה וכאשר יבואר, ז גרסינן בירושלמי פר"א דחגיגה ה"א הפריש חגיגתו ומת היורשים מהו שיביאו אותה, ר' אילא אמר יראה יראה הראוי לבוא מביא ושאינו ראוי לבוא אינו מביא, אמר ר' זעירא כהיא דר' יוחנן ור' יונתן תרויהון אמרי כל בכור בניך תפדה אפי' לאחר מיתה והכא לא יראו פני ריקם אפילו לאחר מיתה וכו' יעוי"ש ונראה דבזה פליגי דמ"ד דבעינן ראוי לבוא ס"ל דעיקר עולת ראי' על ביאתו בעזרה נתחייב. וכשחסר תנאי זה דביאה בעזרה אין כאן קרבן כלל, - ולא הוי זה כעולת יולדת לאחר מיתה, מטעם דשאני התם דכבר נתחייבה האשה בחיוב עולה תיכף לאחר הלידה, וחיוב זה שוב לא נפקע, ומחויבים היורשים להקריב העולה. - ומאן דסבר דגם בעולת ראי' היורשים מחויבים להביאה, להקריבה עולה, סברי דעולה זו לאחר הפרשה הרי היא עולה כשארי עולות דעלמא, ואם אינה יכולה לבוא מטעם חיוב עולת ראי' אבל עכ"פ נשארה עולת נדבה, והרי היא כשארי עולות נדבה דעלמא, ומחויבים היורשים להקריבה עולה, והיינו לא מתורת עולת ראי', אלא מטעם עולת נדבה, והיורשים מתכפרים בה כמו עולת יולדת.- -וזהו כוונת רש"י שם בבכורות, דס"ל להוסגיא דהיורשים מחויבים להביא קרבן עולת נדבה דאביהם, פירש"י שם דהר"ז כעולת יולדת, והיינו הכוונה שאינה באה בתורת עולת ראי' אלא בתורת עולת נדבה. ח והנה הא דאיתא שם בירושלמי דא"ר זעירא בשם ר' יוחנן ור' יונתן דס"ל דמחויבים היורשים להביא הקרבן עולת ראי' לאחר מיתת אביהם מטעם הלימוד דכתיב לא יראו פני ריקם אפי' לאחר מיתת, הנה ע"כ לא שייך על היורשים איסור לא יראו פני ריקם, כי הלא היורשים הבאים לעזרה מביאים את קרבנם של עצמם, וגם לענין קרבן שירשו אם לא הביאו אותו ג"כ לא שייך אצלם הלאו דלא יראו פני ריקם על קרבן זה שירשו, - וע"כ הביאור בירושלמי הא דנקט לא יראו פני ריקם היינו לרווחא דמלתא, אבל עיקר הדבר כוונתם לומר דלא נפסל הקרבן בשביל ההפרשה דהפריש אביהם עבור קרבן עולת ראי', ועכשיו שאינו במצות הבאה מטעם דמת בעל הקרבן, מכ"מ לא נפסל הקרבן מהקרבה בשביל זה, ואם אינו קרב בשביל חיוב עולת ראי', אבל לא נפסל הקרבן מלהיות עולה סתם, והוא כעולת נדבה דעלמא, - והאי תנא ירושלמי לישנא קלילא נקט, לומר על דרך המליצה, דישנו בהקרבה, ולא יצא ריקם מהקרבה. - ואמרו לא יראו פני ריקם, היינו שלא יצא הקרבן. ריקם מקדושתו, אלא קרב הוא בקדושת עולה:
ט והנה לפי מה שפירשנו בדברי הירושלמי, ע"כ הא דאיתא שם עוד בירושלמי א"ר אבא בר ממל מחלוקת שמואל ור' יוחנן דתנינן תמן האשה שהביאה חטאתה וכו' עולתה ומתה לא יביאו וכו' שמואל אמר במופרשת, ר' יוחנן אמר אפי' אינה מופרשת מופרשת וכו' יעוי"ש הנה ע"כ מחלוקת שמואל ור' יוחנן לא שייך אלא התם בהא דיולדת שכבר נתחייבה בחיוב עולה בעבור הלידה. - אבל אין זה שייכות לעולת ראי' דכיון דאינו ראוי לבוא לעזרה מפני שמת, הנה טרם נגמר חיוב הבאה, וממילא כשלא הפריש עולת ראי' מחיים, לא שייך על זה שעבוד נכסים,- וע"כ דכל עיקר פלוגתא דשמואל ור' יוחנן אינו רק ביולדת. - וכן נראה גם מש"ס בבלי קדושין י"ג ובכורות נ"א שלא הוזכר שם פלוגתא דהפרשה מחיים אלא רק ביולדת ולא בעולת ראי', ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם בפר"א מחגיגה ה"י שהביא דין עולת ראי' דוקא בהפריש מחיים ומת דהיורשים מחויבים להביא הקרבן, ואינו מחלק בין יש לו קרקע לאין לו קרקע, -והיינו מהטעם שכתבנו, דהכא לא שייך זה, דע"כ עולת ראי' זו לא הוי בתור עולת ראי' אלא עולת נדבה, כשארי עולות נדבה דעלמא. - והנה מרן הכס"מ תמה שם מדוע השמיט רבינו האי דינא דהירושלמי, הא דיש לו קרקע, וחייב אף בלא הפריש מחיים, יעוי"ש, ובלח"מ -ולדברינו אעפ"י שמסתפינא מרבותינו. אמנם הנראה לדעתינו הוא כמו שכתבנו. י והנה הגאון בעל טהרת הקדש שם כתב לתרץ את עיקר קושיות הפנ"י שהקשה מדוע השמיענו התנא האי דינא בעולת יולדת טפי מבשארי עולות, עפ"י דברי הש"ס מנחות ד' דמייתי ראי' מהך מתני' דמכפרין אתי לאחר מיתה ומכשירים אינם באים לאח"מ, ופירש"י ז"ל דחטאת יולדת מכשיר הוא ולא מכפר, ומדחטאת להכשיר העולה היא לכפרה עכ"ל, וא"כ יש רבותא בשניהם ביולדת, דבחטאת אשמעינן אע"ג דחטאת זו אינה כשארי החטאות, דכל החטאות לכפרה באין וזו אינה באה לכפרה, אפ"ה שוה לשארי חטאות, דאזלי למיתה, והעולה אף שהיא באה ביולדת לכפרה ואין כפרה למתים אפ"ה באה לאחר מיתה, כמו שארי עולות שהם לדורון יעו"ש. - איברא דלשון רש"י עפ"י הסוגיא מורה דעולת יולדת באה לכפרה, שדן מזה הטהרת הקודש דהכא שאני מבעלמא, והיינו דבכ"מ חטאת באה לכפרה ועולה דורון, והכא ביולדת העולה היא המכפרת, והחטאת הוא רק בתור מכשיר, - אבל באמת ע"כ אין זה כוונת הסוגיא, כי באמת לא שייך לומר כפרה במקום שאין חטא, וכל עיקר קרבן יולדת אינו בא על חטא, ואפי' לר"ש דאמר יולדת חוטאת היא, ע"כ גם חטא זה שאמר שם ר"ש בנדה ל"ד אין זה חטא המחייב קרבן, וא"כ מה שייך לומר בקרבן יולדת ענין כפרה. דע"כ אין כאן יותר מהכשר גרידא, היינו להכשירה באכילת קדשים. והנה לפי"ז ע"כ כוונת הסוגיא וכוונת רש"י דפירש דעולת יולדת בא לכפרה, היינו לומר דאינה באה לכפר על היולדת, מפני סיבת לידתה, כי זה אין שייכות לכפרה, וע"כ הביאור דעולה זו באה כשארי עולות דעלמא, וכמו דאמרינן בעלמא דעולה דורון היא, ומכל זה יש בדורון זה כפרה ג"כ, היינו כפרה דממילא, לכפר על עבירה דעשה, - הנה כן גם עולה זו דיולדת ישנה בכפרה דעשה כשארי עולות דעלמא, ובדור. יא והנה ראיתי בהגהות יפה ענים מנחות ד' הקשה דהכא מבואר דעולה באה לכפר וחטאת להכשיר. וכמו שפירש"י, ובתו"כ פ' תזריע פ"ג איתא והקריבו מה ת"ל וכו' אינו יודע אם חטאת אם עולה כשהוא אומר לכפר מה מצינו בכ"מ כפרה בחטאת אף כאן כפרה בחטאת וטהרה לאכול בזבחים ע"כ לשון התו"כ וא"כ מוכח דהכפרה תלוי' בחטאת יעוי"ש, -הנה לפי מה שפירשנו דכוונת הסוגיא הכא בכפרת עולה, היינו שעולה זו דינה כשארי עולות דעלמא, ומה דשייך לכפרה דיולדת, היינו להכשירה לאכול בקדשים. כפרה זו אינה אלא בחטאת, ולא בעולה, וא"ש גם לפי דברי התו"כ והיינו דע"כ הכפרה השייכה ליולדת תלוי דוקא בחטאת. והדברים ברורים. יב ובעיקר קושיות הפנ"י - נראה לומר דרבותא אשמעינן בעולה זו יותר מבשארי עולות. והיינו דהתורה עשאה להקרבנות האלה השתים לקרבן אחד, לומר דשניהם באים למטרה אחת. ובסיבה אחת וזהו סיבת הלידה, וממילא גם על העולה יש דררא דחטאת ג"כ, מפני שסיבת החטאת ג"כ סיבתה, וממילא הו"א דדין אחד להם בדבר לאחר מיתה, מפני ששניהם בני בקתא, וכמו שלא בא החטאת לאח"מ, מפני שאם היא ילדה בני' מי ילדו, והוי כחטאת שמתו בעלי' וממילא הרי יש מקום לומר דתתבטל הקרבת העולה גם כן, - ובזה אשמיענן התנא דאין החטאת מפרעת את סיבת הקרבת העולה, ואעפ"י שאין החטאת בא לאח"מ, העולה מביאין היורשין לאח"מ, - וכמו שנתבאר. יג שם ע"ב יורשי' נמי מכפר וכו' ויש לעיין הא אם אמרינן דאינה מכפרת אעשה דלאחר הפרשה כדלקמן. א"כ ע"כ אין קרבן יולדת של האם מכפרת אבנים מפני שזהו עשה דלאחר הפרשה. אם לא שנדחוק לומר דהסוגיא מיירי הכא למ"ד שעבודא דאורייתא, והיורשים מפרישין, ואיתנהו בהפרשה, ולהכי איתנהו גם כן בכפרה. - אבל לפי"ז מאי פריך מהא דהניח מנחה לשני בניו וכו' הא איכא למימר דשאני התם שכיון דהיתה ההפרשה בחיים של האב, ואין הבנים מתכפרין, מטעם דהוי עשה דלאחר הפרשה. ולהכי אין להם קנין, ולא קרינן בזה שותפות וצ"ע. יד שם למימרא דקניא להו והא"ר יוחנן הניח מנחה וכו' מקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא יעו"ש - מבואר מזה דבשביל חסרון כפרה דמקיבעא לא הוו היורשין שותפין, ומטעם זה המנחה קריבה מטעם דמתקריא נפש, ולענין תמורה גם כפרה דמקופיא סגי להיות בעלים לתמורה לומר דלא מצו ממירין, מטעם דאין שנים ממירין, וכן פסק הרמב"ם בפרי"ד ממעה"ק ה"ג דהמנחה קרבה, ולענין תמורה כתב בפר"א דתמורה דשני בניו אין עושים תמורה. אמנם טעמא בעי מדוע לענין מנחה אין כפרה דמקופיא חשיבא להיות בעלים על הקרבן, ולענין תמורה גם כפרה דמקופיא סגי להיות נחשבים בעלים. וכבר עמד בזה הלח"מ בפרי"ד ממעה"ק. והנה נראה לבאר הסוגיא ובזה יבואר לנו דברי הרמב"ם. טו דהנה יש לעיין בעצם האי דינא שאמרה תורה דצבור ושותפין אין עושין תמורה, מאיזו סיבה שללה תורה אותם מתמורה, משום דיש לפרש בשני אופנים. א. מפני שאין לו הקרבן בשלימות. ב החסרון הוא מפני שיש לאחרים בו. והיינו אם העדר התמורה הוא בשביל חסרון השלילה, או שהחסרון חיובי, מפני שאחרים מתכפרים בו, - אמנם נראה דע"כ אין כאן כלל חסרון השלילה, דע"כ כיון שאמרה תורה שבא הקרבן גם בשותפות, ע"כ אית לן לומר דהכפרה באה בשלימות לכל אחד ואחד, דהיינו שכל אחד ואחד מתכפר כפרה שלמה בהקרבן, דע"כ אין כפרה לחצאין, וע"כ אית לן לומר דהתורה חשבה להאי קרבן הבא בשותפות, דע"כ יש לכל אחד כפרה שלמה, וע"כ הרי זה כאילו הקריבו כל אחד ואחד קרבן בפני עצמו. ומכש"כ קרבן הבא בצבור, דכן הוא המצוה בראשונה. דע"כ כל אחד ואחד מהציבור הוא מתכפר כפרה שלימה. נמצא דלא חסר להבעלים מאום בשלימות דהקרבן, וע"כ הא דמיעטה התורה קרבן שותפין וציבור, מתמורה, זהו חסרון חיובי, ולא חסרון שלילי, - דהיינו שהחסרון הוא מפני שיש לאחרים גם כן בהאי קרבן גם בשלימותו, ובאופן שהקרבן פועל, פעולות שני קרבנות. - ומשתמשין בהאי קרבן לכפרות הרבה אשר כל אחד מתכפר כפרה שלימה, אין כאן תורת תמורה להמיר בו. זהו הענין בהא דאין קרבן צבור ושותפין עושין תמורה. טז אמנם בהא דקרבן מנחה שמיעטה התורה משותפות, ע"כ הטעם בשביל חסרון כפרה, דהיינו אשר שחידשה תורה שאין לכל אחד כפרה שלימה. וע"כ דחסרון שלילי יש כאן, דהתורה גדרה דפעולת המנחה אינה פועלת שתי כפרות, על שתי נפשות, וזהו נפש אמר רחמנא, ולא שתי נפשות. - ולהכי אם אמרינן דיורשים זוכין בהמנחה שהניח אביהם, ע"כ אינה באה בהקרבה, כיון שאינה פועלת שתי פעולות בהכפרה, דהיינו שתי כפרות, ומזה מוכח דסבר ר' יוחנן דלא קניא המנחה להיורשין. ובזה מקשה הש"ס מדוע א"ר יוחנן דלא מצו ממירין, כיון דאין הקרבן של היורשין, וממילא אינו קרבן של השותפין. יז והנה במסקנא דמסיק הש"ס דיורשים מתכפרים בקופיא בקרבן אביהם. - וע"כ דגם יורש ' אחד אינו מתכפר אלא בקופיא, ומכ"ז רבתה תורה דיורש עושה תמורה, וא"כ חזינן דלענין תמורה סגי בבעלים כזה אשר מתכפר מקופיא. וכיון שכפרה דמקופיא חשיבה, להכי כשהם שנים. ושניהם מתכפרים מקופיא. הר"ז קרינן שותפין, ויש בזה חסרון חיובי היינו קרבן שותפין.- משא"כ לענין קרבן מנחה דהתורה חידשה חידוש דחסרון שלילי שאין המנחה פועלת כפרות שתים. וכפרה דמקופיא לא חשיבה ומכפרת גם על שתים, ולא קרינן בזה שתי נפשות, כי לא מצינו דהתורה אחשבה כפרה דמקופיא רק לענין תמורה. בזה דיורש ממיר.- לענין מנחה אפשר דעיקר הקרבתה, מטעם קרבן אביו -ואתי שפיר לפי"ז פסקי הרמב"ם, דלענין תמורה פסק דאין עושין תמורה, דכיון שחזינן דהתורה הכירה כפרה דמקופיא לענין דין תמורה, מהא דחזינן שהבן עושה תמורה בקרבן אביו, מהני כפרת המקופיא שנתכפר בה הבן. וא"כ מטעם זה כשהם שנים, ושניהם מתכפרים מקופיא. הרי יש כאן חסרון חיובי, מטעם דהקרבן הוי של שניהם, כיון דשניהם מתכפרים בה. ולענין תמורה כיון דסגי בכפרה דמקופיא, קרינן לזה קרבן שותפין, ואין כאן כח התפסת התמורה. - משא"כ לענין המנחה לא לא מצינו בתורה שהכירה כפרה דמקופיא לגבי מנחה, ואדרבה קפידת התורה היתה במנחה שתהי' כפרה שלימה, ושללה גם את כפרת השותפין. - ולא מצינו גם כן שיהי' הבן קם תחת אביו בקרבן מנחה שיהי' בעלים למנחה זו. יח וע"כ דעיקר הקרבת המנחה נחשבת עבור הקרבת קרבן אביו, וכפרת הבן דמתכפר מקופיא אף בשאין יורש אלא הוא לבדו, דהיינו יורש אחד, שאמרה תורה דהבן היורש מקריב את קרבן מנחה דאביו. וע"כ אמרה תורה בהדיא דכפרת המקופיא דהבן אינה מגרעת את הקרבת המנחה, מטעם דהבן שותף בהכפרה דהמקופיא, וא"כ חזינן שאמרה תורה שלא החשיבה את כפרת המקופיא, אשר בעבורה תהי' נקראת מנחה דשותפות, והיינו דע"כ אין לדון תורת שותפות בהקרבת המנחה דכפרת המקופיא, כיון שלא קרינן בכפרה דמקופיא תואר נפש, האמור במנחה, וא"כ המיעוט דממעטין מהא דכתיב נפש שמורה למעט נפשות, דהיינו שותפין, היינו דוקא באופן דהכפרה באה בשלימות, באופן שיתואר נפשות. אמנם בשני אחין יורשין שירשו קרבן מנחה דאביהן, אף שמתכפרין מקופיא. אמנם מגרעין את קרבן מנחה דאביהם, מטעם כפרתן דמקופיא. כיון שאין בזה תואר נפש, ושפיר מקרבי קרבן מנחה של אביהם, ואתי שפיר דברי ר' יוחנן בהני שני דינים, וגם פסקי הרמב"ם בזה. יט תוס' ד"ה ולא קניא וכו' דר"י אדר"י הו"מ לאקשויי יעו"ש ונראה דהנה יש לעיין בקרבן של קדשים קלים לריוה"ג דס"ל דממון בעלים הוי, ומסתבר דישנה להאי קרבן בירושה, כירושת נכסים, משום דלדידי' אשה מתקדשת בקרבן כזה, וא"כ יש להיורשים זכות ממון בהאי קרבן, וא"כ אין להקשות דר"י אדר"י, משום דאפשר לאוקמי' דהוי אמרינן דהא דאר"י הניח בהמה, היינו קדשים קלים, ובזה בודאי בודאי קניא להו ודינם כשותפין ואינם עושים תמורה. משא"כ מנחה שהיא קדשי קדשים. - אבל הסוגיא ע"כ סוברת דגם בקדשים קלים לא קניא. - מדמביא הסוגיא לשלא לשמה יוקרב אעפ"י שאינו מרצה. - מדמצינו בבאין לאחר מיתה ואם אינו נוהג בשלמים לא אפשר ללמוד זה גם בשארי קדשים, דהרי עיקר הדין בשלמים נאמר, ועוד דהרי הלימוד של הסוגיא צריכין גם לשלמים, וכמובן,- וממילא מוכח מהסוגיא דסברה דבכל הקדשים לא קניא, והסוגיא הלזו ע"כ אינה מחלקת בין עולה לשלמים, ופריך מהא דאר"י הניח בהמה וכו' - ולומר דר' יוחנן מיירי בקדשים קלים וכריוה"ג - א"כ תיקשה להני אמוראי בתראי מדוע לא סברי כר' יוחנן כדמצינו בעלמא דפריך הש"ס מר"י על אמוראי בתראי. - אבל על ר' יוחנן בעצמו יש מקום לומר דסבר כריוה"ג מדמוקים בש"ס ב"ק י"ג סתם משנה כוותי'. ור"י סבר הלכה כסתם. ושפיר לא פריך הש"ס דר"י אדר"י. - ורק הסוגיא בעצמה פריך. וכמוש"נ: