נזר הקודש - זבחים· הרב משה רוזין
דף ב.
הקדמה. כל בן נכר לא יאכל בו, לקיים מה שנא' (תהלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל וגו' א"ל הקב"ה אומה אחרת אל יתערבו בו ואל ידע מסתוריו וכו' (שמו"ר פי"ט) אכתוב לו רובי תורתי כו', א"ר יהודה בר שלום בקש משה שתהא המשנה בכתב וצפה הקב"ה שעתידים אוה"ע לתרגם את התודה ולחיות קוראים בה יונית ואומרים אף הם ישראל, אומר הקב"ה לאומות מה אתם אומרים שאתם בני איני יודע אלא למי שמסטירין שלי בידו הוא בני, ומהו המסטירין זה משנה שאם היתה המשנה ביד האומות אם כן כמו זד נחשבו כו'. (ילקוט הושע ח') בעיני כל עמי הארץ משתקף קיומו הנצחי של עם ישראל ותורתו כעין חדה. היאומן כי יסופר כי אחרי כל ההרפתקאות שעברו על עמינו זה, עם עני ומדוכה מאז הצגנו כף רגלינו על האדמה כי גם עתה אחרי אלפי שנות נדודים, עמל ותלאה, הננו מתקיימים לנס, ושכינה לא זזה מתוך מחננו מוטרדים ומורדפים מחמת המציקים שבכל דור ודור על גופנו ונפשנו, מבית ומבחוץ סבבונו בכחש, והננו כצאן לטבת יובל. אלה מפה מתקנאים בעשרנו ובשלותנו, ואלה מזה שולחים יד בקדשי אומתנו, ובעזרת שמו יתברך הננו כחומה בצורה וכל כלי יוצר עלינו על חומריותינו לא יצלח וכל לשון תקום אתנו למשפט על גובה רוחנו - נכשלת, וכאז כן עתה קיומנו הרוחני והגופני הוא לחדה בעיני העמים הפלא ופלא, חדה היא ותהי לחדה. ואי ידיעתם זאת מובנת היא לנו, עפ"י דברי רבותינו ז"ל במדרשים המובאים למעלה, כי אמנם כן הוא אין העין הכהה יכולה להסתכל בדמות דיוקנא של ישראל סבא, אשר רוח ממרום חופף עליו, אשר כמו קיומו הגופני כן נצחיות תורתו מתקיימים ועומדים עפ"י מסתורין של הקב"ה, אשר רק לנו גלה סודו, ולא עשה כן לכל גוי, ומאת השגחה העליונה היתה זאת לנו, למען נוכל להתקיים בצוק העתים ולהתגבר על כל המכשולים והמעצורים שאנו פוגשים בדרכינו:
מאז העתיקו רבותינו את התורה לתלמי המלך בשבעים לשון ועד עתה אשר עדיין בהעתקות המה עסוקים והתורה שבכתב נעתקה כבר לאלף לשונות, כל עם ועם כלשונו, לא עלה בידם מכל העתקותיהם רק העתק המלים מבלי אשר יכלו לחדור לתוך נשמתם של הדברים, אשר רק לנו הם, רק קול דברים הגם שומעים ותמונה אינם רואים, ואין לך כל אומה ולשון אשר יוכלו לבאר לנו למשל מהות התפילין ודיני הקרבנות, ואף כי מבוארים המה בכמה כתובים בתורתינו הקדושה, המה העתיקו רק את המלים הגופניים, כאדם המערה מכלי לכלי, אבל נשארו אטומי לב וחסרי דעת כמאז קודם העתקה. יען כי המסתורין שבתורה שבע"פ לנו לבד נמסר. ולו חפצו לדעת באורם של הדברים המועתקים, כי אז עליהם לשאול את פינו, לגלות להם סוד הכמוס הנמסר לנו מפה לאזן, את המסתורין שלנו הנצפן בתוך תורתינו הקדושה ואשר מפתחות האוצר הזה מונחים רק בבית גנזנו ואין לאחר חלק בו, והסוד הכמוס הטמון בקיומנו הוא הנותן לנו כח ועוז לא רק להתקיים, אבל גם להחליף כח עת אשר מטה ידינו לפעמים למשך זמן ידוע מתגרת יד הזמן ופגעיו, ואשר לכאורה היינו כבר ככלי אובד וכגבר אין איל בו, ושונאינו כבר אמרו נואש למצבנו, אבל פתאום נתהפך הגלגל ומתוך צרה וחשכת הלילה חדר קו אור המאיר לנו את דרכנו והננו מסירים את הקוצים והברקנים ועוד הפעם הננו בדרך העולה בית אל וביד רמה הננו פוסעים לעיני שונאינו ומנדינו, אשר כבר כנמלים היינו בעיניהם לה אשר גברו שונאינו עלינו להדיחנו מעל תורתנו ולהבכיחנו לכתוב על קרן השור שאין לנו חלק ונחלה בד' ובתורתו, ועת אשר שלחו בבזה את ידם לכרת אוכל מפינו ולהמית את כל קהל עדת ישראל ברעב ובצמא הפך ד' לנו תמיד את הקללה לברכה ומתוך צרה המציא לנו פדות ורוחה, כי הלא ע"כ קיום עמנו כמו קיום תורתנו נצחי הוא, וגודל ישראל עלה תמיד לד', ולתורתו, ,ואפשר להעמיס זאת בכוונת מאמרם ז"ל בילקוט בהעלותך על הכתוב ויהי בנסוע הארון, אמר ר"א ב"פ, כשהיו ישראל נוסעים הי' הארון מקדים לפניהם והיו שני ניצוצות של אש יוצאות מתוך בדי הארון והיו שורפין לפניהם את הנחשים ואת העקרבים והורג שונאיהם של ישראל", כי כמו הנחשים והעקרבים המרעילים את הגוף כן שונאינו בנפש שניהם נכוים תמיד מזיקי בדי הארון ההולך לפנינו בכל מקומות מסעינו, וגם הזיקים הללו המה מסתוריו של הקב"ה, אשר אין העין יכולה לראותם. מי לא נפקד בשנות המלחמה העולמית, עת אשר החרב אכלה כל סביבותי' ויעקב וישראל היו נבזוים ונחמסים מתגרת ידי החיילים למיניהם בבתיהם וגם אח"כ כאשר גרשו ממקומות מושבותיהם ועל צוארם נרדפו וינסו נדודים דרך שדות ויערות נהרות ואגמים, להנצל על נפשם, גם אז הלך לפנינו ארון הברית, לוחות העדות והאיר לנו את דרכנו, הישיבות הגדולות מרכזי התורה אשר גם עליהם עברה כוס, הצטמצמו בד' אמות של הלכה גם בדרך מסעם ובכל מקום אשר דרכה כף רגלם התמכרו בכל חם לבם לתורתינו הק', מקור חיינו ונשמת אומתינו, ומימי מקור מים חיים לא פסקו מלפכות ולעשות להם דרך במעבה האדמה עד אשר התרוממו אל על כמקדם, וגם הלם ראינו את המסתורין שלנו אשר אם אמנם ברורה וידועה היא לנו, אבל נעלמה מהעמים, ונפלאת היא בעניהם והחוט המשי הזה נטוה בעטרתנו מאז היינו לעם קדוש עד היום הזה, עוד בצאת ישראל ממצרים אשר השתקע שם במ"ט שערי טומאה וכמעט ירד עד שערי המות הגופני והרוחני גם יחד, גום נתנו למכים ולמענים ולמעבדים אותם בעבודת פרך ונפשם התמוגגה, בכ"ז הודות למסתורין הלז אשר הי' מוכן לעמנו אלפים שנה קודם בריאת העולם נתעלה פתאום עד למעלה ובאותו יום שנשתחררו בי"ד בניסן, עי' רש"י שמות י"ב מ"ג, - כבר היו יכולים לעשות הפסח ולאכול קדשים בזהירות יתרה וטהרה ופרישות, כמה כרכורים הי' צריך לכרכר עם אחר עד אשר הי' יכול לטהר ולהתקדש מרפש וטיט ולהחליף שמלותיו להתכונן לעלות למדרגה רמה ונשאה כזו בן כמה שלבות הי' צריך להיות הסולם הזה בשביל לעלות בו מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, ואנחנו בין לילה פסקה זוהמתנו והתקדשנו לעשות הפסח, כמו אור השמש המזהיר מתוך חשכת הלילה, זה יוצא וזה נכנס וא"א לעמוד על הרגע, זאת היא ממפלאות תמים דעים ומסגולת עם ישראל הודות למסתורין שלנו, אשר לא עשה כן לכל גוי, כל בן נכר לא יאכל בו, כי לא להם הוא, רק לעם הנבחר, לו נתנה הסגולה הזאת. הנה כי כן בהספר הזה נזר הקודש שעזרני ד' ללמד מסכת זו, זבחים, מתוך הלחץ זו הדחק, אשר שאלת הלחם היתה מנקרת במח הכל, וביותר בעת שנתקיימה בנו בבקר תאמר מי יתן ערב, והחיים היו תלוים מנגד, ולדאבוננו גם עתה בזמן הנוכחי עדיין שאלת החומר מטרידה הכל ואף כי ב"ה במדינת אמריקה אשר אחינו בנ"י מצאו פה מנוח והנם שלוים ושקטים ונהנים מטוב הארץ בשוה עם יתר האזרחים, אבל שאלת החומר גדולה גם פה כידוע, וב"ה שזכני לעסוק בסתר המדרגה בקדשים אשר רוח קדושה חופפת עלי' ביותר, וע"כ כמה עלי להלל ולהודות לנותן התורה על אשר שם חלקי מיושבי בית המדרש והודיעני מסתורין שלו להתעסק בקדשים ואשר מלבד חלק התורה עוד כפלים לתושי' בו לחזק רוח התקוה של הגאולה האמתית אשר אף אם יתמהמה הננו מחכים בכל יום, ואני תפלה שנזכה לחזות בנעם ד' בשוב את שבותינו וירחמנו ונאכל מן הזבחים ומן הפסחים בב"א. פה מקים אתי לקבוע ברכה להקהלה אשר אני שוכן כבוד בתוכה ביהכ"נ הבנוי לתלפיות, רחוב עמבוי הנקראת בשם "חברה תורה אנשי ראדישקאוויץ" יצ"ו כי הם אנשים נכבדים מוקירי תורה: כן מחזקנא טיבותא להקהלה "אהבת אחים מסילת ישראל אנשי ביעלסק" אשר הייתי משתמש ברבנות אצלם בבואי הנה, וקדמו פני תמיד באהבה ובחבה. ולטוב יזכרו אנשי עיר מולדתי הנקראת בשם רודף שלום אנשי בריאנסק" אשר היו בעזרתו בבואי הנה, כולם יעמדו על הברכה נזר הקודש מסכת זבחים:
בדין שלא לשמה בקדשים:
א תנן בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכו' - ויש לעיין אם במחשבה זו דשלא לשמה דהקרבן לא נפסל אלא שאינו עולה לחובה. אם יש בזה איסור תורה עבור שינוי המחשבה, אם הוא בכלל איסור.לא יחשב", ויהי' לוקה ג"כ למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כדאיתא לקמן כ"ט ע"ב. - והנה מדברי הרמב"ם פרי"ח מפסוה"מ משמע שאיסור לא יחשב הוא באופן שמפסיד קדשים במחשבתו, והכא שאין הפסד קדשים במחשבתו כיון שהקרבן כשר, וא"כ ליתא בזה איסור לא יחשב. - אמנם מלשון רש"י בד"ה ונדבה משמע שגם באופן דלא נפסל הקרבן איתא בלא יחשב יעו"ש - ובתוס', לקמן ד' ד"ה וישנן, כתבו דמקרא דמוצא שפתיך נפקא איסור דשינוי קודש, משמע מזה דאיכא איסור תורה, אבל ליתא באיסור דלא יחשב:
ב והנה אם נאמר דיש איסור לא יחשב גם במחשבה דשלא לשמו, וכמו שכתבנו לפירש"י - יש לישב הא דהקשו התוס' לקמן ז' בהא דפריק שם הגמ' אימא היכא דשחט שלא לשמה לפסלו, והלא מהיכי תיתי לפסלו הא לא שנה הכתוב לעכב יעוי"ש, ולפי דברי רש"י שיש בזה לא יחשב, וא"כ ע"כ איכא כאן עבירת ל"ת, ובל"ת לא בעינן שנה הכתוב עליו לעכב כמו"ש הריטב"א בחידושיו ליומא נ"ג - אבל התוס' הקשו שפיר משום דלשיטתם לא הוי בזה אלא איסור עשה, ומצאתי בחת"ס החו"מ בהשמטות תשובה ר"ד, דהגאון השואל נחית לקושית התוס' ליישב לפי דברי הריטב"א יעו"ש- ולפלא שלא נחתו הגאונים להא דרש"י ותוס' שכתבנו, - עוד יבואר בענין זה להלן: ג אלא שלא עלו לבעלים בשם חובה, - ומבואר בגמ' דהאי קרבן הוי קרבן נדבה, - ויש לעיין אם הקרבן נדבה הזה נחשב עבור הבעלים, והיינו נדבת הבעלים, - א"ד דנחשב הקרבן לגבוה, ואין להבעלים שום שייכות בו - והנה מפירש"י שפירש וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו, משמע שזה תלוי בחיוב אחריות, וכן מבואר בשיט"מ בשם הר"פ - ומטעם זה אם הקרבן הוי נדבה בראשונה אין צריך להביא אחר בנשחט שלא לשמו, - אמנם לכאורה אם אמרינן דהקרבן הזה שנעשה נדבה, אינה נחשבת נדבת הבעלים להיות קרבן שלו של הבעלים, א"כ גם בקרבן נדבה, אף שאין חיוב אחריות בו. - אמנם נפק"מ לענין קיום המצוה של הקרבה, והנה האי גברא שרוצה לעשות מצוה דהקרבת הקרבן דנדבה, וכשחסר לו מצוה זו דהקרבה, הרי לא נשלם רצונו, - אצל אם אמרינן דהקרבן נדבה נחשב עבורו לקיום המצוה, ממילא נשלם רצונו, מכל וכל, ויש בזה קיום מצוה שלו ממש, - ונפק"מ גם לענין כפרה כגון עולה המכפרת על עשה, - דאם אמרינן דנדבה זו הנעשית בשינוי קודש הוי נדבת הבעלים ממילא נתכפר על העשה,- ואם אינה נדבת הבעלים ממילא לא נתכפר כלל, - וממילא יש מקום לומר דגם בנדבה יביא קרבן אחר למען השלים רצונו בדבר קיום מצות הקרבה, - וגם יתכפר על חיוב עשה. ד והנה לכאורה מדברי רש"י והר"פ שכתבו דעיקר חיוב הבאה של קרבן אחר הוא מטעם חיוב אחריות לחודיא. - ולא נחתו לזה מטעם קיום המצוה של הקרבת הקרבן בעצמו, וגם לענין כפרה, - משמע דבקרבן נדבה יוצא גם בזה עצמו, וע"כ הטעם בזה דכיון דאמרה תורה דהקרבן הזה הנעשה בהשינוי קודש הוי נדבה, א"כ בקרבן נדבה עצמה נתמלא כוונת התורה בשלימות כיון דבאמת נדבה היא. - וממילא יש כאן כפרה להבעלים גם כן כמו שמכפר שאר קרבן נדבה. - אבל לאחר העיון ליתא דע"כ גם אם אמרינן דלא קיים מצוה של הקרבת הקרבן נדבה הזה הנעשה בשינוי קודש, - אמנם לא שייך לומר בזה להביא אחד, מטעם דלא יכול למלא את את החיוב מצוה שהתחייב את עצמו מבראשונה, כיון דאין תשלומין לנדבה, ורק מצוה אחרת תהי', וממילא לא שייך לומר דין הבאה דאחר, - וזהו כוונת הראשונים, דכיון דאין חיוב אחריות, שוב ליתא בתקנה של תשלומין, - ומצוה זו אזדא לה ונפקעת, - וא"כ תצא מזה שאין בעלים לקרבן זה, והרי הוא כמו קרבן של גבוה לחודיא. ה המל"מ בפר"ז מחובל ומזיק הקשה מדוע נקט התנא בגיטין נ"ה הכהנים שפגלו במקדש וכו' ולא נקט שינוי קודש דגם כן מחויבים הבעלים באחר, - וכתב לתרץ דאפשר דדוקא נתפגל שהקרבן נפסל חייב לשלם אף בנדבה, אבל במחשבה דשלא לשמו שהקרבן כשר, אינו חייב לשלם שהרי כבר הביא דורון, והביא ראי' לזה מפרק מרובה דף ע"ח באומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מצי פטר נפשי' בכבש, ולא מצי אמר בעל הקרבן אנא למצוה מן המובחר בעינא, דלפי"ז מבואר דטענת דמן המובחר אינה טענה להתחייב עבור זה ממון, ה"ג לא מתחייב הכהן בנדבה משום שחיטה דשלא לשמו, כיון שעכ"פ הביא דורון שכיון שהקרבן כשר עכת"ד מבואר מדבריו דמפרש דלהכי נקט התנא פיגול מטעם דזה יצוייר אף בקרבן דנדבה, משא"כ בשלא לשמו דליתא תשלומין בנדבה, דכיון דהקרבן כשר נתמלא רצון הבעלים ומטרתו, - מבואר ע"כ דעתו של המל"מ דבקרבן נדבה אינם מפסידים הבעלים מאומה, - וע"כ דהוי הקרבן נדבת הבעלים ממש, דאל"כ אין דמיון להא דב"ק שם משום דשאני התם דהכבש עכ"פ מכפר כמו שור, - וע"כ דסבר המל"מ דהכא גם כן בקרבן נדבה הוי כפרה מעליא, רק חסרון מובחר, וזו אינה טענה, וממילא לפי"ז גם בקרבן של נדר הנעשה שלא לשמו אף שאינו עולה לחובה, ומחויבים הבעלים להביא אחר, ואמרה תורה שהקרבן הזה נחשב לנדבה, - הוי הביאור בזה דנחשב כאילו הביאו הבעלים נדבה אבל עכ"פ הוי נדבת הבעלים, וגם מתכפרין הבעלים בו כדין קרבן נדבה ממש: ו והנה לדעתי נראה כמו שכתבנו לעיל דבאמת גם בנדבה אינה נדבת הבעלים, והרי הוא קרבן גבוה, ואינו פועל מאומה בכפרה על הבעלים, - וגם דברי רש"י והר"פ מתפרשין היטב כמו שכתבנו, - ומ"מ לא תיקשה מדוע לא נקט התנא הכהנים ששחטו שלא לשמן דחייבין לשלם, - משום דאפשר לומר דאעפ"י דחייבים הבעלים באחר, מ"מ לא הוי בזה היזק ממון להבעלים, - ומטעם דיש כאן הרווחת המצוה של הקרבת הקרבן, דע"כ המצוה תמיד היא מצות הבעלים כיון שממונו הוא, ועל ידו בא קרבן זה להקדש ואף אם נעשה נדבה, אבל הזכות של הנדבה הלזו הוא זכותם של בעלים, ושכר מצוה בידו, - ובאופן זה לא מצינו שחייבה תורה לשלם מפני שעל ידו ופשיעתו הביא את חברו שיעשה מצוה גדולה כזו שיוקרב קרבן משלו, - ואין זה בכלל נזקין שחייבה תורה - ובעיקר הענין יבואר לקמן בעז"הי ז והנה אם נחליט דבאופן דשלא לשמו לא נחשב קרבן הבעלים כלל, - יש לבאר וליישב מה שמקשים בהא דהכשר הקרבן בשינוי קודש, אם אמרינן הני כהני שלוחי דידן נינהו לימא לי' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, דהרי כששינה העובד הרי"ז ביטל השליחות, - וכמו דפריך הש"ס בנדרים ל"ו לענין פיגול, והתם משני הש"ס דרבתה תורה יעוי"ש ומדוע לא חש הש"ס לפרוך משינוי קודש, ולהוכיח מזה דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, דאל"כ היאך כשר הקרבן בלא שליחות. - ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, ולא דמי לפיגול, דבעינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, וכל הפרטים הנדרשים לקרבן כשר, כן נדרש גם לפיגול, וממילא אם אמרינן דהני כהני שלוחי דידן נינהו, ובעינן שליחות לקרבן כשר, כן בעינן שליחות גם לפיגול, ואם נתבטלה השליחות דהבעלים מהקרבן ע"י מחשבת פיגול, ממילא חסר כאן כהרצאת כשר, - וזהו כוונת הגמ' שם בנדרים, - משא"כ הכא בשינוי קודש דשלא לשמו לפי מה שביארנו, דע"י שינוי זה נעשה הקרבן בלא בעלים, והרי"ז כקרבן של גבוה, ולא בעינן בזה שליחות של הבעלים, כיון שאין שייכות בעלים לקרבן זה:
ה אלא שלו עלו לבעלים לשם חובה. ופירש"י וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו, - והיינו מטעם חיוב אחריות, וכן פירש הר"פ, הובא בשיט"מ,ויש לעיין לר' שמעון דסבר דחיוב אחריות ליתא רק עד הבאה לעזרה כמבואר מעילה י"ט, וא"כ ליתא חיוב אחריות בהא דשינוי קודש הנעשה בעזרה, ודוחק לומר דסתם משנה זו דלא כר' שמעון, ועוד מדוע לא פריך הגמ' לימא מתניתין דלא כר"ש, כמו שפריך הש"ס ריש מנחות בדבר שלא לשמה.- ונראה דכיון דע"כ דעת הנודר לפי כונת התורה, וא"כ הרי"ז כאילו התנה מראש והתחייב עצמו בזה דאם תיעשה הקרבן בשינוי קודש שאז תהי' קרבן זה נדבה, והר"ז כאילו התחייב עצמו להביא קרבן אחר, ואין זה ענין לחיוב אחריות דעלמא, השייך להבאת קרבן לענין נאבד וכדומה, והיינו שנאבד הקרבן, דאז אין אחריות הקרבן על הבעלים, אחרי שהביאו לעזרה, - משא"כ הכא דבאמת בא הקרבן לידי הקרבה, רק לא השלים חובתו, ואמרה תורה דהקרבן כשר והבעלים מחויבים להביא עוד קרבן, ע"כ הביאור בזה דבאופן זה מחויב בשתי קרבנות, דע"כ זכות יש להבעלים גם בקרבן זה הנקרב שלא לשמו, ואעפ"י שהקרבן נחשב לגבוה, אבל ע"כ כיון שהקרבן נקרב בממון של זה, - להכי נחשבים שתי הקרבות לקרבן ארוך,- היינו הקרבן הנקרב הזה שבא בנדבה עם הקרבן החובה שיבוא אחריו לשלם עבור החובה - ובאמת סדר עבודה כן, ובזה התחייב בראשונה, - ולכן גם ר' שמעון מודה הכא דמחויב להביא אחד. - והא דאינו דאינו מחויב להביא אחר גם בקרבן נדבה, - הטעם כמו שכתבנו לעיל באות ב', משום דלא שייך תשלומין -וממילא לא שייך לומר גם קרבן ארוך כמו דשייך גבי קרבנות חובה ונדר. ט ובזה יש ליישב גם כן הא דהקשה המל"מ בפרי"ד ממעה"ק ה"ה על דברי התוס' חולין כ"ב בהא דקאמר שם הסוגיא דאי תחילת הציהוב ספיקא הוי, אז אם אמר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה יצא, והקשו התוס' היאך יצא הא אין הכהן יכול להקריבם משום שאחד מהם פסול, ותירצו לחד שינויא דכיון שהביאן ליד כהן יצא ידי נדרו, מאחר דמ"מ האחד מהם ראוי להקריב. - והקשה המל"מ דהיאך יתכן שיצא ידי נדרו, והלא אף כשהקריבו, אלא שהקריבו הכהן שלא לשמה לא יצא ידי נדדו, וכש"כ היכא שהכהן אינו יכול להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו, ומסיים בצ"ע ונראה דשאני שלא לשמן דע"כ כן היתה דעת הנודר מראש, כיון שכן הדין בהקטרת הקרבן, וסדר קרבן יש בזה, והוא מטעם דכיון דקרבן זה הנקרב שלא לשמה גם כן קרבן כשר הוא, והרי הוא כקרבן אריכתא. וזהו המבואר בש"ס דנחשב קרבן זה למותר קרבן. ואין הבדל בין בא המותר לבסוף, או אם בא בתחילה,- משא"כ התם כיון דהחסרון לא מצד הקרבה בא, דהרי איני יכול הכהן להקריב, - וממילא סיבת אי-הקרבתו תקנתו.- וזהו מפני שסיבת חסרון הקרבה לא בשביל הקרבה בא, וסיבה זו לא הוי אלא כסתם סיבה דעלמא, ואין זה אלא כדין נאבד המונעת הקרבה, אבל ידי נדרו יצא כשהביא לעזרה כל מה שנכלל בלשון שנדר. - וזהו כונת התוס' בחולין שם שכתבו דממנפ"ש ידי נדרו יצא. כללים ופרטים בדין שלא לשמו. י ובעיקר הא דמחשבה שלא לשמה בקרבן היינו שמשנה שם הקרבן וזהו לשם זבח, והנה זה דוקא בארבע עבודות בזה פוסל שינוי קודש, שינוי השם, ובפסח וחטאת פסולים לגמרי, ובשארי קדשים אינו עולה לחובה, עבור הבעלים, - אבל בשארי עבודות אשר אחרי זריקה שוב אינו מגרע השינוי השם מאומה, והיינו אחרי שכבר הוקבע בקרבן כשר, - וכמו כן אם חושב באלו ד' עבודות להקטיר בשינוי השם, גם כן לאו כלום הוא, וכמאן דליתא למחשבה דמיא, ואין זה ענין למחשבת הזמן דאיתא באכילת אדם ולמזבח, ועי, במל"מ פרי"ג מפסוה"מ. יא והנה כמו כן אם חשב בשינוי הדינים, היינו שחשב - שתהי' על פסח דיני חטאת, וכדומה בזה, נראה ברור דאין זה כלום, ומחשבה זו לא נתפסת מאופה ולא מצינו בתורה אלא שינוי קודש ושינוי בעלים, וממילא גם כן מבואר דבשינוי קודש אם חשב גם כן על שינוי הדינים, דהיינו שחשב שתי שלמים גורר גם את הדינים שלו, המחשבות היינו על שינוי השם ושינוי הדינים ביחד, דאז ע"כ נתפסת המחשבה לחצאין, דהיינו על שינוי הקודש שהוא שינוי השם וזה מבואר במשנה זבחים כ"ו ובסוגיא, ואין המחשבה נתפסת על שינוי הדינים, - וכן אם חשב בקדשי קדשים שתורת קדשים קלים תהי' עליהם, בין לענין דיני הזריקה, ובין לענין אכילה, הנה כיון שאין בזה אלא שינוי הדינים לחודיא, אין כאן פסול כלל. וכן כשחשב על קדשי קדשים אשר תורת קדשים קלים תהי' עליהם לענין מקום אכילה שהם נאכלים חוץ לחומת העזרה. - אין כאן פסול מחשבה דחוץ למקומו, כיון שלא חשב לעשות כן בפועל. רק בזה שאמר שדין זה בקדשים קלים תהי' עליהם, אין זה כלום, ומחשבה זו לא אמרה תורה להיות מגרע את חין ערכו של קרבן. יב הנה מבואר בשוחט תודה לשם שלמים כשר, וגם מרצה כמבואר בגמ' ז' והנה יש כאן שינוי הדינים, דתודה זמן אכילתה ליום ולילה. ושלמים לשני ימים ולילה ובחושב בשחיטת תודה לשם שלמים, א"כ ע"כ חושב גם לדיני שלמים, דשם - והנה בעוקר במזיד אפשר לומר דחושב רק על שינוי השם, ולא על שינוי הדינים, משא"כ בעקירה דשוגג א"כ יש כאן מחשבה דאכילה דחוץ לזמנו. - אמנם מפני שאינו חושב על דבפועל, ועיקר מחשבתו על שינוי קודש, והשם שלמים אינו גורר את דיני שלמים עליו, וכמו שברור הדבר שלא חלה מחשבת הדינים לחודייהו לגרור את הקרבן, מטעם דלא מצינו מחשבה זו בתורה, הנה כן נמי אין השינוי קודש, דהיינו השינוי השם של הקרבן, אין השם החדש שבא בשינוי יכול לגרוע את הדינים שלו לפעול על הקרבן. - וכמו שאם חשב בשחיטת אשם במחשבה דשינוי הדינים, היינו שחושב שתהי' השחיטה בדיני שלמים, שאין ממש במחשבה זו כן אין ממש בשוחט אשם לשם שלמים להיות גורר את הדין שלמים בכדי להיות בזה מחשבת חוץ לזמנו, דהיינו כדין שלמים הנאכלים לשני ימים, וכדומה לזה כמו כן בשארי הקרבנות וכמוש"נ. יג ונראה ברור כי בשוחט אשם במחשבת הדינים דשלמים, היינו שזמן של אכילתו תהי' כשלמים, אמנם לא חשב על אכילה בפועל, היינו שלא חשב שכן תהי' המעשה בדבר האכילה דבפועל, רק רצה שהדין הזה דשלמים תחול על האשם, והדין הלא אין הכרח לבפועל המעשה, דהדי גם בשלמים אם ימהר אכילתו קודם הזמן שקבעה תורה שפיר דמי, אין במחשבה דהדין בקביעות הזמן הכרח שתהי' כן נקבע במחשבת הפעולה, כי באופן זה ע"כ אין זה הפיגול האמור בתורה, שע"כ הכוונה בתודה מחשבת אכילה, היינו בפועל אכילה ממש, וכמו דכתיב ואם האכל יאכל, דהיינו דבעינן מחשבה כזו דבפועל. ומכש"כ דמחשבת השם דהקרבן אינו גורר את הדינים להיות במחשבה דבפועל. ובזה סרה הקושיא שהקשו מדוע מדוע בשוחט אשם לשם שלמים כשר. והא הוי פיגול מפני שחושב לאכול את האשם כדין שלמים. - וכבר נשמעה בין החכמים. - אבל הדברים מבוארים היטב כמו שביארנו:
בדין שוחט לשם חולין. יד הנה בשוחט חטאת שלא לשמה פסולה, כדתנן חוץ מן הפסח והחטאת, אמנם בשוחט חטאת לשם חולין, מבואר בגמ' לקמן מ"ו ע"ב דכשרה, והוא מימרא דרב יהודה אמר רב, חטאת ששחטה לשם עולה פסולה, לשם חולין כשרה, אמר ר' אלעאי מ"ט דרב ולא יחללו את קדשי בני ישראל קדשים מחללין קדשים, ואין חולין מחללין קדשים. - ומבואר בגמ' שם בסוגיא דהאי כשרה היינו דהחטאת כשרה אבל אינו מרצה, וכן פסק הרמב"ם בפרט"ו מפסוה"מ ה"ד. ויש לעיין בשוחט שארי זבחים לשם חולין אם מרצין לבעלים לשם חובה, והספק בזה אם אמרינן דכמו שאנו רואים בחטאת בשוחט לשם חולין אעפ"י שכשרה, ומ"מ אינו מרצה לשם חובה מטעם חסרון דלשמה, וממילא גם בשארי זבחים יש כאן חסרון דלשמה, ומטעם זה חסר הריצוי, א"ד דדוקא גבי חטאת דנפסלת בשלא לשמה, אז גם בלשם חולין מגרע בה עכ"פ את הריצוי, משא"כ בשארי זבחים דאינם נפסלים בשלא לשמה, אז יש לומר דהשם חולין אינו מגרע כלל, ועולה גם לחובה, והנה מהא דכתב הרמב"ם דין זה דלשם חולין כשר גבי חטאת דאינו מרצה, משמע דרק בחטאת הדין דאינו מרצה:
טו עוד הוכחה לזה ממה שכתב הרמב"ם שם בה"ה וז"ל מפי השמועה למדו שהקדשים מחללין קדשים, ואין החולין מחללין קדשים יעו"ש - ויש לעיין מה בא רבנו ללמדנו בזה. אם בא ללמדנו מקור הדין שאין מחשבת חולין פוסלת בחטאת, א"כ הי' לרבינו לכתוב בסגנון אחר, והוא דהי' לו לרבינו לכתוב זה בהלכה הקודמת, שחטה לשם חולין כשרה מפי השמועה למדו שאין חולין מחללין קדשים, ולהכי כשרה ואינו מרצה. ומדכתב מקודם הדין דאינו מרצה בחטאת, ואח"כ כתב הלכה זו בפני עצמה בסתם לומר אשר מפי השמועה למדו שאין חולין מחללין קדשים. - משמע שדין זה נוהג בכל הקדשים, וע"כ דנפק"מ לענין ריצוי, לומר דבכל הקדשים מרצה גם כן. טז וכן יש להוכיח מדברי התוס' דבשארי קדשים לבד חטאת ושחטן לשם חולין דמרצין, - והוא בהא דכתבו התוס' שם ד"ה לשם גבוה כו' וחילול משמע פסול גמור, ואע"ג דדרשינן בגמ' קדשים מחללין קדשים, ואין חולין מחללין קדשים, ולא מיפסלו שאר קדשים שלא לשמן, מ"מ שייך בהם חילול משום פסח וחטאת יעוי"ש, מבואר מזה דמפרשי התוס' דהאי דרשא דולא יחללו וגו' קאי על כל הקדשים, בין ארישא ובין אסיפא, לומר דכל הקדשים מחללין את כל הקדשים, וע"כ כל אחד כדינו והיינו דבשארי קדשים כשרים ואינם מרצים, וחטאת ופסח פסולים לגמרי, ונקט לשון מחללין שמשמעו פסול לגמרי, זהו בשביל חטאת ופסח, - וממילא גם בהא דאין חולין מחללין קדשים קאי גם כן על כלה קדשים, וכל אחד כדינו, והיינו דפסח וחטאת אין כאן חלול וכשר ואינו מרצה. ושארי קדשים מרצים גם כן דע"כ עיקר הדבר בהם לרצות וא"כ מבואר מדברי התוס' מפשטות דבריהם דאנו לומדים מהקרא דבשארי קדשים אין חולין מחללין קדשים כלל.-ובזה מיושב הא דהקשה בתור"ע על דברי התוס' דע"כ האי דרשא אחטאת קאי, משום דבשארי קדשים בלא"ה כשרים שלא לשמה יעוי"ש. - ובדברינו אתי שפיר דבא ללמדנו דכשרים ומרצים, - וזה נלמד דוקא מקרא זה דולא יחללו, לומר דאין שם חולין גורע בשארי קדשים, ונפק"מ במרצין גם כן. יז והנה באמת יש להעיר מניין לרבותינו לחדש כן, והוא כי מסברא אין לנו לומר כן, והוא מפני שמבואר בגמ' דאי לאו האי קרא דולא יחללו הוי ילפינן מק"ו דחטאת נפסל בשחיטה דלשם חולין ורק בשביל הלימוד של הקרא מכשירין חטאת לשם חולין. וא"כ מניין לנו לרבות הכשר בתורת ריצוי גם לשארי קדשים הנשחטים לשם חולין. ואם באמת יש לפרש דהקרא אתי להכשיר שארי קדשים הנשחטין דעולין בתורת ריצוי גם כן, - א"כ יש לנו לומר דבאמת חטאת לשם חולין פסול, כמו שנלמד מהק"ו, ומדחזינן שיליף רב מקרא זה להכשיר חטאת הנשחט לשם חולין.הע"כ צריך לומר דסבר רב דכיון דכתיב בקרא לשון חילול המורה פסול ע"כ מיירי בחטאת דנפסל בשינוי קודש. ובא למעט דבשינוי חולין דאינו נפסל, וע"כ דלא מיירי בשינוי. דשארי קדשים לשם חולין. - דאינו נפסל. וא"כ תמוה מניין לרבותינו לחדש כזה. יח ונראה דלמדו הדין מהא דאמרה תורה כל עיקר הדין בחטאת, דבעינן לשמה- דלכאורה כיון שאינו מרצה בשלא לשמה, והקרבן הוי נדבה. - וכיון שאין חטאת באה בנדבה. וממילא פסול. - אמנם כל זה אם נפרש דבשארי קרבנות בשלא לשמו, דהנדבה לא הוי בהתייחסות דהבעלים. וממילא הוי החטאת בלא בעלים, וזה ליתא בחטאת אבל אם אמרינן דהקרבן נדבה הלזו יש כאן התייחסות בעלים, הנה באופן זה יצוייר שפיר גם בחטאת, והיינו דהחטאת הוא של הבעלים. רק אינו משלים חובתו, ומחויב להביא עוד אחר. אבל גם זה אינו בתור נדבה, רק לשם חטאת ממש. ורק חסר לנו הריצוי. ואעפ"י דלפי"ז יצוייר לאדם שתי חטאות על חטא אחד. - אבל מצינו כזה במעילה ז' לענין הפריש שתי חטאות לאחריות ונמצאת האבודה, ושחט את שתיהן, דדין חטאת על שתיהן ואעפ"י שזה דוקא בששחטן בב"א, או אפילו בזאח"ז רק קודם, זריקה דאחת.- - עי' שם בתוס', בתוס' - אמנם עכ"פ מצינו לאדם אחד שיהי' לו שתי חטאות, - ולפי"ז יש לפרש דחידשה תורה גם בחטאת לשם חולין, דיהי' שתי חטאות לאדם אחד על חטא אחד. -וזהו הביאור חטאת לשם חולין כשרה ואינה מרצה יט אמנם לפי מה שבארנו לעיל דע"כ הנדבה הלזו אין לה שום התייחסות להבעלים, וא"כ תיקשה היאך יצוייר חטאת שלא לשמה, כיון שנשאר הקרבן בלא בעלים. ואין קרבן חטאת בלא בעלים המתכפרים, וא"כ תיקשה למ"ל קרא דחטאת שלא לשמה פסולה, הלא בלא"ה פסולה כיון דלא שייך כפר בלא מתכפר. וע"כ צריך לומר דשאני הא דחטאת שלא לשמה. דאם הוי אמרינן דכשרה, דאז הוי אמרינן דיש לזה התייחסות לבעלים ה והוי דינו כשתי חטאות, וכמו שכתבנו לעיל. - ובלא"ה צריך לומר כן. דהיינו אפילו אם אמרינן דיש התייחסות בעלים בשלא לשמה. והוי הקרבן נדבת הבעלים, גם כן תיקשה הלא בחטאת לא שייך נדבה, שאין חטאת בא בנדבה, - וע"כ צריך לומר כמו שכתבנו לעיל, וא"כ גם אם אמרינן דאין התייחסות בעלים לנדבה זו, ע"כ גם כן אם לא אמרה תורה דחטאת שלא לשמה פסולה, הוי אמרינן דכשרה היא. והוי כהפריש שתי חטאות, וכסוגיא דמעילה, וכמו שביארנו לעיל, - והנה עתה כשרבתה תורה בחטאת לשם חולין כשרה, ע"כ גם באופן הזה שיש התייחסות בעלים לחטאת זו, אעפ"י שאינו מרצה. וממילא כשאנו אומרים דגם בשארי קרבנות לשם חולין כשרים, דע"כ לא גרועים המה מחטאת בזה, - וע"כ דיש התייחסות בעלים, ממילא אנו יודעים לדבר ברור דבזה דלשם חולין יש שייכות בעלים להקרבנות האלה. - וממילא לא רחוק הדבר לומר דבשארי קרבנות בלשם חולין כשרים ומרצין ג"כ:
כ ומזה תצא דבר חדש מה שיובדל הא דשלא לשמה מלשם חולין.- והוא דבשלא לשמה אפשר לומר דאין להבעלים התייחסות להקרבן. אבל בלשם חולין מוכח דע"כ יש התייחסות בעלים להקרבן. וכמו שביארנו מהא דחטאת לשם חולין, ומטעם זה מצאו הפוסקים לומר דלשם חולין בשארי קרבנות כשרין ומרצין גם כן כמון שכתבנו לעיל בשם התוס' והרמב"ם. - אבל יש להבין הכל טעמא מאי, מדוע נשתנה הדין בשארי קדשים מחטאת- אמנם הדברים מבוארין בסברא והוא, דבשארי קדשים בשלא לשמה אמרה תורה דהקרבן הוי נדבה, ויש לבאר בזה דנעקר תורת בעלות מזה גם כן, אעפ"י שאסור לשנות בעבודת הקרבן גם אח"כ. וגם שינוי בעלים אסור,- זהו מצד דיני קרבן. אבל כל העבודות כיון שאינם עולים לחובה. אמרינן דנעקר הבעלות מזה לגמרי,- אבל בלשם חולין כיון דע"כ לא נעקר בעלות מזה הקרבן, לכן מרצה גם כן, ובעיקר הסברא יבואר להלן, כא והא דבאמת בחטאת לשם חולין אינו מרצה, לכאורה טעמא בעי, הלא בסוגיא ריש זבחים מבואר דהוי בגדר סתמא. ובסתמא מרצה גם כן. כב ונראה דבאמת לשם חולין גרע מסתמא, - וחסרון לשמה יש בזה והוא, דהנה בזה יובדל חטאת מבשארי קדשים, - והוא מטעם הלשמה שאמרה תורה, - דיש להבין בכונת התורה בהא דלשמה. אם הכונה בחיוב, או בשלילה, - וזה הדבר, שלילי כיצד. דבעינן לשמה ממש. ואם חסר לשמה פסול, אעפ"י שלא היתה בזה כוונה דשלא לשמה גם כן. מ"מ פסול בשביל החסרון החיובי, - חיובי כיצד. - היינו דלא נפסל הקרבן עד שתהי' עליו חלות השלא לשמה. - והנה תצא הנפק"מ לענין לשם חולין. - והנה אופן סתמא מבואר בגמ' דזה הוי לשמה ממש. אמנם בלשם חולין אעפ"י שמבואר בגמ' דהוי סתמא, היינו שאין כאן השלא לשמה החיובי, - אבל יש כאן אופן שלא לשמה השלילי, דהיינו דעכ"פ חסר בזה לשמה. וזה גרע מסתמא, - ואם אמרינן דלשם חולין כשרה, ע"כ הביאור בזה דאין הקרבן נפסל בשלא לשמה השלילי, ורק בשלא לשמה החיובי נפסל הקרבן, אבל לענין לרצות אינו מרצה מטעם דכיון דעכ"פ חסר בזה הלשמה החיובי,- ומסקנת הסוגיא בזבחים מ"ו דבאופן זה חסר הריצוי והיינו מטעם דאעפ"י שאין כאן חסרון חיובי דשלא לשמה, אבל עכ"פ יש כאן חסרון חיובי דלשמה, וזהו מעכב הריצוי. - אבל כל זה לענין חטאת דאמרה תורה, שתהי' כל עשיותיו לשמה. - משא"כ שארי קדשים לא בעינן לשמה בחיוב, ורק השלא לשמה החיובי פוסל. אבל בחסרון לשמה החיובי כיון שאין כאן פסול. ויש בזה התייחסות בעלים גם כן, מרצין גם כן. כיון שאין כאן השלא לשמה החיובי. - כן נראה בביאור סברת הראשונים בזה. כג עוד יש לומר לפי"ז דנפק"מ בין חטאת לשארי קדשים בשוחט לשם חולין דבחטאת יש בזה משום לא יחשב כיון דעכ"פ לא יצא י"ח בדבר הלשמה:
משא"כ בשארי קדשים בשוחט לשם חולין אין בזה משום לא יחשב, כיון דלא חסר בזה הא דלשמה:
כד והנה לענין פסח ששחטו לשם חולין אינו מבואר בגמ' היאך הדין. - אבל הרמב"ם פסק בפרט"ו מפסוה"מ הי"א דפסח ששינהו לשם חולין פסול מפני שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לד', וכתב מרן הכס"מ וז"ל אפשר שהטעם מדכתב בי' לד' משמע לשם חולין פסול, יעוי"ש, ביאור דברי מרן שהוקשה לו דהלא גם בחטאת בעינן לשמה לעיכובא, ומכ"ז לשם חולין כשר משום דאין חולין מחללין קדשים, וא"כ מ"ש פסח, ועל זה כתב מרן דכיון דכתיב בפסח לד' לעיכובא למעט לשם חולין, והוא כעין גזירה"כ, אבל גם זה לא יספיק כמבואר במל"מ מה מה שהביא בשם הברכה"ז יעוי"ש והנה בקרית ספר להמבי"ט כתב הטעם דכיון דקרא דולא יחללו בחטאת כתיב, ומיני' דרשינן לומר דאין חולין מחללין קדשים, אבל פסח כתיב זבח פסח שתהא זביחה לשם פסח לעיכובא לומר כל ששינה שמו פסול יעוי"ש. ותמהני טובא דהלא לשמעון אחי עזרי' דאמר שחטן לשם גבוה מהן כשרין ולשם נמוך מהן פסולין מבואר בגמ' דילפי זה מקרא דאשר ירימו דכתיב ולא יחללו כמבואר שם, הרי חזינן דנלמד מקרא זה לכל הקדשים, וא"כ מדוע לא נלמוד גם לענין זה דאין חולין מחללין קדשים, - ובהדיא מבואר בתוס' ד"ה לשם גבוה דדרשא זו דאין חולין מחללין קדשים קאי גם אפסח. כה אמנם בדברינו דלעיל שכתבנו יש לבאר דברי הרמב"ם, והוא, לפי מה שביארנו דהא דשוחט לשם חולין חסר בזה הלשמה החיובי, ואינו דומה לסתמא דהוי לשמה ממש. ולהכי בכל הקדשים דלא הקפידה תורה רק על השלא לשמה החיובי, אבל חסרון לשמה דהיינו כמו הא דלשם חולין כשר ומרצה. - ובזה שאני חטאת דבעינן הלשמה בחיוב, ובחסרון לשמה כמו בלשם חולין חסר הריצוי.- ולכן אעפ"י שאין חולין מחללין קדשים, אבל חסר עכ"פ לשמה, ובשביל זה חסר הריצוי - והרי הוא מביא אחר, וע"כ הדין בזה כדין הפריש שתי חטאות לאחריות, ולכן אף שאין שייך נדבה, בחטאת, אבל עכ"פ יש כאן חטאת בבעלים. והרי הוא קרבן של המקריב, ואין זה קפידא אצל חטאת אם יש לו גם שתי חטאות, לוא רק אם יצויר ובאופן שיצויר כמו הא דר"ע מעילה ז' וה"נ כמו כן בנידון דידן. וכמו"ש לעיל. משא"כ בפסח דלא יצוייר שני פסחים לאיש אחד, ואסור לאדם לאכול משני פסחים. וכן אין אדם נמנה על שני פסחים, ולא יצוייר שום אופן שתעשה שני הפסחים כאחד, - ולהכי אעפ"י שאין חולין מחללין קדשים. אבל עכ"פ הלא חסר בזה לשמה. וכיון שאמרה תורה דבעינן שתהי' עשייתו לשמה דינו כמו חטאת דבעינן הלשמה החיובי ואם אינו עולה לחובה, ממילא הרי הוא קרבן פסול. וזהו כוונת הרמב"ם שכתב דבשינה פסח לשם חולין פסול שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לד' - והיינו דמזה מבואר דבעינן הלשמה החיובי, והכא פסול הוא מטעם חסרון לשמה וכמש"נ. כו והנה יש לתמוה על הרמב"ן במלחמות לד"ה בסוגיא דמצות צריכות כוונה דמביא הא דאינו מינה אינו מחריב, מהא דשוחט חטאת לשם חולין דמרצה מפר"ק דזבחים יעוי"ש, וזה תמוה, - איברא דבפר"ק דזבחים נראה כן, אבל הלא להמסקנא שם מ"ו ע"ב מבואר דע"כ אינו מרצה, - ולפי מה שביארנו ע"כ הביאור הא דאינו מרצה מטעם דעכ"פ חסר בזה לשמה כז והנה יען שמחויבין למשכוני נפשין על רבינו הרמב"ן ז"ל, לכן אמינא דהרמב"ן מפרש גם כן כמו שכתבנו דהחטאת הזה שנשחט לשם חולין כיון שכשר הוא, ומתייחס הוא להבעלים ונאכל בתורת חטאת, ומעתה יש לו שתי חטאות. - וממילא יש כאן ענין ריצוי. - היינו אעפ"י שלא סגי בזה החטאת לבד, ומחויב להביא חטאת אחר, אבל כיון שעכ"פ גם זה לחטאת יחשב, הרי יש כאן גם ריצוי. -וזהו כוונת הרמב"ן שמביא ראי' דלשם חולין אינו מגרע קדושתו של הקרבן, היינו במה שנוגע לעצם קדושתו, - וכל קדושת חטאת עליו ובעיקר דברי הרמב"ן יבואר לקמן לפי הוכחת הסוגיא, כאשר יבואר. כח והנה מצאתי לחקור לפי"ז היאך הדין בשנאבד החטאת הזה או נפסל בפסול אחד באופן שנשפך הדם, אם סגי להתכפר בחטאת אחרת.-ומקום הספק אצלי, דהלא עתה כיון שיש לו שתי חטאות להביא, א"כ נתרוקנה הכפרה במקצת של החטאת השניי', - והיינו כי השתי חטאות נעשות אחת. - וא"כ כשנפסלה זו, הרי חסר מהשיעור.-א"ד שאין שום שייכות כפרה לזה הנשחט לשם חולין, ואף את"ל שאין מעכב להשני. - אמנם אפשר דכל זמן שהוא בעלים בקדושתו, הרי הוא נחשב כחלק מהחטאת שתבוא אחרי', - וזהו סברת הרמב"ן. כט והנה יש לעיין בסוגיא דב"ק ע"ו ע"א דפריך שם לר"ש והא הוי שחיטה שאינה ראוי', ומשני כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים, ופריך והרי חזרה קרן לבעלים, א"ר יצחק בר אבין שנשפך הדם, כי אתא רבין א"ד יוחנן בשוחט תממים בפנים שלא לשם בעלים, - וכתבו התוס' והוא הדין שלא לשמן וכו' יעוי"ש ולכאורה הא גם בשלא לשמן ובשלא לשם בעלים קשה הא הוי חזרה קרן לבעלים בזה שהקרבן הוי קרבן נדבה, והרי עכ"פ הקריב קרבן. - וע"כ צריך לומר דהנדבה זו אינה נחשבת לקרבן שלו, רק הוא קרבן גבוה, וכמו שכתבנו לעיל - אבל יש לדחות דכיון דעכ"פ הוא מחויב להביא אחר, להכי אינו נחשב חזרה קרן לבעלים. ל אבל קשה מדוע לא משני דמיירי בשוחט לשם חולין, ובזה אתי שפיר טפי, דמסתבר שאין בזה איסור לא יחשב בשוחט לשם חולין כיון דאין מחשבה זו מחללת ולכאורה מוכח מזה דבשוחט לשם חולין בכל הקרבנות לבד פסח וחטאת כשרין ומרצין גם כן, - וא"כ הרי שוב תיקשה והרי חזרה קרן לבעלים. - ומזה ראי' למה שכתבנו לעיל דבשארי קדשים כשרין ומרצין גם כן. לא אמנם יש יש לדחות, דיש להעיר לפי מה שביארנו לעיל דבחטאת לשם חולין שכשר ואינו מרצה, ונחשב לבעלים על הקרבן, כמבואר לעיל אות י"ג. - ובשארי קדשים אפילו אם אמרינן דאינן עולין לחובה, אמנם עכ"פ אינם גרועים מחטאת לענין זה וע"כ גם אם הם נדבה, אבל הם נדבת הבעלים, ומטעם זה לא מצינן לאוקמי' בשוחט לשם חולין, דא"כ תיקשה הרי חזרה קרן לבעלים, לב אבל אם אמרינן דלא שייך חזרה קרן לבעלים מטעם דמחויבים באחר, שוב תיקשה הלא יותר טוב לאוקמי' בשוחט לשם חולין, ולא עשה איסור לא יחשב, ואין כאן חזרה קרן לבעלים, מטעם דמחויב באחר, - וע"כ מוכח מזה דאם הקרבן נחשב עבור הבעלים, אעפ"י שהוא מחויב באחר, מ"מ כיון שהקרבן נקרא על שמו ועשה הבעלים מצות הקרבה, הרי יש בזה חזרה קרן לבעלים, ולהכי לא משני בשוחט לשם חולין, ומוקים בשלא לשמן. - וזהו מהטעם מפני שאין הקרבן נדבה הלזו של הבעלים, וכמו שכתבנו לעיל. לג והנה כן יש להוכיח גם מדברי התוס' שכתבו בטעם דרב דימי שלא מוקים בשוחט שלא לשם בעלים משום פסח וחטאת, וכן כתב גם הרשב"א בחידושיו לב"ק שם. - וקשה הלא היה יכול לאוקמי' בשוחט לשם חולין, ובשלמא בפסח אפשר לומר דפסול, וכמו דסבר הרמב"ם, - אבל מדוע נקטו חטאת, - וע"כ דסברי התוס' והרשב"א דבחטאת לשם חולין אף שאינו מרצה, מ"מ הקרבן נקרא על שם הבעלים, והוא חטאת של בעלים זה, - ולהכי אף שמחויב באחר, כיון שנקרא חטאת שלו שפיר קרינן לזה חזרה קרן לבעלים ולהכי אי אפשר לאוקמי' בחטאת בשוחט לשם חולין, - וזהו כוונת התוס' והרשב"א דנקטו גם חטאת, משום דלא משכחת גם בחטאת הא דשינוי קודש, אף בשוחט לשם חולין, וכמוש"נ, ומזה מוכח מדברי הראשונים, דבכל קרבנות דשלא לשמן אין הקרבן של הבעלים, ובחטאת לשם חולין נחשב קרבן הבעלים. לד והנה לאחר שביארנו דהקרבן הנעשה שלא לשמה אינו נחשב לקרבן של הבעלים, אלא הוא קרבן גבוה, - מצאתי לחקור בהדין המבואר דאסור לעבוד שארי עבודות במחשבה שלא לשמה. - היאך הדין אם בא לחשוב בשארי עבודות בשינוי בעלים. ה ולכאורה כיון שאין הקרבן של הבעלים, א"כ שוב לא שייך עתה מחשבה זו דשינוי בעלים, - וזהו חידוש דין אשר אינו מבואר בהדיא. - והנה אגב רהיטא ראיתי בספר דבר אברהם ח"ב סי' ג' כתב בזה לדבר פשוט שהנדבה היא נדבת הבעלים, ומטעם זה שייך גם שינוי בעלים, ואסור לשנות. - אבל כבר ביארנו דאין הקרבן נדבה נדבת הבעלים. לה ונראה דלא שייך בזה שינוי בעלים, כיון שאין הקרבן נדבת הבעלים. - וכן נראה לדייק מדברי הרמב"ם שכתב בפרטיו מפסוה"מ ה"ג וז"ל זבה ששחטו שלא לשמו וכו' חייב להשלים שארי עבודות לשמן יעוי"ש, ומדוע לא כתב ג"כ דחייב להשלים לשם בעלים, משמע שאין דין שם בעלים הכא, - ואף שיש לומר דהרמב"ם לאו בדוקא נקט.- אבל מצאתי בספר קרית ספר להמבי"ט שכתב וז"ל עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה וכו' איבע"א קרא מוצא שפתיך תשמור וכו' וכיון דרחמנא קרי' נדבה מי שרי לשנויי בה הא אסור לחשוב בקדשים דכתיב לא יחשב ובלשמו כתיב, ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים, עכת"ד, - והנה דבריו תמוהין במה שמדייק משום דהקרא בלשמו כתיב. - לכן נראה דהמבי"ט מדייק מהרמב"ם דהקפידא באיסור לשנות הוא רק בשינוי קודש, ולא בשינוי בעלים - ולזה הוקשה לו אולי כיון שאין בזה שינוי בעלים, ממילא אין כאן גם שינוי קודש. לזה כתב דכיון דעיקר האיסור לשנות בשינוי קודש כתיב. להכי אעפ"י שאין כאן שינוי בעלים, מ"מ שינוי קודש כדקאי קאי, - והיינו דאם היתה להיפוך, דהיינו אם הוי כתיב בתורה שינוי בעלים בפירוש, ושינוי קודש הוי נלמד מיני', דאז הוי אמרינן דבאופן שאין שינוי בעלים אין שינוי קודש. - אבל עכשיו דהאיסור שינוי כתיב בהדיא, ושינוי בעלים נלמד מיני' להכי אף באופן שאין שייך שינוי בעלים כמו הכא, מ"מ שינוי קודש כדקאי קאי. ומצינו כזה בקרבן צבור שאין שינוי בעלים מטעם דסכין מושחתן למה שהן, ומ"מ שינוי קודש פוסל בהן.- וזהו הדין הכא גם כן, דאעפ"י שאין כאן שינוי בעלים, מכל מקום יש כאן שינוי קודש ואסור לשנות. לו והנה אעפ"י שכתב המבי"ט שם בראשית דבריו בפירושא דהש"ס ואם לאו יהא לנדבה, היינו כאילו התנדבת אחרת ולא לשם הראשונה יעוי"ש - ולכאורה משמע מזה דכוונת המבי"ט דהנדבה היא נדבת הבעלים, - ליתא דע"כ כוונתו כאילו התנדב לגבות קרבן, - היינו דהנדבה נחשבת שבאה משלו, - אבל לא הקרבן, ויש להבעלים זכות של הנדבה, אבל לא עצם הקרבן, וכמו שכתבנו לעיל. לז יש לעיין בכל הזבחים הכשרים שלא לשמן, ואינם מרצים לבעלים לשם חובה, היאך הדין אם חישב שתי המחשבות, היינו לשמה ושלא לשמה, - והנה בחטאת ופסח מבואר להדיא במשנה פסחים נ"ט ע"ב לענין פסח וה"ה לחטאת, דלשמו ושלא לשמו פסול, והיינו כי השלא לשמו פוסל, ומה יועיל לנו הא דלשמו, כיון דיש תערובות של פסול פוסל, דהיינו השלא לשמו, אמנם לענין ריצוי בעלים בשארי קרבנות, לא שמענו דיש לומר דכיון דבעצם הקרבן לא נפסל, אפשר שלענין ריצוי בעלים שפיר דמי אף בלשמה כזה הבא בתערובות, כיון דאין זה תערובות של פסול, וצ"ע. לח ואין להביא ראי' מהא דכתבו התוס' מנחות מ"ב ע"ב ד"ה מה טעם טעימה פסולה ואפי' לשם ציצית, מ"מ לשם נסיון נמי עבידא, והוי כמנחה שנקמצה שנקמצה לשמה ושלא לשמה יעוי"ש, דאפשר דכוונת התוס' מנחת חוטא ובהא דציצית בעינן לשמה לעיכובא להכשיר, ובשלא לשמה פסול לציצית כדין פסח וחטאת. אמנם בניד"ד יש לומר דלשמה ושלא לשמה כשר, ועולה נמי לבעלים לחובה ועי, לקמן על התוס' דף ד'. לט שם במשנה. אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכו' יש לעיין היאך הדין בקרבן זה דנשחט שלא לשמו אם טעון נסכים כמו קרבן נדבה דעלמא, א"ד דשאני קרבן זה דכיון דיש בו ריעותא, אולי נשאר בקדושתו להיות קרב. אבל אין נסכים קרבים, - ואת"ל דקרב בנסכים, דאז ממילא מובן דהנסכים שהופרשו עמו קרבין עם הקרבן דלא עדיף הנסכים מעצם הקרבן. - אבל היאך הדין בשלא לשמה והביא הנסכים עם הקרבן, אם מחויב להביא הנסכים אח"כ, עדיין יש לעיין לפי מה שביארנו דהקרבן אינו נחשב לבעלים והרי הוא כמו קרבן גבוה, אפשר שאינו מחויב להביא הנסכים משלו, ואפשר שבאין משל צבור:
מ והנה כתב הרמב"ם בפי"ב מפסוה"מ ה"ז וז"ל וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן יקרבו נסכיהם:
והנה הכס"מ לא הראה מקור לדין זה, - והמל"מ כתב המקור לזה ממנחות צ"א דאיתא שם להביא וולדות קדשים וכו' וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן ופירש"י שם שלא עלו לבעלים שטעונין נסכים יעוי"ש. מבואר מזה דקרבן שנשחט שלא לשמו טעון נסכים. - וממילא מובן דאותן הנסכים עצמן כשרים דלא עדיפא מקרבן עצמו. מא ו ובזה ניחא הא דהקשו התוס' שם צ"א הא למה לי קרא כיון דדרשינן בריש מכילתין דאם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה, ליבעי נסכים כנדבה וכו, יעוי"ש. - ולכאורה יש להעיר מאי קושיא דלמא קמ"ל קרא דאותן הנסכים עצמן כשרים, ואם לאו קרא הו"א דליבעי נסכים אחרים. - אמנם לפי מה שביארנו אתי שפיר דכיון דהקרבן כשר והוי קרבן נדבה, - ואין נדבה באה בלא נסכים, וא"כ ממילא הנסכים הללו בעצמן כשרים הם. מב עתה השגתי הספר ושב הכהן להגאון ר, רפאל ז"ל מהאמבורג, וראיתי שמפרש דברי הרמב"ם שכתב נסכיהם קרבין ומדוע לא כתב טעונים נסכים כמ"ש הרמב"ם בפרט"ו מפסוה"מ הי"ז אשם מצורע ששחטו שלא לשמו וכו' טעון נסכים, ומפרש דכוונת הרמב"ם דבא לאשמיענו, משום דיש מקום לומר דהנסכים נפסלו מטעם דכששוחט עולה לשם שלמים וקידשו הנסכים בשעת שחיטת הזבח אפשר לומר דאין הנסכים כשדים לאותו קרבן כיון דהזבח נזבח לשם שלמים, א"כ גם הנסכים נתקדשו לשם שלמים דוקא, ואינם כשרים לשם עולה, א"ד כיון דעכ"פ נשחט לשם זבח זו גם הנסכים כשרים כמו הזבח. - והנה זהו כוונת הרמב"ם דהנסכים הללו בעצמן כשרים עכת"ד ודפח"ח. - ולפי דבריו יתורץ קושיות התוס' שם בזבחים שהקשו למ"ל קרא לנסכים כיון דנדבה היא ונדבה בעי נסכים, - דיש לומר דכוונת הקרא דהנסכים הם כמו הקרבן עצמו והנסכים הללו בעצמן כשרים הם. - עכ"פ מבואר דקרבן זה נקרב עם הנסכים.. מג אבל בדבר הספק שכתבנו היאך הדין בשלא הביא נסכיו עם הקרבן אם מחויב הוא להביא נסכיו משלו או משל ציבור לא נשמע מזה, והנה לפי מה שבארנו דהקרבן אינו נחשב עבורו,- א"כ אינו מחויב להביא נסכים. - אבל אפשר לומר דכיון דאעכ"פ יש לו התייחסות מצוה, ממילא מחויב הוא מצד השלמת המצוה, וצ"ע. מד שם הפסח בזמנו וכו, היינו מחצות היום של ערב פסח, אבל קודם זמנו ואחר זמנו כשר מטעם דהוי שלמים, ולפי"ז המצוה גם בתחילה לשחטו לשם אחרים, וממילא כי שחטו גם לעולה כשר כדין כל הזבחים. - אמנם מסופקני אם עולה לחובה, ואין צריך להביא אחר. או דלמא שהבעלים מחויבים להביא בששחטו לשום קרבן אחר לבד משלמים, ומקום הספק אם אמרינן כיון דדינו כשלמים, א"כ אם שחטו לשם קרבן אחר, הרי זה כשוחט שלמים לשם קרבן אחר. א"ד כיון דאמרה תורה כל דשחיט שלמים להוי, כמבואר לקמן ח, א"כ גם בשינוי השם דין שלמים עליו לענין זה, ואין צריך להביא אחר וצ"ע: גמרא בקדושתייהו קיימי, ואסור לשנויי בהו.-יש לעיין אם יש לקרבן זה תורת קדימה כדין, בין למעלת התדיר, ובין למעלת המקודש, כדמעיקרא, ורש"י כתב שאין בזה שום ירידה, וצ"ע. מה תוס' ד"ה כל הזבחים וכו, דשינוי בעלים ליתא אלא בע"מ לזרוק - ומה"ט כתבו שם דהקטרה ליתא לשם זובח כיון דכבר נזרק הדם יעוי"ש ויש לעיין במחשבה דזריקה באופן שחשב שזורק לשם בעלים. ע"מ שתהי, הקטרה שלא לשם בעלים, והיינו כיון שהקטרה איתא גם בכפרה במקצת, עי' תוס' ו' ע"א ד"ה והלא, אם יש בזה ענין דשינוי בעלים כיון שהיתה המחשבה בשעת זריקה שהוא ענין בעלים. ואם נחליט כן. יש לבאר הא דאיתא בירושלמי דפסחים פ"ה ה"ב חטאת לשם בעלים מנין וכו, מעתה אפילו הקטר אימורין כו' יעו"ש ותמוה דמה שייך שינוי בעלים בהא דהקטרה, וביותר כיון שהוא לאחר זריקה, ועי' בגאה"ש שם. - ובדברינו אתי שפיר, דאפשר לומר דכוונת הש"ס שם באופן שהיתה הזריקה במחשבה כזו להקטיר אימורין בשינוי בעלים, וצ"ע. מו שם ע"ב בגמ' אם כמה שנדרת וכו' ואם לאו נדבה יהא וכו' - ולענין שאינו עולה לחובה, ואם ואם נדבה הקרבן, מ"מ שפיר שייך גם בזה שאינו עולה לחובה, היינו שלא קיים מצוה דהבאת נדבה, צריכים מחשבה, וזה מבואר ברש"י שפירש כאילו התנדבת לזה נדבה אחרת, וכיון שנדבה ליתא בחיוב אחריות ותשלומין, וגם אם יביא נדבה אחרת, ע"כ שהרי זה חיוב חדש. מז שם תוס' ד"ה זבחים וכו' וי"ל דסתמא דקטן גרע טפי דאין לו דעת להבין שהם קדשים, וסבר שהן חולין. - ביאור הדברים דהקטן אינו יכול להשים לב להבין ענין קרבן וקדושתו, וממילא הוא חושב לחולין. ואעפ"י דסתמא כשר ולא בעינן לשמה במחשבה דקדשים, אמנם כל זה בגדול, אעפ"י שאינו עושה במחשבה דלשמה. אבל ע"כ גם מחשבה דחולין ליתא בגדול, כיון שמורגש אצלו ענין קדשים בעולם וזהו ענין סתמא דכשר בקדשים, משא"כ בקטן שלא מורגש לו כלל ענין קדשים. וליתא כלל במחשבה דקדשים, כיון שאין זה ענין קדשים במחשבתו כלל. - זהו ביאור דברי התוס' שכתבו דסתמא דקטן גרע טפי:
מח ובעיקר הדין בקדשים דסתמא לשמן. יש לעיין אם דין זה נוהג גם בפסח וחטאת, א"ד דרק בשארי קדשים דכשרים שלא לשמן, ורק שאינו עולה לחובה, בזה אמרינן דבסתמא כשרים. וגם עולים לחובה, משא"כ פסח וחטאת דפסולים שלא לשמן, אפשר דבסתמא מעלינן חד דרגא, לומר שכשרים, ואינם מרצים. או שפסולים לגמרי.-והנה מרן הכס"מ בפר"ד ממעה"ק ה"י מדייק מדברי הרמב"ם דדוקא בעולה ושלמים הדין דבסתמא עולין לחובה ולא בפסח וחטאת יעוי"ש. הרי מבואר דעתו בשיטת הרמב"ם דבפסח וחטאת בסתמא דהקרבן כשר ואינו עולה לחובה.- וכן ראיתי בשם ברכה"ז. - ובספר ליקוטי הלכות להגרי"מ שליט"א בהסכמה ראיתי שדעתם בפסח לפסול לגמרי, ואין הספר כעת תח"י. - אמנם כבר ביארנו בספרנו.דברי סופרים" סי' ו, בהרבה ראיות מוכרחות דגם בפסח וחטאת בסתמא כשרים ומרצים ועולים לחובה, והיינו דסתמא לשמה ממש הוא וכשרים ומרצים:
מט והנה לפי המבואר דסתמא דקטן גרע טפי, ולא נכנס לסוג סתמא, וכמו שכתבנו לעיל בשם התוס' יש לעיין היאך הדין בשגדול עומד על גביו אם מהני עכ"פ להיות כמו סתמא - ונראה בזה כאשר יבואר- כתב הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ הקטן אינו שוחט אעפ"י שהגדול עומד ע"ג שהקדשים וקטן אין לו מחשבה יעוי"ש. - ולכאורה תמוה, דהלא מצינו דמהני גדול עע"ג גם בדברים הצריכים לשמה, ומצאתי באור שמח ה' מקואות שעמד בזה יעו"ש - ונראה דהרמב"ם סבר כשיטת רבינו יונה, הובא ברשב"א חולין י"ג, דפירש דבמקום דמהני שליחות מהני גדול עע"ג יעו"ש- והנה בקדשים נראה דליתא בזה ענין שליחות והיינו דהשליחות שייכא באופן שהשליח עושה הפעולה עבור המשלח, וזה שייכא באופן שהפעולה מוטלת על המשלח, אמנם כשהפעולה מוטלת על שניהם לא שייכא בזה דררא דשליחות:
נ והנה בקדשים דהחובה מוטלת על כולם, דהיינו כל הכהנים מחויבים בעבודה, וא"כ ע"כ לא שייכא לומר שהכהן זה עושה הפעולה עבור זה, דכמו כן זה, כן זה, ולהכי לא מהני עומד ע"ג להיות קטן עושה הפעולה, כיון דליתא בזה ענין שליחות. נא והא דאיתא בב"ק ק"י אי דלא מצי עביד שליח היכי מצי משווי וכו' כבעלמא התם ע"כ אין הכוונה שליחות כבעלמא, התם כל כהן שעמד מקיים המצוה, ועבודה כשרה, ואפי' בכהן שבמשמר אחר, - והתם ע"כ הביאור דמיירי לענין זכותו של כהן מה שזכתה לו תורה שהקרבן יהי' שלו - ובאופן שאינו יכול לעבוד בעצמו, לא זכתה לו תורה זכות הקרבה דהקרבן, ואז הרי הוא ככהן של משמר אחר, וביותר ביאור דלא נתן לו רחמנא זכות הקרבן, אלא אם עושה בעצמו, ולא כשמוכרח על ידי שליח, אבל בעצם הקרבת הקרבנות לא שייכא שליחות, כיון דע"י כולם הוטלה העבודה. נב ומזה יש לתמוה במה שכתב המל"מ בפר"ט מאישות ה"ו ד"ה ודע, דהביא פירש"י דיבמות בהא דכהנת שנתערב וכו' ואין מוציאין שלהן מידן ופירש"י לענין עבודתה ועורה. - ומביאים שם בתוס' דיש שליחות בספיקות, ומזה דן המל"מ גם לעלמא לענין שליחות. - ותמוה דהרי התם אינו משום שליחות, אלא משום זכות הוא. והיינו דרש"י ותוס' שם מיירי אם גם באופן זה שייך זכות הכהונה, אבל אין זה ענין לעצם עבודה, וממילא שאין זה שליחות כדין שליחות דעלמא. ותוס' נג ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם פר"ב מסוטה ה"ט שכתב ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסול יעו"ש וכתב מרן בכס"מ הא דפסול בישראל, מבואר הוא בספרי. - אבל הא דכהן קטן לא הראה מקורו. - ובמה שכתבנו אתי שפיר, כיון דבעינן כתיבה לשמה, כמבואר בתוספתא פר"ב דגיטין, - וקטן אין לו מחשבה בלשמה, ואחרים עומדים ע"כ לא מהני מטעם דהתם גם כן לא מהני שליחות, כיון דמצוה בכהן, ממילא על כל הכהנים הוטלה הכתיבה. וממילא ליתא בשליחות, וממילא לא מהני קטן ע"י גדול עוע"ג. - ומדויק דברי הרמב"ם שכתב דבעינן כהן לעיכובא, וממילא נלמד דקטן פסול. וכמוש"נ. נד הנה שם בספר אור שמח מקשה מדוע אמרו בשוחט בשוחט לשם חולין כשרה, - הא כיון דבעינן סכין כלי שרת דמקדש לדם, וכיון דקיי"ל כ"ש אין מקדשין אלא מדעת, וא"כ הרי חסר קידוש הדם הדם יעו"ש. ונראה דכל עיקר הא דאמרו כ"ש אין מקדשין אלא מדעת,- היינו דבקידוש שלא לדעת, א"כ חסר בזה נתינה לכ"ש, המכוון קידוש הכ"ש, ובאופן שאין קידוש חסר נתינה לכ"ש וא"כ ממילא מובן שאין זה שייך אלא בכ"ש שיש בהם נתינה שיש להם תוך, משא"כ סכין, שהעבודה בעצמותה מקדשת את הדם, ולא בעינן בזה נתינה, לכן אפילו שלא לדעת אינו חסר כלום בדבר הקידוש, - ביאור הדברים דבמקום דבעינן נתינה, וממילא כשהיתה הנתינה שלא לדעת הקידוש הרי"ז כאילו נפלה ממילא, וחסרון נתינה מעכבת כמבואר במנחות ז' - משא"כ בשחיטה דלא בעינן נתינה רק השחיטה בעצמותה מקדשת את הדם, וממילא גם בשלא לדעת אינו חסר כלום, וברור. נה שם תוס' ד"ה סתם אשה, וגם אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה. והנה לפי מה שכתבו אחרונים דבאשת כהן שזינתה באונס כופין אותו לגרשה כיון שהענין נעשה באונס, עי' בנו"ב. - אמנם הענין הכא דפועלת הכתיבה עדיין אין זה פעולה בעצם הכריתות, - משא"כ בעבודות דהקרבן, דהעבודה בעצמותה מעידה על עצם הענין, וזהו סתמא לשמה, - וזהו כדברינו שכתבנו לעיל. דבסתמא הרי זה כלשמה ממש, וכשר ומרצה בכל הקרבנות. נו בא"ד אבל מילה סתמא לשמה קיימא, - וע"כ אין זה ענין להא דיבמות מ"ו דסבר ר' יוסי אין מטבילין בשבת מטעם דלא היתה מילה לשמה כדפירש"י שם, דשאני התם כיון דלא היתה המילה בישראל, ודוקא בישראל ביהדותו אמרינן סתמא לשמה נז שם ד"ה אתנו בי"ד וכו' אבל אדם השוחט קרבן פעמים שטועה וסובר שהוא קרבן אחר יעו"ש, -והנה לפי"ז אף אחר שתיקנו דלא יאמר לשמו, אכתי יש לחוש פן יחשוב בטעות שהוא קרבן אחר, - וע"כ דמחשבה לא מגדעא סתמא, אבל זה אתי שפיר אם בעינן דיבור בפסול שלא לשמה, משא"כ אם סגי במחשבה, וכבר דיברו התוס' במקו"א אם בעינן לזה דיבור, וצ"ע. נח אמנם בעיקר דבריהם שכתבו דלפעמים אדם טועה וסובר שהוא קרבן אחר, קשה הלא קיי"ל עקירה בטעות לא הוי עקירה כמבואר ברמב"ם פרט"ו מפסוה"מ ה"א, ואף בפסח וחטאת כן, וע"כ דלא גרע מסתמא דלשמה הוא. - ומצאתי שעמד בזה בספר ראש המזבח, וכן מצאתי בהגהות הרש"ש יעו"ש. נט ונראה לבאר בהקדם מה שיש לעיין היאך הדין בששחט שלא לשמו בשוגג אם עבר על לאו דלא יחשב למ"ד עקירה בטעות לא הוי עקירה, מי אמרינן דכיון דלא נעקר שם קרבן ממנו כלל גם לענין זה דעולה לבעלים לשם חובה ממילא. אין כאן איסור דלא יחשב גם כן, והוי כאילו לא חשב כלל, א"ד דכיון דעכ"פ חשב לשנות שם קרבן, אף שהי' בשוגג מכ"מ יש בזה תפיסת מחשבה עכ"פ לענין איסור כמו כל עבירה הנעשית בשוגג, וצריך החושב הזה כפרה על מה שעבר על לאו דלא יחשב, והיא עבירה דשוגג. -והנה אם נחליט דגם בעקירה בטעות אפי' למ"ד דלא הוי עקירה, ולא נעקר הקרבן מחובה לנדבה, אלא עולה לשם חובה עבור הבעלים, מכ"מ עבר החושב על לאו דלא יחשב, והוי עבירה דלאו בשוגג, אתי שפיר דברי התוס' והיינו דיש לתקן תקנה שלא יבוא אדם לידי מכשול להיות פעמים טועה וסובר שהוא קרבן אחר, והיא עקירה בטעות, ויעבור על לאו דלא יחשב ולהכי תיקנו דלא לימא כלל לשמו:
ס וכן מצאתי לדייק גם מדברי הרמב"ם שכתב בפרט"ו מפסוה"מ ה"א דאם טעה ודימה שזו העולה שלמים הוא ועשה כל עבודותי' לשם שלמים עלתה לבעלים לשם חובה. מבואר מזה דדעת הרמב"ם דלא נעקר הקרבן מחובה לנדבה, אם היתה המחשבה בטעות, ובהלכה ג' שם כתב וז"ל אסור לחשב בקדשים מחשבה שאינו נכונה, לפיכך זבח ששחטו שחטו שלא לשמו וכו' בין בזדון ובין בשגגה חייב להשלים שאר עבודות לשמן יעוי"ש, וקשה הלא מה חידוש משמיע לנו רבינו שאסור לשנות בשאר עבודות באופן שהמחשבה שאינה נכונה היתה בשגגה. דבשלמא בשהיתה המחשבה בזדון, שאז נעקר הקרבן מחובה לנדבה, וסד"א דכיון דנעשה השתנות בהקרבן מחובה לנדבה, דשוב מותר לשנות בה עוד, ועל זה משמיע לנו דעכ"פ אסור לשנות עוד פעם במחשבה דשלא לשמו, - משא"כ בשהיתה המחשבה הראשונה דשלא לשמו בשגגה, דאין בזה שום עקירה בעצם הקרבן והרי הוא כמו שהי' וקרב לחובת הבעלים, והיאך סד"א שיהא מותר לשנות בקרבן זה שלא נעשה בו שום שינוי ועקירה כלל. - אבל אם אמרינן דעכ"פ עובר החושב על הלאו דלא יחשב, אעפ"י שעולה לשם חובה מטעם דעקירה בטעות לא הוי עקירה. אבל החושב הזה צריך כפרה על שגגת הלאו שעבר, והנה לפי"ז יש כאן ריעותא בעבודה זו הראשונה,. הנעשית בעבירה דלא יחשב, וסד"א דמותר לשנות בשארי עבודות מטעם דדינו שוה להחושב שלא לשמו במזיד בדבר זה שגם במחשבה המזיד נשאר הקרבן כדמעיקרא, והיינו בשוחט עולה לשם שלמים נשאר קרבן עולה, ומכ"ז צריכין אנחנו לדעת ולהשמיענו את הדין דאסור לשנות בשאר עבודות, והוא רק מפני הפגם הנעשה בעבודה הראשונה, - הנה כמו כן יש פגם בעבודה הראשונה אפי' בשלא נעשה עקירה מחובה לנדבה מפני שעכ"פ נעשית עבודה הראשונה בעבירה במחשבה דשלא לשמו, - מבואר מזה דדעת התוס' והרמב"ם דיש בעקירה בטעות עבירת הלאו. דלא יחשב, וכמוש"ג בדין שליחות לכתיבת גט א דף ג' ע"א אלא מהא הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש מקום האשה מקום העדים מקום הזמן וכו' זהו המסקנא דנלמד מזה דסתמא בגירושין פסול. ויש לעיין בדברי הרמב"ם ריש פ"ב דגירושין שכתב שם וז"ל זה שנא' בתורה וכתב לה אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו, וכתב הה"מ דהטעם משום דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו ורבנן דרשי האי וכתב בכתיבה מתגרשת וכו' יעוי"ש נראה מדבריו דסבר דלכתיבה נמי בעינן שליחות, וכן דעת התוס' בגיטין ט' ע"ב ד"ה אעפ"י וכו' וכן דעת התוס' שם כ"ב ד"ה והא וכו' ולדבריהם קשה טובא מאי ראי' מהא דכותב טופסי גיטין דסתמא לאו לשמה קאי ופסול, דלמא שאני התם דהחסרון משום שאין כאן שליחות לכתיבה, ובאמת כתבו התוס' בגיטין כ"ב ובחידושי הרשב"א והר"ן שם להוכיח מסוגיא זו דובחים דלא בעינן שליחות לכתיבה יעוי"ש, וא"כ קשה טובא להפוסקים דס"ל דבעי שליחות לכתיבה. והנה לכאורה גם להפוסקים דס"ל דלא בעי שליחות לכתיבה, אבל עכ"פ בעינן ציווי הבעל שיצוה לכתוב, וא"כ יש להקשות גם לדידהו, מאי מוכיח הש"ס מהכותב טופסי גיטין, דלמא שאני התם דהרי חסר ציווי הבעל. אבל הר"ן מבאר זה שם, שכל עיקר ציווי הבעל הוא מטעם לשמה, ואם בסתמא כשר ממילא גם ציווי הבעל לא בעינן, ואתי שפיר הסוגיא כמבואר שם. אבל קשה טובא להפוסקים דס"ל דבעי שליחות לכתיבה. וא"כ אין ראי' מהא דהכותב טופסי גיטין דפסול לגרש בו, ומטעם חסרון שליחות, ואין ראי' מזה לסתמא. ב והנראה בזה דהכוונה אם דרשינן וכתב דבעינן כתיבה שלו, או שלוחו. - ממילא אנו יודעין דבעי שליחות, דאל"כ חסר בזה וכתב.- אמנם כל זה דוקא אם הדין דבעינן לשמה. היינו שתהי' לשמה, אז שייך לומר וכתב באופן דבעינן כתיבתו שלו ממש. יען דע"כ הכתיבה היא דמוכיח שהבעל כותב. אבל אם לא בעינן לשמה, ובכל אופן שנכתב קרינן וכתב מטעם דיש כאן כתיבה, דהיינו ספר כריתות -א"כ אין מקום לומר דהכוונה וכתב כתיבתו של בעל-אטו כתיבה מצות עשה היא, לומר שהבעל בעצמו יכתוב: דבשלמא אם הוא ענין דלשמה, יש מקום לומר דהבעל הכותב יש כאן כוונה דלשמה. משא"כ אם סתם כשר, א"כ מה יוסיף אם הבעל כותב - דלענין סתם אין הבדל בין בעל לאחר והנה נחזה אנן בהא דכותב טופסי גיטין אם הבעל בעצמו כתה הטופס-בשעה שלא היתה דעתו לגירושין, גם כן לא עדיף- - וגם עליו באה האזהרה שיניח, והיינו דבסתמא לא עדיף בעל מאחר וע"כ אם דרשינן וכתב, דהכוונה שיכתוב הוא בעצמו, היינו גם כן הכתיבה דלשמה דאז הוא הכותב. ד ובאופן דלא הוי לשמה בהדיא, אין כאן וכתב, שהיא כתיבת הבעל. וממילא גם כשכתב אחר בסתמא אין כאן שליחות דהבעל. משום דבאופן הסתמא גם כתיבת הבעל כאחר הוא, וממילא חסד שליחות. ה ב' ע"ב תוס' ד"ה בסופרים וכו' הקשו מדוע גבי מגילת סוטה מוחקין מן התודה אפילו אם בעינן לשמה, אע"ג דתורה להתלמד עבידא. גבי גט מודה דכפרישית שם. היינו בעירובין י"ג ובגיטין י"ט. הנה שם כתבו לחד תירוצא דגבי תודה אין קפידה להכהן הכותב אבל גבי גט יש קפידא להבעל. והדבר מובן בסברא דהבעל בטח יקפיד אם מכוונים עבורו להיות כותב תורה עבור גירושין שלו. - כיון דהוא הבע"ד ומקפיד בפורענות, וזה לא שייך בכהן הכותב:
ו אבל יש להעיר דלפי"ז מאי ראי' מייתי הש"ס דסתמא פסול מהא דהכותב טופסי גיטין דסתמא פסול, דלמא שאני התם דאיכא קפידא דבעל. והר"ז כאילו אמר בהדיא שאינו רוצה בגירושין. - וא"כ אין להוכיח מזה באופן שאמר הבעל לסופר לכתוב. והסופר כתב בסתמא:
ז ובהיותי בענין זה מצאתי להעיר בדברי הר"ן ריש פר"ג בגיטין שהקשה בהא דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' הא עכ"פ סתמא הוי וסתמא כלשמה. - ותמוה טובא מדוע לא הביא הר"ן סוגיא זו דזבחים דמוכיח מזה דסתמא לאו כלשמה. [שוב התבוננתי דלק"מ]. בדין ברירה. א ג' ע"א אלא מהא האומר ללבלר כתוב ולאיזה שארצה וכו' דלמא שאני התם דאין בדירה. - ופירש"י וגרע מסתמא דבשעה שנכתב לא הי' בדעתו של בעל לזו ואינתק לשם האחרת יעוי"ש. הנה מזה יש להוכיח דע"כ כוונת הסוגיא אין ברירה, היינו דספק הוא לאיזה כיוון בשעת כתיבה. - אבל עכ"פ ספק יש כאן לאיזה כיוון. וע"כ הגט הוא לשם אחת מהן, ואין אנחנו יודעין לאיזה מהן, והיא ספק מגורשת. - וממילא אין כאן הוכחה לדין סתמא. - משום דיש לומר דשאני הכא דפסול מטעם ספק. - ואין לפרש הכא דכוונת הסוגיא דאין ברירה, היינו דכיון דיש בזה חסרון ברירה הרי זה כאילו ודאי לא נכתב לשמה - וא"כ הכא דיש ספק לאיזו מהן כיון, הרי זה כאילו אין כאן כונה כלל, מטעם דחסרון ברירה כדליתא כוונה כלל דמיא, משום דחסרון בירור כדליתא למעשה כלל דמיא. וממילא הוי סתמא. וא"כ מוכח דסתמא פסול. וא"כ מאי דחי הש"ס. וע"כ צריך לומר דהכא הוי הפירוש אין ברירה כמו שכתבנו שכתבנו דהוי ספק לאיזו כיוון. - והיא ספק מגורשת ואין לגרש בגט זה שתהי' ספק אשת איש:
ב ומטעם זה אפילו להמסקנא דמסיק הש"ס דסתמא בגט פסול. - מ"מ בהא דאמר לסופר כתוב ולאיזה שארצה אגרש וכו' מ"מ לא הוי זה בגדר סתמא, אלא בגדר ספק. - ולא הוי הגט פסול מצד ודאי, אלא מטעם ספק מגורשת. מטעם שאין אנו יודעים לאיזה מהן כיוון. ובזה אתי שפיר הא דכתב הרמב"ם בפר"ג מגירושין ה"ב בהאי דינא דהוי ספק גירושין יעו"ש. - וזהו כדברינו משום דספק ברירה לא הוי אלא ספק גירושין. אבל לא הוי פסול לגמרי. - והיינו דהגט בעצמותו גט הוי. אלא שאינו מבורר למי שייך גט זה:
ג ומזה מוכח דהא דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה, היינו כמ"ש הר"ן בפר"ג דגיטין משום דבדאורייתא אזלינן להחמיר מטעם ספד"א לחומרא. ובדרבנן אזלינן להקל כדין ספק דרבנן יעוי"ש נמצא דלהקל לא אמרינן אין ברירה, וכפי מה שביארנו מוכח להדיא כן מסוגיא דידן. וכן ע"כ גם דעת הרמב"ם, וכמו שכתבנו:
ד ויש להעיר ולתמוה טובא לפי"ז על היש"ש בקונטרס ברירה שכתב דהא דלא אמרינן ברירה בדאורייתא, היינו בין להחמיר ובין להקל, - לומר שבדין דאורייתא הוי דין אין ברירה, ואין כאן ספק גם כן, וכמאן דליתא לעובדא כלל דמיא. - וכתב היש"ש בב"ק שם דף מ"ו, וז"ל ואם הי' בא מעשה לידי הייתי מתיר לכתחילה יעוי"ש,- ותמהני טובא לפי מה שהוכחנו מסוגיא זו דע"כ אין ברירה, היינו דרק ספק הוי, אבל אין בטילות לעצם המעשה:
ה ומה שהקשה היש"ש דאם א"ב היינו דספק הוי, א"כ היאך אמרינן באחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל, - ומדוע לא אמרינן דמספיקא לא מפקינן ממונא יעוי"ש הנה אפשר לומר דגם באחין שחלקו אין כאן חזקה מעליא כיון שהספק נולד קודם חלוקה. - והחלוקה שהיא בגדר חזקה בספק נעשית, וא"כ אין זה חזקה מעליא. - ומצינו כן בתוס' ב"ב ב' ד"ה לפיכך אם נפל וכו' דאף דבעלמא אמרינן וליחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך הממע"ה, היינו היכא שהי' מתחילה מבורר הדבר וברשות אחד נולד הספק אבל בנפל כותל שבין ב' חצירות מעיקרא נולד הספק בעוד שהכותל קיים וכו' הלכך אם נפל לרשותא דחד מנייהו חולקין ואין לו דין מוחזק יעוי"ש, וא"כ ה"נ באחין שחלקו כיון שהספק גם בשעת החלוקה היתה, א"כ אין זה החלוקה חשיבא חזקה, אלא הרי זה כמו שנפלו החלקים בממילא. - והספק במקומו עומד, - ולהכי שפיר מחזירין זה לזה ביובל. ו והנה מצאתי בר"ש אה"ע סי' קל"א סק"ד הביא גם כן דברי היש"ש הנ"ל וכתב לתרץ דלא קשיא מהא דהאחין שחלקו דמחזירין זל"ז ביובל לפי מה שכתב הרשב"א בחידושיו שרק משום מצות חזרה הוא יעוי"ש והיינו דסבר הרשב"א דהחלוקה אינה בטלה, - אבל מה יענה לדברי הסמ"ג הובא שם ביש"ש שכתב דהחלוקה גם כן בטילה. - אבל הנכון כמו שכתבנו לעיל דשאני הכא דלא הוי חזקה כלל.- והרי זה כגדר תפיסה לאחר שנולד הספק דלא מהני, - והכא הספק ברירה הוי מעיקרא קודם חלוקה. - עוד הקשה היש"ש בהא דמעשר בהמה בחלקו גדיים כנגד גדיים ועשרה נגד עשרה דפטורין מן מעשר בהמה מטעם אין בדירה, - ולא אמרינן דליעשר מספק, ולחומרא. - בזה דברי היש"ש תמוה טובא, הלא קיי"ל במעשר עשירי ודאי ולא ספק, - והכא הוי ספק. ולזה נחית גם הב"ש וכיון שכן אין קושיא מזה על הכלל דאין ברירה הוא מטעם ספק וסוגיא דידן יסוד גדול לזה כמו שכתבנו. ז והנה יש להעיר דבאמת הפירוש בעלמא הא דא"ב, היינו דנתבטלה המעשה לגמרי וכמאן דליתא דמיא, וכמו שסבר היש"ש, - והא דסוגיא דידן דמדחה דלמא שאני התם דא"ב הוי הפירוש משום דיש לפרש א"ב מספק, - והוי ספק גירושין אם יגרש אחת מהן, ולדיחוי אמרה הסוגיא כן, אבל אליבא דאמת להלכה דקיי"ל אין ברירה,- היינו גם בביטול העובדא, וכמאן דלא עשה כלל דמיא -אבל מלבד שדוחק לומר דהפירוש אין ברירה הכא לא הוי כבעלמא. - הנה ע"כ מוכח מדברי הרמב"ם שע"כ לא פירש כן, והוא מדכתב בדין זה דאם גירש בגט זה לאחת הרי זה ספק גירושין. - ומוכח דע"כ דעת הרמב"ם דיותר מספק לא הוי - ואין לומר אין ברירה רק להחמיר, ולא להקל. עוד בענין ברירה ח כתב הגהות מיימוני פ"ו מחו"מ בשם הרוקח שטוב ללמוד לומר כל מי שיגיע מצה שלי הרי הוא לו במתנה כדאמרינן בפר' לולב וערבה מלמדין אותו לומר כל מי שיגיע לידו לולבו הרי הוא לו במתנה - והנה לכאורה דבר זה תליא בברירה ואנן קיי"ל בדאורייתא אין ברירה, וכבר כתב בזה הגאון בשאג"א סי' צ"ב וצ"ג דענין ברירה דוקא אם צריך שיוברר הדבד למפרע, אבל אם מתנה שתחול הדבר בלהבא אין זה ענין לברירה, וה"נ אין הכוונה בהדברים האלו שיהי' מתנה משעת אמירה, אלא גם אם תהי' מתנה בשעה שתגיע הלולב או המצה לידו, נמצא דבשעת החלות הדבר מבורר יעו"ש ובאמת ענין זה מבואר ומוכרח בסוגיא דב"ק ס"ט להדיא דאיתא שם לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט, ופריך שם והא ר"י לית לי' ברירה וכו' משמע מזה דאם אמר כל הנלקט לא הוי חסרון ברירה, - ולכאורה לפי דברי התוס' שכתבו דאף אם אומר לאחר שנלקט ע"כ האמירה היתה בשחרית קודם הלקיטה הלקיטה, דלאחר הלקיטה לא הי' מועיל, מאחר שאפשר שאכלו כבר יעוי"ש, ולפי"ז גם בשאמר נלקט מה מהני כיון שהוא אומר בשחרית קודם הלקיטה, אלא ודאי דכיון שאומר כל הנלקט כוונתו שתחול החילול בשעת הלקיטה, ובזה מהני אף למ"ד אין ברירה, וע"כ הביאור בזה דכיון שהחלות בא להבא ואין אנו צריכים שתהי' החלות למפרע, להכי אין זה שייכות לענין ברירה - והנה לכאורה לפי"ז מדוע אמרינן דנלקט הוי אינו ברשותו, והא היתה אמירתו בשעה שהי' ברשותו, דהיינו בשחרית, וע"כ צ"ל דכיון דהחלות הוי בשעה שאינו ברשותו, דהיינו בלהבא, אזלינן בתר החלות והחילוק בין נלקט למתלקט לענין החלות דנלקט הוי החלות בלהבא, ומתלקט בא החלות למפרע משעת אמירה:
ט כתב הרמב"ם בפ"ט ממעש"ש ונ"ר ה"ז מי שהי' לו נטע רבעי בשעת השמיטה שיד הדל שוה צריך לציינו בקזוזות אדמה שיכירו בו וכו' והצנועין היו מניחין את המעות בשנת השמיטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו וכו' - ודבריו תמוהין דממנפ"ש אם כוונתו שתהי' החלות בשעת לקיטה, - הרי אז ליתא ברשותו ולא מהני החילול, ואם כוונתו למתלקט, דהיינו שיהי' מחולל למפרע זה לא אפשר דבדאורייתא אין ברירה, ובאמת לא שייך הכא לומר למפרע מטעם דלא יכול לחלל למפרע, מפני שהוא מחובר, וכדעת הרמב"ם שאין פודין במחובר, וע"כ כוונתו שיהי' החלות בלהבא בשעה שבא ליד הלוקט, ובאופן זה אינו יכול לחלל מטעם אינו ברשותו, וכבר עמד בזה בתשובות המיוחסות להרמב"ן, והובא כאן בכס"מ, - והנה נראה לחקור היאך הדין בשנת השמיטה בדבר פדיון נטע רבעי, היינו בדבר החומש, כיון שדין חומש תלוי, דוקא בבעלים, ובשמיטה דהוא הפקר לכל, אפשר דאין עליו תורת בעלים לענין חומש, והנה לכאורה אפשר לומר דזה תליא היאך הדין במקבל מתנה נטע רבעי, אם מוסיף חומש, דאם אמרינן דמקבל מתנה מוסיף חומש, לא גרע זוכה מהפקר, ובאמת תנן בפר"ה דמעש"ש מ"ה, והובא בקדושין נ"ד ע"ב. הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חמישיתו. בין משלו בין שניתן לו במתנה וכו', - אמנם תמוה מדוע אינו מבואר ברמב"ם דין זה אם מקבל מתנה מוסיף חומש, וא"כ אפשר לומר דסברת הרמב"ם דכיון דליתא מציאות מתנה רק אם נתנו כשהוא סמדר, או בוסר, מטעם דמעשר ונ"ר ליתא במתנה, משום דהוי ממון גבוה, ורק קודם גמר פרין דטרם נתקדשו. ואז שייכים במתנה. אמנם לאחר שנתקדשו בקדושתן, שוב ליתא במתנה, וממילא תמיד ברשות גבוה הן. ורק על הבעלים הראשונים שהי' אצלם גם טרם באו לקדושתן להם אמרה תורה דין חומש. י והנה לפי"ז כן הדין בשנת שמיטה כיון דאפקעתא דמלכא הוא ונפקע רשות בעלים לגמרי, וגם הבעלים צריכים להיות זוכים בהפירות, ממילא הרי הם כאחדים שאין להם זכיי' בעצם הממון להיות שלהם, ואינן בתורת חומש. וממילא פשיטא שגם אחדים הזוכים אין להם תורת חומש לענין חילול. - ואת"ל שיש תורת חומש על הבעלים הראשונים, הנה כמו כן ע"כ גם כשבאו ליד אחרים שזכו מתורת הפקר גם להם יש תורת חומש בחילול נ"ר. יא והנה בהחלטה הלזו ע"כ הא דאר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א. היינו דסברי תרווייהו דיש לו לאדם לעשות בשלו גם כשאינו ברשותו ע"כ אין כוונתו בדבר הצנועין בשנת השמיטה, כי באמת בשנת השמיטה יצאו הפירות מרשותו לגמרי. ונכנסים תחת יד הזוכה להיות שלו ממש, וא"כ איזו ענין הא דצנועין לדברי ר' דוסא דהתם הפירות של הבעלים. ובהא דצנועין הפירות הם של הלוקט, והרי הם שלו ממש, - וע"כ צ"ל דכוונת ר' יוחנן בהא דצנועין ור"ד, היינו בכל השנים לבד משביעית. - ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם שכתב דין דהצנועין בשנת השמיטה, לומר דע"כ אז אינו בא לחלל בתורת בעלים, כיון שבאמת לא הוי בעלים כלל כמו שנתבאר לעיל, רק מפני שצנועין הם ורוצים שלא יכשל שום אדם בפירות נ"ר שהי' מעיקרא תחת רשותם, ובכדי שלא יכשל שום אחד באיסור ע"י סיבתם, הם מחללים את הפירות, לא בתור שלהם, רק מחללים פירות של אחרים, וזה בתור זכיי'. וכמו דקיי"ל זכין לו לאדם שלא בפניו, וכמו תורם משלו על של חברו, והכא הוי זכות לכו"ע מטעם שאין הלוקט יודע כלל אם הפירות שלקט הם פירות נ"ר. - וזה עדיף מהא דכתבו התוס' בקדושין נ"ו, שהקשו בהא דאם לקח יאכל כנגדן. והלא הוי אינו ברשותו, ומפרש הרב ר' מאיר דהלוקח מחלל מעשר שביד המוכר מטעם זכיי' יעוי"ש, והנה התם עכ"פ המעשר הוא של הלוקח, כיון שבטעות נתן המעשר להמוכר, ומכ"ז מהני מטעם זכות. ואעפ"י שיש עליו חיוב להיות נוטל המעות המעשר ולפרוע להמוכר דמים אחרים. משא"כ הכא דאסר הצנועין לגמרי אחרים הם לגבי הלוקט, ובזה הוי זכיי' פשוטה וכמוש"נ. יב הנה הקשה הגאון השאג"א בהא דכל מי שיגיע לולבו בידו וכו' דגם בהא דמי שיגיע לידו המצה כדברי הגה"מ, סו"ס היאך יכול לחול בלהבא, כיון שכבר יצא הלולב והמצה מרשותי. ותירץ שני תירוצים, ותירוץ השני משום דכל דיני דר' יוחנן דוקא בלאחר, אבל לגזלן עצמו יכול למחול וליתן לו במתנה יעו"ש. - והנה על זה יש להעיר, דלפי"ז היאך אמר ר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א, ומזה מקשה הגמ' על ר"י דס"ל שא"א יכול להקדיש דשא"ב, וקשה הא התם הוי להגזלן בעצמו, בין בההיא דצנועין ובין בהא דר"ד- והנה באמת סברא זו דהשאג"א, כבר הוזכרה בשיט"מ בסוגיא דב"ק ל"ג. אבל תמוה מסוגיא זו. - ונראה דהנה בדבר הצנועין שהוא לענין חילול, נ"ר נ"ר אין החילול שייכא להלוקט בעצמותו, אלא החילול, הוא ענין פרטי, ואינו בתור הקנאה להלוקט, וממילא הר"ז כדין הקדש, שא"י להקדיש דשא"ב, וכמו"כ א"י לחלל, וגם בהא דר"ד יש לומר דכיון דבעינן שתהי' הפקר להיות פטור ממעשר, ממילא בעינן שתהי' תורת הפקר קודם זכייתו, וזכיית הלוקט תהי' מטעם הפקר. דאל"כ אלא הוא בתורת מתנה. הרי הוא חייב במעשר, כדין לקוח דחייב לכהפ"ח מדרבנן. גמצא דהפקר הזה אינו בא בתורת הקנאה להלוקט בעצמו. ומטעם זה ההפקר ג"כ כחו כמו הקדש, שא"י לחול כשא"ב. אמנם במצה ולולב כיון שגם מתנה מהני, אתי שפיר גם כשהוא ביד אחרים, דהיינו הגזלן, כיון שהבעלים נותנים לו בעצמו. יג אמנם לפ"ז יש לעיין בדברי הירושלמי סוכה פר"ד ה"ב דפריך שם על משנה זו כל מי שיגיע לולבו בידו דמתניתין דלא כר' דוסא יעו"ש. וע"כ הכונה דפריך הירושלמי היאך יכול ליטול הלולב בהקנאה כיון שיצא מרשותו, ולכאורה תמוה הלא נותן הוא להגזלן בעצמו. - ונראה בסברת הירושלמי כיון דעיקר מצות לולב הנטילה, וסבר הירושלמי דהנטילה היא הלקיחה, היינו לקיחה הראשונה וכבר ביארנו במקו"א שזהו ג"כ שיטת הרשב"א, וא"כ הכא הרי נעשית שלו, היינו החלות הקנין נעשה לאחר שבא לידו, וא"כ חסר בזה לקיחה, והר"ז לקיחה פסולה, וממילא חסר לו מצות לקיחה, וזהו כוונת הירושלמי. - ומתרץ שם במסקנא דשאני הכא שבא לידו בתורת חליפין, כמבואר שם, וע"כ הביאור בזה דבאופן זה דחילוף הלולבים, הנה גם בהלקיחה ראשונה שלו הוא, ויש בזה לקיחה:
טז והנה בעיקר הדין הא דמצה גזולה, יש ללמוד מהא דמצת מעש"ש לדברי ר"מ (פסחים ל"ח) אינו יוצא ידי חובתו, ומסיק שם דנלמד לחם לחם מחלה, מה חלה משלכם, אף כאן משלכם, - וכתב הרא"ש שם פ"ב סי' י"ח משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה, דגז"ש זו מקובלת, יעו"ש, אמנם יש לעיין טובא, כיון דבאמת לא כתב רחמנא בהדיא דבעינן מצה משלכם, אלא דמייתינן זה בגז"ש מחלה, וחלה גופי' מחייב אף בגזולה, כמבואר ב"ק צ"ד הרי שגזל סאה של חטים וכו' אין זה מברך אלא מנאץ, מכ"מ חייב בחלה אפי' אם שינוי במקומו עומדת. וא"כ אי אפשר להחמיר במצה הלמד מחלה יותר מן המלמד, שהיא חלה עצמה, וכבר עמד בזה בשאג"א סי' צ"ד, ובק"נ על הרא"ש שם והנה נראה דהכוונה בזה כך, דהנה בחלה גזולה החסרון בזה מצד הקיום, דהיינו אף שיש בזה חיוב חלה ממנפ"ש, למ"ד שינוי אינו קונה, א"כ כל פעולותיו הלא הם שייכים להנגזל, והר"ז חלתו של נגזל המחויב בחלה, וכמו כן בגזל עיסה לאחר גלגול ג"כ החיוב יש, אבל אינו יכול לקיים מצות הפרשה, דהנגזל אינו יכול להפריש מטעם אינו ברשותו, והגזלן אינו יכול להפריש מטעם אינו שלו וממילא ליתא בקיום מצות חלה בגזולה -וכונת חז"ל בהא דעריסותיכם, היינו גם כן מטעם זה דבאינו שלו ליתא לקיום המצוה דחלה, משום דדין חלה כדין תרומה דבעינן בעלים דוקא, והכא לא שייך מטעם זכות, כיון דגזלן הוא, כמובן, אבל עיקר עריסותיכם באמת נצרך למעט עיסת נכדי והקדש, וגם לשיעור חלה שהוא כדי עיסת מדבר, ועי' בתוס' מנחות ס"ז ד"ה חד עריסותיכם יעו"ש, ועיקר כוונת הסוגיא הכא בהא דעריסותיכם, על שם השאלה הוא, לומר דכבר ידענו שבדבר הפרשה בעינן בעלים, משא"כ בגזלה ליתא לדין הפרשה כלל, - ובזה יש ליישב ג"כ הא דהקשה בקרבן נתנאל שם אות ס' שהקשה מדברי הרמב"ם פ"ה מביכורים הי"א שכתב כל המפריש חלה מברך תחילה, והקשה הק"נ וכי כללא הוא הא בגזל סאה חטים מפריש חלה ואינו מברך, ומסיים בצ"ע יעו"ש. - ובדברינו אתי שפיר דכוונת הרמב"ם ג"כ בהא דגזל חלה, דרק בחיוב הפרשה איתא, אבל לא בקיום, וממילא שפיר כתב כל המפריש חלה מברך תחילה, משא"כ בגזל סאה שבאמת ליתא בהפרשה, - והנה לפי"ז גם בהא דגזל מצה לא הוי בגדר חיוב, לומר מטעם דבעינן שלכם, אלא הענין בזה שיש חסרון בעלות בגזולה באופן שאין המצוה יכולה לצאת לפועל, והר"ז בדמיון להא דחלה שרק נשארה העיסה בחיוב, אבל לא בקיום, וכמו כן במצה גזולה הוי חסרון שלילי, לומר שאין קיום המצוה במצה גזולה. יז ובזה יש ליישב קושיות התוס' פסחים ל"ח הקשה הר"י דאורליינש כיון דילפינן לחם לחם דבעינן מצה שלכם אמאי איצטרך קרא לעיל למעוטי טבל וכו' תיפ"ל דבעינן שלכם, וטבל אינו שלכם יעו"ש - ובדברינו אתי שפיר, משום דשאני טבל דיש לו כל שלימות של בעלים לקיים מצות הפרשה כדין וכדת, וממילא אין זה בדמיון לחלה גזולה. - ובזה יש ליישב ג"כ הא דהקשה השאג"א על הגה"מ שכתב כל מי שיגיע מצה לידו וכו' דזה תליא בברירה, - ולפי מה שביארנו אין זה ענין למצה, דכיון דבמצה באמת לא בעינן שלכם, רק חסרון שלילה יש במצה גזולה, ובאופן זה עכ"פ גם בחלה יש קיום מצוה דהפרשה כיון שנתן לו מדעתו ונתרצה לזה, ובאופן זה מהני במצה להיות יוצא יד"ח המצוה. - וכוונת הגה"מ מביא דמיון מהא דמי שמגיע לולבו בידו וכו' היינו דכמו שמהני התם למ"ד יש ברירה, דשפיר מתפרשא המשנה למ"ד יש ברירה. - הנה הכא במצה שפיר דמי לכו"ע מטעם דבאופן דמהני בחלה אין קפידא במצה, וכמוש"נ. ג' ע"א גמרא ואפילו לשם נכרית נמי פסול וכו' לכאורה יש להעיר הרי זה שלא לשם גירושין כדלעיל, - דאפילו לשם גירושין דלאו דההיא מבואר לעיל דפסול, - וא"כ איכא הכא בשלא לשם אישות או לשם נכרית, דע"כ חסר בזה לשם גירושין דההיא. וא"כ מאי פריך הש"ס מהא דלשם חולין, ולמה הוצרך הש"ס לשנויי מטעם דסתמא פסול, דהלא אפילו אם סתמא כשר הכא פסול מטעם דלא הוה לשם גירושין, - ונראה דאין זה ענין לשלא לשם גירושין, דכיון שכתוב בגט הענין הגירושין עם הפרטים והשמות, וע"כ הסיפור הדברים מוכיח שהוא לשם גירושין דההיא, ואין זה ענין להא דלעיל, דשאני התם שע"כ אחת משתים יש בזה א שמכוון שלא לגרש בגט זה כלל, ובמחשבתו סותר את מעשיו ב שמכוון לגרש את אשתו השניי' שהיא בשם הזה גם כן, וא"כ חסר בזה כוונה לגירושין דההיא,- אבל הכא שכתוב בגט שם אשתו, ומכוון לגרש אשה אחרת דעלמא, אשר אין שמה כתוב בגט הזה, או לשם נכרית, דפשיטא שאין לה שייכות לגט זה כלל, ע"כ דמחשבה זו אינה מגרעא ענין גירושין באופן שתהי' נקרא שלא לשם גירושין, דע"כ המעשה בעצמותה תעיד על ענין גירושין רק הוא ענין לאו מינה, וזהו ענין לשם חולין דבקדשים דלאו מינה לא מחריב בה, ובזה משני הש"ס דל מהכא, הוי סתמא, וסתמא פסול: