נושא האפוד· רבי דוד פיפאנו
סימן לב
טבת ש' צדק צדק תרד"ף
שאלה אשה רכה ועגונה והיא מרת נפש ועצובת רוח שפירשה מבעלה זה שנתיים בעבור רוע מעלליו כי לא היתה יכולה לסבול תהלוכותיו ויעמדו לפני ב"ד המקומי מורשה האשה והבעל עם מורשה שלו ולא באו הדיינים אל עמק שוה וגם נגלו עוד עדים אחרים ויקרבו את משפטן לב"ד הגדול של פה כנהיוג פה מחוז בולגריאה וביני ביני הבעל איננו ויעש בריחים לע"ת ווין. וב"ד הגדול שלחו לקרא לו ולא בא. אך בא מכתב ממ"ע הרב נר"ו דשם כי קראוהו לפניו והוא השיב כי שינה דרכיו ושב בתשו' ואם תרצה האשה ללכת אצלו מוטב ואם לא תאבה האשה ללכת אחריו שתשלח לבתו הקטנה והוא יתן לה הגט ושוב נעלם מאותה העיר. ומאחורי הפרגד נשמע כי הוא שלח מכתב לאחד מאוהביו שיתן לו חמיו סך עצום. ויהיו נצבים לפני הב"ד מורשה הבעל והאשה עם מורשה שלה והיא טוענת כי האיש ההוא הוא משתכר תמיד ובא לביתו שותה שכור ומלבד שזה היה פגם משפחה. ואינו כבודו. עוד בה כי הוא מאבד ממונו ואינו בישובו של עולם ואינו מרויח ממון. גם הוא נתרעמה בב"ד הראשון כי היה מכה ומבזה אותה בבזיונות וחירופין ומגביה יד להכותה. ועוד רעה חולה כי הוא רודף אחרי זונות וכל היום והלילה תמיד לא יחשה לילך מז"ן אל ז"ן ומביאה לביתו לשכב עמה בחדר משכבו ונותן להן שכר עצום וכמו שספרה זונה אחת לא' מהעדים שנתן לה סך עצום והוא משתעמם עמהן ומאבד ממונו ולא קרב אליה לשכב אצלה להיות עמה והיינו עזובה היינו שכוחה בירכתי ביתה. וזה עשר פעמים שהתרו בו קרוביו ואוהביו שיפרש עצמו מהדברים האלה והיה מבטיח להם לעשות כדבריהם ותכף בבקר יציץ וחלף וחוזר לסורו הרע. גם טרף לביתו לא היה מביא וכשהיתה שואלת ממנו שיביא טרף לביתו לא היה מטה אוזן. יען שהם היו דרים בבית אביו ומלחמו היו אוכלין מתורת רחמנות ואהבה כאב את בן. וכשהיה תובע ממנו איזה סך לכסות היה אוטם אזנו וזה כמו ח' שנים שנשאו זה את זה לא קבלה ממנו פרוטה. וכמה פעמים היה מאיים אותה באקדח ולו רגל על לשונו לומר תמיד להרג את עצמו ואשתו וכמו שהעיד עד אחד לפני ב"ד המקומי שבעודו מדבר עם הבעל בדרך אהבה שאלו העד מה זה שאני שומע עליך ענין אקדח השיבו הבעל כי לילה אחד אחר שהתוכחו הוא ואשתו אמר לאשתו אינך רואה כי אין לנו חיים לכו ונהרג את עצמנו והיה בשמעו הבעל דברי העד לפני ב"ד הדברים האלה הוא ענה כי זה היה בעודם צוחקים ומעולם לא עלה על דעתו לעשות כדבר הזה. וסופו הוכיח על תחילתו שבקש להוציא את מחשבתו לפועל וכמו שהעיד רוכא א' לפנינו כי לילה אחת קראוהו שיבא במהרה שאיש אחד הכה את עצמו באקדח ובא ומצא שהיה הבעל הנז' ודקדק בגופו ולא מצא שום סימן רק על חלוקו מצא מקום אחד קטן שרוף והבעל היה בלי שום הרגשה ולא היה בדעתו וטרח ויגע ליישבו שיבא בדעתו ולא יכול לו והוא אמר כי הוחלט בדעתו שהבעל הנז' הוא מבולבל ואי סדרים וחולי העורקים בא לו מרוב יין ושכר ולרדף אחר הזונות וכשנתיישב בדעתו שאל ממנו הרופא מדוע רכה עשית והוא ענה כי חולי הגידים שלו חזק ואמיץ. ולכן האשה צועקת ככרוכייא חנוני חנוני ופטרוני ממנו כי בשום אופן לא אוכל לדור עמו ומאוס היא אצלי על רוע מעלליו ולא אוכל לדור עמו אפי' רגע ובפרט כי יראה אנכי לנפשי פן יהרגני ואינה תובעת ממנו מאומה והבעל עונה לפני ב"ד המקומי שאמת כי עד עתה היה רע מעללים ושותה שכור ורועה זונות אך עתה הוא מתחרט וניחם על הרעה ולא ישתה עוד ומקשה ערפו שלא לגרשה ומבקש מאביה ממון רב כדי לפוטרה בגט ולכן ישאלוני משפטי צדק מה שוה"ד נותן ואין אני בן חורין להפטר ממנה וה' אלקים יעזר לי.
(א) תשובה האשה מספרת על בעלה כי בכלל רוע מעלליו שתיים רעות עושה אשר כח בהן לכוף את הבעל שיגרשנה הנה הנם שאינו זנה ואינו מפרנסה ולא קרב אליה. הנה בכתובות דע"ז נחלקו רב ושמואל באומר איני זן ואיני מפרנס דרב סבר יוציא ויתן כתובה ושמואל אמר עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון ופסקו הריף ור"ח כשמואל אך בה"ג והרא"ש והטור בסי' קנ"ד פסק כרב ומרן פסק כהריף וכתבו הר"ן וה"ה בשם הרטב"א דאפי' להפוס' כשמואל אם אין ב"ד יכולין לכופו לזון כגון שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח לזון כופין אותו להוציא. (אמר המגיה דש"ץ וכ"פ מרן סי' ע' ס"ד וסי' קנ"ד ס"ג) ובנד"ז יש לעיין אם הוא מאותן שאין לו ולכ"ע כופין אותו להוציא או הוא מאותן שיש לו דאין כופין להוציא לס' איזה פוסקים יען כי הוא אינו אומר שאן לו רק כיון שהוא והיא בבית אביה הוא אינו מביא טרף לביתו דחשבו שלא תשאר בלי כסות ומזון. אך כבר השמיענו הג' חת"ס בח"א סי' קל"א הו"ד בפ"ת סי' ע' סק"כ דאפי' יש לו משלה ותוכל לחיות מממונה מ"מ סוף סוף תכלה קרנה ותמות ברעב ואין מי שירחם שוב עליה אבל כשכופין אותו לגרש תוכל להנשא לאחר ומפרנסה וכו' עי"ד כ"ש הכא דלית לה מגרמה כלום רק שיש לה לאביה בודאי הגמור דנכנס בהך דינא דאינו מפרנסה. ומצד הסברא יותר נראה להכניסו בסוג שאין לו שהוא מוציא מעותיו בזנות תירוש יין וכל העם אשר בשער יודעיו ומכיריו מכירין אותו שהוא מלא חובות וכל רכושו אינו אלא לשתות ולשכר לרקחות ולטבחות דבכל כה"ג בודאי דכל הפוס' (אמר המגיה דש"ץ לא נוכל לומר כל הפוס' דהא איכא ס' ר"י בשם ר"ת הביאו הב"י ומור"ם בהגה"ט סי' ע' ס"ג שאין כופין להוציא מאחר שאין לו). יודו דכיון דאין אנו יכולין לכופו לזון כופין אותו לגרש. וגם אם יד הדוחה נטויה לומר דאין זה נכנס בסוג שאן לו ואז נכנס בגדר אחר דהיינו מחלוקת הרי"ף ור"ח עם בה"ג ודע"י דפסקו הלכה כשמואל דלא כייפינן לגרש אלא לזון.
(ב) יש עוד רעה חולה דלא קרב אליה והוא מורד מתשמיש דפסק מרן שם בסי' קנ"ד ס"ג ורס"י ע"ז דכופין אותו לגרש והוא מדעת הטור ואביו הרא"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תרנ"ז הובאה בב"י שם וז"ל הב"ח בסי' ע"ז מיהו במורד מתשמיש אם היא רוצה יוציא מיד ויתן כתובה דאין סברא לומר שיוסיפו לה על כתובתה והיא תתעגן כל ימיה כ"כ התוס' והרא"ש ולא מצינו בשום מחבר שחולק בזה ויש ראיה ברורה מפ' נערה שנתפתתה דאר"ה א"א אלא אני בבגדי וכו' יוציא ויתן כתובה וכ"ש מונע מתשמיש וכמ"ש הרא"ש וכ"כ הריטב"א עכ"ז לא אכחד דדברי הרב"ח נפלאו ממני שכתב דלא מצא שום מחבר שחלק בזה דהלא מצינו לר"ח הביאוהו התוס' בכתובות ד"ע ע"א ד"ה יוציא וביבמות דס"ד ע"א ד"ה יוציא שכתב בפשיטות דמשום מזונות לחודיה או משום תשמיש לחודיה לא כייפינן. גם הרא"ש ב"פ הבא על יבמתו סי' י"א הביא ס' ר"ח ותמה עליו דלמה לא דעינוי דתשמיש הוא עיקר האישות. וחוסר מזונות ג"ך וכי תמות ברעב וכו' עי"ד מ"מ ס' ר"ח לא זזה ממקומה וכ"פ היד"א בסי' קנ"ד הגה"ט או"ל משם מוהרש"ך בח"א סי' קצ"ב דבשביל תשמיש לחוד אין כופין.
איברא דדברי התוס' הללו מרפסן איגרי דבתחילה כתבו בשם ר"ח דגריס בההיא דאיני זן ואיני מפרנס כופין להוציא וליתן כתובה. והגם דר"ח פסק כשמואל דעד שיכופו לגרש יכופו לזון מ"מ כבר כתבו ה"ה והר"ן בשם הרשב"א דכל שאין יכולין לכוף על מזונות כגון שאין לו יכולין לכופו לגרש וא"כ למה הוצרך לתרץ לההיא דכופין לגדול משום דאיכא תרתי אפי' בחדא נמי לכפייה וכ"ש דק"ט לפי המסקנא דמשום חוסר מזונות לחוד ומשום חוסר תשמיש לחוד אין כופין דזהו הפך פסקו דפסק כשמואל דיש אופן דכופין. ומה שנלע"ד דר"ח בא לאשמועינן דבר חדש דבשלמא במחלו' רו"ש נראה ברור מהש"ס דכשאין לו לזון כופין מדקאמר עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון אבל בההיא דיבמות מתנייא סתם דחוזרין אצל גדול ומשמע בין יש לו בין אין לו ולכן תירצו דהיכא דמונע ממנו תשמיש ומזונות כופין לעולם אפי' ביש לו אבל בחסר חדא מנייהו לא דאם הוא מענה אותה מתשמיש אין כופין אותו לגרש דתוכל לסבל ולמחר יתחרט ואם מענה אותה ממזונות כיון שיש לו לא נוכל לכופו וכשמואל זה נראה לומר בדעת ר"ח. ונר' שכן פי' דברי התוס' ה' מטה לחם דבדמ"ו ע"א כתב וז"ל ואף אי פסקינן כשמואל וכמ"ש ההלכות. ור"ח היינו במורד בחדא וכו' אבל במורד בתרתי אף שמואל מודה דכופהו להוציא מכח טעמא דאין אדם דר עם נחש וכו' ולא אמרינן כפי הא עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון ולהזדקק לאשתו הא לא אמרינן ע"כ ואיה אפא אמר שמואל עד שאתה כופהו וכו' אם לא ביש לו.
(ג) ואם כנים אנחנו בזה הרוחנו דעת חדש דלדעת ר"ח כל שהוא מונע ממנה ענייני אישות דהיינו פרנסה ומזונות ותשמיש כופין אותו לגרש וכן מתבאר מתשו' הרשב"א ח"א סי' תרע"ג שכתב דמי שהורגל לשלחה תמיד שלא לזונה איפשר דאפי' שמואל מודה דבהא לא תיקו בהדיה בדינא ודיינא ותמות ברעב ועוד דכל שמשלחה מביתו הרי הוא כמורד מתשמיש וכו' והכין מצינו דתעמד כנגדו בדינא ודיינא אי לא ביש לו ומבואר הוא דכל שמונע ממנו כל ענייני אישות כופין אותו לגרש. וה' מטה לחם שם הביא מתשו' הרשב"ש סי' שפ"ג דהסכים שכל המונע ממנה כל ענייני אישות כופין אותו לגרש ושכן העלה ה' פורת יוסף באה"ע סי' ה' עי"ד וא"כ בנ"ד דאישתכחו תרי ריעותי חסרן מזונות ותשמיש לכ"ע כופין אותו לגרש.
(ד) וחזינא ליה ל"ה מטה לחם שם בדע"ו דאחר דהרבה רעים לס' התוס' בשם ר"ח דבמונע ממנה כל ענייני אישות כופין אותו להוציא והביא דברי ה' פורת יוסף הנז' כתב דעכ"ז מידי פלוגתא ל"ן והוא דהש"כ בס' גבורת אנשים סי' כ"ח וכ"ט והובא בס' פ"ת סי' קנ"ד סק"ז וכ"ה אחר שרמז דברי התוס' הנז' דכשמונע ממנה כל ענייני אישות דכופין לגרש כתב משם הג"א פ' אע"פ גבי לא רצה לא לחלץ ולא ליבם דכופין אותו דה"ד בבאה מחמת טענה אבל לא באה מחמת טענה לא כפר"י ומפרש הרב דהיינו טענה דבעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה ואף דלדינא היה נראה עיקר דהיכא דמונע ממנה כל ענייני אישות אף דלא באה מחמת טענה כופין למעשה צ"ע וצירף עמו להתה"ד ומוהריק"ו והמר' ואע"ג דמהר"י בסי' קפ"ד כתב בסתם אם קדש אשה ואסו' לינשא לו כופין אותו להוציא ולא הזכיר דבא מחמת טענה מ"מ למעשה נר' כמ"ש עי"ד והאריך מאד בזה וסו"ד כ' ה' מטה לחם שם דמידי פלוגתא ל"ן ומכותלי דבריו ניכר שדעתו להחמי'. ולע"ד יש לעמד ע"ד דרבנן ובפרט על הש"כ ז"ל דהוא המוליד סכסוך זה (ואין ס' גבו"א מצוי אצלי אך אודין ואידון ע"פ מה שהעתיק ה' מט"ל) דעל סברא זו דמוהרי"ח אשר בנה יסודו וקבלו כהלכתא פסיקתא כתב עלה ה' משפט צדק בח"ב סי' ע"ב דמאחר שכל הפוס' שפסקו דין זה דפ' החולץ ולא חילקו בדבר בודאי דפליגי עליה ולפי דעתו כמעט דהוי סברא יחידאה וכל שהיבמה תובעת לחלץ או ליבם אפי' שלא באה מחמת טענה כופין. גם זו לטובה דהרה"ג מוהרח"ש ז"ל בתשו' אה"ע סי' מ"ט כתב דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור וראביה והובא במר' פ' החולץ חולקים על סברא זו וגם התוס' בפ' אע"פ דס"ד ד"ה תבע לחלץ דנר' מדבריהם בתירו' בתרא דאזלי כשיטת מוהרי"ח יש לצדד כדבריהם ושגם הרה"ג מוהרשד"ם באה"ע סי' ס"ו כתב בפירוש דכל שאין היבם רוצה לחלץ ולא ליבם כופין אותו ולא חילק בבאה מחמת טענה או"ל. נמצא דבעיקר דינו של מוהרי"ח חולקים עליו המלכים האדירים ואינו מוסכם. ופוק חזי למוהרח"ש ז"ל בתשו' שם דהגם שכתב דמדברי הרשב"א בתשו' הובאה ביתה יוסף סי' קס"ה והיא באלפיו סי' אלף רמ"ז מוכח דס"ל כמוהרי"ח ובעבור זה נרתע לאחוריו עכ"ז סיים וכתב וז"ל דכל שהיא אומרת או כנס או פטור והוא אינו רוצה לא לכנס ולא לפטר כל אפייא שוין שכופין ומה גם שדברי הרשב"א בתשו' הגם שכתיבנא לעיל מה שנראה בכונתו אין הדברים ברורים. כלל הדברים דמאחר דחזינן למוהרשד"ם גדול בדורנו שהורה למעשה שכופין אף באינה באה מחמת טענה ולדידן אף שנרצה להחמיר בנ"ד שבאה מחמת טענה ויש כמה צדדין להורות שכופין כדכתיבנא הכי נקיטינן עכ"ל נמצא דסברא זה דמוהרי"ח ז"ל בהג"א היא הפך הראשונים ורבני האחרונים לא עיילוה לבי מדרשא.
ואני עני בתר דמחוינא קדה וגלגול מחילות מעצמותיו הקדושים של הש"ך ז"ל אמינא דאין זה ענין למאי דקמן דעיקר ושורש טענה זו יצא עתק מסוגיית הש"ס דכתובות דס"ה ע"א ויבמות ס"ה ע"ב והתם קאי היכא שבאה האשה לטעון בעבור פו"ר וא"ל רבנן זיל לא מפקדת ואמרה האשה בעינא חוטרא לידה וכו' וזיכוה רבנן ומי לא עסקינן דהאשה שתובעת או כנס או פטר יש לה במה להתפרנס או ממעשה ידיה או מממונה ולא באה לתבוע מזונות ולא שום דבר וע"כ צריכה היא לבא בטענה דטענת פו"ר אינה טענה לכוף ליבם דהיא לא מפקדא וא"כ למה תובעת יבום או חליצה אבל אם אין לה במה להתפרנס והיא באה בשביל מזונות אינה צריכה שום טענה דאין לך טענה גדולה מזו. תדע דבמחלו' רו"ש לא מצינו מחלו' בפוסקים רק אם הלכה כרב או כשמואל אבל אליבא דכ"ע גם ר"י מודה בזה ולא מצינו בשום א' מאלו הפוס' דבא בלשונם שצריכה לבא מחמת טענה זו דמה ענין חוטרא לידה בענין המזונות ואילו הכא ר"י הוא האומר דצריך שתבא בטענת חוטרא לידה. א"ו דאינו ענין יבום להך דהכא וע"כ צ"ל כן בדעת הרשב"א דאילו בסי' תרכ"ג פסק לכוף ע"י חסרן תשמיש ומזונות לבד ואילו בסי' אלף רמ"ז דצריך שתבא בטענת חוטרא לידה. אלא ודאי דשנין דא מן דא דביבום כשאינה באה להתרעם על מזונות רק שהיא רוצה לכנס או לפטר התם ודאי כדי לכוף ליבם בעינן שתבא בטענת חוטרא לידה וכו' דאי לאו הכי אין לנו כח לכופו ובזה יבאו על נכון דברי ר"י ודברי הרשב"א דלא יסתרו זה את זה מחמת עצמם. וכן ההיא דמוהריק"ו ש"ו קל"ה דקדש אשה ואינו יכול לכנסה וצריכה גט אין אנחנו יכולין לכופו על הגט כי מזונות אינה יכולה לטעון דארוסה אין לה מזונות לכן צריכה לבא בטענה דחוט' לידה כי ע"פ טענה זו יכולין אנחנו לכופו. ומ"מ אף לפי דעת הר' ש"ך דעריב ותני מס' עירובי"ן מידי מחלו' הפוס' מערכה לקראת מער' ל"ן.
(ה) ובכן נסעה ונלכה לנ"ד דאיכא הכא כמה ספקי לכוף לגרש ספק הא' דדלמא הלכתא אזלא כסברת הרא"ש ודעי' דפסקו כרב דכופין לגרש כל שאינו זן אותה. (ב) ואת"ל דהלכה כהריף ור"ח דפסקו כשמואל באין לו מיהא יודה דכופין לגרש וכמ"ש הרשב"א לדעתו ונ"ד הוי אין לו (ג) את"ל דכיון דלא נתברר בבירור אם אין לו י"ל שכופין לזון ולא לגרש האיכא אחריתי דעליה יכולין לכופו לגרש והוא דאינו משמש ובשביל זה כופין לגרש וכס' האומרים כן ומרן מכללם (ד) ואת"ל דהלכה כהאומ' דבשביל חסרן תשמיש אין כופין דלמא הלכה כהאומרים דהיכא דאיכא תרתי חסרן מזונות ותשמיש כופין אותו אפי' ביש לו (ה) ואת"ל דאפי' לסברתם בעינן שתבא בטענת חוטרא לידה וכו' ובס' הש"ך ז"ל הלא גם זה אינו ברור ואיכא ספקא דדלמא הלכה כהאומרים דלא בעינן שתבא בטענה כ"ש אם נאמר דאותה סברא אינה ענין לזה וכיון דאיכא הכא כמה ספקי לית לן למיחש לגט מעושה וכופין אותו (ועוד נעמד לקמן בע"ה בענין זה דגט מעושה באות).
(ו) תו חזינא ליה לה' מטה לחם שם דמביא וקורא תשובה אחת לה' נוב"י ז"ל בח"ב סי' ץ' דחידש בטובו דלרב גופיה דס"ל דהאומר איני זן ואיני מפרנס דכופין אותו להוציא מ"מ בעי התראה דלא עדיף כח האשה מכח האיש ובכל הנהו דאשה יוצאה בלי כתובה בעייא התראה ודברי רב מוכיחין כן דנקט האומר איני זן ולמה תלה הדבר באמירתו א"ו דדוקא כשהתרו בו בב"ד והוא עומד במרדו ואומר איני זן וכו' ושוב הראה לו מר בריה מוהר"ש שכן בא מפו' בכתובות דס"ג ע"א ולאו לאימלוכי ביה בעי וכו' ועוד דכל זה ביש לו ואינו זן אבל האיש הזה שמתוך עוני הלך מאצלה וכו' את"ד (ה' נוב"י) וסיים הרב ז"ל דההיא תשו' הרשב"א דח"א סי' תרנ"ג הוא דכבר התרו ביה ועודנו עומד במרדו לא כן הכא דמה שהיה כבר היה ובלתי התראה ולעת הלום הרי הוא מוכן ומזומן לעשות ככל אשר יושת עליו נראה דתורה יוצאה דלא עבדינן הכא כפייה אלא דעמד לנגדו דברי ה' ברוך עוזיאל בתשו' מור"ם סי' ל"ז דמתבאר מדבריו דלהפוס' כרב דאומר איני זן כופין אותו להציא מכח ק"ו דאם באמירה לבד כופין כ"ש היכא דקעביד מעשה דודאי כופין ונ"מ דאם אתה אומר דכבר שב בכל לבו והוא מוכן לישב עם אשתו עכ"ז היא מצייא לבא בטענה דלא תוכל שאת לישב עמו דאינו מאמינו וכו' הצ"ע יש"ב. ומה מאד עגמה נפשי שאין אתי ס' נוב"י ח"ב ודבריו נפלאו ממני וה"ן לי פה להשיב ואבא היום ע"פ מה שהעתיק ה' מטה לחם דמה שחידש בטובו דבעינן התראה ומר בריה סייעו דכן הוא מפו' בכתובות דס"ג אהמ"ר מנייהו מלכי גבורי מלחמה אין כאן סמיכה בעזר"ה ואדרבא כפי מה שנבאר ונהפך הוא דמהתם נפקא דא"ץ התראה דהנה אמת דלפי פרש"י גבי מ"ש בש"ס ולאו להמלוכי ביה בעי שפירש שמא יחזר בו ובתוך זמן שאנו נמלכין בו ומחזירין עליו שיחזר בו מוסיפין על כתובתה היא ראיה לדבריה. אך נעלם מהם מה שפירשו הראשונים בסוגייא זו שא נא עיניך וראה להרב"י בסי' קנ"ד שהביא דברי הרא"ש שכתב דלמסקנא דאמרינן דלאו לאימלוכי בה בעי שאם היא רוצה כופין אותו לאלתר ואם היא רוצה ימתינו שמא יחזר בו וז"ל הרב"ח בא"ז דל"ב ע"ג מהספר דע שיש חילופי גירסאות בהך שינוייא דקא משני תלמודא דרש"י גריס ולאו לאימלוכי ביה בעי והרא"ש וכל האחרו' ז"ל גרסי בה פירוש שנמלכין בה מה היא רוצה או שיוסיפו לה או שיוציא ויתן כתובה ואיזו שתרצה יעשו לה וכו' והרא"ה כתב איכא דגרסי ולאו לאימלוכיה ביה בעי ופירשו שנמלכין בו ואם לא חזר יוציא ויתן כתובה וליתיה להך פירושא דעד אימת נטרינן ליה וכו' אבל הגירסא הנכונה ולאו לאימלוכי בה בעי כלו' אע"ג דהוי דינא להוציא וליתן כתובה נמלכין בה וכו' ואי ניחא לה ובעייא למיפק כייפינן ליה נמי לאפוקה וכו' דהא ודאי מילתא דפשיטא דבדידה תלייא מילתא וכו' ועוד בדל"ג ע"א כתב בשם הריטב"א דהנכון כגירסת הספרים ולאו לאימלוכי בה בעי כלומר שנמלכין בה ואם רצתה לצאת כופין אותו להוציא וליתן כתובה לאלתר ובמ"ק כתב רש"י כגירסת שאר המפר' ולאו לאימלוכי בה בעי אי נח לה שיגרשנה מיד ויתן לה כתובה או שיוסיפו לה וכו' י"ש והכי גריס המרדכי בסו"פ הבא על יבמתו. הרי דכל הראשונים פה אחד מחקו הגירסה וכתבו לאימלוכי בה דהיינו עם האשה ולא לאימלוכי ביה דהיינו עם הבעל ואף רש"י במ"ק פירש כמותם וצא וראה להר"ר ישעיה הראשון הו"ד שם בש"מ דקיים הגירסא ביה עכ"ז כתב דהרצון באשה וז"ל שם המורד ולאו לאימלוכי ביה בעי פירוש אע"ג דאמר רב יוציא ויתן כתובה לא מיד אלא נמלכין בו ומתרין בו שאם לא יתרצה להוציא וליתן כתובה אחרי כן אם לא ישמע כופין אותו להוציא. ומכאן מוכח שאם האשה טוענת ואומרת אי איפשי לעמד בתוספת זה אם תתרצה ותשלים עמי או יתן לי כתובה שהדין עמה וכו'. הרי דאף דקיים הגירסא ביה ופירש דהיינו התראה עכ"ז סיים וכתב דאם האשה אינה רוצה בכך שאינה רוצה להמתין שיעשו לו התראה הדין עמה ופוטרין אותה מיד. באופן דלסברת כולם אינו מעכב ההתראה לומר דאם לא נעשית ההתראה מקודם אין לכופו וכמ"ש הנוב"י. ומה שדקדק הרב אמ"ש בש"ס האומר איני זן ולא נקט מי שאינו זן ולמה תלה הדבר באמירתו א"ו דוקא כשהתרו בו ב"ד והוא עומד במרדו וכו' אהמ"ר יש לדחות דהש"ס חידושא אתא לאשמועינן דל"מ כשכבר עשו מעשה אלא אפי' הוא אומר שאינו רוצה לזון וסד"א דעביד איניש דגזים ולא עביד וכשיעשה מעשה נחייבהו להוציא קמ"ל דמעכשיו אמרינן ליה דחייב להוציא וכמ"ש הדברים האלה הרב ברוך עזיאל שם.
(ז) עוד יש להפליא על ה' נוב"י ז"ל דבדברי קדשו כתוב למ"ר כשהתרו בו הב"ד וכו' ואם אינו השמטת הקולמוס כל כמיניה דבעינן התראה מי זה אמר דבעינן ע"פ ב"ד והלא הוא דמהו לעוברת ע"ד והתם לא בעינן ע"פ ב"ד וכמ"ש בהדייא מרן בסי' קט"ו ואם התרה בה הבעל ועבר על התראתו הרי מפורש דלא בעינן ב"ד. והיותר ק' על ה' מטה לחם דגם הוא רג"ל על לשונו ב"ד וכתב דההיא דהרשב"א סי' תרנ"ג היינו דכבר התרה בו ואין אלו אלא דברי נביאות ואנא מצא בדבר הרשב"א דאיכא הכא התראה. איך שיהיה נתבאר בדברי הראשונים דלא בעינן התראה ומבלי התראה כופין אותו להוציא.
והנה אנחנו מאלמים כח האשה ע"פ האמור דאיכא הכא מניעת כל ענייני אישות דהיינו תשמיש ומזונות דבזה כתבו הפוס' דכופין להוציא. אולם כד הוינן בה העיקר חסר דזהו דוקא היכא דהבעל בפנינו קול קורא איני זן ואיני מפרנס ואיני משמש דידעינן בפירוש דמונע ממנה שאר כסות ועונה משא"כ בנ"ד דלא שמענו זו מפי הבעל רק מפיה אנו חיין ואין הבעל בפנינו שמכחישה ולא ידענו אם אמת יהגה חיכה רק היא טוענת שבעלה אינו שוכב עמה כדרך כל הארץ והגם שהב"ד הטילו עליה אלה חמורה שתדבר האמת יש לנו לעיין בדבר אם די בזה ובשלמא לענין המזונות והכסות הוא דבר שאיפשר להתברר וזאת אומרת שתוכל להביא כמה עדים וגם מורשה הבעל לא הכחישה אבל לענין התשמיש מי יוכל להעיד:
(ח) לזה זאת מצאנו למור"ם ז"ל בסי' קנ"ד ס"ז שכתב וז"ל אם טוענת אשה על בעלה שאינו שוכב עמה ואינו בא עליה דינה כדן טוענת שאין לו גבו' אנשים ובטוענת שאין לו ג"א והוא מכחישה פסק שם מרן בשם י"א שהיא נאמנת וכופין אותו להוציא ומינה דכן דעת מור"ם דהיא נאמנת וכופין אותו להוציא. וק' דלעיל סו"סי ע"ז פסק מרן על איש ואשתו שבאו לב"ד והיא אמרה שהוא מורד מתשמי' והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עושה מחרימין תחילה על כל מי שהוא מורד ולא יודה בב"ד ואם לא מבקשים ממנו ועושין פשרה כפי כח הדיין. הרי דבכל אופן אינה נאמנת ומדוע לא הגיה אורו מור"ם שם ומקבלין דין מן דין. וכבר ראיתי לה' פ"ת בסי' קנ"ד ס"ק ר"ג שהביא משם ה' גבו' אנשים סי' כ"ד שכתב שאין כונת רמ"א שטוען שיכול ובכיוון אינו שוכב עמה דהיינו שמורד וז"א דבזה ודאי אינה נאמנת וכמ"ש בש"ע סו"סי ע"ז רק כונת רמ"א שטוענת שאינו יכול או שאינו בקי בדרך ארץ והגם דמלשון הרמ"א לא משמע כן העיקר דאם טוען שמורד מתשמיש אינה נאמנת א"ד. ומוכרחין אנו לפרש כן דברי מור"ם מצד אחר דהמצין לא רמז לנו מאין העתיק מור"ם דין זה ולי נראה דהעתיק מתשו' הרא"ש שהביא הטור ויהיו דבריו על אשה שטוענת שאין הבעל שוכב עמה כדרך כל הארץ ואינו יכול לבא עליה וכו' ובטענה זאת משתנה דינה דאינה נאמנת כדברי מרן דלעיל
(ט
) אך ראיתי לה' עדוב"י בסי' ל"ו דפ"ד ע"ג שהביא מ"ש המר' פ' יו"ד יוחסין משם ר"ת דלא אמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת משום חזקה דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה אלא במילי דאתו מידו לידה כגון נתינת גט אבל במילי דלא אתו מידו לידה כגון שאמרה שאינו מתקשה לא מהימנא ופירש הרב דבריו דר"ת אזיל ומודה לכל מ"ש הפוס' דכל טענה שטוענת אצל בעלה והוא יכול להכחישה כגון שטוען שאינו נזקק עמה כלל וכיוצא וכיוצא שטוענת שנזקק עמה בימי נדותה דנאמנת דל"ד גרשתני ור"ת לא בא לשלל אלא כגון שאמרה שאינו מתקשה וסובר הרב ז"ל דאינו דומה לגרשתני דבהא אין ראוי לנו להאמינה דאיפשר דבטיב קשוי גמור לא ידע ומעיזה לומר כך ומשקרא וכו' עי"ד וכפ"ז בגוונא דנ"ד ס"ל לר"ת דנאמנת. עוד כתב ה' עדוב"י שם אחר הביאו דברי הרמב"ם והש"ע סו"סי ע"ז וז"ל דמדכתב הרמב"ם דיחרימו ב"ד עליהם להודות האמת ש"מ דסובר דמן דינא היא נאמנת בטענתה מטעמא דקי"ל לכל חד דחזקה דאינה מעיזה ומ"מ אע"פ שהיא נאמנת סובר הרב ז"ל שיטילו עליה חרם וכו' אף דיהבינן להו דינא דנאמנות מ"מ לא חתכינן להו לדינא תכף ומיד אלא נותנין אותה לפשרה וכו' ושוב נרגש מההיא דמוהר"ם שכתב על הך דרה"מ דעכשיו דשכיחי פרוצות מעיזה ומעיזה וכתב דמלבד דמוהר"ם יחיד הוא בדבר הזה עוד בה דאף לדעתו ה"ד להאמינה ע"פ דבורה לחוד אבל אי אנן ב"ד נותנין לה שיקבל חרם שתאמר האמת פשיטא ופשיטא דנאמנת היא בשבועתה דאי נחשדו להיות מעיזות לא נחשדו לישבע על שקר יש"ב ושוב בדפ"ו ע"א הביא מ"ש הריטב"א בחידו' לכתובות כ"י פ' האשה שנתארמלה שכתב משם אחרים שאם טענה אשה על בעלה ששכב עמה בנדתה דנאמנת וחלק עליהם דאין להאמינה במידי דמשוי לבעלה רשע וכו' ובסו"ד כתב דלצאת י"ח ס' הריטב"א ימסרו לאשה דנ"ד (שהיתה טוענת על בעלה דשוכב עמה משכבי זכר) לחרם ולשבועה אם אמת יהגה חיכה ובהא פשיטא דגם הריטב"א יודה דמהימנא וכו' יש"ב ולפי דעתו אשה זו דנ"ד דקבלה בפירוש אלות וקללות מפי ב"ד דינא הוי שנאמינה על טענתה אולם לא אכחד תחת לשוני דחידוש זה שחידשה תורתו של ה' עדוב"י אינו מוסכם וכמה דייות נשתפכו וכמה חילוקין נאמרו בו לך נא ראה בסה"ק אבני האפד סי' טו"ב סק"י והכא ממקומו הוא מוכרע דהוא הרכיב זה בדעת הרמב"ם ועינינו הרואות דעכ"ז עם קבלת החרם לא נאמין אותה לגמרי רק יתפשרו ביניהם וכמ"ש מרן. אף דיהיבנא כל דיליה לה' עדוב"י ונאמר דעל ידי טענתה נאמינה ונצרף עם זה חזקה אינה מעיזה פניה.
(י) מלבד זה איכא תו ריעותא אחריתי כיון דאין הבעל לפנינו וטענה זו פחתת היא דכדי שתהא נאמנת צריך שתטעון אותה בפני בעלה ולפני ב"ד וכמ"ש להדייא הריב"ש בתשו' סי' קכ"ז והרשב"ץ בתשו' הובאו בב"י סי' קנ"ד ומוהרלב"ח סי' ל"ב וה' עדוב"י שם דפ"ו ע"ב הא לאו הכי לה מהנייא דאין כאן העזה ואיפשר דמשקרא. וע' למוהרי"ץ אשכנזי ז"ל בתשו' כי באה בס' צה"כ ח"ב אה"ע סי' י"ג דמ"ג ע"ב שכתב דלא אישתמיט שום פוסק לומר דהיכא דאיכא עד המסייע לה וכן שלא בפני בעלה דליכא הך חזקה דמעיזה דתהא נאמנת בשבועה זה לא אמרו אדם מעולם ע"כ.
(י"א) ברם מקום יש בראש להאמין לאשה הזאת מטענתה אפי' שהיא טענה שלא בפני בעלה מתרי טעמי ועוד בה שלישיה חדא דכיון דנתברר אצלנו ונבאר אח"ך דלא ישקט האיש ביום ובלילה מלרדף אחרי נשים ולילך מז"ן אל ז"ן הנה רגלים לדבר שאינו נזקק לאשתו מאחר דהוא שש ושבע מתשמיש וזה הדעת נותן והשכל מחייב. ושוב מצאתי הדבר מפו' בתשו' דברי ריבות סי' ק"ב דעל תשו' הרשב"ץ כי הובאה ב"י דבטוענת שאין לו ג"א הצריך שתטעון כן בפני בעלה הכנה"ג שם בהגהב"י סי' קנ"ד ס"ק י"ח הביא משם ה' דברי ריבות דאם יש רגליים לדבר וידים מוכיחות שאומרת אמת כופין אותו להוציא (ע' שערי רחמים ח"א ד"ג ע"ב שכתב דתיבת אפי' הכתובה בכנה"ג הוא ט"ס וטעמו ונימוקו עמו) ואינה צריכה לטעון בפניה י"ש ובנ"ד איכא רגליים לדבר ג"ך
(י"ב)
וזאת שנית דאין כאן הבעל שיכחישנה דכבר קראנו אותו ולא בא ומצינו לה' קרית מ"ר ח"א סי' י"ג דעל ההיא דכתב מוהרש"ק ח"א סי' ך' והובא בכנה"ג סי' א' ס"ק ע"א על מי שאמר שאשתו נתנה לו רשות לישא אחרת והיא מכחישתו דאינו נאמן כתב דכל שאין האשה לפנינו דהשתא אין מי שיכחיש אותו נר' דנאמן וה"ן בנ"ד וה' מורש"ג ז"ל בתשו' הו"ד בס' צה"כ ח"א סי' ו' דפ"ו ע"ג נסתייע מתשו' הקמ"ר הלזו למאי דקאי מר ואע"ג דמוה"ר אג"ן ז"ל שם בדכ"ט ע"א חלק עליו וכתב דהקמ"ר לא אמרו בהחלט אלא בלשון נר' מ"מ מידי פלוגתא ל"ן מה גם למה שסיים דהקמ"ר לא סמך ע"ז אם לא בעבור שא"א להתברר גם בנד"ז א"א להתברר כי הוא לא רצה לבא.
(י"ג) ועד השלשה לא בא דמידי הוא טעמא דבעינן שתטעון בפניו הוא לבעבור דאיפשר שהיא משקרת רק דחזקה דאינה מעיזה מאמתת דבריה ולכן הרגלים לדבר ג"ך מאמתת דבריה וכיון שבכתובות שלנו כתוב בדף הא' שהאמין החתן להכלה עליו ועב"כ להכלה סנ"ל ולב"ך ע"פ דבורה הקל כב' עד"כ א"כ הרי שוייא אנפשיה לדידיה אשה נאמנת בכל דבריה השייכים לכתובתה ולעיל מזה כתוב בכלל החייובים ומיעל לותיכי כארח כל ארעא דהיינו תשמיש וכל שהיא אומרת שאינו מקיים תנאו היא נאמנת כב' עד"כ וכמו שכן מצינו לה' משא"מ ז"ל בח"א סי' כ"נ וה"ד היד"א מ"ק סי' א' ס"ק ס"ו דבמקומות שלנו שכותבין נאמנות בכתובה אם טוען האיש שאשתו נתנה לו רשות לישא אחרת והיא מכחישתו שהיא נאמנת י"ש והרב אמרו מדנפשיה הלא זכר שר שהוא מחלוקת בין הרבנים הקודמים דמוהרש"ך בח"ד סי' ק"ו כתב דמורה א' ר"ל דבכתו' שלנו שכותבין נאמנות בכתובה כב' עד"כ שאינו נאמן לומר שאשתו פטרתו מן השבו' ומוהרש"ך חלק עליו דנאמנות שכותבין בכתובה אינו לענין השבו' כי אם לענין חייוב הנדונייא וכבר נרגשו בזה ה' חו"ש ח"א סי' ה' ומוהרש"ג ז"ל בס' צה"כ ח"א סי' ו' ורמז לה' ראש משביר ח"א סי' ל"ג דנגרר אחר ס' ה' משא"מ וכתב דכן פשט הכתובות שלנו שכתוב בהן והאמין החתן הנ"ז וכו' דמפשט הלשון הזה מוכח דעל כל התנאים הנ"ז האמין החתן להכלה ובכלל התנאים הוא דלא ישא א"א י"ש ומוה"ר מוהרא"ג ז"ל בס' צה"כ שם החזיק במעוז ס' ה' משא"מ וה' רא"מ וסתר דברי מ"ד מוהרא"ג בטו"ט ודעת והעלה דכפי נוסח הכתובות שלנו זאת התורה כי אין האיש נאמן לומר שאשתו נתנה לו רשות כל זמן שאשתו מכחישתו לכ"ע. וכבר כתבתי בזה בתשו' שהשבתי בסיון התרע"ג הלא היא כתובה בתשו' לאה"ע סי' י"ג אות כ"ג וכתבתי שם דהנאמנות מהני על הדברים הכתו' בכתו' דוקא וה"ן הוא אחד מהדברים הכתו' בכתו' דהיינו התשמיש והיא אומרת דזה לא קיים תנאו והיא נאמנת בפשיטות.
(י"ד) ובלכתך בדרך הזה כי זוהי דרך ישרה הרוחנו דגם במה שטוענת שאינו זנה ומפרנסה היא נאמנת וא"ץ לעדים כיון שהוא אחד מהתנאים הכתובים בכתובה ואנא בס"ד אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכסה יתיכי וכו' והיא טוענת שאינו מקיים היא נאמנת כ"ן ברור. באופן דהג' טעאים הנ"ז חסרן שאר כסות ועונה יצאו נצבים לכוף את הבעל הנז' לתת לה גט פיטורין באין מעצר.
(ט"ו) ואשכחנא דרך אחרת לכוף את הבעל מצד אחר במה שהיא מתיראה לשבת אתו יחדיו כי פעם אחת איימה באקדח והיא המתינה עד שישן והוציאה הכדורים מהאקדח. וגם הוא הודה על שהראה לה האקדח רק שאמר שהיה דרך שחוק. ולכאורה היה נראה שאינה זוכה בטענה זו ע"פ מ"ש הרא"ש בתשו' כמ"ג סי' ג' והביאה הטור באה"ע ופסקה הש"ע בסי' קנ"ד באיש המשתטה יום יום ואומרת אשתו כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו דאין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים ע"כ גם ה' מ"ץ ח"א סי' ט"ן הו"ד בכנה"ג הגהב"י ס"ק מ"ט כתב דאפי' רודף אחריה בסכין להכותה אין כופין אותו לגרש ואפי' לומר לו שחייב להוציא וכו' (ואמ"א ס' מ"ץ ח"א לראות שרשן של דברים) וה"ה ה"ן. אבל נר' דשנין דא מן דא דבנ"ד אנן קחזינן דהוציא מחשבתו לפועל מה שהיה אומר שהטוב שיהרגו שניהם וכבר בקש להרג את עצמו אלא שלא עלה. בידו וכמו שהעיד הרופא שמצאו כאיש נדהם ואחר שתי שעות שנתיישב מעט ושאל לו על מה עשה ככה והוא השיב דלמה לו חיים ותהלות לאל שלא היה שם האשה. ואסון זה גרם לו כי דעתו בל עמו וכיוצא בזה כתבו ה' מטה לחם בסו"סי ח'. וה' כוכב מיעקב אה"ע סי' ט"ו בנדון כזה דשאני נדון ה' מ"ץ דעבד אניש דגזים ולא עביד משא"כ הכא דזרק סזכין מתוך ידו אדעתא שיגיע אליה וכבר הגיע אליה אלא דבדרך נס היתה ההצלחה איך אשר לא תעלה לה מורא ופחד להתקרב אצלו עי"ד כי קרוב הוא לנ"ד. ועם שראיתי כתוב אצלי משם ס' אור נעלם סי' כ"ה אודות איש אחד שנשא אשה ואמרו עליו שאין לו גבו' אנשים והוכרח לגרשה ונשא אחרת ובלילה הראשון היה דואג פן לא יוכל לבעול ולקח סכין ושחט את עצמו ולא הספיק למות וחי ונתרפא וכששאלו ממנו מדוע עשה ככה והשיב מפני הבושה שחשב שלא יוכל לבעל ועתה מתחרט ורוצה לעשות תשובה והאשה מואסת בו ואינה רוצה להדבק עמו שהיא חוששת כמו שפגע בעצמו מתוך שגעון פן יפגע בה וכתב שאינה טענה ואין לכופו לגרש ולמד כן מתוך תשו' הרא"ש י"ש וכעת אין הספר בידי. ומ"מ אתה תראה דאינו דומה לנ"ד דהתם לא דבר מאומה מקודם משא"כ בנד"ז כי ל"ו רגל על לשונו לומר כן לאשתו ועשה מעשה להרג את עצמו ולא הצליח בודאי דטענתה היא חזקה וקרובה אל השכל ודינא הוי דכופין אותו לגרש.
(ט"ז) עוד שפתיה נעות וקולה ל"ו ישמע שבעלה רועה זונות וכל מה שהכניסה מבית אביה אבד העושר ההוא מחמת סכומים רבים ועצומים שהיה נותן להן וכמו שהעידו לפנינו עדים ברורים שלזונה פ' נתן סך פ' ולזונה פ' סך פ' ויספה לטעון כי הוא מכה אותה ומחרפה ומגדפה ותרתי ריעותא אישתכחו ביה ומלבד הנזכרות לעיל. ואומר אין כל חדש ושתיים רעות הנ"ל המה באו בדברי הפוס'. וז"ל הרב"י בסו"ס קנ"ד מ"כ בשם ס' אגודה לאה טוענת על ר' שהוא רועה זונות והוא כופר ופסקתי שאם הביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה וכו' ובנדון זה יאבד הון דגרע מכל הנהו דפ' המדיר ודוקא שיש עדים שראוהו עם המנאפים וכו' ואחר שפסקתי הפסק שלחו לי תשו' הרמב"ם והאריך בזה וסו"ד היכא דאיכא עדות או שהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא ע"כ וכתב עוד מרן ב"י בשם תשו' ר' שמחה המכה את אשתו ועושה כן יש להחרימו ולנדותו וכו' ואם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתובה ואח"ך כתב הטילו שלום ביניהם ואם לא יעמד הבעל בקייום השלום אנו מסכימים להיות מנודה ויעשוהו ע"י נכרים לתת גט וכו' וכ"כ בהגה בשם א"ז דאם רגיל להכותה ולבזותה ברבים כופין אותו להוציא וליתן כתובה וכן השיב ר"ש שיעשוהו ע"י נכרים וכו' וסיים הרב"י וז"ל ומ"מ נ"ל דאין לסמך ע"ד ס' אגודה ור"ש וא"ז לכפות להוציא על דברים כיון שלא נזכרו בדברי שום א' מהפוס' המפורסמים ע"כ. ובטרם אקרב להביא מ"ש הפוס' על שתי סוגים הללו רועה זונות ומכה ומחרף את אשתו אבא להבין דברי הרב"י במ"ש שלא נזכרו בדברי הפוס' המפור' וכו' דכאשר ירדף הקורא ירגיש אדם דכבר נחלקו הפוס' על מ"ש בש"ס יוציא ויתן כתובה אי כופין או לא ודבריהם ערוכים בטור סו"ס קנ"ד הזכרנום למעלה וכמו שכן ראינו להרדב"ז בישנות סי' קנ"ז דאחר שהביא דברי ר"ש תמה עליו על הוראה זאת דדוקא בעל פוליפוס וחבריו דירדו חכמים לסוף דעת כל הנשים וכו' ושכ"כ הרשב"א בתשו' שאין כפייה אלא לאותם שמנו חכמים וכ"כ הרא"ש ז"ל דליכא כפייה בשוטים וכו' ועל מה זה הרב"י לא בא בהשג יד וכשיל וביפות כי אם שלא נזכרו דברים הללו בדברי הפוס' המפור' מאחר שכבר
(טו"ב
) וכדי לבא אל הישוב ה"ן קדם אמרתי אחכמה מה דעתו של מרן במחלוקת ר"י ור"ח אי כופין לאותם שאינם שנויים במשנה דבסי' קנ"ד סכ"א כתב וז"ל כל אלו שאמרו להוציא כופין אותם בשוטים וי"א שכל מי שלא נאמר בגמרא בפי' כופין אותן להוציא אין כופין בשוטים וכו' וכפי הכלל המסור בידינו בדעת מרן דסתם ואח"ך מחלוק' הלכה כסתם הוא דדעת מרן דכל שאמרו בש"ס להוציא כופין אותן בשוטים. וכן מצינו במורד מתשמיש דאמרו בש"ס יוציא ויתן כתובה פסק מרן בסי' ע"ז דאם היא רוצה כופין אותו מיד ויוציא ויתן כתובה וזה דלא כר"ח וכן הסכימו שני המלכים הרב מוהרי"ץ ישראל ז"ל ומוה"ר מוהריק"ו בס' כוכב מיעקב סי' ט' בדעת מרן והו"ד בס' מטה לחם סי' ח' די"ד ע"ד והרב שם הביא שכ"ד הרה"ג איש ירושלם בתשו' כי באה בס' בני בנימין ח"א סי' ל"ו עי"ד האמנם זוהי שק' שבסי' קנ"ד ס"ה פסק לתשו' הרא"ש דאיש המשתטה וכו' דאין כופין לגרש אלא באותם שאמרו חכמים וזה מנגד לזה. אמנם כמעט קט אתה תראה דאין כאן שום ניגוד וסתירה דדעת מרן הוא דבאותם שאמרו בש"ס יוציא ויתן כתובה בהא הוא דכופין בשוטים אע"ג דלא נאמר בש"ס בהדיא כופין אבל היכא דלא נזכר בש"ס מאומה ואנן בעינן למכפייה בכי הא מודה להרא"ש ודעימיה דאין כופין וכגון באיש המשתטה דלא נזכר בש"ס כלל על דין זה ודוק כי נכון הוא ועפ"ז יתיישבו דברי ה' ב"י פה דלא בא להשיג פה על סברת האגודה ור"ש ודעי' ממחלוקת ר"י ור"ח דלפי דעתו אין זה ענין לאותו מחלוקת והוא בא לגלות דעתו דכיון דלא נזכר דבר זה בשום א' מהפוס' המפורסמים אין דעתו לכוף ולא רצה לומר שלא נזכר בש"ס שהרי מצינו להרא"ש גבי נכפה דהגם דלא נזכר בש"ס כתב דכופין דדעתו לדמותו למוכה שחין ובעל פוליפוס ע' להרב משא"מ ח"א אה"ע סי' ט"ו דקנ"ד ע"א מה שיישב דברי הראש. וע' למוהר"ם אלשקר ז"ל בסי' ע"ג דכתב דההוא כללא לאו דוקא דיש מקומות שכופין ואף ע"ג שאינן מאותן שמנו חכמים ובזה יישב ההיא תשו' הרא"ש דמוכתב למלכות שכופין אותו לגרש עי"ש.
(ח"י) עתה אקום למען דעת בהנהו תרי סוגי מכה את אשתו ורועה זונות איזה פוסקים ס"ל לכוף להוציא ומי המה החולקים. בסוג מכה אשתו מלבד ר"ש וא"ז דס"ל לכוף להוציא מצינו בשה"ג אשר סביב המר' פ' המניח דהביא דברי ר"ש וא"ז וקבלן בשתיקה. וכ"כ מוהר"ם בתשו' דשייכי לס' נשים לה' אישות וכ"כ הר"ר שמריה וכמ"ש בד"מ אות ט"ז ובאות י"ג (צ"ל ט"ז) כתב ע"ד הב"י וז"ל ואיני רואה בזה דבריו כלל וכדאי הם הגאונים לסמך עליהם כ"ש שהרמב"ן ומוהר"ם הסכימו בתשו' בענין הכאת אשתו והביאו ראיות ברורות וכו' וכו' וק"ו הוא מהאומר איני זן וכו' וה' בנימן זאב בסי' פ"ח צירף לר"י עם דעת ר' שמריה דכייפינן ליה לגרשה ושכן מצא בקונט' ישן משם ר' יו"ט ז"ל וגם מני"ר ה' ב"ז הסכים דכופין לגרשה אלא דבסוף הפסק נרתע לאחוריו משום איסו' דא"א וב"ד שבאותו מקום יכריזו עליו נדוי וכו' וכן סיים בד"מ וע' לה' יד"א בסי' קנ"ד הגב"י ס"ק ב"ך שהביא משם הרשב"ץ ח"ב סי' ח' שכתב שכופין ואילו היה רואה הרב"י דברי הרשב"ץ איפשר שלא היה כותב שאין לסמך ע"ד ס' האגודה וכו' כיון שלא נזכרו בדברי שום א' מהפוס' המפורסמים עי"ד.
אולם מלבד דדעת ה' ב"י להפך גם הכנה"ג בהגהב"י ס"ק מ"ט כתב דכ"כ בתשו' הגאונים סי' קל"ה ווהראד"ב סי' ל"א והרדב"ז ישנות סי' קנ"ז והמ"ץ ח"א ט"ן עי"ש ותשו' הגאונים אינן מ"א לראות מאן חתים ה וגם ס' לח"ר אמ"א ודברי הרדב"ז כבר כתבתים לעיל וה' משא"ם ח"א סי' ט"ז דקנ"ה ע"ד הרחיק הכפייה מכח דברי הרדב"ז. וגם ס' מ"ץ ח"א אמ"א. אך מה שהביא הכנה"ג משמו שכתב דאפי' רודף אחריה בסכין להכותה אין כופין אותו לגרש ואפילו לומר לו שחייב להוציא ע"כ ק"ל טובא דהפריז על המדה דלומר שהוא חייב להוציא בלי כפייה מה יש וכמו שכ"ר למוהרש"ך ח"ב סי' ק"ל דאע"ג דאין לסמך לכוף עליו להוציא מ"מ לפחות יספיק שראוי לחייב לאיש העושה זאת להוציא עי"ד וכ"ן מדברי הרדב"ז והב"ז דכן הוא מבואר בדעת הרמב"ן דאיהו אזיל בשיטת האומ' דאין כופין לגרש אלא באופן השנויין במשנה וכמ"ש בתשו' סי' קל"ח ואילו בסי' ק"ב והובא בב"י סוס"י ע"ד כתב גוערין אותו ומודיעין שאם יכה שלא כדין שהוא חייב להוציא וליתן כתובה אם לא שנאמר דדוקא כפייה לא עבדינן ליה אבל אומרים לו שהוא חייב לגרשה והוא עובר ע"ד חכמים. באופן דאיכא הכא מערכה לקראת מער' אי כופין להוציא ולדברי כולם חייב לגרשה. והגם שראיתי לה' משא"מ בסי' ט"ו דקנ"ה שכתב דע"כ לא אשכחן להו שהתירו לכופו אלא היכא דהחרימו עליו בבל יוסיף והוא עבר על החרם וכמ"ש מרן ב"י בהדייא בסוס"י קל"ד בהביאו דברי מוהר"ם בתשו' הגהמ"יי ה' אישות דשמעינן מדברי קדשם דעד הכאה מיהא אין כופין כל דלא קדים קביל עליה בחרם ועבר עליו וכו' יש מלבד דהשה"ג כשהביא דברי ר"ש וא"ז לא עלה בשפתיו ענין חרם. עוד בה דבזמן הזה דאין לנו רשות להחרים לא נשאר בלתי התראה וכבר התרו בו כמה פעמים קרוביו ואוהביו והוא עבר עליהם והיה מבטיח ואינו עושה והתראה זו אינה צריכה להיות בב"ד וכמש"ל וענין זה אינו אלא לכופו אבל לחייבו לגרש ליכא מ"ד דלא וכנ"ז.
(י"ט) אבא נבא בסוג דרועה זונות דנתברר אצלנו דהוא מוחזק בכך לא אחת ולא שתיים ומביאן לביתו בחדר משכבו ושוכב עמהן בקירוב בשר הגם שאינו לפניה מ"מ הוא עושה את כל התועבות האלה ובאנו לההיא סברת אגודה דסובר דכופין אותו להוציא וכתב כן משם הרמב"ם בתשו' וכתב דגרע מכל הני דתנן בפ' המדיר. ומור"ם בהגה ס"א הביא ס' אגודה בשם י"א ולא הביא חולק והכנה"ג בהגהב"י ס"ק מ"ד כתב שדעת בעה"ת שמביא הרב"י בח"מ סי' ל"ד נראה נוטה לזה וכ"ד מוהר"י הלוי כלל ב' סי' ט'. והחולק ע"ז הלא הוא מרן ב"י ז"ל ואתו עמו ה' מ"ץ בח"א שה"ד הכנה"ג שם וכתב שאינו סומך ע"ז כיון ששאר פוס' סתמו ומי יעשה מעשה (ורשום אצלי בזכרונותי ד"ה מחנה חיים ח"ב עמד ע"ד האגודה ואמ"א כעת לראות מה דבר האיש) ומוהריט"ץ בסי' רכ"ט שנשאל כנ"ד ממש שהוא הולך ורודף בזנות תירוש יין ושכר ובעיקר שאלתו לא נזכר דתובעת האשה גט רק נדונייא שאל השואל אם כופין אותו ליתן גט והרב מצדד אצדודי וכתב וז"ל איברא דכיון דבאה מחמת טענה גדולה שהוא עושה ניאצות גדולות וניאוף ושחוק וק"ר ומחמת כן מאסה אותו ישר כחה והיינו יכולין לומר כגון זה אין אדם דר עם נחש בכפיפה כמ"ש הרמב"ן סי' ק"ג וכו' א"כ גם אנו נאמר בצער זה שראה אותו נואף ובועל בת אל נכר אין לך צערא דגופא גדול מזה ואפי' נאמר דאין כופין אותו לגרש וכו' איפשר שאם לא רצה לגרש כופין אותו ליתן כתובה וכו' ומה גם שכבר התרו בו פעמים שלש וכו' כ"כ האי יכולה לתבוע נדונייתה וכו' וה' מוהריק"א בטור אה"ע הביא תשובות שאם הבעל הולך אחר זונות שכופין לגרש והאריך בזה וכו' מבואר דלא ברירא ליה לחלוק ולא לעשות מעשה. ויותר נראה משטחייות דבריו שהיה דעתו כס' האגודה אך כיון שעיקר שאלתו היה על הנדונייא לא רצה להטפל על זה. והג' חכם צבי סי' קל"ג הביא דברי האגודה שכתב דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה וכתב דאף שאין דעתו נוחה מטעם זה שיהא נדון ע"ש סופו כבן סו"מ מ"מ אף לפי דברי האגודה אין הדברים אמורים אלא במוחזק לכך ואפי' לס' האגודה לע"ד צריך ג"ך התראה דלא יהא זה חמור מעוב' ע"ד וכו' ולא עוד אלא דאף אם רצונה ללכת בלי כתובה אין כופין אותו כלל לגרש אלא אחר התראה וכו' עי"ד. הרי דאע"ג דיצא לחלק כדברי האגודה עכ"ז העלה דאחר התראה כופין אותו לגרש וללכת בלי כתובה. וה"ן שכבר התרו בו כמה פעמים ולא חזר ואינה תובעת כתובתה לדעתו כופין אותו לגרש. נמצינו למדין דסברת האגודה הגם דלא קבלוה לגמרי הפוסקים האחרונים מ"מ לא מצינו שחלקו עליו בפירוש רק הרב"י ושאר הפוס' לא חלקו רק שלא סמכו עצמם לעשו' מעשה.
אמר מעתה הכא דנמצאו בהאיש הלזה תרי ריעותי הנ"ל דהיינו שמכה את אשתו וזולל וסובא והולך אחרי הזונות אלו הן הנצרפין לכוף אותו כאשר איכא הכא ס"ס ס' אי הלכה כהסוברים דמכה אשתו כופין אותו להוציא ואת"ל דאין כופין אותו לגרש רק דחייב לגרשה שמא הלכה כהרמב"ם והאגודה דסברי דברועה זונות כופין אותו לגרש והנה נהפך וכמובן.
(ך) מצורף לזה סברת אותו פוסק שהביא ה' משא"מ באה"ע ח"א סי' ט"ז באיש שותה שכור ומתפתה ביינו וכו' ומביאין אותו לביתו ואשתו יושבת תחת תומ"ר במחבואה ממנו פן תוקש בו ויסבב מיתתה וכתב הרב דכופין אותו לגרש. והגם שה' משא"מ חלק עליו וגם הנדון ההוא בעת שכרותו היה מתפלש בטיט חוצות ומקרע כסותו מ"מ אין לחלק בזה דהאיכא ריעותי אחריני בעת שכרותו ואיכא בזיון משפחה וחזי לאיצטרופי. ועל דא ודאי בוכה ומבכה וסנייא ליה כנצר נתעב ומאיס עלה וכמו שאמרה בפי' לפני ב"ד. ואע"ג דקי"ל להלכה באומרת מאיס עלי דאין כופין אותו להוציא וכמ"ש מרן בסי' ע"ז ס"ב מ"מ:
לא נכחד דרוב הפוס' ס"ל דבטוען מאיס עלי כופין אותו להוציא וכמו שאסף וקבץ הג' מו"ה מוהרא"ג ז"ל בס' צל הכסף ח"א סי' י"ג והבאתיו בסה"ק אבני האפד סי' ע"ז או' ג'. ועל כל אילין דהוו' שהוא חיסר ממנה שכ"ו. ומאיים אותה באקדח ורועה זונות. ומכה ומחרף אותה דבכל אחת מהן יש סברות הפוס' דכופין להוציא כ"ש בהצמדם יחד דפשיטא ודאי דהדין נותן לכופו.
ואסופא דמילתא אני אביא מה שהעתיק ה' מטה לחם שם בסי' ל"א משם ה' אות היא לעולם ח"ב דמ"ט ע"ד באיש כעסן ובעל קטטות ומריבות ומתקוטט עם אשתו עד שהכה אותה ודחפה והזרוע שלה נעתק. ממקומה וכו' וע"ז נו"ן בהלכה הרב אם יש מן הדין לכופו על הגט בשוטים והביא תשו' הרשב"ץ ח"ב סי' א' דמתבאר מדבריו דאפי' אם אינו מרעיבה מענין מזונות מ"מ על היות שמצערה הרבה וי"ל לחיים ניתנה ולא לצער ובכל כי הא דהצער הוא תדיר משמע מדבריו דפשיט ליה דלכ"ע כופין על הגט וכו' ובנד"ז דהגיע הצער עד הכאה וגדול עונו מהכות את אשתו וכו' והסכים לכופו לגרש ע"פ תשו' הרשב"ץ והחוט המשולש ובכי הא דאיכא אמתלא לטענת האשה במאי דמאסה בו ומדות אלו מר ממות דטוב פת חרבה ושלוה בה ובכי הא אף החול' על הרמב"ם בטענת מאיס עלי שלא לכופו הכא יודו ע"ש דבריו כי נעמו. וה' מטה לחם שם דע"ו ע"ב הביא עוד משם ס' עיני כל חי בדל"ז ע"ב וע"ג מהספר שנשאל מ"ה מוהר"י בן נחמיאש ז"ל באיש רע ובליעל ושכור ורועה זונות וכו' על הכל שאינו יכול לזון אשתו שמה שמרויח אינו מספיק לו לבדו להשתכר ולהשתגע אם יש היתר בדבר לכופו לפני גויים עד שיאמר רוצה אני וכו' והסכים ה' מוהרח"ף לדינא דיכולים בזה לכופו בין בדיני ישראל ובין בדיני עכו"ם עד אשר יפטר את אשתו ויאמר רוצה אני וכו' עי"ד. ולדאבון נפש אין הספרים אתי לראות בשרשן ומ"מ גברי רברבי נפקי הכא וסמוך לבי לא ירא.
(כ"א) ואל יקחך לבך ההיא דכתב מוהריב"ל בח"ב סי' ג' וק"ב דלעשות כפייה בגט אף במקום דימצא רוב הפוס' דשרו לכופו מ"מ לדינא חיישי' למיעוט' דפוס' החולקי' וס"ל שלא לכופו מפני חומר שבו שלא:
יהיה גט מעושה י"ש וחשו לה הפוס' ראשונים ואחרו' דע"כ ל"ק מוהריב"ל הכי כי אם בפלוג' חדא אבל כל דאיכא תרי פלוגתי ובכל חדא איכא רובא דסוברים לכוף באופן דאיכא הכא ס"ס וכ"ש הכא דאיכא תרי ותלת דאותם האוסרים הוו כמו מיעוט שאינו מצוי גם מוהריב"ל יודה דלא חיישינן לגט מעושה וכמו שהאריך בזה הג' מוה"ר בשע"א אה"ע סי' כ"ט דהגם דבדבר שבערוה לא אזלינן בתר הרוב להקל וחיישי' למעוט מדרבנן מ"מ בס"ס אזלינן לקולא בכל התורה כולה אפי' בדבר ערוה וכמ"ש הרשב"א בתשו' ח"א סי' ת"א וכן עלתה הסכמת הפוס' דס"ס אלים מרובא והביא מ"ש החק"ל בח"א חיו"ד סי' קכ"ו שכתב דס"ס שקול הו"ל רובא דהיתרא נגד מיעוט שאינו מצוי יש"ב ומאי דנקיט בלישניה ה' שע"א שם דאית לה חזקת פנויה היינו דרווחא אשכח בנ"ד וכמו שיר' המעיין.
(ב"ך) מה גם דגט מעושה בישראל שלא כדין תלוי במחלו' הפוס' אי פיסולו דאורייתא או דרבנן וכמ"ש א"ה בתשו' אה"ע סי' ח' אות ו' והבאתי שם דברי ה' אמרות טהורות בדרי"ג ע"ד ואילך דחלק על ה' המכת"ם ומר הוא דקאמר דדעת הרמב"ם והריף והרא"ש ורש"י והר"ן והטור דאינו אלא מדרבנן עש"ה וא"כ הו"ל ס' במידי דרבנן. ובר מן דין ראיתי לה' מטה לחם בסי' ג"ן שהביא משם רבני אשכנז ה' דבר משה תאומים וה' תועפות ראם שכתבו דהא דחיישי' לגט מעושה אינו אלא היכא דלא ביטל המודעות אבל למה שנוהגים לבטל המודעות היכא דבטל ליכא פקפוק כלל וכן מעשים בכל יום ע"כ ורמזתים בסה"ק אבני האפד סי' קל"ד אות ה' וכתבתי שם דגם בס' יד יוסף הנד"מ אה"ע סי' ח' כתב דעכשיו דמבטלין המודעות קודם נתינה אתי דבור ומבטל דבור ע"כ. אך ת"ם אנכי דהפוס' הנ"ל כ"כ להלכתא פסיקתא ולא עלה על דל שפתותיהם דזהו מחלוקת עצום בין הפוס' וכאשר כתבתי בתשו' הנ"ל או"ד דמדברי ה' הלבוש בסי' קל"ד סיו"ד מתבאר כן אך רמזתי שם דברי ה' גט מקושר בסי' ך' ס"ט דהיכא דידעינן באונסיה אפי' בטל כל מודעות עד סופן אינו כלום שכ"כ מוהרי"א והמבי"ט ומטו בה משמיה דהרשב"א והריב"ש ומוהראנ"ח ח"א סי' מ"ב וה' אמרות טהורות בסי' קל"ד אסיק דלענין הלכה ודאי דראוי לפסק לחומ' דאפי' פסל עדי המודעה כל שיש ב' עדים שיודעים באנסו הגט בטל וכו' עיש"ב ואין הספרים שרמז ה' מטה לחם מצויין אצלינו לראות אם ראו דברי הפוס' הנ"ל מ"מ מידי פלוגתא ל"ן.
(כ"ג) וזאת מן המודיעית דבא אלינו מכתב מאת מע' הרב דעיר ביינה מודיע שקרא את הבעל לפניו להודיעו שיבא פה להתדיין עוד הפעם לפני הב"ד או שימנה מורשה בעדו והוא ענה שתלך אשתו לשם ואם לא תאבה האשה ללכת אחריו שתשלח את בתו אצלו והוא יפטרנה בגט הגם שהכל הוא אצלו מ"מ היא האשה אינה רוצה לשוב אצלו עוד כי א"א לדור עמו ואפי' אם יבא פה העירה ולפי מה ששמענו שהוא אינו יכול לבא עוד בעיר הזאת כי בורח הוא מחמת השררה. ואם האמת כן שלא יכול לבא בעיר הזאת ופה היה מקום הנישו' פשיטא ודאי שאינו יכול לכופה וכמ"ש מרן בסי' קנ"ד ס"ט דאם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמד במקום שנשאת מפני סכנת נפשות כופין אותו לגרשה וסיים מור"ם כי היא אינה צריכה ללכת אחריו והיא תשו' להרא"ש שהובאה בטור וכ"כ הרב ברוך עזריאל בתשו' כי באה בתשו' מור"ם סי' ל"ו וז"ל משמע מתוך דבריו (של הרא"ש) שאם אינה רוצה לבא בעירו לסיבת מה הרי הוא כאילו מוכתב למלכות גם בעירה ולכן ראוי לכופו וכו' את"ד.
(כ"ד) ואחר שהעלינו דמצד הדין חייב לגרשה וכופין אותו נראה ברור דכל זמן שאינו מגרשה הוא חייב לזונה מיום שפירשה מביתו עד שיגרשנה וכמ"ש מור"ם בסי' ע' סי"א דאם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו והמניעה ממנו ולותה למזונות צריך לשלם והכא כ"ע יודו דא"א לה לדור עמו מחמת רוע מעלליו והאייום והגיזום וכ"כ ה' עדוב"י סי' ל"ז ומוהרימ"ט ח"א סי' קי"ג ואין זה נכנס בסברת רבני ירוש' שבס' בני בנימן סי' לה' ול"ז הבאתים בסה"ק אבני האפד סי' קנ"ד דהתם קיימי במי שאין לו גבו"א דיכול לה לחיות עמו אך היא אינה רוצה אבל כל שאינה יכולה לדור עמו בשום אופן כנדון זה כ"ע יודו דחייב לזונה ע' מטה לחם סי' ח' וי"א וע' בתשו' שהשבתי בש' עזרת"ה והיא כתובה לעיל בסי' ח"י בס"ד. זהו דעתי בדבר הזה וה' יזכרנו לעמד על אמתת התורה כפי חפצו ורצונו עבד הנרצע לעבודת קונו והוא הצעיר דוד ב' אברהם פיפאנו ס"ט