נזר הקודש - זבחים· הרב משה רוזין
דף ב:
א"ה הכא נמי לימא ק"ו קדשים מחללין קדשים חולין לא כ"ש וכו' - ותמוה דהלא לא דמי זה לק"ו דלעיל לר' אליעזר, דהתם כיון שילפינן ממחיצה דמת קמצלת מטומאת אוהל, וא"כ גילתה לנו התורה דגם אינו מינו מחריב, וא"כ הוי ק"ו מעליא לאינו מינו שמחריב בטומאת שרץ, אבל הכא שאין לו לימוד לאינו מיגו שמחריב, וא"כ מניין לנו לדון ולומר ק"ו, - וזהו גם כוונת התוס' -וכוונת תירוצם אינו מובן. - שהביאו לדון ק"ו ממתעסק שמחריב באינו מינו, - דתמוה דע"כ שאני מתעסק דכל עיקרו באינו מינו דהיינו חולין. -גם יש להעיר לתמוה בדברי הר"ן בפר"ד דר"ה שכתב דאף אם התוקע לשיר יצא, למ"ד מצות אין צריכות כוונה, עכ"ז ע"כ במתעסק לחנך את התינוקות אינו יוצא, מטעם דמתעסק בזה גרע מפני שהוא כעין שאמרו דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה יעוי"ש, - ותמוה דהלא כלל זה ליתא בדין מתעסק, ואדרבה הדין במתעסק להיפוך, דבשוחט חטאת וסובר שהוא עולה כשר, אף שהוא מתעסק לגבי חטאת, אמנם אין מתעסק פוסל בקדשים באופן שגם ההתעסקות הוא קודש, וזהו בשוחט חטאת וסובר שהוא עולה, וכמו שכתבו התוס' - משא"כ בסובר שהוא חולין פסול מסעם מתעסק, וזהו דמינו אינו מחריב, ואינו מינו מחריב בה, והיינו שזהו ענין מתעסק, שכל הדררא שלו הוא באינו מינו דוקא, והנה בשינוי קודש אמרו חז"ל להאי כללא, ואין זה ענין למתעסק. וצ"ע. שרב יוסף בר אמי רמי שינוי קודש אשינוי בעלים וזו ויש לעיין גם לפי המסקנא ג"כ תיקשה דבשינוי דבשינוי קודש מינה אינו מחריב ואינה מינה מחריב, ובשינוי בעלים הדבר להיפוך, דאינו מינה אינו מחריב, ומינה מחריב בה, ואין לומר דסמכינן אדיוקא דקרא בכל אחד, א"כ לפי"ז אין לנו הכרעה מסברא בזה, א"כ תיקשה לפי המסקנא מניין לרבות כלי שטף מתוכו, דלמא אתי לרבות מחיצה, דהיינו אינו מינו, וע"כ משום דהסברא פשוטה בזה דאתי למסתבר, והיינו למינו, וזהו משום דמינו מחריב בה, - לכן נראה דהש"ס סבר סברא זו גם במסקנא, וע"כ הא דחטאת כשרה בששחטה בשינוי קודש דחטאת, זהו מפני שע"כ שאין זה שינוי כלל, מדכללה התורה כל החטאות בסוג חטאת, - והא דבשינוי בעלים פסול, זהו מפני שזהו שינוי דמינה במחויב כפרה כמותו, יבאינו מחויב כפרה כמותו אעפ"י שמחויב כפרה, אמנם כיון שאינו מחויב כפרה כמותו, הרי השני לגבי כפרה דחברו, כאינו מחויב כלל, והרי זה אינו מינו, דבשלמא בשינוי קודש כשמשני מקרבן לקרבן, הרי זה נחשב שינוי דמינו, כיון דשניהם בסוג קדשים, - משא"כ בחיוב כפרה, דודאי דהאינו מחויב כפרה כמותו, הרי הוא כחולין אצל קדשים בזה, והרי זה אינו מינו ממש, והבן:
שם תוס' ד"ה הכא נמי וכו' בשוחט חטאת סתם וכסבור שהיא עולה דכשרה, פי' היינו דכיון דרק במחשבה חשב שזו עולה, בשביל זה לא נפיק מסתמא, ואפילו אם אמרינן דגם במחשבה בלא דיבור נתפס בשחיטה שלא לשמה, זהו דוקא בשחשב לשחוט לשם קרבן אחר, משא"כ הכא כוונת התוס', דרק סבר בדעתו שזו עולה, אבל השחיטה היתה בסתמא. ד' ע"א משום דאיכא למיפרך מה לקבלה שכן פסולה בזר - ולכאורה יש להעיר הלא הא יש ללמוד מזה דשחיטה כשרה בזר, - דאל"כ הרי יש ללמוד מחשבה שלא לשמה בשחיטה מקבלה. - וע"כ דשחיטה כשרה בזר, וא"כ למאי איצטרך הלימוד מהא דוהקריבו בני אהרן הכהנים לומר שדוקא מן קבלה ואילך מצות כהונה, ולא מקודם דהיינו זביחה הא בלא"ה יש ללמוד מזה דכתבה תורה דבעינן לשמה בזביחה, - ויש לומר דאיצטרך הא דוהקריבו לומר דהפשט וניתוח לא בעי כהונה. אעפ"י שהוא בא אחר קבלת הדם, והוא כדרשת חזקי' ביומא כ"ו ע"ב, דנלמד מדכתיב ונתנו בני אהרן הכהן אש. -דבא למעט דדוקא נתינת אש בעי כהן, ולא הפשט וניתוח, - והיינו משום דלגופ' לא איצטרך דנלמד מן והקריבו לומר שמקבלה ואילך מצות כהונה, ונתינת אש הוא לאחר קבלה. כמבואר שם בסוגיא, שיוצא מזה דאם לא אמרה תורה דרשא זו דוהקריבו דאז הוי בעינן לגופי' דנתינת אש בעיא כהונה. והנה ראינו לבאר לנכון בסוגיא זו דיומא שם דשייך לענין זה:
א יומא כ"ז ע"א והאי מיבעי לי' לגופי' וכו' וקשה דאף אם נדרוש לגופי' מ"מ נדרוש גם כן דדוקא מנתינת אש ואילך בעי כהונה, ולא קודם דהיינו הפשט וניתוח, - והתוי"ש הקשו בזה. - ונראה לבאר בזה דע"כ אין לפרש הכא כן לומר דכוונת התורה בזה להודות לנו דדוקא מנתינת האש ולהלן מצות כהונה, דהרי ע"כ כל עיקר. דין סידור ונתינת האש היתה בבוקר גם טרם שחיטת הקרבן וא"כ מצות נתינת האש על המזבח זה מצוה פרטית השייכה למזבח. - ואעפ"י שע"כ צריך לומר גם כן דאיכא בזה אזהרה ומצוה באופן שאם חסר אש על המזבח שיתן אש בכל קרבנות נדבה, מטעם דלא סגי בלאו הכי ועי' בהתורה והמצוה ויקרא שם שמאריך שם דהקרא מיירי באופן זה] אמנם כיון שעכ"פ עיקר מצוה דנתינת האש הוא מצוה דהמזבח גם בלעדי הקרבן, הזה, ואדרבה הסדר של הקרבה הוא באופן שחסר עתה מצוה דנתינת האש, אלא הקרבן נקרב שפיר ע"י האש הנסדר מקודם על המזבח וא"כ ע"כ לא שייך לומר הכא דהכתוב בא להורות דין כהונה מנתינת האש ואילך, וזהו שפריך הש"ס האי מיבעיא לי' לגופי'. ב שם והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך וכו' -ויש לעיין בדבר האיסור קריבה למזבח בזר - אם דוקא באופן שעבודה בידו, - א"ד שגם בלא עבודה אסור, ופליגי בזה הראשונים, דדעת הרמב"ן הובא במל"מ פר"ט מה' ביא"מ דאיסור זה דוקא בעבודה, ודעת הרמב"ם דאיכא איסור גם בכניסה גרידא, יעוי"ש - ולכאורה מהא דכתבו התוס' הכא בד"ה אלא וכו' בעריכת נתחים. - הא גם בלא קרא אנו יודעין דאין זר קרב לגבי מזבח, - וקשה דאם לא אמרה תורה דבעי כהן, ממילא אין זה עבודה, ולשיטת הרמב"ן מותר. ונמצא דזה בזה תליא, דעכשיו שרבתה תורה דבעינן כהן ועריכת נתחים, וממילא אסור לזר להיות עומד שם בעבודה זו. - וממילא אם לא רבתה תורה דבעי כהן, דאז מותר לזר לערוך נתחים, - ומזה מוכח דשיטת התוס' כשיטת הרמב"ם, - וגם מהסוגיא דלקמן שהביאו התוס' שם לכאורה מוכח גם כן כדעת הרמב"ם, - אמנם יש לדון גם לאידך גיסא - דהלא אפילו אם אמרינן דאסור לזר להיות נכנס למזבח, מ"מ אפשר דעבודה אינה נפסלת, אמנם כשהצריכה תורה כהן שפיר אמרינן דהעבודה נפסלת אמנם לשיטת הרמב"ן דעיקר האיסור הוא עם עבודה שבידו, - הרי זה כאילו אמרה תורה בהדיא דגם העבודה פסולה, - וזהו שפריך וכי זר קרב לגבי מזבח. ג ובזה מיושב הא דהקשה המל"מ שם מהא דמנחות כ"א לענין מליקה, דפשיטא להש"ס דבעי כהן מטעם דאסור לזר להיות בראשו של מזבח. וכן בזבחים מ"ה יעו"ש. - ובדברינו אתי שפיר דהכוונה דהתורה אסרה הפעולה. - דאל"כ לא ידענו איסור על הפעולה. אמנם עיקר הא דהחליט המל"מ בדעת הרמב"ם לאיסור כניסה גם בלא עבודה מהא דבע"מ שכתב הרמב"ם בפר"ו מביא"מ ה"א דחיוב מלקות על כניסה אף בלא עבודה. - אבל תמוה דהרי הרמב"ם בפרי"ט מה' סנהדרין כתב שאינו לוקה בע"מ רק על כניסה להיכל. - ועי' בכס"מ. - וא"כ יותר אפשר לומר דכוונת הרמב"ם גם כן בזה שכתב שם שנכנס למקדש, היינו להיכל. - אבל למזבח, אפשר דגם הרמב"ם סובר דבעי עבודה, וצ"ע:
ד שם ביומא תוד"ה הולכת עצים וכו' הקשה הר"א מאיבריוק, לר"ש הא דשני גזירין בעי כהונה, מניין אי מהכא הא איצטרך לגופייהו סד"א כיון דאפשר לבטלה כשרה בזר יעוי"ש והנה לכאורה קשה כיון דאם אמרינן דקרא לגופי' אתא א"כ אין כאן מיעוט להולכת עצים כלל, וממילא הר"ז בכלל והקריב, והולכת עצים בעי כהונה - ומכש"כ שני גזירין פשיטא דבעי כהונה, דע"כ עדיפא השני גזירין כמ"ש התוס'. - וכולהו בכלל והקריב הכהן נינהו. - אמנם סברת התוס' בזה לפי סוגיא דהש"ס דממעט הפשט וניתוח דכשר בזר משום דממועט מהא דוערכו, - והקשה הש"ס דלמא למעוטי סידור שני גזירין וכו' וסידור דכוותי' ממעט, - ומשני דאמר מר והקריב וכו' הא סידור שני גזירין בעי כהונה, - ובזה הקשו התוס' דכיון דע"כ לר' שמעון בעי והקריב לגופי' דבעי כהונה א"כ עכשיו יש לנו לומר דממועט שני גזירין מהא דוערכו, והיינו סידור דכוותי'. - ואם ממועט סידור שני גזירין מכהונה, א"כ פשיטא דהולכת עצים לא בעי כהונה - ובזה שפיר הוכרחו לומר התוס' דר' שמעון לשיטתו בעי כהונה יעוי"ש - וסברת ר' שמעון דהכא לא הוי דרך כבוד לבטל הולכה, ולזרוק על המזבח. ולהכי לא חשיבא עבודה, אעפ"י שסבר ר"ש דבשביל סברא דאפשר לבטל אינה מגרע חשיבות עבודה דלא תיבעי כהונה. אמנם כל זה באופן דלא הוי בזיון כלפי מעלה אם יבטל עבודה זו, משא"כ הכא דבאופן שיבטל עבודה זו לא הוי דרך כבוד כלפי מעלה מודה ר"ש, ואתי שפיר הסוגיא הכא גם לר' שמעון:
ה והנה הכא בסוגיא דידן ד' ע"א אלא א אמר קרא והקריב את הכל המזבחה וכו' ותניא והקריבו זו קבלת הדם, ופירש"י משום דבתר שחיטה כתיב, ולא אפשר לאוקמי' בהולכה, והקשו התוס' שם ביומא הלא מבואר בזבחים י"ג דילפינן קבלה מטעם דאין לומר עבודה אחרת דזריקה כתיבא בהדיא, - ואי משום הולכה בלא"ה אינו מסתבר לאוקמי' בהולכה מפני שהיא עבודה שאפשר לבטלה. ולא מסתבר לאוקמי' קרא בעבודה כזו, - ותמוה הרבה והלא אף שאפשר לבטל הולכה היינו ההולכה דרגל דאפשר שוחט בצד המזבח, - אמנם ההולכה דיד דהיינו הושטת הדם להמזבח זה בהכרח, דהרי אי אפשר לשחוט על המזבח עצמו, וא"כ שפיר הוי סד"א דעל זה כיוונה תורה והקריבו דבעי כהונה, ולהכי הוכרח רש"י לפרש דילפינן קבלה מדכתיב ושחט והקריבו. - והנה דאי לאו דכתיב וזרקו הוי אמרינן במסתברא טפי דהיינו דיש לנו לפרש והקריבו זו הקרבה ממש, דהיינו זריקה, וזהו כוונת הש"ס שם דכיון דזריקה כבר נאמר. ולהכי דרשינן והקריבו זו קבלה, והוקשה לרש"י דלמא זהו ההולכה המושיט הדם למזבח, ובזה פירש"י דמסתברא טפי בקבלה משום דכתיב ושחט והקריבו, והיינו העבודה הראשנ' שלאחר השחיטה והיינו קבלה ד' ע"א אלא אמר קרא המקריב את דם השלמים שתהא קבלה לשם שלמים. ופירש"י שם המקריב קבלה היא דתניא והקריבו. - והנה מבואר מזה דהמקריב הוא קבלה. - וקשה לפי"ז בסוגיא דחולין קל"ג דהמקריב נדרש לענין הולכה ולא קבלה, וכמו שכתבו התוס' שם משום דכתיב בקרא זה גם חלב, ובחלב ליתא דין קבלה יעוי"ש. - ועי' בספר טהרת הקדש. - עי' בגה"ש שם בחולין שג"כ עמד בזה, ונראה דבאמת בלשון המקריב ע"כ ישנו לשתי המשמעות, היינו שהוא לשון קבלה, וגם לשון הולכה. ועל שניהם כיוונה תורה, וזהו מדכתיב המקריב את דם השלמים דבא להורות שתהא לשם שלמים, וכיון שאינו מבורר אם הכוונה הולכה או קבלה, וכיון שבמסתברא קאי על קבלה, ולא הולכה, מפני שהולכה לא הוי עבודה חשובה כמו קבלה, מפני שהולכה ישנה בביטול עבודה, כששוחט אצל המזבח, - וא"כ ע"כ האי המקריב הוא קבלה. אמנם ע"כ יש במשמע גם הולכה מטעם סיפא דקרא דכתיב ואת החלב, ובחלב לא שייך קבלה, - וא"כ ע"כ האי המקריב הוא גם הולכה, - אבל לענין לשמה אין לפרש אלא לשון קבלה. - והנה לפי"ז לענין דרשא שכהן שאינו מודה בעבודה לדרשא הנדרשת שם בחולין ע"כ גם קבלה בכלל, - וא"כ תיקשה טובא מדוע שם קאמרה הסוגיא דקבלה בכלל ט"ו עבודות, ולא נלמד מקרא עצמו, נראה דהתם הכוונה קבלה בקרבן כשמקבל שלא לשמה, שאם אינו מודה הכהן בקבלה זו דעבודה היא, אעפ"י שמקבל שלא לשמה, הרי"ז פגם לכהונתו:
שם תוס' ד"ה וישנן לאחר מיתה והקשו שם למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, מאי נפק"מ בשינוי קודש. ותירצו דנפק"מ בהפריש בחייו שני קרבנות וכו' ועוי"ל דנפק"מ לענין איסור יעוי"ש, ולכאורה תמוה על תירוץ ראשון מדוע לא נחית לזה הלא זה דבר פשוט דנפק"מ לענין איסור, - ונראה דפליגי אם שייך איסור כיון דאין חסרון בריצוי, והיינו דסברי התוס' בתירוץ ראשון דלא שייך איסור מחשבה בשינוי קודש אלא באופן שהועילה המחשבה בחסרון הריצוי והכא כיון דלא שייך חסרון בריצוי, כיון דלא יתחייב באחד. - והיינו דבאופן זה דליכא חיוב באחר אינו פוגם במחשבתו דשינוי קודש. ובתירוץ הב' ס"ל להתוס' דגם בזה יש איסור מחשבה דשינוי קודש, והוי בלא יחשב. ולכאורה לפי"ז מה שכתבתי לעיל בתוס' בענין עקירה בטעות דיש איסור לא יחשב אעפ"י שאין שם חיוב באחר, - והכא משמע דפליגי בזה בתוס'. אבל יש לחלק ולומר דשאני התם דעכ"פ מחשב מחשב מחשבה כזו הפוגמת בקרבן, וישנה בכח לפעול פעולת חסרון ריצוי. אילו היתה במזיד, - משא"כ הכא שאי אפשר עוד לבוא לידי זה, מפני שנפקע חיוב קרבן לגמרי: