אור ברסלב
נושא האפוד סימן כא

נושא האפוד· רבי דוד פיפאנו

סימן כא

סימן כ

שבט התרע"פ

שאלה. אשה שבאה לגבות כתובתה וכתוב בה שהכניסה לבעלה במעות מדודין סך עשרים נאפול' זהב והוסיף לה בעלה סך ארבעים נאפול' באופן שעלה בין הכל סך מאה ועשרים נאפול' זהב לבד ממאתן זוזי ובשעת הנישו' היו שוין הנאפול' עשרים ליבוס האחד יהיה נאפול' מזהב יהיה נאפול' מנייר דהיינו באנקה נוטה אשר כתוב בו זהב. ועתה בשעת גבייה מכח המלחמות הוקרו הנאפול' זהב ועלו למעלה עקרבים לסך מאה וחמשים ליבו האחד ואת העודף כי לא נמצא זהב בעין. והאשה טוענת שהיא רוצה לגבות הכל כתובה ותוספת בנאפול' מזהב או שיעורן בליבוס כמו ששוה הנאפול' זהב עכשיו. ויורשי הבעל טוענים שהם רוצים לתת לה על הכל שווי הנאפול' כמו שהיו שוים בשעת הנשואין דהיינו באנקא נוטא משיווי עשרים ליבוס האחד דגם אלו היו להם שם נאפולייאוניס מה שוה"ד נותן?

תשובה. כל קורא בספרי הפוס' ראשונים ואחרונים בעיניו יראה דכולם מלאים יתבין ועסקין בשאלות כאלה ולא היה צריך הכתוב' לאמרו. אולם המעמיק בהם יראה דיש ויש עדיין לעמד בעבור איזה שינויים בנוסחאי הכתובות ואנוכי עמדתי בע"ר על כל דבר ודבר את מקורה הער"ה והיו לאותותי וכאשר ירדף הקורא לראות את אשר הקרה לפניו ומה יעשה בה ישים עיניו בו את אותותי אשר שמתי בם להקל מהקורא ולא יהיה לו למשא לשוטט עיניו אנה ואנה וזה החלי בס"ד.

ראשית ביקורים (א) לנו לדעת כתובות שלנו מה דין יש להם אי דין קולי כתובה או דין חוב. בעבור דיש בכתובה חובות משונות זו מזו. א' המדודין. שנית הנדונייא. ג' מעות התוספת. ד' הק' והר'. ונחלקו הפו' באיזו מהם יש להם דין חוב ובאיזו מהם דין כתובה. דבמדודין הסכמת רוב הפוס' רובא דרובא לבד הרמב"ן דהרי היא בעלת חוב ואין לומר קי"ל כהרמב"ן, ובנדונייא ונצ"ב איכא פוס' דס"ל דאמרי' ביה מקולי כתובה ויש דס"ל דיש להם דין חוב שהם מערכה מול מערכה. ובקו"ר ובפרט בתוס' שליש איכא הכי ואיכה הכי לבד בקו"ר ליכא מאן דפליג דלכ"ע אמרי' ביה מקולי כתו' וכמו שאסף וקבץ בזה הפמ"א ח"א סי' ץ' עש"ב.

אלא (ב) דה' עדוב"י ז"ל בסו"סי מ"ז חדית לן דבכתובות שלנו שאנו רגילין לכתב וקבלם עליו החתן הנ"ל כמלוה ורשו וכנצ"ב אשר בתנאי הזה בכתובות כאלה לא שייך למימר מקולי כתובה שנו כאן וכבר נשתנו דין כתובות שלנו ע"פ תנאי זה מכמה דינים הנאמרים בכתובות שלהם כאשר זאת התורה ג"ך החומה ניתנה מאת הרשב"ץ בפי' הכתובה שלו. גם ע"פ תנאי זה סמי מכאן אותו המחלוקת דאיפליגו רבוותא ז"ל אי נצ"ב ונדונייא הם בכלל כתובה או לא דכתובות שלנו מכח תנאי זה כל אפייא שוין דכתובה ונדונייא חד דינא אית להו ע"כ. וממנו נסתייע מוהרד"ף ז"ל בס' מכת"ל חאה"ע סי' ו' דקנ"ד ע"ג והרב יצחק צבי ז"ל שם בתשו' ס' י"ג דקס"ז ע"ב. וכ"כ מהרש"ג ז"ל בס' משפטים ישרים ס' מ"ט וגם הוא נסתייע מדברי הרשב"ץ בפי' הכתובה ושכ"כ מוהרימ"ט בח"ב חאה"ע ס' ב' עי"ד.

כל קבל דנא מצינו לה' פמ"א שם דבא בשאלה טענה זאת בפי האשה ולא הועילה מאומה והרב בתשובתו לא הזכירה אפי' בהעברה בעלמא מוכח מינה דדעתו דתיבות הללו אינם אלא טופסא דשטרא. ורואה אנכי למוהר"ש מאטאלון ז"ל בס' עבודת השם חאה"ע ס' כ"ד דלק"ט ע"ב שכתב משם הפמ"א דע"כ ל"מ תנאי זה דמלוה ורשו אלא לענין שלא תפסיד היא האשה באיזה דין שיש חילוק בין כתובה למלוה ובין תוס' לנדונייא אבל לענין חיוב הבעל או היורשים לפרוע לה מעו"ב הא ודאי לא וכיעו"ש בדברי הרב שכתב בפשיטות חילוק זה לצאת מדעת מוהריק"ו ז"ל דס"ל דתוס' דידן דין נדונייא יש לו הגם דבאותה כתובה דנ"ד היה כתוב האי לישנא דמלוה ורשו וכו' יעו"ש. ואהמ"ר אלף פעמים דבריו תמוהים לך נא ראה בדברי הפמ"א שבתשו' לא בא אפי' תיבה אחת על דנא פתגם בעבור מ"ש בכתו' כמלוה ורשו רק הוא ערך המחלוקייות שיש בענין זה אחת לאחת ובסוף התשו' כתב דאפי' מוהריק"ו לא אמרו כי אם שלא תפסיד המעות אבל לא לחייבו בזוזי דמבואר דלדעתו האי לישנא ל"מ כלום להצילה מהמחלו' אי נדונייא כחוב או"ל ותו ק' דמבואר מדבריו דגם הפמ"א מודה דמהני לשון זה לשלא יהיה חילוק בין מלוה לכתו' ובין תוס' לנדונייא ואם כן הוא הדבר אין כאן מחלו' בינו ובין העדו"בי לענין זה ולמה הביאו לחולק.

תו חזינא ל"ה עה"ש בסו"ד שכתב וז"ל כ"ש דלע"ד ס' הפמ"א נראה ברורה לפי דעת רבני האחרו' ז"ל דלא לישתמיט שום אחד מרבנן בתראי ז"ל לומר דבכתו' שלנו שכתוב האי לישנא דמלוה ורשו ליתא לההוא פלוגתא דנדונייא אי הוי כחוב או"ל כמ"ש העדוב"י ואעיקרא דדינא נלע"ד מדברי הרשב"ץ דל"ק אלא דאהני האי לישנא שלא ליתן לה מקולי כתוב' שלא לגבות מהראוי ושלא ליתן לה פחות שבמטבעות אבל לעשותה דין מלוה וחוב ממש דהיינו שתגבה במעו"ב מנין לנו וכו' והלא תראה בתשו' מוהרימ"ט סי' ב' דהגם דכתב דעכשיו שכותבין בכתו' לשון זה דמלוה ורשו דאינו בדין ליתן לה פחות שבמטבעות אפ"ה נראה מדבריו שם בהדייא דעדיין הוא מחלו' אי נדונייא הוי כחוב או"ל וכו' את"ד. ואני בעניי בתר דמחוינא קדה חמש מאות אמינא דלא צדק בזה דעמ"ש דלא לשתמיט שום פוסק מרבנן בתראי למימר כמ"ש ה' עדוב"י נעלם ממנו תשובה שלימה ממוהרש"ג ז"ל בן דורו של הפמ"א שכתב בס' העדוב"י וכנז' ונגררו אחריו שנים מרבני האחרו' ז"ל ה' מכת"ל וחד דעמיה וכנז'. ומי סני ליה מוהרימ"ט דאזיל בשיטה זו וכמ"ש מוהרש"ג ז"ל בתשו' הנז' ומה שדחה דמוהרימ"ט אע"ג שכתב דלשון זה מהני לכשלא יתן פחות שבמטבעות נראה מדבריו שם להדייא דעדיין היא מחלו' אי נידונייא הוי כחוב או"ל וכו' אהמ"ר אנא לא חזינא כי האי סימנא בדברי מוהרימ"ט דהרואה יראה שם דבד"ה ועדיין נכנס בחקי' זאת דנחלקו הפוס' אי' נדונייא דינה כחוב או"ל ושוב בד"ה ומ"מ כתב דמסתברא דעכשיו דנהגו למכתב שקבל עליו החתן הכל כמלוה ורשו וכו' גובה מעידית וכו' ולא הזכיר עוד המחלו' הנז'.

איברא דמוהרימ"ט בחחה"מ סי' ח' שרמז הרב מסייע ליה קצת דאחר שערך המחלו' אי כתובה יש לה דין חוב כתב וז"ל ואע"ג דלענין זבורית ולכל מילי דקולי כתובה לגבי בעל השתא אנו נותנים לנצ"ב כח כגון להתפרעא מכל שפר ארג וכו' ומהני לגבי בעל דכל תנאי שבממון קיים אבל לא לגרוע כחו של בע"ח להא מילתא והשתא איכא למימר כיון דפלוגתא דרבוואתא הוא הו"ל ממון המוטל בספק וכו' ע"כ. מ"מ מלבד דכי היכי דלא להוי מוהרימ"ט נסת"ר מחמתו' אית לן למימר דאיפשר דבכתו' הללו לא הוה כתיב בהו כמלוה ורשו רק היפויים שהביא וכמו שלא הביא לשון זה. עוד בה דיכולין אנו לומר דלס' מוהרימ"ט היפויים הללו לא מהנו לגבי בע"ח כי אם דוקא לגבי בעל ואיפשר דגם לגבי יורשים דאתו מכח בעל מהנו אבל לא לגבי בע"ח וכמ"ש מוהרימ"ט בהדייא דמן הנמנע לומר דמוהרש"ג ז"ל לא ראה תשו' זו דמוהרימ"ט. גם מה שחילק ה' עה"ש מדברי הרשב"ץ לנ"ד דהיינו לתת לה במעו"ב דאע"ג דהרשב"ץ עשאו כחוב מכח הני לישני מ"מ לעשותו חוב ממש שתגבה במעו"ב מנין לנו. הגם שאין לי מוסת חותך לומר הפך דבריו עכ"ז מצד הסברא נראה דאין לחלק כן דכיון דעשינו אותה כבע"ח ממש מנין לנו לחלק בין זו לזו וגם מדברי הבמ"ח מבואר דאי יהבינן לה דין חוב יכולה לזכות שתגבה מעו"ב יעו"ש.

איך שיהיה אע"ג דדעתי ההדיוט רחוקה מדעתו מ"מ אין אנחנו יכולין לדון בהחלט דדין חוב יש להכתו' הנ"ל אע"ג דאיכא בהדן ה' עדוב"י ומוהרש"ג ומוהרימ"ט וה' מכת"ל וחד דעימיה וה' דברי אמת בתשו' דט"ל ע"א שהביא דברי מוהרימ"ט ולא ערער עליון כיון דלעומתם איכא ה' פמ"א וה' עה"ש ויכו' היורשים לומר דאין להם דין חוב אלא כתובה.

ואולם (ג) כתר לי זעיר ואחוך דגם כי נאמר דהלכתא אזלא כס' רוב הפוס' דס"ל דמאחר דבכתו' שלנו כתוב דהכל קבל עליו כמלוה ורשו נעשה הכל כחו"ג, הלא אפי' כחוב גמור נחלקו הפוס' בהוזלו או הוקרו המטבעות כיצד יהיה השילום וכאשר נבאר. דהנה אמת דהרמב"ם פ"ד מה' מלו"ל דין י"א כתב וז"ל המלוה את חברו על המטבע וכן הכותב לאשתו מטבע ידוע ופירש משקלו והוספו על משקלו אם הוזלו הפירות מחמת התוספת מנכה לו שיעור התוס' וכו' ואם לא הוזלו מחמת התוספת אינו מנכה לו אלא נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה ופסק כן הטור ביו"ד ס' קס"ה. וכשתעמד ע"ד הרמב"ם אז תבין שלא היו דבריו כי אם בהוסיפו על המשקל או פחתו ומטי בה מטעם רבית שהיתרון או הפחת ניכר במטבע אבל אם הוזלו המטבע או הוקר בזה לא הודיענו הרמב"ם מה דינו והוא סוג אחר אשר הלכו בו הפוס' ראשונים ואחרונים ארוכות וכשרות.

הראשון אדם הוא הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ק"ג וז"ל ועל המטבע ששאלת תכתוב בשטר קורונאדוס אם יפרע לו קורונאדוס או מטבע היוצא ודאי נוהגין בכאן לפרוע מה שכתוב בשטר ע"כ. ואע"ג שבדברים הללו לא כתב דין רק שבמקומו נהגו כן אך מסוף דברי התשו' שם מוכח להדייא דדינא הכי הוי ובכלל צ"א סי' ג' כתב וז"ל יורנו שטר המשכן הראשון שמשכנה האלמנה ובתה הוא מסיכום יו"ד פשוטין בכל זהוב וזהוב וכתוב בשטר ממטבע היוצא אצלנו בסחורות שהוא מסכום יו"ד פשוטין בכל זהוב וזהוב ולא הזכיר ממטבע היוצא עתה ולא הזכיר שהם קורונאדוס והיא טוענת כיון שיש בשטר מסיכום יו"ד פשוטין בכל זהוב שאין לה ליתן ממטבע היוצא עתה שהוא מסכום יו"ד פשוטין הזהוב שהקורונאדוס שוין עתה ששה בזהוב וכו' יראה שחייבים לשלם כמו מטבע שהלוהו ע"כ. ומה היתה ההלואה אם זהובים או קורונאדוס לא הוזכר בשאלה זו אולם בשאלה הראשונה שבסי' א' מתבאר דההלואה היתה זהובים וכן היה כתוב בשטר אלא שהיה כתוב מיו"ד פשוטים בכל זהוב. ואם כנים אנחנו בזה טענת האשה היא צודקת דכיון דבשענת ההלואה היו שוין הזהובים יו"ד פשוטים הזהוב ככתוב בשטר והיא רוצה ליתן יו"ד פשוטים הזהוב מאן דכר שמיה לחייבה בקורונאדוס כיון שלא הוזכר בשטר קורונאדוס. אך הטור ז"ל בחה"מ סי' ע"ד העתיק תשו' הרא"ש בנוסך אחר שהשאלה היתה במי שהלוה לחברו בשעה שהיו יו"ד קורדוני' בזהוב ובשעת הפרעון ו' בזהוב שצריך ליתן יו"ד בזהוב וכו' דצריך לפרוע לו מטבע שהלוהו. והיו עיניך רואות בב' תשו' הנ"ז שאינו כתוב זה וגם מה שהביא הטור שסיים דהשתא המלוה סתם וכו' אינו כתוב לשם ומרן ב"י רמז לב' התשו' הנ"ל על בלי הגיד דלשון הטור ה"ן חליפות מתשו' הרא"ש בשרשה רק נרגש שיש חסרון בדברי הטור ששם כתוב שהיה כתוב בשטר מסכום יו"ד פשוטים וכו' ופשטן של דברים מורין דההלואה היתה קורונאדוס והיא קרובה לאותה דכלל ק"ג והיה כתוב שם סתם יו"ד קורונאדוס ועתה הוזלו הזהו' דהיו שוים אז עשרה בזהוב ועתה שוים ששה בזהוב באופן דהקורונאדוס לא נתייקרו מחמת עצמן כי אם הזהובים הוזלו ופסק הרא"ש דחייב ליתן יוד קורונאדוס כשעת ההלואה. ואע"ג דהשתא יקח יותר מהדמים שנתן אין בזה משום רבית וכמו שפירש דבריו הרב"ח דדינר בדינר אין בו משום רבית וכמ"ש ביו"ד ס' קס"ב עי"ד כנלע"ד כונת הרא"ש והטור ומה שגיתי הבינו לי. וע' אורים גדולים דצ"ו מה שפירש בתשו' הרא"ש.

ודע דכתוב בהג"א פ' הגוזל עצים וז"ל כתב רב צמח גאון אם עמדו אותן המעות שנפסלו ביותר נותן לו המעות שלקח הימנו. ופירש ר' יואל ז"ל כגון שהחדשים קלים מן הישנים אבל אם הן שוין במשקל והוקרו הישנים שנותנים יותר פירות בישנים ממה שהיו נותנים בשעת ההלואה מן הפירות זהו אסור מדרבנן ע"כ. ושטחייות הדברים מורין דר"ץ ור' יואל לא פליגי דא"כ היה לו לכתב מיהו ר' יואל וכו' אלא דר"י מפרש דברי רצ"ג. ודעת שניהם דכל שהותרו הזהובי' ושנים יותר מהמעות שהיו שוין בשעת הלואה אינו פורע כפי מה שהיו שוין אז כי אם כמו ששוין עתה ולכאורה זהו הפך דעת הרא"ש ולמה לא חשש הרא"ש לליתא דריביתא. ואם נאמר דהיה טעמו בעבור דהו"ל דינר בדינר וליכא משום רבית א"כ למה ר"ץ ור"י חששו לרבית וכמו שכן ראיתי לה' מחנ"א ז"ל בה' מלוה סי' כ"ד שכתב להשיג לר' יואל באמרו דטעם רצ"ג הוא משום דהו"ל דינר בדינר. ולע"ד נראה דרצ"ג ור' יואל איירו במטבע שנפסל דאזדא ליה דין מטבע רק ששוין יותר וכל שנפסל אין לו עוד דין דינר בדינר כיון שאינו יוצא בהוצאה וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קס"ב ולכן חשש לרבית אבל הראש איירי במטבע נגד מטבע דאין כאן משום רבית ובזה יישב מוהר"י קנקי ז"ל בתשו' שבס' אורים גדולים דצ"ד ע"ד וע' להרהמ"ח שם בדצ"ו ע"ג. וא"כ יוצא לנו דהיכא דהלוה לו זהובים דבשעת הלואה היו שנים לסך פ' ואח"ך היקרו ושוים לסך פ' דמשלם לו כשעת ההלואה לכ"ע אפי' לס' ר' יואל וכ"פ רוב רבני אחרונים כולם נקבצו באו בכנה"ג חה"מ ס' ע"ד הגה"ט ס"ק ט"ו וראשון לכולם הוא מוהרש"ך ז"ל בכמה מתשובותיו דלא חייש לפסידה דמלוה ולוה אלא חייובא רמא עליו לפרוע מה שכתוב בשטר (עמש"ל באות על ס' מוהרש"ך הלזו דבמקו"א סותר את מצמו) וכן העלה שעות דרבנן בס' י"ב עש"ה וע"ע לה' באר המים ח"מ סי' ל"ו.

מיהו הלכה זו אינה מוסכמת דלפי מה שהבין ה' מחנ"א שם בה' מלו"ל ס' כ"ד הוא דס"ל דאם הוקרו המטבעות אע"ג דשוין במשקלם אם משלם כמו עכשיו איכא איסור רבית דרבנן ומדברי ה' באר המים שם נראה דנמשך אחר דעת הר' מ"א בדעת הר"ר יואל. גם הכנה"ג בח"מ סי' ע"ד הגה"ט ס"ק מ"ה כתב דהיכא דנתייקרו המטבעות שמתחי' לא היה שוה המטבע יו"ד פשוטים ועתה שוה המטבע ההוא י"ב פשו' שהוזלו הפירות לגבי דידיה איפשר דגם הרא"ש יודה בזה שניתוסף המטבע יעו"ש גם מוהרשד"ם ביו"ד ס' קע"ו ורכ"ד וח"מ ס' ער"ה הביאו הכנה"ג שם כתב דלא שנא עלו הגרושיס או הזהובים או ירדו בכל זה אזלינן בתר יוקרא וזולא דפירות ולעולם חזינן דלא יהיה הפסד לא ללוה ולא למלוה דאם הוקרא ממה שהיה פורעין לו כשעת השעבוד שלא יקח יותר ויפסיד הלוה ואם הוזלו ממה שהיו נותנין לו לפי שיווי דהשתא עד שיהיו עולין מנין הגרושיס כשיעור שהיו עולין בשעת החייוב ולא יפסיד המלוה ע' בתשו' שביו"ד וח"מ היטב וזה דלא כמ"ש מוהרש"ך דלעולם פורע לו כשער עכשיו המטבע הכתוב בשטר בין הוקרו בין הוזלו.

(בעבור זה לא זכיתי להבין דברי מוהרימ"ט באה"ע סי' ה' שכתב וז"ל וכה"ג פסק הוא כמוהרש"ך) ומוהרשד"ם ז"ל בהלואות שבין אדם לחברו כ"כ לבנים וניתוסף הגרוש' והוזלו הלבנים שיפרע כדהשתא ע"כ והשוה עלינו את החלוקין דתיבת כדהשתא ממ"ן מהו פירושה שאם ר"ל כשער של עכשיו במילוי מה שהיה שוה בעת השעבוד אין כן דעת מוהרש"ך ואם פי' כדהשתא היינו כמו ששוה עתה בין ביוקר בין בזול אין כן דעת מוהרשד"ם דלדעתו אם הוזלו אינו מפסיד הלוה סו"ד לא ירדתי לסוף דעתו והכנה"ג שם כתב שבדעת מוהרשד"ם מתבאר מדברי מוהר"ם גאלאנטי ז"ל בסי' כ"ז וכ"כ ושכ"ן דעת מוהר"י באסאן בתשו' כי באו בתשו' מוהרימ"ט חיו"ד סי' מ'. וה' לב מבין בדק"ץ השיגו לההכנה"ג במה שהשוה למוהרי"ב עם מוהרשד"ם דגבה טורא בינייהו ועכ"ז העלה דמצי המוחז' לומר קי"ל יעו"ש וכפי האמור איכא תנא דמסייע להו הוא הקדוש ר' יואל ז"ל דסבר (לפ"ד המחנ"א) דאם הוזלו הפשוטים נגד המטבע ולא מחמת עצמם הו"ל הוזלו פירי. והליבוס לגבי הנאפו' נקראים פירי דהא נחשת לגבי דהבא הוי פירא וכמ"ש בש"ע חה"מ סי' ר"ג ס"ו בשם י"א ולא עדיפי הליבוס ממעות נחשת והם מצד עצמם לא הוזלו דחמשה גרו' היה שוה מקודם וחמשה גרושיס שוים עכשיו רק דהנאפוליאוניס עלו דבשעת הלואה היו קונים נאפו' אחד בכ"א ליבוס או מעט יותר ועתה אינו נקנה פחות מק"ן ליבוס וכיון דיש להם דין פירות והו"ל הוזלו מחמת טבעא לס' הפוס' הנז' אינו משלם לו אלא כשער של שעת החייוב.

ופוק חזי להפ"מ בח"ב סי' צ"ו שהוא מכת המחייבים דהיכא דכתוב גרושים צריך לתת גרושים כתב וז"ל שמה ששוה עתה הגרו' יותר מבראשונה אינו מפאת יוקרא דגרו' אלא מפאת גרעון מטבע האשפרו שקודם שלא היה שוה הגרו' כי אם ב' לבנים היה מפני חשיבות הלבנים ומשקלם שהיו עשרה לבנים או לחייבו י"א לבנים דראם אחד ועכשיו נפחתו עד שט"ו או י"ו אשפרו הם דראם אחד ואף גם זאת שיש תערובת סיג באשפרו יותר מהזמן הקדום וא"כ ק"ן לבנים של עכשיו אינם עולים כי אם ב' לבנים מהקדמונים והוי כמו נפחת המטבע יותר מחומש וכו' עי"ד דמבואר דמה שזיכה להבע"ח היינו משום דהשתא אע"ג דהם יקרים מ"מ הם כמשקל הלבנים של שעת ההלואה הנז' כההיא דמוהרימ"ט באה"ע סי' ה' (שאביא לקמן באות) הא אם היו הלבנים דהשתא כמו אז שלא נשתנו מזמן ההלואה נותן לו סכום הלבנים דהשתא אע"פ שבסכומם עולה פחות מסך גרו' ההלואה וה"ט דהוי כזיילי פרי והרי הוא משלנו. וע' למוה"ר ז"ל בס' באה"מ שם שדקדק כן מדברי הפ"מ וחבל שלא סיים התשובה לידע הסכמת הרב ז"ל ומני"ר סבב דעת מוהרימ"ט ז"ל לזה. באופן דלפי מה שנתבאר למאי דקמן שפיר יכולים היורשים אם הם מוחז' לומר קי"ל כרבוואתא דסברי דמשלם כשער שהיו בשעת ההלואה. ואם האשה מוחזקת יכולה מימר קי"ל כרבוואתא דאמרי דמשלם כשער של עכשיו.

אשובה (ד) אראה דיש עוד מקום לזכות להיורשים שלא לפרוע לה כשער של עכשיו מטעם אחר כי הוא זה. והיינו ליתא דריביתא דלפי מה שעלה הנאפוליאון למעלה עקרבים ששוה עתה כפלי כפלים ממה שהיה שוה בשעת הלואה וא"כ אתאן למ"ש בש"ס דקמא דצ"ז דאם הוסיפו על המטבע יותר מחומש נותן לו ממעות היוצאות משום דאין כאן ליתא דריביתא. וכן נראה מתשו' מוה"ר אדרבי ז"ל בסי' תי"ז שכתב וז"ל ומשו"ה גם עתה כי מה שהוזלו הזהובים אינו אלא החומש שהיו שוים ע"ד אשפ' והוזלו עד ששים וכיון שכן כמו שהמלוה לחברו ממון והוקרו או לא הוקרו אלא חומש משלם לו ממטבע היוצא באותה שעה ולא חשיב רבית אותו החומש הנוסף וכו' כן כשהוזלו המעות ולא הוזלו יותר מחומש לא חשיב פחת עי"ד. מבואר דעתו דחדא מילתא היא הוספה על המטבע במשקל כהוספה על הערך וכמו שבהוספת המשקל קפדינן שלא יהיה יותר מחומש ה"ה בהוספת הערך דכל שעלה יותר מחומש הוי רבית. אבל אהמ"ר ונע"ר נראה דאין הדין כן דהא דחשו בש"ס לרבית היינו משום דהוסיפו על המשקל דעי"ז נוסף בחוש ואיכה רבית אבל בהוקרו מצד הערך דאין ניכר בממשות המטבע התוספת בכי הא איפשר דליכא למיחש לריביתא וכמו שכן מוכח להדייא מתשו' הרא"ש דהקורונאדוס דאע"ג דעתא שוין ששה בזהוב אחד ובעת ההלואה היו שוין עשרה בזהוב נמצא דהוקרו יותר מחומש עכ"ז לא חש הרא"ש על זה. איברא דמדברי מוהרשד"ם ביו"ד ס' קמ"ו מבואר דגם בנתייקרו הגרו' שייך צד רבית והיינו כס' מוהרי"א הנז' וגם הלום ראיתי למוהראנ"ח ז"ל בח"א סי' ק"ד דעייל בהאי פתחא והוא הצד דלא יפרע לו כשיעור של עכשיו משום דהתוס' הוא יותר מחמש ודמהו לדין סאה בסאה דאסור וטוב הוא ע"פ ס' האומ' דכשיש לו מטלטלים למכר הו"ל יש לו וכיון שלוה אע"פ שיהיה התוס' יותר מחומש עי"ד דמשמע דאי לאו האי טעמא גם ביוקרא אינה משום רבית אע"פ שאין הרבית נראה בעין אבל מה נעשה ביום שידובר בנו תשו' הראש' הנ"ל דמבואר משם להדייא דביוקרא לא חיישינן לריביתא כיון דאין התוס' נראה בעין. וכמו שכ"ר אחר החיפוש לה' משא"מ בראשון חיו"ד סי' ח"י דע"ג ע"ד דהאריך להוכיח מתשו' הרא"ש הנ"ל דליכא ביה צד רבית כיון דלא יהיב ליה טוביינא ממאי דשקיל מיניה דמאי דשקיל קיהיב ליה במספרם כמשפט ושכן דעת מוהרש"ך ז"ל ושכ"כ מוהרימ"ט ח"א ס' יו"ד יעו"ש. ולא אכחד דיש לתמוה על הרב דנקיט לדיניה כהלכתא פס פסיקתא ולא עלה על דל שפתיו דמוהרש"דם ומוהרי"א ומוהרנ"ח ס"ל להפך. וכבר ראיתי בס' אמר שמואל חיו"ד סי' ב' ד"ך ע"ב שרמז לה' חק"ל ז"ל בח"מ ח"א סי' קנ"ד ובמ"ב ח"מ סי' ט' שהאריך להשיג ע"פ דברי המשא"מ ולדאבון נפש אין הספרים האלו אתי להתבסם מתורתם. (הגם הלום ראיתי לה' מים שאל בד"ג ע"א שחלק על העשא"מ ודחה ראייתו מתשו' הרא"ש וגם חלק עליו במה שלא רצא לחלק מכתובה לחוד עי"ד ודחייתו מתשו' הרא"ש לא זכיתי להבינו). ומ"מ אנן בדידן דחזינן למוהשד"ם ולמוהרי"א ומצורף עמהם מוהראנ"ח דהכניסו גם היוקר בסוג דהוספת המטבע ביותר מחומש דאינה צד רביתא. הנה נא עוד סייעתא להיורשים שאמר יאמרו קי"ל כס' הפוס' דגם בזה איכא צד דרביתא מלבד המחלוקת הידוע דמשלם לו כשער של שעת החייוב הנז"ל.

האמנם (ה) עדיין מצינן לאפוכי בזכות האשה שתגבה כתובתה כשיוויו של עכשיו דידוע ומפורסם דפשתה ההוראה דבמקום דמצי פטר נפשיה דחייב בטענת קי"ל ואיכא שבועה בדבר אזלינן לחומ' וכמו שאספתי בזה בסה"ק חושן האפד סי' כ"ב ובמפתחות שם דס"ד ובסה"ק אבני האפד סי' קנ"ד דקכ"ב דכול רבני הפוס' רבני שאלוניקי וקושטא ואזמיר ורבני המערב נקטי הכי ע"ע ובכתובות שלנו דכותבין גם בדף הב' התקו"ר והתוס' והנדונייא אחר שכבר כתוב בדף הראשון והיינו לכמה עניינים שיש בהם מחלוקת והוה מצי המוח' לומר קי"ל. ובחזרה זו לא יוכל לטעון קי"ל כיון שבדף הזה כתוב בסוף שנשבע החתן הנ"ל לקיים בכל הנז' ונכלל בזה גם פרעון הכתובה וכמ"ש בתשו' ידי דוד סי' ט"ז ועפ"ז חדל ממנו טענת הקי"ל דהוו מצי טעני היורשים קי"ל כמוהרש"ק ודעי' דמשלם כשעת הפרעון אם הוזלו או קי"ל כמוהרשד' ודעי' דס"ל דמשלם כשעת החייוב אם הוקרו וע' כיוצא בזה לה' שעות דרבנן סי' ה' די"א ע"ד דאשכח פתר לפותרו מהתוס' עם דהיה שם שבועה בסוף מכח אומדנא עי"ש.

והארש (י) תענה דגם זכות זה עלה בתהו דיכולים ה היורשים לומר דע"כ ל"מ שבועה זו כי אם לגבי דידיה ואם היה הוא בא לפרוע הכתובה היה מקום לומר דכיון דהוא נשבע צריך לקיים שבועתו משא"כ בנדון זה דהבעל חלף הלך ויעבר והנה איננו והוא לקברות הובל ואנן באים לפרוע חובת מורישנו מה לנו אם המוריש נשבע שבועת המוריש לא חייל עלינו וכמ"ש הריב"ש ז"ל בסי' של"א והביאו מור"ם בחה"מ סי' ר"ט ס"ד. וכבר לימים אשר הן חליפות נתוכחתי על כיו"ב עם אחד מחכמי שאלוניקי יע"א דיתיב בתוואני דלבאי ונדפס ענין זה בתשו' שבסה"ק אבני האפד סי' א' דאנא נפשאי כתבא יהבית ע"פ תשו' הריב"ש הלזו. ומני"ר הניף ידו עלי וכה אמר דיש לחלק ביניהם דהריב"ש ורמ"א איירו בדשלב"ל שאין שום חיילות קנין ואין כאן אלא שבועה לכן שפיר מחלקי בינו לבין יורשיו אבל בנ"ד דהוא מחל' הפוס' דיש חלוק קנין ה"ז דומה באם המוריש קבל עליו ס' הפוס' המו"ע דלא יוכל לומר קי"ל א"כ גם השבועה הוא שקבל להחזיר להפוס' המזכים לאלמנה וכיון שהוא נתחייב לס' הפוס' המזכים גם יורשיו כמוהו. ואנכי השיבותיהו דלא ירד בני ממו דמלבד דבמאי דפשיט"ל דבדבר דאיכא מחלו' הפוס' והמוריש קבל עליו ס' הפוס' המחייבו דגם יורשיו חייבים ספוקי מספק"ל לאחרונים ובמחלו' הוא שנוי. עוד בה דבמאי דקאמר דבדבר דשנוי במחלו' הפוס' גם הריב"ש מודה דחייבים גם יורשיו הא ליתא וממקומו הוא מוכרע מדברי הריב"ש בעצמו דהתם קאי בענין אסמכתא דנחלקו הפוס' דאיכא מאן דאמר דבקנין לחוד סגי ואיכא מ"ד דבעינן מעכשיו ועכ"ז אמר הריב"ש דחייב להשלים רק מכח שבועתו ואי איתא דהשבו' הו"ל כקבלת הפוס' הלא איכא מ"ד דבקנין לחוד מהני ותהוי השבועה כאלו קבל עליו סברא זו וכל דבתר אפכא מצינו לרבני האחרו' דסברי דבדבר דאיכא מחלו' הפוס' גם הריב"ש יודה דאינו חייב להשלים מכח שבועתו את"ד יש"ב ומינה אתה דן לנ"ד.

וכדו חזינא לה' משא"מ ז"ל בראשון חאה"ע סו"סי כי שכתב וז"ל איברא שאין מקום להתעקש מטעם השבועה ונאמר דהא דמושבע ועומד לפרוע לה כתובתה ותוס' עספ"א מיהו כיון שמת נעשה חפשי ואין ליורשיו אחריו צד חייוב מחמת השבו' וכמ"ש הריב"ש בקצת מקומות ואחריו מוהרשד"ם ושאר רבוותא בתראי דהיכא שמת הנשבע או שהתירוהו אזדא ליה חייובא דמפאת השבו' כנודע והא ודאי בורכא היא לנדון שלפנינו דאי אתמר היינו היכא דאין קנין בדבר מצד עצמו אלא מחמת השבו' כגון דשלב"ל ודשא"ק נע"ד דאין הקנין גומר ונשבע עליו אמרי דאע"ג דקנין אין כאן חייב לקיים מכח שבועתו וכו' ואינו חייב אלא הנשבע אכן במידי דמחו' בדבר אמטו"ל תנאו ונשבע עליו מי הוא האומר דאם מת נפטרין יורשיו אחריו ישתקע הדבר ולא יאמר וכ"ש היכא דמשעבד נכסיו לההוא מדעם דפשיטא דכל הרוחות שבעו' אין מזיזין אותו ממקומו וחייובא ממילא חייל על ב"ך וכו' ע"כ ולכאורה דברי המשא"מ הללו רצין ובאין בחילוק שחילק הח' הפוסק הנ"ל אבל כשנדקדק בדברי הרב אתה תראה דהוא משלנו דהרב ז"ל במאי דקאי מר על ענין ההסכמה המונעת מלהגבות לאשה התוס' ומר הוא דקאמר דכיון דאיכא ספקא בלשון ההסכמה לא עבדינן עובדא לאפוקי ממונא מן האשה מאחר דאיכא אומדנא לגבי דידה מה גם דאיכא שבו' דחיילא על ההסכמה וע"ז נרגש דלא תימא דשבועה זו מהניא לגבי דידיה אבל לא ליורשיו עו"ק דהא דקאמר הריב"ש הכי היינו בדבר דאיכא מחלוקת ולסברת אותו מ"ד ליכא קנין כלל והשב' גומרת הקנין הת' אמרי' דלס' אותו מ"ד מהנייא השבו' הז' בעודנו חי ולא לאחר העדרו מן העולם אכן מצד התנאי חייב גמור ואין פוטר אותו ועליו נשבע דגם יורשיו חייבין הן מצד החייוב והן מצד השבועה דעל הכל נשתעבד והחייוב הוא ברור דוק בדברי הרב בלשונו תדרשנו ומצאת.

ובר (ז) מן דין נחזי אנן בהלואה גופה דכתוב בשטר החוב שנשבע הלזה לפרוע למלוה הסך הנז' עספ"א ונשבע ע"ז אי צריך לשלם במיטבא כשיעור שלקח ממנו אם הוזלו וכן אם הוקרו אותם המטבעות בעבור חומר השבועה או"ד דאין שייך בזה חומר השבועה דהשבועה אינה אלא לפרוע וכבר מקיים שבועתו לפרוע רק דמצד אחר הוא דאיכא ספקא אי צריך לפרוע כשעת השבועה או כשעת הלואה ועל זה לא נשבע. ולפי דעתי הדבר הזה מפורש יוצא בתשו' מוהרי"ב ז"ל כי באה ונהייתה בתשו' מוהרימ"ט ז"ל חיו"ד סי' מ' שנשאל הרב על שטר שכתוב בו שחייב פ' לפלו' סך גרו' לזמן פ' בין עלו בין ירדו ונשבע הלוה ועלו הגרו' מה יפרע והוא הצד דלדעתו דבר זה היינו סאה בסאה ולס' הרמב"ם אסור מדרבנן אפי' יש לו כל שקבע זמן ויכול הלוה לומר קי"ל ואע"ג שנשבע הנ"ל שבו' לעשות איסור דרבנן בקו"ע ומצדד אצדודי דכיון דקי"ל סד"ר לקולא נמצא דאין כאן איסור וחייב לקיים שבועתו ואסו"ד העלה דכיון דהדבר פלוגתא דרבוואתא בענין השבו' עצמה וגם מאיסור דרבנן מידי ספקא ל"ן לא מלאו לבו לחייבו לגמרי בעבור הרבית ולא לפוטרו לגמרי מכח שבועתו הטוב והישר לפשר א"ד מבואר דאילו היה האופן שאין כאן איסור וכגון דלא קצב זמן לפרעון דאז אין כאן איסור והיה כאן מחלוקת השבועה מחייבתו לשלם לגמרי כשעת השעבוד. ולדידן דאם הוקרו ולא זיילי פירי דליכא איסור ויש פוס' דס"ל דמשלם כשעת הפרעון והיו יכולין לומר קי"ל כוותייהו. מכח שבועתו לא מצי לומר קי"ל ומשלם למלוה כדהשתא אפי' שהוקרו וכ"ש למ"ש מוהרימ"ט ז"ל שם דאפי' בכה"ג דקבע זמן כיון שחייובו של לוה ודאי הוא ואין מי שמונעו מלפרוע כי אם איסור דרבנן דקליש חייב לקיים שבועתו וכל עוד שלא פרעו כשעת השעבוד אין כאן פרעון וחייב לקיים שבועתו.

אבן ראיתי לה' דרכי נועם בסי' כ"ד מחיו"ד דרוח אחרת איתו בס' מוהרי"ב ז"ל ומר הוא דקאמר דלא חייבו מוהרי"ב מצד השבועה כי אם בעבור שכתוב בשטר שנשבע לפרוע בין יעלו בין ירדו אבל אם נשבע סתם לפרוע ולא פירש בין יעלו בין ירדו י"ל שמה שנשבע לפרוע לו גרו' משום דלא אסיק אדעתיה שישתנו מערכם שאם היה יודע שיעלה לא היה מתחייב בכך ואין ראוי להעבירו על איסור אע"ג דהוי איסו' זוטא עי"ד ובודאי דלא פליג הד"ן על הסכמת הפוס' דאפי' דיכול לזכות מטעם קי"ל אי איכא שבועה היא מחייבתו וסותם פיו מלדבר וחייב לשלם אך סבר לחלק דהנה אמת דנשבע לפרעו האמנם איכה הכא אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא נשבע והאמת דהוא פנה אחרת.

והיותר (ח) נכון לומר דבנדון כזו לא שייך הסכמת הפוס' הנ"ל דמטעם שבו' אזלינן בספקו להחמיר ע"פ מ"ש רבני הפוס' ראשונים ואחרונים דאפי' דמטעם שבו' אזלינן להחמיר כל שהריעותא נולדה אח"כ אפי' לסברתם אזלינן בהו להקל ע' אביר יעקב סי' ג"ל. צל הכסף ח"ב בתשו' מוהרש"ג אה"ע סי' ל' עבודת השם אה"ע סי' ל"ב ורמזתים בסה"ק אבני האפד סי' קי"ח אות כ"ו עש"ב. ומינה בנדון זה דעלייה וירידת המטבעות דנולד אחר השבועה בודאי דיכול המוח' לומר קי"ל. ובכן אין לנו צורך במה שפלפלנו לעיל אם השבו' חיילא אף לגבי יורשין דאפי' אם היה הבעל חי ובריא עמנו עומד ובא לגרשה היה יכול לטעון קי"ל כס' מוהרש"דם ואיני משלם אלא כשעת הנישואין דזה נח לי.

ותבט (ט) עיני למוהר"ש הלוי ז"ל בחה"מ סי' ג"ל שכתב וז"ל וכבר שמענו בדורות שעברו האלקים האדירים הרבנים הגאונים איתני עולם רבותי' הקדו' אשר בארץ החיים זלה"ה הסכימו לפשר בין הסוחרים בעניינים כיוצא כאלו וגם עתה בזמננו זה בעירנו עיר גדולה לאלקים שאלוניקי יע"א הסכימו הרבנים הגדו' המאירים לארץ ולדרים יחיו עולם לפני אלקים לעשות פשרה ועלתה הסכמתם שמין הראוי ללכת בדרכי יושר והטוב ולבקש הדרך הנכון והוא הפשרה ע"כ אני אומר שבעלי שטר אלה יתפשרו פשרה כפי ראות וכו' ע"כ ורמזו הכנה"ג בסי' ע"ד ס"ק ט"ז. ועם לבבי אשיחה התמיהא הגדו' שיש בענין זה דמוהר"ש הלוי היה קרוב לדורו של מוהרש"דם ומוהר"י אדרבי ז"ל ולא בא בפיהם שום דבר מההסכמה הלזו ומה גם דמוהרש"ה הוא המעיד בנו דהסכמה הלזו הוסכמה מהרבנים אשר בארץ החיים המה ולא אחד מהרבנים שקדמוהו שיעלה על שפתיו הסכמה הלזו ובפרט שראינו למוהרש"ך ז"ל שהיה מהגדו' שבדור מוהרש"ה ובח"ב סי' קכ"ח כתב דהסוחרים קבעו מנהג בעצמם דכל הלואה ועסק שנעשה בזמן היות הגרו' לע' מאה והגיע זמן הפרעון עתה שירדו לשמנים היו מתפשרים ביניהם ופורעים חובותיהם לע' תשעים וכו' ולא עלה על פיו שכבר יש הסכמה מרבני שאלוניקי לפשר ודוחק לומר שהסכמה האלה נתפשטה בעיר ולא קבלוה כל בני העיר ולאט לאט נשתכחה.

ובחפשון יצאתי ומצאתי למוהרש"ך ז"ל בנוספות סי' ז' שכתב וז"ל בענין החובות אשר נתחייבו הלוים למלוים פה שאלוניקי יע"א בזמן שהיה הגרו' לע' מאה עלתה הסכמת העיר אחר ירידת הגרו' לע' שבעים שיפרעו החובות ההם ל"ע שמנים ע"כ גם בח"ב סי' פ"ז זכר עשה מוהרש"ך להסכמה זו עש"ה וכפ"ז דברי מוהרש"ה ועדותיו נאמנו מאד ומן התימה דלא בא כזאת במוהרשד"ם ובמוהרי"א ז"ל רבני שאלוניקי שבאותו הדור. והסכמה זאת נראה דנתפשטה פה סופיאה יע"א וכמ"ש הזל"א בח"מ מע' המ' דשכ"ב ע"א שכתב וסוגיין דעלמא בחובות לפשר כמ"ש בתשו' מוהרש"א וכן הורה מוהראנ"ח כנודע ושאר אחרו' ואפילו היכא דאייקור או זיל פירי השוו מדותיהן וכו' עי"ש. (ונעלם דבר מה' מוהרשב"ח ז"ל בס' אמר שמואל חיו"ד סי' ב' דהתם היה השאלה מעיר סופיאה וזיכה ללוה מטעם קי"ל ולא עלו על שפתיו דברי הזל"א הנ"ז דאיהו מהני אתרוותא וכתב דסוגיין דעלמא לפשר) ומה שהזכיר בפשרה זו למוהראנ"ח וגם מוהר"י באסן בתשו' הרימ"ט חיו"ד סי' מ' כ"כ בשם מוהראנ"ח אנכי לא ידעתי איה מקום כבודו של מוהראנ"ח בתשובותיו דבתשו' ס' ק"ד לא כ"כ ומצאתי אחר החיפוש לה' מוהר"י קונקי ז"ל בס' אורים גדולים דצ"ה ע"א שנרגש בזה וכתב דאחר שכתב מ"ש בתשו' הנ"ל ראה שרע עליו המעשה ותיקן שיחלוקו. ואע"ג דבדברי הר' הנז' לא בא בפיהם דהמנהג לפשר כי אם בחובות אבל בכתובה לא פירש מ"מ מאחר שאמרנו דכתובה כחוב נראה לכאורה דאין לחלק ביניהם ויעו' כנה"ג אה"ע סי' ק' הגהב"י ס"ק ק' גם היד"א שם ס"ק כ"ח כתב דבענין ירידת המטבעות ועלייתן כמו שהדין במלוה כך הדין בכתו' ולענין המלוה הסכימו כל בתי דינין לעשות פשרה בין המלוה והלוה בין בעלית המטבע בין בירידת המטבע וכהוראת מוהראנ"ח ז"ל וכו' עי"ש ומוהר"י בורלא ז"ל אחד מחו"ר ירושלם העלה לפשר ע' מקור ישראל ז"ל חה"מ סי' מ"ח. וכן מנהג אנדריאנופולי כפי מה שהביא ה' מנחת זכרון ז"ל בע' מטבע דמ"ה ע"ב משם מוהר"א גירון ז"ל. וא"כ גם אנן בדידן דיתובי יתבינן בארץ סופיאה יע"א יש לנו לפשר כפי מה שהעיד הזל"א ז"ל. וכן מצאתי בפי' למע' חר' שבתי הכהן זל' מר דיינא שבזמננו דהעד העיד בנו דבש' התר"ך בא' מעשה לפני מוהר"א אשכנזי ז"ל מ"ד הדין ובנו הר"ר יצחק ז"ל ועשו פשרה בין על שט"ח ובע"ח כיון שהיתה הירידה יותר ממ' לק' ועשו פשרה לפי מ"ש הפוס' וס' שעות דרבנן (ראה נא בס' שעות דרבנן סי' ג' וי"ב שדבר בע"ז ולא הוזכר שם רמז מפשרה) ויעו' בס' פרח שושן חה"מ כ"ד סי' א' ד"ע שכתב דלא השוו מדותיהם הפוס' בענין הפשרה. וכפ"ז טענת קי"ל שטוענים היורשים או הבעל גופיה לא אהנייא תו כיון שעלתה הסכמת הפוס' לפשר וכן נהגו דור אחר דור ותו אין לבא אל שער המשפט בטענה זו.

ופי (י) יגיד דעדיין לא נטהרנו מהספקות לגמרי ובפרט להוציא ממון מאחר דלא מצינו דהוזכר בהסכמה הלזו בפירוש כי אם דוקא חובות והלואות ולא שת בתוכות ענין כתובות וכיון דלא פירש בהסכמה כי אם חובות והלואות איפשר שהסכמה היתה רק על אלו אי מטעם דלה שכיחי כולי האי כמו החובות וההלואות ואי מטעם דכיון דבכתו' דינם חלוק לפי המקומות דאיכא דוכתי דכתבי שופרי דשטרא ואזלי בתרייהו ואיכה דוכתי דכותבין נוסח הכתובות בלתי שום יפוי כח ואז שייך לומר מקולי כתובה ואיכא הפרש בין נדונייא למעו"ב ותוס' וכיוצא וא"כ יד המוחזק עה"ע לומר קיים שטרך נחית לדינא הבא ראיה דגם על הנדונייאות נתקן דבר זה וטול והו"ל ספק בהסכמה ומספקא לא מפקינן ממונא. ותבלין מצאתי לזה מדברי ה' פ"מ בח"ב סי' צ"ו שכתב וז"ל כל הרשום הוא אמו"ץ לענין מלוה ולוה אף במונח שלא היה כתוב בשטר כי אם אשפ' לבד בלי הזכרת גרו' אמנם לענין כתובת אשה הוגד לי ומזקנים אתבונן כי בעירנו קושטא מנהגם של ישראל בעליית וירידת המטבעות לפשר באופן זה בעליית הגרו' שהמדודין נפרעין ע"פ הערך השוה בשעת כתיבת הכתו' וסך הנדונייא עושין פשרה ביניהם מחצה ע"מ וסך התוספת ע"פ הערך השוה בשעת הפרעון ע"כ הלא תראה שעם שה' פ"מ היה מרבני קושטא ונין ונכד למוהראנ"ח בעל התקנה לפשר בחובות עכ"ז בענין הכתובה היה חילוק בסדר התקנה. ואף אנן נאמר להני אתרוותא דלענין ירידה ועליית המטבעות בכתובה לא נתקן לזה הפשרה הנ"ל ומי יודע אם עשו הפרש בין נדונייא למדודין ותוס' או עשו הכל בהשואה אחת או מעולם לא נטפלו בענין הכתובות וחזרנו לענין ראשון דנשאר זה במחלו' הפוס' ויד המוח' עה"ע יהיה הבעל או היורשים לומר קי"ל בספק הרב המזכה אותנו לפרוע הסך כשעת השעבוד ולא כעת הזאת.

ואני (י"א) אמרתי אגלה אזנך דתו איכא הכא טעמא רבא אמתני ותקיפא לזכות ליורשים הלא זאת. שבאי כח העדה המנויים מצד העם והשררה הם אנשי השם (הקאמארה) ונאספים כאחת וכל ענייני המלכות והעם ירדו מחוקקים וגזרו שכל מי שנושה בחברו נאפוליאון זהב אע"פ שנתן לו בזהב ממש וכתוב בשטר זהב עכ"ז יפרע לו צאעו' בנייר דהיינו באצקה נוטא הכתוב שם זהב לבד כאשר כתוב בשטר זהב מורגש דפירושו שאם יפילהו ארצה ישמע קולו דאז חייב לפרוע לו זהב ממש וכן נוהגים בכל בתי ההלואות הגדולים שבמלכות. ובשטר כתובה דאנן קיימינן ביה אינו כתוב בו אורו איטיטיבו שר"ל זהב ממש פשיטא ודאי דבזה אמרינן דינא דמלכותא דינא וחייב המלוה לקבלו וכמו שכ"כ בפירוש מור"ם בהגה ביו"ד סו"סי קס"ה וז"ל ואם גזר המלך שכל מי שיפרע יפרע מטבע החדשה הולכים אחר גזרת המלך והוא דעת הרמב"ן ור"י וכ"כ הרשב"א בתשו' כפי מה שהביא בשמו מוהר"ש דורן ז"ל בח"ד מהתשב"ץ סי' י"ז וכ"כ השה"ג בפ' גט פשוט דאם יש מאמר המלך ויגזר כמה יתן למלוה בהתחלף המטבע הדין כפי מה שיגזר המלך עי"ד. ואע"ג דמור"ם בד"מ ובהגה בח"מ סו"סי ע"ד כתב דיש חולקין ורמזו האחרו' דהלא המה הרא"ש בתשו' כלל ק"ג והריב"ש בסי' קצ"ג בצדק השיג בזה הש"ך ביו"ד שם סק"ח דלא נמצא כן בתשו' הראש' ובתשו' הריב"ש כתב בפירוש להפך ובח"מ סי' ע"ד ס"ק כ"ח הביא להקת הראשונים שהסכימו כן דבזה צריך לילך אחר גזרתו של מלך עי"ד וגם אני אביא מין החדש שכ"ד מוהראנ"ח ח"א סו"סי ק"ד והגאון תומים בסק"ג עם מה שיישב דברי מור"ם במה שהבין בדעת הרא"ש עכ"ז פסק לדינא דיש לילך בזה אחר גזרתו של מלך ויעו' חת"ס חחה"מ סי' נ"ח מ"ב והנמש'. ואם ראה תראה להפ"מ בח"ב סי' צ"ו שחולק בזה שם אתה רואה דהחילוקים שכתב להציל נדונו מסוג זה לא שייכי לנ"ד וכמו שיראה המעיין. ומה שהביא משם הבעה"ת ז"ל כבר הביאו הש"ך ומבואר דגם הוא מודה להרמב"ן דאין זה דומה למ"ש הפוס' דיש עניינים דל"א בהו דד"ד דענין המטבעות הוי ענין המלכות יש"ב ומן התימה על הפ"מ ז"ל דלא עלה על שפתיו דברי מז"ה מוהראנ"ח שכתב דגם בענין פרעון החובות נאמר זה גם מוהרימ"ט באה"ע סי' ב' רמזו הכנה"ג ביו"ד סי' קס"ה הגה"ט סקד"א כתב וז"ל ל"א דד"ד כי אם כשתיקן בפי' על הפרעון כמו שהביא דברי מוהריב"ל שכ"כ משם תשו' ר"ת וכן ביאר הריב"ש בתשו' קצ"ז שאם לא ציוה המלך על פרעון החובות בפירוש מה"ד לפרוע מן המטבע הישן היפה שהלוהו אלא שאם המלך צוה בפירו' שכל אדם יקח בכל מלכותו המטבע הגרוע בערך היפה ושיוכל לפרוע חובותיו בו ודאי דד"ד ע"כ וכ"כ הרדב"ז בחדשות ח"א סו"סי תק"ס וע' מט"ש סי' ע"ד הגה"ט ס"ק מ"ה.

ברם דא עקא מ"ש עוד מוהרימ"ט שם וז"ל ועוד בענין זה דאפי' היה גוזר בפיר' על פרעון החובות ל"א בהני דד"ד אלא כשמשפטו חרוץ שיהא המטבע הזה מתקבל בכל הדברים כמו הראשון וכו' אבל כיון שאין בידו להעמיד שיהיו אלו המעות מתקבלים ועוברים לסוחר כמו הראשונים לענין הפירות אלא בתבואה וכלים אדרבא נתייקרו על חד ארבע וגם לענין כל הסחורות הבאים מארץ מרחק ממלכייות אחרות שאינם מוכרים אלא לפי משקל הזהב והכסף ואף אם יגזור לא תהא גזרתו מתקיימת לענין הלואה או חוב שבין אדם לחברו כיצד תהא גזרתו קיימת שהלוה לחברו ששים אלף לבנים שהם אלף זהובים וקבל בפרעון ששים אלף לבנים שהם ת"ק זהובים ואפי' אם היה גוזר בפירוש האי לאו דינא דמלכו' רק חמסנותא דמלכותא יש"ב ובס' מקור ישראל ח"מ סי' מ"ח וה"ד מוהרימ"ט אלה הרב כנה"ג ביו"ד שם הגהב"י ס"ק י"ז והא איתא בנ"ד דשאר המלכים אינם לוקחים הבאנקא נוטא מך' ליבוס בתורת זהב הגם שכתוב בו זהב וכפי דעתו לא שייך כאן דד"ד. אך מלבד דלא ראינו להפוס' שחילקו כן וסתמא אמרו דכל שהמלך גוזר שיהא הפרעון כן דד"ד ומשמע דלא ס"ל חילוקו של מוהרימ"ט. עוד בה דגם שאר המלכייות לוקחים הבאנקא נוטא בערך ק' ליבוס כשיווייו רק דאעיקרא יש הפרש בין המלכייות בין המטבעות מצד החירום ולכל מלכות יש לו מטבע בפ"ע וא"כ יכול הלוה לפרוע באנקא נוטא של נייר דהיינו הנאפוליאון לסך שהיה שוה בשעת החיוב אע"ג שהנאפו' זהב שוה עתה כפלי כפליים ממה שהיה שוה בשעת הנישואין. באופן דלפי כל האמור פעיקא היא הדא איתתא שטוענת שיפרעו לה הנאפו' כזהב כדהשתא וצוחא ולית מאן דאשגח בה אי משום ד"ד ואי משום דהיורשים או הבעל מוחזקים ולשונם תהלך באר"ש דקי"ל כס' מוהרשד"ם ודעי' דאם הוקרו המעות משלם כשיווי שהיו שוים בשעת השעבוד ואינה מפסדת כלום דמה שהביאה היא נוטלת ומזלה גרם ומלתא (י"ב) בלבי נטרת ויכילנא מימר דבנדון זה דקמן דינא הוי דלכ"ע יכו' היורשים לתת לה באנק נוטא מ"ך ליבאס וכאשר אבאר בה"י. הנה רמב"ם פי"ו מ"ה הישות ופסק כן מרן בש"ע סי' ק' ס"ה כתב וז"ל ואם פירש בכתו' מטבע ידוע בין בעיקר כין בתוספת ה"ז כמלוה לחברו מטבע ידוע וגובה ממנו כמו שכתוב בכתו' והוא מוסכם מכל הפוס'. וה"ן כיון שכתוב בכתובו' בין הכל מאה ועשרים נאפו' זהב הרי כאן מטבע ידוע וכיון דהבאנקא נוטא מך' ליבוס היתה יוצאה בהוצאה כמו הנאפו' זהב בעבור שכתוב שם זהב ומי שהיה חייב לחברו נאפו' זהב שהיה שוה ך' ליבוס זהב היה נותן לו באנקה נוטה מ"ך ליבוס שהיה כתוב שם זהב ולא אותה שכתוב בה ך' ליבוס כסף נמצא דגם הבאנקא נוטא היה נקראת נאפוליאון רק שלא היתה נקראת נאפו' זהב והעלייה היתה דוקא בנאפו' זהב יען כי הזהב אינו מצוי עתה. ולכן שפיר טוענים היורשים לתת לה באנקא נוטא דהיינו מטבע הנז' בכתובה.

וכי תאמר בלבבך דאילו היה שכתוב בכתו' נאפו' סתם אזי פשיטא דיכולין לדחותה בבאנקה נוטא מאחר שגם היא נקראת נאפו' סתם. אכן מאחר שכתוב בכתו' נאפו' זהב י"ל דתיבת זהב לאפוקי אתא שלא יתנו לה באנקא נוטא כי אם נאפו' זהב. הדבר הזה השמיענו הרה"ג מוהרש"ך ז"ל דליתא להא דבח"ב סי' ר"ל נשאל על כתובה שכתוב בה שהכניסה לו סך אלף ומאתיים אישקודוס זהב בזהב והאשה טוענת שיפרעו לה סכי כתובתה בזהב ממש כפי מה שכתוב בכתו' ויורשי הבעל טוענים שאין להם לפרוע רק כל כמה שיעלו האישקודו' כמו שהיו שוין בשעת הנשו' והשיב הרב הנ"ל יראה מדברי השואל שרוצה לזכות להאלמנה שתגבה האישקודוס אלף ור' כמספרם אע"פ שעתה בשעת הפרעון שוין יותר לפי שכתוב בשטר התנאין זהב בזהב לפי שהוא לשון מיותר וכל לשון מיותר לטפויי אתה וכו' ואומר דמשום הא לא ארייא דלעולם מצינן מימר דלא תגבה זה הסך אלא (תיבת אלא ברור שהוא ט"ס ודוק) כשער של עכשיו ומ"ש זהב בזהב הינו לומר שיפרעם לו בזהב ולא בדבר אחר ולעולם כפי מה שהיו שוין בעת הנישו' בדהבה פריכא. אמנם מצד אחר זוכה האלמנה מטעם דכתוב בשטר שהיא תגבה כל כתובתה משלם ושוב הוסיף ופירש שהם אלף ור' מה שלא היה צריך בודאי הכונה לומר שתגבה אותם על הערך שהם שוין בשעת הפרעון וכו' עי"ד. הרי לך גדולה מזאת דאפי' שכתוב שם תיבת זהב בזהב יתרה מלבד מ"ש אישקודוס זהב עכ"ז כתב דל"מ מידי ויכולים היורשים לפרוע לה מה שהיו שוים בשעת הפרעון רק שיפרעו לה בדהבא פריכא כ"ש הכא דאינו כתוב רק נאפו' זהב דיכולין ליתן לה באנקא נוטא מך' ליבוס בערך שהיו שוים הנאפו' בשעת הנישו'. ומתקיימים דברי הרמב"ם דנותן לה מטבע ידוע כמו שהלוהו. ולפי דברי מוהרש"ך ז"ל צ"ל דמ"ש הרמב"ם ואם כתוב מטבע ידוע דצריך לשלם לה כמו שכתוב בכתו' היינו שנפרעת הסך מאותו מטבע ולא במעות אחרות אבל לא לענין יוקרא וזולא. דאי לא תימא הכי הלא בנדונו היה כתוב בכתו' אישקודו ולמה לא חייבן לפרוע לאלמנה אישקו' כי אם בעבור שכתוב בכתו' שתגבה כתובתה משלם. אלא ודאי דמהני הך לישנא דמטבע ידוע שתתן לו הסך העולה בעת הנישו' כמטבע הכתוב בכתובה והוא ברור.

ואם ראה תראה למוהרימ"ט בח"ב חאה"ע סי' ב' שנשאל על כתובה שכתוב בה סך לבנים ובזמן הנישו' היו הלבנים גדולים ששוים כל ששים זהוב אחד ואח"ך פחתו הלבנים ממשקלם בענין שעתה בזמן הפרעון שוים כל ק"ק מאלו הלבנים זהוב אחד כיצד יהיה הפרעון והשיב דהכא הוי כמי שפירש מטבע ידוע שכן כתב לה כו"כ לבנים מהמטבע הנהוג היום בפ' מתא וכתב הרמב"ם וכו' ומדכתב לה ממטבע פ' הרי חייב אותו המטבע שהיה נוהג אז וכאילו פירש משקל שהיו כל ד' לבנים וחצי דראם אחת וכיצד יתן לו לבנים של אח"ז ט' וכו' עי"ד. דמשמע שצריך ליתן לה אותו מטבע ממה שכתוב בכתוב' אע"פ שהוזלו אח"ך וצריך ליתן לה כפליים מאותו מספר ומינה דה"ה אם הוקרו צריך לתת לה אותו מטבע ממש אע"פ שמגיע פסידא ליורשים וזהו הפך דברי מוהרש"ק שכתב שנותן לה האישקודו כערך הנישו'. הא ודאי בדותא היא דהחילוק מבואר דהתם הוא שנחסרו מהמשקל דנמצא דנשתנו ממה שהיו בחוש ואם נותן לו לבנים של עכשיו אינו אותו מטבע הידוע אבל בנדון מוהרש"ך דהאישקו' לא נשתנו רק שהוקרו כל שנותן לה הסך העולה לפי הערך שבזמן הנישו' ונותנם לה באישקו' הרי נתן לה המטבע הכתוב בבתו' וזה מדוייק בדברי מוהרימ"ט שכתב וכאילו פירש שיהיו כל ד' לבנים וחצי דר' אחת ובא להוציא מטבע שנשתנה לאחר זמן ושוב האיר ה' את עיני ומצאתי הדבר מפו' במוהרימ"ט ז"ל בתשו' אחרת הלא היא שם באה"ע סי' ה' שכתב וז"ל דהיכא שפחתו מן המטבע במשקלו או בכספו שעירבו בו סגים פורע כשעת השעבוד וכו' ומה שהביא מעכ"ת מתשו' מוהרש"ך ח"ב סי' ר"ל דבין יעלו בין ירדו נותן כשעת הפרעון אין דבריו שם אמורים כשנשתנו המטבעות כי אם כשאותם המטבעות שבשעת הפרעון הן הן אותם שבשעת שעבור אלא שהוזלו וכו' וכה"ג פסק ככמה דוכתי הוא ומוהרש"דם ז"ל בהלואות שבין אדם לחברו כ"כ לבנים וניתוסף הגרו' והוזלו הלבנים שיפרע כדהשתא אבל בזה הנדון שנשתנו המטבעות ידיע פחתייהו שהיו בתחילה כסף צרוף ושוב עשאום כסף סגים איך תקבל האשה וכספו תהיה לסגים וכו' עכ"ד הרי בהדייא בחילוקינו דבקוקרו והוזלו לא דבר מוהרימ"ט ז"ל ומאליו דדינו של מוהרש"ך יוצא בדימוס דאפי' שכתוב בכתוב' א אישקודוס' זהב והוקרו עכשיו נותן לו הסך העולה כערך שעת הנישו' אע"פ שכתוב בו מטבע ידוע.

אך דא עקא דכפי האמור מוהרש"ך ז"ל ה"ן נסת"ר מחמת"ו דהכנה"ג בחה"מ סי' ע"ד הגה"ט ס"ק ט"ו וי"ח הביא משם מוהרש"ך ח"א סי' ס"ב וע"ב וקי"א וח"ב סי' ג"ן דדעתו כל שלא נפחתו משקל הגרו' אע"ג דהוזלו מחמת גזרת מלך נותן לו כמו שהלוהו יעו"ש וכמו שרמזתי לעיל באות ותשו' מוהרש"ך הראשונות אינם תחת אהלי אך תשו' מוהרש"ך דח"ב דישנם אתי מבואר מתשו' דסי' ג"ן דבין הוקרו בין הוזלו חייב להחזיר לו? אותו הסך שהלוהו הפך ממה שפסק פה בסי' ק"ן ואין לומר דכיון דבסי' ק"ן איירי בכתובה הו"ל מקולי כתובה דכבר כתב הרב בסוף התשו' דקאי בנדונייא שהכניסה דהוי כחוב ולא זכיתי לירד לסוף דעתו לבא לכלל ישוב וצל"ע העודף.

ולכל הדברות אף לפי דברי מוהרש"ך במקו' הנ"ל בנדון שלפנינו הדין הנו נצב על עולתו דהיורשים נותנין לה באנקא נוטא זהב דהיה עליו שם נאפוליאון דאפי' לפי דבריו שצריך לתת לה מה שכתוב בשטר הן ביוקר והן בזול הכא כיון דבפרוע לה הבנקא נוטא הו"ל מה שכתוב בשטר לא נשאר עוד להאלמנה מה לטעון אע"ג דעל האמת היא נוטלת פחות ממה שהכניסה וכמו שכיוצא בזה כתב מוהרש"ך ח"ב סו"ס ר"ל וז"ל ואין לערער ע"ז שאע"פ שבשעת הנשו' היה שוה הגרו' ק' לבנים ועתה בשעת הגביה שוה שבעים לא יגרע לה מסך מספר גרושיס הכתובים בכתובה וכו' עי"ד ה"ה הכא הגם דהנאפוליאו' של באנקא נוטא היה שוה בעת הנישו' ך' ליבוס מזהב ועתה אינו שוה כי אם לרביע מ"מ כיון ששם נאפו' היה עליו בשעת הנישו' ואם הכניסה עשרה נאפו' מבאנקא נוטא היו כותבים בכתו' עשרה נאפו' זהב א"כ עתה לא יגרע ממניינם ועפ"ז נקיים אנחנו גם ממ"ש הפ"מ בח"ב סי' צ"ו וז"ל ע"כ לא הונהג מנהג זה (דפשרה) אלא כשכתוב בכתוב' אשפרו וכו' אך כשנתחייב בכתובה לתת גרו' כגון שכתוב סך גרו' דאם בודאי להתחייב בגרו' נכתב אז לא הונהג שום מנהג ונשאר הדבר לדין המוזכר בגמר' שיפרע לה גרו' אף אם הוקרו על הכל צריך לפרוע במספרם כמשפט הכתוב בכתו' וכו' עי"ד דהיינו משום דאין כאן מטבע שיהיה עליו שם גרו' כמשפט הראשון משא"כ בנ"ד שהבאנקא נוטא היא כמשפט הראשון שוה ך' ליבוס וכתוב עליה זהב דגם הם יודו דנותן לה בתורת פרעון ובכגון זה בטלה מחלוקת בין הפוס' הנ"ל ולא נשאר עוד שום טענת קי"ל.

ואתה (י"ג) תחזה דכל האמור פה מריש ועד כען היה בהניח דשטר כתובה הרי הוא כחוב בעלמא ואין ביניהם כמלא נימא וממילא דשייך לומר כמו שנחלקו בחובות דעלמא כך נחלקו בכתובה ובאים לזכות היורשים או הבעל מטעם קי"ל או מההיא דמטבע ידוע דאמרן דאז אינם זוכין מטעם קי"ל כי אם לכ"ע וכדאמרן אכן כאשר תשא עיניך בנוסח הכתובות כאשר כתוב בנוסח ההשבון נראה דאינו שייך בכתובה כל הפלפול הנ"ל ולכ"ע כגוונא דנ"ד אינו משלם אלא כשעת הנישו' וזהו הנוסח הכתוב שם שאם תמות בלי זש"ק נתחייב החתן להחזיר ליורשי הכלה סכום הנדונייא לפי הערך שקבלן המעות לפיהן והמטלט' וכו' דמבואר דלא אזלינן בתר יוקרא וזולא כי אם לפי מה שקבלן וכמ"ש ה' בארות המים באה"ע סי' י"ג דקע"ד ויעו' בסה"ק אבני האפד בתשו' סי' א' דאין בין השבון לכתובה שום הפרש כלל דדין השבון עם יורשי האשה כדין האשה שבאה לגבות וכמ"ש ה' באה"מ שם משם מוהרשד"ם וכ"ש הוא בכתובה דאין לה בזולא כלל וכמ"ש מוהרש"ג ז"ל בס' משפטים ישרים סי' מ"ט וה"ה ביוקר וא"כ כל מה שכתבנו עד עתה רוח הולך לכתובות שלנו. איברא דבכתובות של סופיאה דאין כתוב בלשון הזה רק דחייב להחזירם כפי מה שהכניסה אין להכריע ממנו לשום צד אך בכתו' של שאלוניקי שכתוב בהן כן נראה דאין כאן ספק דאליבא דכ"ע אינן חייבין לשלם כי אם לפי הערך שקבלן דהיינו לסך ך' ליבוס הנאפוליאון אמנם שא נא עיניך וראה בשאר התנאים הכתובים שם ונהפך הוא ואזי תאמר בפיך ובלבבך דחייבים היורשים והבעל לשלם בכתובה נאפו' זהב כפי ערכם ושיוויים של שעת הפרעון לכ"ע.

ראשונה (י"ד) יצ"ע התנאי הכתוב בכתו' דאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו וכתב מוהרש"ך בח"ב סי' ר"ל וז"ל ואומר דמלתא דפשיטא היא דאפי' כתוב בשטר הכתובה שחייב לתת לה סך מעות בסתם דהיינו שנתחייב לה חמשים אלף לבנים ובשעת קבלת הנדונייא היו שוין לע' מאה ועתה בשעת הגבייה שוין לע' שבעים או להפך שבעת קבלת הנדונייא היו שוין לע' שבעים ובעת הגבייה היו שוין לע' מאה לעולם נותן לה ע"פ מה ששוין בעת הגבייה כיון שכתוב בכתו' שאם פחתו פח"ל ואם הותירו הותי"ל דתנאי זה משמע נמי לענין יוקרא וזולא ע"כ וע"ע לו בנוספות סי' ז' וכתב מוהרש"ג ז"ל בס' משפטים ישרים סי' מ"ט דמדברי מוהרימ"ט בח"ב סי' ו' נראה שהוא מסכים לדברי מוהרש"ך. וכול דברי מוהרש"ך מבוארת דכשהיה שוה הגרו' לע' מאה לבנים היו קונים חמשים אלף בסך ת"ק גרו' ועכשיו כשרוצים לקנות חמשים אלף צריך לתת יותר משבע מאות גרו' כיון שהגרו' שוה שבעים נמצא שפחתו הלבנים דהת"ק גרו' אינם נותנים כי אם לה' אלף לבנים וכשמחייבין אותו לשלם כשעת הגבייה הוא סובל הפחת המשלים ן' אלף אבל כשהיה שוה הגרו' בעת הנישו' שבעים ואז אם צריכים לקנות ן' אלף לבנים היה צריך שיתנו שבע מאות גרו' ויותר ועתה באלו הגרו' קונים שבעים אלף נמצא שהוקירו הלבנים ואז הותירו לבעל. זו היא כונת מוהרש"ך בפשיטות ויבא בשלום עם המאמר אם פחתו פחתו ברישא והדר אם הותירו הותי"ל והוצרכתי לבארו מפני הטועים. ולפ"ז היכא שכתוב בכתובה לע' עשרה נאפו' והיו שוים בעת הנישו' לע' ק' ליבוס האחד ואז היה די במאתיים ליבוס לקנות עשרה נאפו' ועתה בשעת הגבייה שוה נאפו' אחד ק"ן ליבוס באופן דלקנות עשרה נאפו' צריך אלף ות"ק ליבוס ואם נקנה הנאפו' בערך שהיה בשעת הנישואין לא נוכל לקנות כי אם נאפו' וחצי נמצא דהנאפו' הכתו' בכתובה נפחתו והפחת הוא לבעל ואז חייב לתת לו עשרה נאפו' כשעת הגבייה דהכי כתיב בגויה אם פחתו פחתו לו. ואילו היה שהנאפו' הוזלו דאז נתרבו הנאפו' הכתובים בכתובה וד"מ שוה הנאפו' ח"י ליבוס נוכל ליקח במאתיים ליבוס שהיו בשעת הנישו' אחד עשר נאפו' ויותר אז היתרון הוא לבעל. והגם דמוהרש"ג ז"ל פקפק ע"ד מוהרש"ך דמשמע מדבריו דאפי' אם העלייה והירידה הוא מפני גרעון המעות שנכרתו ממה שהיו בשעת הנישו' עכ"ז הדין הוא כן ואין כן דעתו דכל שנפחתו מחמת שנשתנו לגריעותא שהם פחותים מהמשקל לא הוי דינא הכי זה אינו ענין לנ"ד. ואף דמוהרש"ג חלק אדברי מוהרש"ק דלדעתו תנאי זה דפחתו או הותירו לא קאי לענין המעות אלא לאיזו תכשיט ונדונייא שהכניסה לו ושמו אותם בסך מה ובשעת הגבייה פחת או הותיר וכו' ע"ע מ"מ כבר פירש דעתו דבמעות מה שהכניסה יתנו לה אם לבנים לבנים ואם גסים גסים דלאותם מעות שעבד עצמו עי"ד. נמצא דבנ"ד חייבים היורשים לפרוע לאלמנה הנאפו' מזהב כפי מה ששוה עכשיו ואם יתנו לה ליבוס חייבים ליתן לה אלף ות"ק נגד עשרה נאפו' זהב הכתו' בכתובה.

זאת (ט"ו) שנית שכתוב בכתובה שאם תבא שעכ"ז לידי גבייה שתגבה ותפרע כל סכי כתובתה משלם עספ"א וכתב מוהרש"ג ז"ל שם דהיכא שכתוב בכתובה בלשון הזה שלא היה צורך בדבר לכתב משלם עספ"א. ולא כתבו כן אלא שאם יפרע לה ממעות פחותים ממה שהכניסה לה א"כ אינם יפים וטובים וגם אין פורעים לה עספ"א רק פורעים לה פחות עי"ד וכונת דבריו דאילו היה כתוב תיבת משלם לבד לא היה די דעדיין יכולין היינו לומר דזה מקרי משלם אך כיון שהוסיף וכתב גם תיבות עספ"א הלשון הזה לטפויי אתא דאם יוקרו המעות שהכניסה וירצה לתת לה כפי ערך שעת הנישו' אין זה פרעון עספ"א דחסר לה מהסך שהכניסה וכן אם הוזלו וירצו לפרוע לה כשעת הגבייה אין זה פרעון עספ"א. וכן מדברי מוהרש"ך ז"ל בח"ב סי' ק"ן שכתב שם וז"ל אמנם מצד אחר יראה לי לזכות להאשה מטעם דכיון שכתוב בשטר התנאי שהיא תגבה כל כתובתה משלם ושוב הוסיף ופירש שהם אלף ומאתיים אישקו' מה שלא היה צריך דודאי יראה שהכונה לומר שתגבה אותם האישקודוס ממש על הערך שהם שוים בשעת הפרעון ע"כ. מבואר דכתיבת משלם לחוד לא הוה סגי לחייבו בזה כי אם על אשר הוסיף עוד תיבות שהם סך פ' והיינו כהך דמוהרש"ג ז"ל שהוסיף עוד תיבות עספ"א. וכפי זה איכא בכתובה תנאים דסתרי אהדדי ואחר איזה מהם נלך. וכדי ליישבם דלא לסתרו אהדדי ע"כ לומר דדוקא בהשבון דהוי מצד התקנה עשו כזאת לחייבו בערך שקבלן רק אם הוזלו. אבל אם הוקרו ועל ידי זה חסר מהמספר לא כיון דאעיקרא אינו אלא נגד הדין אבל בכתובה שהיא חוב גמור רצו להעדיף כח האשה שאף אם הוקרו יפרע לה כמו שהוקרו הגם שהוא מפסיד להשלים החסרון דכתובה שאני.

ואם כנים אנחנו בזה סלקא בידן דחייבים הבעל או היורשין לתת לה נאפוליאוניס זהב במספרם לכ"ע אע"פ שעתה שוין יותר מכח התנאי שהתנו ביניהם דכל תנאי שבממון קיים. והא מה שלקטתי היום מפי ספרים דבר הלמד מעניינו. וה' ינחני במעגלי צדק דבר אמת לאיתנו נאם המקוה רחמי ה' ממעונו.

ובהיותי עסוק בזה אמרתי לקבוע פה שאלה אשר נשאלתי זה כמשלש חדשים יען שהיה מתאמת ומסוכסכת עם כל הפלפול הנ"ל ותורה אחת ומשפט אחד להם וזה נסחה. ראובן לקח משמעון סך ליראס טורקאס בתו"ע וכתוב בשטר שראובן קבל מש' סך ליראס בתוע"ס. ואחר איזה ימים בראות ראובן כי צר לו המקום וביש ליה בהאי מתא נסע מארצו וילך לו אל ארץ אחרת לתור לו מנוחה להביא טרף לביתו (וזאת מן המודיעית כי ליראס זהב אינם נמצאים בעת הזאת כי אם בסך עצום למעלה עקרבים על רבעים ממה שהיו שוין בעת ההלואה וחמושים עלו. והמלכות הוציא באנקא נוטא נירוח ונקראות בשם ליראס ועכ"ז הן שוות כפליים ועל שלשים ממה שהיו שוות הליראס זהב) ונפלו הפרשייות בין רו"ש דראובן המתעסק רוצה לפרוע לו עתה ליראש החדשות מנייר. וש' טוען שרוצה להפרע ליראס מזהב או לנגדן מעות אחרות כשעה ששוין עתה הליראס זהב כי בשטר כתוב ליראס טורקאס. והגם שעולה עתה לחשבון גדול מזל של המתעסק גרם. והמתעסק ממאן לקיים דבר בעל המעות ומסייע עצמו גם מצד המלכות דגזרת מלך היא דמי שחייב לחברו ליר' טור' זהב חק ומשפט לפרוע באנקא נוטא שהיה ג"ך נקראת ליר' טור' הגם דכנגד הלירא זהב אינו עולה למחצה לשליש ולרביע ממה שהיה שוה עכ"ז אינו יכול לטעון עליו מאומה אם לא שכתוב בשטר זהב איפיטיבו שר"ל זהב ממש שאם יפילהו ארצה ישמע קולו. וש' טוען דאף אם האמת יהיה כן מ"מ ההלואה נעשית במלכות אחרת כי שם לא יש גזרה זו והוא שוכן שם. והגם שהמתעסק נמצא בארץ אחרת אשר שם הזהב והבאנקא נוטא שוין לענין הפרעון מ"מ עבד לוה לאיש מלוה כתיב וחייב לפרוע לו במקום השעבוד וע"ז שואלים הלכה מי הזוכה בטענתו:

ואומר כי לפי דברי הפוס' הניתנין למעלן באות ג"ד מבואר יוצא דכיון דהמתעסק הוא מוחזק עליו להרים דגל הקי"ל ולתת לבעה"מ הסך שהיו עולין הליראס בשעת השעבוד בבאנקא נוטא של עכשיו רק דכיון דיש הסכמת הרבנים די בכל אתר ואתר לפשר ביניהם מ"ט ומ"ן לפשר ביניהם ותהיה הפשרה קרובה ללוה או למתעסק וכאשר ראינו בדבריהם דרבנן הנז"ל באות ט'. אך אם אמר יאמר המתעסק שאינו רוצה בפשרה ורוצה לזכות בטענת קי"ל או שרוצה ללכת אחר דינא דמלכותא שגזרו שיפרע באנקא נוטא של נייר אין מי יאמר לו מה תעשה וכנז' באות י"א.

אפס (ט"ז) כי עז כי בנ"ד קיימינן דאין הסך הלואה כי אם נתנו לראובן בתו' עסקא וקי"ל האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון וכמ"ש בחה"מ סי' ק"ח ונראה דמשתנה הדין. והן קדם נחזי אנן גבי מפקיד מעות אצל חברו דקי"ל מותרין ישתמש בהן ובזה"ז כולנו כשלחנים וכמבו' בחה"מ סי' רצ"ב. אם הפקיד אצל חברו מעות מותרין להשתמש בהן דרשות יש לו להשתמש ושוב עלו המטבעות והנפקד רוצה להחזירם לו במעות אשר ה"ן חליפות אי ש"ד מי נימא דיכול המפקיד לומר זהובים נתתי לך החזר לי אותם המעות בעצמם או יכול הנפקד לומר כיון שהיה לי רשות להוציאם הו"ל מלוה בידי ויש לי רשות להחזיר לך מעות אחרות אשר שמם עליהם. וכבר עמדו הפוס' לענין פקדון שיכול להשתמש אי יש לו דין מלוה או לא דכפי דעת הש"ך בסי' רצ"ב סק"ח וסי' מ"ז סק"ט וסי' ע"ג ס"ק נ"ה הוא דדעת התוס' במציעא דפ"ט דאם תובע אותם המפקיר קודם שהוציאם הנפקד יכול ליתן לו מעות אחרות דכיון דנתנם לו מותרים הרי הן שלו מעכשיו וקמו ליה זוזי בהלואה וכ"ד הטו"ז בסי' מ"ג. אך לדעת הסמ"ע והרב צבי בהגהותיו על הטו"ז בסי' ע"ג אם לא הוציאם עדיין אינו יכול להחזיר לו מעות אחרות דעדיין אין להם דין מלוה ורוב האחרו' קיימי בהך שיטתא ע' פ"ת סי' רצ"ב סק"ג וע"כ לא נחלקו אלא קודם שהוציאם אבל לאחר שהוציאם אליבא דכ"ע יש להם דין מלוה ע' היטב בדבריהם. ולכאורה היינו יכולין לומר דאפי' למאי דקי"ל האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ל"מ דעל פלגא מלוה יכול ליתן לו מעות אחרות היוצאות עתה וכנז' אלא אפי' על פלגא דפקדון כיון שהוציאם יש להם דין מלוה ויכול לפרוע לו כמו שירצה.

לעמת זה (י"ז) חזינן להש"כ ז"ל דהגם דאינו מארי דהאי דינא דפקדון אפי' לא הוציאם יש להם דין מלוה בעסקא מודה דאינו יכול לתת לו מעות אחרות וכמ"ש בב"י סי' מ"ז וז"ל בעסקא דהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון לעולם החצי של פקדון של הנותן הוא וכל הריוח שמגיע מן החצי הוא של הנותן ואין לו רשות להתעסק באותו החצי של פקדון לצרכו אבל במעות פקדון יש לו רשות וכו' עי"ד דהודה להסמ"ע בזה. וא"כ בנ"ד דקבלם בעסקא דהוי פלגא פקדון שאינו יכול להשתמש לצרכו ה"ז חייב לתת לו זהובים בעין כמו שקבלם דבפקדון כה"ג ליתנהו להני טעמי לא מחלוקת הפוס' בעליית וירידת המטבעות ולא דינא דמלכותא. ואחר החיפוש ראיתי לה' לב מבין בדקצ"א ע"א שעמד בזה והביא דבמחלו' הוא שנוי דין זה בין ה' פאת נגב וה' מים שאל ואחד הרואה יראה דאית ליה קי"ל למתעסק וזוכה בטענתו והיותר נכון הוא הפשרה יעוש"ב ובס' מנחת זכרון דמ"ה ע"ב.

ולאשר אמר (ח"י) בעה"מ שחייב לפרוע לו כמקום השעבוד וכפי דבריו בעירו לא יש גזרה זו. באזנינו שמענו כי בכל המלכייות אין הזהב נראה בעין והוציאו באנקה נוטא וגזרו שיפרעו באנקה נוטא נגד המטבע הכתוב בשטר. אמנם אם האמת כן דבמקום השעבוד לא היתה שם גזרה מאת המלכות פשיטא דהוא חייב לפרוע לו ממעות היוצאים שם וכמ"ש בכתו' דקי"א ופסקו מרן בסי' ע"ב דהמוציא שט"ח על חברו אם היה כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל. ודע דכתב השה"ג ומביאו הש"כ בסי' ע"ד והבאה"ט שם סק"ג דאם הלוה מצא למלוה חוץ מעירו למקום ישוב ורוצה לפרוע לו מעות שאינם נתנים להוצאה בעירו רק שם במקום שרוצה לפרוע והלוהו מטבע סתם בלי שום תנאי נראה ודאי דצריך לקבלם כיון שבאותו מקום שרוצה לפורעו המטבע ההוא ניתן להוצאה וכו' עי"ש. ולכאורה ק' דלפי האמור דבחוב אזלינן בתר מקום השעבוד איך יתכן דין זה דהשתא כל שהמעות יוצאות הכא והתם אלא דיש קצת הפרש ביניהם אמרינן דצריך לפרוע לו כמקום השעבור היכא דאינם יוצאים בהוצאה כלל במקום השעבור מבעייא דלא יוכל לפרוע כעיר שבה הפרעון ולמה בכי הא לא אזלינן בתר מקום השעבוד. ואין לחלק בין נמצא המלוה בעיר הפרעון ללא נמצא כיון דבההיא דהוציא שטר הכתוב בו בבבל לא חילקו בזה ומסתמא משמע דאפי' נמצא המלוה בעיר הפרעון מיירי מדכתב המוציא שט"ח על חברו. והנלע"ד הוא דמרן איירי במלוה בשטר וכתוב בו מקום השעבוד והשה"ג מיירי במלוה ע"פ דכיון שאין כאן שטר הו"ל ככתוב בו סתם דפסק מרן שם דמגבהו במקום שהוציאו וכיון שהמלוה שם במקום הפרעון הו"ל כהוציאו שם דמגבהו מאותו ממון ואשמועינן ריבותא השה"ג דאפי' דהמעות הללו אינם יוצאים בהוצאה בעיר המלוה עכ"ז יכול לפורעו במעות הללו ועכ"ז לא תקשי מדברי השה"ג הללו למוהרש"ך ז"ל ח"ב סי' ק"ן שנשאל על אשה שנשאת בפירארה ושטר הכתו' והנישו' נעשו שם וכתוב בכתובה סך אישקודוס זהב וכי ארכו הימים נסעו משם ובאו לאישקופייה ונפטר הבעל ובאה האלמנה לגבות כתובתה ועלו האישקו' והיורשים רוצים לפרוע לה כשעת הנישו' וזיכה הרב לאשה מטעמים שונים ושוב כתב דאם בפירארה שוים האישקודוס כמו ששוים פה תוגרמה או ששוים כמו שהיו שוים בשעת הנישו' ותאמר האלמנה שרוצה לגבותם באותו ערך ששוים בפירארה הדבר פשוט שהדין עם האלמנה דאזלינן בתר מקום שנשתעבד בו י"ש והתם האשה שהיא הבע"ח והיורשים שהם הלוים עומדים במקום א' ועכ"ז פסק מוהרש"ך דאזלינן בתר מקום השעבוד וזה נראה הפך דעת השה"ג. אך ע"פ האמור הוא נכון.

הנה נא ערכתי משפט הן ע"ד הכתובות והן ע"ד החובות ושט"ע. ואתה קורא נעים שא נא עיניך באותייות אשר באו תבחר ותקרב וקח לך. ואם ימצאו דברי חן בעיניך ישמח לבי כי הוא ראשית אונו. המקוה לעשות רצון קונו. והוא הצעיר דוד ב' אברהם פיפאנו ס"ט:

תוכן העניינים

נושא האפוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה